א. בגליציה 🔗
הדרך לשלמות, לתיקון הנפש, שאליהם שאף מעצם ימי עלומיו, היתה ארוכה ארוכה –כימי חיי אנוש. היא התחילה בגליציה לפני ימים רבים, ונסתיימה כאן – לעינינו.
כשהגיע שלמה שילר מרוסיה לגליציה כמעט לפני יובל שנים, בעודו נער, מצא עוד את גליציה בקלונה, בתקופת ההתנוונות שלה. היה זה הדור הירוד שלאחר הרנ“ק, שעשה רושם שלשד היצירה שלו נסחט כולו, עד היסוד בו. הריהי התקופה המפורסמת ש”בטלנות" ו“גליציה” נעשו בה לשמות נרדפים. מצד אחד שררה בה החסידות הקנאית שהחניקה כל ניצן של חרות, ומאידך היה אז סוג של מתבוללים בין הפרנסים, מין מיוחד של “משוקים”, שהיה גובל עם מלשינות לרָשות, ויתר מרעין בישין.
ברם, היתה זאת פסגת ההתנוונות ביחד עם התחלת הסיום שלה. החלו כבר להיראות גם הניצנים הראשונים של התקופה החדשה. הד חיבת־ציון מרוסיה גונב לאוזן גליציה. נוער־הסטודנטים, שפתאום הוארה לו הלאומיות הודות למגע עם הנוער הפולני, נזדעזע. אותה שעה החל מנצנץ עמוד־השחר גם לגליציה…
ד"ר שמעון ברנפלד, שזינק לספרות העברית, במין בולמוס־יצירה אשר לא ידע שבעה, היה האות הראשון של התנערות גליציה מקפאונה…
אחריו החרה־החזיק נוער־הסטודנטים. שדה־היצירה בגליציה נתכסה כולו דמומיות. בצבצו ועלו שמות, שנעשו מפורסמים בתנועת־התחיה שלנו, לכל מקצועותיה. חבר ה“צעירים” בספרותנו שקורצה הימנו האסכולה של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, גם הוא היה פרי האביב הגליצאי הזה: ד“ר דוד נימרק, ד”ר מרדכי אָהרנפריז, ד"ר יהושע טהון. –
אולם יותר אפיינית להתחדשות גליציה היתה החבורה של עסקנים וסופרים שהתרכזה מסביב לעתון הפולני “פּשישלושץ” (עתיד). בו ניתכה אש־התלהבות, שאחזה בכל קצות גליציה. היתה זאת חבורה ערה, חיה, שגרפה בשטף זרמתה את הנוער האקדמי הגליצאי ברובו. הופיע גם מחנה של מתנבאים: אברהם קורקס, דוד מלץ, גרשון ציפר, אדולף שטאנד ושלמה שילר. הם היו עסקנים, נואמים, סופרים וחוזים – ובכולם היה פירכוס ורטט. מלבד הרוסי שבהם, שלמה שילר, שכבר אז כבש את עצמו בגבורה, למרות שנפשו גחלים ליהטה. אם אדולף שטאנד היה הנואם־האמן, המצית לבבות בעזוז־רגשו; אם גרשון ציפר, זה רב־המעש, היה קולע למטרה, לעצם הפעולה – הרי היה שלמה שילר הלב של החבורה. עמו יחד, עם הצטרפות אוֹפיו אל החבורה, נתגבש כל הרופס, הרותת והקל שהיו נוחים להתנדף. כי מלבד שהיה שילר בטבע פילוסוף, שהיה רגיל להשליך את עוגן־מחשבתו למעמקים, היה הוא בעיקר נפש כשרה, שהיתה סולדת מפני סלף ועוות. ויותר משהיה שילר בעל־שכל, מוח חושב, היה הוא בעל הגיון, לבב הוגה, שרק למראית עין היה מרגיז את יצר השכל על יצר הלב, מחמת איסטניסות…
לבה של החבורה – כזה היה שלמה שילר. כי זמן קצר לאחר הופעתו, הוברר, שלא אלו הם חנא־וחסדא של אדם יקר זה, שיהא שופע יצירה למכביר, אלא שיהא הוא גופו, בעצם אישיותו הפרטית, אות בולט לכולנו, לטוהר־נשמה וליופי־המידות. זה היה ערכו המיוחד.
שלמה שילר נקלט כולו בקרקע גליציה, אם כי בשרשיו דבוקים היו פתותי־רגבים מהאדמה שהימנה נעקר. הוא ינק לתוכו תרבות אשכנז ששרדה בגליציה, מתקופת הרנ“ק ושי”ר, ובעצמו הזכיר במהותו שריד של אותה השיירה. הוא גם הוכתר בתואר הכבוד “אחד־העם הגליצאי”. אם לא היה צד־שוה בולט בתוכן יצירתם ובתכונת רוחם, נדמה שילר בכ“ז לאחד־העם בזה, שמחשבתו כזו של אחה”ע לא היתה מופשטה, בלי קשר חיוני עם חזיונות ממשיים, שהאומה מתחבטת בהם…
שלמה שילר הלך בחבורה, כל עוד שהציוניות לא הוצאה מידי פשוטה. אולם משעה שהתחילה החבורה לעסוק בפוליטיקה־של־הווה, הוקיר שילר אמנם את התמכרותם, אך ללכת עמם לא יכול יותר. ברם בדידותו לא מנעתהו להפיץ אורו מסביבו, אור שהקר בעצם מגוו, מאישיותו. באותו זמן התרכז והתעמק יותר בתוכו, ואז פרסם מאמרו הראשון בעברית ב“רביבים” א' של ברנר “על שרשי המסתורין”. משנעשה שילר לעברי, שוכללה דמותו הרוחנית עד גמירא…
רק לערכין המוחלטים (ארץ־ישראל, תרבות עברית, רעיון העבודה), התיחס שילר כלפולחן אלוהות. טבעי היה איפוא שיהיה מן הזריזים לארץ־ישראל, כדי להיעשות לבנה בבניין המולדת…
ב. בארץ־ישראל 🔗
יש סוג אנשים, והם המעט, אשר בחייהם אינם מורגשים כל כך, אך בבוא מותם, מתגלה פתאום שנתהוה חלל שאינו מתמלא…
האנשים האלה לא כבשו את מקומם בארבות־ידיהם, בכוחם כי עז, ובחריצות כשרון. לא זכו בו מפני עלילות ומעשים. אלא כזה היה המקום, מפני שהם עמדו עליו בלי תכנית אדריכל ובלי כוונת־מכוון.
בחייהם לא הורגשו כמעט, מפני חוסר־העלילה שבחזיונות האלה, אולם בהיכּחדם, כשהמקום נתפנה מהם, מאישיותם – נחשף לעינים פתאום בור שאינו מתמלא מחוליתו…
כששלמה שילר התהלך בתוך חומות ירושלים, לא הוסבה תשומת־לב יתירה אליו, מפני עניו ממעש, וברגע שנסתלק, פרצה פתאום זעקת־חרדה במחנה כאלו נתיתמו…
נתחוור פתאום, שדוקא הוא, שילר דל־העלילה, החלוש, היה סוכך על המחנה. ומשנעשה המקום ריק, כאלו נפרצה החזית…
הוא, בהוויתו כולה, בעדנת נפשו היקרה, היה סוכך ככרוב. מסביבו היה חופפת איזו טהרה. עמו יחד היתה הערובה שצלם־אלוהים באדם לא יחולל… אולם כשצדיק יוצא את העיר, מה גורלה?
הנה, מדומני, שהמלה הנכונה הופלטה: צדיק. כזה היה שלמה שילר. גם כשייסד שילר את הגימנסיה הירושלמית וניהלה, ושיקע בה כוחות־רוח למכביר, היה לבו מהסס: שמא? שמא אינו ראוי לאותה איצטלא. והוא לא פסק בחדרי חדרים להכשיר את עצמו ולפשפש בעצמו. כה רבה היתה האחריות כלפי התפקיד של מחנך. זה היה שוב: תיקון־הנפש. בכל דבר היתה התכלית: שלימות! לטפס ולעלות עוד שלב למעלה. דרגה עילאית היה גם מאמרו על היהדות ב“העתיד” ספר ד', שנכתב בירושלים זמן קצר אחר השתקעותו בה. מאמר זה היה היפותיאוזה על היהדות, שיר מזמור על השמינית! היהדות היתה לו תורה לשם עבודה: “אין האדם רשאי לפרוש מן הצבור ולחיות חיים בודדים, אלא עליו להתגלות במעשיו ולגשם את ישותו בפעולתו וביחוסיו אל בני אדם שכמותו”.
שילר, שלפי טבעו ותכונת מזגו היה אחד הבודדים האמולים, ידע להגביר את הרגש החברותי על רגש־הבדידות שלו. הפרובלימה החברותית אינה בארץ־ישראל בשבילנו הלכתא למשיחא, אלא שאלת הטביעה של צורת־חיינו הממשית. וכולנו נתבעים להשתזר בתוך מסכת־החיים המתרקמת הלזו, וגם מעונינים אנו לטבוע בה מבע־רוחנו אנו…
ושילר נענה. נענה לכל תביעה ציבורית שברום עולמנו; בכל מקום שנתגלה רצון לבנין ממש, ליצירה ממש: “קרן־הקימת לישראל” הארגון בארץ, החנוך, ועל הכל: רעיון העבודה שאליו נספח בכל תום־הפתוס העצור שבו וכובד־היחס ההוגן לו. ומה שהעניק שלמה שילר במקצוע זה בין בהטפה ובין בכתב, הוא מהמעולה שבו…
כך “גישם שילר את ישותו”. אמנם ההתגשמות בחייו לא התבלטה, אך עם מותו הורגשה ישותו של אישיותו שהיתה הולכת ומוסיפה שלימות עד דופק־נשימתו האחרון. נעשה פתאום ריק, חלל. בצבץ לפתע היסוס כוסס: עמו ודכוותיה אשר נער יספרם, יש ערובה לטוהר האויר מסביב. ובהיעדרו?…
ג. הסופר 🔗
עם כל מה שעבודתו הספרותית של שילר היתה טפלה לגבי אישיותו המוסרית הגדולה, היא חשובה לנו מאוד, משום שבה נתגלו רשומי רוחו היותר בולטים. במאמריו המעטים, שאינם ארעיים אצלו לעולם, מסומנים מסלולי נפשו ושאיפותיה – בהם ניכר הרצון להיקף, לתורת־חיים. אין זו ספרות, אלא נביטת הרוח.
גם לפי סקירה כללית גובלת פעולתו הספרותית של שלמה שילר, בתחום היצירה של נביאי־התחיה. ואם כי היה מטבעו איש־הגיון, קדם אצלו הגיג־הלבב על מערומי השכל. ולכשכונסו מאמריו בקובץ אחד, לא יוכל לעבור עליהם איש בשויון־נפש.
ממאמריו נשקפת לנו אישיות ברה וטהורה, נזיר־החיים, כולו קודש לאומתנו. כאמור, הלָמו בבחינה ידועה שם־הלואי “אחד העם הגליצאי”. אמנם הוא היה קולט לתוכו את גילויי־התחיה השונים, ברם עיקר הוויתו היה השימוש התמידי שלו בהיכל־התרבות. פילוסוף־אידיאַליסטן היה: בנימוסו ובאורחות־חייו נדמה בהרבה לפילוסופי־יון, שניחנו בקור־רוח ובהבלגת־יצריהם, ובחביון נפשו יקדו האידיאַלים. הפילוסופיה העתיקה ושל ימי־הבינים הובלעה בדמו, ודמות־דיוקנו הרוחנית והגופנית קורצה מספירתה. ובזה גם שונה שילר מאחה"ע, שהאחרון העציץ את בעל “שלטון השכל”, והוא ביכר על פניו את ר' יהודה הלוי; ולמרות אוביקטיביותו הפילוסופית של שילר בטיפוליו בנושאים השונים, לא היה עלול לייבש את לחלוחיותה של נפשו. הוא אמנם כולו הגיון, אולם לא נעלמו הימנו גם “שרשי המסתורין” (מדומני, זהו מאמרו היחיד, שהנהו פילוסופי־מדעי גרידא, ללא זיקה ישרה בנושא היהדות). ואם כי שלמה שילר הקפיד על חירות אישיותו, והוא לא נמנה בטבעו לשום מפלגה, וגם הדגיש מפקידה לפקידה את השלילה שבמפלגתיות, – בכל זה תרם את חלקו ביד רחבה לביסוס השקפת־עולמו של “הפועל הצעיר” וצדקת מצעו (“הפועל הצעיר”, מחוללה של דת־העבודה, שאני).
הוא היה מעשרות הראשונות, שהשתתפו עוד בקונגרס הציוני הראשון; ספג לקרבו את זרמי־הציונות המפכים מעברים השונים: שרשיותה של אחד־העמיות; חזיונות־ההיקף העולמיים של הרצל; הפתּוס הנבואי של מכס נורדוי (עליו חיבר את מאמרו המקיף ביותר, המגיע בכמותו כמעט לכדי ספר: נורדוי הציוני ונורדוי הסופר) ובסוף ימיו דבק בתורתו של א. ד. גורדון. כל המהוּיות ההן נתלכדו בנפשו לחטיבה מזיגתית. השקפת־עולמו רבודה היתה משכבות התחייתיות השונות. ולמרות היותו טיפוס של פילוסוף במלוא משמעותו של המושג הזה, נכונו עם זה כל מצעדיו על רקע הלאומיות. כל פעולותיו הספרותיות בעברית ובלועזית, בכל תקופות חייו, אינן טבועות גוון כללי־אנושי, אלא יהדותי־לאומי.
הוא לא היה חאוטי כא. ד. גורדון הנערץ בעיניו. לא היה משולל כמוהו ביטוי־ספרותי מלוטש. אדרבה. הוא חוּנן באמצעי־הבעה מובהקים, כסופר בעל־טעם ובעל חוש־אמנותי. איש־התמצית היה, שכל מלה שלו גרעינית ומרובת תוכן. אחד־העמי היה והבין אותו לכל מעמקיו, חש והרגיש אותו בכל רמ“ח אבריו, ששום אחד לא ידע למצות אותו כמוהו (מאמרו הגדול של אחה"ע נכתב כגוש אחד, ללא חלוקת־פרקים, כמו בהעלם אחד, ונראה שהנושא היה מובלע בו לגמרי). מלבד יראת־הכבוד ורגש־האהבה שלו לנידון, הנהו מזדהה בו כולו ומשווהו לנגד עיניו תמיד למופת. בעומק ובמשקל מסתמן איזה צד־שוה – אולם בהירות־המחשבה וכוח־ההבעה ללא מעצור של אחה”ע, הוא התחום ללא מעבר שנתקלו בו גם יתר חבריו.
משאותיו של שילר, שיחידי־סגולה ננהו אחריהם, יחדו לעצמם מקום עצמאי. הוא לא היה נואם סתם, אלא נשא דברו, ועם קצב המשא היתה ניסכת עליו ועל קהל־השומעים רוח־השראה עילאית, שהיתה מעלה אותו ואת שומעי דברו לספירות העליונות.
ד. הסיום 🔗
הוא לא היה מן הפעילים ביותר, מן הבולטים ביותר. במפולש כמעט שלא היה רושמו ניכר. ממחתרת שפעה ההשפעה שלו…
על כל המשמרות שעמד, לא ניתן לו תואר “מצביא”. בכל זה הוא היה אחד המניעים הכי־אמיצים בהחבא, דרך צינורות סמויים מן העין.
במידה שימיו ניגרו, ושארו נפסד וכלה – בה במדה נחסנה נשמתו בו. ורוחו עשתה כעץ יונקות חדשים…
היתה לו הזכיה, שיהא נופח את נשמתו בקשר עם שריד־הנצח שלנו: “הכותל המערבי”. באותו זמן מונתה ועדת הכותל מטעם השלטון, והיא המעיטה זכות עמנו עליו. גורל אנוש, – הפילוסוף שלמה שילר נפגע מפגיעת הקדושה שב“כותל”. מותו של אדם מסמל כמעט תמיד את מהות חייו. נפשו נרטשה מכאב האומה, מעלבון המולדת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.