מבוא 🔗
יוסף חיים ברנר, בן המלמד החלכה, בא לעולם־הספרות בשעה שקרני אור הגיהו כבר את חשכת חיינו, אבל הוא ספג לתוכו בילדותו עוני וצער בביתו, והם נתנו אותותיהם בכל הויתו, ובכל אשר ביטא כבר בציוריו הראשונים הובלט למדי, שהוא איננו מספר סתם, אלא מתַנה.
אכן, עולמנו, כאמור, היה באותה שעה מוצף נגוהות. היו: ציונות, אחד־העמיות, חברתיות בצורה של ה"בונד" במהדורתו הראשונה, ביאליק, מנדלי. והיה חמים לברנר בתוך אוירתם של אלה, למרות היאוש ללא מוצא…
הציורים הראשונים הקטנים של ברנר (במתכונתם של ציורי א. רייזין, ועמוקים הרבה יותר מהם), העידו אמנם בחוורון הביטוי, שהוא לא יספח לאסכולה הקלסית, שהחלה מתנוססת לתפארה בספרותנו. לא, הוא לא היה קלסיקן. הוא לא נועד לצקת מכמנים של דורות לנכסי צאן ברזל. “בחורף” ו"מסביב לנקודה" הבליטו מפורש את הוזוב שבלבו, מעין זה פיארברג – אך בלי כפיפות לשום הגמוניה. ברומנים אלה חתך ברור, בהשמעת אושה, את הנתיבה שלו, שרגל אחר לא דרכה בה. שינוי ראיה, שינוי מסקנה. האם זוהי מהפכה? בקרית הספר שלנו היה בולט באותה שעה אחד יוצר־דופן: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. הוא לקח לב ברנר שבי במרדו, בתסיסתו, בגירוייו, באי־קלסיות. ואכן, ברנר נִפלה ממנו בזה, שהוא גופו היה אקטיבי באישיותו במרידה זו. ברנר לא קרא לשינוי־ערכין ולמהפכה – כי אם הוא גופו היה בטבעו מָהפָּך. הוא התרועע עם הבחור הקצב, הנפח וכל מיני השוליות ונעשה לעצם מעצמיהם, מפני שהיסוד השרירי, הגשמי שבהם, היה יותר טבעי ומחלים בעיניו מן היסוד הבטלני, המופשט שבכותל המזרחי. באופן פיסי נעמה לו חברתם.
כי ברנר שטם את האוריריות, שחלליה עצומים מספור אצלנו. כמפלצת היה ניצב תמיד לנגד עיניו הציור המחריד של יל"ג, “חלל גדול, ענק שוכב למעצבה”. והוא אהב תמיד וערג בכל נימי־נפשו אל המציאות, הממש המוחש. ומפני הגורל שביצירתו ובחייו, שהמציאות בעצם בטלה בפניו, היה מתעלם בהכרה מפני חשש צל של אויריריות.
האקטיביות של ברנר, היא צריכה להיות מורמה על נס, והיא שהפנתה את המעבר של הנוער מאחד־העם לברנר בשעתו. זהו המעבר מהעיון אל הפעולה, מההלכה אל המעשה. ההמשך, הצעד־קדימה. כי דורו של ברנר היה דור־ההגשמה, וזקוק היה לסמל מגשים, וברנר הנהו, כידוע, בעצמו, בדמו ובבשרו, הגבור החי העיקרי של כל ספוריו. ברנר בעצמו, בתור סופר, הנהו הנושא הממשי של אידיאת־הספרות. זכורה תהא שנת 1905, שעת התמוטטות הבימות הספרותיות והעתונות עד אחת, בשעה שנאלמה לחלוטין המלה העברית. באו המים עד נפש. מה לעשות? פשוט! צריך ללמוד סדור־אותיות, כדי שאפשר יהיה להדפיס ולפרסם, מבלי להיות תלוי בשום אדם. וצריך לכתוב ולכתוב. בשעת־הצורך יציל זה הגוף הנמוך, אולם המאושש ובעל הכתפים, את הכל, ולא יאבד ניר למלה העברית. וההיפנוזה של הפעולה הזו, כינסה את המעולים שבסופרים, ונברא “המעורר” בבצורת הספרותית שבאותה שעה.
האקטיביות ומסירות־הנפש בכל מעשה עד טיפת־הדם האחרונה, שהן מצות דור החלוצים וחובת־התקופה – אישיותו של ברנר שימשה סמל להן. הוא היה הדוגמה החיה. לכן פעם לב הנוער לקראתו מכל תפוצות הגולה. ולכן סרה נפש הנוער באותה שעה מעם תורת אחד־העם, או נכון מזה, הוסעה הימנה צעד אחד לפנים: לברנר, כי מרוץ־הדמים הנע והשוטף בגוף־האומה, הביא בדרך־הטבע בעונתו את הנחשול הזה להחזקתו ולתכלית קיומו. כי במזל ברנר וגורדון עמדנו, ועדיין אנו עומדים בה, בתקופה זו.
וכיצד נעשה ברנר לחזיון מופלא כזה? מתוך איזו תרכובת של תכונות הוכשרה נפשו לתפקיד זה?
הנגוהות של שחר־התחיה נחתו עמוק ללב ברנר. מתחת לשכבות הצער והיסורים, שנתגבבו בלבבו, הציצו הנגוהות הללו לא אחת מבפנים ב"עיני־גנבה". ומהם היסוד המחייב התמידי שבברנר, גם בעתות־היאוש הכי מחרידות. אולם גם היאוש שלו אינו בעצם אלא פרי החיוב המוחלט שבו. כי דוקא בתקופת־תחיה בשעת־סנורים נחוצה הפכחות האכזרית נגד שכרון־החושים המדהים של האוכלוסין, וקדרות־נפשו המחוננת של ברנר לא היתה אלא סם־שכנגד כלפי האופטימיות הנבובה, המרדימה והממיתה.
לאחר שאנו פוסעים ועוברים על תשעת הכרכים הגדולים שלו מתחוור לנו, שלפנינו איוב־הדור. מעונה ומתפלש באפר יסוריו ומכאוביו, אנוש לבלי הירפא.
לבבו הֲרֵה פירכות וקושיות בלי סוף. מין סמבטיון הפולט אבני־געש בלי הרף. אבל גם איי־שבתון מנצנצים בירקותם המרעננת פה ושם, להשיב את הרוח הנהלאה.
יודע איוב יותר מחבריו החכמים את טבעו האיתן של הטבע ואי־ההגיון שבמרידה כנגדו, בכל זאת: המרד האנושי, המחויב, המוחלט – הוא לבדו הנהו פרי עצמיותו של האדם; הוא הביטוי האמיתי היחיד שלו.
האם לא יכול היה איוב לדרוש נאה, לספר מפלאות תמים־דעים בלשון מדברת גבוהה גבוהה? יש פסוקים במענות איוב, שבהם הוא מתחרה בחבריו בתיאור גדולות הבורא ביתר שאת וביתר עצמה. אך לא זהו הצד האפייני שבאיוב, שבעבורו זך וחף הוא – דוקא הוא ולא חבריו החונפים – בעיני ה'. הצד האפייני שבאיוב הוא בזה, שתבע מהטבע את הפרינציפ המוסרי, אותו שטָבע האדם במסכת ההויה כולה, ושהוא הנהו החותם העצמי, המקורי שלו, בשגם אדם הוא.
אכן איוב־הדור הוא ברנר. ואם גם לא נוסה מימיו בעושר ממשי כאיוב, אולם לפי שנאת־הבצע האדוקה שלו, עשה תמיד רושם כאילו היה לו ענין עם עושר רב, והיה בוחל בו.
בכל יתר הענינים היה דומה בכל לאיוב. איש תם וישר וכו' – שהשטן הסית, תמיד ובלי־הרף, לבלעו חנם.
הוא “רגב האדמה”, כמבטאו של שופמן, אמר לפתור הכל בדרך־המציאות, וחשב שעומד הוא איתן על הקרקע לבלי המוט – אך הגורל העוור, שהתיז את גופו המוצק, הרס כהרף־עין את השקפת־המציאות כולה.
ההשלים ברנר לבסוף עם הבורא כאיוב בשעתו?
החיוך הטוב בפרצוף ברנר, לאחר הירצחו, מוכיח בפירוש שלא השלים. גם במותו לגלג ותבע בלי אומר ובלי דברים מהטבע את הפרינציפּ המוסרי.
יצירתו של ברנר ניתנה להחלק לשלש תקופות. א. תקופת רוסיה. ב. תקופת הגלויות (אנגליה, גליציה). ג. תקופת ארץ־ישראל. בשלשתן ביחד, היה ברנר בתור יוצר: משורר הדינמיקה, נצר העצמיות היהדותית. ובשלשתן שיקע את אישיותו האחת, עד שאפשר לכללן כולן יחד. ובכל המקצועות הספרותיים הנהו שליט: בבלטריסטיקה, בבקורת ובפובליציסטיקה; ולרוב, כל המקצועות משתפכים ומתמזגים אצלו יחד ואישיותו היא המדבקת והמאחדת את ניגודי־החיים בזרמת מרוצתם. ובכלל, הצורה של הסוג כמעט טפלה אצלו, כי העיקר הוא להשתחרר מלחץ הלב, באיזו צורה שתהא.
גוש זה של ארבעים שנות־חיים, שהחסין, שעבר כור העוני והיסורים, וחושל ונשא בכוח את אחריות אומתנו – לא התנדף ולא כלה עד גמירא, אלא נערף באמצע זרם־חיוניותו שהיה מחמר ומפעפע בו בלי הרף, בלי מרגוע…
לכל גבור שגיא־כוחות יש דבר, שבו ינופץ כוחו כאל סלע. לרוב הגבורים – האשה למכשול. שמשון ודלילה. ברנר יכול היה בנקל להפקיר את חייו, להשליך עצמו תמיד לכבשן האש – רק בן היה לו, שיקר היה לו מכל, שאליו נופצה גבורתו.
אכן ברגע האחרון לחייו, ברגע־המסה, כאשר בא האוטו להציל את חייו – אותו בלבד מתוך יתר האנשים – כשאמרו להפלותו מיתר הקדושים, הנידונים למות – כבש ברגע זה גם את אהבתו לבנו היחיד אשר אהב, הקריב את עצמו, צנתר־חיים שכזה, כובד של חיוניות, יצירה־בכוח אולי של עוד ארבעים שנה; יצירה רבתי, זו שלאחר “שכול וכשלון”, שלאחר ההזדככות – הכל הוטל לכף־המאזנים, והמה היו מהבל יחד, ברגע המסה…
רק עם הסתלקותו השתרר החיוך הטוב שלו בפרצופו (ראה תמונת ברנר לאחר הרצחו!). הנגוהות שבלב פרצו מתחת לשכבות היסורים, נצנצו ונוסכו בערוצי קלסתרו. אולם בחייו היו מגיהים ופוקדים קלסתר־פניו רק לעתים רחוקות, רחוקות. בחייו התהלך כמעט תמיד קדורנית, שחוח תחת נטל יגונו ואחריותו. וכמה טרגי הדבר: הוא הרי היה אחד היחידים שאלפי לבבות של בחורים וטובים פעמו לקראתו ברחשי־תודה ואהבה עד כדי מסירות־נפש, ואילו היה לבו מופנה לקליטת ההרגשה שרבים הגו לו, היה ניטל משהו ממרירות חייו, מעוקצם וחודם, היה רווח קצת ללב הגדול.
א. תקופת רוסיה: “בעמק עכור” 🔗
החידוש אולי הכי חשוב, שניתן לציין ב"שלישיה" ברנר־גנסין־שופמן, שנתקעה בלב־הספרות כשרטון, הנהו זה: מתן עצמם. הם בעיקר אמרו להוקיע את עצמם, בלי כל התיפּות (קדם להם בזה ברשדסקי, אך היובש היה בעוכריו). מה היה המניע הפנימי לזה? אולי בקשת האמת המוחלטה, כל אשר יעבור את כור־עצמיותם, אשר מבשרם חזו – ודאי שאמת הוא. שלשתם נתנו רק מה שהם טעמו בעצמם. מהשערה ואומדנא התרחקו עד כמה שאפשר. ברנר היה מתגנדר כמעט בממשיותו, שהרי בכל ספריו היו חוזרים ה"גלגול" שלו ואוירת־סביבתו, ורק ענין זה היה ניתן בכתביו, שהמגע האישי שלו לא נפסק עמו באמצעות חושיו או עצביו. לו לא היה סגי כלל בדמיון. גנסין, הגם ששירתו הדקה אינה טבועה בחותם זמן ונקיה היא כמעט לחלוטין מפיתוחי־חומר – גם הוא אינו בעצם אלא גוש־חיים מגובש של אישיות עסיסית. אין אף שורה ביצירתו (מלבד “צללי החיים”, שהיו לפני מתן עצמיותו), שלא יהא נודף ריח גנסין האישי הימנה. ושופמן – לו אינו נהיר כלל, כיצד ידור אדם עשרות שנים בגרמניה, למשל, ויהא רואה תמיד חלום באספמיא. רק לחץ חיי־ההווה הוא לאדם תמיד הקוטב בהוויתו. השעה, הכי אחרונה דווקא בחיי האדם וחיותה המפרכסת – היא הנושא היחידי הראוי להיקבע לדורות. בין בהינתנה בצורתה החאוטית בדפוסי ברנר, ובין בהיצרפה בכור־המצרף של שופמן. לדיסטנס – שלשתם אינם זקוקים, מבחינה זו הם ילידי התקופה או נכון מזה, ממבשרי התקופה המהפכנית אצלנו, – זו שמגששת רק אחרי האמת, ותובעת את עצמו של האדם להשגתה, לא באמצעות הזולת… במקום אחר ציינתי את האופי המשותף של שלשתם למרות הבדל־תכונותיהם: “הם נצלים שלשתם כאחד על הגחלים שלהם”…
ברנר, כאמור, נתן בכל ספריו רק את עצמו, אף בציורים הראשונים שלו, למרות שייכותם עדיין מצד צורתם לז’נר הישן, גם בהם יש לנו כבר ברנר על כל סגולותיו העצמיות, שַועה על החלכאות חסרת־המוצא. תיעוב לשובע ולבהמיות. תוכחה ורוח חנינה. אנושיות אנושה ונואשה לבלי הירפא, ואידיאליות עד כדי הפקרת עצמו. הפסגה של עונה קצרה זו, עונת־ההתחלה, הוא הציור “מן הזוית”. קיפל ברנר את חיי היהדות הרוסית מהתקופה החולפת בציור זה, ולא מן הזוית בלבד. כסימבוליקן גדול מופיע ברנר בציור זה. אולם מענין אותנו גם פה יותר מכל הוא בעצמו: הן בתפקיד הילד, המעריץ הגדול של ה"ירושלמי" (הקורא לו בינו לבינו: “רבי מרדכי”, בדחילו ורחימו), שאינו מרגיש כלל ב"שגעונו" כי אם ברוח העילאית אשר לו; ובין בתפקיד ה"ירושלמי" גופו, ביטוי הגאולה המדמדמת ובאה… השתות של חוויות סופר זה הוערו פתאום בבת־אחת בציור זה. ברור: טבורו מחובר לקרקע־העם לבלי הינתק. קוטב־חייו הנהו עמו, ותקות־הגאולה העתיקה מתנוססת כאי־ירק בתוך חיי השממון והיאוש מכל העברים… בתוך דור־הסופרים החדש, בני־גילו של ברנר, בעלי שאיפות אוניברסליות, כביכול, בלט הוא כיוצא דופן…
יש סופרים־אישים שהם מהווים את הלוז שבשדרה בתרבות האומה. ההכשר לכך אינו תלוי בעיקר בתעצומות־עוז הכשרון או שאר הרוח. חוש־העם מפלה אותם לעצמו, עפ"י ברירה טבעית. מהו סוד הברירה וסימניה אילו הם? נדמה לי, שזוכים הם לכך, מפני שגורלם העצמי, האישי, אם גם מזעזע הוא אותם עד היסוד בם (ומי כמוהם מסוגלים כך להזדעזע), בטל מפני גורל האומה; ענין האומה מכריע את הכל בחייהם, והענינים האישיים, שהם הנם בעצם עצם החיים של כל אדם חי, נדחקים לקרן־זוית. יש בזה משום הקרבת עצמו לטובת הכלל. והעם חש בדבר זה. אין צורך למנות בזה את שמות שורת־האישים מסוג זה, שהיא ארוכה למדי באומה עתיקת־יומין. אך האם האברך הלזה, בעל ה"ירושלמי" (כך היה שם הספור במהדורתו הראשונה), אינו חוליה בשלשלת־היוחסין הלזו?…
“בחורף”
רק עם הספר “בחורף” יוטבע חותמו המיוחד של ברנר. בו באו כבר לגילוי כל הסגולות העצמיות שלו, מלבד התכונות הפנימיות (אלה לא נכחדו כמוכח לעיל, גם מהציורים האובייקטיביים שלו), גם התכונות החיצוניות: ההעויה, הצורה, הריטמוס, בראש וראשונה שובה את הלב: אור עירום־ההוויה. לאחר הפליאו אותנו בקישוטים אמנותיים פה ושם בציוריו, מפתיע ברנר כאן בפשטות עד לחוורון, ולפרקים עד לזוהר אור עילאי. כי ראשית לכל אצלו: האמת לבלי רחם! מכאן זו הצורה האבטוביוגרפית, המעבירה הכל דרך כור־עצמו ומצילה מכשלון תפארת המליצה. ספר זה הנהו מסוג מיוחד. מלבד ערכו הבלטריסטי בתיאור חותך של הווי, חיים וטיפוסים, נודעת הימנו מעלה יתרה, מכריעה. ממעל לכל חופפות סגולותיו: ודיו־לב וחשבון־נפש! מבחינה זו מצטרף “בחורף” ל"חטאת נעורים" של לילינבלום ול"לאן" של פיארברג.
עיקרו של ספר זה: נקודת השרפה. הצער, הרטט והכוונה. כאן לא העיקר הסיפור האמנותי: מה ואיך היה הדבר, כי אם הכאב על מה שהיה. ועם זה פועמת אי־שם משאלת־לב סמויה ומטושטשת. מהי?… פיארמן (ברנר, איש־האש) משמש כאן סמל הנוער, נוער־דורו, על התחבטויותיו והתלבטויותיו. מחצית הספר נעוצה אמנם בקרקע ההווי הישן, אך ברובו המכריע הנהו ביטוי הנוער המפרכס – וזהו חידושו! – וההווי הישן שבו הנהו הכּן שלו בלבד. ושוב כאמור לעיל: האמת לבלי רחם! אין חציו ערוכים דווקא כלפי דור עובר. הם ערוכים תמיד נגד בטלנות, טמטום, קהות, רשע וכסל, בכל מקום הופעתם. הפעם מכוון העוקץ דווקא כלפי הסיעה, שהוא בנפשו נמנה עליה (בעצם לא היה שייך באופן רשמי לשום סיעה, מפני חוש הבקורת שבו). אין רחמים לא כלפי אבא, ואף לא כלפי אמא (למרות רגש־הרחמים העז אליה), ועל אחת כמה וכמה כלפי עצמו. את עצמו היה חובל יותר מכולם. הוא היה חותך אבר אבר מן החי בגופו ובבשרו, ובזה הורה לנוער שלנו, זה שהיה שטוף־תיאוריות, דיסקוסיות והטפות באותה שעה, לעשות את עצמו נושא האידיאל, להעמיד קודם כל את ה"בשר־ודם" שלו לשרות המפעל. כי יהודי שביהודים הנהו ברנר: קודם היה המעשה ואחריו הדיבור…
“בחורף” הנהו, כאמור לעיל, ספר אוטוביוגרפי. הכל נמסר פה בהדרגה ובדייקנות, לא בדילוגים ולא לסירוגין. בחייו הוא הרי הנהו “בן בית” גמור. פה לא תצא שגגה מלפניו. העיקר הוא לא לזוז מהמעגל שעגה המציאות אף כמלוא פסיעה אחת. דמיון – הס מלהזכיר! השתלשלות התהוותו עוברת איפוא לנגד העינים בתכלית הדיוק. מתוך רוח־אחריות מוחלטת. הקרקע שהימנו צמח והאוירה כולה שנשם במלוא ריאותיו – אותותיהם לא ינכרו, והשלד של אישיות זו ניתן לנו עם ספר זה כבר בשלמות.
בשלמותו עומד כבר ברנר כאן לפנינו, אם כי מטושטש עדיין משהו, ובהפרזת אצבע על ה"המשך יבוא"… כן, ב"חורף" כבר ברנר השלם עמנו, בעל עין־השמיר, שהדברים בכל מקום שנחתים, בוקעים למגעה. האם הנהו באמת יאשן קלסי כפי המקובל? ברגע זה לא אשיב על שאלה זו. ברם, אמת ויציב שידו נטויה כבר ב"בחורף" על הסוציאליזם הדימגוגי, על הציונות הפרובינציאלית הקטנונית, ואצ"ל על בורסוף הנבוב, נגוע־הטמיעה, המעורר בחילה. נפשו מרה עליו עד כדי יציאה מדעת ואיבוד עצמו לדעת. ולמרות הכל אין הדבר מחוור כל צרכו אם היה ברנר בעל־יאוש. הפיסקה שבה הנהו מסיים את “בחורף” שאביאה להלן, מערערת במקצת את אשיות ה"מושכל הראשון" הלזה.
“היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר־החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחוורת לה, אלא שמש קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… מה לי ולסכינים מנתחים? הכל עשיר מאד, מורכב מאד ועולה על כל נתוח… מה לי ול”חלפי שחיטה"? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק… אני שואל… אני חניך־הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה!… אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד… אחר הנני… אני רעב – ושבע… גדולים יסורים… גדול הבודד… גדול הנודד"…
כך כזה הוא יאושו של ברנר. האם לא יד החיוב, הכי עילאי, כאן על העליונה?
וכשם שאין הדבר ודאי, לפי הקטע שלעיל, אם הקוטב שבברנר הנהו היאוש, כך גם אין דבר מוחלט שהוא הנהו בעיקר ריאליסטן. לדעתי, לא פחות מזה הנהו סימבוליקן. ודוקא מפני הדיוק הנמרץ שבתיאוריו, דוקא מפני חרדתו הגדולה רק לאמת – דבריו לרוב סמליים, כלליים, ארשת־נפש משותפת לכל אדם. ביחוד ה"איים" הליריים שבסיפוריו (עליהם נייחד הדיבור בבא) שאם אמנם הם גם טבעיים וריאליים, מותנים מממשיותו של גבורו, – ברם, מה שמראה לנו בהם, הנהו מעבר למוחש. בשם “בחורף” גרידא יש סמל מהותי של המחבר. ניבא ברנר ולא ידע. אין המושג של שממון ויאוש הולמו. לא סתיו כאן, אלא חורף בהוראתו המשאלת של ביאליק. עז, חד, גוש איל מתאפק, בחורף – זהו אופיו הלוהט־עוקץ של ברנר…
“מסביב לנקודה”
עתה לאחר התימי לקרוא את הספור “מסביב לנקודה”, נתעוררו בי הרהורים ורשמים אלה:
יש ספרים מכל המינים בעולם, יש כאלה שהם אברים מן החי על האישיות ויש ספרים שהם מעשה־אמנות בלתי־שכיח. להטיהם של המחברים מפליאים. ומחבריהם אינם מתיחשים חלילה לנביאי־השקר, באשר בטבורם הם קשורים לקרקע־הספרות, והם מספקים לה את כל צרכי המשק שלה. הם מעצבים בחריצות כפים את הספרות, שהיא מנת גורלם. בכשרון־מעשה נעלים הם לפרקים אף על בעלי־האישיות. בכל זאת האחרונים, רק הם הנם נשמת הספרות. ההבדל ביניהם הנהו זה של המשַחק בעל הכשרון ובין עצם החיים. כל ספר של בעל־האישיות הנהו גילוי תג, צמיחת ענף ירוק של האישיות החיה והמפרכסת, ולא תיאור דבר שמלבר, לא נושא אובייקטיבי. כל ספר ממין זה הנהו חטיבת־החיים עצמה בלבלובה, ולא הסיפור המקסים על אודותיה. האישיות הולכת ונגולה לעינים פרשיות פרשיות. מסוג זה הנם ספריו של ברנר כולם.
מה לנו לקליפה (הגם שאף היא אינה טפלה כלל), אם התוכן שהוא כאן כל עצמה של היצירה, כה בולט ונראה לעין. אמנם כן. יש בספר זה בקרת חדה בתור המשך ל"בחורף", על הציונות המתבטאת בצורה של ה"חדרים המתוקנים" ו"בתי־עקד העברים" עם אוירת־הקוטב של כנופית העסקנים המעלה באשה; יש בקורת חדה על התנועות החברותיות עם כנופית הטפילים הנטפלים להן כעלוקות בבשר הגוף הבריא. כן, מתוך קלחת־החיים הרותחת שומעים אנו בזה קול אדם מפרפר ומקרטע, כארי בסוגר. ברם, כל זה אינו אלא פרי הטמפרמנט של בונה. כי ברנר הנהו בעיקר אחד הבונים הראשיים של חיינו החדשים. האין זה פרדוכס? ומכל מקום זהו כל התוכן היחידי של מסכת “ברנר”, וזהו יעודו המיוחד בעולמנו. ולמרות שזהו כבר מן ה"מושכלות הראשונים" שספרי ברנר הם מלאי־יאוש, נסוכי־רעל, – אפשר בכל זאת לומר בבטחה, שהוא אחד מיחידי־הסגולה בעולם, שעמד על עברי פי־התהומות, והציץ לתוכן עמוק עמוק, וראשו לא נעשה עליו סחרחר. הוא לא היה מנתר ומדדה עליהן בהעויות־חן ובמשובת־משורר, ולא חפה בגשרי־נייר עליהן, אלא היה מתריע על סכנתן, ופילס לעצמו נתיבה ביניהן. ודוקא מפני שהוא היה רואה היטב את התהומות, הליכתו היתה בבטחה ובאון, והיאוש שלו? אמנם כן, הוא היה כואב ודואב למראות הפגימות בהוויה ובאדם עד ליאוש מוחלט, עד לשליחת־יד בנפש. האם פייארמן ואברמזון (גלגוליו של ברנר) לא נשאו בחובם כל ימיהם את סוד־המות, והאם לא היו נוהים אחריו כאל אי־מנוחות? הרי פייארמן ב"בחורף" קוצב כמעט בדיוק באופן מסתורי את שנת־מותו, ואברמזון כשעובר את גשר הנהר נסחב בכל כובד־גופו למצולתו כמו בכוח אבן־שואבת. אולם שליחת־יד בנפש, זוהי מנתו של אוריאל דוידובסקי האסטטיקן והפילוסוף, משולל המצע המוסרי. אולם אברמזון לא ישחת חייו סתם לבטלה, כי אם יעמידם לשרות היצירה תמיד, וביום־מסה והכרעה יבואו לאכספלוזיה של הפראה לדורי־דורות, כמו שהוא לנו מותו של ברנר…
אכן עיקרו של אדם זה – הריהו: לחרות את עקבותיו בהוויה. כי מלאך עומד ומכה בלי הרף לאישיות: גדל! וזהו צו פנימי שאליו נעגן בכל נימי שרשיו. עוד בילדותו “כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו”. כבר אז שמע: “ה' קורא לנער” (ב"מסביב לנקודה"). אמנם ביצירתו של ברנר הורגש לכתחלה מעין סירוב להיענות לתפקידו. כי מגלת־הספר שפורשה לפניו “כתובה פנים ואחור, וכתוב עליה קינים והגה והי”. ברם, לאחר שהאכילוהו אותה “ותהי בפיו כדבש למתוק”. כי אדם רחב־גרם זה תקפו פשוט בולמוס למשא לעייפה. “והוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את אלוהים”. ובדותא היא, שברנר לא ידע שמחה מימיו. חדות היצירה שבו עלתה בוודאי, ובלי שום פקפוק, על כל התענוגות של עוה"ז. כי המושג שלו על הסופר והערכתו אותם אינם לפי קנה־מדה של “בשר ודם”. “סופר עברי – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?”
והוא אמנם רואה את ההוויה מבעד שפופרת עילאית. אף על פי שהנהו ריאליסטן דייקן, מתוך הכרה וחושים חזקים. וסתירה סמי מכאן, כי הסמליות בברנר אינה אלא שלב־עליון בסולם־המציאות שלו – שראשו מגיע השמימה. וכאן עלינו שוב להזכיר, וברחבות, את ה"איים" הליריים המיוחדים שלו, שנזכרו לעיל. בהם טובּע הרבה מעצמת עצמיותו של ברנר. כי אין הם כבסיפורי סמולנסקין מין ספחת חיצונית מהגיונות המספר שאינה מלוכדת עם עצם התוכן. כאן הם נובעים מעצם הנושא, והם פסגה של ראיה צרופה, נקיה כמעט מחרצובות־חומר. רוח שמימי מנשב כאן. מה שהָראינו בזה הן מראות שמאחורי הפרגוד, מעבר למוחש. הטירוף הברנרי, מסוג מרדכי ה"ירושלמי", המהתך ככור את הזהב מסיגיו, הוא נשמת ה"איים" האלה. עינים מטייפות מסוג כתיבה זה, כארשת עיניו של ברנר לפרקים בשעת “יציאתו מהכלים”, לא מעלמא הדין. כי יש “בקרבו נטית־לב למטורפים”. “הלא על פי האטוויזם של מרת חברשטין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי חי־חי…” והחוט הזה נמשך דרך כל היצירה, החל ממרדכי הירושלמי, דרך פייארמן עד לאברמזון. והניגון האחד המחריש את יתר כל הנעימות: האומה, והדם הסמיך, המצית־העם בת אלפים בשנים, מתרונן כל־כך ברהטי־העורקים. כל משאלה מדורי דורות מתפעמת כהולם־פעם. כל תג־חיים אישי גורר אחריו שלא מדעת אושת שלשלאות היוחסין. אם אברמזון נקוב בשם יעקב, הריהו: “בחיר האבות, אצל לבן כבר היה – – – עם שרו של עשו כבר נאבק ויוכל לו. עתה יהיה מלמד־תינוקות בארעא דאדומא עד סוף האלף השישי, עד היום שכולו שבת, שכולו טוב ומנוחה…”
ב"מסביב לנקודה" שה"איים" ממין הנ"ל זרועים בו כה למכביר, נתחוור לנו שמגמת ברנר לחתור בעיקר אל הנקודה, ולעבור אותה, ולהציץ בנעשה מעבר לה. ביצירתו כולה, כל מאמצי־כחותיו מופנים רק לתכלית זו. “בלבי צפיה גדולה, גדולה, גדולה. עוד מעט ונבקעו השמים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול”. ברם, הנקודה מעכבת. “הפחד תוקף אותו. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשוא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה… הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך, והוא מסתובב מסביב לה. מעגל קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט… ונדמה לו כי הוא קופץ ודולג עליה – אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמים היא ולא על הארץ. ואיך יעברנה?”
תיאור ההתחבטות של כל יוצר־אמת, הובע פה מאין כמוהו. ברם, עצם ההבעה הלזו – היא גופה עומדת מעבר ל"נקודה" שלא מדעתו של ברנר. וכן מתנוססים בירקותם גם יתר ה"איים" בערבות ספריו הראשונים, אכן סוד־הכיבוש של מבצר “הנקודה” נחשף לו לבסוף ב"מסביב לנקודה", והוא לא שב מספרו זה כלעומת שבא: –
“ויאמר אליו ה': לך וטפסת על הכותל למעלה מחוט־הסיקרא, למעלה מרום התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת כמי שממית עצמו עליה, ואבוא היום”…
סוד זה “מי שממית עצמו עליה”, שמר ברנר בחובו יפה יפה, כל ימיו מאז ואילך. והדרמה “מעבר לגבולין” שנוצרה אחרי מספר־שנים היתה כבר כולה אי־פלאות שלם וחטיבתי, מעור אחד. כולה פרי בשל של השגעון העילאי, במובן הנבואי… וזכה ברנר לכך, מפני שסופו העיד על תחלתו, שהמית עצמו ממש עליה באמת, פשוטו כמשמעו…
עם סיום “תקופת רוסיה”
כדי להתחקות על שרשי הוויתו של ברנר, כדי לעמוד על תולדותיו בסדר כרונולוגי – אין לך מקור יותר טוב, מאשר יצירותיו עצמן. אין אנו זקוקים כלל, שיבואו אנשים מן החוץ, שחיי ברנר נהרו לנגד עיניהם בשחרותו ובעלומיו, ויורונו ארחות התהוות אישיותו ושגשוגה. כי אין אף מאורע חשוב אחד, שהיה מעצב ומחשל את אפיו של ברנר, שיהא נכחד ומתעלם מיצירתו שבכתב. כי הוא לא גילם את המופשט בהוויתו, כמו שעשה למשל י. ל. פרץ, שהיה גורם מתוך כך גם לטשטוש ה"אני" הממשי שלו, כי־אם אגר לנאד־שירתו את חומר־חייו הבשרי, היום־יומי, שהבליט את עצמיותו האיתנה, השונה ממילא מיתר הבריות בכל, מכל ולכל…
למקרא שלושת הספרים הראשונים, שהוערכו בפרוטרוט בפרקים הקודמים, נסתמן לנגד עינינו הגזע האלים של ברנר, שנראה דק בראשיתו, ושהלך הלוך והתעבה במרוצת הימים. עם הקריאה הוברר לנו שעתיד הלה להיעשות בזמן לא רחוק לאילן רב־הפארות… בפרק־זמן זה נעשתה דמותו של ברנר כמעט מסוימת. בספריו “בעמק עכור”, “בחורף” וב"מסביב לנקודה", שהעניק ברנר לספרות בעונה הנזכרת לעיל, המכונה בפינו: “תקופת רוסיה”, התהוותה אישיותו בשלמות, ובמשך הזמן רק התרחבה יצירתו, השתכללה והתעמקה, ועשתה פרי־הלולים בשפע. בספרים הנ"ל עובר לעינינו ברנר התינוק, הנער, העלם והגבר… כל ההרפתקאות שעדו עליו, עד עזבו את רוסיה, נאצרו בספריו אלה באופן שמסכת־חייו הולכת ונטוית שתי־וערב לפנינו עד היעשותה למעשה־משזר מסובך ומורכב. קולע מאד למהות תכונות־היוצר שבו, למזג אפיו. משפטו של רבו עליו, עוד בילדותו, משפט חותך כאיזמל, הכולל סגולות ברנר הטיפויסות1, החתולות בהויתו עוד באבּו ועד יומו האחרון: “הבנה, העמקה, שכל ישר, ולכל לראש: אמת ותמימות”…
סך־הכל צווח ככרוכיא עולה, איפוא, מדפי יצירותיו הנ"ל של ברנר, שהנם עקובים מדם־הלב שלו: חיי־ברנר באבּו, בשחרותו ובבחרותו, אשר הנם השתות בל יהרסון שבהווית האדם, בסיס התמיד של אישיותו, שלפיהם ישתקף לכל אחד ואחד עולמו ומלואו, – החיים האלה היו לברנר אפלים ומודחים לכל תוצאותיהם ומדויהם. באדם ברנר, העני המרוד בהבלי העולם הזה, ואדיר הרוח ספוג אצילות התורה מדורי דורות, – היו מעורבות ופתוכות2 זו בזו אלו התכונות השתים: התבטלות חיצונית חולנית כמעט, פרי “גלות” של אומה שלמה בצירוף דלות פרטית מורשת־בית; וגאות־רוחנית־פנימית, שלא מדעת, בצירוף חוסן הערכת־עצמה של אומה עתיקת־יומין, כבירת נכסים רוחניים, נכסי דלא ניידי… כי מצד אחד נשא ברנר בחובו עלבון “בית־אבא” עם המסכנות החומרית לכל תוצאותיה המבישות, ומאידך גיסא היה לבוש גאות של יורש אוצרות־רוח שלא יסולאו בכל הון. ומכאן שתי הנעימות במזג אישיותו, תרתי דסתרי אהדדי: הענוה עד כדי התבטלות־היש הגמורה של האני־הפרט שלו והגאון הלאומי המובלע בדמו שלא מדעתו, שנמזגו בו יחד ובאו חליפות לידי גילוי ברוחו…
ב. תקופת “הגלויות” 🔗
“המעורר”
והנה התחילה פרשת ה"גלויות" שלו. ברנר נעקר על כרחו מרוסיה מולדתו, ונעשה דזרטיר (בעצם נעקר כל ימיו תמיד, כי כל חייו הרי היו טלטלה אחת…). ורוסיה – אם כי היתה לו לאם חורגת, חוננתהו בצידה לדרך, בסגולות הטיפוסיות ליוצרים בספרות הרוסית: יושר־הסתכלות, חיתוך־ביטוי ריאליסטי ואידיאליות. אך יותר מכל בלטה ארשת־העינויים בפניו, שנטבעה בהם בתקופת ההתהוות שלו. ניכר היה שרוחו חושל ופורזל, ונעשה אמיץ מאין כמוהו. ואם כי ברנר נשא על דבּשת־רוחו את עלילות הנוער שלו כמעמסה לבלי הכיל (עוני הבית, חיי הישיבה, חיי הקסרקטין, בית־הסוהר, ועל הכל– מלחמת־הדעות שבקרבו, הקשה מכל) – בכל זה היה הוא בתקופת־חייו זו מלא מרץ ועזמה, כדוּד גדוּש אדים עד להתפקע. והוא היה זקוק יותר מכל לכר נרחב, לשדמת־בור רחבת־ידים, לאדמת־שלחין הכמהה לאשדות רוחו השוקקת ומעלה קצף… כזו היתה בחייו תקופת “המעורר” שלו. אז נגלתה רוחו ברוב עצמתה, ותכונת הפעילות שבו נחשפה בכל תקפה ויכולתה. נתחוור באותה שעה, שעיקר אפיו של ברנר הנהו: פעילות. דוקא פעילות למרות לעג־הבוז לעצמו תמיד, בכל הזדמנות שהיא, לעג עצמו, לבטלנותו, לאפס המעשה, לחוסר האיניציאטיבה שבו…
“תקופת הגלויות” שלו (“גלויות” במספרים רבים, מפני תאורו של כל גלות לחוד, באוירתה המיוחדת, וגם מחמת שפע הסבל שלו, סבל לא של גלות אחת בלבד), היתה אמנם קצרה ביותר, עונה של שלש־ארבע שנים גרידא, אך היתה זאת תקופה גרעינית מאד, רבת יצירה וכבדת־משקל. נפש ברנר היתה באותו זמן דרוכה ומתוחה, בלא שביתה והתרופפות כלשהי, זו היתה עונה של בולמוס יצירה והשראה בלתי פוסקת. גושים גושים, בצורה של רומנים וחזיונות, ספורים ומאמרים, קורצו מאישיותו כאברים מן החי… הכל פרכס ופרפר, איש־געש. בוער. ואשו לופתת מכל העברים.
בן כ"ה היה ברנר, במיטב העלומים, בבואו לגלות וויטשפל. פליט מלחמה (מלחמה ממש, ומלחמת הרוח), שותת דם וענוד־צלקות, – אך עשוי לבלי חת. מהו כח המשיכה ללונדון דווקא? לגורל פתרונים: מבעד עב הערפל העוטה תמיד מטרופולין זו, נצטללו לו יסודות הוויתו. מתוך עלטת־התמיד של אם הבירות, חשוכת־השמש, הבריקו לו פתאום אבוקות חייו, שהבהירו לו תכלית־קיומו ועצם־יעודו: עבריות וארץ־ישראליות. זה היה מומנט הכרעה באישיותו של ברנר. כי עלינו לזכור שברנר מחמת ערות מזגו, סופג היה לתוכו גרעינים פוריים מכל התנועות החיות שברחובנו עד אותה שעה: ציונות, בונדיזם, טולסטואיות וכו', – ברם, בשום מפלגה לא יכול היה ברנר להתערות, כי שום מסגרת לא היתה עלולה לצמצם אותו ולהכילו. כי עם קליטת הטוב שבכל תנועה, לא נכחדו מעיניו גם פגימותיה ודווקא לרוב בזו התנועה, שנטה במידת־מה אחריה (זכרו: יחסיו לציונות, לסוציאליות ברומניו “בחורף”, “מסביב לנקודה” ועוד). ביצירתו כולה שמלפני “תקופת הגלויות”, היה רווח גישוש זה בעבי סבך הפרובלימות, עד לאין מוצא. והנה בלונדון, באיסט 48, מייל ענד רויד, בא רגע־ההכרעה: היכן עליו להשקיע כחו ואונו. באש שחורה על גבי אש לבנה נחקקה ההחלטה: עבריות וארץ־ישראליות (שתיהן לא בנוסח הרשמי) – להן יהא נעגן, להן בלבד נעבד לצמיתות. כידוע ננהה היה ברנר בכל מקום אחרי החלש, והנה העבריות מלבד שהיתה לו חוט־השדרה של ישותנו, שזולתה חיינו הם מאפע ותהו, הרי זקוקה היתה בעיקר באותה שעה למשען. היה הדבר בשנת 1905, שנת המהפכה הרוסית. כל מבצרי רוחנו כאילו טואטאו אחד אחד, לא נשארה שום אכסניה ספרותית על תילה עומדת. העתונות העברית בטלה כולה. “השלח” – בית־מדרשם של אחד־העם וקלוזנר, ביאליק ומנדלי – חרב. ה"שמד" מכל הבחינות פער לועו אל הנוער, את “כולם נשא הרוח, כולם סחף האור”. דממת בית־הקברות. מי יפקח את הגל מעל הגוף המפרפר מתחתיו?…
יש שמבצבץ פתאום משהו בעולם, שיחרדו אליו בגיל, וייאמר עליו: הוא כיוון את השעה. טועמים בו את הסיפוק, הכרוך עם הדבר המתמהמה, שחכּו לו בכל יום, והנה הוא בא. קונטרסי “המעורר” היו חזיון מחוכה מסוג כזה. הם היו מכוונים למצב המוזר שלנו, בחיים ובספרות, באותה שעה. ביחוד היתה אישיותו של ברנר הולמת לשעה זו, והיתה משובצת על כל תגיה במסגרת מצוקותיה ופורענויותיה. השעה היתה טרופה. לא האפּיקה של אסכולת מנדלי ולא “שלטון השכל” של אחד־העם יכלו לספּק צורך השעה (ערכם המוחלט לא נפסל משום הכי אף כקוצו של יוד, אלא הם לא ביטאו את דרישת השעה). לבטיו של ברנר בלבד עלולים היו להביע את קרעי השעה האפורה. חשכת בתי־הכלאים של “מא' עד מ' “, ובבואת התהומות של “מעבר לגבולין” שלו; יליד “הפחד העתיק, הישראלי” ש”בליל תשעה באב” לשופמן; ו"במצר האדם" למיכה יוסף ברדיצבסקי – הם היו ארשת שפתיה של עונה אבלה זו. “המעורר” היה מכוון ומותאם לתקופה זו של “התפוררות האומה, התרוקנות תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, עם כל עומק היסורים של גסיסת ענק…” סגנון השעה לא היה, כאמור לעיל, קלסיות כי אם אכספרסיוניות, עוד לפני שהיתה נקובה בשם זה. בבחינת "הכה בכפך ורקע ברגלך, ואמור: “אָח”… כי לעורר ישני־מרמוטא, אנשים מתחת לעיי חרבות, אין צורך דוקא בטינור של אופירה ממלכתית, לתפקיד כזה מסוגל יותר קולו המרוסק והצרחני של המשווע לעזרה; "כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל בן־אדם, לנתיבות עולם, שאל: אי הדרך, אי? – – "
וכה נעשה ברנר פתאום, מבלי שידע טיבה של האיצטלא, לפרֶמייר של ממשלת הספרות בריתנו, הוא אז עלם בן כ"ה (חברי הקבינט שלו, רובם היו צעירים, רעננים, וכל אחד מהם בורג בעל שליחות מיוחדת). זו היתה עונה קצרה, אך מלאה חיוניות, רטט ואביב. הושג שוב המגע החי של הספרות עם הקורא. הסופר נעשה שוב לחטיבה מאוחדה עם הקורא, עשת אחת. הקורא ידע לבטח, וגם נפשו לא הושלתה בשוא, שהקונטרס, שאצבעותיו מדפדפות בו ברטט־נשמה, שוּלח אליו ישר, בידיו ממש של העורך (לא ע"י שליח), כמכתב־אהבים (ברנר כשנפגש אחרי שנים עם מנוי “המעורר”, היה קורא לו מיד בשמו הפרטי). ומאידך: לא היה זה סופר, עצם שבדיסטנס, כי אם אח בכור, מדריך. והירחון הצנום, אך המגובש עם הרבה אותיות פטיט, למרות האמנות עד לבלי גבול של שופמן שבו, היה בעצם רק מעין אות־ברית בין העברים הצעירים, מין “מסדה” (לכאורה פיקציה משל ברנר, אך למעשה דבר של ממש, ברוח), חירוף־נפש אחרון והפקרת עצמו לחלוטין, במלוא משמעותו של מושג זה, של העורך בתור סמל. בכלל ובעיקר הושב רובו של הנוער המעולה, עם הקריאה בקונטרסים, חזרה אל המחנה ממרחקים, מסורבל שפע כוחות, שאלמלא “המעורר” היו משַחתים אותם לבטלה…
הנוער שנשבּה, זה שחיינו וספרותנו נראו לו בטלניים, חנוטים וקפואים, הרגיש פתאום, במחננו אנו, ממשב רוחו של “החדש”, שהיה כה להוט אחריו מחוץ לתחומנו. באותם הימים כבר בא לעולמנו, על ידי קול־הקורא של ויתקין, רמז מהעומד להתרחש בארץ־ישראל, התחילו מבליחים ניצוצות־אורה של שכינה קרבה. כת “הפועל הצעיר” קמה. אכן, נשב כבר בעלים אלה משהו מנשימתה של “דת העבודה” המתחוללת לבוא…
“רוח תזזית” זו חשתי גם אני, הנער אז, בעלעלי בקונטרסי אחי, בשעריהם ה"משובצים", שהיו אמנם עמומים בעבורי, אך מושכים היו בחבלי קסמים. אם התוכן הפנימי, העיקרי, היה בשבילי ספרות חתומה, הטעונה לימוד )פרישמן היה נהיר לי ואהוב יותר מכל העולם) הרי המזוזות של אכסניא זו במבוא הכניסה ובפרוזדוריה השונים בין מאמר למאמר, היו מחוורות לי כל צרכן, ומגרות השפתים לנשיקת קודש, כמו בשפתים החרדות של אבא. “עוד אלוהי ישראל חי הנהו, יצאו לאור “משירי הזעם” של ח.נ. ביאליק”. כמה היה זה מובן לי, הנער, שהרי נראה לי באותו רגע רוח־אלוקים ממש, כש"המעורר" מפריז עליו באצבע. כי לא היו כדפים אלה ביטוי תור־הנוער, הנוער עצמו במלוא תום הרגשתו וטוהר התפיסה הבלתי מועמסת.
אכן “פרמייר” צעיר זה, העלם בן עשרים וחמש, חוּנן גם בחוש־טאקט בלתי מצוי. למרות מהפכנותו והשקפת־עולמו האפיקורסית (המדומה!) בטבעו, לא הבליט את מפלגתו בשעת שררתו, ולא התיימר בדגל מחנהו, שהיה חונה תחתיו, כמו שנאה לכל אישיות רפרזנטטיבית, הקיף וכלל גם הוא כל הסוגים השונים הנעוצים בממלכת הספרות, בלי הפליה כל שהיא.
“יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי המרד החסונים ובבעלי־המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן־גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש”ל, במתכסים בטליתו של האר"י זי"ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מברצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי ישראל ואלוהי־האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!" התרבות הישראלית כולה, על זרמיה ושדרותיה, על כל אפרכיותיה, מבלי ויתור על כל תג ושום קוץ, הוא שטח הטריטוריה הנאדר של מולדת־הרוח שלנו. שום כיבוש לא ישמט מתחת רגלינו. הכל נברא בדם־הנפש שלנו. האם תכונה זו הנה חוש־טאקט גרידא, או שמא היא ממידת האהבה הכלל־ישראלית, זו האהבה בלי־מצרים לכל גילוי של גניוס לאומי, באיזו דמות שהיא, היא האהבה שהיתה מאז ומעולם ועד היום הזה, נחלת כל גדולינו האמיתיים.
אמנות לשמה?
עם קריאתנו בסיפור “מא. עד מ.” רושמו עלינו בקירוב כך:
לאחר ששת ימי זריקת־האבנים של הסמבטיון, – באה שבת, באה מנוחה. ב"מא. עד מ." ובייחוד ב"שנה אחת" נח ברנר מזעפו. אם תמצא לומר, יש בזה גם הוכחה כלפי האסכולה הקלאסית של מנדלי: אם לאמנות צרופה, הרי גם אנו איננו קטלי קני באגמא. בולט זה בייחוד, ב"שנה אחת", הואיל וסיפור זה פועל כמעט כ"אמנות לשם אמנות". אם יש בעולם כולו “מנין” ספרים המתארים את חיי הצבא באופן עמוק – הרי סיפור זה אחד מהמה. האם התכחש ברנר לעצמו בסיפורים הנ"ל? האין בהם משהו מסגולותיו? האין בהם מיחסו המיוחד ומעצמיותו המוסרית?
ריאליות ממדרגה משובחה, כמעט שהתעלם ברנר בספר “שנה אחת” שלא כדרך טבעו ונראה כעומד מן הצד כמעט. עוסק3 הנהו בפרובלימה של צבאיות, ומצד זה, הספר “שנה אחת” הנהו אחד הספרים המעולים־העולמיים, המוקיע את כל האימתנות והמורא שבחיים האלה, וכל חוסר־האנושיות שבליטוש־חרבות הלזה ובטיפוח יצר האדם לרע לו. נשמת הקסרקטין שבכל אומה ולשון ניתנה בזה, ובפרט הקסרקטין הרוסי, הספציפי.
ועם זה, עם כל האובייקטיביות האמנותית, הרי רווח ברנר בכל זה, בכל הספר. כי האמנות, על כל חסנה ותפארתה, אינה עלולה להיות מוצדקת וחשובה בעיני ברנר, אם תהא נעדרת הגרעין המוסרי. חנינה מינץ בתומו ובכשרותו – נראה, שהוא כל עיקרו של הספר. מינץ המתקן, הריפורמטור, האומר לזרוע את הטוב בלב האוכלוסיה הצבאית, שאינו נרתע לאחור אפילו כשמגיב החייל־הגנב על לחש־מוסרו, בסטירת־לחי צורבת ורועמת. בשם גבור־הספור חנינה גלום כבר מוסר־ההשכל שבספור.
ב"שנה אחת", אינו מפריז ברנר באצבעו, כדרכו, על העול הבוקע שחקים, – אלא היצירה כולה. בנויה אבני־גזית מוצקות, וכל אבן מקיר תזעק עד לב השמים, על העבדות, השעבוד, העלבון ודיכוי־האדם. כאן, לא היה זקוק ברנר כלל להוסיף אף מלה מדליה – המגמה בקעה ועלתה מעצם תיאור קיום המוסד הלזה, ששמו: קסרקטין. כל לבֵנה של הבנין הזה, כשלעצמה, הנה פשע שאין לו כפרה…
לדבריו האמנותיים נמנים גם “לעת עתה” (דבר ריאלי חזק בחתוך־דבור מודגש) ו"ערב ובוקר". דרמות קטנות: הראשונה ריאליסטית והשניה בצביון סימבולי. שתיהן חטיבות אמנותיות מהוקצעות (הגם שהשניה לא נמלטה מחותם אישיותו כמעט לא “ברנריות”.
למעלה מחוט־הסיקרא
כאן עומדים אנו באמת “מעבר לגבולין”, למעלה מחוט־הסיקרא. אופן־העמידה הנהו כזה, שהדברים מָראים לנו מעבר־הפרגודים. בספר זה, לא איים בודדים שלא מעלמא הדין לפנינו, כי אם אפרכיא שלמה…
ואף חזיון־חיים זה איננו משולל מציאות. כי את “הבלתי מצוי”, ברנר אינו גורס בשום פעם. אנו עומדים משתאים גם כאן למראה הטיפוסים הריאליים לגמרי, שמגלמים גיבורי המחזה הלזה (גלריה למופת של טיפוסים חיוביים ושליליים). התיעוב לדימגוגיה שבמפלגות: נפתלי אידלש ובירפלד; הסימפטיה לתמימים ולישרים: ר' חיים יהודה ורבקה; השנאה לצביעות שבדור הישן: ר' שניאור יחיאל קפלן; מקצת אהדה לדובה: הנאמנה, הטיפוס של הבתולה הריבילוציונרית לשבח ולגנאי; השיקוץ לפַני ודז’יקוב: האנדרוגינוסים של תערובת רוסיה־לונדון.
הפסגה והקוטב שביצירה: יוחנן, חזקוני ויוספ’ל; כולם היינו הך, אדם אחד. יוחנן הסובל, הרחום, הפיטן־הפילוסוף איש־התרבות; אליהו חזקוני – אחד מל"ו הצדיקים; יוספ’ל – תור הילדות, בלתי־האמצעיות, סוד כל הפיוט והאמנות; שלשתם ביחד זהו ברנר.
נפתלי אידלש, העסקן, עוזב את אשתו רבקה לאנחות – ברם, יוחנן לא ילוה עתה לדובה, כשנשארה רבקה באין דואג. “יוחנן שלי, – צווח חזקוני בחושך – יש בעולם למי להיות לאב”. רובו של הסיפוק מונח תמיד בהענקה, בנתינה הנצחית (זכורה לי העובדה שראיתי את ברנר עומס על גבו האטלטי בפ"ת שק גדוש תפוחי־זהב וסוחבו לדיליז’נס, על מנת להביאו למשפחה נפוחת־רעב ביפו, וארשת־פנים היתה לו באותה שעה, כלחזקוני).
ובסופי־הסופות: גם מתוך אפלה מודחה זו, מגיח יוחנן כמו ממנהרה מפותלה לתוך אוירה של אורה וחיים “ובזה הרגע מתגלה לי, אשר אם מכאובי גורמים לי עליה זו – ברוכים יהיו. – – – וכי האיש היודע, לסוף הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא למרות המות החטוף – – – הנה רגע עילאה. רקע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה”.
ספר של עליית רוח בלתי־פוסקת הנהו “מעבר לגבולין”. הנהו נמצא בלי הרף באטמוספירת “נשמות של אומות ורוחו של אדם”. בגבורת לא־אנוש נכתב הוא בהעלם אחד, בהעדר מרגוע, במשך אחד־עשר יום. מבלי משים נזכרה לנו המימרא של גיתה לשילר ביחס ל"הרמן ודורותיאה" שלו: “כה ניצלה אדם בגחלי עצמו”…
לא לחנם דבק כה הנוער בברנר. הנוער יחוש בו יסוד בל ימוט – למרות ענותו ודכדוך נפשו. למרות לבשו תמיד רפיון־רוח – הרי ברנר איתן, ענק. משול ל"צדיק" שמבריח מעצמו כל ימיו את קהל חסידיו. כל ימיו הבליט ברנר את עליבותו ואפסותו, ודחה תמיד באמת־הבנין שבידיו. אולם הנוער הרגיש, שזה דוקא מאותו־הכוח שחוננו בו האדמורי"ם הטבעיים, “היהודים הטובים” באמת…
ב"מעבר לגבולין" מותווה גם באופן בולט אידיאל היצירה של ברנר: ריאליות וסימבוליות במזיגה נאה. ומענין: ריאליסטן זה הרשה לעצמו שיאי־תועפות כאלה, מיני המרָאות, שרומנטיקנים מושבעים, לזכרם בלבד, היה ראשם עליהם סחרחר…
ובשום פעם לא צנח ברנר לאחור, יען כי שרשי־יצירתו מעורים היו עמוק במעבה רגבי־האדמה.
אחרי “מעבר לגבולין” בא הסיפור הגדול “מן המיצר” (“מגילות חתוכות” מעין “שברי מחזות” ב"מעבר לגבולין") עשוי מארג “מעבר לגבולין”, אלא עוד יותר פסימי, עוד יותר תהומי. תהום לונדון, אם־הבירות, פוערת כאן את לועה, – ופחדים יבואונו וחיל וחרדה יאחזונו. כאן מערבולת איומה של נחשולי־חיים שיפלטוהו לאדם לצוקי־הרים וסלעי־מגור עד שינופץ לשברי־כלי. פה כפירה ללא מוצא. וואריאציה כפולה ומכופלת של ברנר. בכל ספר מספריו הרי ברנר מחפש את עצמו, ונפש האדם משולה ל"כספית" שמשתמטת תמיד דווקא ברגע היתפשה בכף. אברהם מנוחין הנהו בעל־יאוש עד לזיבולא בתרייתא, מאפליית־עד מסביב, בבחינת “וימש חושך”:
“עוד שני חדשים” עברו, הכל כלה. הכל.
* * *
ואחרי ככלות הכל – “מיצר־עולמים, מיצר־עולמים”.
ומכל מקום חסד־אלוה לא סר לחלוטין. עוד מהבהב נוגה־אור שעתיד להתלקח. עוד כל הקיצין לא כלו –
“הילד אשר יתום יישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנוכי נטלתיו בזרועותי אשר אנוכי השקתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – –”.
החיים עוד לא אספו חסדם מעלינו לגמרי…
ג. משהו מתקופת א"י4 🔗
מלאו עכשיו חמש־עשרה שנה להירצחו. השם ברנר נעשה לנוער הצומח ועולה לסמל, מופשט מעט מעט מחרצובות־החומר, ברם, לנו הוא עדיין בשר־ודם, במלוא תסס חיותו המפרכסת. עוד רואים אנו אותו בעין, בעצם עיצוב־יצירתו ובפוזות חיים שונות, וטועמים את הנאת השהייה במחיצתו. אמנם זר־הסמל היה עונד את ראשו של ברנר עוד בחייו. ועם כל חסידותו לריאליזם, – הרי נקודות־הגובה ביצירותיו היו בעצם ה"איים" הסימבוליים, שמנצנצים היו כצריחי מגדלור למרחקים (שהרי הריאליות שלו היתה תמיד בבחינת: “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”), שהרי ברנר כולו, על כל פכחותו, רציונליותו ואפיקורסותו, על קרבו וכרעיו, בחייו כבמותו, אינו אלא גילוי מיתי. ואם פורע היה אמנם כל קורי־הערפל, מכל פינות שהן, באכזריות יתרה, – ברם את מסתורין־הנפש שלו לא יכול היה לטאטא. ולכך היה במגע שלו, מקרוב ומרחוק, מרטט־קדושה. וזכורני שקונטרסי “המעורר” שלו, שאחי הבכור היה חתום עליהם, ושהיו בשעתם בפני כגן נעול, – הערו עלי אז רוח, מתוך משמוש ב"מזוזותיהם" גרידא. ריאליסטן זה, שנדמה היה שמבלע בכוונה כל קודש, היה אוצל עליך, מבלי־משים, רוח ממרום… ולעומדים בד' אמותיו, למסתופפים בצלו, מוּנוּ: ספירה נאצלה, מגע דק רוחני שברוחני…
(זכורני: אחת השבתות עם ברנר ב"גורן" הפתח־תקותית, ואח־הזקונים שלו, שרק זה הגיע מחוץ־לארץ, עמו. עם נטות־היום, העירהו ברנר לאחיו בהעוית־תום, כמתרדמה: “בנימין, שעת־מנחה. אם רוצה אתה, לא הרחק מכאן בית־הכנסת הגדול”. וזה היה ימים מועטים לאחר רשמו, בקירוב, את הרעיון: שהיה מצטער, אילו יודע היה בבטחה, שנמצאים בגדרה עוד בחורים מניחי־תפילין…).
כן, בידוע הוא: שברנר שאף לחילוניות ולריאליות, באשר גדוש ומלא היה מביתו קדושה ורוחניות. הן היו משאלות־לבו שחתר אליהן בעקביות וגם השיגן. לא מעט סיגל לו ממידות הללו בבית־מדרשם של רבותיו הרוסיים. ברם, חטוטרתו היה עומס, מבלי־משים, לבלי היפּרק. יסודות בית־אבא הם שתות לבלי יהרסון. הוא התגדר לא פעם בפריקת עול־שמים, והוא איש־האמת הגדול, השתחרר באמת מסבלות־דורות, בעקשנות וצו פנימי, לא פחות תקיף מתוקף החוקים והמצוות הדתיים. הייתי אומר, שגם שלילה זו, לא היתה לו אלא חוק רליגיוזי; גם סירוב זה היה צו דתי עליון. מיום עמדו על דעתו, נאבק ונלחם עם גוש־המסורת, שהיה, לפיו, לרועץ לנו מכל הבחינות. המשיך בעצם את הקו של אד"ם הכהן, יל"ג ולילינבלום. הגם שאקטואליותו נתרופפה בימיו. ברם מבחינה אנושית, חופש־דעות מוחלט הנהו נושא, שהזמן גרמו תמיד. ואם אפיקורסות היא עסק לתקופת־ההשכלה, הרי חופש הרוח הנהו ענין שתמיד ראוי לתת את הנפש עליו. ונמצאה גם הזדמנות להריק כל חצי אשפּתו (מליצה שלא בכוונת אירוניה) במלחמת חובבי־ציון עם “הפועל הצעיר”, לרגלי מאורע־מאמרו על הנצרות. נתחוור: גישתו היסודית של ברנר לערכי־האומה היתה מהקצה ההפוך לגמרי משל ביאליק. ביאליק הומרץ עם צלצול שעת־התחיה לשיטת “הכינוס” של קניני היהדות כולה, וברנר הגיע באותה שעה להצעת רביזיה שרשית של אותם הקנינים, אם בכלל מסוגלים עדיין לשאת את בנין־האומה בימינו ונסתבב מתוך כך לקעקוע ולהריסת כמה יסודות ואבני־שתיה. אנו לא ניכּנס בפולמוס, אם בקורת־היהדות של ברנר מוצדקת או לאו, – ברם, להט־הנפש שלו ולבבו השותת דם, החולה ומרגיש בגורל־האימים של האומה, הנם בודאי מגילויי דת־אש. על כל פנים נתחוור מאופן־הטיפול של ברנר בשאלת הווית־האומה, שגם הוא כביאליק, אין סיפק לו מעצמו בשדה־הפיוט בלבד, ולא ימצא לו בתפקידו האמנותי האיתן, בהצבת יד ושם גרידא לחטיבות־חיים הראויות להתכבד, אלא עושה הוא ברצונו הטוב ובכוונה מלכתחילה את הפיטן שבו כלי־שרת ליעוד שמעבר לפרגודי־המציאות.
אכן מחוור וידוע לכל בר־בי־רב שי. ח. ברנר היה בעיקר חילוני־ריאלי. אולם, האם גם מעשה זה ממידת־הריאליזם הוא, ליטול צרור־חיים גדוש ומגובב, מפרכס ומקרטע, ולזרוק אותו בתנופת־יד אחת השמימה, כחופן־חציר?
לא על השלילה לבד יחיה האדם היוצר. ירידה צורך־עליה היא, סתירה מתוך משמעות בנין. חיוב־החיים הוא התורה כולה של כל אישים־יוצרים. היאוש הנהו רק מניע וגורם ליתר יצירה, יתר בניה. ריאליותו של ברנר היתה אמנם בעיניו תריס בפני ארחות־הפּלפּול, אולם לא עלולה היתה לסתום בפניו בארות האומה, שכרו אותן דורי־דורות, ושהיו מפכים בהן מעינות־הנצח, מהשתין העמוקים ביותר, של שכבות הויתנו. הוא, הריאליסטן, לא נשבה לא לבונדיזם, לא לאבטונומיזם ולא לאידישיזם ולא לשום יתר להטי־הגלות וקסמיה. עבריות וארץ־ישראליות, שחותם הרומנטיקה היה טבוע עליהן, האידיאות המיסטיות הללו, – אחריהן הלך לבו שבי. חלוץ היה ברנר בעליה השניה. וכשהורם הנס (נס – תרתי משמע) של דת־העבודה, נמנה הוא מיד בין עובדיה, בדוגלים בשמה. כי נוססה בו רוח־דת מבעודו באבו עד נשימת־אפּו האחרונה. ונשמתו יצאה ב"אחד" של יהודי מאמין אדוק, על־פי רוחו העצמית ובנוסח דורו…
בני “העליה השניה” ציפו וחיכו בלב פועם לגילוי ברנר בארץ, להופעתו הפתאומית בתוכם. רווחו שמועות שעומד ברנר לבוא לארץ. מנחם גנסין קבל מכתב מידיו, שעוד מעט ויגיע. והנה באחת השבתות, ביום חורף בהיר, נפלה בשורה כפתק מרקיע בחוג־מרעינו במושבה פתח־תקוה: ברנר בעין־גנים. נזדרזנו לשם להקביל את פני ה"רבי". הלב רעד בגיל. אז היה בכלל יחס־קדושה למלה הנדפסת, ועל־אחת־כמה־וכמה לגבור “מסדה”. בדרך עין־גנים נתגלה מרחוק איש פוסע מתונות, בחברת פועלים אחדים. אודה על האמת: לב־העלם שבי הלם והתפלל: הלואי ולא זה יהא ברנר. הלב סרב בהחלט לאשר את דמות־הגוף הזו בתור מגלמת נפש ברנר. הוא נצטייר בדמיון: בחור גבה־קומה, דק־הגו, כולו מחמדים ומשי… והנה לעינים: גוף נמוך מסורבל משהו, והלסתות בחלקן העליון כאילו מנופחות קצת. לא היתה זו בבואת חנינא מינץ ש"בשנה אחת" (פרצוף אוטוביוגרפי מכוער), אולם צורת־פניו, גם כמות שהיא, לא היתה מלבבת ביותר בסקירה ראשונה. בניגוד לגשמיות היתרה כבשו מיד את הלב היד העדינה של צורבא־דרבנן והעינים הקודרות בהאירן… נושא היה באותה שעה את אדרתו על שכמו, ונשאר הרושם הראשון לתמיד שהנהו עומס… בשעת ההתיצבות לפניו סיים הוא את הכתובת המלאה של כל אחד ואחד ממקבלי־פניו, מפני שהסיעה כולה היתה ממנויי “המעורר”, שמחמת מיעוטם זכר ברנר את אדריסותיהם בעל־פה.
דיוקן־מראהו קנה שביתה איטית בלב רואהו, אולם משנשתקע בו לא היה שוב עלול להצטייר בשינוי־גוון כל שהוא. רק זאת היא הדמות שנערוך לו. רשמי־פניו לא היו בנליים במאומה, אלא ביטוי אֶמוציות יסודיות. לטעמי, היה זה אחד הפרצופים המקוריים ביותר, היה בו משום גילום תכונות־אנוש: סבל, אחריות, בקשת־אמת, נדיבות, רחמים ומסירות־נפש. כל התכונות הנ"ל נתגשמו בו, בגופו וברוחו, כביצירתו כבחייו הממשיים.
חייו הממשיים, – בהשתקעו בארץ, הגם שלא רוּפדו חייו גם כאן בשושנים (מהות־חייו הרי היתה בעצם תמיד: חרדה ודאגה), – מכל מקום נעשה אזרח מעורה בשרשים בחבל־אדמה הלזה, עם כל החובות הכרוכות במושג זה, ורוח־הנדודים נעקרה לחלוטין מלבו. סערת הנפש כאילו שככה קצת, עם הטיפול בשאלות־הציבור ובעניני־השעה, המוּתנים מטבע ברייתו של משטר־חיים נורמלי. אם כי המשיך גם כאן את הריאליזם שלו (ב"אגב אורחא", “עצבים”, “בין מים למים” ו"מכאן ומכאן" וכו'), הרי פעלו עליו גם בזה כוחות־חיים גנוזים ואלמנטים סמויים. כאן, על אחת כמה וכמה שלא החיים המפולשים, המציאות האפורה, הנם עיקר ההויה (אם כי לכאורה, ייחס ברנר תמיד חשיבות יתרה לקליפה), אלא גרעינם השפון בהם (ראה היצירה הנאדרה: “שכול וכשלון”), לכאורה נאחז ברנר כדרכו, גם פה, בעירום־המציאות, אולם לעומק ולמעשה, נשבה הוא בכל מאודו להרואיות שבמציאות. למאורע תל־חי שר ברנר את ההימנון הנשגב ביותר. הוא סמל למסירות־נפש, קינא במות־הגבורים של יוסף טרומפלדור (שלמעשה היה זה, לכאורה, צעד נמהר), והדבר לא נתן דמי לו, עד שזכה שמצוה זו, הנעלה במצוות, באה לידו ולא החמיצנה. העילאיות, ולא הריאליות, שבאידיאל־התחיה, קסמה לרוחו, ועקד עצמו לעולה על מזבחו. כי עוד בימי תל־חי, עם אָבדן טרומפלדור “סמל הגבורה הטהורה” שיווע: “היעמוד כל אחד ואחד מאתנו, – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?” – – "תל־חי. לב ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו בחדרי לבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית – הרוממה של הגבור כּרוּת־הזרוע: “טוב למות בעד ארצנו”?
“טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו”.
זהו צד אחד שבמטבע ברנר: “קול הדמים” – בנוסח שופמן. אולם ה"מאידך גיסא", זו אחריות־האדם, בשגם אדם הוא, היתה גם כן משוקעת עמוק בדמו: קול־האנוש האָנוש. בעצם פרק ברנר רבדים רבדים, המשוכבים בשכבות־חיים שונות, משקעים משקעים, – ועשה את זה בתאוה, במתכוון ובהכרה (הוא נראה בעיני בעלי הכינוס כתינוק ההורס חפצים על מנת למשש את השפון בהם). סתר ערמות דורות, מסורות מקובלות, פרקי־הווי מגובשים, – ואמר לצעוד בנתיבו, במסלול לא כבוש, כמתכונת צירוף־כתב חדש. כריים של טעויות זרה כמו דוה. החדש קסם לו, האמת־הצרופה הנצחית צדתהו, זו שאנשינו ראוה בחזון יותר מכל בני־חלד אחרים, ושערגו לה, שבצבצה ועלתה מפעם לפעם, והיתה צפה כגלגולת חיה מעל לנחשולים הזידונים ונתכסתה שוב במשאון ביתר שאת. החזון־לעתיד של “באחרית הימים”, קינן עמוק בנפשו והיה פנסו המאיר בעבי חשרת־חשכתו. אמת זו הוארה לנו לעתים, לפתע, גם מתוך קדרות־נשמתו, מתוך עיניו הברות. כמה תעוז גם כאן יד האוטופּיסטן על הריאליסטן שבו. שירת־הברבור שלו, המזעזעת את הנפש באהבת־האדם ובחוסן־האחריות שבה, הרי היתה שיחתו עם הנער־הפועל הערבי (שבוע ימים לפני הירצחו בידי ערבי), שנפגש עמו באחד הערבים, עם חשכה, ונפתחו לבבות־האנוש, איש לפני אחיו:
“אותה שעה למדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא למדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה… יתום אובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!… לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה!… זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל־כרחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!… כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…” – –
“שלומי לך, חביבי”, לחשו שפתי ברנר, כשהנער־הפועל נפרד הימנו, ולבו המה לו, לנער, ולעצמו.
“המשכתי את תעייתי בחשכת־ערב”. – אלה היו דברי־היצירה האחרונים של ברנר.
לא נשתנה מאומה, כמעט אף כמלוא נימא, מאז ועד היום. גם אנו, הנשארים, עדיין ממשיכים את חיינו, כמו אז, בימים ההם בחשכת־הערב. פרשת חיינו לא הוסעה הרחק מהנקודה שעזָבָנו שם ברנר לאנחות. עצמנו במקצת, נחסנו משהו. ברם אוירת־חיינו, שאותה אנו נושמים, ושהימנה מותנה כוח־גידולנו, נשארה זו שהיתה בשעתו ממש. לא חל כל שינוי בבלהות נפשנו, מיום שנעקר הוא, המעולה, ממיטב בנינו, משורותינו. אקטואליותו של חזיון־ברנר, ביטוי מסירות־הנפש שבנו, לא נפחתה במאומה בהווי־חיינו במולדתנו, סמל־אישיותו מתנוסס, בחברת יתר חללי־המולדת, בימינו העגומים האלה, בזוהר־גיבורים בתור צו־דורות: צו־החיים, חיי־כבוד ויצירה, חיי־גבורה וטהרה, לנצח־נצחים, ולמופת טוב לכל העמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות