זהו תיאור נאה מאוד על ר' שמעיה איש־אליטא, מברך־המועדות, שלא היה מסוגל לכל דבר שבעולם אלא לברכת־המועדות, וממנו יתד לפתגם הפשוט אצלנו בלינווא, שאומרים עליו על מי שהוא טרוד כי דרכו דרך־שמעיה, כי אותו שמעיה היה בו נוסח־שמעיה, כלומר היה טרוד הרבה בברכת־המועדות.
א. בזה הפרק הראשון ידובר משהו בעניין ביקורת, כלומר 🔗
מה מועיל יש בתיאור מידות רעות המצויות בבני־אדם נשחתים, ואם ראוי לעשות כן על־פי התורה ואם זה מותר עכשיו על־פי המלכות.
הבדל גדול ורב המרחק בין המבקר ומוציא־דיבּה, יאמר אחד החכמים – כלומר הבדל גדול הוא בין האדם המתאר את המעשה והמידות של אדם נשחת ובין אדם נשחת, שאינו מדבר אלא בגנותם של בני־אדם, כשם שגדול ההבדל בין חונף ובין אדם המספר על מעלות טובות של זולתו. המוציא־דיבה פוצע בלשונו פצע עמוק בלב זולתו, כרוצח שאינו מתכוון אלא לרציחה, והמבקר פוצע כרופא, כלומר כדוקטור העושה מעשה־ניתוח או מקיז דם, להבריא את החולה; או מוטב שנאמר: כאותם פרופיסורים המנתחים גוויה מתה, שיוכלו להבין מה ליקוי גרם למותו, ועל־ידי כך כבר יידעו לרפא אחרים, ולהציל כאלה שניתן עוד להצילם. הם מתארים מה הזיק לו והאחרים כבר נזהרים. כי המבקר, המתאר מעשה אדם רע, אינו מתכוון גם הוא להציל אותו נשחת, הנקרא מת מיתת־מוסר, כלומר כמי שיושרו כבר הלך ואיננו; לא, אין הוא מתכוון אלא להזהיר את מי שמצויים בו עדיין ניצוץ של אנושות ורגש של כבוד. ומה שיש בכוחו של תיאור ביקורתי לפעול על לב־האדם, לא יוכלו לפעול עשרה ספרי־מוסר, שהרי אין לך מי שירצה, שאותו סיפור מגוחך יהא מכוון אליו. שום אֵם־חורגת, אם אך לא מתה מיתת־מוסר, כלומר עוד מצוי בה רגש של כבוד, לא תרצה שיכנוה גליקא האֵם־החורגת, וכל הרוצה להחשב אדם ואיש הגון כבר ייזהר שלא יכנו אותו כינוי מגוחך יעקל’ה גוֹלדשלגר, או כינוי של גנאי ר' שמעיה מברך־המועדות.
שלמה המלך עליו השלום, אבי־החכמים, הבחין בכוחה הגדול של הביקורת, כלומר עד כמה תיאור המידות הרעות על דרך הגיחוך פועל על לב־האדם, והוא השתמש בו הרבה, כפי שאנו מוצאים בספר משלי פרק ז', שכתב בו על מידותיה של אשה מופקרת־במופלג, ולא הסתפק באזהרות הגדולות הכתובות בזה בתורתנו הקדושה. כי הביקורת כוחה מרובה מכוחו של המוסר והעונש; שעל־כן אחי ובני עמי ואומתי האהובה עד מאד, קבלו ברצון את כל הסיפורים האלה, כי כתובים הם לישועתכם ואושרכם בזה ובבא, ואל יהיה כמהתלה בעיניכם, כי אין אלה אלא מוסר השקוי בנופת.
ב. על בואו של שמעיה מברך־המועדות ללינווא 🔗
עיר עדינה וקריה נאמנה לינווא מעולם, אנשיה טובי־לב מטבע־בריאתם, שקטים ושלווים, אף קומתם נאה, ונוטים הם להשכלה יותר משאר הערים במדינת־סוּריא [=רוסיה]. ואילולא באו אליה מפרק לפרק נעים־נדים וקבצנים ואף בעלי־אמונות תפלות מערים אחרות, כבר עשוייה היתה שתהיה מושכלת וחייה מאושרים בהרבה מכפי שהם עתה. אולם צדקותיה וטוב־מזגה מושכים אליה אלפי שנוררים והולכי־בטל, היודעים יפה־יפה להסתתר אל בין קפלי־הדת, כלומר בתחבולות של יראת־שמים, בכינים מזוהמות אל בין קפלי־כתונת, והם מתפרנסים מזיעת־האחרים ודמם. מובן מאליו, כי כל אחד ואחד מהם מביא את איוולתו ואת כוזבו והם משחיתים את לינווא שלנו עד־אין־שיעור. אחד האורחים הלא קרואים האלה, שעשו להם שם בלינווא, היה קודם יעקל’ה גולדשלגר ואחר־כך ר' שמעיה איש־אַליטא מברך־המועדות.
ויהי בימי חיצקל לבדו, נראה איש ואשלישיק המביא ביצים ללינווא, בעל־תפילה עם נער־משורר, ואותו משורר היה ר' שמעיה שלנו איש־אליטא מברך־המועדות. ומשלוחים כאלה מצויים היו הרבה בלינווא שלנו, על כל עגלה ביצים מוואשיוּלישיק או מאיישישוק, הבאה לעירנו, היה יושב יהודי בעל־תפילה, נער־משורר, נערה משרתת, וסופה של אותה עגלה, הטעונה ביצים ובני־אדם היושבים בה, כסופן של עגלות טאַבּאק שמביאים הווֹזיאַקים או הפּינטשוקים מפּוליסיה ללינווא; את הטאַבּאַק קונים סוחרי־הטאַבּאק, את השוורים הרתומים קונים הקצבים, ואת העגלות קונים העגלונים, ואין חוזר אלא הווֹזאק בלבד. כך גם סופה של העגלה הטעונה ביצים; את העגלה קונות תגרניות־בשוק, בעל־התפילה מתפלל בימים נוראים ונשאר בלינווא בתורת מלמד, נערו־משוררו נשאר בחור עני, הנערה המשרתת נעשית מינקת ואחר־כך אכסנאית, ואין חוזר אלא העגלון בלבד. וכן נשאר כאן אצלנו גם שמעי’קה לאחר הימים הטובים בתורת בחור עני באותה קלויז עצמה, שבה סייע בזמרה לחזן ונשא חן בעיני השמש, שגם אותו גררה והביאה לכאן עגלה טעונה ביצים. הוא נעשה קצת מתמיד ויתר־על־כן קצת מתחסד – היה משמר מקווה, חצות, אף היה פעמים הרבה מעלעל בספר הזוהר וקימעה־קימעה נחשב קדוש, וכבר התחילו לקרוא לו ר' שמעיה, וודאי היה עולה מי יודע עד היכן, אילולא התרגשה עליו ברכת־מועד שלא במועדה.
ג. פורענות שבברכת המועד 🔗
מחובת הבחורים האוכלים ימים, ובפרט בשבתות וימים־טובים, לסייע להם לבעלי־בתים שלהם בסיכוך הסוכה לפני סוכות, באגידת ההדס, ובהבאת האתרוג לשם הקפות לבית־הכנסת. ראשית, משום שדברים אלה הם בכלל מעניינם של אנשי קלויז, כשם שאצילי־פולין היו נוהגים, שתוגר בלבד היה מגיש להם מקטורת וטאבאק, ושנית כדבר המסתבר מאליו, שהרי הם מצויים תמיד בקלוֹיז ולומדים בה וכבר היתה להם שעת־כושר לעיין בספר צדדי, כלומר בשולחן־ערוך אורח־חיים, וכמה ימים קודם סוכות עיינו בהלכות סוכה, כלומר בדיני סוכה ודיני לולב, וידעו לעשות כהלכה. והנה מובן מאליו, כי ר' שמעיה שלנו סכך את סוכתו של מי שפירנסוֹ בימים טובים. אולם אותו אדם בעל־חצר היה, כלומר היו לו בתים משלו, והיה עושה את חדרו השלישי סוכה, כלומר היה מצווה להסיר את דפי־התקרה ולסכך בסכך. ויהי בהיות שמעיה שמה על העלייה ריחרח תפוחי־עץ המוצנעים בעלייה הסמוכה שהיתה שייכת לפלוני מוכר תפוחים, ואכל קצתם, וערבו לו ביותר; ותפוחים ערבים בחינם, ובפרט של אחרים, ערכם ערך. אדם הראשון נתפתה בשל עץ־הדעת, שמעיה שלנו לא־כל־שכן. קיצורו של דבר, מכאן ואילך היה שמעיה שלנו מבקר הרבה באותה עליית־הסוכה, ובכל פעם היה מסתייע בתואנה אחרת; עתה הוא צריך לתקן את הסכך, ועתה הוא צריך לבדוק את דפי־התקרה, והיה משוטט לו אל העלייה הסמוכה, ובולם מלוא־כיסיו תפוחים ויורד חרש, שליו ועליז, ובעלי־הבתים עוד היו מחזיקים לו טובה, שהוא שוקד כל־כך על תקנת־סוכתם. כמה פעמים הצליח דרכו בשלושה־ארבעה הימים שבין יום־כיפור וסוכות, אך לא כן היה ביום א' דסוכות. שהקיץ הקץ על אושרו.
אותו יום התפלל חצי־ותיקין, שיספיק להביא להם לבעלי־בתים שלו את האתרוגים למועדם, ולפי שהאתרוגים כבר היו בידו, נתן גם לנערות־המשרתות ולנשים־המשרתות, שתברכנה גם הן על האתרונים היקרים האלה, וכל אחת ואחת כיבדה אותו בכוסית יין שרוף וחתיכה דג וכדומה, ור' שמעיה שלנו הפליג לדרך־שמעיה, כלומר התבסם, עד שמעמד בדוחק על רגליו, שכן כל השנה כולה לא היה רגיל לשתות יין שרוף. ולכן כשעלה אל העלייה לאחר התפילה, כדי לבלום מלוא־כיסיו תפוחים, הרי בשובו, כשפסע על גבי הסכך, פסח על קורה אחת ונפל דרך הסכך אל תוך הסוכה על גבי השולחן, שהסבו אליו נכבדי־העיר, שבאו אל הנגיד לברכו ברכת־הרגל, ואפילו היה תלוי שעה הגונה באויר, כי הז’וּפיצה שלו נתלתה במוטות ובאונקלים שהיו תקועים בקורות, והקהל למטה היתה לו שהות להתבונן ולראות מראה מכנסיו ומתחת מכנסיו, כי לאסונו היו מקורעים לחלוטין. ואף־על־פי־כן לא הספיקו להורידו, כי הקהל נפחדו תחילה ואחר־כך התחילו צוחקים־עד־להחריד והתגלגלו כל־כך בצחוקם, עד שהוא נפל על גבי השולחן, שעמדו עליו בקבוקי־יין, צלוֹחיות־מרקחת וכדומה, והוא פתח וצעק: מועדים לשמחה. הורידו אותו מעל השולחן ספק חי, עוד חלה כמה זמן וזכה בשל־כך בחוטם מגובן וכן בכינוי מברך־המועדות עד אחרון־יומו. ובכל־זאת עמדה לו תקיפותו בעיני בעלי־הבתים שלו, שסבורים היו, כי הלך לבדוק אם דפי־התקרה פתוחים יפה־יפה, שהסוכה תהא כשרה לברכה, ומעשה־התפוחים לא נודע אלא למשמש־ההקדש, שפשט את בגדיו בבית־החולים.
ד. אשתו גינא הקולנית שנקראה קודם החתונה בתולת־ארץ־ישראל 🔗
ויהי בהיותו בן שמונה־עשרה שנה השיאו לו בתולה שנקראה אז גינא בתולת־ארץ־ישראל ולאחר החתונה נקראה גינא הקולנית. היא נקראה בתולת־ארץ־ישראל, משום שאביה נסע עמה לארץ־ישראל, אולם אך הרחיק שבעה מילין מלינווא, חלה שם את חוליו בעיירה קטנה ונפטר לעולמו, והבתולה חזרה מיד ללינווא ובידה שק עפר־ארץ־ישראל, ואותו הכניסו לו לשמעיה שלנו בכלל־הנדוניה, והוא נשאה לאשה והברכה היתה שורה בשק־העפר, שלא כלה לעולם. שניהם היו, אמנם, יפים זה לזה, הוא היה גבוה, גבו העקום מוטה ימינה, והיא גם היא היתה גבוהה ועקומה ומוטה שמאלה, הוא היה מדבר במעט צרידות וקולו כבטנון והיא כמותו; היא היה לה תבלול על עינה־ימין והוא היה לו תבלול על עינו־שמאל, ובעמידתו היה נראה כסימן־שאלה חי, והיא היתה נראית כמירדה. כשהיו הולכים לחוד נראו כסוסים שהותרו מריתמתם, וכשהיו הולכים יחדיו נראו כנשר כפול־ראשים. אחר־כך נקראה קולנית, משום שידעה לדבר הרבה מאוד ודיבורה תמיד על עצמה ועל בעלה בקולי־קולות. היא ידעה, מה מתרחש בביתו של כל אחד ואחד, כיצד כל אחת שרויה עם בעלה, היא היתה לוח חי והיתה זוכרת, מתי כל נערה נישאה וכמה פעמים סובבה עם בעלה וכמה פעמים ניתן לה גט־פיטורין, מה חודש מחדשי־הריונה, ופניניה של מי ניתנו משכון, ומי מדברים בה סרה ומי אין מדברים בה סרה. בקיצור, היא ידעה על כל החיים ועל כל המתים ועל כל גדולה ועל כל קטנה. היא ידעה מה מתבעבע בכל ביצה ותמיד היו חדשות בפיה. היא ילדה לו לר' שמעיה שלנו שישה ולדות, חמישה נערים ונערה אחת, ולא היניקה אפילו אחד מהם עד תומו. היא היתה מוסרתם למינקת, ונשים יראות היו משלמות דמי־מינקת והיא עצמה היתה מיניקה תינוקם של אחרים, ילדם של נגידים. את אהבת־בעלה נוכל להבין מתוך מלים מעטות, שאמר לה – כשהגיעו פעם אחת שניהם לנהר רועש, ועליו מעברה צרה ורפויה, נעצרו שם שניהם, והוא אמר: תלכי את קודם, וכשאראה כי המעברה כוחה לישא על גבה אדם, אעבור גם אני; והיא אמרה: לא, גבר אתה, לך אתה תחילה; חלק עליה ואמר: הלא תביני, אם אני אעבור ואפול לתוך הנהר סופך עגונה כל ימי חייך, אולם אם את תטבעי, מה מני יהלוך. לא, קוראה יקרה שלי, עוד דברים רבים בפי על גינא שלנו, ולא כאן המקום להאריך.
ה. פרנסותיו של מברך־המועדות שלנו 🔗
כלל גדול בהפילוסופיא: מהאין יהיה אין – וכמובן, אם שני קבצנים לא־יוצלחים מתחתנים, גזירה שיהיו קבצנים, אלא־אם־כן נעשים רמאים או אפילו רוצחים, רחמנא ליצלן. אין לך כל ברייה בעולם, שתהא מזדווגת קודם שמזונותיה מוכנים לה בשדה או ביער. יש במדינותינו עוף הקרוי חרטום־עקום, הריהו מזדווג אך בראשית שבט, כי אז מוכן לו מזונו, אלה גרגרי־האיצטרובּלים הגדלים בעצי־האלונים, המבשילים מכוחו של הכפור הגדול. אשר יצר את האדם בחכמה – מקשים חכמינו קושיה גדולה על־כך, והרי אפילו הזבוב נברא ברוב אמנות. והתירוץ הוא, שהבורא ברא תחילה כל צורכי־האדם ואחר־כך ברא אותו גופו, ואילו אצלנו, יהודי־סוריא, איפכא – אנו בוראים תחילה את האדם ואחר־כך אנו מבקשים מזון בשבילו, כלומר אנו מתחתנים תחילה ומעמידים ולדות, ואחרי־כן אנו שואלים מהיכן נחיה, ובינתיים אנו חיים כמה שנים על חשבונם של אחרים בלבד. אחד מאוכלי־חינם אלה היה גם ר' שמעיה שלנו מברך־המועדות. קודם החתונה היה אוכל ימים ואחרי החתונה התחיל לאכול חודשים, חצאי־שנים ושנים תמימות, כי התחיל ללמד תינוקות והתנה עם כל בעל־בית, שיהא לו חודש מזונות על שולחנו, ואחר־כך כשנתפרסם כבעל־פועל, כלומר שהוא מתאכזר על התינוקות ועושה אותם לא־יוצלחים גמורים ומשוגעים־למחצה, כבר ניתנו לו חודשי מזונות, ולא היה הולך לביתו אלא ללון.
מובן מאליו, שלא היה בעל־הוצאה, אשתו היתה מיניקה תינוקותיהם של נגידים ואת תינוקותיו שלו היניקו מיניקות מן הצדקה הגדולה, שכן לינווא עיר־צדקה היא. והוא עצמו אכל מזונות על שולחנם של בעלי־בתים, ואך נגמל תינוק מתינוקותיו היה שופך לתוך פיו כף דייסה דקלויז, ואותו תינוק שוב לא נהנה מפרוסה שלו עצמו עד יום מותו. ושנית, היה באמת קבצן, ופירושה של תיבת קבצן, אדם הרגיל מילדותו לקבל ושלא ליתן. הוא מאותם הברואים, שהחכמים מספרים בהם, שיש להם פה־של־מעלה לזלול ואין להם פה־של־מטה שיפלטו זלילתם כדרכם של כל הברואים. זהו מין כזה, המתגולל מילדותו על שולחנם של זרים ואינו רגיל לראות את אביו ואמו בוכים בערב־יום־כיפור בברכת־המזון בשעת אמירת־המלים: ונא אל תצריכנו ה' אלהינו לא לידי מתנת בשר־ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.
מין שכזה המלחך פינכת זרים – שוב לא צפוי כל דבר טובה ממנו, ואפילו יעשיר, סופו קבצן תמיד; המעולה שבמזלות לא יטהר אותו מקבצנותו, תערב לו תמיד פרוסת־פיתם של זרים מצליו שלו עצמו; ייטב בעיניו לבקש נדבת־פרוטה ברוב יגיעה, מאשר להרוויח עשר פרוטות בנקל ובכבוד. דומה הוא כאותו עכבר, הנשאר חי מעשרת העכברים שהיו כלואים בכלוב־ברזל והרעיבו אותם עד שאכלו זה את זה ולא נשאר מהם אלא עכבר אחד, וכשהוצא לחופשי שוב לא אכל אלא עכברים. הוא הדין באותו קבצן – משטעם משל אחרים, שוב לא יאכל משלו. אפשר שיהא בעל־מיליונים ויהא מוכתר בנימוסי־נימוסים, וסופו תתגלה קבצנותו. מעשה ברופא גדול, כלומר דוקטור, שהיה מרפא ברוב־אמנות והיה מבין נכונה טבעו ואופיו של כל אדם. פעם אחת ריפא אדון גדול, והוא שילם לו שכר הרבה וציווה להוליכו הביתה בעגלת־איכרים; דבר זה חרה לו לדוקטור ולפני צאתו אמר את הדברים האלה: דע לך, אדוני, שאתה ממזר; אביך לא היה אדון, אלא בן־משק באחוזתו של אדון, ודבר זה הכרתי מן העגלה, שבה שילחתני. והאדון הזה חקר חקירה גדולה את אמו, והודתה לו. מכאן אנו למדים שאין בידי אדם להעלים את גסותו המוטבעת, וזה עומק־משמעותה של תורתנו האומרת: פוקד עוון אבות על שילשים ועל ריבעים. תיבת עוון פירושה אינה תמיד חטא, פעמים פירושה חסרון, כפי שמצינו בישעיה פרק ל"ג: ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשא עוון, ופירוש עוון – חסרון, משום שמידה רעה ומידה נשחתת מתנחלות מאב לבנו עד דור רביעי. לא־כל־שכן ברייה כר' שמעיה שלנו, שהוא גופו היה קבצן ואבות־אבותיו היו קבצנים. הוא צבר הון גדול בקבצנותו וחי חיי קבצן.
ועתה, קוראה יקרה, הרבינו שיחה על הברנשים המזוהמים האלה, וכבר תביני מכך, שאין עשיר אלא מי שלבו אציל, ואין עני אלא מי שלבו נצור ואופיו מנוול, ויהא גם רכושו גדול. דיינו, ששמעיה שלנו קנה לו, בהמשך־הימים, חשיבות בלינווא, הוא נטל עליו כל פרנסות קבצניות הטוענות פרוטה מרובה. ראשית היה מלמד, היו לו חמישה־עשר תלמידים ומכל אחד ואחד קיבל שלושה דינרים. אמנם, היו מַתנים עמו, שלא יהיו לו למעלה מעשרה תלמידים, אולם חמישה היו לו נעלמים, וכן היה לו סך של ארבעים וחמישה דינרים לזמן. תחילה היה אוכל על שולחנם של בעלי־הבתים, ואחר־כך היה מזדמן לו בכל יום מקום־אכילה. והיו לו עוד כמה וכמה פרנסות, שהיה שדכן והשתכר לפעמים רובל, כל־שכן לגימת יין שרוף, ופעמים היו תנאים וחתונה. היה בעל־תפילה והיה מתפלל לשלום חולה, אף היה שומר עליו בלילה. היה מוהל, היה שוחט־עופות, קודם החג היו שוכרים אותו לאטליז, ובלילות לפני החג אין מקמצים בלגימת יין שרוף. קודם הפסח היה בודק את החיטים וזכה בפרוטה־של־ממש וברביעית־שיכר; בערב־יום־כיפור היה מלקה, וגם עתה היו לו פרוטה ולגימה בתוספת לביבה. היה כותב רשומות בשביל מחותנים, איגרות יהודיות בשביל מיניקות ובשביל משרתות; פעמים היה טוען, שהיה בקי מאוד בבתי־הדין, שכן היה מתדיין תמיד עם שכניו, עם חתניו. היתה לו בת אחת בלבד, אולם חתנים לגיון, שהיה נותן להם גט, כלומר החתן היה נותן גט לבתו. היה בקי בדינים של בר־מצרא, של מזונות, של שכר מינקת ושל שם רע, ועוד דברים טובים כאלה. יום שהיה טוען, שוב לא היה מתענה, כי למי כל היין שרוף והשיכר אם לא לעורכי־הדינים. יתר על כן היה עומד כל יום שישי בשבת על־יד חצר בית־הכנסת ובידו מטפחת לקבץ נדבות. היה יושב בהטבת־חלום, בהתרת־נדרים, היה משגיח במצה שמורה, היה עֵד בגט ולא בחינם, אלא לגימה קודם ולגימה אחר־כך ומטבע באמצע. בקיצור, הפרנסות הקבצניות הכניסו לו פרוטה נאה, ואגב־כך טעימה ולגימה.
ו. פרנסות אשתו 🔗
גם היא לא עשתה מאומה להועיל ולא שלחה ידה בכישור – היא לא טוותה לא פשתן ולא צמר, ולא סובבה פלך, היא סובבה לשונה, היא התישה בלשונה כוחם של ששת השכנים שישבו בביתה. היא היתה עושה מעמד לבעלה, מוליכה את הכלות למקווה, נוסעת עמהם, לפני החתונה, לבית־העולם. היתה מביאה שאלת־נשים למורה־ההוראה, מודדת קברות, עושה נרות־יום־כיפור, מביאה כלבלב שיינק פטמות עשירה מבכירה, היתה מתקינה עפר־ארץ־ישראל שהביאה מארץ־ישראל, כלומר ממרחק ששה מילין מלינווא. שמיני־עצרת ושמחת־תורה היתה הולכת עם בעלה לברכת־מועדות. היא גילגלה תמיד באָבות, באימהות, בסמבטיון, בסרדיוט העומד על מערת־המכפלה. וכן היתה גובה נדבות, יוצקת שעווה, עופרת, חובשת שחין. היתה בקיאה בעסקי־נשים ושעל־כן היתה לה שעת־כושר נאה להראות תמיד את מידת־זריזותה.
ז. חמשה כובעים ומגבעות שתיים 🔗
זה חמש־עשרה שנה כי החליפו יהודים את שמלותיהם; לפני חמש־עשרה שנה היתה אמך לבושה לסותה מכורכשת, נעולה סנדלים שעקביהם כמיני פקקים מפורזלים, ראשה מגולח למשעי כדרך הסנטר המגולח של בני־הדור עתה; וכרוך מטפחת־צמר כראשו של תוגר; על צווארה היתה תלויה מחרוזת פניני־פאר, או ענק מעשה נתזי־פנינה זערורים, כפי שהיא תלויה עתה בצוואריהם של כלבי־ציד; למעלה היתה לבושה סדין לבן כתכריך של מת, ואילו ראית אותה בכך היית מתביישת, ואילו כפו עליך ללבוש לבוש כזה ובכית כפי שבכתה אמך בשעה שכפוה לפשוט אותו. שמחה את, ידידתי, שאת לבושה עתה נוסח־אירופה ואף אני שמח, כי גם נוסח־הגברים היה בימים ההם פרוע ביותר – פוזמקי לבנים, מנעלים מלוכלכים, מלבוש ארוך הקרוי ז’וּפיצה, מלבוש הקרוי דֶלְיָה, שהיתה אך דבר־שעשוע לרוחות, לא הגנה מפני חום ולא הסתרה מפני סערה, השרוולים הארוכים לא ניתנו ללבוש וכנפי־הבגד לא ניתנו להתעטף, וביותר היו מגוחכים חמשת הכובעים שלנו.
מחמשת הכובעים היה האחד השטריימל, עיליתו סאַמיט ותחתיתו עטורה זנבנבי־צוֹבֶל, ולפי שמרובים היו וגבובים זה על גבי זה עד שנראה כשיבולת־מים מתרמלת, קרוי היה שטריימל. הכובע הזה היה קודש־קודשים ולא נחבש אלא בשבת ויום־טוב, וכן חבשוֹ חתן תחת חופתו, וחבשוהו הכול בסעודת־פורים. הכובע האחר היה מעוגל ומעשה־צוֹבל והיה נחבש בחול־המועד וראש־חודש ובל"ג־בעומר ובשעת־שמחה, בעל־דרשן היה חובשה בימות־החול. הכובע השלישי היה מעוגל אבל צר יותר, אחוריו מחותכים ונקרא חצי־לבנה, חַבּדניצה, לפי שחבשו אותו חסידים, אנשי־קלויז ובטלנים. הכובע הרביעי היה כובע־דשים, לפי שהיו בו שלושה דשים, האחד רחב וארוך מפנים ושניים קטנים ממנו לצדדים, היו עטורים או שער צוֹבל, או שער יחמור או אפילו שער־שועל. כובע זה חבשו על־פי רוב בעלי־עגלות, עוברי־דרכים, בעלי־בתים בדרכם למרחץ. הכובע החמישי קרוי היה כובע־קרן או כובע־אוזניים, מפנים היה כמראה־שטריינמל, מאחור כמראה כובע־דשים, כי מפנים היו לו זנבנבים ומאחור שני דשים או שתי אוזניים. אנשי־ווהלין קראו לו חצי־שבת או חצי־רב, אבל הגדול־שבליצנים קרא לו כובעו של מתושלח, וסיפר בו מעשה־שהיה־כך־היה: מתושלח האריך ימים יותר מכל האדם בעולם, ימי־חייו כמעט אלף שנים. מסתבר, כי האי אבא־קדישא זכה לראות הרבה דורות – בנים, נינים נכדים ונכדי־נכדים, ומניינם כמה אלפים. מסתבר, שהיה נקרא לכל ברית־מילה, לכל חתונה ואף, חלילה, לכל פטירה, שהיה בין מלווי־הנפטר, והיה בא לנחם אבלים.
ויהי לעת זקנתו ולא היה בו כוח ללכת, היה מסתפק במה שהחליף בכל פעם את הכובעים. למשל, אמרו לו, כי נולד לו נין, חבש את השטריימל; אמרו לו, חלילה, כי נעדר מי מהם, חבש את כובע־הדשים. תחילה היה מחליפם עשרים פעמים ביום, ואחר־כך משנתרבה בכל שנה דורו יותר ויותר ואנוס היה להרבות בחילופי־כובעיו, עד שהיום נתקצר לו ולא הספיק להחליפם כל־כך, כמניין שמועות מזל־טוב ובשמועות רעות, ושוב לא עמד לו כוח־ידיו לחבוש ולהסיר את הכובע עשרת מונים ברגע, עלתה בדעתו לעשות כובע מכופל, כלומר מצדו אחד כובע־של־שבת ומצדו אחר כובע־של־חול, הלא זה כובע־הקרן, וכובע זה חבש עד פטירתו. וכך היה מנהגו; בישרו לו מזל־טוב, סבב את הזנבות לצד פניו; אמרו, לו, חלילה, כי איזה ילד מת, סבב את הזנבות לצד עורפו, ואת הדשים לצד פניו.
וכובע כזה היו מהלכים בו בעלי־בתים מסויימים, סוחרים, ספּקים וכיוצא בהם. הוא היה עשוי צוֹבל ומחירו יקר הרבה. הפּרוונים היו משזרים לתוך הכובעים האלה כל מיני שערות של כל מיני יצורים, אפילו אחת מהם לא היתה צלחה ליום־גשם או ליום־שלג ואף לא ליום־כפור; כל־שכן ליום חמה, שאין לך בעולם דבר המזיק את הפרווה כאור־החמה, ובייחוד כשהפרווה צבועה. הכובעים האלה לא צלחו אלא להליכה לבית־הכנסת, לבית־המדרש, לקידוש־לבנה, לחגיגת תנאים, לבחינת־חתן, לקבלת־פנים, או לכל המרובה לברכת־מועדות, וצריך היה לחַפותם מטפחת, בחמה מפני החמה ובצינה מפני השלג. ובכן, ר' שמעיה שלנו מברך־המועדות היו לו כל חמשת הכובעים, לא היתה בהם אפילו שערה טובה אחת, כשם שלא היו בו עצמו, מחמת שנושנו והקריחו, מהיות חמישתם לוקים בשלישית שבמכות שהשם היכה את ארץ מצרים, ושעל־כן סבורים היו, ששנותיהם למעלה משלושת אלפים שנה, כלומר שכבר השתמשו בהם במצרים. מברך־המועדות ידע להשתמש בהם, כובע כובע במועדו, ובליל הושענא־רבה השתמש בכולם, כפי שנספר להלן.
כל ימות־הקיץ היו כולם תלויים על גבי הקיר, מכוסים קורי־עכביש, כי בימות־הקיץ היה חובש מגבעת. המגבעות סוגיהן שניים היו, סוג אחד חבשו אברכים, גיגית גבוהה ותיתוֹרת רחבה; הסוג האחר גיגית זעירה, עגלגלת ככיפה, ותיתוֹרת רחבה כמטריה, שרוכים שחורים מושחלים היו בגיגית ובתיתורת, שלא תהא נשמטת על העיניים. בערב תשעה־באב נשלפו השרוכים והמגבעת השתרבבה וירדה עד הכתפים. מסתבר מאליו, כי מברך־המועדות שלנו מגבעתו היתה מן הסוג האחר, והיה נוהג מעשה תשעה־באב בכל הזמנים, כלומר הילוכו היה מרושל ביותר, לא היה מקפיד על עצמו, ומשנקרע שרוך־מגבעתו או שרוך־מכנסיו, היה מתעצל לחזור ולקשרו. ובכן, קוראתי היקרה, זכרי, כי ר' שמעיה שלנו היו לו חמישה כובעים, וזכרי מה שימושו של כל כובע וכובע, כי ידיעה זו תהא נצרכת לנו ביותר בהמשך תיאורנו, תיאור ליל הושענא־רבה. ועתה נתאר בקצרה את הז’וּפיצה שלו לימי־המועדות, שהרי מענייני עתה לספר על ברכת־המועדות שלו.
ח. הז’ופיצה של ימי המועדות 🔗
הקורא המועד הזה, כלומר מברך־המועדות הזה, היתה לו ז’וּפּיצה מצויצת מעשה משי דימוריס, שלא היה משתמש בה אלא בימי־המועדות בלבד. היא היתה ישנה מאוד אך שלימה, חזה היה מקושט פסים מצויצים והיה נרכס ברכסי־כסף והוא הדין בשרווליה. הכיסים היו עטורים רצועות־עור שלא יתקרעו מבקבוקי־היין־השרוף, שהיה תוקע לתוכם בלכתו לברך המועדות. בטנתה צביר־כותנה בפסים צהובים. כל שראה אותו באותה ז’וּפּיצה הבין מיד שלא נתפרה על־פי מידתו. אשתו אמרה פעם אחת, כי בעלה קיבל את הז’וּפּיצה בירושה מאביה, ופעם אחת אמרה, כי איש חשׂוך־בנים ציווה אותה לו, שיאמר קדיש אחרי בנו. נשאלה הכיצד, אם חשוך־הבנים עוד חי, מה שייך לומר שציווה והרי אין תיבת־צוואה נופלת אלא סמוך למיתה. השיבה: באמת טעיתי, כיוונתי לומר, כי בנו של חשוך־בנים נתן אותה מתנה לבעלי ואמר לו, כי אביו ציווה אותה לו, שישקוד לומר קדיש אחריו. שוב נשאלה, מה שייך בן לחשוך־בנים, ושנית אילו היה לו בן, יכול היה הבן לומר קדיש. השיבה: שוב טעיתי וכיוונתי לומר, כי חשוך־בנים ציווה את הז’וּפּיצה לבעלי, שבני יאמר קדיש, שכן בעלי טרוד באמירת־קדיש אחרי אביו שלו; ואמנם ביקש לשכור דרך־שחוק בחור עני כקדיש ושהוא עצמו יאמר קדיש אחרי אותו חשוך־בנים, כדרך שאני נהגתי בילָדי, שהייתי מוסרתם למינקת ענייה בעיר אחרת, ואני עצמי הינקתי ילדי־זרים בני הורים אמידים. אמנם, לא רצוי שבני יאמר קדיש אחרי אחרים, כל זמן שאביו חי אבל בעלי הוכיחם על פניהם והראה להם שנאמר, כי עני חשוב כמת, והרי אנחנו בעוונותינו אֶביונים ממש, ושעל־כן איציקל שלי שקד על אמירת קדיש ושמעי’קה שלי קיבל את הז’וֹּפּיצה.
וכן, קוראתי היקרה, יש בידי לתאר לך את נעליו והדֶליה שלו, ואתארם לך בחינם, אף שלא הבטחתיך כזאת. הדליה שלו היתה, כמאמר הבריות, כסכין בלא ניצב, כי היתה מקורעת מפנים ומאחור, היו בה טלאי טלאים כמפית־של־חלה; היתה מטולאה טלאי אריגים, אטלס, בד־מכנסים, משי־סין, משי־דימוריס; הסרטים היו חוטי־כותנה מלוכלכים למדי, נעליו היו גדולות, ישנות, מטולאות ולא צוחצו מאז ימי הצרפתים. אילולא היה מטיח אותן, מדי פעם בפעם, בראש אשתו, ושעל־ידי־כך ננער מעליהן הרפש, ודאי עבין היה כסנדל של עוג. ומעשה־הטחה זה היה חוזר בכל ערב שבת, שהיא שעת הפורענות של יהודי לינווא שלנו. ראשית, מביאה אותה שעה הכובסת את כלי־הלבן, הנחתומים באים לגבות דמי מטעמי כל השבוע כולו, והרי צריך לקנות נרות לשבת והכול במזומן, והרי מזדרזים גם בעניין החמין, ופעמים הרבה מביא באותה שעה דווקא החייט את הבגד; הבעל־בית צועק שיתנו לו מים לחפיפת־השערות, בעלת־הבית בהולה לברך על הנרות, ועודה חייבת לרוץ למקום שגם אמה שלה רצה קודם שנתעברה עמה. בקיצור, ערב שבת שעה של סכנה היא ליהודי לינווא. לא אחד מהם נכנס לכלל מריבה ולכלל תיגרה, ובייחוד שמעיה שלנו ואשתו גינאלי הקולנית. ערב שבת היא בביתה תמיד שעת מריבה וקללה, כי אין היא מוחזקת חכמה בעיניו והיה תמיד אומר, כי אין בראשה מה שיש ברגליו. או־אז היה מטיח את נעליו בראשה, פעם אחר פעם, עד שהחכימה יותר, שכבר חשה, שיש לה ראש. ובכן, קוראתי היקרה, אין ידיעתך חסרה אלא מה היה מראה־מכנסיו, ואגיד לך גם את זאת. מכנסיו היו משולשלות כלפי מעלה ומלוכלכות, כפי שתוכלי לצייר לעצמך, וממורטטות בברכיו. הרי לפניך כל הילוכו ביום מועד, ועתה הגענו לעצם־ברכתו, ברכת־המועדות.
ט. ברכת־המועדות 🔗
ויהי מאז נפלו בעד השבכה, כלומר לאחר שנפל דרך הסכך, ואמר: מועדים לשמחה באזני הקהל שישבו שם, ניתן לו שֵם מברך־המועדות. ואף היה על־פי טבע בריאתו מסוגל לכך, שלא הצליח בכל דבר בעולם, כדרך שהצליח בברכת־המועדות. בבוקרו של יום־טוב, אחרי התפילה, היה נראה, לבוש בז’וּפּיצה החביבה, בשטריימל ובדליה, פוסע ברחובות לינווא פסיעות גסות, בכיסיו תקועים שני בקבוקים, שלתוכם היה מוזג את היין־השרוף, שלא יכול היה לשתותו. עמו היה הולך תמיד חתנו החדש, שהיה מחליפו בין רגל לרגל. את ראשית רעבונם, שלו ושל חתנו, חייבים היו להשביע בעלי־הבתים, שילדיהם תלמידיו, שם לא נשארו אלא בקבוקים ריקים וצלחות ריקות. משם היה פונה אל בעלי־הבתים לשעבר, ולכל אלה שהיה מוהל ילדיהם, או שדכנם, לא כל שכן אל קרוביו – לא שכח אפילו עשירי שבעשירי, שדרכו שהיה ידיד־שבידידים. פעם אחת ראיתיו ביום א' דפסח עומד ברחוב, מסובב את הסרט ואומר לו לחתנו: שמע, נחמן, יכולים אנו ליכנס אצל יוסל הקַשָט, אשתו הראשונה ואשתי נחשבו קרובים. אמר ועשה, רגע־כמימריה נכנסו אצלו.
במה הדברים אמורים, אם היום ממוזג היה; אך אם היום גשום היה, היה משלשל את כנפי הז’וּפּיצה שלו כלפי מעלה שנראו פסי־צביר־הכותנה, הדליה היתה הפוכה וכרוכה תחת בית־שחיו, המטפחת הכפולה היתה משורבבת לתוך איזורו וירדה עד הקרקע והיתה מלוכלכת עד הברכיים. אותה שעה לא היה הולך אלא רץ ושום בית לא היה מובטח ושום דלת לא היתה נעולה בפניו. היה נכנס במרוצה לכל בית הגון ובפיו תואנה, כי בדוחק ניצל ממבול־הגשם. ומנהגו היה כך: אם ההוא כיבד אותו מיד – היה אומר ברכתו ומסתלק; ואם לאו – היה נכנס לכלל שיחה עם הנער שבבית והיה שואל אותו לתלמודו ולמלמדו והיה מקיפו בקושיא ומניח לו שיתרצה, וממהר ואומר לה לאמו: הבחור שלך כפתור ופרח, אילו ניתן בידים הגונות סופו כלי יקר. הלא ידעת, קוראתי היקרה, שאֵם דיה ששומעת כזאת, וכבר לא הוציאתו כשגרונו יבש. וכך היה מסבב בעיר ולא חס על כל בית ובית. בפסח היה שואל כל בעל־בית ובעל־בית, להיכן יעקור, כדי שיידע לבוא אצלו בשבועות. היה נוהג לטלטל שלוש פעמים את הבקבוקים לביתו, ולסוף היה מטלטל את עצמו מלא ומבוסם, והשעה שלוש בלבד. אך בחג־השבועות מנהגו אחר היה. בשבועות היה מתפלל ותיקין ופתח בברכת־המועדות מיד אחרי המניין הראשון. ולפי שמנהג־שבועות הוא לכבד בגלוסקאות וּבּבּלינצס ובטרית וכיוצא באלה, היה שוכר לו בערב־יום־טוב חדר בכל רחוב, ושם היה מחסנו לכל מיני המאפה שיקבוץ באותו רחוב, שלא יהא אנוס להתייגע ולגוררם בכל חצי שעה לביתו.
וכל המועדים האלה היו כאפס וכאין כנגד שמיני־עצרת ושמחת־תורה. באותם שני ימים נעשה אדם אחר. עם השכמה, מיד לאחר התפילה, היה לוגם לגימה יפה יין־שרוף משלו, והסיר מעליו את השטריימל ואת הדליה ואת האיזור והיה מהלך על פני העיר לברך מועדות, ואשתו גינאלי היתה מטלטלת הכול אחריו. קודם־כל היה נופל לתוך ביתם של בעלי־בתים, שילדיהם תלמידיו, והיה זועק ברוב־המולה ומעט־צרידות: מועדים לשמחה, שנזדעזעו ארבעת הקירות, והתחיל מרקד מסביב לקירות, ידיו פשוטות לפניו, והוא מזמר וצועק: מועדים לשמחה לר' השלי, לילדיו הגאונים והעילויים; מועדים לשמחה לצורטלי, הבטן המבורכת. היה מסובב בחדר ואשתו היתה בינתיים עומדת ומדברת עם צורטלי, כגון שאמרה לה, כי היא בעלת־בית גדולה והיתה משבחת את ילדיה, וצורטל היתה מתמוגגת לשמע הדברים, והיתה מעמידה על השולחן מכל טוב – יינות־שרופים, מאפה־בצק, צימס. או־אז היתה גינא פותחת וגוערת בשמעיה בעלה: דייך בשהיותיך, זכור שעליך להיכנס אל עשרה מקומות; או: שמעיה, ביום־טוב זה אתה מעלה עליך שנאה, אתה מתהולל פה יתר־על־המידה. שמע שמעיה שלנו ועט אל השולחן ועשאו ריק ומרוקן, וחזר ורקד כבראשונה.
וגינא עודה מדברת את צורטל, ומספרת לה מעלותיהם של חיים־איציק שלה ושל הרצקי שלה, ואומרת וחוזרת ואומרת, שלא תתן לשטות בה, ושלא תשיאם לבנות מללי־גללי. ובינתיים היא מצעת לפניה שידוכים עם נערות זריזות ומזורזות ויחסניות, והאם מוסיפה ושמחה לשמע דבריה ומשיבה: מה את סבורה, כבר משדכים לי שידוכים חריפים, אלא השל שלי משוגע הוא, לפי דעתו לא הגיעה עדיין השעה להשיאם, ואל תשכחי שהוא עצמו היה בדוחק בן אחת־עשרה כשנישאנו זה לזה, ואף־על־פי־כן – אוי, גינא, בחיי שאין את טועמת כלום, שבי לך, עוד היום גדול. והועלו על השולחן דגים, כופתאות, טרית־של־פסח, וגינא חזרה וגערה בבעלה: דייך, שמעיה, פטור ולך, הרי חייבים אנו ליכנס אצל אליקום ספּקוּלאנט ואל שוֹאל גוספודה, ואצל בעלי־בתים רבים אחרים; הרי לא תוכל לשאת פנים ועין אחרי יום־טוב. מהיכא־תיתא, כל אחד רוצה בכבוד. עתה חזר מברך־המועדות שלנו והשתער על השולחן ופינה מעליו את הכול והתנודד והתנשק, ואשתו חזרה והזהירה את צורטל, שלא תניח לשטות באפרוחיה, ויצאה עם שמעיה ברוב־זימרה וברוב־המולה. הוא תחילה, והיא אחריו. הדליה והכובע והאיזור על ידו אחת, ושנים בקבוקים בידו אחרת. היא נטלתם מידיו כי באותם הימים היה חג ומתנודד, ואילו הבקבוקים בכיסו, ודאי היו משתברים. היא היתה מוליכתו ברחובות כדרך בעל־הדוב המוליך את דובו, היא היתה מכניסתו לכל הבתים ונהגו בהם כאותו מנהג אלא ביתר חיות, ואחר־כך הוסיפו ושוטטו ברחובות, תחילה הוא, ואחריו אשתו, המכרזת בקולי־קולות: שמעיה, אל תשתגע ואל תעשה שהיות. ומכאן הפתגם הפשוט אצלנו בלינווא, שהרואה אדם טרוד ביותר, אומר עליו: הוא כולו נוסח־שמעיה, ועתה נאמר משהו על ליל־הושענא־רבה.
י. ליל־הושענא־רבה 🔗
מהבלי שוא אשר האמינו דורות עברו, כלומר בין רוב דברי־השטות, שהאמין בהם העולם הישן, היתה אמונה־של־שטות הקרויה דמות־הכפל, כלומר האמינו שמצויים בני־אדם הנראים כפליים, שהם נגלים בבת־אחת בשני מקומות שונים. כדבר זה אמרו עליו בלינווא על מברך־המועדות שלנו בליל־הושענא־רבה, שכן נראה בבת־אחת בכמה מקומות, ובכל מקום בכובע אחר. למשל, פלוני סיפר, שראה אותו עשר דקות לפני שעת עשר, כשהוא הולך אל המרחץ וחבוש כובע־דשים. אלמוני סיפר, כי ראה אותו באותו רגע עצמו חבוש כובע חצי שבת על־יד כוס שיכר־של־ניסן בפונדקה של דובקה. ואילו גויה ראתה אותו באותה שעה עצמה עומד בבית־הכנסת של הקברנים על־יד הקלפי, כשהוא חבוש כובע עגלגל. אחר נשבע, כי באותו רגע עצמו ראה אותו חבוש שטריימל בסיום של חברה ש"ס. והנה באו אנשים ואמרו, כי הוא אומר תהילים בבית תפילתם של שבעה קרואים. אותו לילה היו תינוקות מפחדים מפניו ביותר, ונשים מעוברות היו נזהרות להסתכל בו, כי מראהו היה מאוּיים במופלג. פניו כשל ר' משה גרוֹנים. בשעה שתים־עשרה היה עומד באמצע הרחוב וסביבו עוגה גדולה של בני אדם והיה אומר לכל אחד ואחד, אם יוציא או לא יוציא שנתו, שכן היה מבחין בצל. לא נטל שכר על כך אלא רביעית שיכר כבר היתה מזומנת לו בכל השנה כולה. וכן היה נראה באותו לילה פעמים הרבה בבית־החיים, באוהל הרבנים ובידו נר־יום־כיפור והיה טובל קודם לכך ואחר כך בנחל הגדול שעל־יד בית־החיים. וכן היה באותו לילה נורא מרווח את תכריכיו שקיבלם על אמירת קדיש אחרי זקן עקר, שטבע בנהר ונשארו תכריכיו שהכינם לעצמו. היה משאילם פעמים הרבה לסעודה הגדולה, שבה הקברן מתחפש כבר־מנן ולא נטל כל ממון, אלא דרש שיקראו גם אותו אל הסעודה. וכן היה באותו ערב מוצא שהות לעצמו לעשות חבילות נייר לעפר־ארץ־ישראל שלו ועל גבם היה כותב את המקחים. שק ארץ־ישראל שלו נתקיים בו הכתוב, שאלישע אמרו לאותה אשה מן הנביאים שתיצוק מכדה הקטן רוב כלים ותמכור ותשלם נשיה ואת ובניך תחיי בנותר, ואמרו חכמינו כי אלישע כיוון דבריו אלה, שתתפרנס על־כך עד תחיית המתים. וכן אירע לו לעפרו של מברך־המועדות שלנו, כי ממנו מכרו עוד בני־בניו.
קיצורו של דבר, אין ברייה מסוגלת לתאר את העבודה, שאותו אדם עשה באותו לילה. ראשית, היה בכמה קלויזין ואמר שם משנה־תורה וכן אמר שם כל תהילים, ואחר כך היה בבית־הכנסת הגדול לסליחות, היה בבית־הכנסת של הקברנים לקלפי הגדולה, והיה בסיום של חברה ש“ס, היה בבית־המרחץ, בשוק־הדגים, בבית־החיים, ובסוכה עשה הושענות לנרות יום־כיפור, בבית תיקן עפר־ארץ־ישראל בשביל אלה, שמנע מהם את החיים באותו לילה, משום שראה את צלם בלא ראש. היה אפילו מרמיזם, שיש לו עפר־ארץ־ישראל ממין המשובח. יתר־על־כן, היה נראה בעשרה פונדקי לממכר שיכר־של־ניסן. כללו של דבר, באשר יי”ש שם הוא, כלומר במקום שאפשר שתהא מצויה לגימה, היה מברך־המועדות שלנו. וכמוהו כן אשתו היתה עסוקה מאוד באותו לילה, כי באותו לילה היתה מסוגלת מאוד לסדר לו לבעלה זימון של לימוד־תינוקות.
וכך היה דרכה, משנכנסה באותו לילה באחד הבתים, שהרי באותו לילה הכל ערים כמאמר הבריות: ‘אין דער נאכט פוּן הושענא־רבה שלאָפט ניט זשוּק או ‘זשאַבּע’, [=בליל־הושענא־רבה אין ישנים זיבל וצפרדע]. היתה אומרת במתיקות יתירה: יום־טוב לך, קרייני, באתי בשעה נכונה לעשיית לביבות, הלוואי וכעת חיה, ביתר בריאות ובפחות עבירות; בכל־זאת מיוּדעים משכבר, הרי בשנים הקודמות הייתי נוהגת ליכנס אצלך פעמים הרבה, ועכשיו, ברוך השם, המוח מבולבל ועסוקים כל היום כולו ושמא תשאלי במה. הנה כראות עיניך מהנץ־החמה עד חצות־לילה אין מניחים לנו נשימת־בינתיים, זה נכנס וזה יוצא, זה שואל עצה וזה בא בעניין שידוך, וזה בעניין לחישה על עין־הרע וזה אינו זז ממקומו, עד שלא נלך לשמחה. ובחיי, אנו בני־אדם כאלה שאין אנו יכולים לומר לאו ובאמת אין אנו רוצים להטיל שנאה בינינו ובין הבריות. אמנם, בשעה שבעלי מלמד את התינוקות כמותו כתליין, אין הוא נותן דריסת־רגל לאדם ומשלחו בי ורק בשעה שהתינוקות בוכים אני אומרת לו צורכו של כל אדם ואדם והוא חוזר ללימודו. יגיעתו אין לה שיעור, אמנם הוא בלא עין הרע בעל־פועל גדול, תלמידיו יצא להם ברוך השם מוֹניטוֹן בעיר, אולם מה מועיל, שאילו בעלי כתיקנו ולא שלומיאל, לא היינו צריכים לאותו לחם הקלוקל, ויכולנו לחיות על ליל־הושענא־רבה בלבד. כמה נחשב בעלי בעיני כל בעל־בית שהוא שולח לו גמר־חתימה שלו לביתו והוא פטור מכל הרהורי דאגה. והנה, באמת, באתי אצלך לברכך במזל טוב, שזכית, ברוך השם, זכייה של ממש. בעלי שלחני לומר לך, כי את ובעלך תוציאו את השנה בנחת, הוא ראה את צלו ומתוכו הבחין גם את צלך ושמח הרבה, שראה אתכם וראשיכם כדיבעי. שעל כן דחק בי להביא לכם את הפתק הטוב הביתה. מסתבר מאליו, כי קרייני, למשל, שמחה הרבה וביקשה לתת לה חצי רוּבּל וביקשה ממנה שתשב ואף הודתה לה וכיבדה אותה ביין־שרוּף ובמאפה־בצק. אולם גינא לא היתה נוטלת מעות והיתה אומרת: חס ושלום, בעלי ציווה עלי שלא אטוֹל פרוטה על־כך. הרי כבר אמרתי, שאילו בעלי רצה ליטול מעות על דברים כאלה היה פטור מיגיעה של לימוד, אולם הוא אומר כי גילו לו, שאין הוא מסוגל אלא ללימודים בלבד, ואין הוא מקבל אלא תינוקות שהוא יודע, כי הם והוריהם בוודאי יוציאו את שנותיהם. לא עליכם, הרי הוא מוציא שלושה מתלמידיו משכבר, כי, ירחם השם, אין הם נראים לו השתא, ואין הוא רוצה כלל להנהיג חידוש בביתו, שאיזה מן הלומדים מפיו ימותו אצלו. והנה מבינה את, קרייני, אם רצונך להיות בטוחה בילדיך, אל תשהי שהיוֹת וקחי דברים עם בעלי ויאספם כתלמידיו ותהי ברייה שלווה כל השנה כולה. בחיי, שנה אינה יום, במשך שנים־עשר חדשים אפשר שיתרחש הכול. יש שהילד מתאונן כי אחזתו צינה, ובינתיים אפשר שתפרח נשמת האב והאם, וכך את פטורה ואת בטוחה. בעלי ביקש אפילו בעצמו ליכנס היום אצלך, דחיתיו ואמרתי לו: חדל, משוגע, הרי הלילה אין אתה כבכל הלילות, הרי נפתל אתה הלילה עם הלא טוב שלא ייזכר ולא ייפקד, וקרייני הרי מעוברת היא. חס ושלום – נענתה קרייני – הלילה איני רוצה כלל, אני עסוקה, הילדים יתפחדו, ביום טוב אם ירצה השם. ניכר שבינתיים שמעה שכנה את הדברים האלה ונתאוותה גם היא וביקשה מקרייני כי תבקש מגינא, שתבקש מר’ שמעיה שירחם גם עליה ויאסוף גם את ילדה; בן יחיד הוא לה המסכן, והיא חרדה עליו יום־יום; תדע לפחות, כי היא בטוחה בו השתא. קיצורו של דבר, גינא יצאה מאותו בית בשלושה תלמידים, בלגימה טובה ובטעימה טובה, ויתירה עליהם רביעית אווז ויתירה עליהם תודה רבה; והלוך תלך לבית אחר, ועד אור היום וזימון הלימוד מוכן ומתוקן, ור' שמעיה ואשתו כבר הלכו שם בשמיני־עצרת לברך את המועדות.
יא. ר' שמעיה מברך־המועדות בשעת שמחה 🔗
ומי שלא ראה את שמעיה הקורא־מועד בבית המשתה לא ראה רעבתן מימיו. באותו יום שחש סעודה של שמחה, לא היה נוטל פרוסה לפיו, שיבוא רעב ונרעב לאותה סעודה ויאכל בתיאבון כהלכה. כשהמזמין לסעודה היה מאחר, התרגשה רוחו והיה מטעים את תלמידיו טעם ציפורניו המחודדות, שהרי מוהל היה. בציפרניו אלה היה מקיז דמם של הילדים הקטנים ואף של הילדים המגודלים שהיה מלמדם. תלמידיו עינם עין הכחול, וכבר ידעו בעיר, כי נער, שלחיו מצובטת ואפו וחטמו משורט, הוא מחדרו של ר' שמעיה, וזה היה סימן של בעל־פועל. אולם משראה את המזמין לסעודה, הוטב בבת אחת, שוב לא סיים את הקללה שפתח לקלל את הנער, שוב לא הוריד את הרצועה שהניף להצליף בה, ונשארה תלויה באויר כאבני הברד שנתלו באוויר מעל ארץ־מצרים, בהתפלל משה כי יחדל הברד. אלא ששם נפלו אך כתום ארבעים שנה על הכנענים בארץ־ישראל בימי יהושע ופה ירדה הרצועה ברוב כובד למחרת היום. כי לא כאלהים האדם, מיד חגר את האיזור הקאַמלוט, הכובע העגלגל שכבר היה מהוּה כולו ונראה מצדו שמאל כפרווה ישנה ושחוקה. נטל כף ומזלג וסכין, כי מנהגי הימים ההם שונים היו ממנהגי ימינו.
היום, למשל, מצויים בסעודה של שמחה כל המכשירים – צלחות די הצורך, כוסות די הצורך, כפות ומזלגות וסכינים די הצורך, אלא המאכלות אינם מצויים די הצורך והמשקאות אינם מצויים כלל. ובימים ההם איפכא – המאכלות והמשקאות היו רב והותר ולא חסרו אלא מזלגות וסכינים, והיו משתמשים בחצי תריסר מזלגות וסכינים לעשרה מניינים, והוא הדין בכפות, ושעל כן מברך־המועדות שלנו נטלם עמו ותקעם למאחורי האיזור, והלך בעוד מועד וברוב שמחה אל הסעודה וכל דבר לא עצרוֹ בדרכו. נזדמן לו מכּר, לא בירכו לשלום, אמר לו מי ‘ערב טוב’ לא השיב לו ‘שנה טובה’, אפילו אם הלך לאותה שמחה בבין הזמנים ונזדמן לו בעל־בית, שיכול היה בשתי מלים לזכות בתלמיד, לא נטפל אליו. אפילו המביא מים שתוקים או אברך מן העולם החדש המוליך את גבירתו לטיול, אי־אפשר להם שיהיו חרשים ואילמים יותר. אוי לו למי שמעז להפסיק אנשים אלה, אולם אוי ואבוי למי שרצה לעכב את ר' שמעיה בדרכו לסעודה של שמחה. נוח לעכב את השמש במרוצתה מלעכב את מברך־המועדות שלנו בדרכו זו. הרי אתה ברייה שאין בה כל דרך ארץ – היה אומר למי שעיכבו לשם שיחה – הרי רואה אתה שאין עיתותי בידי, הקצף יורד מפי ואתה רוצה לפטפט עמי, מוטב שתלך לשמוע קדושה, שהרי עוד מעט ואתה מאחר תפילת־מנחה. אולם משראה ההוא נצנוצו של נציב הכף והמזלג והסכין, הבין מיד להיכן הוא מפליג ונסתלק ממנו, כמסתלק מעיצומה של סכנה. וכבואו אל בית־המשתה היה מיד מקים מהומה, כי יתפללו מנחה, ולפי שהיה מעשרת הראשונים ולא היה מניין שלם, היה משחיל את עצמו אל המטבח וגורר את הקפילא ולא היה מרפה ממנו עד שנפטר ממנו בלגימה, באלתית ממולאת ודג לָכיס ממולא. ובשבתו אל השולחן לא היה יושב בראשו, ולא באמצע, אלא בקצה, שיוכל מדי פעם בפעם לשנות את מושבו, פעם אחת מצדו זה של השולחן ופעם אחת מצדו זה של השולחן, לטמטם את הקפילא, שיגיש שני חלקים, שהרי מנה אותו פעמיים. יתר־על־כן היה שם דוחק גדול, שכפו של זה נכנסה לפיו של זה ושעל־כן המגע שבינו ובין שכניו משני צדדיו היה קל וגדול ביותר, היה מסייעם הרבה לנקות את צלחותיהם וכל שלא יכול לתחוב לתוכו, היה מעבירו לתוך כיסיו. פעם אחת טעה מרוב דוחק ובלם כיס לא־לו – גלוסקאות, דגים, כוּפתאות, צלי, וכבר חלם סעודה טובה שלמחרת. כמעט שלא נותרה בו נשמה משנטפל לז’וּפיצה שלו ולא מצא בה אותו אוצר, אולם עמד מיד על טעותו, שוודאי בלם כיסו של שכנו שישב מימינו, בא אליו במרוצה ובעוצר־נשימה וסיפר לו טעותו. אולם ההוא לאסונו לבש באותה סעודה ז’ופיצה שאולה וכבר החזירה בהשכמה. מברך־המועדות שלנו רץ אל ההוא בקפיצת־הדרך, אולם ההוא שלח את הז’ופיצה שלו אל החייט, שיוציא במגהץ להוט את הכתמים שהוטלו בה בשולחן־הסעודה. שמעיה שלנו לא נתעצל ואץ־רץ אל החייט, ויצא ממש מכליו כשראה את חלק נתחיו המוברחים שהם שטוחים על שולחנו של כבוד החייט והוא סועד בהם לבו מרוב נחת. סיפר לו לחייט, כי נתח שמן זה שלו הוא, שביקש ליטול את חלקו הביתה וטעה. טעות היום טעות מחר, החייט לא נתן לו אפילו כדי לקיקת עצם, פרצו שם מריבה ותיגרה, ומברך־המועדות שלנו יצא ברוב תרעומת ובצאתו אמר: חכה ברנש, סופך תיפול בידי בליל־הושענא־רבה.
ועכשיו, קוראתי היקרה, עוד מלים אחדות על ערבי שבתותיו וערבי מועדיו ואחרי־כן על ברכת־המועדות האחרונה שלו וחסל.
יב. ערבי שבתותיו וערבי מועדיו 🔗
ערב שבת, אחרי חצות היום, כשיצא מבית־המרחץ היה נח כמה שעות על גבי הספסל הארוך שבחצר בית־הכנסת, היה מחליק זקנקנו ונהנה הרבה מעצמו. הוא ישב וכל העם עברו לפניו כבני מרוֹן – היה מתבונן בכל אחד ואחד כדרך שרועה או טבח מתבונן בבני הצאן העוברים על פניו בשביל צר, כדרך שנוהגים שם בכפר מרון; כשם שההוא היה מתבונן, מי השמנה שבהם והיה אוחז בה וממשמש בה בעברה על פניו, כך היה מברך־המועדות שלנו נטפל למי שניתן לזכות מידו בחצי קדרה שיכר־של־ניסן או ברביעית מי־דבש. על הרוב היה זה אלמן חדש או סתם פשוט־עם, שמעמדו אינו רע ונעשה מאנשי בית־הכנסת ונתן עינו בגבאות, או חתן טרזן הרוצה להיות תקיף בעיני חמיו וחמותו, ששמעיה הוא מבאי־ביתם. סחורות כאלה לא חסר היה מעולם, ובכל יום שישי היה נלכד ברשתו אחר, כי לינווא עיר גדולה היא שאין איש מכיר את רעהו. ואחר־כך, כשהיה מבוסם כהוגן, היה עומד וקובץ על יד לתוך מטפחת. בערב פסח היה בכור וראו אותו בכמה פדיוני הבן. אחרי חצות־יום היה נטרד לטלטל חביות יין ומצה שמורה לנגידים עשירים ולצדקנים יראים, והכל לא בחינם. בכל שמחה היה כוהן והיה מברך ברכת המוציא לפני הכול ובערב פסח היה נוטל חלה של מצה בכל הבתים, אולם בבוקרו של יום־טוב היה משמש לוי, כי היטיב לצקת מים. ערב סוכות היה מתרוצץ כגזלן ממש ברחובות ולולבים בידו והיה מלא כל הבתים. ועתה אספר על ברכת־המועדות האחרונה שלו.
יג. ברכת־המועדות האחרונה שלו 🔗
בימים ההם חי אצלנו בלינווא אדם מסויים שנקרא אורצ’יק הכיפה החכמה. ולא נקרא כך, אלא משום שהיה בחור פיקח מאוד, אולם איש הגון למדי. אף היה יודע־ספר כהלכה ופעמים היה גם לומד, ועם־זאת לא חסר שונאים. תכונה היתה בו לומר לו לאדם את האמת פנים אל פנים. ובאמת מידה היא שאין לה סליחה, כי קל לו לאדם לעמוד בעלילת־כזב מלעמוד באמת. ואף נוהג היה לומר את האמת דרך צחות, והיה שׂנוּא על כך, ושעל כן ניתן לו הכינוי כיפה חכמה. לא היה עשיר וחייו בשקט ובשלווה, כי היה לו כדי פרנסתו והמסתפק במועט הוא פעמים עשיר מבעל אוצרות, ממי שיש לו הרבה ומוסיף ותובע מנה ורוצה מאתיים.
מאמר מורגל בפי הבריות, כי מי שמגפיו שלימים אפשר שיהא מדמה כי כל העולם מרופד עור, ומי שצריך מעט ויש לו כמידת צורכו, אפשר שיהא מדמה, כי כל העולם הוא שלו, אולם אין הוא משתמש אלא כמידת צורכו. ויהי בהיותו בן ארבעים שנה שיחק לו מזלו הטוב, לא, שיחק לו מזלו הרע, שזכה בהגרלת וורשה, שהיתה מותרת בארץ־סוריא, ארבעים אלף דינר. והנה תשאלי, קוראתי, האם זכייה בארבעים אלף דינר מזל רע הוא. כן, אשיב לך, כי אנו יהודי סוריא ואולי גם אחרים אין אנו יכולים לעכל אפילו אלף דינר, כשם שאין אנו יכולים לעכל אכילה שלימה ביותר. זוכה מי בינינו באלף רובל, הרי הוא מוציאם מיד למרגליות וברקות ומיני משי; זוכה הוא בסכום מרובה יותר, הריהו מוציאוֹ לשידוכים גדולים ופעמים אפילו לקלויז. הוצאתו עולה עד מהרה על הכנסתו. מיד הוא משליך את פרנסתו הראשונה, כפי שתיארנו במעשה חיצקל לבדו, ומקץ עשר או שתים־עשרה שנה מתברר החשבון, וסופו של הגביר החדש שלנו – נגיד־קבצן, כלומר מחוסר פרנסה שקיבתו מקולקלת. והוא הדין באותו אוּרצ’יק, פרנסתו היתה על בית־חרושת מועט לסבון, וחייו בשלווה וביושר, אולם משזכה בממון, התענו הוא ואשתו ארבעים תעניות, שהם וכל העולם ישכחו אותו בית־חרושת ארור, ונעשה קצין־נגיד ואחר־כך גביר ואחר־אחר־כך אביון.
אולם, קוראתי היקרה, הפלגתי בדיבורי והריני חוזר לסיפור המעשה שלנו. אותו אורצ’יק, משזכה בממון, קנה חצר גדולה ועשה בה משכנתא, משמע שהתולעת העתידה לכרסם את התפוח כבר היתה חבויה בניצתו. מובן מאליו, כי אורצ’יק ייפה את חצרו וביום א' דשבועות עשה חנוכת־בית כהלכה; בגדול הטרקלינאות נערכו שולחנות במאכלות היפים ובמשקאות היקרים שבעולם, כמלוא כוח המדמה, ונקראו החשובים מאנשי לינווא. שלושה ימים לפני שבועות כבר המתה העיר כולה והנקראים נדברו ביניהם באיזו שעה יילכו אצלו, אם למניין הראשון, או אחרי המניין השני. דיינו, שהפליגו כל־כך בדיבורים, שר' שמעיה מברך המועדות שלנו נתאווה ביותר לאותו צלי וגמר בלבו, שאפילו יצטרך לוותר על שלושים ברכות־מועדות הרי כדאי לו לפסוח על כל הבתים בחג שבועות זה, ובלבד שיהיה בחנוכת ביתו של אורצ’יק. ובאמת, טעמו ונימוקו עמו, ראשית, ממילא נוהג היה ליכנס אצלו ביום־טוב, שכן היתה שייכות־מה בין אשתו הראשונה ששילח אותה ובינו; שנית הרי הוא ואורצ’יק התפללו באותה קלויז עצמה. בכל אלה היה נבוך בדעתו, שלא ידע אם אותה חגיגה תהא חשובה כשמחה, הרי לא יאה לו שיילך לא־קרוא, או שתהא חשובה לו כברכת־מועדות בעלמא, וכך שקל שעה ראויה בדעתו, עד שפסק בלבו, כי הפעם יימנה עם כלי קודש של הקלויז, לאמור יילך עם החזן והמגיד והדרשן והבעל־קורא והשמש. משום־כך לא התפלל בשבועות ותיקין, שהרי החזן יתפלל במניין השני; שנית, אם יתפלל ותיקין הרי ירצה לברך מועדות, ילגום לגימה ויטעם טעימה, והתיאבון שוב לא יהיה כפי שמצריכתו שמחה, שהיה מרעיב את עצמו כל היום כולו. קיצורו של דבר, התפלל במניין השני כאחד עם החזן. אורצ’יק התפלל במניין הראשון, ובני העיר נהרו אליו מיד אחרי תפילת ותיקין, כי מי לך אדם שאינו הולך לחנוכת הבית, ואמנם לא חסר בה אלא הרב, כי לינווא לא היה לה רב בימים ההם. דיינו, שהתפילה נראתה לו לר' שמעיה שלנו כאילו נמשכה מנצח עד נצח.
אחרי התפילה רגז הרבה על החזן שהאריך כל־כך, ואמר לו, כי רצונו לילך עמו אל אורצ’יק לברכת־מועדות. החזן שהקפיד משהו על כבודו אמר לו: לדעתי אין זה יאה, שהרי לא קרא לנו כדרך שקרא לאחרים. צא וראה, יחסן – נענה ר' שמעיה – מי קורא לחזן, לשמש, לבעל־קורא; אין דבר, סמוך עלי ונלך. החזן התרצה לו, ובייחוד שגם אחרים השיאו אותו לכך, ור' שמעיה הוסיף: אם לא נלך, אפשר ונטיל שנאה ומי רוצה בשנאת־חינם. ויתפקדו כולם כאיש אחד החזן, השמש, הדרשן, הבעל־קורא וקורא־המועד בראשם, ונתגררו אל אורצ’יק הכיפה החכמה שלנו, שהיו מאוסים עליו, כל־שכן מברך־המועדות. בדרכם דיברו על כל אותם הדברים הטובים המזומנים להם. פלוני אמר שלא שתה מאודו יין־פטלים, ואלמוני אמר שלא אכל מעודו בשר משוּמר, ומברך־המועדות אמר: מה לי כל השמועות, אומרים שהזלילה שם שפע־שפעים, ונפליא לעשות, אולם אל־נא תהיו שלומיאלים ותזדרזו בדרככם, כלום אין אתם רואים מה קהל נוהרים אליו. אכן אורצ’יק שלנו זכייה זכה. הלכו וגם באו, כנופית הזללנים שלנו באו בשלום לביתו של אורצ’יק שלנו. לא לעט־בשרים לתאר את התענוגות את השמחות והתענוגות שירדו עליו על מברך־המועדות משראה את המאכלות והמשקאות הנאים הערוכים על גבי השולחנות שבאולם, עינו לא ראתה כזאת ואוזנו לא שמעה כזאת מעודו. וינח ידו על בטנו ואמר שישו בני מעי, הנה הנה תתענגו על מה שלא התענגתם עליו מעודכם, ובזיזה אחת כבר עשוי היה להיות באולם וכבר עשוי היה לנער רוב צלחות, אלא שנתקיים בו הכתוב: הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, כי משהבחין אורצ’יק באותה כנופיה, ובפרט במברך־המועדות, רץ לקראתם בפנים שמחות ונפל על צווארו של כל אחד ואחד לאמור: הנה ידידים טובים הבאים לא־קרואים, באמת נהגתם כמנהג חכמים, שאילולא כן הייתם מטילים שנאה, ודאי שאנו מכרים מכבר, ואילו כל השאר הם מכרים מקרוב באו, ורצוני להשתעשע עמכם כאורח אחים, שעל כן אבקשכם, שתשבו פה שעה קטנה בפרוזדור ותמתינו קצת עד שיתהפכו הגלגלים והחבריא הלבנה, השקצים הצעירים, יילכו להם ואחר כך נשמח פנים אל פנים. אפילו זיוו של יום סיון אי־אפשר לו שיזדכך כדרך שנזדככו פניו של מברך־המועדות שלנו לשמע דברי אורצ’יק, בעל המאכלות האלה והמטעמים האלה, ועיניו הביטו אל האולם. כל כוסית, כל בן־בקבוק, כל מאכל השתקף בנפשו של ר' שמעיה שלנו והיה כולו תהייה, כיצד האורחים שם נעצרים מלבלוע הכל בבת אחת. יצא אורח, הוקל לבו, אולם משראה אורח נכנס, היה כולו תרעומת, והיה מוכן לדוקרו.
קיצורו של דבר, הם ישבו שם ברוב צרות משעה אחת־עשרה עד שתים־עשרה ומחצה, על לב ריק. וכל שעבר על פניהם היה שואל בצחוק, על שום־מה אין הם נכנסים אל האולם, ואורצ’יק עצמו ניגש אליהם מדי פעם לפעם ואומר: מה אעשה בהם, אין לדבר סוף, אולם האריכו רוחכם, מה אפשר לעשות, עוד חצי שעה. ומברך־המועדות השיב: מה אפשר לעשות, הארכנו כל כך לחכות, נחכה עוד מעט. ובינתיים ר' שמעיה שלנו השמנונית מנטפת מפיו וכל רגע לו כשעה. בקיצור, בשעה אחת בערך שכך מעט ההמון, ואורצ’יק שלנו יצא אל אחוזי־הבולמוס המיסכנים שלנו ואמר להם: ברוך השם, כבר נפטרתי מן החברה ועתה אני שלכם. ועתה אורצ’יק שלנו קרא בקול למשרת שלו: הרצקי, הבא את המפתחות. הרצקי הגיש לו צרור מפתחות, ואורצ’יק אמר: האזינו, קודם־כול עלי להראותכם במה זיכני הבורא, אראה לכם את חצרי, את כל האולמות. מהיכא תיתי, ירוו ידידי הטובים נחת גם הם. כך הוליך אותם לחצר. מברך המועדות שלנו ירד, ופניו – אפילו פני מת הנטמן בקרקע אינם רעים משל כמותם. כי לבו ניבא לו, שלא יחזור לעלות. אורצ’יק הראה להם את כל האורוות, את כל המחסנים, ואמר להם, מה הכנסתו של כל בית ובית ושל כל חדר וחדר, ואחר־כך התחיל להוליכם באולמות העליונים. אמר להם: את בתי־מגורי כבר ראיתם, ועתה אראכם את עליותי ותראו איך הם מכוסים פחים. גרר אותם אל עליות, והנה ידענו שדרכה של עליה שיש בה סמוכות, כלומר כל קורה וקורה יש בה סדק באלכסון, ואדם מגודל המהלך שם חייב בכפיפות וגחינות. אורצ’יק שלנו יהודי נמוך היה והלך למישרים, אולם מברך־המועדות שלנו ובני כנופייתו גבוהים היו וחייבים היו בכפיפה מחומשת. אורצ’יק השהה אותם שם שעה נאה והסבירם, באיזו תחבולות יעשה פה סוכה. אף סיפר להם, באיזה חכמות בנה את החצר, וחמישתם עומדים, בעוונות, צמאים וכמהים, כפופים ושפופים, עיניהם לא רואות ואוזניהם לא שומעות.
עתה שוב לא יכול שמעיה שלנו להתאפק ואמר: בחיי, ר' אורצ’יק, הרי ידעת שהשעה שוב אינה מוקדמת כלל, והסעודות שלנו תל האשפה יפה להם. אורצ’יק הוציא בחופזה את שעונו וצעק: השעה שתיים וחצי, ולוואי והקללות והאיחולים שנשיכם תאחלנה לי, תטבענה במעמקי ים, ובכן אחוס על דרככם, אקצר את הליכתכם, ותרדו מיד. אמר ועשה, פתח להם פשפש לרחוב, הוציאם, ואמר להם תודה. אפילו המן, לאחר התשפוכת החביבה שירדה עליו מיד בתו, לא היה חן מראהו כחן מראיהם עתה. כלי־הקודש רגזו לו לשמעיה שהסיתם לכך. מאמר הבריות כמותו כמושכל – אמר המגיד – קוראים לו לאותו ברנש כיפה חכמה ולא בכדי. שמעיה רגז על אורצ’יק, שהחמיץ לו שלושים ברכות־המועדות, וזו לו הפעם הראשונה שיצא שוקק וצמא ביום טוב. כוחו עזבו ואחזו השבץ וחי עוד כמה שנים כבעל מום. היו רואים אותו יושב בחצר בית־הכנסת וקובץ במטפחת על יד. כמאמר חכמינו כי המקבל צדקה ואינו צריך לה, אינו יוצא מן העולם עד שהוא צריך לה באמת. כי רכושו גנבה אשתו וברחה.
הנה, קוראתי היקרה, סיפרתי לך מעשה צחוק, אך לא לשם צחוק בלבד. תוכלי בו למצוא גם הרבה דברים מועילים, תוכלי ללמוד ממנו, איך נרחיק את עצמנו מפשיטת־יד, מלהיטות בולמוס, איך נגדל את בנינו לתועלת העולם, שלא להאמין בהבלים, איך לנהוג בממון, שכן סדר ממון גדול מריווח ממון. שוטה נוטל פתק וזוכה בממון, קונה סחורה והיא מתייקרת, כל אלה צריכים חכמה מעט. אולם שימוש טוב בממון צריך שכל גדול. לעת עתה רוב העולם קונים בממונם שונאים וחולי בלבד. ויותר מכל אלה ניתן ללמוד, מה היו פני העולם הישן. אין אני חושב, כי כולו לעג. סיפור כזה קרוי ביקורת ופעולתו יתירה על כל מוסר שבעולם כי אין לך מי שירצה שילעגו עליו, הוא מתקן עצמו, שכן כל איוולת ואיוולת ניתן לה כינוי גנאי שלה, את זה מכנים חיצקל־לבדו, את זה יעקל’ה גולדשלגר, את זה מברך־המועדות, והיי שלום.
[שמעיא גוט יום טוב ביטער, וארשה 1860]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.