¹ היתה בנו יד הזמן הקשה לגדע בתקופה קצרה אדירי־התנועה. חסרונם לא נמלא, תמורתם לא ניתנה לנו. כל אחד ואחד מהם הוביל אלי־קבר את גודל־עברו. אך חיים ארלוזורוב גנז אתו את תפארת־עתידו.

ביגון קודר נשואות העינים אל הדמויות הנערצות שהלכו. בגלגל החמה המאירה נתיבות־תחיתנו קבועות הן ועומדות. כל אחת התעלתה לגובה המיועד לה מהטבע. ממרומי־הפסגה שאליהם הגיעו בעושר־המחשבה ובעתרת־מעללים ראה נראה אותן. אחורנית נביט בעקבות ההולכים על תחנות־חיים מושלמות וציוני־דרך מוגמרים. לא כן חיים ארלוזורוב. דמותו לא נחתמה בשדה־ראיתנו. בכל שנת־אזכרה אחרת נתארהו. לא אחורנית, כי אם לפנים יהדפנו כוח־דמיוננו, לעילא ולעילא. לא סיכום התם והנשלם, אך חזות הגידול בעצמת־אונו, כי לא על במותיו נפל חלל. בראשית מצעדיו במעלות־הסולם ראינוהו, ובעצם ההעפלה נפסק לעינינו “שיר המעלות”.

בעזבון כתביו אצורים חיי מעפיל מנעוריו. שבעת הכרכים הם תפארת גם לבא בימים. לעומד בחצי ימיו הם משנה־תפארת. יסורי־התעיה הם הקובעים את עצמיות תכונתם, ולא חדוות־הגילוי; התלבטויות המחפש הן המשוות להם את חן־גוונם, ולא תרועת המוצא. נבוך יעמוד רך־השנים לפני חידות־עולם; רעב לפעלים יתאבק המעפיל. בשירת חיי העלומים יכרסם החשבון: חשבון עולם וחשבון־היחיד; בחשבונות המבוגר ישולחו ברקים ממקור־שירה חבוי. אי־שכלתני הוא המושכל הראשון. רק ההנחות המשתלשלות הן בתכלית השכלנות. עצם החזון הוא בבחינת במכוסה ממך אל תדרוש, במופלא אל תחקור. אך דרכי הגשמתו כפופות מראשית עד אחרית למרות ההנדסה. והוא שקע את עצמו בחקר תעלומות כוחות ההגשמה, והוא היה אחד מבחירי המגשימים.

הכל גמל בכתביו, – אפילו יצירות הנוער. כל הנראה כבוסר אינו טבוע ברוך גילו, כי אם בגיל תנועתנו כולה. היא עוד לא הספיקה להבשיל פירותיה. הכל עוד בהתהוות, הכל עוד על האבניים. רבו מסכות־המהות – חקר מהות היהדות, מהות יעודי הגאולה. אך מסכת ה"איכות" – “איך” מביאים את הגאולה בדרך הטבע עוד לוטה בערפל. ראשי פרקים בספירות־העיון ובמערכות־המעשה. הפרקים גופם טרם נכתבו וטרם ראו אור.

לו היתה אחיזה לפי טבע תכונותיו בשתי ספירות כאחת: בספירת־העיון ובספירת־העשיה; ברשויות השונות שבכל אחת מהן התהלך כבן־בית. באחת האדם הנהו כמעט אדון לעצמו, תלוי בעיקר בעוצם כוחות עצמו. בשניה כפות הוא לכוחות עליונים מעבר לתחומי־שליטתנו ומעליהם. לא קשה לקבוע לפי מעלות הכשרונות ומדרגות הסגולות המסתמנות באדם מנעוריו את שיעור־הגובה אשר אליו יגיע בספירת־המחשבה. אך במערכות־המעשה הגידול בפועל אינו הולך אחרי הגידול בכוח. שבע יפול גם הדגול מרבבה עד אשר יקום. התחנה האחרונה בדרך רב־הפעלים אינה ניתנת אף לראית צופים מראשית אחרית.

במסות רבות העמידוהו כשרונותיו מרובי־הצדדים, ובהתאבקויות פנימיות קשות. לפניו לא היה מותווה ומשתרע רק נתיב־חיים אחד. הוא לא היה מצווה ועומד מטבעו בהליכה אחת. רב היה המבחר, וללא שבירת־רצון וכפית־נטיות. בתכונותיו היו עושר־סגולות וריבוי־ניגודים כאחד. במדותיו, כשרונותיו ונטיותיו היה קצב־היחס. בעצם הניגודים והסתירות – מזיגה הרמונית. כוחותיו הנפשיים לא התרוצצו אך השלימו האחד את השני. חריפות שכלו ומהירות־תפיסתו ועצמת־זכרונו התמזגו בכושר־העיכול; הדרוש לגופי הבעיות המטרידות – נקלט, כל המיותר – נפלט מעצמו. החתירה להיקף לא הצרה את יכולת ההתמצאות בפרטי הקטנות. עמקות־החוקר לכל תכלית לא הנמיכה את מעוף־המשורר. שכרון־החוזה לא דמדמה את פכחות איש־הממשות. האהבה לשלוות־הבדידות לא הוציאה אותו מסערת המערכה בציבור. צמאון השאיבה ממקורות־חוץ רבים לא פגע בריתמוס מעינותיו המפכים. הוא ידע עת וזמן לכל דבר. בכוח רצון מנצח ובכשרון השקידה וההתמדה ידע להיות נהג לכוחותיו הדינמיים; הוא השכיל להדפם או לבלמם לפי הצורך, להגביר את גובה המתח או להביאו להתפרקות.

רבות היו הסביבות הטבעיות שבהן היו באים כוחותיו לידי שלימות גילויים; המוזיאום הבריטי היה אחת מהן. בבית־הועד לגדולי־הרוחות מדור דור שקטה סערת־רוחו. כבחיק הטבע גם כאן נופלות כל המחיצות, מגודעות כל החרצובות, ודרור יקרא לרוח אדם ללא תחרות, ללא שנאה, ללא צרות־עין. בדפדופי־הספרים האזין רשרושי־עלים. מעוף הדמיון מוריד תכלת־שמים ממעל ומרקיע רקיעים למטה בתוך כתלים סגורים. היבש לכאורה – מתרווה טל. ובכל הליכותיו לא עזבהו רוח־השירה. ובכל מצעדיו נשמע ריתמוס השירה. נטעי־נעמנים כאלה בהיותם שתולים ברחבי־שדה ועל פלגי־מים יגיעו בקומתם ל"דוחקי־שחקים". ואף בעציצים שלנו יגיעו לשיעור־קומה הגון. אך סופות־הזמן עקרוהו משדות־שאננים. תשוקתו הוטתה משידוד מערכות החזון ותטעהו במערכות ההגשמה. והוא פקד על כל כוחותיו לשים מצור על “חומת הזכוכית” ולדלג מעליה…

נפשו נשאה אותו להיות בבוני “המקדש השלישי – מקדש התחדשותנו”! רק את השם קבל, ולא את תבנית הבניה והגזרה. שלושה היו עמודיו: התורה, העבודה והחובה. רק לא גמילות־חסדים המקופלה בפסוק ו"חי אחיך עמך". הוא לא חפש דרכי־נועם בהגשמה, כי אם הוסיף חומרות. התחדשות חיינו אינה מצווה על קיום סתם, כי אם על קיום טוב יותר ונשגב יותר. העבודה אינה מכל הבא ליד, כי אם עבודת־האדמה המפרכת. כי רק כאשר “הענק יגע שוב באמו־אדמה, יתחילו כוחותיו לצמוח מחדש”. “חברה חדשה” ללא מנצלים ומנוצלים, בנויה בחופש־הרצון, בשיתוף כוחות יצירה ללא זעזועי מהפכות – היתה שאיפתו ואהבת־נעוריו; האמונה בדור בא היתה משגבו. הוא היה אחד מרבים בדבקותו בחזון־התקומה. אך אחד מיחידי־הסגולה בהערכת דרכי־ההגשמה. אמונתו היתה צריכה להיות למעלה מהרגילה, אומץ־רוחו גדול מהמצוי; כי ראית־עינו היתה בהירה יותר וטביעת־עינו היתה חדה יותר לראות את הסמוי מעין רגילה. בחוש הממשות הטבוע בו השיג את הקשיים שהחלום דלג עליהם ברוב דמיון. מה נהדר החזון, אך בינו ובין ההגשמה מה רב הדרך ומה רבה המלחמה!…

הוא ראה את ארץ־הבחירה מוּקפה “חומת זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד: מעבר לחומה הזאת משתרעת לאור השמש המבריק כגן־עדן נעול ההגשמה הממשית של המנדט. אולם אי אפשר לנפץ את החומה הזאת, ולעבור אותה קשה מאד…”

על מוראי התמונה עוד יש להוסיף: “חומת־הזכוכית” שקופה מבחוץ ואטומה מבפנים. “שומרי־החומה” הם מעין רואים ואינם נראים. נעילת־שערים אינה מחויבת השנאה וצרות־העין, פתיחתם אינה מחויבת האהבה ורוחב־הדעת. גורמים נעלמים מכריעים. ארץ־הבחירה אינה עולם־מובדל בפני עצמו; הוא קבוע במערכת כוכבים, ובאור שאול הוא מואר. הקיסרות הבריטית היא קוסמוס בפני עצמו, ומתנהגת לפי חוקי־משיכה וחוקי־הדפה טבועים בתכונתה, ולא לפי משיכה ודחיפה אלינו. אין טעם לראותה מתוך אספקלרית תכלת־לבן. המדה להכריז כעל אויב על כל שאינו נתפס תוך די הסברה ראשונה לדעתנו אינה מחלישה את המתנגד ואינה מגבירה את עמדתנו. הכתמת כל יריב באנטישמיות אולי סגולה היא להרבות אנטישמיים; את פני היריב אינה מלבינה ברבים, ואת כבודנו אנו אינה מאדירה.

קוצר המשיג הוא בהרבה מקרים כרוך בדקות־המושג. כחזון־עברנו כמגמת־עתידנו הם פרשה סתומה לרבים. לא קלה ולא פשוטה היא הקרבת יעודנו לשכל הישר של הזר. הבנת דבר קודמת לויכוח על עצם הדבר. “הבה נתוכחה”! הוא פסוק־הבראשית שלנו במקום: הבה נסביר. אנו הארכנו הרבה בהסברת מהות־החזון, הוית־התנועה. אך “שומרי־החומות” מצטרפים משדרות־חברה שונות. העמדה על ה"מהות" וההויה אינה מספיקה. תורת “האיכות” היא המכריעה בהרבה בחינות – “איך” מתוכנת ההגשמה, “איך” יהפך חזון־דמיון לממשות נראית לעין וקשה לפגיעת־ידים.

במזוזת הבית הלאומי צריך להיות צרור הפסוק: אשרי העם יודע בינה לעתים, ולא אשרי העם יודע תרועה. כי “לא בתביעות זכויות היסטוריות, ולא בכיבושים דיפלומטיים, על אחת כמה וכמה שלא בכוח גייסות, ואפילו לא בהכרעה המונית תנצח האומה הישראלית במלחמת־השחרור הלאומי בארץ־ישראל; אלא אך ורק במרץ העקשני והעמל הרב בבנין ישובי כלכלי, בנין אשר ישריש את עדת המתישבים היהודים העובדים בארץ אבותינו לנצח נצחים…”

“בנין ישובי כלכלי והשרשת עובדים” – זוהי חומת־זכוכית שניה, חומה בתוך חומה, ללא שקידת שומרי־חוץ. הכיבוש הכלכלי הנהו בהרבה בחינות קשה מכיבוש מדיני. לפנינו הצלת המוני עובדים וגאולת־עם. וישועות כהרף־עין ובנין־עדי־עד לא תמיד נמצאים בהרמוניה; כורח הבהילות בא בהתנגשות עם המתינות הטבועה בשיקול־הדעת. לא קלה הסינתזה במציאות הצלה שיש בה גאולה ובגאולה שיש בה הצלה, ולוותר על אותה סינתזה אי־אפשר. השם מדינה, קהיליה, בית לאומי אינו העיקר אמנם. אך הכלכלה הלאומית העצמאית צריכה להיות מובטחה במסגרת מסוימה; היא הממלאה את התוך, הקובעת צורה, החותכת גורל והמיצבת גבולי תרבות. בכלכלת־העולם אנו כמות מבוטלת, וחלילה לנו להיות גם איכות מבוטלת. בכל אשר נפנה סגורים ומסוגרים אנו איפוא בגבולות־עולם, ולא בכוחנו להסיגם; ובתוכם עלינו להגביר חילים ולגדול ולרבות דרך התאמה, הסתגלות והאדרת היצירה. מעשה־רב מתוּכן, ולא תרועה מבוימת.

את “סולם־הכשפים” לעבור מעל “חומות־הזכוכית” חפש. השם גופו מכונף בערפלי החזון, במונח שברוב דמיון. אך מעלות־הסולם קרוצות כולן מחומר פשוט וממשי, מחושבות אחת אחת לפי כללי הנדסה וחוקי מכניקה. ראשית חכמה היא קנית דעת: דעת מעמיקה חקר, דעת רחבי־העולם. דעת צרוּת־הארץ הנבנית, דעת שומרי החומות ודעת כוחות עצמנו. לא אנו הראשונים בהתישבות. עלינו ללמוד מנסיונות אחרים. עלינו ללמוד וללמד. הסברה רחבה מרובת־צדדין כלפי חוץ. העמדת אחרים על שאיפותינו ועמידת עצמנו על שאיפות אחרים ומגמותיהם. הכנת מכשירי בנין בשיטה ובסדר ובחינת כל אבן־בנין על טיבה. “המקדש השלישי” אינו לשוכן־מרומים, כי אם לבני־אדם, גאולה לעם, ולא ארון־קודש לתורת־מורשה, בנוי באיזור־געש; רק בתכנית מחושבת מראש יבנה, רק במלאכת־מחשבת בבניה ובחכמה יכון לבטח.

המגמה היא פשוטה וברורה: “הוא רוצה לבנות את הבית הלאומי כעושה תכנית לבנין חדש ומשתדל לבנותו בכל הקומפורט ולהכניס בו המצאות חדשות שיש בהן לשפר את הבנין ולהרהיב את העין, וכאותו האדריכל הרוצה להציל את עצמו מאשמה על חוסר־רוח רק כותב הוא על הדלת: נפש בריאה בגוף בריא!” זוהי תכנית המוקדם ומאוחר בחומר וברוח. זהו פירוש קצר לויכוח ארוך על החומר והרוח בבנין הארץ.

להגשמת תכנית זו התקין את עצמו. בכוחות עצמו בקש לכונן את “סולם־הכשפים” לעבור את חומת־הזכוכית. לו היה יסוד רחב ועמוק בהשכלה מרובת־הצדדין: במדעי־החברה, בספרות, בפילוסופיה ובקורות־תבל; הרבה ללמוד בנעוריו דעת־תבל מספרים וממלמדים להועיל. בבגרותו הרחיב והעמיק את ידיעותיו מראיה, הסתכלות, ממגע ישר עם הממשות במרכזי התרבות. “כל החושים הדרושים היו מאומצים להיות פקוחים”. בנסיעות הארוכות תוך כדי אמירה, מה נאה אילן זה, מה יפה ניר זה – לא היה פוסק ממשנתו. ספרים לוו את מעשיו, מעשיו לוו את ספריו. ההשתקעות בעשיה לא התישה את כוח־עיוּנו; הוא לא פעל מכנית באינרציה. ההשתקעות בקריאה לא הבליעה את עצמיות מחשבתו. הוא לא הגה מכנית; מחדש שקל וניתח כל רעיון, מחדש בחן ובדק כל צעד.

האדריכלות המדינית היתה נקודת־הגיבוש בתכונת־רוחו ובסגולותיו התרומיות. דעת ההנדסה לא ניתנה לאדריכל כמו למתימטיקן, ההבנה בחיתוך־האברים לא נהירה לו ממש כמו לפסל, בצירופי־צבעים אינו רגיל לו ובקי כמו צייר, תורת הקרקע על שכבותיה אינה ברורה לו כמו לגיאולוג, בחינת החמרים אינה ידועה לו כמו לכימאי ולפיסיקן. כוח האדריכל הוא בידיעת פרק בכל אחד מהמקצועות האלה בפרופורציה הולמת ללא חסר ואף ללא יתר, לא לרפרף מעל החומר, אף לא לכרוע תחת כובד משאו; ועל כל הידיעות הנרכשות האלה מנצחים מעוף־דמיון, תפיסת־היקף, עין־אמן, ורטט־הריתמוס בכל הויתו למחשבה ולמעשה.

המדיניות היא אדריכלות מיוחדת־מקצוע כאדריכלות היכלים, תיאטרונות, מקדשים, גשרים, בנינים דוחקי־שחקים. ההתיצבות בפני אדירי־עולם אינה אלא אחת המלאכות במדיניות, ולא תמיד מהאבות. אין האמנות המדינית בהשגת דפוסים סתמיים ונוסחאות מופשטים בכדי לכנס בדוחק לתוכם גופים מן החיים. אלא זוהי האמנות להכיר את גופי־החיים הנרצים על בורים, לדעת את הממשות המבוקשת לכל פרטיה, ולחפש את הצורות ההולמות.

מסד מדיניותנו הוא בהכשרת תנאים לבריאת כלכלה לאומית עצמאית וביצוב גורמים טבעיים המצווים על בריאה זו את החיים והגידול. המדיניות אינה מתמצה לא בנוסחאות ערטילאים ולא בהשגת זכיונות מקריים מכל הנאחז במצודה והעולה בחכה. שיטות־תחבורה. מקורות־חשמל, אוצרות טבעיים, פיתוח חקלאות, תעשיות כבדות, מפעלי־תרבות אינם אלא סעיפים בודדים בתכנית הבית הלאומי, כאשר יסודות, עמודים, מקמרות, אולמים, יציעים, ואכסדרות אינם אלא חלקי היכל. לפי הרכב החמרים וצירופי החלקים ילבש הבנין את צורתו. בבואם כל אחד על מקומו ובעתו לפי משטר מתוּכן יקיימו את שיווי־המשקל ולא יפגמו בצורה גם בהגזרם חלקים חלקים. בבואם בערבוביה, טרופים כמו בקלפי־בחירות, תשלוט האנדרלמוסיה גם בעצם הבנין באיתנוּתו ובצורתו. מתכוונים למקדש ומתקבל גאראג'. דעת כל חלק כשהוא לעצמו, עוז־דמיון לראותו משולב ומתוּאם בכלליות הבנין הנרצה – אלו הם סגולות הכרחיות באדריכלות מדינית ראויה לשמה.

גלי הזמן העלו בחירי־האומה לעמוד ליד ההגה המדיני בחלל ריק מכל אוירה מדינית טבעית. מניחי־היסודות יכולים להיות גדולים ממדינאים מקצועיים. מחיה הדיבור העברי גדול היה לאין ערוך מבלשן; אחרת לא היה יכול לפרוץ גדרים לפי צו־תקומה פנימי. אך כל אחד מהם לא היה מצויד במלוא־הציוד המיוחד לבעל־המקצוע. חיים ארלוזורוב היה אחד הראשונים שעבר אסכולה לאדריכלות מדינית, כלומר מעצמו, לפי חוק־לימוד שסידר בעצמו. הרבה מהמקריות היה במשנתו, אך גם הרבה מההתקנה המחושבת. אות־הזמן היה בהתקנה זו וכורח תקופה חדשה. דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו.

הוא היה בן הדור השלישי לגאולה. הדור הראשון העמיד את הוגי־החזון ומבשריו. הדור השני העמיד את מגשימי החזון והוגי־הגות ההגשמה. הם קבלו בלי חקור את מהות החזון. בהויות־ההגשמה החמורות רכזו את מעיניהם; בנסתר שבהן דרשו, במופלא שבהן חקרו. ברשויות לא לנו מסתעפות דרכי־ההגשמה. על העלם הרך השוגה במראות־נוף, בערגוני־אהבה, במשחקי־צבעים, מסתערות רוחות־הזמן. רבות החידות, ומעטים הפתרונים. במשנות־ראשונים חסרות אפילו הרבה מהחידות, ומכל־שכן שאין זכר לפתרונים. חלוצי ההתישבות נרו ניר ראשון “על פני”, תמיד ברוחב מסוים; מים עליונים היו מקורותיהם לעיון ולמעשה. הרחב הניר, הארך המענית והעמק הקידוח! הכלכלה המודרנית דוקא מעמידה אותנו פנים אל פנים מול כוחות מעצור שלא שערנום. אדיר וקוסם גוף החזון. אך גם אמצעי ההגשמה אינם פרוזה יבשה; גם כל הנוגע בהם ילבש שמלת־אורות־צבעונין. רק העומד מבחוץ יראה ב"מילוה משהו יבש, משעמם, צמוג כעור בקר. אך מילוה פירושו כמו כן: שדות ירוקים, אלפי אנשים חיים חיי אושר וחרות, שלום־ערבים בכפרים, עייפי־עמל, ילדים משחקים, כרי־עשב שטופי־חמה; ובשבילנו חרות לאומית, אפשרות יצירה". אבל מילוה בכל צבעי־הקשת לא יתכן בלא בטחונות־ערובה לפרעון. ככה הפרוזה והשירה משמשות בערבוביה. הטמפלרים הראשונים התכוננו להקים עלי אדמות את היכל־אלהים. אותו לא כוננו, אך בנו מחלבות מתוקנות. בארץ־הבחירה אין מחלבות נבנות אלא דרך כיסופים להיכלי־אלהים…

בהתפתחות החברה מסתמנות מעין שכבות גיאולוגיות כמו באדמה. הן אינן סימטריות, אינן מאוזנות בקוים ישרים; הן רבודות מעלות ומורדות, מוסגות אחורנית בכמה מקרים. עץ־הדעת קודם לאדם־הדעת. כלכלה לאומית בתאי־בראשיתה וביסודות־תרכבתה הם קודמים לגידול האדריכלות המדינית. טיפוס ארלוזורוב הוא גידול זמנו באוירת זמנו, תחת לחץ מסויים. אין דרגות בגודל כי אם בתכונה. על שכבת תקופת “המהות” רבדה שכבת האיכות. שונתה פני האדמה. גדל אזור־הגעש. ובשדה־זעזועים אין לבנות בלי אדריכלים היודעים למצא חמרי־בנין ושיטות־בניה כאלה המבטיחים את איתנות הבנין בעמידתו בפני זעזועים.

תכנית המתכן השתלטה גם על תכונת המסביר. הוא לא היה טריבון חוצב־להבות, מלהיב דמיון. הפתוס המתפרץ – לשליחי־החזון, למבשרי־החזון. החישוב הקר, שיקול־הדעת – להוגי־ה"איך", למסבירי־ה"איך". הוא היה נואם פרלמנטרי, מן הראשונים במעלה אצלנו, ואולי ראשון־במעלה. מאמריו היו בחיתוך לשונם כנאומיו; נאומיו בגזרת־בניתם כמאמריו. עצוּר היה הפתוס, כבוּש בנוסחאות. מתוך צנה קרן אורו והוּפק חומו. קצב המשורר, ריתמוס האמן, אש המוכיח, בטחון המאמין ועזוּת־הלוחם התמזגו יחדיו. הוא נשאר משורר גם בפסקו מכתיבת שירים; לא הכתיבה עצמה, כי אם יכולת־הכתיבה היא הקובעת. מזג המשורר עבר לשדמות־יצירה אחרות ולתחומי־מעללים אחרים.

בתחמושת כבדה היה יוצא אל המערכה. הנואם לא התעלם מהמרצה: הקתדרה קנתה לה שביתה על במת־הפולמוס. מספרים יבשים, עובדות היסטוריות, מאמרות־פילוסופיה, חוקי כלכלה ויסודות חברה היו מתוּבלים בפתגמי־ספרות ואמרות־כנף, שאולות או יצוקות בדפוסים עצמיים. בברקי־הומור מתפרצים ובמראות־צבעונין היה מעביר את השומעים מעל שעמום־החרבה והיה נוטל בחן־הקלות ממשא־הכובד. במה מדליקין אם המדבר ישא אמרותיו לא על חזון נבואה, חזון אחרית־הימים, כי אם על ממשות אפוּרה: “על עבודה של ימי חול, על חלוצים, מסלות־ברזל, התישבות וכובד־ראש, משקי־חלב ומכסי־מגן”. במה יתלהב אנוש, אם “לטבעו הפוליטי נעשים זרים משנה לשנה הרפתקנות ומשחק בקוביה רוחני. קשה להלחם בכלי־זין אלה נגד עמידה של לוחם אמיץ בגבורים, העמדת־פנים הירואית ומעשה־מתגושש על הבמה”. בעצם ההתלהבות למראות הררי קליפורניה מתפרצת רוח־צנה בשפתי מסיח לפי תומו בקרון־הרכבת: אללי לנו לפי גזרת בן־לויה מקרי זה. חמשה עשר אקר למחית פרה, כלומר ששים דונם. נימוק מניע חדש לשבט בכוח־הקיבול וצפיפות־האוכלוסין והתחרות בשוקים. הכתוב דבר בודאי במרעה־מדבר; אך למשמע פליטת־פה מתקדרים תכלת־השמים ומשחירים שלגי־עולמים. אמנם מוצדקת היתה בשעתה “ההסברה בנוסח העז של לילינבלום. תארנו בגולה את העז בכל כשרונות הציור של רמברנדט – אילו היה זה מצייר עזים”. אך העז נוצרה לחלב ולתחרות בתוצרת־חלבה ולא למשחקי־צבעים. ככה באו בהתרוצצות שלהבות־האש וצנת־הקרה. ככה התנגשו עוז־הדמיון ושיפולי־הממשות. והסתירות והניגודים האלה הם שעצבו את תכונות ארלוזורוב במעשים, בדיבור, ובכתיבה: והם ששוו להלכי־רוחו את קצב הריתמוס המיוחד להם.

…והוא נפל חלל לא על במותיו כי אם במעלות־הבניה. עצם הופעתו הוא סימן לתקופת התפתחות חדשה בחיי־העם; אין הגולה יכולה להוציא גידולים כאלה; אכן אדמה מתחת לרגלנו! מותו החטוף: אות־אזהרה על כוחות־ההרס העומדים למוטט את מוסדותיה. בימי חלדו המקוצרים ביד מרצחת הספיק לעבור על כל תחנות־החיים המיועדות לשבעי־ימים. אפילו צוואת־החיים לחיים אחרי מותו הספיק להשאיר. שיר־המות הכתוב עברית הנהו שיר־החיים:

שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה וְהַלַּיְלָה יוֹרֵד

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר יָמוּת הַמּוֹרֵד.

דִּגְלִי נָפַל, נֵס הַחֵרוּת

עִמִּי תִּקְווֹתַי לֹא תֵלַכְנָה לָמוּת.

לָמָּה לִי נֵזֶר, מַה לִי עֲטֶרֶת

רַק לֶעָבָר קָרָאתִי מֶרֶד.

– – – – – – – – – – – – –

אֱנֹכִי אָמוּת אַךְ דּוֹרוֹת בָּאִים

יִלָּחֲמוּ אַחֲרַי אֶת רִיב אֱלֹהִים.

קוּמָה לַקְּרָב הַדּוֹר הַצָעִיר

יָמוּת נָא הַמֵּת, וְיוֹמֵנוּ יָאִיר!

המת יחיה בזכרוננו, בפעלינו, ובמעלות שהוא הספיק יתיצבו המחנות עד אשר יכון “המקדש השלישי – מקדש התחדשותנו”…

רחובות, סיון תרצ"ו