רשימה א' 🔗
רק שנות מספר עברו מיום פטירתו, וכבר ניכר: הוא מסוג הטיפוסים, שבמידה שנרחק מהם, שיעור קומתם יגדל וישתגשג. עוד בחייו נעשה הוא לכמה לבבות לחזיון מיתי. ובהיעדרו, כשהוא הולך ונהיה לנחלת ההיסטוריה, תהא הולכת ומתחוורת לאט לאט ה“אגדה” שבחיי־אדם זה. שנגולו לעינינו, ובימינו אנו.
בן ארבעים ושמונה היה, כשעקר עצמו מסביבתו, שהיה מרופד בה באופן נוח עד למאוד. אם גרמה לו עקירה זו בשעתו כאב, זיבת־דם – סוד זה נשאר גנוז בלבו. בבואנו לארץ, לפני ט“ו שנה היתה הארץ כבר “מיוּשבת” מאת א.ד. גורדון. הוא היה אז כבר טיפוס בולט, אם כי נחבא אל כליו. עצם עברו של יהודי לא צעיר זה ברחוב, כשהמעדר נח על גבו הכפוף קצת – זה בלבד עורר תמהון בימים ההם ובאותן המושבות, שרגילים היו לראות את המעדר מחובר תמיד לכתפו האמיץ של הערבי. אז לא היתה עוד בארץ לא דגניה ולא מרחביה והוא היה נד ונע מפתח־תקוה לרחובות, מרחובות לחדרה. וכן חוזר חלילה, למקום שנתגלה שם סיכוי כל שהוא לעבודה. ואז, אך זה הונח היסוד ל”עין גנים", ששימש מעין פרולוג לנוסח של מושב־עובדים, והוא איוה לו מקום זה; בו הרגיש עצמו בטוב, בנעימים.
שם ראיתיו ראשונה, וגם הכרתיו. חל הדבר במקרה בתוך התרוממות־רוח חגיגית. ברנר היה שם באותה שעה. ליל־לבנה מלא אור כיום היה. ועל הגבעה ליד הבריכה נקהל כל בחור וטוב שבפועלים. ברנר עמד במרכז ואמר “מגידות” מתוך עצימת עינים. הקוטב שב“מגידות”, הציר שעליו חזרה וסבבה, היה: א. ד. גורדון. ועיקר התוכן היה: הבו גודל!
לאחר ה“דרשה” של ברנר, נתהוה במרכז מעין חלל עגול, גדול. קהל־השומעים נרתע איזה צעדים לאחור ובתווך נשתרבב איזה יהודי, שקומתו קצת למטה מבינונית, כשהוא מפזז ומרקד. בשעת הריקוד היה מפזז גם זקנו עמו. היה זה זקן “שליחים”, ממש כמו שיצויר בתמונות־צירים.
הוא היה פוזם גם בשעת הריקוד מתוך דביקות פזמון יהודי זה: “בין איך מיר אַ ארץ־ישראל אידעל, און זינג איך מיר אלידעל”.
זה היה א. ד. גורדון. מפי ברנר נתגלה, אמנם, זה עתה ברור בריה זו מה טיבה. אולם הופעתה היתה לי בכל זה מדרש פליאה.
מאז הייתי פוגש אותו תכופות. בביתו, ב“שיחות” פומביות, שהוא היה הפותח בהן, באספות, בספרות, בדגניה. הרושם שנתהוה נִפלה היה מהרגיל, מזה שמוכן למפרע בלב. עליו ניתן לומר: הוא עשה רושם. גם בנאומים היה “לא יצלח” כמו בכתביו (כפי המקובל), אלא שבעלטת־המלמול הבריק פתאום כך, שהואר לעינינו רגע עירום ההוויה כולה…
ועל הכל היו מלבבות העינים התכולות, התינוקיות. ולפרקים קרובים מאד, היה מתגלה גם קצת “קונדס” ביהודי מזקין זה. היה זה פלאי.
והמאמרים שלו? לא כולם נבלעו בהעלם אחד. המאמר “העבודה” הלהיב, קנה לבבות. “הדם והטבע” טעון היה פיצוח, וקורא שלא התרשל, נמצא לו בפנים גרעין חזק ודשן. ויתר המאמרים? הקטנים נקלטו בנקל והגדולים – אנשים שמצויים רק אצל ספרות, היו דולגים עליהם. היו בשבילם חומר היולי, חסרי סינטכסיס נכון, בלתי ספרותיים. ומי שידע את האישיות א. ד. גורדון, היה נתעה לתוכם כמו בתוך חורש אפל, סבוך. רגליו היו מתנגפות בגזעים גדועים שהשרף חלחל בהם, והיה מגיע כפעם בפעם לתוך קרחת רבת־אור… מי שזכה ונכנס פנימה, לא ניחם באחריתו; לא שב ריקם.
הפגישה בין א. ד. גורדון ובין י. ח. ברנר, גרמה בלי ספק להפראה הדדית ולהתעמקות מזגיהם. היו אלה אמנם שני אישים שונים איש מרעהו בתכלית: גורדון היה בעל חיוב קיצוני, וברנר היה שולל קיצוני. אך שרשי־הנשמה שלהם התחתיים, הכי עמוקים, היו ממין אחד.
ברנר תפס מיד, בטביעת־עינו החדה, שפגע בגבר רב, גבור רב־אונים, והוא גם התריע על זה מיד ברבים. בפיליטון ארוך, שנמשך בכמה המשכים ב“הד הזמן”, הרצה עליו ועל שיטתו ואורח־חייו. תכנו המפורט נתעלם ממני. אולם זכורני, שברנר המשיל את גורדון לברנד שבחזיונו של איבסן. דימוי זה גרידא דיו היה להעמידנו על טיב ערכו של בר־נש בלתי־ידוע זה.
ולא נתקררה דעתו של ברנר, עד שבחר בו גם למודל ליצירתו החשובה “מכאן ומכאן”. אריה לפידות, שמכיל בקרבו הרבה קוים אפייניים של א. ד. גורדון, הנהו הלוז של שדרת היצירה הזו.
ולא אמנע להביא לפחות מלים־מספר, שמעמידות דמות־דיוקנו לנגדנו בבליטות יתרה, בהוויתו העילאית:
“יודע אתה, עוד זאת: באמת אין הזקן מיסטי כל עיקר. הוא כולו הגיון, הגיון מסוג יותר רם, כמובן, לא הגיון המשכילים בני דורו (שגם הם, אגב, זכורים לטוב!), לא הגיון השכל כי אם הגיון האינסטינקט, הגיון החיים, עיקר החיים. גם הרליגיוזיות שלו – דע לך, גם הרליגיוזיות שלו – אינה מיסטית. הוא מתפלל, אבל לא בציבור ולא תפלת קבע”.
– – “יודע אתה, האיש השקט הזה, הוא על פי תכונתו גבור… גבור בכל שעה ושעה. כל הגדוד ברח והוא משתער יחידי על האויב – והדגל בידו. זהו גרנדיוזי! שמא חושב אתה, שבשעה כזו מצפים לאיזה גמול? לא, מי שהוא גבור בתכונתו – אי אפשר לו אחרת”.
“– – – ואת ידיו ראית, דוד? ההתבוננת לידיו הכחושות, השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אנג’ילו, דיאספורין, בחייך, ידי אנג’ילו!”
אפיינית ביותר היא הפיסקה הבאה, שבה נמסר למלוא ניד העויותיו, אופן־המלמול המיוחד, זה ה“דיאלקט” המשונה של אריה לפידות:
“אי?… רוצה ברמברנדט?… אם כן, הסתכל בפאת שמים זו… רואה אתה אותה טלית שכולה תכלת?… משל למה הדבר דומה?… רואה אתה עבים אלה? רואה אתה צבעים בקרן זו?… הרי לך רמברנדט…”
כן. מצד ברנר השולל היה לגורדון יחס חיובי מוחלט. רק יחס חיובי. שהרי בא. ד. גורדון לבד, בהופעתו כשלעצמה, יש כבר “אקטיב” הגון בחשבון חיינו. אין שום היסוס בדבר זה.
אך יחסו של גורדון דווקא לברנר, לא היה נקי לגמרי משלילה, ויחס זה לא היה משולל שמץ טרגיות. כי ניתן לומר בוודאות: האישיות ברנר היתה לגורדון חזיון נערץ ויקר בעולם. אובד עצות קורא ללפידות: האח הגדול. גורדון לא יכול היה ולא רצה להתנכר לאחוותו עם ברנר. ואם בברנר דווקא מפותחת מידת־ההרס ומידת־הביטול באפן כה נפרז, הרי רע הדבר לאין שיעור, הרי זה פוגע יותר מרבבות חיצי־האויב.
שלא מדעת נבעה האימה האיומה שלו מפני ה“ביטול”. בעצם ממקור האימון הגדול שלו בברנר ובחושו האינטואיטיבי. מתוך כך נערך הקרב בהערכתו של ברנר בתוקפנות כזאת, בכל כוחות־הנפש התוססים בו. לא ייבצר מהעין, שיש כאן מקצת יאוש שלא מדעת. כמעט כל מאמריו האחרונים של גורדון, אם כי משמשים הם בעיקר ל“רעיון העבודה” האחד, יכילו קצת “אבק שריפה” לפוצץ את “הערכת עצמנו” המשובשת של ברנר. מבלי לדבר כלל על מאמרו “הערכת עצמנו” של גורדון, שכולו מוקדש לנושא זה, ושבשל מותו עוד לא ראה אור.
עתה, שניהם אינם כבר עמנו בחיים, לא גורדון הזקן־רענן ולא ברנר עוּל־הימים מלא לשד החיים. גורדון נשאר עד נשימתו האחרונה מתנגד מוחלט לברנר. אולם קהל־העובדים, שאותו שרתו שניהם באמונה תמיד, מזכיר אותם עתה לאחר פטירתם בנשימה אחת. בהכרתו התאחדו שניהם לעצם אחד: גורדון וברנר – –
לרגל רשימתי זו, שבתי לקרוא שנית בימים האחרונים את מאמריו של א. ד. גורדון הפזורים. נפתעתי לגלות אוצרות מחשבה למכביר, שלפניו לא שערום. הקוטב של יצירתו כולה הוא אמנם “רעיון העבודה”. אך ממנו מסתעפים ויוצאים קוים להגיה את כבשונה של ההוויה כולה.
רשימה זו לא תטפל בבקורת יצירתו הספרותית של גורדון ובהערכתה למלוא כל צדדיה. זה ייעשה יותר על נקלה, כשספריו העומדים לצאת בקרוב, יעמדו בעין לנגד עינינו. אולם היא לא תמנע עצמה מן ההערה הבאה:
שבח זה מוסכם בפי כל: א. ד. גורדון קיים בעצמו, בגופו, את תורתו שהטיף לה כל ימיו. זהו אמנם עצם גדלותו של גברא רבא זה, וזהו גם סוד השפעתו.
וכאן נשאלת השאלה: אילו לא היה הוא גופו משמש סמוכה לתורתו, האם לא היתה היא מתקיימת לעצמה? באשר חמשת ספריו יורונו לראות, שהוא היה סופר מובהק, בעל ביטוי ברור ולפרקים קרובים מבריק, ומלא תוכן כרימון. ובאשר נווכח לדעת, שיצירתו הספרותית היתה חשובה לעצמה, איתנה, מטרדת אותו תמיד, עד כדי תת לו שטר־שחרור מקיום תורתו בפועל, בידיו עמו, כמו לכל סופרי העבודה שמלפניו ושבשעתו. לכן נשאלת השאלה: אילו לא שיקע את עצמו כולו, את הבשר ודם שלו, לשמש רעיונו זה, האם היתה תורתו נפחתת מזה?
בוודאי ובוודאי ניתן לענות בהחלט. לא בלבד שהיה גורם בזה פחת לתורתו, אלא שהיא לא היתה נבראת כלל. כי כל יצירתו הספרותית אינה בעצם אלא פירוש להאדם א. ד. גורדון. “ספרות” סמי מכאן, הוא לא היה “סופר”, שלקח לו תוכן העבודה לנושא יצירתו, אלא תוכן זה שמילא את כל הוויתו, כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ברא לו ניב שפתים, זיכה אותו בחרט־סופרים עז. הוא לא היה אלא שליחה של “דת העבודה”, שלא היתה נקלטת לעולם בתור “דת” בקרקע־חיינו, אילו לא היה א. ד. גורדון משמש אותה בידיו הגרומות. “ידי מיכאל אנג’ילו” שלו, ומפני כך, מפני שאיננו “סופר”, שסייגי הספרות גודרים בעדו, לא היה חושש לחזור מאה מונים, בהסברים מפורטים, על מהותו של הרעיון האחד, למען ייחרת כבצפורן שמיר בלב. ויצירתו הספרותית טבועה כולה חותם הדר השליחות.
והוא זכה לכך, מפני שהוא עשה את הנסיון עם ה“עצם” שלו גופא, מפני שהוא עשה את המהפכה ב“עולם הקטן” שלו עצמו. זוהי הגדולה.
ואובד־עצות גבור “מכאן ומכאן” כותב לאריה לפידות:
“עיקר זה – שלא הוטעם כהוגן. מפני מה? מפני… אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב לזכרו. כל זמן שאני עומד בתחומים אחרים, בספרות, למשל, – שפתי אתי. אבל את העיקר הזה – מי יודע, אם לי יש הרשות להטעים את העיקר הזה. זה רשאי אתה, אריה לפידות!”
בבחינה זו לא דמה לו אפילו ברנר. במובן זה אחד הוא בעולמנו מסוג שלו, ואין שני לו.
בפעם האחרונה ראיתי אותו בוינה, שבועות מספר לפני פטירתו. אמנם גם בארץ כבר היה ידוע, שאין תקנה למחלתו: סרטן. אך לא ראו עצמם חבריו פטורים מלהביאו לוינה. אולי כאן תעלה לו ארוכה.
אמרתי “להביאו”, ובזה לא דקתי פורתא בלשוני. באמת הוא הלך ובא בכוחו כאז. עד הרגעים האחרונים לא סבל שיהא אדם משמש אותו. התקומם נגד כל שרות.
“נו, פריץ, עדיין אתה פה” – קדמני במאור־עיניו העליז – “כבר “השתלמת”… אימתי תשוב כבר הביתה?… נו”…
עצמות־לסתותיו בלטו עכשו קצת יותר. שיעור־הקומה הושח עוד כחצי טפח. אולם החיוניות בפנים, חלחלה כמאז, כתמיד. ולפרקים ביתר שאת. כנר בטרם הידעכו.
נפגשתי עמו תכופות. בחדר ה“ההתאחדות” גלוקנגסה 30; בקלוב העברי; בסנטוריום שבו התאכסן, רק התאכסן, באשר רוב הימים התרוצץ מחוצה לו. ובלכתי עמו ברחובות ההומים, ובשוותי לנגדי את הבכחנליות שתקפה עתה את העולם כולו אחרי המלחמה, נראה הוא לי כ“מזכיר עוון” בודד באמצע התבל; סמל המצפון.
ביקש שתסודר שיחה בנוכחותו ב“קלוב העברי”. הדבר יצא לפועל. שוחח; מלמל; פלט לבות־אש. פתוס… התוכן הישן: עבודה, טיפוח־עצמותנו, הקוסמוס, דגניה. הכל כדאשתקד. כלפני עשר שנים. כאלו לא היה הסרטן מחטט כמסוס בקרבו. כאלו היה בריא, שלם בכל גופו.
רבש"ע! האם יש באמת אדם שכולו “רוחניות”? האין לאדם זה. הקרוץ מחמר כמונו, ככולנו – בשר חי? איככה לא שמעתי כל אותם הימים הקשים שלו, האחרונים, שום אנקה, שום אנחה? שום פליטת מלה על מחלתו?
מה“שיחה” שבנו שנינו בלילה ברגל. לא הועילו שום הפצרות לנסוע. “הוא הולך כה בחשק רגלי” (לעתים רחוקות מאד השתמש ב“חשמלית”). ובהגיענו לסנטוריום שלו, ובראותי אותו, מערפו, מטפס במרץ במדרגות העליה שבה נמצא חדרו, מאוּשש, שקוע כולו במחשבותיו – הואר לי ששום כלי יוצר לא יצלח על רוח זה. גם המות לא.
ולאחר ימים מועטים שב לדגניה, להאסף אל אחיו, אל מולדתו.
רשימה ב' 🔗
א. ד. גורדון לא ייחס לכתביו חשיבות ספרותית, וגם מיאן שיתיחסו אליהם כאל דברי ספרות. הוא ציווה לפני מותו, שיפרסמו את מאמריו, לאו דווקא בנוסחתם המסויימת (בשעת הווצרם חס על כל תג ותג, והיה מדקדק עמם כחוט־השערה), יכולים לחול בהם גם שינויים ככל שימצאו המסדרים לנכון, ובלבד שלא יבולע לתוכן (חס להם למסדרים לקשטם בניבים נאווים), כי הקליפה לא נחשבה ביותר בעיניו.
לשבחם של מו“ל הכתבים ייאמר, שנהגו כהוגן, והשאירו את מאמריו של אד”ג בעינם, כבמהדורתם המקורית, הגרעין בקליפתו, כנתינתו משמים. כי אם אמנם לא נתכוון אד"ג מימיו לצורה מסויימת מלכתחילה, הרי מכל־מקום התוכן והצורה יצאו כרוכים ואין להפריד בין הדבקים.
אישיותו של אחד־העם כבשה את לבו של אד“ג לדבקה בספרות העברית (ספרות־ההשכלה על כל קלישות אידיאליה הרחיקתהו ממנה). כאחד־העם לא ראה אד”ג מעודו בספרות תכלית לעצמה, אלא אמצעי לגישום רעיונות או משאות־נפש. כך התיחס גם ל“סופר” שבו, וזוהי משאלתו ממעמקי נפשו, בכתב ובע"פ, מהסופרים מכל הסוגים, מהמדע, מהשירה וכל האמנויות היפות: היותם כלי־שרת למשאות־הנפש הנעלות של האדם.
עד שנת הארבעים ושמונה לחייו, עד עלותו לארץ, היה א. ד. גורדון עוסק בצרכי ציבור שונים בחשאי בעיירתו ולא נִפלה בזה מאחרים. עסק ב“חיבת ציון”, בהפצת הדיבור העברי, בייסוד בתי־ספר ובהשוואת חינוך הבנות כמתכונת הבנים. הוא גם טיפל בתנועת־ההגירה לארגנטינה בתור אמצעי־הצלה ארעי. צורך־ההענקה היה בולט בו מבעודו באבּו. שכבות עממיות רחשו לו אמון והנוער דבק בו, והוא היה דורש ברבים בבית־הכנסת בפני המוני־עם ובני־הנעורים. השפעתו היתה ניכרת כבר בגולה על כל יודעיו. ליוסף אהרונוביץ היה הוא אחד מכוחות־המשיכה לארץ.
אולם עם עליתו של אד“ג לארץ, עם נשימת־אפּו הראשונה בה, באתהו אתערותא דלעילא. נתחוור לו, באר־היטב, יעודו המיוחד. רבים, אמנם, היו עובדים גם לפניו וטעמו טעם זיעת־אפים ואת חנה וחסדה, ברם עמו נולדה הכרת ערך העבודה בתור קנין ונכס, בחינת “בהלה נר אלוה” עליה. בארץ קִיֵם אד”ג מיד הפיכה עם עצמו, שינוי אישיותו מן הקצה אל הקצה. אם בחו“ל היה בעל משרה הגונה, ההולמת את חשיבות אישיותו, הרי עם הגיעו לארץ, פשט מיד את לבוש־השרד של המשרדיות והפך להיות פועל בין הפועלים. חישל את רוחו גם עלבון מעמד־הפועלים בא”י באותה שעה. החרם בפ“ת באותה תקופה הביאהו להתלכדות גמורה עמם, ויתערב בהם ונעשה לעצם מעצמיהם. בגפו בא (אשתו ושני ילדיו נשארו בגולה), ויכול להתמכר כולו למשאת־נפשו באין מפריע. בסקרו ובעקבו אחרי מציאות־חיינו בארץ, נשגב הדבר מבינתו מבלי שיוכל הבן: דואגים אנו למלא בחיינו חסרונות מכל המינים, אך בהיעדר מעמנו נשמת־אפנו: העבודה, אין אנו מיצרים ודואבים. בכל המבוכים המפולשים והסמויים שהיה מתגלגל ובולש, מוצא היה את עצמו תמיד חוזר על עקבו ועומד כמקודם על אם־הדרכים, בפני שאלת־השאלות: העבודה. פותח הוא בדיון על ה”קונגרס" או בנושא ה“אוניברסיטה”, מטפל בפרובלימות המיוחדות שלהן, בבקיאות ובהבנת הענין על בוריו, ולפתע־פתאום, כמעט בלי רעיון־מבריח שהשתלשל מהכרח, ראה הוא את עצמו לבסוף עומד שוב במסכת העבודה.
בעצם רצה אד“ג את זה שאיוה אחד העם אלא בשינוי צורה. אחה”ע נשא את נפשו לטיפוח טופס אידיאלי בארץ שישמש סמל לתפוצות הגולה, אלא שטיבו של טופס זה לא היה מחוּור לו ביותר. גם אד“ג היה רוצה כמוהו בטופס אידיאלי, אלא שטיבו היה מחוּור לו כל צרכו: איש העבודה. העובד, במשמעותו המקובלה והפשוטה, שאבק־קדושה מחפה עליו שלא מדעתו, זהו הטופס האידיאלי. “והיה מחנך קדוש”. נקי מכל פגימה קלה. הולם במהותו המוסרית את מחנה העובדים. והעבודה מוטלת על כל בני־עמנו כולם, עבודת־כפים, ובעיקר: עבודה בתוך הטבע, היא לאד”ג נר לרגליו, שלאורו ילך תמיד, ומולהב הוא הימנו כאליעזר בן־יהודה משלהבת־יה של תחיית הלשון.
הוא היה רק אידיאליסטן, עם כל שפעת החומרות באידיאל ברור שגם העובד שואף לנוחיות, לחיי־רווחה, כדרך־הטבע של כל יצורי עולם. העובד אינו מעורה דווקא עם הכפר. אפילו החקלאים נוטים בחלקם לבכר את העיר. כיצד התיחס גורדון לנידוננו? “אנחנו שואפים מן העיר אל הכפר ועוד להלאה מזה. רצוני לומר, גם הכפר של היום אינו די בשבילנו. הכפר של היום עשוי להיות נמשך אחרי העיר, ואנחנו שואפים לברוא חיים כאלה, שיהיו לא רק די איתנים לעמוד בפני חיי העיר, אלא שיהיה בהם די כוח למשוך את העיר אחריהם”.
תמה אני אם אד“ג עלול כיום להיות נגרס ומקובל אצל הנוער הסוציאליסטי שלנו, הואיל והוא ההיפך הגמור של סוציאַליסטן מרכסיסטי, הואיל והוא מתנגד קיצוני של חמרנות, גשמיות ומכונתיות; באשר אד”ג הנהו אידיאליסטן קיצוני, המעמיד את כל עצמו ותורתו על אידיאליות, ועם זה הנהו לאומי ותיק, שכל השקפת־עולמו מבוססת על לאומיות; והסוציאליות, לדעתו, הנה סתירה גמורה ללאומיות: “בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין ליישבה. עקביים הם בוודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצונים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעליהם, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר איטי, לא־מורגש מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבתה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית”. ומהי צורת הלאומיות של אד“ג? “בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה”. ואד”ג מאמין שסופה של הסוציאליות להשתלשל בצורת לאומיות חדשה. “היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּייה במומנט הקוסמי”. שהרי הוא משוּרש בההכרה המוחלטת, שהאדם והטבע הנם זיווג מן השמים, הנם סמל ההרמוניה, חלק מן הקוסמוס, והעבודה הנה בעצם טבעו של האדם. האינדיבידואליות של היחיד היא העיקר שבהוויה, ועצמאותה של אומה היא שיא־השיאים שלה. העצמאות של הפרט שואפת להתבטא ולהתגלם, והעצמיות של האומה שהיא חלק מהטבע, מהקוסמוס, היא בלבד חלק אלוה ממעל, אמיתית ויציבה, ומוטל עלינו להישאר נאמנה לה לעד.
הוא הופיע בתקופה שלפני היעשותנו לפלגות, עם שחר העליה השניה, עם פריחת משאות־הנפש הנעלות בלב. הפועל נמצא כבר אותה שעה בארץ והאיכרים יצרו את המעמד הזה1. אולם מפלגות ממפלגות שונות, בציבור־הפועלים גופא, טרם נראו. בועידת “האיחוד” הידועה, היה אד“ג מיצר מאד ומאד על הבקיעים שנראו בשדרות הפועלים. שהרי בלבו התנוסס בעצם רק אידיאל יחיד ומיוחד: להעביר את אוכלוסי עמנו, ואף בני־האמידים במשמע, אל העבודה; להסיעם מחיי־הבטלה, מחיי הפרזיטיות אל חיי העמל והאושר. אף מינה לי גורלי הטוב לעבוד עמו בימי עלומי בצותא חדא, מולהב כולו משלהבתו, בכיבוש הנוער הפתח־תקותי ובהכשרתו לרעיון העבודה. זכיתי לשבת עמו ערבים מרובים באספות ובשיחות ולחבר עמו תקנות אגודתנו לפרטי־פרטיהן (נתפרסמו אחר פטירתו בעתון “הפועל הצעיר”). בשם “התחיה” נקראה האגודה שקלטה את רוב הנוער המקומי, ושמגמתה היתה להכניס עבודה עברית ועצמית במשקי ההורים. לא אמר אד”ג לנשלם מזרועות הוריהם האיכרים, אלא, אדרבא, שהם ימשיכו את שלשלת אבותיהם בתוספת עבודה עצמית והעסקת פועלים עברים. באשר הוא לא יכול היה להשלים עם הרעיון ששדותינו ומשקינו ירוּוו בזעת־אפים של זרים.
בטבעו היה אד“ג אופטימיסטן. כל כמה שלא “הורבצו” בו צרות ופורעניות, לא הועמו נגוהות הטוב שהאירו בנפשו תמיד. מתו עליו חמשה ילדים, מתה עליו אשתו ולבסוף נקטף באבּו בנו יחידו (נשארה לו לפליטה רק בתו יחידתו יעל), וכל אלה היסורים לא הספיקו להחשיך עליו את עולמו. הוא גם טעם “התנפלות” של ערבים, בלכתו מרחובות ליפו, שירו בו ודקרוהו בסכינים וחייו היו נתונים בסכנה (אהרונוביץ מספר על זה: שיותר מהכאב הגופני, הציק לו הכאב המוסרי על חילול כבוד האדם). הוא דאב וכאב על הצרות הצרורות של העם: הפרעות באוקריינה; פרעות־הארץ במאי 1921 עם רצח ברנר. ברם מעל לכל אלה ההרפתקאות האירה לו כעמוד־אש: דת־העבודה שמילאה את כל ישותו ללא שייר חלל בלבו. הוא ראה כברנר את נגע אומתו, נגע הפרזיטיות, נגע הבטלה המנוולת־מנוונת ללא דוגמה ומשל, בשום אומה ולשון. וגם זה לא הקדיר בעיניו את מאורה של אומתו במאפלית המרטירולוגיה שלה. הוא נכנס בפולמוס חריף עם רעו י. ח. ברנר, שראה קלקלת אומתו בצורה שהקדירה עליו את שמיו והתהלך רוב ימיו קדורנית, מורעל עם מחץ בלב לבלי הרפא. לעומת פיסימיותו של ברנר, גברה באד”ג שבעתים רוח־האופטימיות. אדרבא ואדרבא, היא הנותנת והיא המחייבת לפעילות, למרץ וליתר גבורה, כדי לשקוד על תקנתה של האומה. האם לא היסורים הממרקים, המה שעידנו והעלו את רוחה לשיא הנעלה ביותר במוסר, במידות טובות ובסגולות אנושיות?
במאמרו “לחשבוננו עם עצמנו”, בתגובתו הנלהבה על הערכת ברנר, הנהו חושף: כמה הדור־נאה זיו אומתו לעומת הפיטום המגושם של יתר העמים. ועם כל ראייתו החודרת לליקויי־עמו יותר מאחרים, לא יכול שאת את ההתעללות וגינוי תכונותיהם של בני־עמו. אמנם גם בלב ברנר חלחלו סיפוקים סמויים מהדרתם של ערכי־האומה, ומתחת לסף־הכרתו ליהטה ההרגשה הלאומית בכיסופים לקניני־הנצחים של עמו. אלא הרעל שנמסך בקרבו המר לו מאד. ואצל אד"ג היה “הרוחני המוחלט” של אומתו בסיס הוויתה, למרות שנראתה דת־העבודה, בסקירה שטחית, בקצהו השני של “הרוחני”.
בפולמוסו עם ברנר במאמרו “הערכת עצמנו” – הגם שנאכל גם הוא בו כברנר וסבל על הפגם הלאומי שלנו: הבטלה, עם זה אין בבקורתו החריפה מרירות, באשר נפשו מתחממת תמיד מנגוהות־החסד, של הערכים הלאומיים, וניזונית מן הוויטמינים שלהם, ממקורות החיות הנצחית לאומתנו.
הוא קובל מרה על השפעת התרבות האירופית עלינו ועל התבטלותנו בפניה, על טשטוש עצמותנו ועל שלילתנו את כל ערכינו וקנינינו. “הולדה בקרבנו השלילה המבטלת הכל, השלילה העקרה, שאין לה לא שרשים ולא פרי )השלילה הגדולה התהומית, המחריבה ויוצרת יכולה להיות רק בת עצמות כבירה, חיה, טבעית). בשום אומה ולשון לא תמצא כל כך הרבה בעלי־שלילה כמו בקרבנו בזמן הזה. מחשבה חפשית, הכרה עליונה – הן בקרבנו כמעט שם נרדף לשלילת הכל, אבל בייחוד לשלילת הכל משלנו. קלים אנחנו מאחרים ומאבותינו בדורות הקודמים לשלול, לא מפני שאנחנו באמת מבינים יותר לעומקו של דבר, כי אם מפני שאנחנו מרגישים פחות, מפני שעצמותנו לקויה והרגשת עצמנו לקויה. – – – התבטלות בפני אחרים – זהו בעיקר הכוח הפועל בקרבנו היום. התבטלותו נפשית, תהומית, התבטלות שלפני־ההכרה ובלתי מוכרה, הקשה מכל התבטלות־מדעת שבעולם. – – – משתמשים בשם “היפנוז” ביחס להשפעת היהדות עלינו, אולם באמת נאה השם היפנוז להשפעת התרבות הזרה עלינו. זהו באמת היפנוז, היפנוז עריץ, משעבד את המוח ואת הלב ואת הרצון – את כל היש של היהודי, מבלי להשאיר כל אפשרות, והעיקר כל רצון להשתחרר ממנו”.
אד“ג מיצר שהנוער שלנו, בן־תקופתנו, אינו שוב המשך של הדורות הקודמים ושכמעט נפסקה השלשלת. “מובן, כי במידה שהדורות הולכים ומתחדשים בקרב חיינו, ההולכים ומתקרבים יותר ויותר אל זרם החיים הכללי, בעוד אשר הזרם הלאומי, העצמי לנו, שנבע כולו ממקור הדת, הולך הלוך וחסור, הלוך והתרחק מן הלבבות, – בה במידה נעשית השפעת התרבות הזרה עלינו יותר תקיפה, ופעולת ההיפנוז יותר נמרצה. עולמה של הנפש הצעירה בדור החדש נבנה על פי דפתראות ופנקסאות לגמרי אחרים, ו”השכבות הגיאולוגיות” מסודרות בו בסדר אחר לגמרי מאשר בעולמם של בני הדורות הקודמים".
הוא רואה בהשפעת התרבות האירופית עלינו, תרכובת נטע זר בגזענו וסירוס עצמותנו. ובהערכה עצמית לשם ביטול עצמי רואה הוא “מפעולותיו של גוף מתפורר לאטומיו ולא פעולה אורגנית חיה של גוף חי ושואף לחיים”. הוא דואב על אבדן ההרגשה העצמית, הלאומית, ההרגשה הבלתי־אמצעית, ששום הכרה עליונה אינה עלולה למלא את מקומה. “כי העיקר שבכל אומה היא הנקודה היסודית שבתכונותיה השונות על צירופיהן וצירופי צירופיהן; העיקר הוא הצביון המיוחד, הפנימי, הנעלם שבערכין הגדולים, – העיקר הוא, אם נכון לאמור כן, הטמבּר של רוח ישראל. חי בעולם, למשל, מזמר גאון, שהיה מפליא את שומעיו בקולו הערב והעמוק, והניח אחריו תווי־נגינה, שכתב בהם מה ששר בימי חייו, – מה נוכל לדעת על דבר הטמבר שלו על פי התווים האלה? ובנידון דידן ובשבילנו הלא העיקר הוא הטמבר. את הטמבר שלנו נוכל לדעת רק מתוכנו ומתוך שירה, כלומר במידה שנהיה יוצרים יצירה לאומית, אמיתית, עצמית, מקורית; במידה שנהיה בוראים לנו חיים חדשים לפי רוחנו, בה במידה יבוא לידי גלוי כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי, בה במידה תבוא לידי גלוי עצמותנו הלאומית.” שמירת צביון הישות המקורית הנה לאד“ג מושכל ראשון ותכלית הוויתה של האומה; ובהכירו על בוריו את מצב־עמנו הטראגי, בתור אומה קרועה ושסועה, נמנעת חטיבתיות, – אינו מהסס להניח שגאולת האומה יכולה גם להתגלם ע”י גילוי העצמיות של כל פרט ופרט שבה. “אין לעצמאותנו הלאומית גואל אחר מלבד עצמותו של כל אחד מאתנו, של כל “אני” חי שבקרבנו”.
וכך נתגלגל אד“ג, מתוך מניעים נפשיים, כמעט כביאליק להשקפת־עולם כינוסית. כביאליק חדור גם הוא הכרת הערך של שלשלת התרבות שלנו, מאז ועד היום. אלא שביאליק הגיע ל”כינוס" מצד ערכו לעצמו, מתוך הרגשתו בחיובם הגדול של הערכין שלנו ואד“ג נשא נפשו לתרבותנו המלאה מתוך התבוננותו בפרזיטיות של בני־עמנו, שכל שנעשה בידי אחרים, מסגלים המה לעצמם לקנינם, לא בזעת־אפם ובעבודה עצמית. ואם הגענו לביטול עצמנו ולהערצת הזולת, מדוע לא נצעד פסיעה קדימה: טמיעה. אם ההיפנוז של ה”עבר" בטל, “בשם מה אנחנו נלחמים בהתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים? אדרבה, איזה חיוב יש להם לבעלי ההכרה העליונה שלנו, אשר בשמו אנחנו צריכים להתנגד לאותו הצעד אשר יקרב אותנו קירבה בלתי־אמצעית לאותם המבועים, אשר רק עליהם נשבור את צמאוננו, אשר יקרב אותנו קירבה משפחתית ל”חוזינו" המתהלכים אתנו – – – עם שאופיו, עצם עצמותו, עצם ה“אני” שלו פסול מימות עולם ועד עתה ואין לנו תקנה אלא בשינוי מוחלט, בשינוי האופי אַלאַ אירופה, – מה נשאר לו לעם כזה משלו, שבכוחו להמשיך את קיומו בתור עם, שבשבילו יסבול כל כך הרבה? למה לו לעם כזה להתנגד להתבוללות, הבאה מאליה. מתוך החיים? בשם מה להתנגד לאפשרות להיות אנשים אירופיים גמורים?"
אד“ג הנהו לנו ביטוי תקופתנו האחרונה, סיפוק הצורך הוודאיי, מחוייב־המציאות המחיש לנו ריפוי רדיקאלי מהגלות, ז. א. מהפרזיטיות שלנו בכל התחומים (הדבר שהוצע בעצם עוד ע“י אבות־ההשכלה: ריב”ל, רמא“ג ואד”ם הכהן ושבוצע ע"י תנועת־התחיה בטיפוח הישוב והחקלאות). אלא שהחידוש הגדול והמקורי אצל אד”ג הוא ההגשמה העצמית, העיצוב העצמי (שלא ע"י שליח), כמתכונת אליעזר בן־יהודה. ועם היות אד"ג רובד־חיים אחרון, אין הוא חדל מהיות עם זה ישות מגובשת ומצורפת מיהדות שמדורי־דורות, שנשתמרה בה הוויתה המקורית ולא נגמר ליחה.
מלחמתו של אד“ג בביטול הישות שלנו בכל התחומים, היא נמרצה, הואיל והוא איש־אמת קיצוני, שחייו מועדים אל קו־הפשטות שבטבע. הוא נלחם בהתבוללותם של ציונינו, סופרינו, ואצ”ל של הסוציאליסטים שלנו. מראה את הסוציאליסטן בכל אומה ולשון בתור טיפוס טבעי, בלתי מפולפל. כשנוגע דבר־מה בנפש האומה, הרי הנהו קודם־כל בן־עמו, שהסוציאליות טפלה לגבו. לעומתו שלנו – חסר־הקרקע והשרשים, זורק בהזדמנות הראשונה את צרות יהדותו כדבר שאין בו חפץ, הואיל והוא מין בריה דאזלת ערטילאית, שאינו חולה ואינו מרגיש, כי את החיים –– את כל החיים, ובכלל גם החיים העליונים, אלה שקוראים להם חיים בשביל האנושות, אם לא יותר מאלה, אם לא למעלה מאלה – הוא יכול לבקש רק מתוך עצמו, כי אין בשבילו חיים מחוץ לעצמותו, ואין בשבילו חיים עליונים מחוץ לעצמותו העליונה. – – – וכן הרגשת ליקויינו לכל עומקם לא תוכל לבוא אלא מתוך הרגשת־עצמנו עמוקה, מתוך אמונה חזקה בעצמנו, מתוך הכרת ערכנו. אין אדם רואה את נגעי עצמו אלא לאור נשמתו, לאורם של אחרים לא יראה כלום, או יראה רק חושך כללי, שאין להבחין בו כלום. ויותר שאור נשמתו גדול יותר הוא רואה את נגעי עצמו. ואני מאמין באור נשמתו הלאומית, ואני מאמין, כי גדול האור, – כי רואה אני את הנגעים לכל מראה עיני".
הרגשת העצמות של אומתו ואהבתו היתרה אליה היו מקננות עמוק בנפשו; לכן עם כל נעימת־הבקורת שפעמתהו ועם דברי־הטחתו כלפי אומתו, היתה זאת התמרמרות פנימית, תרעומת אדם שיקרו לו תכונותיה, מזגה וטבעה המיוחדים, שלא היה ממיר ומחליף אותם בסגולותיהם של עמים אחרים, באשר הערכין והקנינים שלה יקרו לו שבעתים. ועיקר העיקרים: הוא הוא שקבע את מוניטין־ הדור, המועיל והרצוי ביותר בתקופת־תחיתנו, לנוער ולעם כולו, ועם עצמו, דמו ובשרו, הציבוֹ: עבוד! הוא הנכס היקר ביותר ששום ויתור אינו חל עליו. כל אדם ואדם בתוכנו חייב להצטרף “למנין”, לאו דווקא יחידי־סגולה, אלא העם כולו, בנעריו ובזקניו. וזו גם התרופה הבדוקה ביותר להחלמתנו. כי אם העבודה הרצופה אתנו, שוב אין סכנת חדלון. הוא המשען האחד ללא אכזבה. במקום שמצוי כשרון־עבודה נמנעת תבוסה לחלוטין.
ימים מועטים לפני מותו לא פסק מדבר על הגשר שנגמר בנינו על הירדן על ידי המשרד לעבודות צבוריות: “הלא מאחרי החורבן זהו הגשר הראשון שנבנה בידי יהודים בארץ־ישראל ועל הירדן”. מנגינת העבודה המתה באזניו תמיד ומגילת־חייו הנאדרה נארגה על פי צליליה. “אילו יכולתי לעבוד עד יומי האחרון, – אמר לרעו, – הייתי הולך לקראת המות בשמחה”. משאת־נפשו זו לא נתגשמה. הסרטן הממאיר סיכל את זממו זה. המוות מצאו על ערש דויו. –
- על ידי התנגדותם למציאותו בתור גוף מאורגן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.