¹

וְאִם־תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר־שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי־כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף;

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא־יֵאָסֵף;

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ;

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

הוֹ, גְּמוּלֵי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאָמֶשׁ –

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל־רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

אנחנו מפסיקים את סדר־היום ונכנסים לשעה קלה לתחום־שבת. על דרך תפארת המליצה יאה אפילו לאמר: אנו אומרים להתעלות לרגע לספירות העליונות. על דרך הפשט אנו נשארים בתוך תחומי־החולין שבהם אנו נמצאים. שירת ביאליק אינה חגה מעל לראשינו; בתוכנו היא שוכנת, ובת־לויה היא לנו בכל הלכי־רוחנו; היא היתה לנו לפה בהגות־רוחנו במעלותיה ובמורדותיה: בדאגות יומנו הקלות ובמצוקות חיינו הכבדות; בקטנות שבחשבון־היחיד ובנצורות שבחשבון האומה, ברטטי תשוקות־שעה ובחרדת מאוויי־עולם. במגענו אתה איננו מנותקים מעל ממשות עמידותינו ואיננו נכנפים במרומיה. לאורה רק נמשכים חוטי־חן אף משפלות־דלותנו, ואצילות קורנת מנגעי־חיינו. עטוּפי־צללים אינם משתנים כשהם לעצמם ברדת עליהם האור, ועמדותיהם אינן זזות; אך העכור מתבהר, והמגושם מתעדן. אנו מוסיפים איפוא להמצא בעצם שעות־המעשה, אנו ממשיכים את סדר־היום הרגיל!

רגילים לראות את חזון־ביאליק במשאיו על עמו ויעודי־הנצח שלו, כ"מתי מדבר" ו"מגלת־האש". חזונו יתגלה בעצם ישותו, וכל מהות יצירותיו היא האות לתקוּמת־הרוח העברי. מכל הויות שירתו תדבר אלינו גבורתנו העצורה בטהרת עצמותה, כבחזון העבר הקדום וכבשורת העתיד הרחוק. רגילים לראות את גילויי־תחיתנו בשירת הבשורה, כב"מקראי־ציון" ו"למתנדבים בעם". לא נושאי השירה הם הקובעים את תכונתה, כי אם – נשמת־הריתמוס, אפשר לשיר על חירות, ובתוך הדיבור ילין שעבוד. אפשר לשיר על עצים ואבנים, ומכל שורה תרון החירות. למראה אסירים כבולים אנו שומעים את ריתמוס השלשלאות; למשמע הלמות הפטיש המגדע אותן אנו מאזינים את ריתמוס החירות. אולם ריתמוס השעבוד והחירות אינו נשמע רק בשעת צלצול הכבלים ושבירתם, כי אם בכל הליכות האסיר, הגות־רוחו ורחשי־לבבו. בצהלת האסיר ישמע ריתמוס השעבוד, ובאנקת בן־החורין – ריתמוס החופש. ריתמוס הסלילה והבניה נשמע בכל חיי הסולל והבונה: בנשמת־אפו, בהלמות־לבבו, ובכל רננת־דמו, ולא רק כשידו אוחזת בכף־הסידים ובפטיש המפוצץ. ריתמוס יחיד ומיוחד עובר בכל מדברו של המשורר, אחד בקודש ובחול, אחד באגדה ובהלכה, אחד בשירת הסערה והדממה ואחד בשירת החובלים והנועם. זהו ריתמוס חיי־אומה בהתנערה מעפרות שפלות־גלותה, – כבלי־הרוח בהגדעם, והמעברות לשלימות חירותו בעצם בנינם.

קול המשורר מבשר ואומר לא רק בשירת נחמו נחמו, פנו דרך סלו מסלה, כבשירת “משומרים לבקר” ו"עם שמש"; הוא נושא את הבשורה גם בשירת “העינים הרעבות”, “בשל־תפוח” ו"הכניסיני תחת כנפיך". פעמי־המשיח נשמעים לא רק בשירת נצח־ישראל, כי אם גם מתחת כפות רגלי בנות־התמותה, כנאוה ב"לא ידע איש מי היא" ו"ציל־צליל" אשר בתחוּמי לישטינא הרחוקה, ו"אילות־הסלעים" אשר בכפר שויה הירוקה. צבעיו הם תכלת־לבן גם כשהם נראים שחורים כעורב, ולוהטים הם באודם אש־החירות המקוּוה, גם בהיותם לכאורה תכלת טהורה. רק קצרי־השגה רגילים לקשור למשורר גדול כתרים לאומיים, מעמדיים ומפלגתיים. שירה אדירה היא מחוץ לספירות מתוחמות כאלה וממעל להן. בפולמוס רוסיה נפצו כתרי אדירים, וכתר הגדול במשורריה נשאר בעינו. לפי דרכה ובאמצעיה המיוחדים מסיחה שירה גדולה אלמים, מתירה אסורים וזוקפת כפופים. באספקלריה משלו יראה החוזה אמת ושקר, חרות ושעבוד – בעירומם יראה אותם, כשהם מופשטים ממדי־שרד העלולים לחפות בברק־רמיה גם על פשעים. משטר־אמת לעיון אינו מחייב עוד את עצמו למעשה. במשאות “קראו לנחשים”, “דבר”, “חוזה לך ברח” עצוּר יותר מרד נגד סדרי־החברה. מאשר בעשרות כרכי מדע מהפכני, – אף כוחם, ככוח הדינמיט, באיכותם הכבושה ופעולתם הדרוכה. מטרה מקדשת אמצעים יכולה להיות תורת חיים לאיש־המעשה, אבל לא לחוזה…

“מגלת־העבודה” אף היא מוצאת לה צורות־בטוי שונות. בשורות ספורות ב"בשדה" היא כרוכה בכוח תוכה ובריתמוס נשמתה. השדה יעטפנו בנשימת גידוליו; הגידול עצמו, הצמיחה גופה כאילו מגיעים ברחשם לאזנינו, על החי החוסה בצלם ועל העובד לחם ביגיע־כפיו. מימי מגלת רות לא שמעה אזננו שירה כזו על האדמה ועבודת האדמה. העבודה רנה ומרנינה, אף מציתה אודם הבושה והכלימה בפנינו; ויוקדת בושה זו בכל יצורי גוונו למראה שדה־נכר בהוד קומתה המאירה ושמחה, אשר ידינו לא עצבוה. הנוחם על חרפת־חיינו וקלון ענותנו מניס אותנו מנוסת־כלב בזוי־נפש ומעוּנה. ואין מוצא למירוק־החטא בלתי בדרך־התשוּבה לעבודה על אדמת מולדת שוממה. ומי יודע דרך־הרוח. אם מגלת־העבודה, זו שהיתה “מגלת־האש” לסוללים ולבונים, לא נוצרה מהגץ שיצא מתחת הפטיש הזה. הפעם אולי מצא הפטיש את סדנו…

אין מחסור, איפוא, בתוכן מאלף. אעפ"כ לא הוא הקובע את יחוּד־התכוּנה ביצירות המשורר; אותו קובעת החיוּת, על “יסודותיה הויטמיניים”, בתעלוּמות סגולותיה הפורות והמפרות, – החיוּת היצוקה בכל צירוּפי־ניביו המופלאים על נושאיהם השונים. החזות הקשה לא היא המסמנת את העצמות הלאומית. הבקיאוּת במכמני השפה לא היא הכוח המתיר לשון כבולה. אמנות השואבת ממעינות הדעת והזכרון עלולה לברוא בריאה מוזאיקית מרהיבת־עין בעתרת־צבעים ובשלל־גוונים. אך לבבות לא תסער ומוחות לא תלהיב. העצמות הלאוּמית מתגלית בשיבה שלמה ליכולת־הבטוּי השלם; אחריו היה צריך לחזור בגנזי־נסתרות, ובהמצאו לצוות עליו את החיים, כוחות נאמנים כאלה המנחים למישרים בחושים טמירים לפענוח ניבים נעלמים לא נתנו לחכמים; וכוחות־החיאה מופלאים לדובב ניבים נאלמים לא נמסרו לנבונים. ואף בחירי השירה לא הענקו מהטבע בסגוּלות כאלה בכל דור ודור. אלה הם הכוחות המתפרצים בחיי אוּמה ביקיצת התאבקוּתה להחלץ מלחץ אלפי אתמוספירות בנתיבותיהם ממעינות התחדשות החיים למקורות־בראשית שלהם…

החומר והרוח נראים בעיני רבים כשני מדורים מחולקים בפרגוד הניתן להגפה ולהסגה לפי שעת־רצון. בן־אדם מטייל לו מאחד לשני כמפרוזדור לטרקלין. ולוּ עולם היחיד ועולמו של עם היו ערוּכים בסדר כזה היו החיים נוחים מכפי שהם ונושאים בחובם פחות ניגודים וסתירות, אבל היו גם משעממים יותר…

אלו היו שני מדורים נפרדים! אבל החומר והרוח הם דבקים האחד בשני. הם ארוגים ברקמת תאים סמויים מן העין, אחת הערומה ואחת המזוינה במכשירי־ראיה כלילי־השלימות; וכל מחיצה מכנית המפרידה בין שניהם גוררת אחריה הפרעות בתפקידי פעולות הגוף ובמחזור־דמו. מחיצה מכנית כזו הוקמה מיום שנעקרנו מאדמתנו ונעשינו כפופים לכלכלה לאומית זרה בחומר, ויחדנו לעצמנו רשויות־רוח מבודדות. מני אז חדלנו לחיות חיים שלמים: חיינו חצאי־חיים, או פגומים ולקויים, או מפולגים ומרוסקים בין תחומי רשויות שונות.

חיינו חצאי־חיים בכל התקופה הארוכה שהיינו בבחינת עם לבדד ישכון בין הגויים שעל שולחנם היינו סמוכים בחומר בזמנים טובים ולקטנו פירורים מתחתיו במצוקת־העתים. אנו נואלנו לחשוב, כי בתקופה זו הצלחנו להציל את רוחנו ולשמור על שלמותה. זוהי רק טעות החושים. אף ברוח הצלנו רק שארית־הפליטה. בכחנו היה לשמור על שלימותן של פרודות רוח בודדות. נשתמרו החלקים ששרשם בתיאולוגיה, אחת הדתית ואחת הלאומית. אולם רוחנו הקדומה לא הסתגרה בתחומי הדת בלבד, כאשר היתה לנו כלכלה לאומית משלנו וכאשר בעצם ידינו בראנו חמרי־בראשית. רוחנו התגלתה בשיר־השירים ובקהלת לא פחות מאשר בתורת־כהנים. כתבי־הקודש מונים עשרים וארבעה, אך מי חוקר וימנה את מספר הספרים החיצוניים אשר נגנזו ונעלמו. רוח כגוף עלולה לבוא לשיתוק שלם או לשיתוק אברים מסוימים, לדלדול ולהשארת שרידים. השיתוק יכול להיות מוחלט ללא תקנה או בהשארת סגולות רגנרטיביות צפונות המיועדות להתחדשות בעבור רוח־החיאה. רוחנו באה לשיתוק ברוב חלקיה. חושים רבים קהו, רבים כמעט נכחדו. הנה שיר־השירים שהוצא מידי פשוטו ונתלה בכנסת־ישראל. סימן מובהק לשיתוק חושים. כשאדם מתכוון לאהבת־בשרים ומשיא את עיניו לכנסת־ישראל עושה הוא את אהבתו פלסתר ואת תפלתו רמיה.

רוחנו הקדומה בכללה לא היתה שלמה אתנו. אולם אותו הנצר שיצא משרשי הדת והאמונה היה שלם. הוא גדל והתפתח בריתמוס עצמי, בחפשו לו לבוש, המיוחד לרננת הדם הלוהט שלנו ולמזגנו הסוער. ובכל הדרת־השיבה החופפת על גזע האמונה העתיק היה בו תמיד חידוש־נעורים. סגנון רוחנו היה סגנון האדם החפשי ללא הטיות וללא השפעות מטמיעות. הספרות הרבנית היתה המשך גידול טבעי בסגנונה ללא הפסק, גידול ענפי גזע בודדים, בכל כחות חיותה ובכל מגרעותיה; ואף הן היו מן החיים ומחויבת המציאות שלהם. הרוח בשרידי־החיים זרמה איפוא באפיקיה הטבעיים, בדפוסיה האורגניים המתרקמים תמיד מעצם תוכה ומפנימיותה, כצב ושריונו, ולא בכלים חיצוניים שאולים.

אנו חיינו חיי רוח מפוּלגים במחיצות מכניות בתקוּפות הזהב הקצרות שהוּנחו לנו בחשכת־גלותנו הארוכה. ביום הקצר הזה התעוררו לפעולות־חיים חלקי רוח משותקים, והתחילו מחדשים את גידולם שרידי־אברים. אך הם היו ערטילאים, אחרי הפסקה ממושכת־דורות מיום עמדם מגדל עד חידוש גידולם; לבוש־הבראשית שלהם הרקום מתוכן נטמן “בספרים החיצונים” הגנוזים ולא הלם בצרותו את שיעור־קומתם החדש, ואת הלבוש החדש היה מן ההכרח לארוג מחומר־נכר; לבוש־כלאים ושעטנז, תשבוצת צירופי ניבים שאולים ומורקים לעברית. וככה פילוג הרוח ל"אנכי במערב ולבי במזרח" עבר לא בקו גיאוגרפי בלבד כי אם גם בקוים אתנוגרפיים.

“היד החזקה” ו"מורה־נבוכים" יצאו ממקור איתן אחד, אבל התפלגו לשני פלגים בשני אפיקים. האחד ינק מהדת, כוח חיותו לא פסק אף לרגע, גדל והתפתח עם לבושו הטבעי. הלבוש זהו הסגנון, חיתוך הדיבור; הוא כביר־אונים, מופלא בבהירוּתו, מלא סוד־החיים בפשטותו, כבד־משקל בקלותו. הוא הולם את התוך ללא חסר ויתיר בהיותו חלק ממנו וגדל יחד אתו. סגנון מורה הנבוכים בתרגומיו השונים הנהו מעשה־תשבץ, לבוש ארוג מחומר נכר שלא גדל וחי עם הרוח השוכן בו. רוחנו גדלה בספירות אהבת־הבורא ועמדה בגידולה בספירות השגת־הבורא, ובחקר אלוה לא היה איפוא לבוש־בראשיתה אתה.

מדקדקים ככימאים רגילים להפריד כל עצם ליסודותיו ועל פיהם להרכיבו. כל הרכבה והפרדה כשהיא כשורה מניחה את דעתם. חזון הבריאה של מזון סינטטי אשר יחיינו ויקיימנו, בלי עבודת־אדמה, מתוך צלוחית כיס קטנה, היה פרי הנחה זו. מגלי הויטמינים, מגלי החיים בכימיה גופה, הפריחו דמיון־כוזב זה. לא כל תעמולה ניתנת להפרדה למדה ולמשקל. אף שפת־חיים אינה מצטרפת מכללי דקדוק בלבד ואינה מתמזגת על פיהם. אדרבה. היא אפילו עלולה לפרוץ כללי דקדוק בכבודם ובעצמם. הויטמינים שבשפה, הטמירים בחילם והסמויים מעיני מדקדקים, הם החותכים את החיים והמצוים אותם. בכחם הם נבחנים, בתוצאות ההפעלה, ההחיאה, הפריה ורביה, בניגוד לעקרות. אחד הוא סוד החיות הצפון במזון הרוח ובמזון הגוף; בצירופי יסודות אינו מתגלה. “היד החזקה” מכילה את הויטמינים האלה. “מורה־הנבוכים” – מלאכת מחשבת אמנם, אך סגנונו סינטטי בלי סגולות החיים…

בעל “היד־החזקה” שעמד לו הכוח השגיא לתת ניב חי ובהיר ל"משנה־תורה" בקש למשנתו הפילוסופית שפת נכר. זהו פילוג־הרוח. רגילים לישב את הסתירה. משנה־התורה ניתן לקצרי־הרוח שבין תלמידי חכמים, ומורה־הנבוּכים ללמד בינה לעם לועז או לבנים שהלכו לנטור כרמי זרים. אולם יש גם למצוא נימוקים שלא־מדעת אחרים. גאון המחשבה העברית בתכונתו ההרמונית, בסדרנוּתו המופלאה, במשמעת דיקנוּתו החמורה, הרגיש שלא יעמוד לו כוחו לברוא כהרף־עין לבוש מקורי. לרוח שהיתה לה עדנה

אחרי בלותה דורות על דורות. גאון אמן הבטוי לא יכול למצוא סיפוק בלבוש כלאים ושעטנז, ולוא אפילו כשהוא מרכב מתשבץ־מחשבת רב־הגונים. סודות ההחיאה לא נגלו לו. הניב רקום־החיים לא נמצא לו ולכן חיפש לבוש־נכר.

גאוני השירה העברית אשר בתקופת־זהב זו הפיצו את מעינותיהם חוצה באותם האפיקים המפולגים כגאון המחשבה העברית. אמני הבטוי בשירה העברית, שאף היא גדלה עם לבושה בתמורות הזמנים, לא הסתפקו לצירופי יסודות סינטטיים בבואם לבטא את הגות־רוחם בחקר־אלוה – נטע זר בפרדס ישראל שעמד בגידולו ונתדלדל מראשית־אונו גם במצב עמידתו. הגות־הרוח שגדלה מצאה לה את לבושה שנארגה מתוכה. משנתם הפילוסופית כ"כוזרי", “מקור חיים” חפשה בצר לה לבוש נכר. יתר על כן. רוחם של המשוררים והוגי הדעות מתקופה זו היתה מפולגה לא רק בין מערכות השירה ומערכות ההגיון, כי אם היתה קרועה לקרעים במערכות־השירה גופה. תמיד הקרע אשר בין “האנוכי במזרח ולבי במערב”. תמיד ההתנבאות בשני סגנוּנים: חיוני אורגני, צירופי־תשבץ. בתפלות ובתחינות, בתהלות ובתשבחות גדלה הרוח עם לבושה הארוג מתוכה. בעורקינו לא פסק הדם מרון באהבה ובכיסופים לבורא. המשורר שב למקורו בהתעטף עליו נפשו, ומעינות־רוחו זורמים באפיקיהם הטבעיים ללא מעצורי־חוץ. ב"כתר־מלכות" לגבירול ובשירי ציון להלוי קלה הנשימה וקצובה, תיאום בצורה ובחומר – המשך ל"ברכי־נפשי". בשירי־החול הרבים, כשירי אהבה וטבע, מתגלה הניגוד: התוך על טהרת הגזע, הצורה – שעטנז וכלאים. “מכתב יהודה, והגות עבר, וחכמת־יון, ועל משקל בני עפר ועופר”, – לבוש צבעונים הדוּר, אבל לא גדל מרקמת התוך הנתון בו. הרוח השבויה בחבל ערב כבולה גם בכבלי ערב ומתלבטת בהם. היא נאבקת על קצב־נשימה טבעי, דופק־החיים אינו כשורה בהלמותיו. ככה יתאבק על נשימתו הנתון בלבוש־כפיה, ולוא אפילו נתון במדי־פאר שאינם לפי שיעור קומתו, מעיקים על חופש הנשימה בצרותם, ומסבכים בה בסרחי העודף ובקיפוליהם ברחבותם היתרה. בלי פירושים אין שירה זו מובנה לנו. ואף נשימתנו מתקצרת; בכבדות נשאוף אויר, מעולם זר ירדו, בלי קרבת נפש, לא תמיד נמצא קונטקט החשמל, ולא תמיד אנו נדלקים. “בכתר מלכות” ירוץ הקורא. משירת “האזינו” עד “תפלה זכה” לא פסקה נשימתנו מהריתמוס הטבעי שלה. “יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, כרביבים עלי עשב”. לבנו פועם לריתמוס זה בלי מדיום ובלי תיווּך־מפרשים, ולנו נדמה, כי לאזנינו שבים הדי הלמותיו. זהו גם ריתמוס מטר־השמים על פני ארצנו; סערת־חוץ כי תעבור אינה רק פוגמת ביופי הקצב, כי אם גם נוטלת מהגשמים את ברכתם.

לדור־ההשכלה היו חלומות־פז משלו, גם אז התעוררו לחיים חושים נרדמים. הגדול במשורריו היה מפולג ברוחו כנושאי כתר השירה העברית על אדמת נכר בדורות קודמים. הוא אשר קבע את הכורח לתורת חיים. “הוה יהודי באהלך, ואדם בצאתך!” הוא היה מפולג בין מערכות השירה וההגיון בהפצת מעינות רוחו חוצה וקרוע במערכות השירה גופן. בתוכחתו ובזעמו היה דיבורו מלא גבורה, טעון חשמל. בזמירותיו על אהבה וטבע – תשבץ מלאכת־מחשבת. האחת מעניקה לנו מזון רוחני עשיר־ויטמינים, השניה – מזון סינטטי ממוּזג. שירת החובלים: “כקוצו של יוד”, “שני יוסף בן־שמעון”, “בין שני אריות”, שאבה ממקור גידול שלא פסק, והיתה בת־לויה תמידית ליהודי באוהל, – שירה זו חדלה בתמורות הדורות ובחליפות הזמנים עם לבושה־מוצאה. שירת־הנועם, כזמירות טבע ואהבה, היתה מחוברת לרוח “האדם”, שעמד בגידולו ושנשתתק בהרבה מאבריו, ובהתעוררו לחיים לא מצא את לבושו הקדום ולא הספיק לארוג מעצם תוכו חדש. דוקא היהודי היה דובר צחות, משמיע אמרי־שפר בהירים ומדויקים; ודוקא האדם היה כבד־פה ומחפש לו את תיקונו או בלבוש כולו זר מצוי לו מן המוכן או בלבוש קדום מאד, צר במדה לא לפי שיעור הגידול, או לבוש־כלאיים ושעטנז…

לקויי־רוח נראים לנו איומים רק בהתגלותם בדמות טירוף־דעת. סתם סתירות וניגודים, פגיעות הרמוניות, הפרעות בשווי־משקל נראים לפעמים בעינינו כמום ביופי ולפעמים מוסיפים אפילו לוית־חן. אין לנו כלי־בחינה לנכונות הרוח. ריסוקי אברים בולטים בממשותם. ריסוק־הרוח נראה כמליצה מופשטה. דופק שלא כשורה, הלמות לב לא לפי הקצב והמנין, לחץ־דם יוצא מגדר הרגיל – כל הלקויים האלה הם בעצם פגימות ריתמיות. הפגימה אינה עצם החולי אלא סימנו. למראה סימני מבשרי־רעה כאלה ברוח איננו נבהלים כלל וכלל. ברור לכל אחד כי עם־נכה, שתום־עין, משוּתק־אברים, פגום־חושים לא יצלח למלחמה. אבל עוד לא עמדו על טיבו של נכה־רוח משותק חושים סמויים, העדיפים מחריפות־השכל, והמנחים עם למטרה אחת ומקימים רבבות כאיש אחד. קשה לתאר גוף מפולג, חציו בקו אזור־המשווה וחציו באזור הצפוני, חציו מכורבל במלבוש אסקימוס וחציו מכוסה עלה תאנה, והוא חי וקיים אפילו כיצור מיתולגי. אבל רוח מפולגה כזאת נראית לנו אפשרית ואפילו מענינת. הלא האדם והיהודי אינם

שני יצורים נפרדים הגרים בכפיפה אחת; ובעבור רוח־קדומים יקפוץ היהודי ויציץ מבין החרכים. ובמגע רוח־הזמן יתעלם במחבואו והאדם יזדקר. הלא שניהם גוף אחד ונשמה אחת שוכנת בו, וכואבים ושמחים בבת אחת. ולא יתכן שהאחד ער ויעלה אור והשני נוטה לשינה ואומר לכבותו. וקרע כזה היה והוה. אפילו חיבור־נתיבות לא היה ביניהם לבין עצמם בכל עת ובכל שעה.

חיבור־מסילות הרוח! אף תורת חיים זו זרה לנו בראשית־חכמה בכיבושי־ארצות ובכיבושי־טבע. אנו מבינים יפה כי רשת־דרכים מתוקנה היא קודמת למידון הכלכלה הלאומית. כי אין להעביר, לדוגמה, חלב טרי באנית־המדבר ממטולה לתל־אביב ולירושלים. אולם ההכרה עוד לא האירה את חדרי־מוחנו כי גם בלי מסלות־הרוח לא יבנה עם ולא תכונן ארץ־מולדת. והן מתפלסות לפי חוקים מיוחדים. רשת־דרכים מתוכנה מחולקה היא לעורקים נבדלים בצורה: מסלות ברזל לקרונות, כבישי־מלט למכוניות, מדרכות להולכי רגל, עפר תחוח לרוכבים. אחרת היא מסלת־הרוח. האחדות שולטת בה. אחרת לא יעבור על פניה. היא אחת לאדם וליהודי, לאהבת־הבורא ולאהבת־בשרים, ליצר־הטוב וליצר־הרע. המעשה מסתעף לכמה שבילים, אבל לא צנורות־המחשבה, היא אינה זורמת אלא בכלים שנוצרו מעצם תוכה. צורה וחומר – היינו הך. הצורה היא גבישי הרוח כקרח הנטוי על פני מימיו. אין נכונות ברוח המתכנסת בגבישי־חוץ מלאכותיים. מסילה זו היא השפה. במסלות משובשות אין מפקדה יכולה להסיע את צבאותיה לנצחון. אחדות־השפה היא מעבר ראשון. מדינה יהודית, בית־לאומי, מרכז רוחני – חיבור־דרכים מתוקן תנאי קודם, וצעד ראשון: החיבור ל"יהודי ולאדם" בינם לבין עצמם…

אחדות־הישוּת לא ירדה עלינו מהרי אולימפוס; כלכלה לאומית עצמאית היא המחוללת אותה. תאי בראשית שלה נוצרים ביד העובדת, זו היוצרת חמרי־בראשית. כאלה היו בני־העליה הראשונה בתקופת שיבת־ציון, מניחי החקלאות העברית. במשק הארץ המפגר בימים ההם התבלטה הכלכלה שלנו אף בראשיתה המצער כיחידה מובדלת הנושאת בחובה כעובּר את כל הגוף העומד להולד; מפני איכותה הבלתי מבוטלת היתה גם לכמות בלתי מבוטלת. יחידי־הסגולה בין אנשי־הרוח אשר בבני־העליה, בבואם במגע ישר יום יום עם צרכי־החולין אשר בחיים המתרקמים, הרגישו בעירומם וחפשו להם לבוש. אברים משותקים התחילו להרגיש מרוצת דם, שרידים החלו לחדש את גידולם. “האדם” לא יכול לבקש לו מפלט בתרבות השולטת, בהיותו רתום לכלכלה לאומית נוצרת בעצם ידו. הצרפתית השליטה בסביבה זרה היתה בעצמה גידול־אויר בארץ. צריך איפוא היה להתחיל לטוות את החוט שניתק. פינס, יעבץ, בן־יהודה התיצבו ליד המנור והנול.

מלאכת האריגה לא היתה קלה. אלו הם חבלי־האריגה בהתקנת “אפוד־המשי בשביל המשיח”. הלבוש הקדום עמד בגידולו דורות על דורות מיום שהתוך החי בו נשאר בקפאונו, ולא תמיד הלם את האברים שחידשו את גידולם ונתמלאו חיים והתאזרו כוחות. אולם מה עושה בן־אדם כשרגליו משותקות ואנוס הוא לנוע ממקום למקום. הוא מתקין לו קבים, עגלת־יד. כשעיניו כהות ואין לו תרופה טבעית כהרף־עין – יתקין לעצמו כלי־ראיה. אחרי המלחמה כשהתרבו בעלי־מומים היו אברים מלאכותיים לתוצרת המונית. חיים לא פעמו באברים עשויים אלה גם באותם המקרים שלמראית־עין נראו כטבעיים. אולם באין ברירה הם ממלאים תפקידים מסוימים. וככה נוצרו בשעות־בהלה, כשהביקוש על ניבים היה גדול מאפשרות ההיצע, ניבי־קביים, ניבי־גלגלים; כלומר, הרבה ניבים צולעים מתהלכים קוממיות על קבים, רצים במהירות האופן. רגלים טבעיות לא היו להרבה מהם; כוח פריה ורביה לא היה צפון אף ברבים מאלה שפעמו בהם חיים. אך ניבים נושאים את עצמם, חיוניים ולא סינטטיים לפי חוקי הדקדוק בלבד, לא היו בשפע. כהוראת־שעה תפקידם היה רב ערך, כאמצעי העזר לראשית מצעדי ילד. לאורך־ימים אין הם מספיקים. במלחמות־הקיום, במלחמת־הכיבוש, האדם צריך ללמוד: ללבוש עוז, לדרוך עוז!…

אריגת הלבוש החדש לרוחנו המחדשת את נעוריה הגיעה לשלימות בידי ביאליק. לו ניתנו טביעת־העין החדה וחוש־ההבחנה הדק וכוח־ההחיאה המופלאה לגלות ולצרף וללבן מתוך אוצרות לשון עתיקים את הבטוי השלם למושגי הדור ולאפני תפיסתו החדשים, את הרוח המשומר בישן לא המיר, ובטעם החדש לא פגם. הוא הביא גאולה לבן־הדור השואב את עושר רוחו מאוצרות תרבות־הזמן האדירה ואת הלבוש לה הוא מחפש בתרבות עמו הקדומה – לבוש הולם את מדותיה ללא חסר וללא יתר. הוא שבר את המחיצות בין שני העולמות האלה, כאשר לא עשה חוזה לפניו בתקופת־נדודינו הארוכה. היהודי והאדם היה אחד בשפתו העתיקה המחודשת באהלו ובצאתו. פסקה הכפילות, אשר לא נגאלו ממנה אף נושאי כתר השירה העברית “מיהודה עד יהודה”. “הלב והאנוכי” נמצאו בתחומים שוים. התוך היוקד בשלהבת קדומה השתחרר מצורה כבולה בקפאונה. אין שריד מאותם הניגודים והסתירות, אשר תקופת הזהב בשירתנו בספרד נושאת אותם עליה, ושתקופת־ההשכלה נפגעה בהם. היסודות הזרים המתפרצים לתחומי שירת ביאליק מעניקים לה תוספת גון דק ולוית צביון רכה, אבל הם נטמעים בעצמת צבעיו ומאוכלים באשו. מראות־הטבע נגולים בשירה זו לבן־הדור כפי אשר ילכדו בשדה־ראיתו לכל רוחב־יריעתם ועל כל דוק גויני משחקי־צבעיהם ללא לקוי וללא פגם. הגות־רוחו, רחשי־לבבו והמית־נפשו בחליפותיהם ובתמורותיהם ימצאו להם את הבבואה הנאמנה. חידושי המשורר וצירופי ניביו מיוחדים אמנם לרשות ספרות מסוימה, אך כוחות־קרינתם והקרנתם מתפשטים למרחקים ומתפרצים לכל רשויות חיינו המתחדשים הכמהים לניב חי בקפאון אלמותם: למדע ולטכניקה, למלאכה ולאמנות למרחקי־השדה ולבינות כתלי סדנות. רוח המשורר היתה בכל הרשויות האלה להאציל ממנו עליהן, לעמוד לכל אחד ואחד בשעת דחקו לרגל מלאכתו, להניבו, להתיר לשונו הכבולה. וכוח־הקרינה הזה אינו פוסק בארחות רבים: בארחות ישרים ובעקיפין, במגע בלתי אמצעי ומבעד לספירות חוצצות.

מחשבות אנוש רחבה מכוח־הקיבול הניתן בכלי־מבעה, ועמוקה היא מכדי להדלות בכוח־השגתם. העשירה בשפות אינה אלא אוצר סמלי־רמז, כראשוני תגי הטלגרף וניצוצותיו. המחשבה שלנו ע"פ טהרת מקוריותה יש לה סמלים מיוחדים לעצמותה, ונבדלים הם בהרבה בחינות מאלה הלועזיים השגורים בפינו, כאשר כתב־לשונה שונה בסימניו החיצוניים והפוך בכיווּנו.

לפילוסופיה שלנו היו צורות־מבע טבועות מעצם תוכה, ורק מפני פשטות סמליה נדמה כאילו אינה קיימת כלל בספרותנו הקדומה, בספרות המאוחרה ייחדה הפילוסופיה לעצמה מדורים מיוחדים, אך כולה היא מאוקלמת מהחוץ ע"פ תוכה, וכלאים – ע"פ לבושה החיצוני. הגות פילוסופית אחת עוברת בחזות הנביאים, במשלי־חכמים, במשנות בעלי־הלכה ובשיחות־חולין של בעלי־אגדה. משנת בן־מימון בהלכות־דעות ובהלכות־תשובה היא טבעת טבעית נוספת בגידול היקף הגזע העתיק; ומשנה זו אינה פחות עמוקה בפילוסופיה שבה מזו שב"מורה־נבוכים". ההבדל מונח בסמלי־הבטוי. שתי המשנות האלה מונחות על קו־התחומים המפריד בין “היהודי” ו"האדם": האחד המובלע בעבודת־הבורא, והשני המתקדש במופלא שבהשגת־הבורא. האמונה והדעות; זו שואבת ממקורה הראשון ועמקה נראה כדי מגע־יד רק מפני זוך המעין וצלילותו. אלה, בפילוסופיה שבהן, גרפו אגב נפתולי עקלתוניהן יסודות זרים ותערובות־חוץ, והן נראות עמוקות מכדי תפיסה רגילה רק מפני שהתוך נעכר בגונים בלתי נטמעים וסמליו העצמיים נשתבשו…

קיימת לא רק שירת ביאליק האדירה ותפלותיו הזכות, כי אם גם משנת ביאליק הברורה והגות־רוחו הבהירה; דוגמה הפרק “הלכה ואגדה”, שכוח קרינתו עובר את תחוּמיו הצרים. היא קצרה בכתב ומעוּטת־הכמות, אך מקורית כשירתו בתוכה הפילוסופי, בלבושה הרקום בכל רשת תאיו מאותו התוך. עמקה אינו בולט למראית־עין רק מפני צלילות תכנה; בהריקנו אותה לכלי־הבעה זרים על סמליהם השגורים תתגלה לנו בפנים חדשות, חרושות קמטים ועמוסות דעת. אף כל מפעל הכינוס הכביר הוא בבחינת מצוה מעשית יוצאת מהלכות עיוניות קודמות, והיא תרומה פילוסופית למשנת־תחיתנו; הנימוק־המניע שבו הוא תורה לעצמו.

כינוסי ביאליק נבדלים מכינוסי חוקר־קדמוניות בנימוק־המניע שבהם. על האחד מצוה החידלון, על השני מצוים החיים בהתחדשותם. האחד נהדף מתוך חיבה לעתיקות העבר, השני מתוך כיסופים לוהטים לחדש ולבנין העתיד. אך עתיד נכסף זה אינו יכול להבנות בלי השבת אבדת זכרון עברנו. חיפושי העבר הם באים כדי לגלות את הזכרון אחרי מחלת שכחה איומה: שכחת הדיבור, המחשבה הנכונה. אלם כי יפתח את פיו אינו משיב לעצמו את כוח־הדיבור בלבד. חושים נרדמים אחרים נעורים. מקורות־מרץ סתומים נפתחים. התמר באזור הצפוני הגדל בבתי־כפיה מוסקים באש זרה אינו יכול לשוב לדמותו הטבעית בלתי אם יעבירוהו לארץ־מכורתו, לשמש־מוצאו ולאדמת־מחצבתו. רוחנו לא תשוב לדמותה בלתי אם ירקיעו עליה את ספירותיה הטבעיות ויעבירוה לאדמת־מטעה.

בית־הכנסת העתיק בכפר־נחום משוה נגד עינינו סגנון הבניה העברית מתקופת בית שני ביסודות־מחצבתה ובצירופי השפעות־חוץ. הבנין המוקם לא נתגלה מתחת שכבות הדורות שנערמו עליו בדמותו כהויתו. מפענחי־נסתרות מצאוהו מפוזר ומפורק בריסוק כל אבר ואבר. דמיון שגיא של חוזה איחד שברים, ליכד פרורים וקרב עצם אל עצם לפי חיתוך־אבריהם מראשית מוצאם. עין אמן חדה בחנה את גופי העצמים הבודדים על טהרת עצמותם, ויד אמונה נערה אותם מכל הטפל הדבק בהם: מפסולת עפרות דורות ומשלל רוחות מקרי. האבק גם בהפכו תחת לחץ דורות לגבישים לא תעתע עין האמן, ולא היה לחלק במערכות אבני־הבנין.

כהקמת הריסות החומר כן הקמת הריסות היכל־הרוח ששמם ונקבר תחת מפולת. את פזורי נדחיו צריך לכנס מתחת למשואות דורות ולצרפם בכור מכל סיגי תערובת. התוך המוסרי הרצוף ברוח לא הוא המתכנה ולא עליו תבחן על טהרותה. לא האמור הוא הקובע כי אם אופן האמירה. לא ה"מה" כי אם ה"איך". במשחק מלים: ה"איכות" היא החותכת אריכות־ימיה של היצירה ולא ה"מהות". אלי המיתולוגיה ומוסרם חלפו ובטלו, והאליאדה והאודיסיה קיימות לעד; התוך התרוקן, והלבוש מעטף את הנצח. מוסר־הנביאים עלול לחלוף, אך “אדרתם” שומרת את יפי עלומיה בתמורות הדורות. בניגודי־הקצוות אשר בנושאים השונים הממלאים את היצירות מתגלית אחדות־הרוח של יוצרן. נשמה אחת לוהטת במערומי וינוס ובעטופי המדונה, בהוללות בכחוס ובפרישות המעונה, אם יצירות אלה יוצאות מתחת יד אמן אחת; בסגנון, בצורת־הביטוי משכנה. וסגנון הדורות הצרוף ביסודות מחצבתו הוא דרוש לכל אחד ואחד מאתנו, גם לאלה שהתוך הנחשף נראה להם בטל ומבוטל וחסר כל ערך. הדרשנות יכולה להיות כדבר שעבר זמנו, אך בסגנונה צפונה תורת־חיים גם לזמנים הבאים. מוסר־ההשכל יכול להיות לא לפי טעם החדש שבחדש, אך מעטהו נושא את סגולות ההתחדשות. סגנון הדורות בהשתלשלותו הטבעית הוא המשיב לנו את אבדת זכרוננו…

“בן בלי שם” – זוהי תמונה נגולה על בד הראי־נוע. ממציא גרמני נפגע בחזית מגזים מורעלים ונלקח בשבי. על אדמת נכר אבד את זכרונו, כשרוחו שבה אליו שכח את שפת־אמו, סיגל לו לדיבור את השפה המדוברת. אך בבית החרושת לאוטומובילים שבו עבד בערבות סיביריה נזדמנו תיירים, ואתם עתון מצוייר. למראהו כאילו עבר ברק־אור בחדרי ההכרה האפלים. שב זכרונו. נעורה שפתו. הקיצו הכוחות הנרדמים ונפתחו מעינות יצירתו. למולדתו הוא שב נשכח מכל. בלשכות המודיעים לפגועי המלחמה מודיעים לו על־פי הכרטיסיה כי הוא מת! הוא חוזר על פתחי המשרדים וקורא: אני שלמה! אבל מתקבל כרמאי או בלתי שפוי בדעתו. עד אשר אמצאתו פותחת לו את השערים הסגורים.

כבבואה תשמש תמונה איומה זו. כאילו נמשלה על כנסת ישראל. השכחה – מחלתנו. אבדת הזכרון! בלעדיו אין עצה ואין תחבולה לחידוש נעורינו המלאים; בלעדיו לא תמצא לנו הרוח הנכונה; אך מה דמות נערוך לה. לעומת דמות התמר הסגור בבתי־כפיה מחוממים בחמרי־הסקה יכולים אנו לשווֹת נגד עינינו את התמר החפשי הדוחק שחקי מזרח. אבל רוחנו הקדומה אינה נגד עינינו בחירותה. היא כבושה מתחת לעיי־מפולת, והחלודה עלתה עליה וסיגים דבקו בה. וכור־הבחינה לא ניתן לכל אחד.

בדעת חוקר ובחוש אדריכל אמן, בחומר־המשמעת של בעלי־ההלכה ובעוז הדמיון של בעלי־האגדה נעשה מעשה הכינוס. מדור ראשון עד אחרון כונסו פזורי רוח־ישראל ונדודיו. מגנזי־הנסתרות לא לוקח מכל הבא ליד בלי בחירה, כי אם אבר לאבר הותאם וצנור לצנור למערכותיהם עד אשר יצאה בריאה הרמונית שלמה המציגה את רוח ישראל בכל רשויות יצירתו בשלשלת כל הדורות, טבעת לטבעת אחת לא נעדרה – הרוח המצורף והמזוקק מכל סיגים כפי אשר יחזהו המשורר בשלימות־דמותו. ברוח זה יצק חיים והפיח נשמה. מעשה אדריכל גדול; לא בית־נכאת לרוחות חנוטים, לא “הפרדס” בראשי תיבותיו ובסמליו ששמר רק את שלדו, ושמרוב עציו לא יראה בעצמו. המשורר שדד את מערכותיו, נכש ועקר ודלל, ונטעו כולו חדש: פשט, רמז, דרש, סוד – הכל מנופה ומלובן. ולפנינו יחיה חזון הדורות המשומר! זהו גם חזון ביאליק: האיש, המשורר, הוגה־הדעות, המייסר, המוכיח, המנחם והבונה. שירת־חייו לא השתכנה בספר־שיריו בלבד. מכל פעליו היא רנה אלינו. בצירופי־לשונו המופלאים אינו מבטא את עצמותו בלבד. שפתי כל הדורות ששמרו על ניצוצות נשמתנו מדובבות בפיו, הסגנון ברקמת־הדורות השזור מנימי הנפש הטמירים, החי וגדל בשרשו ובגזעו להוציא ענפים למעלה ולעשות טבעות כאותות תקופות השנים בהיקף הגזע, – השורש והגזע האלה הם השומרים על זכרון האומה שלא ימחה. יחיד המאבד מחמת מחלה את כוח־זכרונו יהיה אובד־דרך ואובד־עצה. עם כי יאבד את זכרונו יהיה תועה־נודד נצחי. בבריאה שהמשורר ברא, ביצירותיו המקוריות וברוחו החופף על מפעל כינוסי פזורי־רוחנו, חתום ומקופל זכרון האומה, אשר בהשיבו לנו אבדת העבר יצוה עלינו את ברכת־החיים לעתיד…

השיר “יהיה חלקי עמכם” הוא זר שנקלע בידי המשורר לענדו על מצח “אמני־השתיקה היפה וכהני דממת אלהים”. הוא נקלע כאילו בשביל המשורר עצמו. הוא אמן בשתיקתו היפה לא פחות מאשר בדיבורו השגיב. האמת הגדולה והבלתי פגומה המנצחת על שירתו נצחה גם על שתיקתו – האמת האָמנותית יותר מאשר האמת הנבואית. במחסומים ובלמים פנימיים עצומים, הוא מוגן ומחוסן בפני יצר הכתיבה, המחושבת לרגלי שיגרת האמנות, בהניאם אותו מצאת מגדר השתיקה, ככוחות המתפרצים בסערה המצווים עליו את הדיבור. שערי־השירה כאילו ננעלים בפניו מעצמם ואינם נפתחים בלתי בעבור עליהם רוח ממרומים. רוח־קודש מן המוכן, גנוז כחשמל בסוללות ובמצברים ונשאב לכל עת־מצוא במתיחת חוטים, אין לפניו. בכל ספר־שיריו אין אף שיר אחד שנכתב על־פי “אנרציה עילאית”, בלי השראה לשמו, ולכן אין בנמצא אף שיר חסר־דם אחד. המעלות והמורדות בספר־שיריו הן מאלה הטבועים ברוח־אנוש המכה גלים שונים, ארוכים וקצרים גבוהים ונמוכים. אך רוח אמת עליונה מרחפת על כולם, האמת שבנצח־הטבע; ולכן אנו נשאים בסערת־גליו עד כדי שכחה עצמית ומפקידים את רוחנו להנאתנו באהבה רבה על גליו השקטים. גלי־רמיה מאלה הנחרשים במגע מטה־קוסמים בוחש לא יראו ולא ימצאו בגבולותיו; לאלה שגינוהו בשם “שר־המסכים” ענה המשורר: אבל איני שר־האופים!…

שתיקתו גופה לא ארכה יותר מאשר ההפסקות הטבעיות הקצובות כנשימת־רווחה בין משבר־גל אחד למשנהו. סתם אלם־לשעה לא היה מעודו; אך המעריצים המיחלים למוצא־פיו ברגנם על שתיקתו היו חרשים־לשעה. לא האזינו לרננת אותה שירת־הדממה שבשעות ההפסקות הממושכות המדומות. אותם החרישה תפיסתם המוטעית בבואם למיין את השירה לשירת־היחיד ולשירת־הרבים. הנושאים היו נותנים את סימני המיון המובהקים. “בעיר ההרגה”, “אכן חציר העם”, “מתי־מדבר” נמנו על השירה הלאומית או שירת־הרבים. “אחרי־מותי”, “איך”, “הכניסיני” על שירת־היחיד. “צנח לו זלזל” נחשב כשיר בינים, מעין “שירת־הספר” – החונה על קו־התחום, בהיותו ניתן על־פי רמז־תוכו להתפרש כמכוון לכנסת־ישראל. כל השירים הקטנים, שירי־עם, שירי־ילדים, אגדות מני קדם לא הובאו בחשבון הדיבור. המעריצים הרגישו את רוח משוררם רק “ברעש” ולא ב"דממה הדקה"; כגמול בעד כתר־השירה שעטרו בו את ראשו דרשו טבין ותקילין. “האוצר הלאומי” לא רצה לקבל מהמשורר לפרעון שטר־חובו אלא מטבעות אברהם אבינו בסמל לאומי, מובהק ושריר! שירי־חול לא עברו לסוחר. וככה מזמן לזמן רגנו המעריצים: למה עזבתנו!

הטעות היא במיון. שירת־היחיד ושירת־הרבים אינן נקבעות על־פי התוך הלאומי; כוח־האיתנים העצור בשירה הוא הקובע את תכונתה; כוח־הקרינה וההקרנה היא המוציאה מתחומי היחיד ועושה לקנין רבים. “בעיר ההריגה” בידי משורר בינוני ישאר שיר־היחיד. ו"איך" – ודוי־אהבה רגיל – הוא שירת־הרבים. הרבה שירי־יין, חולין שבחולין, היו לשירים לאומיים, ועוד למעלה מזה: שירים אנושיים. ב"ראיתיכם בקוצר ידכם" ראו מעין גילוי־חזון. ב"אבי" שיר חזק סתם. אף־על־פי־כן “אבי” הוא שיר־רבים יותר מ"ראיתיכם". כי “אבי” אינו אבי המשורר בלבד; אבי כולנו הוא; כיוּבל אבי תופש כנור ועוגב וכתובל־קין אבי לוטש ברזל ונחושת כן הוא אבי נושאי מטה־הנדודים; אבי כל הגולים, אחד היושבים בבתי־מרזח ומתעלים מהטומאה לספירות־הקדושה בהשקיעם את רוחם בתורה, ואחד השקועים בבתי־מדרש בתורה ומהרהרים הרהורי חטא. אבי, אבי רכב ישראל ופרשיו בגולה. בשעת העליה היה רכב־אש. בשעת העמידה היה דומה לסוסתי ברכבי פרעה. בשעת הירידה – לסוסת מנדלי. שירת הרבים היא זו המגלגלת את מדותיה על כולנו, אם כי הוא שואבת מהגיגי היחיד. השמש בזריחותיה ובשקיעותיה, בהקסימה לעינינו את משחקי צבעיה, היא שרה לה שירת־היחיד. אך כל רואה נלכד לפי דרכו ברשתות־קסמיה ורואה מהרהורי־לבו ומתעתועי־דמיונו. האחד יראה בצעיפי העננים ארי־רובץ, השני גמל פורח, השלישי סירה שטה, הרביעי דבירי־אש. אף אחת מהתמונות האלה אינן קיימות, וכל אחת ישנה. הכוח לעורר קסמים ולתעתע דמיונות שאינם במציאות הוא העושה משירת יחיד שירת־רבים.

שירת ביאליק היא כולה שירת־רבים; אין שיר־יחיד בגבולותיו, היא בעצם כולה לירית ביסודותיה – ואף שירת־הזעם ואמרות התוכחה. הרגש הוא לכאורה מעין נשמה ערטילאית, אינו ניתן לתיאור ומכל־שכן לגילוף; השתפכות־הנפש! אולם תחת לחץ הרבה אתמוספירות אף אדים יהפכו למוצקים. ותחת פטיש המשורר גם ההרגשות כאילו עוברות מהויה להויה – מרוח למוצק. מגוּלפות תתגלגלנה עלינו ההרגשות בכלי־מבען המיוחדים. אין המשורר הקובע את כוונותיו; פקעה זכות־בעלותו על יצירותיו. כל אחד יוכל לראות בהן מרטטי־נפשו ומחזיונות־רוחו. כל בטוי לירי בשירת ביאליק – סמל; כל פרט – כלל. הגוּלגולת הערופה הצפה כאילו מעל ראש “אבי” על פני אדי הבלי בית־המרזח היא איומה בסמל הלאומי שבה. ככל שירה אדירה היא אנושית על־פי תוכה ועצמת־אונה. רק מפני יחוד־הרגשתנו תחת מועקת־דורות ומחמת יחוד סמלינו ועצמת צבעינו אינה פורצת שירה זו בכמה מערכות־חיים את גדרינו הלאומיים…

הניב אינו עוד עצם הכוח, אך סימנו: הכוח העצור, מד־המרץ הגנוז. הלבה המתפרצת מהר־געש אינה עצם הכוח, כי אם רק מראה על כוחות־האיתנים העצורים פנימה במעמקים. באין גילוי־ניב מבחוץ – אין אש מבפנים. כוח־מחשבה וכוח בטוי יראו בעיני רבים כשתי מערכות, כאשר יראו להם חומר ורוח. זוהי טעות התפיסה. כוח ביטוי מקורי הנהו אות לכוח מחשבה מקורית. אין להפריד את אמן־הצורה מהוגה־הדעות. הר־געש כבוי אינו יורק אש, ואפילו אינו מעשן. הויזוב ער, הויזוב בוער בשלהבתו, – ועוד יותר בוער הוא במעמקיו…

תל־אביב, שבט תרצ"ג