¹ עברו שלושים ימי האבל; שרויים ביגוננו הרב, התאספנו להעלות את הדמויות היקרות שנקרעו בעודן באיבן ממסכת־חיינו. וכדי להבליטן, אקדים לשרטט ביתר הדגשה את הרקע שעליו צמחו וגדלו.

כל תקופת שנה וגידוליה המבשרים ביחוד פריחתן את בואה. למראה הרקפות בידי ילדי הכפר בדרך ירושלימה, תתייצב נגד עינינו עונת ההרים גם מבלי עיון בלוח. התאושש ההר אחרי מכות־השמש התכופות והתעורר מעלפונו. פרחים האלה אינם אלא סימנים חיצוניים ליקיצת כוחות פנימיים. הם אינם מייצגים את הנגלות בלבד; הם מרימים מקצת מצעיף הנסתרות; הם אינם מכריזים על הקיים בלבד, – הם מבשרים את הבאות. במעמקים, תחת מעטה־סלעים התחוללו שנויים. שיר השירים: הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, – התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח, – קומי לכי, רעיתי יפתי, ולכי לך!…

כתקופות־שנה כן חיי־עם וגידוליהם המציינים והמבשרים תקופות. שלוש עליות־חולין, – שלוש תקופות בחלום שיבת־ציון. כל אחת מהן מהוה טבעת מיוחדת בגזע עתיק מעורה בצור־מחצבת קדום. ברקמה אחת שזורות הן, ואחת אינה אלא המשכה של השניה. אך כל אחת הצמיחה גידולים מיוחדי־פריחה ומיוחדי־פרי, והם האירו את המתהוה, אף בשרו את הבא.

גידולי תקופת בילו הם גידולי המהות: עמידה יתרה על מהות היהדות, מהות האנושות, מהות הציונות. שיר המעלות: בשוב ד' את שיבת־ציון היינו כחולמים. הם חלמו על פני האדמה שבאו לחוננה ולהדבק במידותיה. דרכי החזון שהביאם עד הלום היו לוטות בערפלים, ודוקא דרכי ההגשמה היו נהירות להם בתכלית הפשטות. “הזורעים בדמעה, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע” – לא היה בעיניהם אלא פסוק גרידא; “ברינה יקצורו, ברינה נושא אלומותיו” – ודאות שבמציאות. חבלי־הלידה נתגלו להם רק אחרי הלידה הקשה; ואחרי אשר ישבו תחת הגפן והתאנה המובטחות, נוכחו כי רחוקה המנוחה והנחלה, וארוכה דרך הפגעים.

בני העליה השניה נישאו בחזון כפול: גאולת האדם והיהודי! בהיר ונהיר היה להם החזון, אך מעורפלות נראו להם דרכי ההגשמה. ה"מה" לא הטרידם: כל הגותם נשתקעה ב"איך": איך הופכים את החזון המרומם למציאות פורה, איך ליצור את עובד האדמה, את הסולל והבונה. בחיפושיהם ערטלו את החזון מצעיפיו הרבים והשונים, אף הבהירו אותו וקבעו לדורות צורות־הגשמה וצורות־חיינו. אדמת לאום, עבודה עצמית, משק מעורב כמשק הלאום וכמשק היחיד, – הן מצוות העליה השניה. והמדרש והמעשה ירדו אצלם כרוכים; דפוסי־המעשה הותקנו בשיקול־דעת מיוחד להיות הולמות את הלכות החיים החדשים בהתרקמותם.

תקופת העליה השניה מצטיינת בכובד התנובה. פרי העיון בתחומי ה"איך" רב הוא כפרי העשיה בכל מערכות־חיינו. הכובד חותמו בכל: כובד־ראש, כובד־מחשבה וכובד־בטוי. הם היו “בני־משה” גם בהיותם שוללים תורת המרכז הרוחני ודבקים בציונות המדינית; הם היו כבדי־פה כלפי חוץ גם כשהיו דוברי צחות כלפי פנים. הגותם היתה טבועה בציונות הרחבה, אך כלי־בטויה היו כלי חיבת־ציון. והכלים האלה היו צריכים להיות מגוונים כמשק המעורב שהקימו. מדיניות־ה"מה" התכנסה בנוסחה יחידה ופשוטה: “ארץ בלי עם לעם בלי ארץ”. לאור המציאות, לאור ה"איך" היו דרושים כלי־הסברה חדשים; ל"בני־משה" כבדי־הפה היו דרושים ממשיכים מטיפוס חדש, – בני אהרון…

הגידולים החדשים, “בני־אהרון”, היו חברים לקודמים להם להיות להם לפה כלפי חוץ בהסברת ה"איך". השגת הציונות על “איכותה” קשה היא מהשגתה על “מהותה”. והשגת הציונות קודמת היא להכרת הציונות. ההשגה תורה היא, ונרכשת דרך לימוד ושינון; הבאתה לידי הכרה היא מלאכת־מחשבת הטבועה בחושים מלידה. כובד־ראש בכוונה, וקלות־חן בהליכות עם בני־אדם. אף עמים גדולים וקיימים לא כל גורלם הוא בידם, ומעמידים להם שליחים וצירים להיות להם לפה. עם־בדרך תלוי על כל צעד ברצונות־חוץ, והטית רצונות אלה לנתיבות־מחשבותינו מצריכה פשטות הסברה. כלפי פנים יש אשר כל הרחוק משכל הישר קרוב דוקא אלינו; כלפי חוץ קיים רק נתיב אחד: לקרב הכל אל השכל הישר והפשוט. ואכן, בא האות במשנה־בשורה: הכרת הצורך בכלי־בטוי חדשים והתגלות כי עם הצורך הקיצו כוחות נרדמים בחובנו: בין־לילה כאילו פרח מטה־אהרון ויתכסה לובן השקד…

דוב הוז היה אחד מגידולי־הסגולה במשפחה הקטנה שלנו מבשרת מעין תקופה חדשה, – תקופת המדיניות המעשית. הוא היה הדוף־סערות כאחד מרבותיו מבני העליה השניה, אך הדיהן לא נשמעו בפעמיו. כמוהם היה כולו מודרך־מנוחה, אך שאננות היו הליכותיו וקצובות. רוח־הפרצים לא היתה ממידותיו, ורתיחתו הפנימית לא גלשה החוצה. הוא שש אלי קרב, דרוך תמיד לקראת סכנה, אך ששונה ונכונותו לא רננו בחוצות. אף בהתהלכו בשדות־מוקשים נהרו פניו וחייכו עיניו כאילו היה מטייל בין ערוגות פרחים בגן־חמד. הוא לא הגה במסכת דרך־ארץ החדשה, את מצוותיה לא שינן לעצמו ובעמקי הלכותיה לא לן. נועם ההליכות היה ממוזג בתכונתו, וסבר־הפנים היה טבוע בתויהן. הנסיבות וכובד לחצן עיצבו סגולות מלידה אלה וטיפוחן. אותו הלחץ שעיצב עובדי אדמה וסוללים ובונים עיצב גם זורעים על תלמי־הלבבות, אמנים במגעם ומשאם ודקי חוש המידה והמשקל. להם ניתנה הסגולה להסביר כאילו אגב חיוך, דברים חודרים עד הנפש, נוקבים עד התהום; להם הוענק הכוח להשמיע בנחת דברי־הסבר כאשר האדמה רועדת ובוערת כאחת מתחת לרגליהם. הם מחוננים בכיבוש היצר להיראות כבלתי נוגעים בדבר בשיחם ושיגם עם בלתי נוגעים ממש, גם ברגעי היקלעם בכף קלע. מהיכן נתגלו בקרבנו תכונות אלה? הן לא נוצרו מאין. כל אדם נולד אמנם בתכונות מסוימות, אך נעלם מאתנו איזו היא הבאה לידי גילוי, ואיזו לידי כמישה באיבה. הגרעין הראשון במעלה לא יעלה ולא יצמח על צחיח סלע, וגרעין פגום למראית־עין יעשה פרי־הילולים ברדת עליו טל־תחיה. כי גדלו אף גמלו באוירנו גידולים כאלה – סימן הוא לכוחות העצורים בקרבנו המתחילים למצוא להם את תיקונם. זוהי יקיצת החיים המדיניים, אותות הבשורה הראשונים.

יחסי עמים אינם נחתכים מעל במות פרלמנטים בלבד ועצרות־עם. על הבמות קוצרים את אשר זרעו על תלמי־לבבות במסיבות־חברים ובשיחות־חולין. גם במחיצות־פנים לא הכל כשורה אצלנו, באשר חברינו נואמים תמיד אחד בפני השני, ולא משוחחים. וכלפי חוץ השיחה במסיבות־בית היא הקובעת והמקרבת לבבות. הליכות־הבית הן המוסיפות לוית־חן. כזה היה בית רבקה הוז; בית, ולא טרקלין. אוירתו לא היתה טעונה חשמל, ברקים לא הבריקו. עצור וכבוש היה המתח; יריעת שלוה למראית־עין היתה פרושה על הכל. רוך ואצילות קרנו מפני עקרת־הבית והליכותיה. צלילי המוסיקה הלמו את כל המסגרת, ללא אומר ודברים. אף רבקה, שהיתה כולה בבחינת בת־מלך פנימה, היתה אחד מגידולי־הסגולה החדשים שצצו בקרבנו, כבן־לויתה בחיים ובמות.

יצחק בן־יעקב הנהו בן העליה השניה מנאמני מקיימה הגותה על כל חומרותיה לכל פרטיה ודקדוקיה. אחד מראשוני האורגים במסכת דגניה הדגולה ויריעותיה הרחבות. נימי נפשו ונימי פעליו שזורים וטבועים ברקמה זו, הרקמה ההדורה והחיה שיש לה גידול־תמיד ואורך־ימים גם במלוא צבאו של כל אחד מאתנו עלי ארץ. כבן העליה השניה התוה לעצמו תמיד את קו־ההתנגדות הקשה ביותר. שתי הקצוות: עומק־האדמה ורום־שמים מהוות רק מזיגה טבעית, לא אנטיטזה כי אם סינטיזה. הבחירה במעשה־בראשית היתה הקו במעשי בני העליה השניה, הן במה למעלה והן במה למטה. צורך הזמן היה המכריע היחידי לפרוש כנפים או לאספן. אף המחרשה שלנו ננעצה באדמה לא בכוח־הכובד כי אם בכוח־החזון שנשא אותנו על כנפי נשרים.