א. מוטב שכל אדם יתחתן עם דומיו 🔗
אין לך בעולם ברייה, כּל־שכן אומה, שלא יהיו בה קצת חסרונות, ואף אנו היהודים אין אנו יוצאים מכלל זה. כי גם אנו קצת חסרונות בנו הצריכים תיקון, אמנם לא חסרונות־יסוד, אך הם מזיקים אותנו הרבה בעיקרי־החיים. המזיק שבהם הוא מנהגנו הרע בענייני־שידוכים, כי כל אחד ואחד רוצה להתחתן עם גדול ממנו, וסופו־של־דבר מתרוששים בשל־כך, מתעלמים מן הקרן; כלומר משום ייחוסם של החתן או של הכלה, או משום עשירותם, נראה הכול כהלכה, ואפילו החתן לא־יוצלח והכלה שלומיאלית, או ברייה גסה, שאינם יפים זה לזה, ולבותיהם אינם עשויים שיתקשרו כהלכה, כמשל משי וחבל עבה, וחייהם אומללים עד אחריתם.
ואילו עצת־חכמינו היא בהיפך מהופך, הם אומרים: נחוֹת דרגא וּנסיב איתתא, כלומר שׂא אשה שמדרגתה פּחותה משלך. שהרי כל אדם ודאי שהוא רואה עצמו מעולה בדרגה מכפי שהוא באמת, שעל־כן אם יתחתן עם פחות בדרגה מכפי שהוא רואה עצמו, יהא מעמדם שווה. וכדי להסבירך, קוראתי היקרה, דברי אלה, אביא פה לפניך אילו סיפורים נאים משמו של המגיד מדובּנא, שהיה נעזר בהם, לפרקים קרובים, כמשלים בדרשותיו, ועדיין לא נדפסו בשום מקום, והם יפים מאוד לענייננו. כי הוא עצמו, יהא מעמדם שווה. וכדי להסבירך, קוראתי היקרה, דברי לו משום כך בלבד שהיתה מיוחסת גדולה לעומתו. מוצאה היה מגדולי־רבנים ומוצאו מרבני־עיירות בלבד, ומשום כך בלבד כבר נראה להם כהוגן שהיא מגובנת, חרשית, סומית, צולעת מעט, זקורת־חוטם, ויתר־על־כן היתה מירשעת, צייקנית, היתה מקללתו תמיד ומגדפתו, ומכנה אותו חייטוּט, אוּד עשן, וכינויי־גנאי נאים כאלה. כי לשונה שנונה היתה, ביתר דיוק: פיה רע היה, פי אשת־שוק, מוכרת־דגים או בעלת־אטליז. והוא היה נושא זאת בסבלנות מופלגת, כדרך שסוֹקראטס האלוהי נשא מאשתו כּסאנטיפה המפורסמת בעולם. פעם אחת בלבד יצא מגדר־סבלנותו, משום שגידפתו ביותר בפני עדת־אדם שלימה, נענה ואמר: ‘רע! טעיתי בייחוסך’. ‘מה? – נענתה ברוב קצף כחיה זועמת – עוד ייחוסי קטן בעיניך? מי אתה ומי אני. אתה מוצאך מבעלי־דרשנים נואלים ואני מוצאי מגאוני־עולם’. פתחה ומנתה ייחוסה, שידעתו על פיה כיהודי תפילת אשרי, ולא התעצלה לפרוש שמותיהם של עשרת קרוביה, שהיו לפנים כולם רבנים בקהילות גדולות. ‘ואף־על־פי־כן מעט מדי – אמר – עוד חסר הרב האחד־עשר במשפחתך; או־אז היית אשה טובה בעיני’. ‘ובעשרה לא די’ – הוסיפה ושאלה ברוב ארס. ‘אין את מבינה כוונתי – ענה לה – ועל כן אזרי־נא כוח והחרישי רגע ואסבירך’. ‘רגע אוכל להתאפק – ענתה – ולא יותר. כי הרגע שלך מאריך גם הוא את הרוח עד־אימה, אולם מה אין עושים לשם ייחוס־אבות. על־כן אשמע על שום מה חסר ייחוסי עוד רב קרוב. על כל שונא ציון, מה פחת הוא במשפחה?’
‘דעי אשתי’ – אמר – ‘כי חכמינו אומרים: ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני, והוא הדין מן הסתם גם בלידתי. הרעים הדבר את אביך זכרונו לברכה שכבר היה עם המתים, שהרי את גדולה ממני בשנים, ופתח וצווח: “מה פירוש בתי תינשא לבנו של שנוֹרר, אי אפשי”. “החרש, רבי – נענה המלאך – יהא בה חסרון גדול, היא תזכה אל־נכון בגבנוּן”. מששמע זאת הרכין את חוטמו ונשתתק. כסבור היה המלאך, שכבר יצא ידי חובה. אולם לא יצאה שעה גדולה והגיח אב זקן רב ופתח וצעק מתחילה: “וגבנון כפול עשר – אמר ברוב קצפו – לא ארשה בשום פנים ואופן”. “החרש, רבי – נענה המלאך – היא תהיה גם חרשית”. “הה, חרשית – אמר – שאני”. והסתלק לו כחתולה הצידה. אולם המלאך לא נחלץ עדיין, משנפטר משני הרבנים, שכן עד מהרה נענה אב זקן שהיה יותר גאון משניהם ומיחה בידו: “אה, נכדתי יחידתי, תהא לה גיבנית ותהא לה חרשית, ובכל־זאת לא אניח בשום אופן, שתהא אשה לבנו של שנורר”. “אולם היא תהיה גם סומית” – נענה המלאך והשתיק גם אותו. וכן בדרכים כאלה השתיק את כל עשרת קרוביה הרבנים שהפריעו באותו שידוך, לכבודו של כל אחד ואחד מהם זיכה אותך במום אחר, כי יש לך, ברוך השם, עשרה מומים, ואין לך אלא פיך. ואילו נמצא עוד קרוב אחד־עשר והוא רב, כבר היה המלאך חייב לאָלמך, והיית הטובה שבכל נשי העולם’.
איש מפורסם זה, שהיה מעולה מעל הבּוּלבּוּס שלו (הכוונה למין אשה שהיא יחסנית גדולה והיא עצמה ראויה לכפרוֹת, שכּן הבּוּלבּוס לאמיתו חבוי באדמה ובחוץ אך הגבעולים היפים יפים הם לשטן) בא אליו פעם אחת איש הדיוט שזכה ונתעשר, וביקש מעמו שיתערב לטובת שידוך שבינו ובין איש מכובד בדוּבּנא, והבטיח לו שכר טוב. ‘ידידי אהובי’ – השיב לו – ‘חביבה עלי פרוטתך, אולם אתה גופך חביב עלי ממנה; כידיד טוב, הריני משיאך עצה, שלא תרצה בכך, שכן לא תגרום כל טובה לעצמך, כל־שכן לבנך. ואם לא תרצה לשמוע בקולי, שמע בקול חכם ממני; כוונתי לבן־סירא האומר, כי המתחתן עם אדם גדול ממנו מרכיב על עצמו אדונים כמספר בני משפחתו. ואם לא דייך באותו מאמר חכם, אביא לך משל שכבר יעלה אותך על דרך הישר, מה שחכמינו אומרים בכמה וכמה דוכתי: משיאים לו עצה טובה כלך אצל שכמותך, שפעולתו של משל גדולה לפעמים מפעולתה של עצה מחוכמת’.
איסוֹפּוֹס מספר במשליו מעשה בעכבר ששלומו שלום, והיתה לו בת יחידה להשיאה וביקש להשתדך ולא רצה להשתדך אלא עם השמש בלבד, ושלח אליה שדכן. אולם השמש כרוב יופיה רוב חכמתה, ושאלה מפי השדכן, על שום־מה הוא רוצה דווקא עמדי. על שום שאת מאירה את כל העולם כולו, ומה טוב ממך. השיבה לו: תגיד לו, כי אם הוא רוצה להשתדך עמי, משום שאני מאירה את כל העולם כולו, ואני לסברתו גדול־היצורים בעולמו של הבורא ואין למעלה ממני, דע כי יש בעולם מי שכוחו גדול מכוחי, וזה הוא הענן, כי הוא חופה עלי כמה וכמה פעמים ומאפיל עלי כרצונו. שמע זאת השדכן, הציע לפני העכבר, כי ישתדך עם הענן. נראה הדבר בעיני העכבר ושלחו אל הענן, אולם הענן הוכיח לו לשדכן, כי גם הוא אינו גדול־היצורים, שכן שולט בו הרוח. שעל־כן שלחו העכבר אל הרוח, ואילו הרוח הוכיח לו גם הוא, כי יש בעולם מי ששולט בו וזו החומה הגבוהה, כי היא עוצרתו במרוצתו. לפיכך שלח העכבר את השדכן אל החומה, ואילו החומה הוכיחתו, כי גם היא אינה גדולת־היצורים, כי יש עוד דבר ששליטתו מוטלת עליה, וזהו העכבר החותר תחת יסודותיה עד שהיא מתמוטטת לכרחה. סופו של דבר, שהעכבר נאלץ להשתדך עם שכמותו. וכן, הטוב שבידידי, תלמד לקח מפי המשל המחוכם הזה ותשתדך עם שכמותך; הדברים אלה נראו ביותר בעיני האיש שעלה לגדולה ועושר, הודה לו על עצתו, וביקש את הדומה לו, ולא ניחם על זאת כל ימי חייו.
וכן השיא עצה לאיש נכבד שביקש להשתדך עם איש שפל ביותר משום העשירות בלבד. אל נא תעשה זאת – אמר לו אותו חכם – ממון אינו אלא סיפרת אפס שאינה עשויה להגדיל אלא את הסיפרה שלפניה אך לא את האפס שלפניה, כלומר הממון עשוי להגדיל אדם הדיוט אם הוא אדם בעצמו, כלומר אם הוא בן־תורה, בעל מידות, איש אציל, אך לא אם הוא עצמו בור, בזוי, כילי ויתר־על־כן אדם פשוט. ומי שמשתדך עם שכזה, יותר משהוא מעלה אותו הוא משפיל את עצמו, כי כדרך הטבע הוא, שהשחיתות כוחה גדול יותר לסאב את רוממותו של מי שהיא מתחברת אליו, מכוחה של הרוממות להבהיק את שחיתותו. וזו כוונת שלמה המלך עליו השלום שאמר בקוהלת: יקר מכבוד ומחכמה סכלות מעט, לאמור משהו טיפשות מכריע את הכבוד הגדול ביותר ואת החכמה הגדולה ביותר, משל למישהו מכובד גדול וחכם גדול, הקטנה שבמעשי שטותו מעלבתו.
ומשנתגלגל הדיבור על אותו עניין חייבני בתורת מגיד לבאר לכם דברי המדרש בפרשת חיי שרה, הנוגעים בענייננו עתה. המדרש אומר שם, כי כשציווה אברהם לעבדו אליעזר לקחת אשה ליצחק, רצה אליעזר שיקח את בתו לכלה, ואברהם שהרגיש בכך אמר לו: אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך, פירוש: אתה מזרע כנען שנתקלל על־ידי נוח, ואני מזרע שם שנתברך מידי נוח, ואין ארור עשוי שיתדבק בברוך, וקושיה היא, שהרי אברהם הוצרך למימר איפכא, שברוך אינו עשוי שיתדבק בארור, שעל־פי דרך הטבע צריך שהמניעה תהיה מצד הברוך? והנה קושיה זו אתרצה לפניך כמעשה שהיה בעיר מולדתי ונתפשט פירסומו בעולם כולו, והיא יפה לענייננו עתה. לפנים, כלומר כד הווינא טליא. היה שם איש מסוים ר' אפרים צוֹרטלס, היה זה יהודי מופלג, מיוחס, דעתן, בעל מידות גדולות, בעל צדקה, ומשופע הרבה בפרנסה, יתירה מזו עוסק בצרכי ציבור באמונה, והיה גם חשוב גדול בעיר, ולא היו עושים בלעדיו כחוט־השערה. לבד אלה היה בעל נאמנות גדול והיו משלשין בידו נדוניות, ממונות קהל, ולפי שהיה חכם גדול היה ראש המדברים בכל אסיפה; קיצורו של דבר, הוא היה גאוותה של עירנו, שערי הסביבה התקנאו בנו על שיש לנו אדם חשוב כזה בעירנו, הנוהג בה סדר טוב כפרנס הגון.
אותו ר' אפרים היה לו בן־זקונים להשיאו, בחוּרוֹן נאה כבן שבע־עשרה, תלמודו בידו, בקי בכתיבה והולך בדרך הישר. האב ביקש לתת לו אלפיים זהוב נדן ומזונות־עולמים, וכמובן שקרן כזאת היתה חתיכת סחורה טובה לשדכנים והיו משכימים לפתחו ומשׂתערים אל שולחנו, ומציעים שידוכים, שידוך טוב מחברו. וכל אלה לא נראו לו לר' אפרים, שרצה בקערת הרקיע, שהרי גם הוא לא היה אלא בשר ודם, והחשיב את עצמו יותר מכפי שהיה. שידוך פלוני לא נראה לו בו הייחוס, שידוך אלמוני נראה לו ממונו מועט, שידוך שלישי נראתה לו הכלה זחוחה מעט, שידוך רביעי לא נראה לו מה שהזוג נתבקש להיות סמוך על שולחנם של המחותנים שישבו במקום שלא היה מקום תורה. וכך התגדל והוסיף והתגדל עד שנתמאס על השדכנים ועקפוהו והוקירו רגלם מביתו, ולא נראו לעיניו למעלה משנה. ועל שום כך היתה אשתו מקצרת ימיו. ‘סופו של דבר יהיה – פתחה ואמרה לו בדממת הלילה באין איש בבית – שתהא בורר ובורר עד שתשתדך עם בלן’, ‘עם בלן – היה משיב לה ביוהרה – שונאינו לא יזכו לכך’. ‘ואם לא עם בלן – היתה משיבה לו – תשתדך עם מי שדרגתו נחותה משלו, תשתדך עם בּוּרוּסקה השומר. כי בררנותך ודאי סופה רע’. וסופה של אותה תשובה נתמלא, כאילו נבואה נזרקה בה, ומכוח סיבה רחוקה שיש ללמוד ולראות ממנה, שהיחסן לא יתיימר בייחוסו והחכם בחוכמתו והעשיר בעושרו, כאשר אספר לך הכול אל נכון.
בימים ההם נמצא באמת בעירנו שומר־לילה שנקרא בּוֹרוּסקה, איש בעל ערמומית כהלכה, גברתן, שתיין כדיבעי והדיוט גדול, ויתר על אלה אף יהודי פגום. לפרקים רחוקים נראה מצטרף למניין, כל־שכן שלא נראה עולה לתורה, אין יודע אם משום שלא ידע או משום שלא החשיב את זאת, או משום שני הטעמים כאחת. הוא ישב מאחורי העיר בביתו הקטן שלו, ואף היו לו גן וכמה פרות, וחי חיי־איכר. כל יהדותו במה שהיה בא לברך ברכת־יום־טוב בבתי כל לקוחותיו והיה מתחפש בשמחת־תורה בשעת ההקפות. מעלתו היחידה היתה שהיה אדם ישר, והיה מקיים את אומנותו באמונה והחנוונים דעתם נחה ממנו ביותר. משפחתו – אשה, בת יחידה חתיכת סחורה בריאה, וזוג כלבים שהיה מסובב עמהם את החנויות. הוא חי לו במנוחה יתירה ובעושר משך שנים, עד בוא יום שבו נהפך ראשו למטה ורגליו למעלה, שכן נפלו בו תמורות גדולות שגזלו בריאותו ומנוחתו ולימים גם את פּתו.
היה זה ביום שנפלה לידו ירושה כפליים מאה אלף דינר מאחיו, שניטלטל בילדותו עם יהודי אמשטרדם, תגרי צרורות שהיו באים מדי פעם בפעם ליריד בזלווא. בהמשך הימים נעשה רוכל, אחר כך חנווני, ואחר כך סוחר גדול ועשיר אדיר. נפטר לעולמו בלא אשה ובלא בנים וציווה, מלבד ענייני צדקות, כפליים מאה אלף דינר לאחיו. מובן, שכל העיר כולה היתה כמרקחה ודיברו בזה במרחץ ובטחנה ובהקדש, החנוונים היו מהלכים כאילו ניטלו ראשיהם, שכבר הבינו, כי שוב לא ירצה להיות שומר, והיו מצטערים הרבה, שכן היה שומר־לילה זריז, כי כל ימי שמירתו לא היתה בחנויותיהם אפילו גניבה אחת. וכאשר יגוֹרו כן היה, כי עד־מהרה נסתלק משמירת־לילה ובא תחתיו אחר, וכבר בשבוע הראשון נידלדלו החנוונים. והוא קנה עד־מהרה בית נאה והתחיל לחיות חיי גביר, הלביש את עצמו ואת אשתו ואת בתו ברוב עושר, ונהג גם מנהג יפה בין הבריות, שכר לו מקום נאה בבית־הכנסת הגדול, ציווה לכתוב ספר־תורה והכניסו בהמון חוגג.
הירושה הזאת באה לידו בסמוך לאחר סוכות, ועד שלא יצא החורף כבר היה איש נכבד בעירו, עד שבראשון לפסח כבר באו אצלו הרבה מגדולי־העיר לברכו לרגל. קצתם כבר הוכיחו לו, שהם קרובים רחוקים לו, וכך קיימו מדרש קוהלת על הפסוק: עד ינתק חבל הכסף – זו שלשלת היוחסין, כלומר הכסף עושה את האדם מיוחס. אולם אותו בעל־ערמומית הלעיג עליהם יפה־יפה, כי משנכנסו לביתו, הקבילם בפנים נאות והכניסם בקיטון מועט וחשוך ובו חלונות קטנים מסורגים סורגי־ברזל, ושלא היה בו אלא ארגז מרותק בברגים וביקש מהם שיישבו על גבי ספסל פשוט מדירתו הישנה, וכששאלו לו, מה ראה להביאם הנה, השיב כבעל־ערמומית: ‘הבינונו־נא, הרי לא באתם לברכני לרגל אלא משום הממון שקיבלתי, כי עד שלא קיבלתי את ירושתי אפילו אחד מכם לא תקע את חוטמו לתוך ביתי, שעל כן הבאתיכם אל החדר, שהממון מונח בו, כלומר אל מה שלכבודו באתם’.
כל ימי חול־המועד פסח רחשו ובחשו בביתו שדכנים והציעו לפניו שידוכים, שהיה בהם בנותן טעם ההספד שיקשרו עליו אחרי מאה שנה, כלומר לא היה בהם טעם ולא היה בהם ריח, שעל כן סילקם מעליו, וביקשם שלא יוסיפו לבוא אליו בשידוכים כאלה. מלבד אחד שעיכב בידו, והוא ר' הרצל קריינס שדכן־מדינה שביקש ממנו, כי ייכנס אצל ר' אפרים ויציע לו שישתדך עמו. השדכן נתבהל לשמע ההצעה הזאת ואמר לו את האמת, שאין בו עזות לדבר נכבדות כאלה, שודאי שר' אפרים יראה לו את הפתח, ואולי אפילו יכּנו שוק על ירך. ‘אמנם אני אפילו מבין את זאת – השיב מי שהיה בוֹרוּסקה, כי עכשיו כבר נקרא ר’ ברוך – יודע אני, כי יהיו לך שם בזיונות, אך שדכן חייב להיות מרוצה מכל, ובפרט שאין אני מבקש ממך הליכת חינם, כבר אתה מקבל מידי שלושה דינרים, ולך ושדך. אלא שלא תרמה אותי, ותספר לי את תשובתו כדקדוקה'.
מה אין אדם עושה על שום ממון; על שום ממון הוא מבריח את הגבול, על שום ממון הוא נעשה מרגל, על שום ממון הוא מהלך על גבי חבל, דהיינו מעמיד את חייו בסכנה, כל־שכן עושה את כבודו הבל. ור' הרצל קריינס שלנו אף הוא אינו אלא בשר ודם, שלושה דינרים בימים ההם חשובים היו ברייסין כנדוניה, יתר־על־כן לגימה הגונה וטעימה הגונה מַן מוקדם של תנאים. נטל שלושת הדינרים והלך אצל ר' אפרים שעיניו כלו לראות שדכן. קיבל אותו ברוב ידידות, וביקשו שיישב, ואשתו הגישה לשולחן יין־שרוף וטעימה, ושניהם ישבו כנגדו, אוזניהם מחודדות לשמוע מה יציע לפניהם. אולם אותו ר' הרצל לא היתה בו עזות לפתוח פה, ודומה היה כבעל דרשן שניצב על־יד ארון־הקודש לדרוש ואינו יודע במה יפתח. וכן היתה לשונו אלומה עד שר' אפרים אמר לו: ‘שתיקתך אינה נראית בעיני, סימן הוא שאתה מתכוון להציע לי מי יודע איזה נחות־דרגה, אלא שאתה בוש בעצמך להעלות את הדבר על דל שפתיך’. ‘אי אי, אין דבר – אמרה צורטל – בכן, אל תבוש ותאמר’.
‘השידוך שאני מבקש להציע לפניכם’ – נענה השדכן – ‘הוא לכם, בעצם, שידוך בריא מאוד. נערה נאה, חתיכה בריאה, והיא בת יחידה להורים עשירים־במופלג. אלא חסרון אחד, שהשידוך קצת קרוב מדי, שאילו היה רחוק מאה מיל לא הייתם מערערים אפילו במלה אחת’. ‘אֶט – העיר ר’ אפרים – אם זה משהו הגון דין שיהא טוב גם מקרוב, ואם אין זה משהו הגון, לא יכשר ואפילו מרחקו אלף מיל‘. ‘לאוו, אל תאמר זאת ר’ אפרים חביבי – אמר השדכן – חכמינו אומרים שלא הפיל הבורא תרדמה על אדם הראשון, להוציא צלע ולעשות לו אשה, אלא שלא תתמאס עליו, ואולי על־כן אנו אסורים בעריות, כלומר בבת, אחות, כי במקום קירבה יתירה שם מידת כיבוד ואהבה חסרה, ושני עניינים אלה הם הנחוצים ביותר בחיי אישות’.
‘נו, אל תוציא את עצמותינו’ – נענתה צורטל– ‘אל תעשה שהייות, כי בננו מזקין בינתיים והוא צריך כלה משכבר’. ‘ועם־זאת לא אמהר כל כך להגיד לכם’ – אמר השדכן בצחוק – ‘כי לא פה המקום לדבר על השידוך הזה. עליכם לירד עמי למטה’. ‘ומה אתה חסר פה למעלה’ – שאל ר' אפרים – ‘דומה, כי גם פה אין נפש’. ‘לא, ר’ אפרים חביבי' – אמר השדכן – ‘לא משום כך אני מבקש דווקא למטה, הטעם הוא אחר לחלוטין. מכיר אני אותך כעסן גדול, שעל־כן אני חושש, כי אם אציע לך את השידוך למעלה, תבוא לידי כעס ותזרוק אותי מכל המדרגות, ואין אני רוצה בכך, כי עודני חפץ חיים ומבקש לראות נחת בזרעי, וכשאתגלגל מעל מדרגותיך התלולות יתפזרו עצמותי החלושות כעצמות השעיר לעזאזל’.
‘אל תחשוש לכך’ – אמר ר' אפרים בצחוק – ‘תוכל לדבר עם מי שתרצה, אנו נבלע זאת בנקל, ותבוא שלום הביתה אל אשתך וילדיך’. ‘אם כן’ – אמר השדכן – ‘נאה בעיני לדבר גם פה בקומה השנייה. עם־זאת עלי להקדים ולומר, שאני עצמי לא הייתי מתעורר על השידוך הזה, ומעולם לא היה עולה על דעתי לדבר בו, כי ידעתי מי אתה; אולם מה מועילני, כשההוא שלחני אליך, ואף נתן לי שכר הליכה כהוגן, והיה זה עיוות, אילולא הלכתי. שאלמלא כן היה שולח אחר וכבר היתה רועשת כל העיר כולה ואני הייתי מפסיד כמה דינרים’.
‘אם כן’ – נענו שניהם – ‘אין בלבנו עליך, ואל תוציא את עצמותינו ואמור. ייראה בעינינו – נעשה; לא ייראה בעינינו, מן־הסתם לא יידע איש על כך, שהרי איש ישר אתה וידיד טוב לנו’. ‘ודאי, ודאי’ – אמר השדכן – ‘ועתה דעו לכם, כי ר’ ברוך, הנגיד החדש, מבקש להשתדך עמך‘. ‘ר’ ברוך הנגיד החדש רוצה להשתדך עמנו’ – אמר ר' אפרים – ‘דומה שאני פה לא מאתמול. אני ואשתי הננו, ברוך השם, מן המקווה דהכא, ועד היום אין אנו מכירים בעירנו איזה ר’ ברוך נגיד חדש, שירצה להשתדך עמנו. עליך לברר יותר את דבריך ולפרשם, למי כוונתך‘. ‘משמע אין אתה רוצה להכירו’ – אמר השדכן – ‘כי מי איננו מכיר את ר’ ברוך הנגיד החדש?’ ‘אני כבר נכנס לכלל כעס’ – אמר ר' אפרים – ‘אמור לי ביהודית פשוטה למי אתה מתכוון’. ‘אני מתכוון’ – אמר השדכן – ‘לשומר שזכה זה מקרוב בירושה הגדולה’. ‘כך תדבר ואלה דברים אחרים לגמרי’ – אמר ר' אפרים – ‘שמו אינו כלל ר’ ברוך, שמו בוֹרוּסקה, ואין הוא כלל נגיד חדש, כי נגיד פירושו אדם אציל, והוא לא היה כן ואיננו כן גם עתה; כי ממון ואצילות הם שני דברים שונים, ואיפכא מסתברא; כל מה שההדיוט מעשיר יותר הדיוֹטיוּתו מתגלית יותר, נמצא שאין הוא ר' ברוך ואין הוא נגיד חדש, אל בּוֹרוּסקה השומר, ובכן לך לך לשלום לביתך, שאין אתה יהודי שוטה. ויפה שהקדמת והבטחת את עצמך. ולוֹ תגיד, כי הוא בעיני אותו בּוֹרוּסקה השומר כפי שהיה לפני שנים, כשהיה מהלך עם כלביו ברחוב, ואני הנני אותו ר' אפרים עצמו, שהשתדכתי עם ר' אליהו הינדס ור' אברהמל רייציס, ובבקשה ממנו שלא יוסיף להשתטות ויחפש לו שכמותו, וייקל ביותר למצוא, כי הדיוטות שעלו לעושר מרובים בכל עיר ועיר'.
מובן מאליו, כי השדכן נבהל אל הדלת והביא תשובה ברורה לבּוֹרוּסקה. אחר היה אוחזו השבץ אולם הוא לא נפל ברוחו, חייך אגב־כך ואמר לו: ‘אתה ר’ הרצל חביבי, אל יפול רוחך. אין זה אלא שמזומן לך להשתכר עוד פעמיים או שלוש פעמים כמה וכמה דינרים מידי על הליכותיך אליו וסופך תצליח; הוא ישתדך עמי, אין דבר, אלא צריך אורך־רוח, שידעתי כי יחסנים דרכם במשא־ומתן והממון נחשב להם יותר מן הייחוס. על כן לגום לגימה ולך לשלום הביתה ותקווה לשדכנות טובה, כי כבר עשית למעלה ממחצית דרכך. בעניין זה קשה ההליכה הראשונה בלבד, והיא ברוך השם, מאחוריך'.
אולם הדיבור על השידוך הזה עשה בהם בר' אפרים ואשתו צורטל פעולה בהרבה מכפי שניתן להקיש מתשובתו המרה לבּוֹרוּסקה. כי אך יצא השדכן מביתם, שוטט ר' אפרים בדמעות מרוב מורת־רוח, והתרוצץ בחדרו כמטורף אנה ואנה, הצית את מקטרתו וירק עשן ואש, וניקש בה בכל רגע על גבי השולחן וצעק לאמור: ‘נו, זו קצת העזה של ברנש, לשלוח אלי שדכן. לא, לבי קנוט, צריך הייתי לסטור על לחייו של הרצקי ולהגביהן מעל חטמו. אלא שהשכל בושש לבוא’.
‘ומה אתה סבור, בעלי’ – אמרה צורטל – ‘אין זה אלא עונש מן השמים. אמרתי לך מכבר, שכך יהא סופו של דבר. זוכר אתה, ובאמת כך הוא. אין להתייקר בשידוכים, אין להחזיק ילד עד שתצמח זקנו. ושוב אין אני יודעת על מי אתה כועס. על השדכן ודאי שאין אתה רשאי להתרעם שהרי, כדבריו, נטל כמה דינרים שכר הליכה זו, ואף התנצל יפה־יפה, והדין עמו, וכך אין לך להתרעם על בּוֹרוּסקה, ראשית על הצעה אין לוקין, שנית עריבה אני לך, כי אם תסרב, יעשה שידוך גדול מזה. כי אצלנו בווילנא עיר שנולדתי בה, משתדכים מיוחסים גדולים יותר עם בורים שעלו ונתעשרו ובפחות ממון. אמנם, אסכים עמך, כי אין הדבר כתיקנו, אולם כך דרכו של עולם, ואף לא מאתמול, וכן מצינו חכמינו אומרים, כי הקדוש־ברוך־הוא לאחר בריאת־העולם אינו עוסק אלא בשידוכים, אומרים הם, שהוא עושה סולמות ומזווג זיווגים, משמע כדי לשדך בין שני בני־אדם שאינם שווים, שאחד הוא מעולה ביותר והאחר שפל ביותר, הרי הוא עושה את המעולה כיורד ואת השפל הוא עושה כעולה, משמע שהוא עושה סולמות שבהם בני־אדם עולים ויורדים’.
‘כבר עלית על דרך נאה – אמר ר’ אפרים – כפי שאני רואה, הרי עוד מעט יכשר בעיניך להשתדך עם בּוֹרוּסקה'. ‘מי מדבר על שידוך – אמרה – כוונתי שאין להתרעם על־כך. הריני אומרת לך זאת, שתהא מתון יותר, אם ישלח אליך שנית. כי מכירה אני סוג של בני־אדם, אין הם מסמיקים למשמע סירוב ראשון, ולומר לאוו מפורש בשידוך אסור אפילו לגבי השפל שבשפלים. בתואל הפריע בשידוך שבין רבקה ויצחק ומת, כי דבר אלוהים הוא’.
דברי צורטל אלה שיככו את כעסו, כשמן המשכך את הים הרותח, ונתמתן משעה לשעה, מיום ליום, בייחוד מששמע בענין שידוכים שבין בּורוּסקה ובין שמריל ריינקיס איש סלוֹנימא, שהוא שם דבר, יהודי מופלג מיוחס ונגיד, שהתחתן עם מחותנים גדולים יותר משהתחתן ר' אפרים. הוא שמע זאת אפילו במקום מסוים, ובכל זאת עשה עצמו כלא־שומע, ואף לא סיפר לאשתו, שלא תנקר עיניו ותאמר, כי היא באמת חכמה, והיה מהלך כמה שבועות לאחר המעשה הזה כמי שאין דעתו מן העולם ומעצמו, וביתר דיוק כסגן־קצין ששמטו את סרטיו. וכשהיה מזדמן עם השדכן ר' הרצל קריינס, היה סוטה מעליו כדרך שסוטין מעל כלב שוטה או כדרך גנב הסוטה מבית־הסוהר. כי ביסודו של דבר, לא שקט לבו והיתה בו עירבוביה, שדעתו לא ידעה להסכים עם עצמו, אם להשתדך או לא להשתדך. עשרים אלף דינר קרויים ממון, אולם ייחוס גם הוא ענין גדול, ואף־על־פי־כן אין לדחות בידיים. שאם ישתדך עם אחר, דהיינו עם ר' שמריל, הרי לא יעצור כוח מרוב עגמת־נפש, ולהיפך אם יסכים לו לשדכן, יעמיד פנים מסבירות, יאמר לו בוקר טוב ברחבה, שהרי אפשר שישתמע מכך, (שהרי אין יודע סופו של דבר), כי ר' אפרים כבר רצה אלא בוֹרוּסקה לא רצה, והרי קלון־חינם, והבחור יישב ויזקין עד שיאפיר זקנו. שעל־כן נראה בעיניו ביותר, כי ברחוב לא יהא לו כל משא־ומגע עם השדכן ומוטב שיסטה מעליו. דיוֹ שאין הוא מבריחו מביתו, והשאר יעשה השם כרצונו.
כו, שבועיים תמימים יצאו בשקט, שבועיים שהיו להם לשני הצדדים כנצח. לבורוסקה, שאין זה יאה לחזור ולשלוח את השדכן קודם, ולר' אפרים שכבר ביקש לדעת, אם לא נחתם השידוך עם ר' שמריל. והנה תודות לשם יתברך חלפו השבועיים, והשדכן שוב נגלה בבית ר' אפרים ביתר עוז מבראשונה, שכבר ידע בבירור, להיכן רוחו נוטה. וידע זאת מפי אחד עוזריו, שהיה מפני העיר, ושהיה נעזר בו בסתר בשידוכים גדולים ולא שווים, כגון השידוך הזה, הוא ר' אברהמל חיינקיס, והוא־הוא שסיפר, כי ר' שמריל ריינקיס מבקש להשתדך עם בוֹרוסקה. הוא סיפר זאת, בהיותו עם אפרים בברית, כביכול כחידוש לכול, וכיוון לר' אפרים בלבד, ואף הבחין יפה־יפה, מה היתה פעולת סיפורו על אותו נכבד ר' אפרים, שהסמיק והחוויר חליפות. ומתוך השאלות ששאל מפיו ר' אפרים, מקץ ימים אחדים, בעניין החדשה הזאת, למשל כמה נדוניה דורש ר' שמריל ריינקיס, וכמה הוא נותן במזומנים, הבין יפה־יפה, כי כבר יש בו תיאבון לאותו שידוך, וביסודו של דבר היה כל העניין כזב. לא הציעו לו לר' שמריל את השידוך הזה והוא לא היה מסכים לו, אלא אותו ר' אברהמל חכמתו מרובה מיראתו, והיטיב להבין כי לב האדם הבל, ובכלל כל מגודל אינו אלא נער גדול, ואפילו ילד גדול, המתאווה לדייסה, שלא רצה בה רגע אחד קודם, בראותו שאמו החכמה מבקשת לתתה לילד אחר. וכך כבר פסע ר' הרצל קריינס השדכן שלנו על גבי גשר ברזל, וגם הפעם לא בחינם, כי בורוסקה הקדים ונתן לו כמה דינרים, והפעם בא לר' אפרים במוצאי שבת, היא שעת הלילה שבה ניתנה להם לשדכנים מקדמת־דנא שליטה גדולה, שכן בני־אדם עודם בה חציים שבת, נינוֹחים לאחר שנתם, ויושבים בביתם ומשתיירים שיורי שבת, יין־שרוף, דובשן, עוגה, מליח, חתיכת דג קרה, יתר על כן מרתיחים קפה שחור, בקיצור יש במה לסעוד את הלב.
נכנס הביתה בשבוע־טוב רחב, וזכה אמנם בשנה־טובה צרה, אולם לא שת אל לבו, כי גם הוא לא לקה שכלו, והבין כי לפי שעה אי־אפשר אלא כן, אולם עד מהרה ייטב לכול, וכן הזמינו אותו שיישב בשפה רפה כלומר לשם יציאת חובה בלבד. ישב וכדרך הפתגם מתוך בטלה בלבד עסק במקטרתו, שהיתה בידו תשמיש מועיל להושיעו בקצת מבוכות, כלומר ממצב רע שבו היה שרוי עתה, שהניחו לו שיישב ולא דיברו עמו כמה וכמה דקות כל דיבור, כביכול מחמת תרעומת. ברגעים לא־רצויים כאלה, שהיו מזדמנים לו לעתים קרובות (שכך דרכה של אומנות השדכנות מאז ומעולם) ושלא לעמוד בביושו כשוטה, כגולם, או כרמאי שנתפס בקלקלתו, היה נאחז מיד במקטרתו, כדרכו של משל: מי שנפסק דיבורו או נתפס בכזבו הריהו בינתיים מריח ריחה של טבק.
פיטם אותה טיטוּן, הציתה, תחילה שלא כהלכה ואחר כך כהלכה, ומילא מלוא החדר עשן, עד שצורטל אמרה לו: ‘באת אלינו בפתח השבוע ברוח ובעשן שיהיו לטובה’. ‘וכך, אמנם, יהיה, אם ירצה השם’ – אמר – ‘בואי עתה סופו מזל טוב בביתכם’, ‘הבה ונשמע’ – אמר ר' אפרים – ‘אלא משהו הגון, משהו חדש, שאם־לא־כן מוטב שתשתוק. דייך שזכית, שאני מדבר אתך בכלל לאחר הצעתך הראשונה החביבה והנלבבת. זאת היתה לך הצעה נועזת. אולם מאמר הבריות הוא: מי שילדיו עודן בעריסה דין שיניח כל הבריות’.
‘עכשיו אדבר נכבדות’ – אמר השדכן – ‘שידוך שמשדכין אותו לר’ שמריל ריינקיס איש סלונימא, גופו. נו, מוצא חן בעיניכם?' ‘אוי לשון משוננת לך’ – השיב לו ר' אפרים – ‘יודע אתה לטהר בה אפילו שרץ, או ביתר בירור: יודע אתה לתבל בה מאכל שהקיאוהו זה עתה. כסבור אתה, שאין אני מבין, כי כוונתך שוב לאותו בּוֹרוּסקה. יודע אני מה שמספרים, כי משדכין לו כאותו שידוך. ועם זאת סבורני, כי שם ירד עליו על השדכן פסק גדול מכפי שירד אצלי עליך. ודאי שר’ שמריל ראה עצמו נעלב רב יותר ממני‘. לא, חביבי ר’ אפרים' – אמר השדכן – ‘הדבר קרוב שייעשה. והראיה, ביום שישי זה קיבלה חיינה, אשת ר’ אברהמל חיינקיס, מכתב מריינקה אשת ר' שמריל ריינקיס מכתב, שבו היא דורשת מפיה בעניין בתו של ר' ברוך, אם היא יפה, אם היא בריאה, אם היא טובה, ואם תוכל להיות שרוייה עמה בשלום, שכן רוצים הם, שהזוג יהא סמוך על שולחנם. ועודה מסיימת את המכתב בפתגם הקדום: נוציא את הפרה מן הרפת, ואת הרפת נשרוף. היום ראתה אותי ונטלה ממני נתח חיי, על שום מה לא התערבתי באותו שידוך. ובינינו לבין עצמנו, אשמתך היא, שקיצצת כל כך את כנפי, ששוב לא היה בי עוז להסיח את הדבר לאחר'.
‘אם הדבר קרוב כל־כך לר’ שמריל' – אמר ר' אפרים – ‘הרי קושיה היא, מה אתה מבלבל בו את מוחי. ודאי שר’ שמריל הוא לו שידוך טוב ממני‘. ‘תיתי לך’ – אמר השדכן – ‘שהקשית, שמתוך תשובתי תיטיב להבין, כי ר’ ברוך הוא איש חכם ומבין בטיבה של סחורה, ואינו מניח לסמא את עיניו ולהונות עצמו בייפוי בלבד; יודע הוא שאינו דומה הבחור של ר’ שמריל כבחור שלך, ואין הוא ככוונתו. מהיכא תיתי, הוא מתאווה לייחוס, עם זאת עיקר כוונתו לקרן טובה, וזאת, אל נרמה את נפשנו, הוא חיציקל שלך בלבד. ואפילו היה בנו של בּלן לא היה מרפה ממנו, כי המוניטון של בנך הוא גדול מאוד בעיר, ושוב כשם שר' ברוך גופו הוא הדיוט הוא מבין יפה, הוא כּלה אליו עד מוות, והיום חזר ושלחני אליך, ואם גם עתה תוסיף בגחמנותך יאמרו עליך בעיר כולה, שאין אתה אלא משוגע. זכור־נא, כי אתה עושה את בנך מיליונר, ובהמשך הימים סופו יורש את כל הרכוש כולו, או־אז יקימו לו לחותן מצבת־זהב עם נוסח נאה ובמרוצת הזמן יקימו אוהל וישלחו כמה נשים עניות שתבכינה שם, עד שייעשה מקום נודע לקהל וייקרא אוהל רבנים, והרי הנטמן יחסן כפי שהיה ולפעמים למעלה מזה'.
דברי השדכן האלה לא החטיאו את מטרתם, שלא מצינו עדיין לב אדם שיהא קשוח וסגור כל כך, שמפתח החנופה לא יפתחנו, ומה לך חנופה עזה כדרך שמחניפים להם להורים בעניין בניהם, כלומר שמשבחים אותם באוזניהם, כמעשה הרצל השדכן שמרח אותם כדרך המורח בחמאה. עתה דיברו עמו דיבורים אחרים, הגישו יין שרוף ומיני טעימה, והפליגו לעומקה של שיחה, הנה דיברו בבּוֹרוּסקה והנה דיברו בחיציקל, וכך פטפטו עד שעה שתים־עשרה. עיכבו אותו לפת־ערבית, ור' הרצל יצא תוך ידיעה ברורה, שאותו שידוך יצליח, ואין צריך אלא שהות־מה, עד שר' אפרים יימלך בדעתם של קרוביו ומקורביו. ובינתיים התראה השדכן עם כל אלה והבטיחם שכר טוב אם יסייעו בידו, כי בּוֹרוּסקה כל כסף לא נחשב לו ובלבד שהשידוך ייעשה, ואמנם לא יצאו שבועות מרובים ונעשה.
מסתבר, שהיו תנאים שפירסומם נתפשט בעולם; נקראו כל החנוונים שהוא היה שומר חנויותיהם, אף נקראו כל פני העיר, נעשו אחר־כך סעודות לעניים, לאביונים, ללומדים עניים, ניתנה צדקה לרוב והעיר גילגלה בזה דיבורה ירח ימים תמים. קצתם אמרו שר' אפרים עשה כמעשה חכם, הבטיח עתידות בנו, וכבר עשאוֹ גביר גדול; ואלו קצתם אמרו בהיפך מהופך, כי מן הראוי היה שיימנע מכך, ואף בּזוּ לוֹ; אבל מה חשיבות לכל אלה, כל מה שאתה עושה אין אתה יוצא ידי הבריות, דייך אם אתה יוצא ידי עצמך. אולם לא כך היה מעשה ר' אפרים, שכן בסמוך לאחר התנאים נודע לו, כי היתה בו יד מירמה, וכל אותה פרשת ר' שמריל ריינקיס אינה אלא כזב; לא שידכו לו את בּוֹרוּסקה ואשתו לא שלחה מכתב לאשת ר' אברהמל חייניס, לא היו אלה אלא שקרים של תוהו. אולם מה מועיל, והפתגם הקדום אומר: שוטה סופו שוטה ומקח סופו מקח.
ויותר מכל היה ר' אפרים מיצר, שהמחותן לא שלח לו לחתן מתנה אחרי התנאים, ואף שהתעקש שלא ישלשו את הנדוניה לקניין, נתן לשדל את עצמו שישלשו אותם לתנאים אחרונים. אמנם, בּוֹרוּסקה הרגיעו בשני העניינים יפה־יפה. ‘מתנות לא נתתי לו לעת עתה – אמר לו – משום שאני מבקש לקנותם בחוץ־לארץ, והוא הדין בנדוניה שאין אני יכול לשלשה עתה, שאין בעירנו אדם בטוח כל־כך, שיהא מהימן עלי לשלש בידו. צריך לשם־כך ליסע לווילנא או למינסק ואין לי עכשיו שהות לכך’.
עם־כל־זאת לא הניחו תירוצים אלו את דעתו, שכבר הבחין, כי אותו בּוֹרוּסקה הוא איש ערום, ממזר כהלכה, וכבר ביקש לראות את עצמו שעה אחת לאחר סילוק הנדוניה. וכן היה סופר ומונה את השעות ואת הימים של שני החודשים עד תנאים אחרונים, כדרך אסיר הסופר ומונה את ימי מאסרו שנגזרו עליו. ואמנם, דאגתו לא היתה דאגת־שוא, כי אשר יגור בא. בּוֹרוּסקה לא שילש את הכסף ביום המסוים, ואף לא עשה תנאים אחרונים, וכשר' אפרים שלח אליו איש בעניין זה, השיב כי עליו לקחת דברים עם ר' אפרים, וביקש מיד שיזדמן עמו. התשובה הזאת לא נראתה לו לר' אפרים משתי פנים; ראשית, כבר התעורר על כך, שאותו בּוֹרוּסקה ודאי רוצה לבלבל את דעתו, שנית, כבר ניתן לראות בעוד מועד, מה תהא חשיבותו בעיניו אחרי החתונה, אם כבר עתה, לפני התנאים האחרונים, יש בו עזות לדרוש, כי יבוא אצלו. אבל מה מועילך, עשית שטות אחת חייב אתה בחברתה; תתפתל לכאן ותתפתל לכאן, כבר הרחקת יתר על המידה; יתירה מזו, אי אתה רוצה בפומבי רבתא שלא לשמח את שונאיך. שעל־כן נכנס אצלו עם לילה, וההוא הקביל את פניו יפה־יפה, נכנס עמו לחדר מיוחד וביקש תחילה שימחול על שלא בא אצלו. ‘לא עשיתי זאת, מחותני חביבי, חס ושלום, מחמת גאווה – אמר לו – שהרי ידעתי, מי אתה ומי אני; לא עשיתי זאת אלא משום שעניין פגישתנו מצריך בפירוש, שהפעם תטריח את עצמך אלי. שכן הדברים, שרצוני לדבר עמך, אינם ראויים שאומר אותם בביתך, כפי שתבין מעצמך’. ‘מה שהיה לנו לדבר’ – אמר ר' אפרים – ‘כבר דיברנו, כמדומה, עד גמירא עוד קודם התנאים. שעל־כן אין אני יודע מה יש לדבר ובייחוד מה אינו ראוי שידובר בביתי. אין אני מבין אותך’, אל תתפחד, מחותן' – אמר בּוֹרוּסקה – ‘אל תהא סבור, שאני מבקש לעקם משהו בממון או במזונות, המדובר מדובר והמוסכם מוסכם. אמנם, הדיוט אני, ולא אכחיש בפניך, אך איש ישר אנוכי. ומהיותי כן, אנוס אני לדרוש ממך דבר שתעשה לפני התנאים אחרונים ושיטיל מידת־שיווי, שתהא קיימת לעד ותשכין שלום שיהא קיים לעד בינינו ובין ילדינו, ותו לא’.
‘ושוב איני מבין אותך’ – אמר ר' אפרים – ‘ראשית, נראה כי בעזרת השם לא תהא לנו עילה להשבית שלום, ושנית, אין זה בכוחו של אדם להבטיח שלום־עולמים; ואף זאת, מה עניין הדיוט ואיש ישר לכאן’. ‘הבינני־נא, מחותני’ – אמר בּוֹרוּסקה – ‘לפי שאני איש ישר והדיוט, רצוני להבטיח את עצמי מפני קמיטת הלב העלולה להיות צפויה לי מן השידוך שלנו. שכן ודאי הוא, כי בהמשך־השנים אתה או אשתך ואולי אף בנך תבואו, במקרי־בית שונים, בקיטרוג על בתי, שהיא בתו של הדיוט, של שומר, ורצוני למנוע את זאת, באופן שכבודך וכבודי ישתוו לפני התנאים האחרונים. רצונך להיות מחותני, הרי רצוני שתזדקק לילה אחד לפרנסתי, שפירנסתני עד שלא זכיתי בירושה; רצוני שתשמור לילה אחד עם שני כלבי, ותכריז בכל הרחובות ‘מי כאן? זהירות, אש!’ או־אז כבר תשתווה לי, ושוב לא תוכל להתייהר על בתי’.
דרישה זאת לא נעמה לו לר' אפרים שלנו עד שניטלו ראייתו ושמיעתו ודיבורו מרוב כעסו, וכמעט שאחזו שבץ. ומשנתאושש, עמד על רגליו ונמלט לביתו, מבלי לומר מלה לבּוֹרוּסקה, והטיל את עצמו על משכבו, וכשאשתו לא יכלה להציל מפיו מה אירע לו, שכן ניטל דיבורו ונעצרה נשימתו מרוב עגמה ותרעומת, הבהילה רופא, ומשהוקז דמו ונמרח בחרדל, ובמשך הלילה חזר דיבורו, קרא עם שחר את צורטל וסיפר לה כל אותו מעשה ביותרת־חריפות, עד שצבטה את לחייה, קרעה את בשרה, וכמעט שחלתה כבעלה. ‘אוי ואבוי לנו – אמר ר’ אפרים – הרחקנו, להוותנו, עם אותו ברנש יתר על המידה, אוי, עולם של כזב, שאותו הרצקי לא יראה בטוב, שתבוא צרה על אותו אברהמל חיינקיס, ולסוף על כל קרובינו שהביאונו אל תוך הביצה המרופשה הזאת. אל התנאים באה אוכלוסיה של ידידים טובים ועכשיו אין לך נפש אחת לטכס עמה עצה. ולוואי שלא ישמחו לאידנו, שהרי כולם אינם אלא שונאים מחופשים במסווה של ידידים ותו לא'.
שלושה ימים כבשו זוג־הזקנים את הדאגה הזאת בלבם, שהכאיבתם כחץ מורעל ולא ידעו לשית עצה בנפשם, מה יעשו באותו הדיוט. יבטלו את השידוך, יעמוד החתן בלכלוכו וזיהומו ולא יוכל להיטהר מהם כל ימי חייו, כי מי ירצה להשתדך עם מי שכבר היה חתנו של בּוֹרוּסקה. יקיימו את השידוך, חייבים להכתים את כבודם האחרון. יחרישו, אין בכך ממש; שהרי בּוֹרוּסקה לא איכפת לו להמשיך את העניין עד־עולם. קיצורו של דבר, שקלו וחזרו בדעתם, ולא באו לידי גמר, עד שנראה להם להסתייע בפתגם־האכרים הקדום: קאלי ביעדא דא ז’ידא, משמע בצר לך לך אצל החוכר היהודי, וכאן היתה הכוונה לרב, כי באותו פרק היה בעיר רב חכם ואדם יקר, שהיו באים אצלו, מכמה וכמה ערים, לשמוע את עצותיו. נכנס אצלו ר' אפרים ושפך לפניו כל לבו, וביקש ממנו שיתערב בעניין, או לפחות, יתקן אותו בעצה, מה מנהג ינהג באותו עניין. ‘חביבי ר’ אפרים' – השיב לו הרב – ‘התערבות מאן דכר שמה, שכבר ידעתי כת אנשים זו, הדיוט שעלה לגדולה אין לך אדם שיהא נחשב בעיניו, וודאי לא יציית לי, וכבודי ייפגע לשוא. ולענין עצה ודאי לא הייתי מונעה ממך, אילו הקדמת לבוא, כלומר קודם שעשית עמו את השידוך, ואילו עתה כבר איחרת’.
‘ומה עצה היית עשוי להשיאני’ – שאל אותו ר' אפרים – ‘כפי שהכרתיו, הרי הדיוט זה אין כל עצה ותבונה כנגדו’. ‘הייתי משיא לך עצה’ – אמר הרב – ‘שלא תשתדך עמו. אולם עתה שכבר עשית שטות אחת, עליך להמשיך באותה טעות עד תומה. משמע, אין ברירה בידך ואתה אנוס לקיים את חפצו, ותתנחם במה שבנך סופו גביר עצום; ומה אין הורים עושים לטובת ילדיהם? כי אם אין אתה נענה לו, השידוך יתבטל, ותקפח את שני הדברים, גם את הכבוד גם את הממון. אמנם, העולם ימלאו פיהם צחוק, כשתמלא את רצונו, אך אולי תוכל לעשות זאת בחשאי ולא תדע נפש, ומי יודע אולי גזירה היא מן השמים, נמצא שאין ברירה בידך, ותעשה כטירופו’.
סופו של דבר, ר' אפרים נשמע לעצת הרב, שהרי מצא דבריו דברים של טעם, ושלח להודיע את הסכמתו, אולם בּוֹרוּסקה לא הסתפק בתשובתו, שלח לר' אפרים את משרתו במגררה והזמינו אליו. ר' אפרים נענה לו ובא אצלו, חציו חביבות וחציו תרעומת. בּוֹרוּסקה הקביל את פניו יפה־יפה, וגילגל ברוב ערמומית את דיבורו באותו עניין, ושיחתו עתה היתה מבישה ומלעיגה יותר מקודמתה, כפי שנספר מיד בקצרה.
‘מחותני חביבי’ – אמר אליו – ‘שמח אני מאוד־מאוד על שבאה בינה בלבך והשכלת לראות, כי הדין עמי. כי בשל־כך יזכה הזוג שלנו לחיי אושר ושלווה, כפי שכבר דיברנו קודם. שעל־כן מבקש אני, כי בליל־השמירה תתנהג כשומר ממש, שלא ייראה, כי אתה עושה זאת לרצוני או לאונסך, שאם־כן עמל שוא הוא ולא יביא לתכלית הנרצית, לפיכך אבקש ממך: ראשית, תלבש את פרוות השמירה שלי, תקח את שני כלבי ותכריז על השעה בכל אותם המקומות שאני הייתי מכריז; תצא לשמירה בשעה שש לפנות ערב ותעשה את הסיבוב בכל רחובות־הפאר עד שעה שש בבוקר. ואף אל תשכח ליטול את פנסי, ותשמור יפה־יפה, ותנהג זהירות מופלגה, שהרי באותו לילה תהיה שומר יחיד. קודם כל אתה חייב בזהירות יתירה ברחוב סלונימא, כי שם מצויות היקרות שבחנויות, ולדאבת הנפש מתארח עתה בעיר הגדוד השקאפסקאי, שאם תתפוס אחד מהם מתנכל אל חנות, תצפצף מיד בצפצפה שאתן לך, קולה נשמע מסוף העיר עד סופה. ולמען השם, אל תעטה עלי חרפה בשמירתך, כוונתי שלא תתנמנם חלילה, כי אותו לילה יסמכו קודם כל על שמו יתברך ואחר כך עליך; וכן עליך לבדוק את החנויות, אם הן נעולות כהלכה. קיצורו של דבר, עליך להיות אותו לילה שומר הגון, ואם תקפיד בכל אלה, הריני משלש את הממון ועושה בלא דיחוי את החתונה’.
מובן מאליו, כי ר' אפרים ישב אותה שעה כמעונה ומיוסר. מרוב צער קסס אצבעותיו ושלא מרצונו הבטיח לו הכול, ובשובו הביתה ירד לחיי עצמו ולחיי אשתו מרוב קניטה. בינתיים נתפשטה אותה חדשה על פני כל העיר והיו מלגלגים עליה בכל בית. ולפי שליל־שמירתו נקבע בידי בּוֹרוּסקה למחרתיים, כבר עמד כל הקהל כולו בכל הפינות לראות את ר' אפרים כשומר מלובש בפרווה ועם זוג כלבים, ועם משרתו של בּוֹרוּסקה כמדריך הילוכו, כלומר שיידע היכן יתחיל והיכן ייעצר והיכן יכריז על השעה, וכן נועד המשרת לבחון, אם הוא מקיים כהלכה את המדובר. יתר על כן, שילח בּוֹרוּסקה במזיד כמה חיילים שיתנכלו כביכול אל החנויות, והיה אנוס לתופסם, להתכתש עמהם, ולצפצף בצפצפתו. התפקעו מצחוק. מעולם לא היה לו לאדם לילה ארוך וחשוך כפי שהיה אותו לילה לר' אפרים, עד שזכה לשעה שש עם שחר, והתגנב אל ביתו ופניו ורוחו חשוכים כשל המן לאחר שהוליך את מרדכי בכל חוצות שושן; יתירה מזו, אחזתו צינה ותנומה. ‘ובלבד שהכול מאחוריך, בעלי’ – אמרה צורטל, כשנכנס הביתה –’ומה אתה סבור, תהא זו כפרת עוון, מי יודע מה חטאים עלינו למרק ונתמרקו בדרך־כך. יהולל שמו יתברך, שלא תארע לנו פורענות כזאת, אולם עלינו לקבלה באהבה'. ‘הו, אשתי’ – אמר – ‘ולו דבריך אמת, מוטב שהייתי שוכב חולה עשרה שבועות, ובלבד שלא יבוא עלי לילה מר כזה. כי יתר על גודל החרפה, מרעימתני שמחת הכול לאידי. עתה ראיתי, כי כל הימים נתפסנו לטעות, שהיינו מדמים, שהכול ידידינו הטובים ואין שונא לנו, עכשיו נתחוור בהיפך מהופך, כי הכול שונאינו ואין לנו ידיד טוב, שכן תינוק לא נשתייר בעריסתו ושלא יצא לראות כיצד אני עושה את הסיבוב’.
למעלה משבוע ימים לאחר הלילה החשוך הזה, לא נראו, מרוב בושה, ר' אפרים ואשתו צורטל ובנם ברחוב. ועוד היו מצירים בביתם, על שום מה בּוֹרוּסקה לא שלח אליהם בעניין שילוש הממון. מקץ עשרה ימים לא יכול עוד ר' אפרים להתאפק, וגרר את עצמו אל בּוֹרוּסקה בעניין הנדוניה. בּוֹרוּסקה הקביל את פניו ברוב ידידות, הודה לו על שקיים יפה־יפה תפקידו של שומר באותו לילה, וכשהזכיר לו ר' אפרים עניין הנדוניה, השיב: ‘אכן, הדין עמך, חייבני להשליש את הממון, אולם עוד עניין לי להביאו לפניך. שקלתי בדעתי, כי אין עלי להסתפק בך בלבד. רצוני שגם בנך יעשה סיבוב־לילה בעיר, כשם שעשית אתה, והרי אני עושה מיד תנאים אחרונים, משליש את הכסף ומגביל יום החתונה’. ‘לאו’ – אמר ר' אפרים –’הפרזת לדרוש ממני. ושנית, דומה עלי, כי בני יסרב, ולכפות עליו אין אני רוצה ואף אין אני יכול'. ‘הנה’ – אמר בּוֹרוּסקה – ‘לא הפרזתי כלל לדרוש ממך. אם הדבר היה יאה לך לעשותו, לבנך לא־כל־שכן. ואשר לדבריך, כי יסרב, דאגתי היא. אין דבר, כבר אפעל שייאות’.
קיצורו של דבר, אין אני רוצה להאריך לפניכם, בּוֹרוּסקה השיג את שלו, והעיר זכתה לראווה שנייה והכול בשל הפרוטה. ור' אפרים פקע אורך־רוחו ובא על בּוֹרוּסקה בדברים גסים, וכילה בו את כל החימה שהיתה צרורה בלבו. ‘אל תהא סבור’ – אמר לו – ‘כי בשל הדינרים המסואבים שלך, אענה לך בכול. לא, אלא בשל סיאובך אתה, ששוב לא אוכל לטהר ממנו את בני שנכתם על ידך, ולעשות בו שידוך אחר. הולכתני שולל למדי, אמור לי במפורש מחשבתך וכוונתך’. ‘אם יש בך באמת עוז’ – אמר בּוֹרוּסקה – ‘לשמוע את האמת לאמיתה, אומר לך בבירור; שמע, רצוני לבטל את השידוך, שכן כל בהילוּתי לא באה אלא כדי להשתדך עם אדם חשוב שאופיו הוא גדול ממש כשמו, ודימיתי למצוא אותו בך. והנה מתברר ההיפך; אם אתה יכול בשל ממון להתבזות ולהיות במשך לילה שומר, גם אתה גם בנך, ובלוויית כלבים ובעזרת צפצפה, הרי אני מבין, שאילו דרשתי שגם אשתך תעשה כן, היית נענה לי גם בזה, הרי שאתה כבר חשוד בעיני לעשות בשל ממון דברים גרועים יותר, שפלים יותר, ואף לרצוח נפש. ושנית, לפי שגם אתה גם בנך כבר הייתם שומרי־לילה נמצא שאנו מיוחסים שווים, ועל שום מה מגיעך ממון מרובה כל־כך. ובכן שוב אין אנו מחותנים, ולך־לך לשלום הביתה’. ר' אפרים יצא מלפניו אבל וחפוי־ראש ולא נראה לעיני הבריות כמה וכמה שבועות, כי אותו ענין הרעיש את העולם כולו.
סופו של דבר לא היה חלק ביותר, ר' אפרים לא האריך ביותר אחרי המעשה הזה, כתום רבע שנה נפטר לעולמו. אשתו מכרה את הנחלאות, ומרוב בושה עזבה עם בנה החתן את העיר, ומקץ כמה ירחים הלכו לארץ־ישראל. גם סופו של בּוֹרוּסקה אכזב; ראשית, לא נמצא אדם הגון שירצה להשתדך אתו בשל אותו מעשה שכבר היו יראים מפניו, ובתו הזקינה בבתוליה עד שהאפירו שערותיה, כי עד־מהרה, כלומר באותה שנה עצמה, נידלדל ופשט לרבים ורבים פשטו לו את הרגל, ובשנה שלאחריה נפלה שריפה ברכושו ויצא ממנה בלא כתונת, ושאר רכושו נתבזבז בחלאים שחלו גם הוא גם אשתו. בקיצור, במשך שלוש־ארבע שנים חזר להיות קבצן כבראשונה, אלא שקודם היתה קיבתו בריאה ועשויה לעכל הכול, ואילו עתה קיבתו מפונקת היתה ועצביו חלושים היו, ושוב לא היו יפים לשמירת לילה. שאילוא כן היה חוזר להיות שומר כקדם. כך נהפך עליו הגלגל בזמן קצר, עד שניתן לומר, כי נראה בחוש, שנענש בידי שמים על שום כך בלבד, שמצץ את דמו של ר' אפרים ואף בייש אותו בפני העולם כולו.
וכך, ידידי חביבי, סופם כמעט של כל ההדיוטות ופשוטי־העם שעלו לגדולה, שהעושר שירד להם במפתיע גורם להם פורענות ונוטל את פרוסת לחם־העוני שהיתה להם קודם, כדרך ששטף־מים גדול עוקר את היובלים הקטנים, עד שאין משתייר מהם אלא מעט המים לסובב את גלגל־הריחיים שסובבו קודם. וכל כך למה, שאותם בני אדם חוטאים ברכוש, שהגיעם בנקל, כלפי הבורא וכלפי הבריות, והבורא נפרע מהם עד־מהרה. כי הטבע עצמו לא יוכל כלכל אנשים כאלה, כמאמר שלמה המלך עליו השלום בספר משלי: תחת שלושה רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך ותחת נבל כי ישבע לחם – פירוש, מצויות שלוש כיתות־בני־אדם שאין האדמה יכולה לשאתם, כי מכבידים הם עליה, ושניים מהם מלך שהיה קודם עבד, ועשיר שהיה קודם קבצן שפל; ובינינו היהודים נחשב, בעוונותינו הרבים, הממון כל כך, שנבל שנתעשר ושלא היתה לו קודם פת, מתכבד כנסיך, כי הוא נקרא קצין, נגיד, גביר, שמות שמשמעם נסיך, שר, גדול, מלך, ככתוב: אמור למלך ולגבירה; קצין תהיה לנו; לנגיד על עמו ישראל. אנו היהודים ירדנו כל־כך, בעוונותינו הרבים, בזמנים אלה ובארצות אלו. אצלם אין הדעת ניתנת אלא על האדם ולא על הונו, וזו ודאי כוונת הפסוק: ויישח אדם וישפל איש – פירוש, אדם עצמו אין לו כל ערך.
אך דיינו, ידידי, בהפלגה בדרשות ובביקורות, בייחוד שהארכתי ביותר בסיפורי, רצוני לחזור לעיקר ענייננו בתחילת הסיפור. כוונתי לבאר לכם את המשמעות העמוקה והרמז המחוכם במדרש בפרשת חיי שרה, שאברהם השיב לו לאליעזר, כשביקש להתחתן עמו: אין ארור מתדבק בברוך, ולא להיפך, שהרי באמת הוצרך להשיב: אין ברוך מתדבק בארור, שכן ראוי שיהיה סדר העולם, שהברוך לא ירצה להתדבק בארור. אולם המדרש מבקש להסבירנו, כי הדין נותן, כי נכבד אפילו לא יחשוב להשתדך בנבזה, כי אם ירצה להשתדך עם הדיוט זה, סופו של דבר יהיה שאותו הדיוט לא ירצה בו, כדרך שראינו במעשה בּוֹרוּסקה, שעל־כן, ידידי חביבי, שמע בקולי, אל תתבזה בשל הפרוטה, אלא תשתדך עם מי שהוא בגדר ערכך, יהא נחות ממך כמה דרגות, אך לא נבזה. ואל תחשבו, שאנו ההורים מסוגלים לאַשר את ילדינו על־כורחם, או חלילה במעשה עיוות, ולוואי ונוכל לדאוג לילדינו כמצוות חכמינו, בפרנסה בכבוד, גם זה עולה ברוב קושי, ואנו זקוקים תמיד לחסדי־שמים כמאמר חכמינו: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו שאין עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, ככתוב: לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות.
ובכן, קוראתי היקרה, יערבו לך סיפורים נאים אלה על אותו אדם גדול, לאמור שתפיקי מהם תועלת כפולה. ראשית, תיהני מהם; שנית, יהיו לך להועיל, כי הם דוגמה נאה הלקוחה מחיי המעשה. תועלת זו תחסוך ממך רוב עמל ורוב עוגמת־נפש בחייך, בבוא עתך לעשות שידוכים עם ילדיך שיוולדו לך אם ירצה השם.
[בארוסקע דער שומר, וילנא תרל"ב, 1872]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.