(ליום הולדתו השישים)
הנוער שלנו שרעה בשדות־נכר – הָקנתה להם בקיאות בתורת הלאומית על ידי בובר (ולאומיותו של בובר אינה אלא אנושיות צרופה). נוער אקדמי זה בעל רמה תרבותית וטעם מעודן, שנדחף על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים לרעיון הלאומי, – נזקק היה להכרת הערכין הלאומיים. ותעודה זו, של הקניית הערכין ההן, מילא בובר במידה מפליאה מאין כמוהו. הוא לא היה תעמולתן ללאומיות או לציונות, אלא שרותו הבלתי־אמצעי לתנועת התחיה, הודות להשפעת אישיותו הרוחנית, נעלה מעל כל דרכי תעמולה שבכוונה. הוא הבין שראשית לכל מעשה נחוץ לבער אחרי הבורות ועם־הארצות ביחס לידיעת היהדות. הסתירה המגוחכת, להיות ציוני, כביכול, ללא מושג כלל בתרבות ישראל־סבא, שהיתה שכיחה בתקופת הרצל – הוטל על בובר לבטל. ותפקידו זה מילא בכשרון ובדעת. האמונים עלי ספרי בובר, ישכילו להבין דעת היהדות על בוריה, שהרי כל שכבות תרבותנו מרובדות ביצירתו וכל תורת היהדות, ליריעותיה המגוונות, כלולה בחיבוריו כחטיבה מסוימת. גם האידיאל לטופס יהדותי מעולה, כמתכונתו אצל אחד־העם, אם כי בשינוי גוון, הנהו גם משאת־נפשו של בובר (אם גם לא נאמר בפירוש, אלא מכללא איתמר). לכל הטפול ביצירתו בבעיות החנוך הלאומי־אנושי, מרובה. לא היה לנו, עד היום כמרטין בובר, סופר והוגה־דעות בלשונות לועז, שהפריית רוחו תהא כה חיובית וכה מכרעת בחיתוך־הצורה ובקביעת־הדמות של הנוער־הלועז שלנו.
ואף לנו, אנשי הקריה מבפנים – העיון בספרי בובר לברכה, ודווקא בלועזית. דוק ותמצא: אם נזדמן לך כתוב מן התנ“ך או מהמדרש בתרגומו של בובר, – יואר לנו הכתוב לפתע פתאום בזיוו הראשון. לנו ה”עברים" אין ערכי־תרבותנו נראים בעינם תמיד, מפני קירבתנו היתירה אליהם. ביצירת בובר הם בולטים לנגדנו תמיד, דווקא מחמת המרחק שמהוה הקליפה הלועזית. שבח זה לא ישמש בשום פנים הצדקה לכתיבה לועזית בתוכנו, – אכן למרטין בובר, לרגל שליחותו המיוחדת, תיחשב גם הברקה זו שעולה לנו מיצירתו – לצדקה.
עד כאן בנוגע לפנים, למהות השפעתו בתוכנו אנו, מכל הצדדים. וכלפי חוץ? אכן, עד בואו לא היה לנו כבובר ציר בגויים שלוח, ציר נאמן לשולחיו.
הוא היה האמבסדור שלנו, השגריר הראשון בעולם־הספרות הכללי, שתקע בו לנו יתד, והניף לנו את דגלנו הכחול־לבן, המתנוסס לתפארה בתוך דגלי יתר הלאומים.
אמנם קדמו לו בתוכנו יוצרים גדולי־הערך בלועזית, אך מה שעשה מרטין בובר בספרות הגרמנית הנאדרה, העולמית, – הרי עשה מתוך הכרת ערך־עצמו של קונסול הלאומיות העברית; בתור ש"ץ של הטריטוריה התרבותית־ישראלית…
בתקופת הכיבושים המדיניים של הרצל בתנועת התחיה, באו באופן מקביל גם הכיבושים הרוחניים של מקום מתאים בעולם־הרוח הכללי. אחד מאדירי הכובשים היה בובר, שנעץ את דגלנו הכחול־לבן בקרקע־העמים.
אומות־העולם נשתרשה בקרבן ההכרה המוחלטת, שההוויה של האומה הישראלית מורדת היא, קרועה וגזורה, גזרים גזרים. כאותו נחש שראשו נערף וגופו שסוע וחתוך, מפרכסות תקופות־חייה הבודדות, השונות, של האומה הישראלית, כנתחי־הנחש השסועים, המפרפרים ומקרטעים כל אחד לעצמו, בלי משהו של אחדות ביניהם. והנה בא בובר ומראה באותות ובמופתים, שהאומה הישראלית היא חטיבה אחת ושלמה… ההוויה שלה אינה קרועה ושסועה, ותקופות־חייה הבודדות אינן אלא שלבים בסולמו של יעקב, הסולם – הסמל המוצג ארצה וראשו מגיע השמימה. החל בובר ביצירתו, בתקופת־התחיה הנוכחית על אחד־העם ואחר עבר לחסידות, הקבלה והלאה. אח“כ טיפל בהרקת התנ”ך כולו לגרמנית, והלאום הישראלי נעשה בולט עם שלל ניגודיו שבו, כחטיבה אחדותית ממוזגת.
הכרת זכותו של הלאום הישראלי בממלכת־הרוח הכללית, בתור לאום מיוחד על כל סגולותיו וזכויותיו גם כיום (בהקבלה מתאמת עם מולדתו הממשית המתחדשת), – זוהי זכותו הוודאית של מרטין בובר. ולא לחנם הוסבה בגויים תשומת־לב יתירה ליצירתו, כי בעצם היתה זו מעין “מהפכה” בתוכם, באשר גרמה להם לשינוי־יחס פסיכולוגי בהערכתם את ישראל־סבא.
אמנם, יתכן, שעם כל הכבוד הרב שבובר נחל בתור קונסול ישראלי בספרות הגרמנית, – עצוב היה מאד בובר נכדו של ר' שלמה באָבער (הישיש, שהיה עודר בשקדנות במעניות־תרבותנו בלי הרף), על שהיה גולה ממולדתו הרוחנית, ונמצא תדיר מחוץ למחנה. וודאי שטראגי הדבר, שכוחות־הפראה נמרצים כאלה אינם מושקעים במשק־התרבות המקורי שלנו, בגנזי ספרותנו, – אך רוח הוא באנוש, וגורל־אדם הוא ינחנו.
בהזדמני עם בובר, בברלין, בשנת 1921 בערך, רטטה בשיחתו מלאת־הרוח גם נעימה נוגה: בגרמנית שאני, בה הוא מעורה ומשורש, ומן הנמנע יהא לדלוג בתרבות הגרמנית על הגוון הבוברי. לא כן בתרבות העברית, עם כל היותו מטפל בה אינו עוד בן־משק ביתה. ביחוד רחוק הנהו, לצערו, מקליטת הדבור העברי.
מאז עברו שבע־עשרה שנה. בינתים שקע בובר יותר ויותר לנבכי תרבותנו העתיקה. בינתים הספיק להריק את התנ"ך לגרמנית בנוסחא אחרינא שלו ובוודאי דבק בו משהו ממנו. גם ספריו שתורגמו לעברית על ידי סגל חבורת סופרים, שמסיבות־מה נדחתה עד כה הדפסתם, יסייעו בהתפרסמם גם הם במידה מרובה לקליטתו. בינתים נתחולל גם שינוי־מה בתרבות הגרמנית ובתפיסת־ערכיה במחשבת העם הגרמני. והנה בתמורת־העתים והרוחות ומטבע השתלשלות הענינים, עמד עתה בובר לשוב למחצבתו ולעלות ירושלימה, – ומעל הר־הצופים במכללה העברית, שהיתה חלום־חייו מנעוריו, יינשאו מעתה מדברותיו. מעתה יהא בובר שַמש, במושגו של הרצל, לעמו הוא – הזכות העילאית ביותר בהרגשת דַבּר־לאומי ומתוך התערותו בכל הוויתו באַדמת־המולדת יחוור לו, שעם כל הכוונות המועילות והרצויות שביצירתו הממושכת בנכר, פעמה בו בלי־הרף הרגשת התלישות. וזהו רז־היגונים הנסוך בפרצוף אישיותו תמיד, למרות הגיעו לשיא־ההישגים, מבחינת יכולת יצירתית רבתי.
ואנו תקוה, בשנת השישים שלו, יום־חגו – חגנו, שדברו מציון יינשא ויגבה מעל לספירות־הגבולין, החוצצים בין אדם לאדם, ויגיע ללב כל עמי־התרבות, יקובל וייקלט ברצון יותר מאשר עד כה, באשר לא יהא מעתה מופשט וקל, אלא רווי רוח־מולדת וספוג טעם רגבי־אדמה. ומעתה ישוקע בובר, לא בלבד בתרבות־העבר, אלא ישתבץ כנדבך איתן גם בחיי־התרבות המתחדשים והמתהווים, – כי עתה יכבד ערכם בזכות כובד משקלו הרב, והרווח יהיה עצום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.