הגות קשה כינסה פזורי גלויות שונים, וליכדה אותם לחבורה אחת. “הפועל הצעיר” היה להם אכסניה להזדמן, ובמה להשמיע מעליה את דבריהם. הם היו מאוחדים בשאיפותיהם להשגת מטרה אחת, ושונים במזגם, הלכי־רוחם, תפיסותיהם ונתיבות־מחשבותיהם. ממקורות־תרבות שונים שאבו, נימוקים מניעים שונים הדריכום, בסגנוני חיים שונים חיו, ובסגנוני שפה שונים התנבאו. נגד עיניהם היתה אמת אחת, צרופה ומגובשה: יצירת עם עובד! אך הנתיבות המוליכות אליה היו בגדר חידה המחכה לפתרונים, ותעלומה הצריכה גילוי. אותם חיפשו, עליהם יגעו, בלי הרף העמידום על הפרק לדיון ולבירור. בשלות־רוח הקשיב אחד לרעהו תוך חילופי־הדעות וחיפושי־הדרכים. במרוצת הזמן נפתרה החידה ויצאו כאילו לדרך־המלך. נקבעו הלכות לדורות, עוצבו צורות־התישבות והותוו תחומי־חיים; בתוכם ובברם היו צפונים כוחות־גידול מיוחדים: עלולים אמנם לחולל שנויים, אבל לא לפגוע בעצם השורש. לא תתכן התישבות־מדות איתנה בלי אדמת הלאום ועבודה עצמית. אך עיקרים אלה מלוּוים גורמים סמוּים מן העין, – גורמי בית וגורמי חוץ שונים: חברותיים, מדיניים וכלכליים. והם הם ששימשו בעבר, משמשים בהווה והעלולים לשמש בעתיד סלע־מחלוקת; ועפ"י טבע הויתם מחייבים עמידה רצופה במערכה; ומלחמת הדעות נטושה, ואף לפלגות במחנה אחד גדולים חקרי־לב.
לא כל אנשי־החבורה בתקופת העליה השניה עשו את הכתיבה אומנתם. מהם היו רק קובעים עתים לכתיבה בהיותם שקועים ברשויות אחרות. ואפילו הסופרים שנזדמנו באכסניה אחת היו מפולגים בספירות־יצירה שונות. רק לעת מצוא התיצבו במערכה. רובם אינם אתנו. והשרידים המעטים נבלעו בעבודות־בנין שונות. אך אחד מהם עשה את העמידה במערכה מלאכתו האחת והיחידה. היא היתה לו עבודת־קודש ומלאכת־מחשבת כאחת. עמידתו היתה קבועה, רצופה, מתמידה ומלאת־השראה. על משמרת אחת עמד, מעל מצפה אחד צפה, מתוך אספקלריה אחת ראה את המתרקם ואת הבאות, והוכיח בשער ללא מורך וללא רתת. והאחד היה יצחק לופבן.
כחבריו הוותיקים דבק ב"אמת האחת הצרופה", וראה בה מוּשכל־ראשון ובנין־אב לדורות. היא לא שמשה יחידים, מעמד או כתה. בה היה גלום היעוד הכולל לתקומת העם כולו ולהליכתו מחיל אל חיל. לא היה בין הראשונים קובעי ההלכות שלכל אחד מהם היתה גם שיטת גישה מיוחדת להערכתן; ולא בין המפלסים נתיבות אליהן להטלת מרותן על הרבים. אך דוקא משום־כך מיזג בתפיסתו את הדעות השונות, הנראות לכאורה כמתרוצצות ומנוגדות, לשיטה מקובצת. הוא ראה את כל המסתעף ממנה חובת־יסוד באריג־היום ובקטנות־השעה ובקלות־הפעלים. בחוש דק היה מגלת כל נקודת־מדוּחים בין נקודות־המוצא השונות ופרצות הגדרות מסביב למטרה הסופית. היא לא תראה אור־עולם בלתי במעגלי־צדק. האמת נראית לו במלואה ללא פגם. אחת במטרה שהציבה ואחת בנתיבות המוליכות להגשמתה. ולכן הקפיד על הטוהר בשתיהן. כמוה צריך להיות ישר כל קו הנמתח אליה. בעקלתונים לא הכיר ובפשרות לא הודה. אחת היתה לו נקודת־המוצא ונקודת־השאיפה מיום עמדו על דעתו עד אחרון יומו. והימים לא היו ספורים. ארבעים שנה היה איש ריב ומדון, ולעתים גם לחבריו.
הוא היה פיטן לפי תכונתו ומוכיח בשער לפי אומנתו. הציונות הוציאה רבים מתחומי סביבתם הטבעית, והעמידה אותם בכוח שבירת־הרצון על משמרות שהזמן גרמן. נעים־הליכות ושלו־רוח בשיחות, נראה כאחד השאננים בברו; אבל כלו היה לוהט וסוער בתוכו. נקי־דעת ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נגרר אחרי להטי אוּרי־הפרסומת. בלבו יקדה האמת, עצורה וכבושה, המתלקחת ומתפרצת כשהיא נעשית פלסתר. והאמת בלבד היא שהיתה לו הכוח ההודף בכתיבתו. והיא שעמדה לו לעבור בסערה רצופה דרך־חיים קשה ויגעה כהולך לתומו בנתיב מצניעי־לכת וענוי־הרוח. ובמתחה הגבוה ניתק פתיל חייו בלי עתו.
במלחמת דעותיו היו לו כלים מיוחדים משלו. סגנונו לא היה כפות לשום נוסח מקובל, ולא היה כבול בכללים מתהלכים. הוא היה בבואת מזגו הלוהט והעצור כאחד, אהבת האמת לשמה, והחרדה הגדולה למתהוה ולבאות. בכל פסוקיו שחקו צבעים וגוונים, שלובים הגות, הגיון, הומור ולעג שנון. סגנונו לא היה ציורי, כי־אם מגולף. לא היה מישור וחלק; מעלות ומורדות היו בו כמכה גלים. בו רטט ריתמוס כבשירה, אם כי כתב פרוזה; ופרוזאיים מאד היו נושאי מאמריו ומסותיו, – החולין שבחיים. כיסופי הגאולה והפדות הרעידו תמיד את מיתרי לבו. ובדבריו שנשא לכאורה על פגעי־השעה וצרכי־הרגע דבק תמיד מהנצח שהעלם, – נצח לפי מושגי אנוש. הקצב והריתמוס עוצבו בעקבות הסערה שבה היו צרורים חיי דור עולה, סולל ובונה. בכל העליות לא ידענו מרגוע. ככה יסגננו תמונות וציורים רוחות העוברות על פני קמה, סערות המעלות נחשולים. לא תמיד תמונות על־פני השטח, כי אם מראות מגולפים בחלל. סגנונים מעין אלה אינם ניתנים ללימוד ולחקוי. רק אנשי־הלבב והוגי־דעות יגיעו אליהם במעט או בהרבה, כל אחד כאשר יחננו הטבע.
הפובליציסטיקה הצרופה נאצלה מרוח הנבואה. קולטת ניצוצותיה וקורנת מאורה וחומה; בעצם היא המשכה, ופושטת ולובשת צורות עם תמורות הזמנים וחילופי הדורות. אין בכוחה להתרומם להנשגב שבנבואה ובנצח, לפי מושגי אנוש, הטבוע בה; לה חסרה האמונה כי היא מדברת מפי הגבורה הצופה מראשית אחרית ואין שגיאה לפניה. ולכן חסר גם הבטחון המוחלט בדבר הפובליציסט. האמונה והבטחון הם המעבירים את “האש העצורה בעצמות” הנביא לעצם חזונו ולסגנונו, ומלהיבה את הלבבות מדור לדור. גם הנבואה מחולקה לקטגוריות: נבואת־אמת ונבואת־שקר; האחת היא מתת אלהים, והשניה אומנות מלומדת. וקיימות מדרגות ברוממות החזון ובשגיבות הבטוי בין נביאי האמת. אך על כל אחד מהם נאמר: מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, נקי־כפים ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. וגלויים ובולטים סימני־ההיכר. היכולת להיות בודד ועזוב, ולבוז לכל מתת ילוד אשה בצורות שוחד שונות. ואלה הן גם מדות פובליציסט ראוי לשמו. ובדור “כובש המדע והטכניקה” גבר חילים יצר־הרע הקדום, ירבו יצרים חדשים, ורבו ושגבו סרסוריהם המסיתים והמדיחים. הם נישאים על גלי אתר וכובשים פינות־קבע בכל בית ומתהלכים בחוצות. יצרי השלטון, השררה, הרדיפה אחרי כבוד עשו להם כנפים רחבות־ממדים עם מכשירי הפרסומת החדשים. והעמידה במסה היא מדרגה עליונה.
כל פובליציסט ראוי לשמו יודע פרק בפילוסופיה ובהיסטוריה. אבל אינו מחויב להיות חוקר ויוצר שיטות. הוא רק מעצב פילוסופית חיים עלי־אדמות. ההיסטוריון חוקר ומסביר את קורות העבר. הפובליציסט, כאחד מרבי־הפעלים, עושה היסטוריה. בכתביו נשמעים פעמי דורו, ריתמוס הקורות, דופק הזמן ונשמת רוחו. ספרות פובליציסטית משולה לתקליט שרישומי הדור נחרתו עליו; המראות נגולים על ברקיהם ורעמיהם, – ברקים ורעמים של קצר־הימים ושבע־הרוגז; גלים קצרים כחיי־אנוש, אבל מצטרפים ומתלכדים בין דור הולך ודור בא. בהיסטוריה מסופר על מעללי אדם בכל דור, מאבקיו בינו לבין עצמו ובינו לבין הטבע, מלחמותיו הגדולות והתרוצצויותיו הקטנות. בכתבים פובליציסטיים כאלו רואים את מראות הדור ושומעים את הקולות.
אף פובליציסט מידות, מורה ומחנך בדורו, אינו משאיר מ"הנצח" בספריו. הוא סופר לדור או לשנים. אבל גם בשיטות מדע ה"נצח" אינו אלא יחוסי. אין אמת עד בכל אחת מהן. אמת היום הוא פרי אמת מתמול שעברה וחלפה. ואמת המחר תעלה ממקורות אמת היום העלולה להתערער בתוקף גילויים חדשים דרך הסרת צעיפים מתעלומות היום. אפילו ליעודים נצחיים, לכאורה, כשויון, אחוה, חירות אורבות סכנות.
כתבים פובליציסטיים לא נועדו לקריאת־שעשועים. הם דומים בבחינה מסוימת לספרי מדע. הם מיועדים לחוגים מסוימים: אוהבי עיון ולימוד, מחפשי החוטים שנטוו ונארגו במסכת דור הולך ונמתחים למסכת דור בא בהתרקמותה. כתבים נבחרים כאלה ימצאו בין המאמרים והמסות הרבים שלופבן כתב בתקופת ארבעים שנה; תחילתה וחתימתה – חילופי־משמרות. בו נשתמרו כל הסגולות והכחות הנפשיים הדרושים לרוקמי המסכת החדשה ולצופים שיעמדו במערכת הבאות. עוז־רוח וצלילות־דעת, לב לוהט וכואב כאב הזולת, טוהר־מדות ואמנות־הבטוי. בלי עתו נאסף מאתנו. ניתקו הנימין, אך יוסיפו לרטוט בכתביו שיראו אור וישתזרו במסכת דור בא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.