מאמר ראשון    🔗

קשה לעמוד על טיבו, הגם שכל מה שפלט עטו הנהו שקוף ופשוט. קשה, מפני שהנהו מתרוצץ ומקרטע בספרות אילך ואילך, ממקצוע למקצוע, ככסף חי שלא ניתן להיתפס בעין. “בּידואי” – קרא לו ר' בנימין. ואמנם אם כינוי זה אינו הולם את אפיו המערבי, הריהו מציין יפה את אופי־הנדודים שלו. כי יעקב רבינוביץ הנהו פיטן ממשפחת הנודדים. ומשפחה זו מצודדת את לבבנו תמיד במפלאות רשמיהם, שהם מביאים עמם מארצות נודם. אולם יותר מכול מושך את לבבנו זה חוט העצבות, המתוח בקלסתר פניהם. אנשים עצובים מאין כמוהם הם האמנים האלה. וחזות־פניהם עונה בהם, שלא לשם תענוגות־הבל ותפנוקי־בשרים הם מתרוצצים בעולם בלי־הפוגות. תהיה ונהיה בלתי־פוסקות הן הן שהודפות ודוחפות אותם להיות נעים ונדים בלי־הרף, להיות “עורכי־גלות” כל ימיהם.

יעקב רבינוביץ נכנס לספרות בתור מספּר. בספוריו הראשונים הזכיר הסגנון התנ“כי שלו במקצת את פרישמן, ואופן־הכתיבה את פרץ. אולם מזיגה זו היתה ביטוי של עצמיות מיוחדת: עין חדה של פסיכולוג ומשורר. איזה דוק של פיוט היה עוטה תמיד את המציאות שלו. כל ספור עשה רושם. ובשעת פולמוס והתפארות של ה”אידישיסטים", שמשומרים להם בבית־גנזיהם שלום אש ואברהם רייזן, היה ראובן בריינין מתיימר לעומתם ביהודה שטינברג וביעקב רבינוביץ, יבּדל לחיים. זו היתה ההתחלה שלו.

אולם נתגלה במשך ימים מועטים, שלא מספּר בלבד הנהו יעקב רבינוביץ. קולמוסו התחיל פולט פיליטונים דקים וענוגים, פובליציסטיקה מלאה חיות תוססת, רשימות ספרותיות, שהתגלה בהן יחס חדש, מקורי. והכל היה לוטה באיזה הבל־נשימה של לב חי, מפרכס ורענן. ואז נתגלה, שגם ספוריו היפים והמלוטשים ב“הדור” וב“השלוח” לא לוטשו כל־עיקר, אלא הופלטו כמו מתוך לבּה אלמנטרית, ככל דבריו בכל יתר המקצועות. ואז נתברר – או לפחות היה צריך כבר להיות ברור, – שאדם זה איננו האמן בה' הידיעה, אולם גם אינו סופר, אלא משורר, – משורר בלי חרוזים.

לא “סופר”, כפי שיש סוברים, שחונן בסגולת הכתיבה המכשרת אותו להיות שותף לכל המקצועות הספרותיים, אלא משורר, שכל המקצועות הספרותיים הנם לו – לו לעצמו – כלי שימוש, כלי שימוש בשביל ביטוי עצמיותו. סוג פייטנים זה שכיח בכל הספרויות וגם בספרותנו אנו. הם מחליפים לבקרים צורות הביטוי, אולם מבעד כולן מדברת העצמיות האחת והמיוחדת. אלה הם המשוררים שהליריות מפעמת בהם יותר מכל יתר יסודות שירתם. בספרותנו נמנים על הסוג הזה: פרישמן, ברדיצ’בסקי וברנר. וכשם ששונים שלושת אלה תכלית שינוי איש מחברו, כך, כמובן, שונה תכלית שינוי יעקב רבינוביץ משלשתם ביחד. לו יש גושפנקה שלו, המיוחדה, גם בסיפור, גם בפיליטון, גם במאמר וגם בבקורת. נימה אחת רוטטת, נימה שלו, שאין לשום אחר זולתו. אפני הבטוי השונים והמרובים ביצירתו אינם אלא נקודות מרובות ושונות של היקפו הרחב. אולם שפה אחת יש לכולם.

שפה אחת – שפתו של רבינוביץ. אותה יהיה הקורא הותיק מכיר, אם גם לא יראה את שמו מתנוסס עליה. לא מפני ששפה זו מצוינת באיזה סמנים של מניֶרה, אלא, להיפך, מפני שנעדרת היא כל סימני־העוויה מיוחדים. פשוטה, חוורה, מעוטת צבעים. אלמלי לא נתמלאה שפה זו תוכן, לא היתה מתקיימת. באשר היא כשלעצמה אינה מקסימה ואינה עלולה לאחוז את העינים.

לא ניתן לאמור, ששפה זו נולדה כך חוורה, מעוטת־דמים. אדרבה, בהתחלה הצטיינה גם היא בגנדרנות וביתר כווני־חן, שכל פרחי־הסופרים אינם חפשים מהם. אולם ברבות הימים כאלו “לוחכה” על־ידי להט אישיות אימפּולסיבית זו. טואטא כל מין סרח של מליצה. והשפה נעשתה חלקה וגלויה, שתהי קולטת רק את תוכן נפשו.

תוכן! צווי מוסרי זה הנהו ליעקב רבינוביץ קודם לכל הציוויים הספרותיים. ה“מה” קודם ל“איך”. הצורה טפל והתוכן עיקר (מכאן נובעת עצם התקוממותו נגד שעבוד ה“נוסח”). ואם ריתמוס שפתו מצטיין – למרות פשטותו – במעלות ומורדות, הרי הן באמת רק עצם הרכסים והעמקים של אופיו. כי “לשון” לשמה, זו שעושה בלהטים, מדומני, שום סופר בספרותנו לא יוכל להתפאר שנקי הנהו מסגולה זו לחלוטין, כמו יעקב רבינוביץ.

כיום, אחרי עשרים שנות עבודה פוריה, מאחר שנוכחנו למדי, שלפנינו מעין מפכה ומתעצם מתוכו, הוברר גם למדי, שזו הקלסיפיקציה, כלומר, הערכה־לשיעורין זו של יצירתו לפי המקצועות השונים לחוד ולפי חלק השתתפותו בכל אחד ואחד מהם, אינה עלולה להעמיד אותנו כהוגן על טיב אופיו. יש בזה מפּריטת הדינר. את העפאים והעלים הם – המעריכים – רואים, וגזע האילן נחבא מעיניהם.

אף אנו, לוּ אמרנו ללכת בעקבותיהם, יכולנו לכלול את פעולתו של יעקב רבינוביץ במלים מועטות אלה: הוא הצעיד את הפיליטון שלנו כמה וכמה פסיעות קדימה; הוא הכניס לסיפור שלנו ניואנס כה דק, שמראהו ענוג כמו ריח; הוא הדגיש ומתח בבקורת קו בולט מתחת לטעם ידוע, רצוי, מחלים; הוא הנהיג ז’ורנליסטיקה בלי שפעת קלגסין וכו' וכו'.

יכולנו וגם היינו צודקים במשפטנו. אולם בעצם חשוב ומענין אותנו יותר מכול פעולתו הספרותית זה הדיוקן האחד הטבוע על אישיותו. זו ה“תוספת האישית” שנתברכו בה כתביו מכל המינים. צליל־קול אחד וניד־העוויה מיוחד מציינים את כולם כאחד, למקצעותיהם השונים, בתור חטיבה. חטיבה בעלת גושפנקה אחת של אישיות, שמבקשת התגלמות בכל הצורות שהן. אישיות תוססת, חיה, מין סמבטיון, שפולט מעצמו ומתוכו גם בליסטראות וגם אבני־חן ומרגליות: חתיכת טבע.

ראשית מעשהו היה, כאמור, הסיפור. ואם אמנם היה סיפורו בהתחלתו רוגש, תוסס – הערים הוא את הסוד, שהמחבר אינו אמן בלבד. הערים סיפורו סוד זה מאז עד היום. ובעצם אפשר לסיפוריו להיות נדונים בתור חטיבה לעצמה. מבלי השען על “היחוס” של כל המקצועות שלו ביחד (אף כי הבקורת ביכּרה את הפיליטון שלו על־פני הכל).

ואין זו סתירה לדברי, שכלולה אישיותו של יעקב רבינוביץ בכל מה שהוא כותב. כי אם הבלטריסטיקה שלו הנה נקיה לחלוטין מכל שמץ של טנדנציה אישית, יחסים אישיים, נטלה בכל־זה את החלק הרב ביותר של אישיותו: יסוד התפארת. והוא ודאי היסוד התקיף והחזק בכל יתר יסודות אישיותו.

כאן שונה רבינוביץ לחלוטין מברנר, שבכמה בחינות דומים הם זה לזה. אמנם גם הבלטריסטיקה של ברנר אינה טנדנציוזית, זאת אומרת: אינה מתכוונת לתת לנו בעקיפין את נטיותיו ויחסיו של המספר, אלא שנובעים הם בה מאליהם, מבעד חושי־תפיסתו האישיים, מבעד הפיזיונומיה שלו כולה. לא כך היא זו של יעקב רבינוביץ. היא עשויה להעניק לנו רק את חלק הנוי של אישיותו, מבלי ערבוב משהו של יסודותיה.

במידה שהנהו פקח, ריאלי במאמריו ורשימותיו, בה במידה הוא הוזה בסיפוריו. הדברים אינם נראים מבעד חושי החול, אלא מבעד דוק של פיוט, של עונג־שבת. אינם כמו שהנם בעין, במציאות, אלא כפי שמשתקפים מבעד אספקלריה של פייטן, כמאמר פּטר אלטנברג: Wie ich es sehe“”.

והוא רואה את הדברים נוּגים וענוגים, דקים ויפים, מבלי היותם מהולים כלל בטפה של הסרקזם שלו. רומנטיקן הוא. רואה תמיד בנגלה את הנסתר שבו, כמו שכתב עליו פעם ברנר. חודר למחבואי מסתורין, שרק מיתר דק ועצוב ביותר עלול להגיע אליו.

ודרגות התפתחות סיפורו הולכות בקו פרללי עם אלה של יתר מקצועותיו, בשגם הנן מדרגות התפּתחות של אישיותו בכלל. הוא עובר מן הפתוס, דרך הציור, אל הסיפור. אל השקט האפּי. קודם “לב אשה” ו“מכתב אשר לא שלח לה”; אחרי־כן: “ביום אביב”, “באין שורש”, ולבסוף “הברכה” ו“הגידם”(בזה ציינתי רק שלש מתחנות־ההתקדמות הראשיות).

וצריכים הדברים הבאים להיות מוטעמים היטב, מפני שמבקרינו העלימו עיניהם מזה: אלמלי לא עשה יעקב רבינוביץ לספרותנו דבר, אלא היה מזכה אותה ב“יציע הקטן”, ב“בין החרבות”, ב“ברכה”, ב“לאור המות” וב“הגידם” בלבד – אף אז ראוי היה, שייקבע לו מקום מכובד בספרותנו.

מצאָהו ליעקב רבינוביץ גורלו של פרישמן, שהוכתר גם הוא בתואר “פיליטוניסטן” עד לבלי הירפא. ביחד עם הפיליטון, בעונה אחת, כתב גם את יתר דבריו, אלא שהפיליטון היה מאפיל עליהם – “רק פיליטוניסטן”. אף הדרמה המצויה “בין החרבות” בלתי־מסוגלת היתה לקעקע בשעתה דעה מוסכמת זו.

ואין תימה בדבר. צורת־ביטוי לא מסוייגת זו עלולה היתה יותר מכול להכיל עושר אישיותו ורבגוניותה.

הפיליטון שלו עבר אותם שלבי ההתפתחות שעבר בהם ספורו. בתחלתו היה גנדרני במקצת, מתולתּל, דקדנטי, פֶּרֶצי – שיר של פרוזה. אחרי זה כאילו, “גדלו שערותיו פּרע”, התוכן נעשה לו חזות הכל והיה בועט בכל הידור חיצוני. ובאחרונה, גם כשנעשה מרוכז, כבוש, גרעיני, לא חסר פשטותו – זו סגולתו היקרה ביותר של רבינוביץ – כמלוא נימה.

עיקר ערכו של הפיליטון שלו הוא, שאינו נכתב על־מנת למלא איזה “חסרון” שהוא בספרות. יל“ג, הנ”ץ, לוינסקי וטביוב, הם הוזמנו ליצור את הפיליטון, שהיה “חסר” בספרותנו עד בואם. פרישמן וסוקולוב, ביחד עם העצם המקורי והחזק שלהם, הכניסו מבעדו את ה“אירופיות” לספרותנו. פרץ היה פיליטוניסטן “מודרני”. כל אלה נענו למשאלותיה של הספרות. ולרבינוביץ’ לא ניתנה שום “תעודה” למלא פה, זולת זאת – להביע ישר את אשר עם לבו. ורק זה הוא עושה בפיליטוניו.

והרבה יש עם לבו להביע. כי היקף הענינים שיש לו יחס אליהם הוא רחב ביותר. מרובים הם החזיונות מכל המינים, שמעוררים את שימת לבו, אם לחיוב או לשלילה. וניתן לו להביע דברים לא־קלים ועמוקים באיזה קלות גרציוזית. והוא יודע גם את הסוד, כיצד לתפוס המשא הכבד, שיהי מונף על־נקלה, בלי שום יגיעה.

אמנם הוא פיליטוניסטן למופת.

אולם חוסר־הסייג, שהנהו מעלתו העיקרית של הפיליטון, הוא גופו הנהו גם לרועץ לו, וליצירתו של הפיליטוניסטן כולה, בכל יתר מקצועותיו. ביחד עם שפע־החיים העיקרי, משתרבב ביצירה, מפני העדר המחסום הפנימי, גם טפל. כי טבע ההפקרות הפיליטונית – אם הורשה לאמר כך – גורם, שכוח ההבחן בין העיקר לטפל נעשה לפרקים קהה במקצת. ויצירתו של יעקב רבינוביץ לא תוכל להתפאר גם היא תמיד, שנקיה הנה לחלוטין מפגם זה.

מבלי משים מתיצבת גם פה לעינינו השוואה עם יצירתו של ברנר. ברנר האיתן חונן להיות בורר בשביל יצירתו גרגרים מוצקים שלא ישתּחקו, או שהיה יוצק לתוכם – אם היו רכיכים ופשוטים ביותר – מאופיו המוצק, שהיה מחשל אותם להישאר בעינם תמיד, עולמית. לעומתו רבינוביץ – יצירתו כוללת פה ושם מן החומר המתמסמס. לפיכך: יצירתו של ברנר – לא תהיה הספרות מוַתרת בה אף על כקוצה של רצנזיה. וזו של יעקב רבינוביץ תהיה טעונה ברירה.

אולם מעין חדה, הסוקרת את יצירתו הענפה מכל עבריה, לא ייבצר למצוא דוקא בחאוטיות טבעית זו, בערבוביה זו של גודל ופעיטות, של הבלתי־מצוי והמצוי ביחד – איזו הפקרת עצמו, או איזו מידה יתרה של ותור. שהרי כמה וכמה יצירות משוכללות ואמנותיות שלו מוכיחות בפירוש, שיכול היה להכחיד לחלוטין את הפיליטוניסטן שבו.

אמנות לשם אמנות, אף כי רחשי הערצתו של רבינוביץ הובעו לה בדרכים שונים, אין היא האידיאל שלו. אמנם הנוי שבאדם הוא גולת־הכותרת שלו, אלא חשוב ממנו לאין־ערוך ה“אנושי” שבו. ובזה ניכר רבינוביץ, שהנהו חוטר מגזעם של בעלי־מוסר. שהרי הוא עצמו חונן במנה יפה של “אנושיות” (אגב, המלה החביבה עליו ביותר), זו שלפנים היו קוראים לה: מוסר.

אדם זריז־תנועה זה, שמתרוצץ אילך ואילך כאילו היה תלוש, – מחובר הנהו בעצם אל בסיס מוסרי מוצק מבלי התערער. הוא אין לו סיפוק בתעודתו הספרותית גרידא, אלא מלפפת אותו גם תמיד אחריות אנושית אלמנטרית ביחס ללאום ולחברה. יעקב רבינוביץ אינו יכול לעמוד כאחרים מלבר, להיות סוקר המעשים מבחוץ ולדונם לשבט או לחסד. לו החובה להיות בעצמו גם העושה. ארץ־ישראל אינה יכולה להיות לו נושא ספרותי בלבד, אלא מוכרח הוא בעצמו לעבור לשם, לחיות בה, להיעשות אריח בתוך הבנין. ובבואו לשם, מיד יסחפנו, כמובן, יגרפהו בכוח הרעיון היותר פּורה, היותר גרעיני שבתנועת התחיה. ביחד עם א. ד. גורדון וי. ח. ברנר ור' בנימין הנהו מעניק מיטב חלבו ודם תמציתו לפיתּוחה, שכלולה והתרחבותה של “דת־העבודה”. ועליו הוטלה החובה הפחות־נעימה, לא בלבד להינבא לה כחבריו, אלא להיות המוכיח הזועם. הוא נאלץ להיעשות איש ריב ומדון לכל מיני אוכלוסין. ולפרקים קרובות לא נוקתה גם מחנהו עצמה בעיניו – וזוהי רעה חולה! – אם נפגמה האמת.

ואז יש שהנהו גם פורש לצד מעצמת מכאוביו, או מפני שמצא מסביב אזנים אטומות משמוע. ואולם גם אז אינו נידון לשתיקה, לא סוּכּר שטף הגיגיו ורגשותיו. אל הסיפור ימצא מנוס כאל עיר־מקלט. ונפשו העצובה נעשית באותה שעה בבואת־בדולח של רוך אנושי בלתי־משוער.

היה מי שאמר, כי יעקב רבינוביץ הנהו בעיקרו מין מוכיח וצמא־צדק. מפעמת ביצירתו תמיד הנעימה הלירית, זו הנעימה הנוּגה, הגלומה בכל מה שפולט קולמוסו.

הערכה זו קולעת בלי־ספק לקוטב אופיו, אם גם לא לאופיו כולו מוכיח־משורר! אמת. שהרי במשך עשרים שנה היה רבינוביץ מכהן בספרותנו, גם למועיל וגם ליפה כאחד, לשניהם ביחד במדה שוה, מבלי תת היתרון לאחד על־פני השני.

אמרתי: היה מכהן, ובאָמנה צריך לאמר: יכהן, בעתיד. באשר לפי שטף־יצירתו ניתן לשער, שמעינו יעצום ויגבר עוד ויהיה מבקיע לו עוד נתיבות חדשים, נעלמים־רחוקים.

ווינה, תרפ"א

 

מאמר שני    🔗

(לחג השישים)

בהזדמנויות שונות הזכרתיו. לאו דוקא בשעת־יובל, כי אם בימות־החול כתבתי עליו מסה ב“התקופה”, שאולי הקניטה במקצת חלק מאנשינו שסבורים היו משום־מה, שלא הוא הנהו נושא מתאים למסה. ואני הייתי בדעה אחרת לגמרי בנידוננו. אדרבא, היא הנותנת: דוקא משום שהוא אינו נושא כל כך חלק, נושא קצת מחוספס, – משום זה יש גרוי־מה לחקרו, לתהות על קנקנו. דוקא הואיל והנהו “טשוּדק” –כבטויו השגור והחביב – לא בוהֶמי מלאכותי, אלא מופלא ומוזר מפאת עצמיותו, הנהו ענין לענות בו. מדומני, שמלבד רצנזיות עליו, וביניהן חשובות וגרעיניות (כגון של הלקין ואחרים), נשאר מאמרי הדל עליו, היחידי. וזהו לגמרי לא בצדק, בהתאם לחשיבות החזיון הספרותי העשיר הזה. והסיבות הן שתים. האחת: משום שבלתי־נוח הנהו לעיצוב דמות; והשניה: משום שמימיו לא לקח לו קרנים לנגח. כי הוא מעניין אותנו דוקא בסרח העודף שבו, בהעדר ההרמוניה, בטבעיותו. ויש בו כמו בטבע גילויים ותופעות ללא זוהר וללא ברק. ברם, כמו שהטבע נוהה בחשאי להרמוניה, אף בתופעותיו החורות, כך גם הוא שואף לדברים מחוטבים, אפילו לקלאסיים. והמטרה אינה לרוב ממנו והלאה.

כאן, ברשימתנו זו, נטַפּל בעיקר בצד האישי, מצד היקף יצירתו כולה. קודם־כל הריהו מסוג הפעילים. הוא בכלל אינו אמן שוה־נפש: הסעת עצמו לארץ־ישראל ופעילותו בה, חלה בתקופה שהציונות היתה עדיין לקברניטיה אידיאל־שעשועים. ראשונה תר את הארץ, לפני שלשים שנה ויותר, פעמיים. אחר זה השתקע בה ונעשה לגורם משפיע. לא לעסקן נעשה אלא לנדבך ולא לבנה סתם, אלא לאבן־פנה. הוא נעשה לראש־המדברים בשבועון “הפועל הצעיר”. אחרים אמנם היו לאבות תנועת־העבודה, שִכללו את השיטה, ברם הוא נעשה לכוח המושך שבאורגן זה. מפני שהוא שיקע בו את כל הטמפרמנט שלו, את הנפש. הוא היה המעיז הגדול שלא נשא פני איש ודיבר בגלוי על הכל בלא פחד ובלי־מורך־לב. לא נרתע לאחור. הוא נעשה איש־מדון לישוב כולו. בכל זאת ייחלו אל דבריו כאל מלקוש. היה להם קסם וברק האמת החדה והערומה. הוא נעשה למטה־זעם לישוב ולא נתן לראש וללענה ולהשתרש. בעיקר ניסרה אז מכל לכל הפרקים בחלל אוירנו פרובלימת העבודה העברית. זו היתה בראשית תקופת החישול של דת־העבודה. והוא נעשה ללוחם ותיק לאידיאל זה ולאויב־בנפש למתנכרים לו. כעין סמבטיון היה באתה התקופה. אך בשבתות ובמועדים, כשהונח לו מזעף אבני־הברד שבכל ששת ימי המעשה, נסתננה כעין סימפוניה של צלילים חנוקים, חשאיים, שהתנדפו כאד ואור מתוך לבבו הפצוע, צמא האמונה והתוחלת.

באותה שעה הפרה הוא את חיינו ומחשבתנו על ידי מאמריו והרצאותיו (הרצאותיו בעל־פה היו בנושאים שונים: צבוריים־ישוביים וספרותיים. החשובה שבכולן היתה על פיארברג, שהדה היה הומה בלבב השומעים כמנגינה נעימה). בלעדיו היה הישוב חסר באותה תקופה פרק מכריע. ומפני תגובתו הבלתי־פוסקת לעניני היום והזמן, ומפני העשותו לראש המדברים בשאלות הישוב ומחמת היותו הפובליציסטן החריף והחי ביותר, – הוּעבו יתר פינות יצירתו. והן הן שהיו לו בעצם חזות הכל. בהן, בעיקר, שח לנפשו בחשאי־חשאין. כל עצמו, רוחו, מהותו ואידיאליו האישיים נתגלמו בעצם אך בהן. ברם, הפובליציסטיקה שלו באותו זמן היתה כה נמרצה וכובשת לבבות, שהקורא היה מבקש עקבותיה גם בבלטריסטיקה שלו. והוא הרי היה כבר אז בעל החזיון “בין החרבות”, זו הדרמה המלאה המית־נפש עמוקה וראית הנולד, הקבורה מאז באחד מכרכי “העומר” ומחכה עד היום שיפקחו מעליה את הגל.

בעצם ראוי ומענין לעמוד על טיבו באריכות, מפאת הענין הרב שבאישיותו ובהתאם לרבּוי דברי יצירתו. רשימה קצרה לא תכיל אפילו את שמות יצירותיו ומאמריו החשובים. שהרי סופר רב־האנפין ורב־הגונים לפנינו: מספר ומשורר, הוגה־דעות ופובליציסטן, מבקר ואסיאיסטן. ספריו אשר ראו אור הם אוצרות מלאי רוח ומחשבה, דמויות ושפע רגשות; ומאלה אשר בכתובים (אין מגלין אלא בשעת־יובל), מתנוסס רומן היסטורי שהוא פסגת יצירתו (הרומן, בתור אמצעי אמנותי, הנהו לו בזמן האחרון כלי־הבטוי המוצלח ביותר לשפעיותו שהיא ראש סגולותיו). יש בזה מקום למבקר, לתהייה על קנקן מלא, בחיבור רב־הכמות שיעשה, בהכרח ההשפעה, ברבות הימים. נראה, שמסכת־חיים זו לא ניתנה פרשיות פרשיות ולא נחלקה כלל, כרגיל, לתקופות תקופות. סדר היצירה בחזיון ספרותי זה אינו בהדרגה מקובלת, צפויה מראש. פתח בסיפור, המשיך במאמר וברשימה, הגיע לדרמה ושירה ולבסוף איוה לו צורת הרומן, וחוזר שוב חלילה. אין אצלו התפתחות, כי בגרות היתה ראשית־מצעדיו. יש אצלו רק שכבות שונות שנערמו זו על גבי זו. יש שבינת־זקנים היתה בולטת בו באביב־חייו, ויש שמזנק עכשיו פתאום הטמפרמנט שלו כבגיל־הנעורים.

יהודי ליטאי, “מתנגד” פקח ופכּח, קר־המזג לכאורה, אולם מבעד לקליפת־שריונו מהבהב תמיד ניצוץ־יה. לכל שאלות־החיים יש התחשבות עם המציאות, לבלי צל דמיון, ריאלי מוחלט. לחלומותיו של הרצל התיחס בזהירות יתרה, אפילו במקצת חשד. היה נושא כליו של אוסישקין בשאלות הישוב, בתקופת העמידה שלו. הוא איוה לו ציונות ריאלית מעשית. לעומת זה ניתן להפליג בחלום ובדמיונות בדברי־שירה. שם ההזיה יפה ומפרה. הוא תר וחיפש בסיפוריו של ביאליק את הזָיַת המשורר. לכן אוהב הוא את “החצוצרה נתביישה” ולא גרס את הריאליות היבשה של “אריה בעל גוף”. בכלל נלחם עם האסכולה של מנדלי כל ימיו, ביחוד היה ה“נוסח” בעיניו לצנינים, מפני שלא היה יכול להשלים בשירה עם שום שבלונה וסייג, כי החרות היא סגולתה היקרה ביותר ונשמת־אפה. במציאות, בחיי־ההווה הקרובים לנו, אין לנו אלא מה שעינינו רואות. לעומת זה ב“מרחבית השירה” יש “תעלומת חכמה”, “כפלים לתושיה”. לכך אינו יכול לסבול את השיטוח והפירוט של הריאליזם לפרוטות. הסמל, הוא קרן־האורה המגיהה מחשכי המסתרים.

כשם שיעקב רבינוביץ הנהו ריאלי בחיי־המציאות, הריהו אוהב בבלטריסטיקה בעיקר את הפנים, את המהותי, את תעלומות ההוויה. בפובליציסטיקה הוא חומד את הגוף, את העובדה, ובפיוט הוא מבכר את האידיאה, הסמל. כבר בסיפוריו הראשונים היתה הנימה הלירית מרטטת בכולם, והיא שרווחת בעיקר גם באחרונים, אף בחלקים האפּיים. יעקב רבינוביץ מבקש את הנסתר – נאמר עליו. “היציע הקטן” היה האות הבולט הראשון, אחר כך חיטט “בין החרבות” )הדרמה הנזכרת לעיל, שנעשתה, עם חורבן יהדות גרמניה, אקטואלית) ו“באין שורש” – אנו מרגישים שכבה דקה של קרקע על רקע של תהום. והאם ב“נדודיו של עמשי השומר” המדבריות ובחיפושיו אחרי יהודי חבור אין “קיצור מסעות” מודרני? החלום הנהו חלק־חיים במציאותנו והוא מצוי לרוב בסיפורי רבינוביץ. שונה הנהו מאשר אצל ברנר ב“מסביב לנקודה” ו“מעבר לגבולין”. אצל ברנר הוא תוחם בספירות העילאיות ואצל רבינוביץ הוא משוזר במטוה המציאות. רטט־הנפש הוא נחלת רוב גבוריו ב“אור ואד” וכמעט אין מורגש מעבר בין הפרוזה הסיפורית של רבינוביץ לבין “סתיו” שלו (קובץ השירים). מעין המשך אחד מזה לזה, כי הכל שוקק מאזור הפיוט.

עיקר היניקה שלו מתרבות אשכנז, בהיפוך לבני גילו וחבריו שהתיחשו להשפעת רוסיה, ובמקצת של צרפת. גיטה – אם כי לא זה מקור מחצבתו – הנהו לו חזיון־ההערצה הנצחי. נובאליס והלדרלין משכו את לבו תמיד, איכנדורף ומשוררים מאחרים הפרו את בת־שירתו החרוזית. לסקנדינביים היתה לו זיקה משפחתית: באנג ויעקובּסן. ובקריתנו היו מוריו מבחינה ספרותית־פיוטית: פרישמן וברדיצ’בסקי. נטה אחרי בית מדרשו של מאפו, בניגוד לאסכולה הריאליסטית של מנדלי.

כשקוראים אנו את סיפוריו, שיריו, חזיונותיו, מאמריו, רשימותיו ו“השגותיו”, מתיצב לפנינו אדם פקח, חכם שראה הרבה, למד הרבה, שבע־נסיונות ומעורב עם הבריות; ועם זה אדם אציל, אח ורע לבודדים וגלמודים שנושאים בחובם סודות, בהצנע לכת, מכת ל"ו הצדיקים.

התוכן הוא כל עיקרו של יעקב רבינוביץ: יבוטא רק הוא ולא יגררו אחריו כל מיני בני־לויה. לכן הוא מוַתּר אפילו על סגנון־התאמה שיהא הולם את העלילה. גם בשעה שהוא עוסק בתקופה היסטורית, שסגנון נמלץ נאה לה, כעין תבלין לחפצו, – גם בסיפור כזה הוא משתמש בסגנון רגיל, פשוט. אינו רוצה להסתייע בשום אמצעים, כי אם ישר באמצעות סגנונו ישיג את מחוז חפצו. ראה “בהר”, סיפור ענוג ב“הדים”; ראה פרקים מסיפורו ההיסטורי הנזכר לעיל, ב“גליונות”. תוכן קדום מתובל רק אי־שם באיזו מליצה רגילה, קלה, שאיננה תכלית לעצמה אלא אמצעי־בטוי סתם כיתר המלים השכיחות.

הודות לתכונתו לפשטות ולצניעות, ולרגל שאיפתו התמידית לסגנון קל, גם בשעת דלוֹתוֹ מעומק השכבות, – נראה לעתים בשגגה לקורא, שגם תפיסת־חייו היא קלה. והדבר הזה אינו כן. כי יש דפים מרובים בספריו שקלוּת סגנונם אינה עלולה להכחיד תחת לשונה את עומקם וכובד משקלם, למרות שַטחו בכוונה את הסגנון; וקטעים שלמים ופתגמים רבים יכבדו כעגלה המלאה לה עמיר. מתוך זה מתברר לנו שמבטו של יעקב רבינוביץ נתון תמיד רק לחשוּב ולאיכותי, אלא שאין לו מגמה יותר נעלה ביצירתו מאשר לקרב את הענין להשגת קהל הקוראים. עינו תמיד לחווּר ולבהירות.

ומכאן גם הערה קלה למשיגים עליו ועל “חולשותיו”: “יש והנהו מוּרד פתאום מרמתו כמו מאיגרא רמה לבירא. הנהו קל יותר מדי. לרוב, ההתחלה מצוינה או העליה באה רק עם הסיום. כאן שטחיות יתרה. בכלל חסרה חטיבתיות”. אלה וכאלה טענות מבקרים. וכיצד הגילויים או המחזות בטבע? הכל מקשה אחת? באמנה, יעקב רבינוביץ הוא טבעי ביותר, אינו אמן העושה בכוונה, אינו מלאכותי. כי חותמו: בקשת האמת.

הוא משקיף על עולמנו ופילוסופית־חייו היא כך: המציאות אל תזוח מעינינו אף לשעה קלה. ראשית חכמה – לא לבוז לקטנות. בלי התנפחות! ללכת בגדולות – מהיכא תיתי, אך לא לדבר גבוהה גבוהה. האדם מישראל, יצוֹר ודום! תמיד אך עבוד, כי פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון, בעולמות עליונים ותחתונים.

בדרך כלל ניתן להגדירו שהנהו בטבע אופטימיסטון. אין הוא יכול שאת, בשעת “פרוספריטי”, כביכול, את הלסתות המפוטמות מרוב שובע. אז נוהג הוא דוקא להטיל טיפה מרה לכוס השׂשׂונים. אולם בשנים כתיקונן, שהן בדרך כלל שנות־רזון, הוא מעודד בטון אבהי רך ומציע תיקונים נחוצים, סידורים מועילים. ובשעת פורענות, חזיון בלתי נדיר, הטון שלו נעשה כולו לירי, מלא יחס, ודוקא בשעה זו נראה הוא בכל חוסנו. איתן ומחשל נראה הוא אז כעוגן, כנקודת־משען חשובה.

בעקשנות הולך הוא לתומו בדרכו המיוחדת ללא עוות. אילו היה מכוון בכוונה את חייו, בנתיב שהלך בו באביבו, יתכן מאד שהיה נעטר עתה כבוד ותהילה לאין ערוך. ברם, חייו נתפתלו בזיגזגים ולא בכביש סלול. מפני שאמתות־הויתו יקרה לו מכל ומפני שווֹתו לנגדו תמיד תכלית עמו הנעלה על כל ההישגים, – לא שפר עליו, במובן המקובל, גורל־חייו. מצב העם השסוע והדווי בתפוצות הגולה, ללא מוצא כמעט, מדריך את מנוחתו לבלי הרף. לאומיותו עמקה ורחבה בתקופת־חייו זו. האידיאלים החברותיים שפעמו בנפשו אז, חורו לעומת אימת הסכנה המרחפת מעל לראש האומה. אכן, האידיאות הנעלות וכן דרכי הגשמתן של דגניה ונהלל לא נפסלו בעיניו אף במשהו. הן גם עכשיו פתּוס־נשמתו ומשאת־נפשו, מפני שאידיאל הציונות הצרופה מתגלם בהן. ברם, הוא אינו נרתע מ“להגיד לעמו פשעו ולישראל חטאתו” בשעה שנגעיהם נראו לעין. כי הוא אינו משועבד לשיטת־חיים קבועה, שאם גם נשתבשה או נשתרבבו בה שגיאות, יהא כפות לה, שלא מדעת, לצמיתות, – אלא נאמן הוא לעצמיותו ולרוחו המפלסות לעצמן נתיבות שלא שוערו מראש, המבריקות כהפתעות פתאום.

נתגלה לנו עכשיו, לאחר חמש־עשרה שנה מזמן היכתב מאמרי עליו ב“התקופה”, שאז רק שלד אישיותו הראה לנו והמילאת שלה נתגלמה בעצם רק אחר כך בעושר מופרז כזה: קובץ־הסיפורים הגדל והמאושש “אור ואד”, שבו גלריה של טיפוסים רכים וענוגים; קובץ השירים הלירי “סתיו”, שקולוריט־המולדת נשקף בו; הרומנים “חיה’לי”, “נדודי עמשי השומר”, “נוה קיץ” והסקיצות העסיסיות לעשרות המפוזרות במאספים ובעתונים, והספר “השגות” והמאמרים והרשימות למאות, ועוד ועוד שעדיין בכתובים ולא ראו אור.

בהימצאנו בחברת יעקב רבינוביץ, בהתיחדנו עם ספריו המגוונים, נראה הוא לנו בתרי־אנפין: בודד וגם חברותי. בעצם, לפי מהותו ומזגו הריהו נוטה לרשות־היחיד, מתבודד עם נפשו באהלו. שיריו, סיפוריו הנוגים, בעלי הנושאים המוזרים והרחוקים, מעידים שהוא אינדיבידואלי ביותר. ברם, תגובותיו הלוהטות מפרק לפרק בשאלות־חיינו, כשהוא מזנק מתוך בדידות מאורתו לרשות־הרבים, לתוך הציבור, כשדברו הבוער כטרף בפיו, – מוכיחות שהוא קשור בעיקר למשאת־נפש עצומה הממלאה את כל לבו מתוך אהבת־ישראל רבה עד כדי הפקרת עמו בכל המובנים.

פעם באחד מבוקרי־הסתיו הביע ברנר את משאלתו (הוא התארח באותה שעה בביתנו) שנלך לבקר את יעקב רבינוביץ שישב שנים רצופות במושבתנו פתח־תקוה. בהגיענו לחדרו מצאנוהו שקוע עדיין בשינה; מכווץ ומקופל כתינוק, פרוק משקפיו, – נראה לנו רבינוביץ בכל עצבו העצום ותוגת־אור נסוכה היתה בשתי זויות־מצחו המקומרות. ברנר טבע בו את עינו למשך כמה דקות, ואחר הפליט פתאום ביראת־קודש ובהעוית־יד, כדרכו: צדיק.

יודע אני שיעקב רבינוביץ אינו אוהב בכלל ביטוי זה, ביחוד כשהוא מיוחס אליו. אולם אחטא לאמת אם לא אגדור בזה נכוחה את מהותו: הוא מצדיקי הדור. נצר מגזע רבנים מדורי־דורות, ספוג רוחניות ואצילות, קרוץ מחומר עדין (סבא שלו היה בעל־ביטוי בפירושיו לגדולי־ראשונים), מיחידי הסגולה. לא אמן שסיגל לעצמו כלים ומכשירים, אלא הכל קניני נפשו הם שניתנו לו למנה. גם זויות־המצח שלו המקומרות הן תוצאה של מחשבה מתמידה והגות־רוח בלתי פוסקת. וגם ביטוי פרוצס־הקליטה שלו, בלוית המית־נפש חשאית ונהימת החוטם, – הכל מנוסח העצמאי והמיוחד שלו. וכשם שבספרות הנהו פשוט, ללא שום מחלצות־פאר (הוא אולי היחיד ששואף לפשטות עד זיבולא בתריתא. יודע הוא אמנם גם להלביש “מחלצות” את הגיגיו וחזיונותיו, אולם לאחר צעד ראשון כאילו נמלט הוא אל נפשו), כך גם בחייו הממשיים: בלא כחל ופרכוס. לובש פשוטות בהחלט, בוחל בקישוט, מתעב התהדרות. ועל הכל שונא בצע, בצורה קיצונית כזו, שבזה כמעט “אין לו אח” בסגנון המפרשים.

יפה נעשה אם נסיים בשיר שלו שחזה בו לפני שנים את גורלו וזכה שיתקיים בו כבר לשיעוריו –

כִּי יָבֹא הַיּוֹם וְיָרְדָה עָלַיִךְ הַשַּׁלְוָה –

אֶת נַפְשֵׁךְ תִּשְׁאָלִי: אָן הָלְכָה, אָן אָבְדָה הַסְּעָרָה?

יְהִי אָז הָעוֹלָם לִמְקוֹר חַיֵּי־נֶפֶשׁ בִּשְׁבִילֵךְ,

תִּתְרָאִי לְעַצְמֵךְ רְחוֹקָה וּפֶלְאִית וְזָרָה.

עַל אֶבֶן לָךְ תֵּשְׁבִי בֵּין דְּשָׁאִים, לְרַגְלֵי אִילָנוֹת עַתִּיקִים –

בְּצִלָּם מְנוּחָה תִּמְצָאִי: רֵיחוֹת וּבְשָׂמִים תִּשְׁאָפִי;

וְרִנַּת צִפֳּרִים עַל רֹאשֵׁךְ תְּרַחֵף בְּהֶמְיָה שׁוֹקֵטָה,

וְאֶל בֹּהַר־הַמַּיִם בְּעַיִן שֶׁל נַחַת תִּשְׁקָפִי.

וּבָהַר הָעוֹלָם, וְצָלַל וְהָיָה כִּזְגוּגִית־חַלוֹנֵךְ, –

יְעָרוֹת וְכָרִים וְיוּבַל וְנַחַל וְהָרִים וּסְלָעִים

יֵרָאוּ בַּעֲדוֹ; וְרָעַף הָעוֹלָם אֶת טִפּוֹת טְלָלָיו

עַל נַפְשֵׁךְ, וְזָלְפוּ שָׁמַיִם עָלַיִךְ אוֹרוֹת וּפְלָאִים.

וְהַכֹּל יִהְיֶה לָךְ אָז מוּבָן וְנַפְשֵׁךְ לְאַט תִּפָּקַח,

וְנִשְׁקַפְתְּ אֶל אֶשְׁנַבֵּי־נִשְׁמָתֵךְ, וְרָאִית אֶת קְטַנֵּי קְמָטֶיהָ;

וְצָחַקְתְּ וְאָמַרְתְּ: הֵן רִמַּתְנִי נַפְשִֹי הַגֵּאָה זֶה שָׁנִים,

הִטִּילָה עָלַי פְּחָדֶיהָ, הֵעִיבָה עָלַי בִּצְלָלֶיהָ.

וְעַל יַד הַיּוּבַל תְּטַיְּלִי, תַּעַמְדִי עַל בִּרְכֵּךְ, תִּצְחָקִי,

וְשַׂמְתְּ אָז אֶת כַּפֵּךְ בְּתוֹכוֹ, וְשָׁאַבְתְּ בָּהּ מַיִם לִרְוָיָה;

יִזְּלוּ הַמַּיִם מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, תִּשְׁאָבִים, תִּשְׁתָּיִים,

וְיָרַד הַנֹּפֶשׁ עַל לִבֵּךְ וְשָׁב אָז וְחָיָה.

לחג הששים ניתן לומר: באיקונין יצירתו עתה התחילו מסתמנים שרטוטים לפי תוי־הנגינה של השיר הנ"ל. סערת־הנפש אמנם עוד לא אבדה, אך הדי־הסימפוניה של השירה הענוגה הלזו כבר מרתתים פה ושם, במלוא שטחי־היצירה שלו, וריחות־בושׂמה נפוצו ונפזרו כבר בכל שדות־פעולתו הנרחבים. אנו מיחלים ומצפים להמשך המחונן, המבורך של יצירתו. אמן!