וְכָל אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ
יָצָא בִזְמָן בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ
וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי־בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא־יוֹדְעִים
לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים…
היד האורגת בסתר, המשלבת בחיים חזיון לחזיון ומאורע למאורע, סוככת בחסדה גם על “ספרותנו הדלה”, שברגעי רוגז ויאוש רואים אנו אותה מדלדלה ותלושה מהחיים הממשיים; גם בה אין מקריות; אין היא מרכבה מגלי מצבות בודדים, שנערמו במקרה מדורות שונים, בלי קשר, בלי בריח מאחד; אלא בה שולטים הכחות החיונים שבכל דבר אורגני, החי, גדל ומתפתח; היא – צמח על צחיח סלע, אבל בכל זאת צמח, וצמח שיש לו גם שיעור קומה. בלי דור ההשכלה לא יאומן “דור התחיה”; בלי משורר ההשכלה אין היסודות לשירת “בין־השמשות”; בלי הערכה נכונה של שירת יל"ג הגדולה אין מפתח להבנת שירת יורשו, יורשו לא על־פי צואתו, בחידותיה ובגלוייה הרבים, בצורות בטוייה השונות ובתוכניה המגוּונים…
בשירת יל"ג מצאה תקופת ההשכלה את בטויה המלא. בשירי העלילה עוברים לפנינו גם פני הדור, גם ארחו ורבעו, פעולותיו ועלילותיו, הלך־נפשו והלך־מחשבותיו. משורר התקופה גם כן חצב את אשיו ואת שפתו מלבבו ונקרן מסלעו וצורו; הוא היה אבי תופש כנור ועוגב בדורו, וגם – לוטש ברזל! ה"הומר ואכילס" של דורו…
תקופת “בין־השמשות” לא הקימה לא משורר עלילה ולא משורר לוחם וקברניט לדורו; בצורות בולטות ובתמונות חיות לא נקבעו פני הדור ההוא, עלילותיו ומעשיו אינם עוברים נגד עינינו. אבל נשמת הדור ההוא, רטט נפשו, האש שבערה בלבבו, המחשבה במוחו, רגעי גילו ומרירות יאושו – הכל, הכל, כל הליריקה של הדור צרורה בשירתנו.
המשורר הלירי, שהקימה תקופה זו, הוא ממדרגה מיוחדה. משורר לאומי לא מפני ששר שירים לאומים שונים שהיו לקנין דורו, והיו “התנים לבכות ענותם, והכנור לשירת שבותם”; משורר לאומי כזה היה גם הקטן ממנו לאין ערך במדרגה, אבל גם כן בחסד עליון, זהו יורש יל"ג על פי צואתו. פה קם משורר לאומי, שהיה כנור לבני דורו לא ברגעי עלית נשמה בלבד, בשבתות ובמועדים, בכנסיות ובאספות־עם; אלא שבכל מהותו ואופן הרכבת עצמיותו קבע על־ידי עצמו בשירתו את הטפוס המעולה שבבני דורו, ואצר בנפשו כל הגיגם, וקלט את מנגינות לבבם החתומות, וספג את רטט נפשם וגעגועיהם בכל ימות השנה ובכל שעות היום, בחול ובקודש, באהבת בשרים ואהבת המקום, ברבים וביחידות; אף האזין להלך־מחשבותיהם ולהשקפת עולמם על האדם, הגוי ואלהיו, והפך גם את הפרוזה היבשה שבהלך־המחשבות האלה ושבהשקפת עולם זו לשירה לירית נשגבה…
על קרקע בית־המדרש הישן עלתה שירת יל"ג ובין כתליו תמיד התלבטה. כל ימיה היא רק קרעה חלונות לאור, והאור בעצמו נשאר גנוז וחתום לה; בבית ובחוץ. בחוץ הלהיבו האורות רק את המוח, ולא חממו את הלב, ולא הכו בו גלים. ובבית, בבית עדיין עמדה הבמה בטבור בית המדרש, ור' ופסי משל עליה בכפה, והאפיל בצלו על הכל, על הכל…
מחוברה לקרקע בית המדרש וכלואה בחומות הגיטו, נשארה שירת גורדון זרה לתבל ומלאה; רק מקרקע זו ינקה, וכחות מפרים אחרים לא היו לה. דללו אוצרות קרקע זו – נקצצו כנפי השירה; נתקו שרשי השירה ממנה – בא סילוק שכינה; באה היא, השירה, שוב במגע אתה, והיא כצמח שאפה לשמש גבוה, גבוה, ולמרומי הדורות המריאה, ומעמקי הזמנים חצבה את אשה. המשורר בעצמו לא היה רואה סלף במעשי נביאי אל ופתלתל בצדקת קדושיו. אבל מדורות הגיהנום, שבהן היה מעביר את שנואי־נפשו ואנשי חרמו יום יום, הלכו וכבו; ולכן הלך והורידן מדורות קדומים. הוא הכה בשבטי לעגו ובעקרבי מהתלותיו את הנביאים והתנאים, בכדי ליסר את ר' ופסי ושמגר בן ענת, חנוטי־הזמן וצלם עלי אדמות. עפרות בית המדרש הם שעשו כנפי־מרומים לשירת גורדון לדאות מעלה, מעלה, אבל הם שהיו לה גם אבני מעמסה ומשקלי העופרת; בלעדיהם היתה “שירת מרד” זו, ההולכת ונשכחת מרבים, לא שירת העבר, כי אם – שירת העתיד…
ביאליק מצא כבר את החלונות קרועים. האור והאויר נעשו הפקר. צלו של ר' ופסי שוב לא הילך אימים. המשורר ראה את הזוהר הנורא והנגהות הכבירים, וטבל בזוהר, וצלל “במעמקי תהומותיו” וגלוי־עינים עמד לפני “מטמני אור הגנוז”, אבל בשלום, בלי פגע לא יצא מהמאורות האלה; נפשו נשרפה בשלהבתם. איזה וילון דק בלתי נראה נשאר פרוש על החלונות הקרועים; וילון שקוף, לכאורה, שלא האפיל אף על תג אחד, על קו אחד אשר בזוהר ובנגהות; אבל הוא חצץ ביניהם ובין המשורר, לא נתנו להתלכד עם מרחבי התבל, להטמע בה ולהתחבר אתה לחטיבה אחת…
מבית־המדרש תשווע נפש המשורר לאורות האלה, לאהבה ולחמודות־עולם. ומתוך הזוהר תכלה נפשו ל"מקדש אל נעוריו", ודוקא למקדש הישן עם ספו הרקוב ועם הבמה הישנה; ודוקא לדפים הבלים, ואהה! – עוד ודאי ל"פטפוט הקליר". ולבבו הומה גם תכלה דוקא לזה השב, “שקול המתמיד הראשון מקים מיצועה את גויתו הכשלה”, המוריד דמעות גיל לשמע “צפצוף צפורו” והמתמלא רוך ורחמי אב לו, והמתאכזר יחד עם זה להשבית חג מבית־ישראל בשל גרגיר שעורה, ולהחריב חיי אשה עבריה בגלל קוצו של יוד…
הפח נשבר, ואנחנו לא נמלטנו. איזו יד נעלמה מחזיקה בציציות ראשנו, ואינה נותנת לנפש העיפה לקנות שביתה: בצל החיים או בצל המות. נקרעו החלונות, ואחיזה לנפש המשורר אָין; ובאשר היא תמצא – שם תקט; ובאשר היא אינה – שם תערוג. וקודרים, זועפים וסוערים הם געגועיה, לא געגועים חרישים המשרים עם כלות הנפש את המנוחה והתוגה המתוקה; געגועי השניות והקרעים, המשליכים תמיד בכף הקלע מתקוה ליאוש, ומיאוש לתקוה…
רעב מתפרץ המשורר לעולם הזר, ורעב הוא בורח משם. אין מה שימלא את החלל הריק, החלל שהלך וגדל, הלך והתעמק מדור לדור, מזמן לזמן. בשבע שמשות אין לרוות את נפש המשורר סבאת האור; רבאות נשיקות של רבאות קרנים, מתוקות מהכיל וגדולות מנשא מעטות לה. ואכן גם זה מוסר אלהים! הזוכרים אתם את הגולגולת, שהראו לאלכסנדר מוקדון על פתחו של גיהנום? כל זמן שהעין היתה פתוחה לא יכלו כל אוצרות עולם להכריע את כף המאזנים השניה. גאוני עולם בכחותיהם הענקים שבעו ורוו, אף הותירו; ודומם, דומם רעדו נימי כנורם, ודומם, דומם הושר ההמנון הגדול על הדר הטבע וגאונו, דומם כעין תפלה בלחש. רק נפש “נאמן בית העני, בן הדלות השחורה” נשארת ריקה למראה כל ההוד והנשגב. והאמינו למשורר, לנגעי לבבו ולסערת נפשו. כי האמת הטהורה היא החותם על שירתו, ואין בה רמיה, ואין בה הפלגה, ואין בה סיגים ופסולת…
דומם תפכה שירת הנכר בתוך הדר התבל ומלאה. דומם בזעזועים חרישים, ברטט חתום וגנוז. ובחזיונות יום יום לא תופיע בסערה; יען כי האור והאויר, חמודות־חיים ותענוגי האהבה הם לחם חוקה ומנת חלקה יום יום; כבת־בית תתהלך ב"איי הזהב הרחוקים" וכל חדרי משכיתם פתוחים לה; ואמונה ידה להחזיק משוט ב"ימי האורה"; ואינם מכים אותה בסנורים. שליטה על כל מחמדי העולם, סופגת היא את זיום בנחת, בשלוה, מבלי אשר תבהל עליהם. ככה שרה גם שירתנו בימי קדם, טרם שתלינו אותה על ערבות נכר. וככה מקוים אנו לשמעה בעתיד עם חידוש נעורינו…
שירת “בין השמשות” היא הראשונה, שהתחילה אחרי תקופות מחשכי־עולם “לשלוח לחפשי את הרהורי לבבה על ימי האורה”. רעב־הדורות נכנס המשורר לעולם החדש; וכרעב מסתער הוא על חמודות העולם. כרעב המוצא פתאום לפניו שולחן ערוך עם מעדני מלכים ואומר לבלוע את הכל; ויותר משהוא אוכלם, מדבר הוא עליהם; ויותר משהפה אוכלם, אוכלות את המעדנים האלה העינים הקודחות והרעבות. האמפולסים החזקים, הזעזועים הגדולים, הרטט הסוער, הצבעים המסמאים אינם מתגלים בעצם תאורי הטבע, בתמונה הפלסטית, בזוהר גופו, בצללי לילה גופם. הם משתפכים בשירה הלירית המשולבה ודבוקה בשירה הציורית. לא במראות הטבע נגנזו כחות המשורר הגדולים, ולא מהם הם בוקעים ועולים אלינו, כי אם בעריגה להדר הטבע, בזעקותיו אליה, בזעקות הגיל ובזעקות הרעבון…
לא כבן כפר הבא להיכלי מלכים ועומד לפתע פתאום לפני פלאי עולם, זר, נדהם, משתומם, נכנס משורר “בין השמשות” להעולמות, שהיו כה רחוקים ממנו; כבן־מלך שבוי ואסיר־מחשכים במבחר שנות עלומיו, היוצא מבית כלאו ושב לערש ילדותו, מופיע הוא בעולמות האלה והכל כה חדש לו, והכל כה ישן; והכל כה קרוב, והכל כה רחוק. ובתוך תרועות השמחה, המתפרצות בסערה למראה בריחי הברזל שנגדעו, מהולות אנקות נסתרות, חרישות ועמומות, על גזלת נעורים ועל חמדת ימי־קדם, שהלכו לריק, שכלו לבהלה…
כמגלת הדור יתגוללו לעינינו שירי הטבע, שנבראו בתקופת “בין השמשות”, עם שפתם היחידה והמיוחדה, עם קולותיהם העליזים והנוגים גם יחד, עם החדוה הגלויה והתוגה החבויה, עם סערות־השמחה, שבתוכן נטרפים הדים או אנקות ישנות, הדים עמומים כהדים רחוקים מהלמות הפטיש על הסדן; אלה הם ההדים העמומים של חרצבות הברזל, שנגדעו רק בדור הקודם; והם דולקים עוד אחרי הבורחים ממחשכי העולם לשדה, למרחק. והן אמנם בורח משורר הדור אל השדה לא ככפיר בוטח, כי אם “ככלב ממעניו, בזה נפש ומענה”. אבל בשאגת כפיר בורח הוא, בשאגת אריה פצוע, שחץ מורעל תקוע בלבבו, ובכל מקום שהוא בורח רעלו אתו, ובאשר הוא בא פצעיו שותתים, שותתים גם עם ימי אור וגלי זוהר…
חרב מלחמה לא ניתנה ביד משורר “בין־השמשות”. אבל הוא היה הכנור לבכית ענותם ולשירת שבותם של הלוחמים; הפה לתפלת לבבם ולמסתרי מאוים; ותמיד בשחור־יאושם ובאביבי־תקוותם לוו אותם מנגינות פלאיו, אף הלכו לפניהם…
החרב זוהי רק על דרך המליצה. על דרך הפשט אש הנביא; הנביא, “שבשבט פיו יכה ארץ, וברוח שפתיו ימית רשע”. לו כלתה בדור ההוא כל עין ודפק כל לב. זה היה משיח־הדור; התשבי המבשר את הגאולה והגואל בעצמו באיש אחד. בידו נמצא מפתח־הפלאים להתיר את החבוש הנצחי מבית־אסורו, ואם הוא יפתח, מי יהין עוד לסגור…
הנביא! מתי לא עמד הוא במרכז עולמנו ובמרכז שאיפותינו. בכל התקופות. גם בתקופת האוכלים מאכלים כשרים ל"הכעיס", גם בתקופת אוכלי טרפות ל"הכעיס". הוא היה גם “שכינת מאויו” של משורר ההשכלה, שראה את עקבות המשיח ב"העברת־המרכז" בבתי כנסיות, הבימה באמצע בית־הכנסת במקום ליד ארון־הקודש, ואת משיח הדור באיש שיבשר את החופש מ"הדום רגליו" החדש, שלא יזכר ולא יפקד במרכז בית־הכנסת, זה יוסף בן שמעון המתקן. המשורר האפי פיסל לנו את משיחו; חיה עומדת לדורות הבאים דמות־דיוקנו. מה נאמר ומה נדבר. מהנשגב אל המגוחך – רק צעד דור אחד. אבל מעשי הדורות הקודמים אינם נשקלים במאזני ההוה ואינם נשפטים על מהלך מחשבותיהם, כי אם צריך לחדור לתוכם ולהבינם. על דמות־דיוקנו של נביא “בין־השמשות” פרוש צעיף המסתורין. המשורר הלירי לא יכול אלא לקבוע לדורות תפלת בני דורו לנביא, אבל לא את דמות הנביא עצמו. ואולי טוב ככה. כי יש אשר מהגשגב אל המגוחך אין אפילו מרחק כדי פסיעת חצי דור. ונביאי ההוה נשקלים במאזני ההוה, ובהם עושים כבר שפטים, כשמגלים בהם את המוזר והמגוחך…
כל הדור חכה לבוא הנביא, עד כלות הנפש חכו, וכשבוששו פעמיו, קראו ביאוש: אכן חציר העם, אכן יבש העם, שלא הקים מקרבו את איש האלהים הזה. כשהאמינו לראות את הגואל ולא ראו את העם ההולך אחריו בנעוריו ובזקניו, ראו את קטני־האמונה והפוסחים על שתי הסעיפים, קראו: ימתק להם חלומם, חלום רוב בצלים ושומים – פסחו על החללים! התרבו “עולי הגולה” – קראו באותה סערת הנפש, סערת־הגיל: תחזקנה ולמתנדבים! נכזבו שוב התקוות, צפו לנביא חדש, לגואל חדש ויחלו ל"דבריו". וככה חזרה חלילה חליפות אותה התפלה לנביא ואותה ההתעוררות עם פעמי הנביא…
ביאליק בעצמו, זה המשורר הרך, ש"גדולות לא פלל ונצורות לא בקש", לא בא להיות נביא ומוכיח לדורו, אף לא התעטף באדרת הנביאים ולא חזר על הפתחים באשם. על כרחו, אולי על אפו ועל חמתו קשרו לראשו “עטרת הקוצים” של הנביא. האם נביאי הדור מוכיחים ומיסרים בשפת “קראו לנחשים” ו"דבר"? האם הם קובים, האם הם אורים ומנפצים את כסא הכבוד? מחמרים אחרים מוצק זינם וממקורות אחרים חוצבים הם את אשם. במראות ולא בדברים מפסלים הם את פני הדור ומגלים את הלוט, הלוט; ערום מעמידים הם אותו ברשת סתירותיו, בסבך שקריו, והוא נעשה בעצמו לזועה; ובמראות, בתמונות בולטות מראים הם את “חותם אלהים המזויף החרות על הנס ומנקר את עיני השמש”, במראות ולא במלים. ככה מראה יוצר “התחיה” את הרשע במקום המשפט. ככה משמיע לנו את קול השדי שבקול ההמון יוצר “אויב העם”. ובמראות אחרים פותח לפנינו נביא אחר, אולי הגדול שבדורות האחרונים, את התהום הנורא, שאליו צועדת קוממיות החברה הקימת; זהו הנביא שקרה היא אשו, ובמספרים יבשים ובנוסחאות הנדסיות היא חתומה, ובכל זאת היא בוערת, ובכל זאת מניעה היא בכחות איתנים רבבות רבבות ומזעזעת את אשיות החברה המוצקת – זהו אביה ומחוללה של הסוציאל־דמוקרטיה העולמית…
לא, הניחו לעטרת הנביא. נביאי הדור אינם מדברים בשפת משורר “בין השמשות”, ואף הוא אינו מדבר בשפת הנביאים הקדמונים. זוהי אמנם אותה הגזרה והבניה, אבל האם אינכם מרגישים בצרופי־המלים גונים חדשים, בהרכבת הצבעים יד אחרת, קסמים אחרים וברק חדש; האינכם מקשיבים בכאב הנעכר את יסורי בן הדור אסיר־התקוה ואכול־היאוש; והדמעה הגדולה והנאמנה הלא היא חדשה לגמרי, לא קרובתנו ומודעתנו מתמול, אשר מנאד הדמעות הישן היא לקוחה, ואליו היא שבה. גם הדמעה, גם ה"נאד" נוצרו מחדש. זוהי שפה חדשה הנבראת רק עם אמת חדשה, אחת היא אם יסודה בהגיון ובמחשבה או בהרגשה ובשירה. מחנה המתנבאים, החוזרים כרוכל עם קופתו על הפתחים וחוצבים להבות בפיהם, הלא בלבם הקרח הנורא; הלא אשם גנובה, ובעודה בידיהם כבר פג חומה, דעך אורה; איש עוד לא נכוה בה, אף לא התחמם. אבל האינכם מרגישים כי פה היא יוקדת תמיד, יען כי דולה היא ממקורה, יען כי חצובה היא מלב המשורר ונקורה מצורו וסלעו…
מה שבוער בשירה זו, מה שמפעפע בה לפעמים כארס, מה שסוער וגועש בה היא למעלה מתוכחת נבואה; בה נושמת רוח עם אובד, בה אצור יגון עם, ודוי עם, שבעצמו מכין לו שבטי־רעלו ומלקה את עצמו בהם בלי חסד וחנינה. מתוכה זועקת תמרורים תפלת־עם, שעיניו כלות לגואלו ולמשיחו, ופעמים אין ספורות כבר ראו אותו בחרדת גיל, בצהלת רון ממרחקים, אף היה שהחזיקו אותו כבר בשולי אדרתו, אך הוא חמק כחלום, גז כחלום; רק החלום בעצמו לא גז, החלום לא עף. וכל אחד נושא את החלום כחותם על לבבו ומטפחו כאם את עוללה, כל אחד ומשיחו, כל אחד ונביאו. זוהי התוכחה העצמית, ולא תוכחת הנביא. הליריקה של הדור, ולא הנבואה. הליריקה, שנבראה בסערה ותחת הלמות פטיש הדורות. תפלת־צבור, שהיחיד היה לה לפה; יום יום נאמרת היא בלחש, שעה שעה מדובבה כל פה. אבל יש אשר באים מים עד נפש, ונדמה כי כלים כל הקצין, ובקצה האופק נתלות העינים התועות, בשולי אדרת־הנביא; ואז תקיף הזעקה את כל הצבור, ופרצים בוקעת ועולה התפלה, כתפלת העם לפני “נעילת שער”, ובשארית הכחות משועים לו, קוראים לו אסירי התקוה שיחיש פעמיו, פן יאחר, והכל יצלול תהומה…
המעשים שנעשו בתקופת “בין־השמשות”, המעשים בכל יום, המספרים לאדני לדור, היורדים עד הנפש, הנוקבים עד התהום – המעשים הללו לא נחרתו במראות בשירתנו. אבל שומעים אנו מתוכה את המית־נפש הדור, שעמד נוכח המעשים האלה פנים אל פנים, ושראה את העוני בשבט עברתו, אף הרגישו על גבו… תקופה זו לא השאירה לנו “בין שני־אריות” ו"במצולות ים"; אבל צררה את הדמעה הגדולה ב"מגלת איכה" חדשה למצבת זכרון על גלי הקברים החדשים, השאירה קינה גדולה, אשר קונן משורר הדור בזעקת־תמרורים כזאת, שרבות בדורות לא שמענוה.
גם מגילת איכה אינה נבואה, אינה תוכחה לעם מרי. זוהי הגות־נפש, הליריקה הטהורה. וגם ב"שירי־הזעם" רואים אנו את הדמעה החדשה ואת הנאד החדש שנוצר לה לשמרה ולגנזה לדורות. ככה קוננו רק בתקופת “בין־השמשות”: בסערת־מרי כזאת, בשפת־משפטים כזאת, בקולות־מרד כאלה. שוב אותה התוכחה העצמית, ההתבטלות העצמית, אותה ההליכה לקראת שבטי־המוסר העצמים בתאוה מיוחדת, בעונג מיוחד. נפש הדור, הרצוצה והשבורה, שראתה כבר את השכינה שבורת כנף ויורדת מנכסיה, תזעק משירה זו בחבליה; הדור שראה את השכינה שבורת כנף אבל לא רצוּצה לגמרי, לא הסתלק עוד לגמרי הימנה, ורק נתרופפה האמונה. ולעומת זה התגברה האמונה בהאדם, באדם, שראה אותו חפשי בבחירתו, שליט על רצונו, אדון למעשיו ולפעולותיו ואינה מטה־זעם ביד נעלמה. ולפתע פתאום הפכו שניהם, אלהים והאדם, את הכוס על פני אלה שמזגוה להם…
נדהם עומד בן־הדור למראה חורבן מקדשו ולהריסת מזבחותיו בידי אלה שלהם הקימם. נדהם עומד הוא על עיי־המפלה, ורואה את אלהיו מחלל בידי עצמו, מתעב בידי עצמו על לא דבר, על לא טעם. ההוא, משורר הדור, יהגה נכאים, ויקונן רכות, וכמו מעפר תשח אמרתו? ההוא יעמוד שפל־ברך וכשל־גו, כאבי המקוננים שאצר את מקור דמעתנו בקינתו? אדירים היו אז האלהים, ובנשמת פיהם מחו עמים. השוד, החמס, החרב היו מטה־זעמם ושלוחי־עברתם. ואף אם באו כשואה משמים, היו מוכנים להם; ואז היה טעם לשלוחי־העברה האלה. הצור תמים פעלו, וברוך הוא, דין האמת, על הטובה ועל הרעה. כי מי תכן את רוחו ומי עמד בסודו. ולכן בנהימה רכה תשוע נפש אבי המקוננים, ורכות, רכות ידבר משפטים את יוצרו, כבן המתחטא לפני אב הרחמים, ואת אשר עשה לעוללי טפוחיו יזכירו, ולהדום רגליו ולמשכן שכינתו. אבל על מי יצדיק מקונן הדור את הדין. את מי יברך? מהי השכינה, מהי הגבורה – היא ירדה מנכסיה. על האדם, שראה אותו כראות את האלהים, הוא שופך את מרירותו; על האדם, שיש חקר לדרכיו ופלס ואיפה למעשיו; ממנו הוא תובע את עלבון הדורות, מהשוחטים והנשחטים גם יחד, מעורכי הטבח ומההולכים לקראתו כ"צאן ההריגה", בצואר פשוט, ביד מורדה. ולכן טבולים ברעל חצי המקונן, וגועש לבבו, ואשו תקדח, וקודר ומהלך אימים הוא יאושו, ומטורפות כמו נשאות בסערה הן אמרותיו, בזעקת שבר, בזעקת לעג. בזעקת רחמים, ובזעקת בוז…
נדהם עומד בן הדור לכל המראות הנוראים האלה. דור דור ופטישו אשר יהממונו, דור דור וסערת־עברתו המתרגשת עלינו. אבל לפטיש זה, לסערה זו כבר לא פלל הדור בתמימות אמונתו באדם. ותחת הלמות־פטיש זה נבראה הקינה המיוחדה, עם הליריקה הסוערת האוצרת בקירבה רטט־דור, אמונת־דור וספקות־דור…
גם כנור ביאליק מזדעזע לכל הרוחות המנשבות ומנגן מאליו. כמה ינגן פלאים, כשרוחות קלילות מחליקות על מיתריו, ובנהימה טמירה רק ישועו; מה רכות הן מנגינות־הלחש ומה ענוגות הן בגילן ובתוגתן. אבל כשסערה מתחוללת על המיתרים הדקים האלה, תצרח מר השירה השקטה הזאת ומשברת את כסא הכבוד, וקוראת לנחשים, ולמרומים ולמעמקים תזרוק את ארסה…
בין שירת הדממה ובין שירת הסערה אין מרחקי תקופות. ואין המוטיבים השונים שבכל אחד ואחד משני סוגי השירות האלה כרוכים בתהפוכות־זמן, במשברי־רוח, בתהפוכות־קבע, במשברי־קבע. “שלום לך צפורי” ו"צנח לו זלזל" אינם “סימני־מיצר” של שתי תקופות בחיי המשורר. ההבדל הוא רק בגיל: באחד תוסס היין החדש המתוק, ובשני מבהיק היין הישן המזוקק והחריף. בדעות, ובהרגשה, ובחשבון־הנפש לא באו חליפות ותמורות.
בערבוביה, בלי סדר כרונולוגי קבוע, בלי חתימת תקופות, שמשו בשירת בין השמשות אורות־התקוה וצללי־היאוש. ועל כלנו, בני־דורו, ובני־הדור “השני לגאולה” ירדו חליפות הששון והתוגה; על כל אלה, שעם האש שבלבבם היו עינים בראשם לראות נכוחה, ולא הריעו הידד במקום שצריך היה לזעק אבוי, ולא אמרו שירה במקום שצריך היה לאמר קינות…
בערבוביה באו המוטיבים השונים שבשירת ביאליק. בשעות שונות, אבל בתקופה אחת. תחת השפעת זרמים שונים, אבל רק זרמי־רגע חולפים, מאוחדים ברוח זמן אחד, מאוחדים ודבוקים גם בניגודיהם וסתירותיהם. האם אין כבר ב"אכן חציר העם", ב"דבר" מה שיש ב"צנח לו זלזל"? האם אין השירים האלה, הרחוקים בצורת־בטויהם, קרובים בתוכן. ולהיפך, האם אין “שלום לך צפורי”, “אגרת קטנה”, “בשדה”, “השומרים לבקר” הרחוקים בתוכנם מ"צנח לו זלזל" קרובים לו בצורת־בטוים?
הכל תלוי בהשפעת הרגע. תחת הלמות הפטיש נבראת שירת הסערה, אחת היא אם תזעק תמרורים או תריע מצהלות. תחת הלמות פטיש הדורות – שירי הזעם ושירי התוכחה; תחת נקישת פטישי נשיאי כנסיות ואספות־עם – שירי התקוה וההתעוררות. ותחת כבד הלחץ נבראת שירת הדממה, אחת היא אם תהגה נכאים או תנעים זמירות…
ממעמקים קוראת שירת הדממה, אם היא תפלה זכה או שירת רנה, וחרש חרש תדובב. “השומרים לבקר”! השמרתם לבקר “בדרוך זיו דמדומי החמה על סף הרקיע, אלה קרני ההוד, זה הזהר, הזוך המתפרצים בנגוהות לרוחב, לרום, עד לא נכון היום, עד השמש בכבודו הופיע”? האם לא מחומר אחד קורצו השירה הזאת והשירה שב"ברכת עם" ול"מתנדבים בעם". אבל הצורות הן אחרות. הרטמוס הוא אחר. פה הרטט הכלוא, החתום בלבב פנימה. ושם נשמעים הצעדים הכבדים של ה"דורכים", של המחנה, עם תרועות־ההוד, עם סערות העוז. פה מחליקה הקשת הדקה על המיתרים, ושם הפטיש, “פטיש התחיה” אמנם, אבל בכל זאת פטיש…
גם שירות התוגה האחיות ברוח, זרות הן בצורה. האם “אכן חציר העם”, “אכן גם זה מוסר אלהים” אינם אחים ל"צנח לו זלזל" ברוח, בתוכן. האם אין יאוש אחד בוקע מהן, האם אין ארס אחד מפעפע בהן. אבל האחת נבראה תחת הלמות פטיש הגלות המזעזע את כל היסודות ומוציא קולות אדירים ואקורדים חזקים, החוטאים לפעמים גם נגד הקצב, נגד המדה. הסערות הבלתי צפויות מדהימות את המשורר. והשירה השניה נבראה תחת לחץ הדורות, והלחץ וכבד העול הם אחים ורעים ל"נאמן בית העוני", ואינם מוציאים אותו משווי־המשקל ואינם פוגעים בהרמוניה הנפשית. תחת לחץ זה אין המשורר קובל, אינו מתריס. כאלו חביבים עליו היסורים האלה, השקטים והנוחים. כאלו הם מלאכי־השלום שלו. הוא רק מתנה את קורות־ימיו וחיי־רגעיו. מתנה בלחש, מתנה בנחת את צערו, ומתנה בלחש גם את ששונו ברגעי־תקוה, ברגעי צפיה לאור, לחופש. תחת לחץ דורות זה נבראה הזכה שבשירת “בין השמשות”, המזוקקה שבה, החזקה והכבירה שבה: שירת הענות ושירת השבות הרחוקות בתוכן וקרובות הן, בנעימות ברטמוס. ככה תתגבש האבן הטובה במעמקים תחת כובד שכבות האדמה, וככה תברא הפנינה במצולות ים תחת לחץ שכבות המים. בשירת הגיל עצורים קסמי מנגינות־פלאים, שאינן מזעזעות, אלא משתפכות בכל יצורי הגו, והכל כאלו “מתרונן” מעצמו. ובשירת הצער כלואה הדמעה היוקדת עד שאול מטה, וה"בכי המתאפק הבוקע ועולה עד השמים מעלה"…
ה"שומרים לבקר"! השמרתם לבקר המשורר “בדרוך זיו דמדומי חמה על סף הרקיע”? השמרתם לבקר המשורר, כשאין שבט הנוגש מצליף על הגב ואף גם אין שבט שמש בוערת מכה על הקדקוד ומכה בסנורים את העינים בברקי “רבאות קרניו”? גם עם דמדומי־החמה יורדת שירת הדממה, הליריקה החרישית, הששון החבוי והתוגה הגנוזה. אלה הדמדומים שאינם מזעזעים, אינם מכים גלים חזקים; שברכות צבעיהם ובמשחקי אורותיהם וצלליהם, מעולפי־הסוד ונסוכי־החלום, מצוים הם עלינו את המנוחה הנפשית ומשכיחים את נדודי הלילות וזעף הימים, את צער האתמול ואת דאגת המחר, ומוסכים בקרבנו את המלנכוליה הכבדה עם מרירותה המתוקה ועם מתיקותה המרה, ומנענעים אותנו בשירת ערש עד כלות הנפש, עד שכרון החושים…
בשעת דמדומים ינוח גם המשורר מזעפו, ואז תתגלה שירתו בכל מקסמי חמודותיה ובכל גודל כחותיה. הזעזועים החזקים, זעזועי הצער וזעזועי השמחה כאילו שולחים יד בחלק מעשרו וטובו של המשורר; כאילו לא כל המתפרץ בכחות אדירים משירת הסערה החוצה שב אליה; כאילו איזה חלק נטרף בסערה זו ונסחף בגלים המכים אלינו. בשירת הדממה חתומים ומשומרים כל הכחות; אין בה לפידי אש, אין בה ברקים עפים. אש גנוזה יוקדת בה…
כטל בוקר תרד עלינו שירה זו; וכפניני הטל לנגה ראשוני קרני־השמש יתנוצצו חרוזיה בברק חבוי וצנוע. בצלילים רכים ומיוחדים תשתפך בשעות דמדומים נפש המשורר ובצעיף מסתורין תתעטף. חרש, חרש תרעפנה אמרותיה. ובכובד ובמשקל שבצרופי חרוזי שירה זו יש קלות מיוחדה; בסבך קפוליהם – בהירות; בעמקותם ובסלסוליהם – פשטות; בפלדת־קשיותם רכות. הכל מעולף סוד, והכל כה גלוי…
כל שירי האהבה הם שירת הדממה. כלם טווּיים מאורות דמדומים. בין השמשות מתנה המשורר את צערו ומגלה את סוד יסוריו. עם דמדומים שולח המשורר לחפשי את הרהוריו על פני ימי האורה ואיי הזהב הרחוקים…
האהבה בעצמה, האהבה ביסוריה, האהבה בתעגוגיה אינה מתגלה לפנינו בשירה זו. “אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?” אבל את העריגה לאהבה אנו מרגישים, את כלות הנפש וכלות העינים אליה, לאהבה בתענוגיה ולאהבה ביסוריה…
גם לחמודות הטבע, גם לחמודות האהבה תרעב נפש המשורר. אבל יש רעב ויש רעב. הרעבון לזוהר ולנגוהות הוא על שלחן מלא; הרעבון לתענוגי האהבה הוא – על שלחן ריק…
פתוחים עומדים לפני המשורר “מטמוני הזוהר”. ובשפע מונחים הכחות המזעזעים, פרכוסי הגיל ותרועות העוז. ומתוך שפע לא תשבע העין הרעבה. אולם סגורים ומסוגרים הם “מטמוני האהבה” בפני המשורר, ומפתח הזהב לשעריו לא ניתן לו, והרגל “לחץ הדורות” ורכות צבעי הדמדומים משרים עליו את המנוחה ואת הדממה. ולכן לא תסערנה נימי הלב, ורק חרש תהמינה.
לחץ־הדורות! נשמת דורות נדחה צרורה בתפלה זו. כל שירי האהבה הם רק תפלה אחת; תפלת דור בהתעטף עליו נפשו “שחיתה בצמא לא נשבר ובתאוה לא באה, מבלי שנאהבה, מבלי שאהבה”; תפלת דור ראשון לגאולה הרוצה לראות את “ארץ הבחירה” ולמות, ואליה לא בא…
וּבְעוֹד יֵשׁ גְאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי
וּמָלְכִי עַל גּוֹרָלִי,
וְיוֹם אֶחָד גְזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי,
וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי,
וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא נִיצוֹצִי,
וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,
כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פַּרְחַי בְשָׂמִים
צִפֹּרֶת כְּרָמִים.
זהו “שיר השירים” של ה"שנה ופירש" בתקופת בין השמשות, גם ה"איכה". ואף ל"מוסר היהדות" המבכה בשורה אחת על ה"רגע הקט של תענוג, של אושר וגיל", שבגללו “חרב עולם מלא” אל תלגלגו. גם הוא שוד משדי. אלו הם הדי הכבלים בשעת שבירתם. השירה הזאת שייכת ל"ספרים החצונים". אבל תוכלו לשירה על “כנסת ישראל” ולהכניסה גם לספרי הקודש…
היכן הם הכחות הנושאים בתוכם את הנצח: בשירת הסערה או בשירת הדממה?.. – הנצח אינו תלוי בגובה הקולות והאקורדים, אלא: באחדות ובהרמוניה השולטות בכל החלקים הנפרדים של כל יצירה אורגנית, שולטות גם – בהפכים ובניגודים שבה; ואחדות זו והרמוניה זו הן אפשרות רק ביצירות הגדלות בסביבתן הטבעית ודולות ממקורותיהן הטבעים בלי שליטת־חוץ, בלי התערבות כחות זרים. והסביבה הטבעית של שירת ביאליק היא הדממה, ולא הסערה…
אלא שהנצח הוא תמיד למעלה מהמקום והזמן. וכל הטבוע בחותם מקומי וזמני וכל הצרור ברוחות חולפות הוא מגלה חתומה לבני הדורות הבאים, אשר לא יראו בה את הבבואה להרהורי לבבם ולזעזועי נפשם, אשר נים לא ירעד וניצוץ לא יתלהב לקריאתה ואשר בלי פירושים גם לא יבינוה. ושירת הגלות בכל גדלותה קבועה תמיד בגלגל המקום ובגלגל הזמן…
אין בשירת הגלות סגולות השימור של כחות העלומים לדורות. הצורה נאכלת מהשלד הנושאה: הנשוא מהנושא. הצורה נושאת בקרבה מכחות הנצח, אבל השלד הנושאה הוא רקב ומסוס נוסס. גם צבעי רפאל זקוקים למצע קים, אשר לא ישלט בו עש הזמן. ועל מי תשתפכנה אבני החן שלנו? על סנדריל ושמגר בן ענת ור' ופסי – הדי דורות קדמונים, גוילי אותיות פורחות, אשר כצל הם באו וכצל הם חולפים…
כל הצבעים המפזרים ב"חצר בית הכנסת" היו נושאים בתוכם מהנצח אלמלי היו קבועים בגלגל חמה, בהררי־עד, בשדות־חמד, בחי, בצומח ובדומם נשגב, שריחם לא ימר וטבעם לא יחלף. אבל נושאי עדי־עד כאלה היו זרים למשורר הגיטו טרם ש"נקרעו החלונות", וחצר בית הכנסת היתה קרובה לאלה שהומתו באהלה, אבל זרה וסגורה בשבעה חותמות לאלה שמצאו כבר את החלונות קרועים ונגרפו בזרמים, שמקורם באלה “נושאי עדי העד”. בכחות הגדולים השקועים ב"בנימין השלישי" יכלה היתה להברא תמונת עדי־עד, אבל בנימין זה אינו נושא בקרבו את סגולות השימור הדרושות לכך. דון קישוט זה החי בפסוקים ומת בפסוקים, ששמחתו אינה שמחת עולם וצערו אינו צער עולם, הוא ספר חתום כבר אפילו לבני עמו שלא ראוהו ולא הכירוהו.
אף בזו השירה, שמצאה כבר את החלונות קרועים, והנושאת את עיניה אל ה"זהר הנורא, ושולחת את הרהורי לבבה על פני ימי האורה ועל איי הזהר האדמונים והעולמות הגבוהים", נשארו עוד שרידים הנוטלים חלק “מסגולות השמור” שבה. נקרעו החלונות, אבל “הוילון החוצץ” נשאר פרוש עליהם. והשירה נשארה בחלקים שבה דבוקה בזמנה, טבועה בחותמו וצרורה ברוחותיו. והחותם הזה והרוחות האלה הם הדי דורות קדומים או שרידי הדים, שדבר אין להם עם החיים ולא עם הטבעות ההכרחיות המרתקות בשלשלת התפתחות הדורות; איי־מחשבות מבדלים ותלושים מתבל ומלאה, מנגינות טרופות ונשמות ערטילאות; עולם סגור ומסוגר בחומותיו, ומתקים רק בחומות הללו, ומובן רק לבני החומות הללו; וכשהתרבו בהן הפרצים נעשה זר גם לילדי טפוחיו…
האם אלה הם “בכורי הפרח הפורצים, ובטרם יפיקו את נפשם – בחושך יאבדו ימותו בקרח”, יען כי: “רקב פגרי אלונים, רקב תקופות של חורף נערם, רקב פגרי אלונים הפוכים משרש המעיקים כאבני מעמסה על קרקע היער יחנקו” את בכורי הפרחים האלה? האם השירה עם כחות הנצח היא היא “השירה היתומה”, שאליה תערוג נפש המשורר ועליה התפלל את התפלה, שארכה כארוך ימי חייו – אך אל עליון לא רצה; את אשר בקש לא נתן, והאחת שבקש – אותה לא מצא, ובכל זאת לא נואש מרחמים ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת באמצע התפלה?.." האם זוהי אותה “הנימה האלמה”, אלמה עד היום בשירת גלותנו, השואפת לגאולת השירה ולשחרורה משרידים קדמונים, המתישים את כחותיה ונוטלים ממנה את קסמי הנצח? “וכל ימיה זעה נימה זו; דומם זעה, דומם רעדה אל מזמור דודה גואלה; ואם התמהמה – בכל זאת חכתה לו; ובנהימה טמירה שועה לו, והוא התמהמה, אך לא בא, אך לא בא…” ספדנים ומבקרים! אל תקלעו זרים לכל הולך ומזקין מחרוזי הפנינים האלה, ואל תחללו את הקודש! זהו זר האבל שנקלע לשירת הגלות הנשגבה והנדחה מאחד מראשי בוניה ויוצריה…
סיון תרע"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.