א

המסורת, המעמידה את ראשיתה של האומה על שלושה אבות, נמשכה גם לכמה מיני ראשית אחרים בתולדותינו, ועדות לה, בשני דור אחרונים, אף ספרות יידיש המודרנית שמבקריה מעמידים אותה על שלושה אבות, והם: מנדלי, שלום־עליכם וי.ל. פרץ. אבל דין להזכיר, כי הם עצמם לא ראו ולא יכלו לראות את עצמם ראשונים, ונמצאו גם להם, בייחוד לאמצעי שבהם, שלושה אבות בשלפניהם. ואמנם, שלום־עליכם מדבר בפירוש על שלישייה, ועד היכן מגיעה הכרתו בה והוקרתו לה ניתן ללמוד מתוך שהוא תולה בהם כינוי של ענקים.

והנה משלושת האבות האלה אך האחד, מנדלי, חי עתה לא בלבד בתודעתו אלא גם בידיעתו של דורנו, ואילו שניים האחרים, אייזיק־מאיר דיק ויצחק־יואל לינצקי הם, לכל המוטב, בחינת פרקים בהיסטוריה של הספרות, וסימנך: אם לפסוח על קצת קטעים משלהם, השלובים באנתוֹלוֹגיות וספרי־לימוד, הרי גם כתבי לינצקי גם כתבי דיק אינם זוכים לחידושי מהדורות; ראשון נעשה בו ניסיון בודד, והוא פירסום קיצור ‘דאָס פּוֹילישע יינגל’ (וינה 1920), ואחרון נעשו בו שני נסיונות – נסיונו של דוד קאסל (1922) להוציא קצת סיפוריו על דרך מודרניזאציה, שלא היתה פטורה משׂרירות, כפי שהטעימו המבקרים שדנו אותה ברותחין, ונסיונו של שמואל ניגר (שיקאגוֹ 1954), שנעשה גם הוא במידה צנועה של זהירות; והצד השווה שבשני הנסיונות, שאין בהם כדי לשנוֹת מאותה גזירה של שיכחה והשכּחה, שירדה על שני הסופרים האלה. וכך נשתגר ההרגל למנות את אייזיק־מאיר דיק עם ראשוני בוני ספרות יידיש בדורות האחרונים, כשאפילו המתעניינים בספרותה ותולדתה יותר משהם יודעים אותו הם יודעים עליו.

ב

א. מ. דיק היה איש וילנה, בה לידתו (תאריכה מתנודד בין שנת 1806 ושנת 1814) ובה פטירתו (1893), ובה יצאו רוב ימי חייו, ואף יציאותיו לא הרחיקוהו הרבה מעליה, שכן ישב בעיירות ליטא (זלווה, ז’ופרין, נסוויז'), והוא נלוש בחומרה ורוחה של אותה עיר ואם בישראל, שהיה בה מראשוני ההשכלה והיה אח וריע למשכיליה ונתן ידו לכמה מתכניותיהם – פנייה אל השררה שתגזור על מלבושים היהודים הנהוגים, תקנת החינוך על דרך העמדת בתי־הספר, תקנת סדרי התפילה כדרך משכילי אשכנז (‘טהרת הקודש’) וכדומה, אך הוא היה שונה מהם גם בדרכו בחיים גם בדרכו בספרות. בחיים – לא נבדל במנהגו ובמלבושו מרוב יהודי־העיר והיה מעורה באורחם והליכותיהם; בספרות – אף כי כמותם כמותו מאוהבי השרידה היחידה, לשון־האבות, וממטפחיה, ועדים לכך חיבוריו בה (מסכת עניות, האורח, זפרונה, יוֵן מצולה על תוספאותיו), או חיבור כפול לשון (‘מחזה מול מחזה’ – ‘פורים שפיגל’), הריהם מיעוט בכלל כתביו (ועמד עליהם ש. ניגר במאמרו ב’העבר' 1919, ואחר־כך ‘אחי־עבר’ תרפ"א), ואילו רוב כתביו ועיקרם קונטרסים, שמניינם מגיע למאות, כתובים בשפת־האמהות, יידיש, ובה קנה לו בשעתו את עולמו.

חיבורים אלה שונים ומגוּונים בעניינם וסוגיהם – לרוב הם מעשי עיבוד של מקורות שונים, מהם גלויים מהם סמויים, מהם יונקים מתחומה של ספרות־בית, מהם שאובים מבארה של ספרות־חוץ, והוא עניין למחקר מפורט. בכלל העיבודים האלה מצויים מעשים של תרגום, הגורע אמנם ממקורם, אך אף מוסיף עליו מצדי־צדדים, ורוב התוספות מכוּונות להסברה, ברוח ההשכלה, ויש שגם ההסברה טוענת הסברה, ומכאן דרכו שלא להסתפק בהערות אלא לעטר גם אותן בהערות. הכוונה הברורה, שהדריכתוֹ בעיבודיו אלו, היא השׂכּלת הרבים ברוח המוסר והביקורת (בלשונו: קירטעש אוּן מוּראַלעש), אבל לא אחת תשוקת השיחה פורצת גבולות מגמתו, והוא מתגלה בסגולת משוחח־לתומו, כדרך שיחה (שמועס) של אנשים יהודים וכדרך gawęda של אנשים פּולנים, והוא משעשע בשילובי־סיפור ובקטעי־תיאור, המעמידים אותו במחוזה של אמנות או בקירובו.

ג

אפילו סקירה קלה וחוזרת על מגוונת הנושאים של מעשי תירגומו ועיבודו מעמידה לפנינו תשלוֹבת עשירה של צינורי־יניקה – אנו מוצאים בהם חיבורים הבאים לחבּב את ערכי־ישראל, תורתו, תפילתו (פרקי תהילים לרבות הפירושים מצודת־ציון ומצודת דוד; זמירות של שבת; הגדה של פסח; הלכות דרך ארץ; חובת נשים והיא קיצור שולחן ערוך לפשוטי־עם, וכדומה), כשם שאנו מוצאים בהם חיבורים הבאים לחבב את ארץ־ישראל (סיפור ארץ הקדושה; קורות ירושלים; איגרת ר' עובדיה ברטנורא לאביו) וחיבורים שעניינם פרקים מספרותנו הקדומה (הדרת זקנים והיא איגרת־אַריסטיאַס לפי תרגומו של ר' עזריה מן האדומים), מספרות ימי־הביניים (מבחר הפנינים), וביותר מספרות הדורות האחרונים, אם לפני ההשכלה (‘מסילת ישרים’ לרמח"ל), אם בתוכה (סיפורי חכמי יוון, נוסח יהודה לייב בן־זאב ב’בית הספר' שלו), וכן ספרי לימוד במקצועות־מדע, בין מדע ממשי (מלאכת מחשבת – חשבון ותשבורת), בין מדע מדומה (חכמת היד).

אבל חובה לציין, כי חיבורים אלה וכאלה כלולים בהם עיבוּדים, היוצאים מכלל תרגום ונכנסים לכלל מקור, כגון סיפורו: ‘דער פּרוּש פון בּארדיטשוּב’ (הפרוש מבּרדיצ’ב), השאוּל, אמנם, מזולתו (‘שלמה מול אדר’ לר' שמואל זינויל צאהלן), אך המעבד הטיל בו שינוי לצד מסגרת ההווי ולצד טיב הנפשות ובייחוד לצד המגמה, עד שסימני הפּיקארסקה נחלפים באותות ריאליסטיקה, ולפנינו סיפור משכילים, ביתר דיוק: מהתלת־משכילים מובהקת. ולא עוד, אלא עיקרה של המהתלה חוזר גם בחיבורים אחרים (כגון הסיפור: ‘די אוֹרחים אין דוּראצעסאק’). ואם במקור שלפני ההשכלה כך, במקור של ימי ההשכלה לא כל שכן, כגון הסיפור: ‘דער גלגול’, והוא עיבוד חיבורו הנודע של יצחק ארטר ‘גלגול נפש’ (ומעניינת ההשוואה בין המקור לבין קירובו – ר' יצחק בר לוינזון ובייחוד בינו לבין עיבודיו האחרים, אם בשילוח דרך סיפור – א. ב. גוטלובר, אם במקוטע דרך שיר – מ. ל. לילינבלום).

ולעניין מקוריו בספרות ההשכלה וסביביה, הרי הם מפליגים גם לסופרי היהודים כותבי לעז – בין אספי דברים שהוא פורש שמם, כגון ‘שבת־בלאט’, בין דברים שאין הוא פורש שמם כגון Sippurim של פאַשלס, בין חטיבות של מחברים שנמשך להם, כגון אהרן דוד ברנשטיין (‘פייגעלע מגיד’) וכדומה. ולא חש המעבד כי היתה בו, האדוק במשכילותו הראציוֹנאלית, יד הרומאנטיקה, שחילחלה בנפש המחברים ההם, שלאחר שנחרב, בחפצם ואף בידם, עולמם הישן נהגו בו מנהג של רוב חיבה, ואפילו של מעט כמיהה. ומשנוספה לכך גם השפעה מבחוץ, שהוא מזכירה בפירוש, הלא הם הטיולים על פני וילנה לכודז’קו, הוציא מתחת ידו כמה חיבורים, שההקדמה להם והציונים בתוכם יש בהם משום הסתייגות מגישה רוֹמאנטית, אך תוכנם ועניינם יש בהם משום התערות בה, וככל המשוער הוא עצמו לא חש באותה סתירה. ועדים לכך לא בלבד חיבורים, שיש בהם יסודות של אגדות־פלאים, שדים וקסמים, אלא בייחוד סיפורים האגיוגראפיים, שמפותכים בה מפלאות־צדיקים ותוכחות־מוסר, ויותר משחש המחבר חש קוראו, בייחוד קוראו הרחוק, בנפתולים של המשכיל־לרצונו והפולקלוריסטן־לכורחו.

ד

ואף שניכר בו העירוב של מגמה משׂכּילית ותכונה עממית, שהגיע לפעמים לידי מיזוג, והוא שעמד לו לעשות יסודות שונים, ואפילו סותרים, עניין לסיפוריו, ובכוחם ומכוחם לקנות לבם של רבבות קוראים, ובייחוד קוראות, שנעשה כאין ספק־קבע לחמדת־קריאתם (הוא חתם על חוזה, שעל־פיו התחייב להמציא לבית האלמנה ראָם ובניה חיבורים לעתים מזומנים – הנוסח נדפס בזכרונותיו של שלמה שרבּרק, תשט"ו), אין להוציא את המחבר רב־העשייה הזה מתחומם של זמנו, סביבתו, חוגו על השקפתם ותפיסתם. אדרבה, לא בלבד בסיפוריו, שהתפרנסו מחומרי־קריאתו, אלא אף בסיפוריו, שינקו מחוויותיו וזכרונותיו, והם, כמובן, מיטב־יצירתו ועשייתו, שקד לשלב את תכניתה של ההשכלה לסעיפיה השונים, ושעל־כן אין צריך רוב דברים כדי להסביר, כי סיפור כגון ‘המתעלף’ בא להמשיך את פולמוס הלנת המתים וסיפור כגון ‘ליל הושענא רבה’ ואף חלקו של סיפור ‘שמעיא גוּט־יוֹם־טוב בּיטער’ או ‘דיא נאַכט פון ט"ו כסליו’ (ליל ט"ו כסליו, ליל סעודת החברה־קדישא) וכדומה, באים להמשיך את המלחמה באמונות טפלות, כאמונה בעניין הצל בליל החותם או ברוחות מתים ושדים וכיוצא בהם, אך ההווי על ענייניו ונפשותיו, שהיו לו כטפל לעיקר נעשים לנו, הקוראים הרחוקים מזמנו ומקומו, כעיקר ופעמים אף כעיקר העיקרים, ושעל כן חיבוריו הם לנו כאוצר בלום של תיאור קלסתרים ודיוקנאות, מהם שנעשו שם דבר (חייציקל אַליין, יעקלי גאָלדשלעגער, שמעיא דער גוּט־יום־טוב ביטער, וכדומה), ציורים שיש בהם כדי טיפּוֹלוגיה משופעת של רחוב היהודים (הבדחן, השדכן, השמש, המשרתת, בחור־הישיבה העני, נער הרחוב, הממזר וכדומה), ולא עוד אלא מי שחתם על בקשה לרשות, שהיא תגזור על בגדי היהודים, ולשנים נחרד לראות במו עיניו, כיצד גזירה זו נדרשה הלכה למעשה, הרי בבואו להשלים את אסופת מאמריו הרוסיים של א. ל. לוונדה (נדפסה ב’דיעֶן') על הבגדים האלה, בייחוד אלה שעברו ובטלו, כתב חיבור מפורט, (‘די קליידער אוּמוועקסלוּנג’) שערכו לתולדות ההווי שלנו לא ישוער. הלכך לא נתמה למצוא בחיבוריו סיפורים כגון ‘בּאָרוסקע דער שומר’ או ‘דער יורד’ (ולדעת אברהם יערי הוא ממקורי ‘והיה העקוב למישור’ לש"י עגנון), ואף ‘נטקע גנב’ – המעמידות אותו מספר, שעיקרו מתמצה בסיפורו, סיפור ההווי.

אין צריך לומר, כי הוא הדין בסיפורי־הוּמוֹר, כגון ‘אַ פאַרדרייענעס’ (בלבולת), שבו הפעיל, דרך שחוק, מסכת qui pro quo, ובייחוד אסופת החיבורים וההלצות (‘בּליצענדע וויצען אָדער לאַכפילען’; וכן: ‘וויטצען מיט שפיטצען’). ולא עוד, אלא אף כמה וכמה סיפורי־בדים (גלגולת מת, מת חי, תרנגול שחור וכדומה) וכן כמה וכמה סיפורי־הרפתקה (שודדים וראש להם קאַרטוש, ובייחוד מסעות וסכנותיהם), אפילו ניתן בהם זעיר־שם זעיר־שם מתוכחת־משכילים, הרי היא כקליפה שהסרתה קלה, כמעט באפס־יד, והחיבורים מתקלפים כסיפורים לגופם, הפרוזים גם לצד ספרות של אמנות גם לצד ספרות של בידור, והרי מעמד־הביניים שבין שני סוגים אלה הוא־הוא מעמדו של א. מ. דיק ושל מחברים שהם תלמידיו בין מבחינה גיניטית (שמ"ר, שיצא לו מוניטון כדי כך, שכמה מחיבורי דיק נדפסו משמו, וכן יהושע מזח, יהושע בודזון), בין מבחינה דיאלקטית (ר' בן־ציון אלפס).

ה

עם כל שאיבתו מעברים, היה א. מ. דיק נטוע ועומד בטבּוּרה של קהילת ישראל, קהילת וילנה, ומכוחה גבר חיבורו בתולדות ישראל, וטיוליו בשביליה יוכיחו. כשם שלא מקרה הוא לו חיבור כגון ‘דער אידישער פּאָסלאניק’ (והוא מעשה במשיח שנתגלה בעירו בשנת 1822), כך לא מקרה הוא לו סיפור על הקאַנטוֹניסטים )‘דער סאָלדאטסקע סין’), כי הרי עליו עצמו כמעט שעברה כוס; ורישומי זמנו וסביביו ניכרים בסיפורו על יהודי וארשה בימי מרד הפולנים (מיאַטעזש), או סיפורו על הרוזן פּוֹטוֹצקי וגיורו ומותו על קידוש־השם (אמנם הגיע לידינו לאחר שחלו בו ידים מתקנות), וכשם שלא מקרה הם חיבוריו על יהודי ליטא (לדבריו, על־פי האחים וינדהאם) או על הליטאי בוולין, כך לא מקרה הם לו טיוליו הרחוקים יותר – אם במקום, כגון סיפורו על יהודי מארוֹקוֹ; אם בזמן, כגון סיפורו ‘מלכה אונ הדסה’ על ימי ריכארד לב־הארי (והוא לפי אויגן ריספארט, הוא־הוא הרב ר' יצחק אשר פראנקוֹלם, ויצא בתרגום עברי של מרים מרקל־מוזסזון, ידידתו של יל"ג, ואף בימינו בעיבודו של מ. ז. ווֹלפובסקי ‘מצודת יורק’). וכעין זימון בין הווה ועבר הם לו כמיני תופעות־מישנה של דמיונות ועלילות כגון ‘דיא צווייטע יהודית’ (ומקום גבורתה בדור קודם ובווילנה) ואפילו ‘העלענע די צווייטע’ וכיוצא באלה.

אבל הדיבור על טיוליו לתחומה של תולדת העם, בין דורותיה רחוקים בין דורותיה קרובים, מעלה כמאליה את השאלה, מה דמויות בה נראו לו עשויות כמופת לדורות ולדורו בכללם. קודם־כל הם רבנים, ששלימותם האמוניית וחטיביותם המוסרית מסגלות אותם להיות כמשאת־נפשו של איש ישראלי, ואנו מוצאים בכללם את ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל התוספות יום טוב, ר' דוד סג"ל בעל הטורי־זהב – אליהם ואל כמותם הסב המספר את דעת הקוראים בדרכים שונות, אם בתרגום דבריהם או קיצורם, אם בסיפורי חכמתם. בסביבי דורו בולטת הערצתו לגאון מווילנה, לר' רפאל כהן, שסופו רבה של האמבּורג, לר' אברהם דאנציג בעל ‘חיי אדם’ וביותר לר' ישעיהו מז’וּכוביץ, כמין צדיק של מתנגדים והצד השווה שהם מתוארים כאישי־מופת.

בדרך כלל ניתן לציין, כי הוא ראה דמויות־מופת בתחומה של המתנגדות, עד שלפעמים מיטשטשת לו ההבדלה בינה לבין ההשכלה (וכן, למשל, הוא מגדיר את שמשון הלוי בלוך כמתנגד גדול), והוא אף מביא, מתוך חיבה יתירה, דברי מוסרם של שלוחי המתנגדים, אלה גדולי דרשניהם – המגיד מדובנא, ר' צבי ווֹידיסלאבסקי (אביו של ר' שמחה־בּונם מפשיסחא) ור' לייב טארלר; והמעניין הוא, כי הוא מביא מדבריהם שהשמיעו באשכנז. פעמים מתעורר הרושם, כאילו הקואליציה שבין המתנגדים וראשוני המשכילים, לרגל מלחמתם המשותפת בחסידות, היתה למעלה מאֶפּיזודה חולפת. ואולי פעל בו החפץ לאשר את הלגיטימיות של ההשכלה, מתוך שהעמיד אותה לתומו כיורשתם של הרבנים שהיו ואינם והיו טובים מן הרבנים ההווים וישנם.

והרי האמונה בימים הראשונים הטובים מאלה מילאה כמה מבתי נפשו – בין נתן עינו במה שהיה קרוב במקום ובזמן, הלא היא וילנה, שהיתה בעיניו כליל השלימוּת, אך בני סביביה שפלשו אליה קלקלוּה; בין נתן לבו במה שהיה רחוק במקום ובזמן – תפיסת הפאטריאכאליות וחמדתה, כפי שנשתקפו במקרא, והעתידה להתחדש, וכנראה לשם חידושה קרא להליכה לערבות אמריקה, ואפילו תיאר חידושה ממש (והוא התעניין בה באמריקה לא בלבד באזורה של ההזיה אלא אף באזורה של המציאות, בעיבוד ספרו ‘דיא שקלאוועריא’, שהוא עיבוד ואפילו ייהוד סיפורה הנודע של הרייט בּיצ’ר סטאוּ ‘אוהל הדוד תוֹם’). איך כל אלה וכאלה, לרבות האוּטוֹפּיה החינוכית שלו (שנתפרסמה בידי ש. ניגר מתוך כתב־יד) הסתדרו בצד כמה מדעותיו הקדומות והמופרכות – לאלוהי הסתירות פתרונים.

ו

מחקר פועלו בכללו ובפרטיו רחוק ממיצויו, ובאמת ניתן לדבר על מיני התחלה בלבד, אף שהתעניינו בו מגדולי החכמים (אהרן ילינק בווינה, דוד רוזין בבּרסלא, משה גאסטר בלונדון) וניסו באסופת פזורותיו שבדפוס, הרי אפילו מספר חיבוריו לא היה ידוע כדקדוקו, וכבר עמעמו בו בחייו (ב’המליץ' 1868, כלומר בעיצומה של כתיבתו הפורה, נמנו חמישים וחמש יחידות), וגם עתה, כשמצויות בידינו רשימות ביבליוגראפיות, בין המצורפות לערכו בלכּסיקאות (ז. רייזן, וביתר הרחבה בלכּסיקון של ספרות יידיש החדשה, כרך ב), בין הנתונים כפירסומי בּיבּליוגראפיה מיוחדים, בייחוד מחקריו של יצחק ריבקינד בתוספאותיו של ש. ניגר (‘ייווא בּלעטער’ 1922), ושל אברהם יערי (‘ספרי א. מ. דיק בירושלים’, קרית ספר תשי"ז) לא הגענו לתשלום הידיעה, וניתן לשער, כי כמה וכמה מחיבוריו עלומים מידיעתנו.

אף מחקר מקורותיו רחוק ממיצויו, אם כי עסקו בו מטובי החוקרים (ש. ניגר, מכס וויינרייך), ואין צריך לומר מחקר לשונו, שהוא כבית־אוצר של פתגמים, מימרות, מטבעות־לשון, מורשת יידיש היונקת מן השיתין. (והרבה מביא מהם נח פרילוצקי בספרו ‘דאס געוועט’ וכן הרב ר' יהודה אבידע בספרו ‘דער וואונדער־אוצר פון דער יידישער שפראך’). אמת, לשונו קיימה מלוא אמינותה אך בראשיתו ונמשכה כתריסר שנים שבהן הקפיד על לשון העם כדרך שהקפידו אבות ספרות יידיש המודרנית, למן ראשוני המשכילים מחברי הקומדיות, אייכל וולפסון, דרך מנדל לפין ושלמה אטינגר, עד ישראל אַקספנלד, אך לימים סטה מדרך האמינות ולשונו נערבה, גם מצד התחביר גם מצד הלקסיקה, רוב יסודות פורעים, מהם רוסיים וביותר גרמניים. אבל גם בסטייתו לא חדלו חיבוריו מהיות בית־גנזים, וכל שניסה לבדקו העלה בידו רב.

ובבואנו עתה להביא לפני קהל הקוראים העברים מבחר כתביו, התכוונו לתחזית של עיקרי־כיווניו, ושעל כן ראינו להביא שלושה סיפורים גדולים יותר, וכן רוב חלקים מתוך כמה וכמה סיפורים, והם פרקים העומדים לגופם, ואף צרורות קטעים העשויים לשקף את ריבוי פניו, ותהא זו פתיחה לתגבורת ההתעניינות בו ובפעלו.

סיון תשכ"ו דב סדן

זהו תיאור נאה מאוד על ר' שמעיה איש־אליטא, מברך־המועדות, שלא היה מסוגל לכל דבר שבעולם אלא לברכת־המועדות, וממנו יתד לפתגם הפשוט אצלנו בלינווא, שאומרים עליו על מי שהוא טרוד כי דרכו דרך־שמעיה, כי אותו שמעיה היה בו נוסח־שמעיה, כלומר היה טרוד הרבה בברכת־המועדות.

א. בזה הפרק הראשון ידובר משהו בעניין ביקורת, כלומר

מה מועיל יש בתיאור מידות רעות המצויות בבני־אדם נשחתים, ואם ראוי לעשות כן על־פי התורה ואם זה מותר עכשיו על־פי המלכות.

הבדל גדול ורב המרחק בין המבקר ומוציא־דיבּה, יאמר אחד החכמים – כלומר הבדל גדול הוא בין האדם המתאר את המעשה והמידות של אדם נשחת ובין אדם נשחת, שאינו מדבר אלא בגנותם של בני־אדם, כשם שגדול ההבדל בין חונף ובין אדם המספר על מעלות טובות של זולתו. המוציא־דיבה פוצע בלשונו פצע עמוק בלב זולתו, כרוצח שאינו מתכוון אלא לרציחה, והמבקר פוצע כרופא, כלומר כדוקטור העושה מעשה־ניתוח או מקיז דם, להבריא את החולה; או מוטב שנאמר: כאותם פרופיסורים המנתחים גוויה מתה, שיוכלו להבין מה ליקוי גרם למותו, ועל־ידי כך כבר יידעו לרפא אחרים, ולהציל כאלה שניתן עוד להצילם. הם מתארים מה הזיק לו והאחרים כבר נזהרים. כי המבקר, המתאר מעשה אדם רע, אינו מתכוון גם הוא להציל אותו נשחת, הנקרא מת מיתת־מוסר, כלומר כמי שיושרו כבר הלך ואיננו; לא, אין הוא מתכוון אלא להזהיר את מי שמצויים בו עדיין ניצוץ של אנושות ורגש של כבוד. ומה שיש בכוחו של תיאור ביקורתי לפעול על לב־האדם, לא יוכלו לפעול עשרה ספרי־מוסר, שהרי אין לך מי שירצה, שאותו סיפור מגוחך יהא מכוון אליו. שום אֵם־חורגת, אם אך לא מתה מיתת־מוסר, כלומר עוד מצוי בה רגש של כבוד, לא תרצה שיכנוה גליקא האֵם־החורגת, וכל הרוצה להחשב אדם ואיש הגון כבר ייזהר שלא יכנו אותו כינוי מגוחך יעקל’ה גוֹלדשלגר, או כינוי של גנאי ר' שמעיה מברך־המועדות.

שלמה המלך עליו השלום, אבי־החכמים, הבחין בכוחה הגדול של הביקורת, כלומר עד כמה תיאור המידות הרעות על דרך הגיחוך פועל על לב־האדם, והוא השתמש בו הרבה, כפי שאנו מוצאים בספר משלי פרק ז', שכתב בו על מידותיה של אשה מופקרת־במופלג, ולא הסתפק באזהרות הגדולות הכתובות בזה בתורתנו הקדושה. כי הביקורת כוחה מרובה מכוחו של המוסר והעונש; שעל־כן אחי ובני עמי ואומתי האהובה עד מאד, קבלו ברצון את כל הסיפורים האלה, כי כתובים הם לישועתכם ואושרכם בזה ובבא, ואל יהיה כמהתלה בעיניכם, כי אין אלה אלא מוסר השקוי בנופת.

ב. על בואו של שמעיה מברך־המועדות ללינווא

עיר עדינה וקריה נאמנה לינווא מעולם, אנשיה טובי־לב מטבע־בריאתם, שקטים ושלווים, אף קומתם נאה, ונוטים הם להשכלה יותר משאר הערים במדינת־סוּריא [=רוסיה]. ואילולא באו אליה מפרק לפרק נעים־נדים וקבצנים ואף בעלי־אמונות תפלות מערים אחרות, כבר עשוייה היתה שתהיה מושכלת וחייה מאושרים בהרבה מכפי שהם עתה. אולם צדקותיה וטוב־מזגה מושכים אליה אלפי שנוררים והולכי־בטל, היודעים יפה־יפה להסתתר אל בין קפלי־הדת, כלומר בתחבולות של יראת־שמים, בכינים מזוהמות אל בין קפלי־כתונת, והם מתפרנסים מזיעת־האחרים ודמם. מובן מאליו, כי כל אחד ואחד מהם מביא את איוולתו ואת כוזבו והם משחיתים את לינווא שלנו עד־אין־שיעור. אחד האורחים הלא קרואים האלה, שעשו להם שם בלינווא, היה קודם יעקל’ה גולדשלגר ואחר־כך ר' שמעיה איש־אַליטא מברך־המועדות.

ויהי בימי חיצקל לבדו, נראה איש ואשלישיק המביא ביצים ללינווא, בעל־תפילה עם נער־משורר, ואותו משורר היה ר' שמעיה שלנו איש־אליטא מברך־המועדות. ומשלוחים כאלה מצויים היו הרבה בלינווא שלנו, על כל עגלה ביצים מוואשיוּלישיק או מאיישישוק, הבאה לעירנו, היה יושב יהודי בעל־תפילה, נער־משורר, נערה משרתת, וסופה של אותה עגלה, הטעונה ביצים ובני־אדם היושבים בה, כסופן של עגלות טאַבּאק שמביאים הווֹזיאַקים או הפּינטשוקים מפּוליסיה ללינווא; את הטאַבּאַק קונים סוחרי־הטאַבּאק, את השוורים הרתומים קונים הקצבים, ואת העגלות קונים העגלונים, ואין חוזר אלא הווֹזאק בלבד. כך גם סופה של העגלה הטעונה ביצים; את העגלה קונות תגרניות־בשוק, בעל־התפילה מתפלל בימים נוראים ונשאר בלינווא בתורת מלמד, נערו־משוררו נשאר בחור עני, הנערה המשרתת נעשית מינקת ואחר־כך אכסנאית, ואין חוזר אלא העגלון בלבד. וכן נשאר כאן אצלנו גם שמעי’קה לאחר הימים הטובים בתורת בחור עני באותה קלויז עצמה, שבה סייע בזמרה לחזן ונשא חן בעיני השמש, שגם אותו גררה והביאה לכאן עגלה טעונה ביצים. הוא נעשה קצת מתמיד ויתר־על־כן קצת מתחסד – היה משמר מקווה, חצות, אף היה פעמים הרבה מעלעל בספר הזוהר וקימעה־קימעה נחשב קדוש, וכבר התחילו לקרוא לו ר' שמעיה, וודאי היה עולה מי יודע עד היכן, אילולא התרגשה עליו ברכת־מועד שלא במועדה.

ג. פורענות שבברכת המועד

מחובת הבחורים האוכלים ימים, ובפרט בשבתות וימים־טובים, לסייע להם לבעלי־בתים שלהם בסיכוך הסוכה לפני סוכות, באגידת ההדס, ובהבאת האתרוג לשם הקפות לבית־הכנסת. ראשית, משום שדברים אלה הם בכלל מעניינם של אנשי קלויז, כשם שאצילי־פולין היו נוהגים, שתוגר בלבד היה מגיש להם מקטורת וטאבאק, ושנית כדבר המסתבר מאליו, שהרי הם מצויים תמיד בקלוֹיז ולומדים בה וכבר היתה להם שעת־כושר לעיין בספר צדדי, כלומר בשולחן־ערוך אורח־חיים, וכמה ימים קודם סוכות עיינו בהלכות סוכה, כלומר בדיני סוכה ודיני לולב, וידעו לעשות כהלכה. והנה מובן מאליו, כי ר' שמעיה שלנו סכך את סוכתו של מי שפירנסוֹ בימים טובים. אולם אותו אדם בעל־חצר היה, כלומר היו לו בתים משלו, והיה עושה את חדרו השלישי סוכה, כלומר היה מצווה להסיר את דפי־התקרה ולסכך בסכך. ויהי בהיות שמעיה שמה על העלייה ריחרח תפוחי־עץ המוצנעים בעלייה הסמוכה שהיתה שייכת לפלוני מוכר תפוחים, ואכל קצתם, וערבו לו ביותר; ותפוחים ערבים בחינם, ובפרט של אחרים, ערכם ערך. אדם הראשון נתפתה בשל עץ־הדעת, שמעיה שלנו לא־כל־שכן. קיצורו של דבר, מכאן ואילך היה שמעיה שלנו מבקר הרבה באותה עליית־הסוכה, ובכל פעם היה מסתייע בתואנה אחרת; עתה הוא צריך לתקן את הסכך, ועתה הוא צריך לבדוק את דפי־התקרה, והיה משוטט לו אל העלייה הסמוכה, ובולם מלוא־כיסיו תפוחים ויורד חרש, שליו ועליז, ובעלי־הבתים עוד היו מחזיקים לו טובה, שהוא שוקד כל־כך על תקנת־סוכתם. כמה פעמים הצליח דרכו בשלושה־ארבעה הימים שבין יום־כיפור וסוכות, אך לא כן היה ביום א' דסוכות. שהקיץ הקץ על אושרו.

אותו יום התפלל חצי־ותיקין, שיספיק להביא להם לבעלי־בתים שלו את האתרוגים למועדם, ולפי שהאתרוגים כבר היו בידו, נתן גם לנערות־המשרתות ולנשים־המשרתות, שתברכנה גם הן על האתרונים היקרים האלה, וכל אחת ואחת כיבדה אותו בכוסית יין שרוף וחתיכה דג וכדומה, ור' שמעיה שלנו הפליג לדרך־שמעיה, כלומר התבסם, עד שמעמד בדוחק על רגליו, שכן כל השנה כולה לא היה רגיל לשתות יין שרוף. ולכן כשעלה אל העלייה לאחר התפילה, כדי לבלום מלוא־כיסיו תפוחים, הרי בשובו, כשפסע על גבי הסכך, פסח על קורה אחת ונפל דרך הסכך אל תוך הסוכה על גבי השולחן, שהסבו אליו נכבדי־העיר, שבאו אל הנגיד לברכו ברכת־הרגל, ואפילו היה תלוי שעה הגונה באויר, כי הז’וּפיצה שלו נתלתה במוטות ובאונקלים שהיו תקועים בקורות, והקהל למטה היתה לו שהות להתבונן ולראות מראה מכנסיו ומתחת מכנסיו, כי לאסונו היו מקורעים לחלוטין. ואף־על־פי־כן לא הספיקו להורידו, כי הקהל נפחדו תחילה ואחר־כך התחילו צוחקים־עד־להחריד והתגלגלו כל־כך בצחוקם, עד שהוא נפל על גבי השולחן, שעמדו עליו בקבוקי־יין, צלוֹחיות־מרקחת וכדומה, והוא פתח וצעק: מועדים לשמחה. הורידו אותו מעל השולחן ספק חי, עוד חלה כמה זמן וזכה בשל־כך בחוטם מגובן וכן בכינוי מברך־המועדות עד אחרון־יומו. ובכל־זאת עמדה לו תקיפותו בעיני בעלי־הבתים שלו, שסבורים היו, כי הלך לבדוק אם דפי־התקרה פתוחים יפה־יפה, שהסוכה תהא כשרה לברכה, ומעשה־התפוחים לא נודע אלא למשמש־ההקדש, שפשט את בגדיו בבית־החולים.

ד. אשתו גינא הקולנית שנקראה קודם החתונה בתולת־ארץ־ישראל

ויהי בהיותו בן שמונה־עשרה שנה השיאו לו בתולה שנקראה אז גינא בתולת־ארץ־ישראל ולאחר החתונה נקראה גינא הקולנית. היא נקראה בתולת־ארץ־ישראל, משום שאביה נסע עמה לארץ־ישראל, אולם אך הרחיק שבעה מילין מלינווא, חלה שם את חוליו בעיירה קטנה ונפטר לעולמו, והבתולה חזרה מיד ללינווא ובידה שק עפר־ארץ־ישראל, ואותו הכניסו לו לשמעיה שלנו בכלל־הנדוניה, והוא נשאה לאשה והברכה היתה שורה בשק־העפר, שלא כלה לעולם. שניהם היו, אמנם, יפים זה לזה, הוא היה גבוה, גבו העקום מוטה ימינה, והיא גם היא היתה גבוהה ועקומה ומוטה שמאלה, הוא היה מדבר במעט צרידות וקולו כבטנון והיא כמותו; היא היה לה תבלול על עינה־ימין והוא היה לו תבלול על עינו־שמאל, ובעמידתו היה נראה כסימן־שאלה חי, והיא היתה נראית כמירדה. כשהיו הולכים לחוד נראו כסוסים שהותרו מריתמתם, וכשהיו הולכים יחדיו נראו כנשר כפול־ראשים. אחר־כך נקראה קולנית, משום שידעה לדבר הרבה מאוד ודיבורה תמיד על עצמה ועל בעלה בקולי־קולות. היא ידעה, מה מתרחש בביתו של כל אחד ואחד, כיצד כל אחת שרויה עם בעלה, היא היתה לוח חי והיתה זוכרת, מתי כל נערה נישאה וכמה פעמים סובבה עם בעלה וכמה פעמים ניתן לה גט־פיטורין, מה חודש מחדשי־הריונה, ופניניה של מי ניתנו משכון, ומי מדברים בה סרה ומי אין מדברים בה סרה. בקיצור, היא ידעה על כל החיים ועל כל המתים ועל כל גדולה ועל כל קטנה. היא ידעה מה מתבעבע בכל ביצה ותמיד היו חדשות בפיה. היא ילדה לו לר' שמעיה שלנו שישה ולדות, חמישה נערים ונערה אחת, ולא היניקה אפילו אחד מהם עד תומו. היא היתה מוסרתם למינקת, ונשים יראות היו משלמות דמי־מינקת והיא עצמה היתה מיניקה תינוקם של אחרים, ילדם של נגידים. את אהבת־בעלה נוכל להבין מתוך מלים מעטות, שאמר לה – כשהגיעו פעם אחת שניהם לנהר רועש, ועליו מעברה צרה ורפויה, נעצרו שם שניהם, והוא אמר: תלכי את קודם, וכשאראה כי המעברה כוחה לישא על גבה אדם, אעבור גם אני; והיא אמרה: לא, גבר אתה, לך אתה תחילה; חלק עליה ואמר: הלא תביני, אם אני אעבור ואפול לתוך הנהר סופך עגונה כל ימי חייך, אולם אם את תטבעי, מה מני יהלוך. לא, קוראה יקרה שלי, עוד דברים רבים בפי על גינא שלנו, ולא כאן המקום להאריך.

ה. פרנסותיו של מברך־המועדות שלנו

כלל גדול בהפילוסופיא: מהאין יהיה אין – וכמובן, אם שני קבצנים לא־יוצלחים מתחתנים, גזירה שיהיו קבצנים, אלא־אם־כן נעשים רמאים או אפילו רוצחים, רחמנא ליצלן. אין לך כל ברייה בעולם, שתהא מזדווגת קודם שמזונותיה מוכנים לה בשדה או ביער. יש במדינותינו עוף הקרוי חרטום־עקום, הריהו מזדווג אך בראשית שבט, כי אז מוכן לו מזונו, אלה גרגרי־האיצטרובּלים הגדלים בעצי־האלונים, המבשילים מכוחו של הכפור הגדול. אשר יצר את האדם בחכמה – מקשים חכמינו קושיה גדולה על־כך, והרי אפילו הזבוב נברא ברוב אמנות. והתירוץ הוא, שהבורא ברא תחילה כל צורכי־האדם ואחר־כך ברא אותו גופו, ואילו אצלנו, יהודי־סוריא, איפכא – אנו בוראים תחילה את האדם ואחר־כך אנו מבקשים מזון בשבילו, כלומר אנו מתחתנים תחילה ומעמידים ולדות, ואחרי־כן אנו שואלים מהיכן נחיה, ובינתיים אנו חיים כמה שנים על חשבונם של אחרים בלבד. אחד מאוכלי־חינם אלה היה גם ר' שמעיה שלנו מברך־המועדות. קודם החתונה היה אוכל ימים ואחרי החתונה התחיל לאכול חודשים, חצאי־שנים ושנים תמימות, כי התחיל ללמד תינוקות והתנה עם כל בעל־בית, שיהא לו חודש מזונות על שולחנו, ואחר־כך כשנתפרסם כבעל־פועל, כלומר שהוא מתאכזר על התינוקות ועושה אותם לא־יוצלחים גמורים ומשוגעים־למחצה, כבר ניתנו לו חודשי מזונות, ולא היה הולך לביתו אלא ללון.

מובן מאליו, שלא היה בעל־הוצאה, אשתו היתה מיניקה תינוקותיהם של נגידים ואת תינוקותיו שלו היניקו מיניקות מן הצדקה הגדולה, שכן לינווא עיר־צדקה היא. והוא עצמו אכל מזונות על שולחנם של בעלי־בתים, ואך נגמל תינוק מתינוקותיו היה שופך לתוך פיו כף דייסה דקלויז, ואותו תינוק שוב לא נהנה מפרוסה שלו עצמו עד יום מותו. ושנית, היה באמת קבצן, ופירושה של תיבת קבצן, אדם הרגיל מילדותו לקבל ושלא ליתן. הוא מאותם הברואים, שהחכמים מספרים בהם, שיש להם פה־של־מעלה לזלול ואין להם פה־של־מטה שיפלטו זלילתם כדרכם של כל הברואים. זהו מין כזה, המתגולל מילדותו על שולחנם של זרים ואינו רגיל לראות את אביו ואמו בוכים בערב־יום־כיפור בברכת־המזון בשעת אמירת־המלים: ונא אל תצריכנו ה' אלהינו לא לידי מתנת בשר־ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.

מין שכזה המלחך פינכת זרים – שוב לא צפוי כל דבר טובה ממנו, ואפילו יעשיר, סופו קבצן תמיד; המעולה שבמזלות לא יטהר אותו מקבצנותו, תערב לו תמיד פרוסת־פיתם של זרים מצליו שלו עצמו; ייטב בעיניו לבקש נדבת־פרוטה ברוב יגיעה, מאשר להרוויח עשר פרוטות בנקל ובכבוד. דומה הוא כאותו עכבר, הנשאר חי מעשרת העכברים שהיו כלואים בכלוב־ברזל והרעיבו אותם עד שאכלו זה את זה ולא נשאר מהם אלא עכבר אחד, וכשהוצא לחופשי שוב לא אכל אלא עכברים. הוא הדין באותו קבצן – משטעם משל אחרים, שוב לא יאכל משלו. אפשר שיהא בעל־מיליונים ויהא מוכתר בנימוסי־נימוסים, וסופו תתגלה קבצנותו. מעשה ברופא גדול, כלומר דוקטור, שהיה מרפא ברוב־אמנות והיה מבין נכונה טבעו ואופיו של כל אדם. פעם אחת ריפא אדון גדול, והוא שילם לו שכר הרבה וציווה להוליכו הביתה בעגלת־איכרים; דבר זה חרה לו לדוקטור ולפני צאתו אמר את הדברים האלה: דע לך, אדוני, שאתה ממזר; אביך לא היה אדון, אלא בן־משק באחוזתו של אדון, ודבר זה הכרתי מן העגלה, שבה שילחתני. והאדון הזה חקר חקירה גדולה את אמו, והודתה לו. מכאן אנו למדים שאין בידי אדם להעלים את גסותו המוטבעת, וזה עומק־משמעותה של תורתנו האומרת: פוקד עוון אבות על שילשים ועל ריבעים. תיבת עוון פירושה אינה תמיד חטא, פעמים פירושה חסרון, כפי שמצינו בישעיה פרק ל"ג: ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשא עוון, ופירוש עוון – חסרון, משום שמידה רעה ומידה נשחתת מתנחלות מאב לבנו עד דור רביעי. לא־כל־שכן ברייה כר' שמעיה שלנו, שהוא גופו היה קבצן ואבות־אבותיו היו קבצנים. הוא צבר הון גדול בקבצנותו וחי חיי קבצן.

ועתה, קוראה יקרה, הרבינו שיחה על הברנשים המזוהמים האלה, וכבר תביני מכך, שאין עשיר אלא מי שלבו אציל, ואין עני אלא מי שלבו נצור ואופיו מנוול, ויהא גם רכושו גדול. דיינו, ששמעיה שלנו קנה לו, בהמשך־הימים, חשיבות בלינווא, הוא נטל עליו כל פרנסות קבצניות הטוענות פרוטה מרובה. ראשית היה מלמד, היו לו חמישה־עשר תלמידים ומכל אחד ואחד קיבל שלושה דינרים. אמנם, היו מַתנים עמו, שלא יהיו לו למעלה מעשרה תלמידים, אולם חמישה היו לו נעלמים, וכן היה לו סך של ארבעים וחמישה דינרים לזמן. תחילה היה אוכל על שולחנם של בעלי־הבתים, ואחר־כך היה מזדמן לו בכל יום מקום־אכילה. והיו לו עוד כמה וכמה פרנסות, שהיה שדכן והשתכר לפעמים רובל, כל־שכן לגימת יין שרוף, ופעמים היו תנאים וחתונה. היה בעל־תפילה והיה מתפלל לשלום חולה, אף היה שומר עליו בלילה. היה מוהל, היה שוחט־עופות, קודם החג היו שוכרים אותו לאטליז, ובלילות לפני החג אין מקמצים בלגימת יין שרוף. קודם הפסח היה בודק את החיטים וזכה בפרוטה־של־ממש וברביעית־שיכר; בערב־יום־כיפור היה מלקה, וגם עתה היו לו פרוטה ולגימה בתוספת לביבה. היה כותב רשומות בשביל מחותנים, איגרות יהודיות בשביל מיניקות ובשביל משרתות; פעמים היה טוען, שהיה בקי מאוד בבתי־הדין, שכן היה מתדיין תמיד עם שכניו, עם חתניו. היתה לו בת אחת בלבד, אולם חתנים לגיון, שהיה נותן להם גט, כלומר החתן היה נותן גט לבתו. היה בקי בדינים של בר־מצרא, של מזונות, של שכר מינקת ושל שם רע, ועוד דברים טובים כאלה. יום שהיה טוען, שוב לא היה מתענה, כי למי כל היין שרוף והשיכר אם לא לעורכי־הדינים. יתר על כן היה עומד כל יום שישי בשבת על־יד חצר בית־הכנסת ובידו מטפחת לקבץ נדבות. היה יושב בהטבת־חלום, בהתרת־נדרים, היה משגיח במצה שמורה, היה עֵד בגט ולא בחינם, אלא לגימה קודם ולגימה אחר־כך ומטבע באמצע. בקיצור, הפרנסות הקבצניות הכניסו לו פרוטה נאה, ואגב־כך טעימה ולגימה.

ו. פרנסות אשתו

גם היא לא עשתה מאומה להועיל ולא שלחה ידה בכישור – היא לא טוותה לא פשתן ולא צמר, ולא סובבה פלך, היא סובבה לשונה, היא התישה בלשונה כוחם של ששת השכנים שישבו בביתה. היא היתה עושה מעמד לבעלה, מוליכה את הכלות למקווה, נוסעת עמהם, לפני החתונה, לבית־העולם. היתה מביאה שאלת־נשים למורה־ההוראה, מודדת קברות, עושה נרות־יום־כיפור, מביאה כלבלב שיינק פטמות עשירה מבכירה, היתה מתקינה עפר־ארץ־ישראל שהביאה מארץ־ישראל, כלומר ממרחק ששה מילין מלינווא. שמיני־עצרת ושמחת־תורה היתה הולכת עם בעלה לברכת־מועדות. היא גילגלה תמיד באָבות, באימהות, בסמבטיון, בסרדיוט העומד על מערת־המכפלה. וכן היתה גובה נדבות, יוצקת שעווה, עופרת, חובשת שחין. היתה בקיאה בעסקי־נשים ושעל־כן היתה לה שעת־כושר נאה להראות תמיד את מידת־זריזותה.

ז. חמשה כובעים ומגבעות שתיים

זה חמש־עשרה שנה כי החליפו יהודים את שמלותיהם; לפני חמש־עשרה שנה היתה אמך לבושה לסותה מכורכשת, נעולה סנדלים שעקביהם כמיני פקקים מפורזלים, ראשה מגולח למשעי כדרך הסנטר המגולח של בני־הדור עתה; וכרוך מטפחת־צמר כראשו של תוגר; על צווארה היתה תלויה מחרוזת פניני־פאר, או ענק מעשה נתזי־פנינה זערורים, כפי שהיא תלויה עתה בצוואריהם של כלבי־ציד; למעלה היתה לבושה סדין לבן כתכריך של מת, ואילו ראית אותה בכך היית מתביישת, ואילו כפו עליך ללבוש לבוש כזה ובכית כפי שבכתה אמך בשעה שכפוה לפשוט אותו. שמחה את, ידידתי, שאת לבושה עתה נוסח־אירופה ואף אני שמח, כי גם נוסח־הגברים היה בימים ההם פרוע ביותר – פוזמקי לבנים, מנעלים מלוכלכים, מלבוש ארוך הקרוי ז’וּפיצה, מלבוש הקרוי דֶלְיָה, שהיתה אך דבר־שעשוע לרוחות, לא הגנה מפני חום ולא הסתרה מפני סערה, השרוולים הארוכים לא ניתנו ללבוש וכנפי־הבגד לא ניתנו להתעטף, וביותר היו מגוחכים חמשת הכובעים שלנו.

מחמשת הכובעים היה האחד השטריימל, עיליתו סאַמיט ותחתיתו עטורה זנבנבי־צוֹבֶל, ולפי שמרובים היו וגבובים זה על גבי זה עד שנראה כשיבולת־מים מתרמלת, קרוי היה שטריימל. הכובע הזה היה קודש־קודשים ולא נחבש אלא בשבת ויום־טוב, וכן חבשוֹ חתן תחת חופתו, וחבשוהו הכול בסעודת־פורים. הכובע האחר היה מעוגל ומעשה־צוֹבל והיה נחבש בחול־המועד וראש־חודש ובל"ג־בעומר ובשעת־שמחה, בעל־דרשן היה חובשה בימות־החול. הכובע השלישי היה מעוגל אבל צר יותר, אחוריו מחותכים ונקרא חצי־לבנה, חַבּדניצה, לפי שחבשו אותו חסידים, אנשי־קלויז ובטלנים. הכובע הרביעי היה כובע־דשים, לפי שהיו בו שלושה דשים, האחד רחב וארוך מפנים ושניים קטנים ממנו לצדדים, היו עטורים או שער צוֹבל, או שער יחמור או אפילו שער־שועל. כובע זה חבשו על־פי רוב בעלי־עגלות, עוברי־דרכים, בעלי־בתים בדרכם למרחץ. הכובע החמישי קרוי היה כובע־קרן או כובע־אוזניים, מפנים היה כמראה־שטריינמל, מאחור כמראה כובע־דשים, כי מפנים היו לו זנבנבים ומאחור שני דשים או שתי אוזניים. אנשי־ווהלין קראו לו חצי־שבת או חצי־רב, אבל הגדול־שבליצנים קרא לו כובעו של מתושלח, וסיפר בו מעשה־שהיה־כך־היה: מתושלח האריך ימים יותר מכל האדם בעולם, ימי־חייו כמעט אלף שנים. מסתבר, כי האי אבא־קדישא זכה לראות הרבה דורות – בנים, נינים נכדים ונכדי־נכדים, ומניינם כמה אלפים. מסתבר, שהיה נקרא לכל ברית־מילה, לכל חתונה ואף, חלילה, לכל פטירה, שהיה בין מלווי־הנפטר, והיה בא לנחם אבלים.

ויהי לעת זקנתו ולא היה בו כוח ללכת, היה מסתפק במה שהחליף בכל פעם את הכובעים. למשל, אמרו לו, כי נולד לו נין, חבש את השטריימל; אמרו לו, חלילה, כי נעדר מי מהם, חבש את כובע־הדשים. תחילה היה מחליפם עשרים פעמים ביום, ואחר־כך משנתרבה בכל שנה דורו יותר ויותר ואנוס היה להרבות בחילופי־כובעיו, עד שהיום נתקצר לו ולא הספיק להחליפם כל־כך, כמניין שמועות מזל־טוב ובשמועות רעות, ושוב לא עמד לו כוח־ידיו לחבוש ולהסיר את הכובע עשרת מונים ברגע, עלתה בדעתו לעשות כובע מכופל, כלומר מצדו אחד כובע־של־שבת ומצדו אחר כובע־של־חול, הלא זה כובע־הקרן, וכובע זה חבש עד פטירתו. וכך היה מנהגו; בישרו לו מזל־טוב, סבב את הזנבות לצד פניו; אמרו, לו, חלילה, כי איזה ילד מת, סבב את הזנבות לצד עורפו, ואת הדשים לצד פניו.

וכובע כזה היו מהלכים בו בעלי־בתים מסויימים, סוחרים, ספּקים וכיוצא בהם. הוא היה עשוי צוֹבל ומחירו יקר הרבה. הפּרוונים היו משזרים לתוך הכובעים האלה כל מיני שערות של כל מיני יצורים, אפילו אחת מהם לא היתה צלחה ליום־גשם או ליום־שלג ואף לא ליום־כפור; כל־שכן ליום חמה, שאין לך בעולם דבר המזיק את הפרווה כאור־החמה, ובייחוד כשהפרווה צבועה. הכובעים האלה לא צלחו אלא להליכה לבית־הכנסת, לבית־המדרש, לקידוש־לבנה, לחגיגת תנאים, לבחינת־חתן, לקבלת־פנים, או לכל המרובה לברכת־מועדות, וצריך היה לחַפותם מטפחת, בחמה מפני החמה ובצינה מפני השלג. ובכן, ר' שמעיה שלנו מברך־המועדות היו לו כל חמשת הכובעים, לא היתה בהם אפילו שערה טובה אחת, כשם שלא היו בו עצמו, מחמת שנושנו והקריחו, מהיות חמישתם לוקים בשלישית שבמכות שהשם היכה את ארץ מצרים, ושעל־כן סבורים היו, ששנותיהם למעלה משלושת אלפים שנה, כלומר שכבר השתמשו בהם במצרים. מברך־המועדות ידע להשתמש בהם, כובע כובע במועדו, ובליל הושענא־רבה השתמש בכולם, כפי שנספר להלן.

כל ימות־הקיץ היו כולם תלויים על גבי הקיר, מכוסים קורי־עכביש, כי בימות־הקיץ היה חובש מגבעת. המגבעות סוגיהן שניים היו, סוג אחד חבשו אברכים, גיגית גבוהה ותיתוֹרת רחבה; הסוג האחר גיגית זעירה, עגלגלת ככיפה, ותיתוֹרת רחבה כמטריה, שרוכים שחורים מושחלים היו בגיגית ובתיתורת, שלא תהא נשמטת על העיניים. בערב תשעה־באב נשלפו השרוכים והמגבעת השתרבבה וירדה עד הכתפים. מסתבר מאליו, כי מברך־המועדות שלנו מגבעתו היתה מן הסוג האחר, והיה נוהג מעשה תשעה־באב בכל הזמנים, כלומר הילוכו היה מרושל ביותר, לא היה מקפיד על עצמו, ומשנקרע שרוך־מגבעתו או שרוך־מכנסיו, היה מתעצל לחזור ולקשרו. ובכן, קוראתי היקרה, זכרי, כי ר' שמעיה שלנו היו לו חמישה כובעים, וזכרי מה שימושו של כל כובע וכובע, כי ידיעה זו תהא נצרכת לנו ביותר בהמשך תיאורנו, תיאור ליל הושענא־רבה. ועתה נתאר בקצרה את הז’וּפיצה שלו לימי־המועדות, שהרי מענייני עתה לספר על ברכת־המועדות שלו.

ח. הז’ופיצה של ימי המועדות

הקורא המועד הזה, כלומר מברך־המועדות הזה, היתה לו ז’וּפּיצה מצויצת מעשה משי דימוריס, שלא היה משתמש בה אלא בימי־המועדות בלבד. היא היתה ישנה מאוד אך שלימה, חזה היה מקושט פסים מצויצים והיה נרכס ברכסי־כסף והוא הדין בשרווליה. הכיסים היו עטורים רצועות־עור שלא יתקרעו מבקבוקי־היין־השרוף, שהיה תוקע לתוכם בלכתו לברך המועדות. בטנתה צביר־כותנה בפסים צהובים. כל שראה אותו באותה ז’וּפּיצה הבין מיד שלא נתפרה על־פי מידתו. אשתו אמרה פעם אחת, כי בעלה קיבל את הז’וּפּיצה בירושה מאביה, ופעם אחת אמרה, כי איש חשׂוך־בנים ציווה אותה לו, שיאמר קדיש אחרי בנו. נשאלה הכיצד, אם חשוך־הבנים עוד חי, מה שייך לומר שציווה והרי אין תיבת־צוואה נופלת אלא סמוך למיתה. השיבה: באמת טעיתי, כיוונתי לומר, כי בנו של חשוך־בנים נתן אותה מתנה לבעלי ואמר לו, כי אביו ציווה אותה לו, שישקוד לומר קדיש אחריו. שוב נשאלה, מה שייך בן לחשוך־בנים, ושנית אילו היה לו בן, יכול היה הבן לומר קדיש. השיבה: שוב טעיתי וכיוונתי לומר, כי חשוך־בנים ציווה את הז’וּפּיצה לבעלי, שבני יאמר קדיש, שכן בעלי טרוד באמירת־קדיש אחרי אביו שלו; ואמנם ביקש לשכור דרך־שחוק בחור עני כקדיש ושהוא עצמו יאמר קדיש אחרי אותו חשוך־בנים, כדרך שאני נהגתי בילָדי, שהייתי מוסרתם למינקת ענייה בעיר אחרת, ואני עצמי הינקתי ילדי־זרים בני הורים אמידים. אמנם, לא רצוי שבני יאמר קדיש אחרי אחרים, כל זמן שאביו חי אבל בעלי הוכיחם על פניהם והראה להם שנאמר, כי עני חשוב כמת, והרי אנחנו בעוונותינו אֶביונים ממש, ושעל־כן איציקל שלי שקד על אמירת קדיש ושמעי’קה שלי קיבל את הז’וֹּפּיצה.

וכן, קוראתי היקרה, יש בידי לתאר לך את נעליו והדֶליה שלו, ואתארם לך בחינם, אף שלא הבטחתיך כזאת. הדליה שלו היתה, כמאמר הבריות, כסכין בלא ניצב, כי היתה מקורעת מפנים ומאחור, היו בה טלאי טלאים כמפית־של־חלה; היתה מטולאה טלאי אריגים, אטלס, בד־מכנסים, משי־סין, משי־דימוריס; הסרטים היו חוטי־כותנה מלוכלכים למדי, נעליו היו גדולות, ישנות, מטולאות ולא צוחצו מאז ימי הצרפתים. אילולא היה מטיח אותן, מדי פעם בפעם, בראש אשתו, ושעל־ידי־כך ננער מעליהן הרפש, ודאי עבין היה כסנדל של עוג. ומעשה־הטחה זה היה חוזר בכל ערב שבת, שהיא שעת הפורענות של יהודי לינווא שלנו. ראשית, מביאה אותה שעה הכובסת את כלי־הלבן, הנחתומים באים לגבות דמי מטעמי כל השבוע כולו, והרי צריך לקנות נרות לשבת והכול במזומן, והרי מזדרזים גם בעניין החמין, ופעמים הרבה מביא באותה שעה דווקא החייט את הבגד; הבעל־בית צועק שיתנו לו מים לחפיפת־השערות, בעלת־הבית בהולה לברך על הנרות, ועודה חייבת לרוץ למקום שגם אמה שלה רצה קודם שנתעברה עמה. בקיצור, ערב שבת שעה של סכנה היא ליהודי לינווא. לא אחד מהם נכנס לכלל מריבה ולכלל תיגרה, ובייחוד שמעיה שלנו ואשתו גינאלי הקולנית. ערב שבת היא בביתה תמיד שעת מריבה וקללה, כי אין היא מוחזקת חכמה בעיניו והיה תמיד אומר, כי אין בראשה מה שיש ברגליו. או־אז היה מטיח את נעליו בראשה, פעם אחר פעם, עד שהחכימה יותר, שכבר חשה, שיש לה ראש. ובכן, קוראתי היקרה, אין ידיעתך חסרה אלא מה היה מראה־מכנסיו, ואגיד לך גם את זאת. מכנסיו היו משולשלות כלפי מעלה ומלוכלכות, כפי שתוכלי לצייר לעצמך, וממורטטות בברכיו. הרי לפניך כל הילוכו ביום מועד, ועתה הגענו לעצם־ברכתו, ברכת־המועדות.

ט. ברכת־המועדות

ויהי מאז נפלו בעד השבכה, כלומר לאחר שנפל דרך הסכך, ואמר: מועדים לשמחה באזני הקהל שישבו שם, ניתן לו שֵם מברך־המועדות. ואף היה על־פי טבע בריאתו מסוגל לכך, שלא הצליח בכל דבר בעולם, כדרך שהצליח בברכת־המועדות. בבוקרו של יום־טוב, אחרי התפילה, היה נראה, לבוש בז’וּפּיצה החביבה, בשטריימל ובדליה, פוסע ברחובות לינווא פסיעות גסות, בכיסיו תקועים שני בקבוקים, שלתוכם היה מוזג את היין־השרוף, שלא יכול היה לשתותו. עמו היה הולך תמיד חתנו החדש, שהיה מחליפו בין רגל לרגל. את ראשית רעבונם, שלו ושל חתנו, חייבים היו להשביע בעלי־הבתים, שילדיהם תלמידיו, שם לא נשארו אלא בקבוקים ריקים וצלחות ריקות. משם היה פונה אל בעלי־הבתים לשעבר, ולכל אלה שהיה מוהל ילדיהם, או שדכנם, לא כל שכן אל קרוביו – לא שכח אפילו עשירי שבעשירי, שדרכו שהיה ידיד־שבידידים. פעם אחת ראיתיו ביום א' דפסח עומד ברחוב, מסובב את הסרט ואומר לו לחתנו: שמע, נחמן, יכולים אנו ליכנס אצל יוסל הקַשָט, אשתו הראשונה ואשתי נחשבו קרובים. אמר ועשה, רגע־כמימריה נכנסו אצלו.

במה הדברים אמורים, אם היום ממוזג היה; אך אם היום גשום היה, היה משלשל את כנפי הז’וּפּיצה שלו כלפי מעלה שנראו פסי־צביר־הכותנה, הדליה היתה הפוכה וכרוכה תחת בית־שחיו, המטפחת הכפולה היתה משורבבת לתוך איזורו וירדה עד הקרקע והיתה מלוכלכת עד הברכיים. אותה שעה לא היה הולך אלא רץ ושום בית לא היה מובטח ושום דלת לא היתה נעולה בפניו. היה נכנס במרוצה לכל בית הגון ובפיו תואנה, כי בדוחק ניצל ממבול־הגשם. ומנהגו היה כך: אם ההוא כיבד אותו מיד – היה אומר ברכתו ומסתלק; ואם לאו – היה נכנס לכלל שיחה עם הנער שבבית והיה שואל אותו לתלמודו ולמלמדו והיה מקיפו בקושיא ומניח לו שיתרצה, וממהר ואומר לה לאמו: הבחור שלך כפתור ופרח, אילו ניתן בידים הגונות סופו כלי יקר. הלא ידעת, קוראתי היקרה, שאֵם דיה ששומעת כזאת, וכבר לא הוציאתו כשגרונו יבש. וכך היה מסבב בעיר ולא חס על כל בית ובית. בפסח היה שואל כל בעל־בית ובעל־בית, להיכן יעקור, כדי שיידע לבוא אצלו בשבועות. היה נוהג לטלטל שלוש פעמים את הבקבוקים לביתו, ולסוף היה מטלטל את עצמו מלא ומבוסם, והשעה שלוש בלבד. אך בחג־השבועות מנהגו אחר היה. בשבועות היה מתפלל ותיקין ופתח בברכת־המועדות מיד אחרי המניין הראשון. ולפי שמנהג־שבועות הוא לכבד בגלוסקאות וּבּבּלינצס ובטרית וכיוצא באלה, היה שוכר לו בערב־יום־טוב חדר בכל רחוב, ושם היה מחסנו לכל מיני המאפה שיקבוץ באותו רחוב, שלא יהא אנוס להתייגע ולגוררם בכל חצי שעה לביתו.

וכל המועדים האלה היו כאפס וכאין כנגד שמיני־עצרת ושמחת־תורה. באותם שני ימים נעשה אדם אחר. עם השכמה, מיד לאחר התפילה, היה לוגם לגימה יפה יין־שרוף משלו, והסיר מעליו את השטריימל ואת הדליה ואת האיזור והיה מהלך על פני העיר לברך מועדות, ואשתו גינאלי היתה מטלטלת הכול אחריו. קודם־כל היה נופל לתוך ביתם של בעלי־בתים, שילדיהם תלמידיו, והיה זועק ברוב־המולה ומעט־צרידות: מועדים לשמחה, שנזדעזעו ארבעת הקירות, והתחיל מרקד מסביב לקירות, ידיו פשוטות לפניו, והוא מזמר וצועק: מועדים לשמחה לר' השלי, לילדיו הגאונים והעילויים; מועדים לשמחה לצורטלי, הבטן המבורכת. היה מסובב בחדר ואשתו היתה בינתיים עומדת ומדברת עם צורטלי, כגון שאמרה לה, כי היא בעלת־בית גדולה והיתה משבחת את ילדיה, וצורטל היתה מתמוגגת לשמע הדברים, והיתה מעמידה על השולחן מכל טוב – יינות־שרופים, מאפה־בצק, צימס. או־אז היתה גינא פותחת וגוערת בשמעיה בעלה: דייך בשהיותיך, זכור שעליך להיכנס אל עשרה מקומות; או: שמעיה, ביום־טוב זה אתה מעלה עליך שנאה, אתה מתהולל פה יתר־על־המידה. שמע שמעיה שלנו ועט אל השולחן ועשאו ריק ומרוקן, וחזר ורקד כבראשונה.

וגינא עודה מדברת את צורטל, ומספרת לה מעלותיהם של חיים־איציק שלה ושל הרצקי שלה, ואומרת וחוזרת ואומרת, שלא תתן לשטות בה, ושלא תשיאם לבנות מללי־גללי. ובינתיים היא מצעת לפניה שידוכים עם נערות זריזות ומזורזות ויחסניות, והאם מוסיפה ושמחה לשמע דבריה ומשיבה: מה את סבורה, כבר משדכים לי שידוכים חריפים, אלא השל שלי משוגע הוא, לפי דעתו לא הגיעה עדיין השעה להשיאם, ואל תשכחי שהוא עצמו היה בדוחק בן אחת־עשרה כשנישאנו זה לזה, ואף־על־פי־כן – אוי, גינא, בחיי שאין את טועמת כלום, שבי לך, עוד היום גדול. והועלו על השולחן דגים, כופתאות, טרית־של־פסח, וגינא חזרה וגערה בבעלה: דייך, שמעיה, פטור ולך, הרי חייבים אנו ליכנס אצל אליקום ספּקוּלאנט ואל שוֹאל גוספודה, ואצל בעלי־בתים רבים אחרים; הרי לא תוכל לשאת פנים ועין אחרי יום־טוב. מהיכא־תיתא, כל אחד רוצה בכבוד. עתה חזר מברך־המועדות שלנו והשתער על השולחן ופינה מעליו את הכול והתנודד והתנשק, ואשתו חזרה והזהירה את צורטל, שלא תניח לשטות באפרוחיה, ויצאה עם שמעיה ברוב־זימרה וברוב־המולה. הוא תחילה, והיא אחריו. הדליה והכובע והאיזור על ידו אחת, ושנים בקבוקים בידו אחרת. היא נטלתם מידיו כי באותם הימים היה חג ומתנודד, ואילו הבקבוקים בכיסו, ודאי היו משתברים. היא היתה מוליכתו ברחובות כדרך בעל־הדוב המוליך את דובו, היא היתה מכניסתו לכל הבתים ונהגו בהם כאותו מנהג אלא ביתר חיות, ואחר־כך הוסיפו ושוטטו ברחובות, תחילה הוא, ואחריו אשתו, המכרזת בקולי־קולות: שמעיה, אל תשתגע ואל תעשה שהיות. ומכאן הפתגם הפשוט אצלנו בלינווא, שהרואה אדם טרוד ביותר, אומר עליו: הוא כולו נוסח־שמעיה, ועתה נאמר משהו על ליל־הושענא־רבה.

י. ליל־הושענא־רבה

מהבלי שוא אשר האמינו דורות עברו, כלומר בין רוב דברי־השטות, שהאמין בהם העולם הישן, היתה אמונה־של־שטות הקרויה דמות־הכפל, כלומר האמינו שמצויים בני־אדם הנראים כפליים, שהם נגלים בבת־אחת בשני מקומות שונים. כדבר זה אמרו עליו בלינווא על מברך־המועדות שלנו בליל־הושענא־רבה, שכן נראה בבת־אחת בכמה מקומות, ובכל מקום בכובע אחר. למשל, פלוני סיפר, שראה אותו עשר דקות לפני שעת עשר, כשהוא הולך אל המרחץ וחבוש כובע־דשים. אלמוני סיפר, כי ראה אותו באותו רגע עצמו חבוש כובע חצי שבת על־יד כוס שיכר־של־ניסן בפונדקה של דובקה. ואילו גויה ראתה אותו באותה שעה עצמה עומד בבית־הכנסת של הקברנים על־יד הקלפי, כשהוא חבוש כובע עגלגל. אחר נשבע, כי באותו רגע עצמו ראה אותו חבוש שטריימל בסיום של חברה ש"ס. והנה באו אנשים ואמרו, כי הוא אומר תהילים בבית תפילתם של שבעה קרואים. אותו לילה היו תינוקות מפחדים מפניו ביותר, ונשים מעוברות היו נזהרות להסתכל בו, כי מראהו היה מאוּיים במופלג. פניו כשל ר' משה גרוֹנים. בשעה שתים־עשרה היה עומד באמצע הרחוב וסביבו עוגה גדולה של בני אדם והיה אומר לכל אחד ואחד, אם יוציא או לא יוציא שנתו, שכן היה מבחין בצל. לא נטל שכר על כך אלא רביעית שיכר כבר היתה מזומנת לו בכל השנה כולה. וכן היה נראה באותו לילה פעמים הרבה בבית־החיים, באוהל הרבנים ובידו נר־יום־כיפור והיה טובל קודם לכך ואחר כך בנחל הגדול שעל־יד בית־החיים. וכן היה באותו לילה נורא מרווח את תכריכיו שקיבלם על אמירת קדיש אחרי זקן עקר, שטבע בנהר ונשארו תכריכיו שהכינם לעצמו. היה משאילם פעמים הרבה לסעודה הגדולה, שבה הקברן מתחפש כבר־מנן ולא נטל כל ממון, אלא דרש שיקראו גם אותו אל הסעודה. וכן היה באותו ערב מוצא שהות לעצמו לעשות חבילות נייר לעפר־ארץ־ישראל שלו ועל גבם היה כותב את המקחים. שק ארץ־ישראל שלו נתקיים בו הכתוב, שאלישע אמרו לאותה אשה מן הנביאים שתיצוק מכדה הקטן רוב כלים ותמכור ותשלם נשיה ואת ובניך תחיי בנותר, ואמרו חכמינו כי אלישע כיוון דבריו אלה, שתתפרנס על־כך עד תחיית המתים. וכן אירע לו לעפרו של מברך־המועדות שלנו, כי ממנו מכרו עוד בני־בניו.

קיצורו של דבר, אין ברייה מסוגלת לתאר את העבודה, שאותו אדם עשה באותו לילה. ראשית, היה בכמה קלויזין ואמר שם משנה־תורה וכן אמר שם כל תהילים, ואחר כך היה בבית־הכנסת הגדול לסליחות, היה בבית־הכנסת של הקברנים לקלפי הגדולה, והיה בסיום של חברה ש"ס, היה בבית־המרחץ, בשוק־הדגים, בבית־החיים, ובסוכה עשה הושענות לנרות יום־כיפור, בבית תיקן עפר־ארץ־ישראל בשביל אלה, שמנע מהם את החיים באותו לילה, משום שראה את צלם בלא ראש. היה אפילו מרמיזם, שיש לו עפר־ארץ־ישראל ממין המשובח. יתר־על־כן, היה נראה בעשרה פונדקי לממכר שיכר־של־ניסן. כללו של דבר, באשר יי"ש שם הוא, כלומר במקום שאפשר שתהא מצויה לגימה, היה מברך־המועדות שלנו. וכמוהו כן אשתו היתה עסוקה מאוד באותו לילה, כי באותו לילה היתה מסוגלת מאוד לסדר לו לבעלה זימון של לימוד־תינוקות.

וכך היה דרכה, משנכנסה באותו לילה באחד הבתים, שהרי באותו לילה הכל ערים כמאמר הבריות: ‘אין דער נאכט פוּן הושענא־רבה שלאָפט ניט זשוּק או ‘זשאַבּע’, [=בליל־הושענא־רבה אין ישנים זיבל וצפרדע]. היתה אומרת במתיקות יתירה: יום־טוב לך, קרייני, באתי בשעה נכונה לעשיית לביבות, הלוואי וכעת חיה, ביתר בריאות ובפחות עבירות; בכל־זאת מיוּדעים משכבר, הרי בשנים הקודמות הייתי נוהגת ליכנס אצלך פעמים הרבה, ועכשיו, ברוך השם, המוח מבולבל ועסוקים כל היום כולו ושמא תשאלי במה. הנה כראות עיניך מהנץ־החמה עד חצות־לילה אין מניחים לנו נשימת־בינתיים, זה נכנס וזה יוצא, זה שואל עצה וזה בא בעניין שידוך, וזה בעניין לחישה על עין־הרע וזה אינו זז ממקומו, עד שלא נלך לשמחה. ובחיי, אנו בני־אדם כאלה שאין אנו יכולים לומר לאו ובאמת אין אנו רוצים להטיל שנאה בינינו ובין הבריות. אמנם, בשעה שבעלי מלמד את התינוקות כמותו כתליין, אין הוא נותן דריסת־רגל לאדם ומשלחו בי ורק בשעה שהתינוקות בוכים אני אומרת לו צורכו של כל אדם ואדם והוא חוזר ללימודו. יגיעתו אין לה שיעור, אמנם הוא בלא עין הרע בעל־פועל גדול, תלמידיו יצא להם ברוך השם מוֹניטוֹן בעיר, אולם מה מועיל, שאילו בעלי כתיקנו ולא שלומיאל, לא היינו צריכים לאותו לחם הקלוקל, ויכולנו לחיות על ליל־הושענא־רבה בלבד. כמה נחשב בעלי בעיני כל בעל־בית שהוא שולח לו גמר־חתימה שלו לביתו והוא פטור מכל הרהורי דאגה. והנה, באמת, באתי אצלך לברכך במזל טוב, שזכית, ברוך השם, זכייה של ממש. בעלי שלחני לומר לך, כי את ובעלך תוציאו את השנה בנחת, הוא ראה את צלו ומתוכו הבחין גם את צלך ושמח הרבה, שראה אתכם וראשיכם כדיבעי. שעל כן דחק בי להביא לכם את הפתק הטוב הביתה. מסתבר מאליו, כי קרייני, למשל, שמחה הרבה וביקשה לתת לה חצי רוּבּל וביקשה ממנה שתשב ואף הודתה לה וכיבדה אותה ביין־שרוּף ובמאפה־בצק. אולם גינא לא היתה נוטלת מעות והיתה אומרת: חס ושלום, בעלי ציווה עלי שלא אטוֹל פרוטה על־כך. הרי כבר אמרתי, שאילו בעלי רצה ליטול מעות על דברים כאלה היה פטור מיגיעה של לימוד, אולם הוא אומר כי גילו לו, שאין הוא מסוגל אלא ללימודים בלבד, ואין הוא מקבל אלא תינוקות שהוא יודע, כי הם והוריהם בוודאי יוציאו את שנותיהם. לא עליכם, הרי הוא מוציא שלושה מתלמידיו משכבר, כי, ירחם השם, אין הם נראים לו השתא, ואין הוא רוצה כלל להנהיג חידוש בביתו, שאיזה מן הלומדים מפיו ימותו אצלו. והנה מבינה את, קרייני, אם רצונך להיות בטוחה בילדיך, אל תשהי שהיוֹת וקחי דברים עם בעלי ויאספם כתלמידיו ותהי ברייה שלווה כל השנה כולה. בחיי, שנה אינה יום, במשך שנים־עשר חדשים אפשר שיתרחש הכול. יש שהילד מתאונן כי אחזתו צינה, ובינתיים אפשר שתפרח נשמת האב והאם, וכך את פטורה ואת בטוחה. בעלי ביקש אפילו בעצמו ליכנס היום אצלך, דחיתיו ואמרתי לו: חדל, משוגע, הרי הלילה אין אתה כבכל הלילות, הרי נפתל אתה הלילה עם הלא טוב שלא ייזכר ולא ייפקד, וקרייני הרי מעוברת היא. חס ושלום – נענתה קרייני – הלילה איני רוצה כלל, אני עסוקה, הילדים יתפחדו, ביום טוב אם ירצה השם. ניכר שבינתיים שמעה שכנה את הדברים האלה ונתאוותה גם היא וביקשה מקרייני כי תבקש מגינא, שתבקש מר’ שמעיה שירחם גם עליה ויאסוף גם את ילדה; בן יחיד הוא לה המסכן, והיא חרדה עליו יום־יום; תדע לפחות, כי היא בטוחה בו השתא. קיצורו של דבר, גינא יצאה מאותו בית בשלושה תלמידים, בלגימה טובה ובטעימה טובה, ויתירה עליהם רביעית אווז ויתירה עליהם תודה רבה; והלוך תלך לבית אחר, ועד אור היום וזימון הלימוד מוכן ומתוקן, ור' שמעיה ואשתו כבר הלכו שם בשמיני־עצרת לברך את המועדות.

יא. ר' שמעיה מברך־המועדות בשעת שמחה

ומי שלא ראה את שמעיה הקורא־מועד בבית המשתה לא ראה רעבתן מימיו. באותו יום שחש סעודה של שמחה, לא היה נוטל פרוסה לפיו, שיבוא רעב ונרעב לאותה סעודה ויאכל בתיאבון כהלכה. כשהמזמין לסעודה היה מאחר, התרגשה רוחו והיה מטעים את תלמידיו טעם ציפורניו המחודדות, שהרי מוהל היה. בציפרניו אלה היה מקיז דמם של הילדים הקטנים ואף של הילדים המגודלים שהיה מלמדם. תלמידיו עינם עין הכחול, וכבר ידעו בעיר, כי נער, שלחיו מצובטת ואפו וחטמו משורט, הוא מחדרו של ר' שמעיה, וזה היה סימן של בעל־פועל. אולם משראה את המזמין לסעודה, הוטב בבת אחת, שוב לא סיים את הקללה שפתח לקלל את הנער, שוב לא הוריד את הרצועה שהניף להצליף בה, ונשארה תלויה באויר כאבני הברד שנתלו באוויר מעל ארץ־מצרים, בהתפלל משה כי יחדל הברד. אלא ששם נפלו אך כתום ארבעים שנה על הכנענים בארץ־ישראל בימי יהושע ופה ירדה הרצועה ברוב כובד למחרת היום. כי לא כאלהים האדם, מיד חגר את האיזור הקאַמלוט, הכובע העגלגל שכבר היה מהוּה כולו ונראה מצדו שמאל כפרווה ישנה ושחוקה. נטל כף ומזלג וסכין, כי מנהגי הימים ההם שונים היו ממנהגי ימינו.

היום, למשל, מצויים בסעודה של שמחה כל המכשירים – צלחות די הצורך, כוסות די הצורך, כפות ומזלגות וסכינים די הצורך, אלא המאכלות אינם מצויים די הצורך והמשקאות אינם מצויים כלל. ובימים ההם איפכא – המאכלות והמשקאות היו רב והותר ולא חסרו אלא מזלגות וסכינים, והיו משתמשים בחצי תריסר מזלגות וסכינים לעשרה מניינים, והוא הדין בכפות, ושעל כן מברך־המועדות שלנו נטלם עמו ותקעם למאחורי האיזור, והלך בעוד מועד וברוב שמחה אל הסעודה וכל דבר לא עצרוֹ בדרכו. נזדמן לו מכּר, לא בירכו לשלום, אמר לו מי ‘ערב טוב’ לא השיב לו ‘שנה טובה’, אפילו אם הלך לאותה שמחה בבין הזמנים ונזדמן לו בעל־בית, שיכול היה בשתי מלים לזכות בתלמיד, לא נטפל אליו. אפילו המביא מים שתוקים או אברך מן העולם החדש המוליך את גבירתו לטיול, אי־אפשר להם שיהיו חרשים ואילמים יותר. אוי לו למי שמעז להפסיק אנשים אלה, אולם אוי ואבוי למי שרצה לעכב את ר' שמעיה בדרכו לסעודה של שמחה. נוח לעכב את השמש במרוצתה מלעכב את מברך־המועדות שלנו בדרכו זו. הרי אתה ברייה שאין בה כל דרך ארץ – היה אומר למי שעיכבו לשם שיחה – הרי רואה אתה שאין עיתותי בידי, הקצף יורד מפי ואתה רוצה לפטפט עמי, מוטב שתלך לשמוע קדושה, שהרי עוד מעט ואתה מאחר תפילת־מנחה. אולם משראה ההוא נצנוצו של נציב הכף והמזלג והסכין, הבין מיד להיכן הוא מפליג ונסתלק ממנו, כמסתלק מעיצומה של סכנה. וכבואו אל בית־המשתה היה מיד מקים מהומה, כי יתפללו מנחה, ולפי שהיה מעשרת הראשונים ולא היה מניין שלם, היה משחיל את עצמו אל המטבח וגורר את הקפילא ולא היה מרפה ממנו עד שנפטר ממנו בלגימה, באלתית ממולאת ודג לָכיס ממולא. ובשבתו אל השולחן לא היה יושב בראשו, ולא באמצע, אלא בקצה, שיוכל מדי פעם בפעם לשנות את מושבו, פעם אחת מצדו זה של השולחן ופעם אחת מצדו זה של השולחן, לטמטם את הקפילא, שיגיש שני חלקים, שהרי מנה אותו פעמיים. יתר־על־כן היה שם דוחק גדול, שכפו של זה נכנסה לפיו של זה ושעל־כן המגע שבינו ובין שכניו משני צדדיו היה קל וגדול ביותר, היה מסייעם הרבה לנקות את צלחותיהם וכל שלא יכול לתחוב לתוכו, היה מעבירו לתוך כיסיו. פעם אחת טעה מרוב דוחק ובלם כיס לא־לו – גלוסקאות, דגים, כוּפתאות, צלי, וכבר חלם סעודה טובה שלמחרת. כמעט שלא נותרה בו נשמה משנטפל לז’וּפיצה שלו ולא מצא בה אותו אוצר, אולם עמד מיד על טעותו, שוודאי בלם כיסו של שכנו שישב מימינו, בא אליו במרוצה ובעוצר־נשימה וסיפר לו טעותו. אולם ההוא לאסונו לבש באותה סעודה ז’ופיצה שאולה וכבר החזירה בהשכמה. מברך־המועדות שלנו רץ אל ההוא בקפיצת־הדרך, אולם ההוא שלח את הז’ופיצה שלו אל החייט, שיוציא במגהץ להוט את הכתמים שהוטלו בה בשולחן־הסעודה. שמעיה שלנו לא נתעצל ואץ־רץ אל החייט, ויצא ממש מכליו כשראה את חלק נתחיו המוברחים שהם שטוחים על שולחנו של כבוד החייט והוא סועד בהם לבו מרוב נחת. סיפר לו לחייט, כי נתח שמן זה שלו הוא, שביקש ליטול את חלקו הביתה וטעה. טעות היום טעות מחר, החייט לא נתן לו אפילו כדי לקיקת עצם, פרצו שם מריבה ותיגרה, ומברך־המועדות שלנו יצא ברוב תרעומת ובצאתו אמר: חכה ברנש, סופך תיפול בידי בליל־הושענא־רבה.

ועכשיו, קוראתי היקרה, עוד מלים אחדות על ערבי שבתותיו וערבי מועדיו ואחרי־כן על ברכת־המועדות האחרונה שלו וחסל.

יב. ערבי שבתותיו וערבי מועדיו

ערב שבת, אחרי חצות היום, כשיצא מבית־המרחץ היה נח כמה שעות על גבי הספסל הארוך שבחצר בית־הכנסת, היה מחליק זקנקנו ונהנה הרבה מעצמו. הוא ישב וכל העם עברו לפניו כבני מרוֹן – היה מתבונן בכל אחד ואחד כדרך שרועה או טבח מתבונן בבני הצאן העוברים על פניו בשביל צר, כדרך שנוהגים שם בכפר מרון; כשם שההוא היה מתבונן, מי השמנה שבהם והיה אוחז בה וממשמש בה בעברה על פניו, כך היה מברך־המועדות שלנו נטפל למי שניתן לזכות מידו בחצי קדרה שיכר־של־ניסן או ברביעית מי־דבש. על הרוב היה זה אלמן חדש או סתם פשוט־עם, שמעמדו אינו רע ונעשה מאנשי בית־הכנסת ונתן עינו בגבאות, או חתן טרזן הרוצה להיות תקיף בעיני חמיו וחמותו, ששמעיה הוא מבאי־ביתם. סחורות כאלה לא חסר היה מעולם, ובכל יום שישי היה נלכד ברשתו אחר, כי לינווא עיר גדולה היא שאין איש מכיר את רעהו. ואחר־כך, כשהיה מבוסם כהוגן, היה עומד וקובץ על יד לתוך מטפחת. בערב פסח היה בכור וראו אותו בכמה פדיוני הבן. אחרי חצות־יום היה נטרד לטלטל חביות יין ומצה שמורה לנגידים עשירים ולצדקנים יראים, והכל לא בחינם. בכל שמחה היה כוהן והיה מברך ברכת המוציא לפני הכול ובערב פסח היה נוטל חלה של מצה בכל הבתים, אולם בבוקרו של יום־טוב היה משמש לוי, כי היטיב לצקת מים. ערב סוכות היה מתרוצץ כגזלן ממש ברחובות ולולבים בידו והיה מלא כל הבתים. ועתה אספר על ברכת־המועדות האחרונה שלו.

יג. ברכת־המועדות האחרונה שלו

בימים ההם חי אצלנו בלינווא אדם מסויים שנקרא אורצ’יק הכיפה החכמה. ולא נקרא כך, אלא משום שהיה בחור פיקח מאוד, אולם איש הגון למדי. אף היה יודע־ספר כהלכה ופעמים היה גם לומד, ועם־זאת לא חסר שונאים. תכונה היתה בו לומר לו לאדם את האמת פנים אל פנים. ובאמת מידה היא שאין לה סליחה, כי קל לו לאדם לעמוד בעלילת־כזב מלעמוד באמת. ואף נוהג היה לומר את האמת דרך צחות, והיה שׂנוּא על כך, ושעל כן ניתן לו הכינוי כיפה חכמה. לא היה עשיר וחייו בשקט ובשלווה, כי היה לו כדי פרנסתו והמסתפק במועט הוא פעמים עשיר מבעל אוצרות, ממי שיש לו הרבה ומוסיף ותובע מנה ורוצה מאתיים.

מאמר מורגל בפי הבריות, כי מי שמגפיו שלימים אפשר שיהא מדמה כי כל העולם מרופד עור, ומי שצריך מעט ויש לו כמידת צורכו, אפשר שיהא מדמה, כי כל העולם הוא שלו, אולם אין הוא משתמש אלא כמידת צורכו. ויהי בהיותו בן ארבעים שנה שיחק לו מזלו הטוב, לא, שיחק לו מזלו הרע, שזכה בהגרלת וורשה, שהיתה מותרת בארץ־סוריא, ארבעים אלף דינר. והנה תשאלי, קוראתי, האם זכייה בארבעים אלף דינר מזל רע הוא. כן, אשיב לך, כי אנו יהודי סוריא ואולי גם אחרים אין אנו יכולים לעכל אפילו אלף דינר, כשם שאין אנו יכולים לעכל אכילה שלימה ביותר. זוכה מי בינינו באלף רובל, הרי הוא מוציאם מיד למרגליות וברקות ומיני משי; זוכה הוא בסכום מרובה יותר, הריהו מוציאוֹ לשידוכים גדולים ופעמים אפילו לקלויז. הוצאתו עולה עד מהרה על הכנסתו. מיד הוא משליך את פרנסתו הראשונה, כפי שתיארנו במעשה חיצקל לבדו, ומקץ עשר או שתים־עשרה שנה מתברר החשבון, וסופו של הגביר החדש שלנו – נגיד־קבצן, כלומר מחוסר פרנסה שקיבתו מקולקלת. והוא הדין באותו אוּרצ’יק, פרנסתו היתה על בית־חרושת מועט לסבון, וחייו בשלווה וביושר, אולם משזכה בממון, התענו הוא ואשתו ארבעים תעניות, שהם וכל העולם ישכחו אותו בית־חרושת ארור, ונעשה קצין־נגיד ואחר־כך גביר ואחר־אחר־כך אביון.

אולם, קוראתי היקרה, הפלגתי בדיבורי והריני חוזר לסיפור המעשה שלנו. אותו אורצ’יק, משזכה בממון, קנה חצר גדולה ועשה בה משכנתא, משמע שהתולעת העתידה לכרסם את התפוח כבר היתה חבויה בניצתו. מובן מאליו, כי אורצ’יק ייפה את חצרו וביום א' דשבועות עשה חנוכת־בית כהלכה; בגדול הטרקלינאות נערכו שולחנות במאכלות היפים ובמשקאות היקרים שבעולם, כמלוא כוח המדמה, ונקראו החשובים מאנשי לינווא. שלושה ימים לפני שבועות כבר המתה העיר כולה והנקראים נדברו ביניהם באיזו שעה יילכו אצלו, אם למניין הראשון, או אחרי המניין השני. דיינו, שהפליגו כל־כך בדיבורים, שר' שמעיה מברך המועדות שלנו נתאווה ביותר לאותו צלי וגמר בלבו, שאפילו יצטרך לוותר על שלושים ברכות־מועדות הרי כדאי לו לפסוח על כל הבתים בחג שבועות זה, ובלבד שיהיה בחנוכת ביתו של אורצ’יק. ובאמת, טעמו ונימוקו עמו, ראשית, ממילא נוהג היה ליכנס אצלו ביום־טוב, שכן היתה שייכות־מה בין אשתו הראשונה ששילח אותה ובינו; שנית הרי הוא ואורצ’יק התפללו באותה קלויז עצמה. בכל אלה היה נבוך בדעתו, שלא ידע אם אותה חגיגה תהא חשובה כשמחה, הרי לא יאה לו שיילך לא־קרוא, או שתהא חשובה לו כברכת־מועדות בעלמא, וכך שקל שעה ראויה בדעתו, עד שפסק בלבו, כי הפעם יימנה עם כלי קודש של הקלויז, לאמור יילך עם החזן והמגיד והדרשן והבעל־קורא והשמש. משום־כך לא התפלל בשבועות ותיקין, שהרי החזן יתפלל במניין השני; שנית, אם יתפלל ותיקין הרי ירצה לברך מועדות, ילגום לגימה ויטעם טעימה, והתיאבון שוב לא יהיה כפי שמצריכתו שמחה, שהיה מרעיב את עצמו כל היום כולו. קיצורו של דבר, התפלל במניין השני כאחד עם החזן. אורצ’יק התפלל במניין הראשון, ובני העיר נהרו אליו מיד אחרי תפילת ותיקין, כי מי לך אדם שאינו הולך לחנוכת הבית, ואמנם לא חסר בה אלא הרב, כי לינווא לא היה לה רב בימים ההם. דיינו, שהתפילה נראתה לו לר' שמעיה שלנו כאילו נמשכה מנצח עד נצח.

אחרי התפילה רגז הרבה על החזן שהאריך כל־כך, ואמר לו, כי רצונו לילך עמו אל אורצ’יק לברכת־מועדות. החזן שהקפיד משהו על כבודו אמר לו: לדעתי אין זה יאה, שהרי לא קרא לנו כדרך שקרא לאחרים. צא וראה, יחסן – נענה ר' שמעיה – מי קורא לחזן, לשמש, לבעל־קורא; אין דבר, סמוך עלי ונלך. החזן התרצה לו, ובייחוד שגם אחרים השיאו אותו לכך, ור' שמעיה הוסיף: אם לא נלך, אפשר ונטיל שנאה ומי רוצה בשנאת־חינם. ויתפקדו כולם כאיש אחד החזן, השמש, הדרשן, הבעל־קורא וקורא־המועד בראשם, ונתגררו אל אורצ’יק הכיפה החכמה שלנו, שהיו מאוסים עליו, כל־שכן מברך־המועדות. בדרכם דיברו על כל אותם הדברים הטובים המזומנים להם. פלוני אמר שלא שתה מאודו יין־פטלים, ואלמוני אמר שלא אכל מעודו בשר משוּמר, ומברך־המועדות אמר: מה לי כל השמועות, אומרים שהזלילה שם שפע־שפעים, ונפליא לעשות, אולם אל־נא תהיו שלומיאלים ותזדרזו בדרככם, כלום אין אתם רואים מה קהל נוהרים אליו. אכן אורצ’יק שלנו זכייה זכה. הלכו וגם באו, כנופית הזללנים שלנו באו בשלום לביתו של אורצ’יק שלנו. לא לעט־בשרים לתאר את התענוגות את השמחות והתענוגות שירדו עליו על מברך־המועדות משראה את המאכלות והמשקאות הנאים הערוכים על גבי השולחנות שבאולם, עינו לא ראתה כזאת ואוזנו לא שמעה כזאת מעודו. וינח ידו על בטנו ואמר שישו בני מעי, הנה הנה תתענגו על מה שלא התענגתם עליו מעודכם, ובזיזה אחת כבר עשוי היה להיות באולם וכבר עשוי היה לנער רוב צלחות, אלא שנתקיים בו הכתוב: הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, כי משהבחין אורצ’יק באותה כנופיה, ובפרט במברך־המועדות, רץ לקראתם בפנים שמחות ונפל על צווארו של כל אחד ואחד לאמור: הנה ידידים טובים הבאים לא־קרואים, באמת נהגתם כמנהג חכמים, שאילולא כן הייתם מטילים שנאה, ודאי שאנו מכרים מכבר, ואילו כל השאר הם מכרים מקרוב באו, ורצוני להשתעשע עמכם כאורח אחים, שעל כן אבקשכם, שתשבו פה שעה קטנה בפרוזדור ותמתינו קצת עד שיתהפכו הגלגלים והחבריא הלבנה, השקצים הצעירים, יילכו להם ואחר כך נשמח פנים אל פנים. אפילו זיוו של יום סיון אי־אפשר לו שיזדכך כדרך שנזדככו פניו של מברך־המועדות שלנו לשמע דברי אורצ’יק, בעל המאכלות האלה והמטעמים האלה, ועיניו הביטו אל האולם. כל כוסית, כל בן־בקבוק, כל מאכל השתקף בנפשו של ר' שמעיה שלנו והיה כולו תהייה, כיצד האורחים שם נעצרים מלבלוע הכל בבת אחת. יצא אורח, הוקל לבו, אולם משראה אורח נכנס, היה כולו תרעומת, והיה מוכן לדוקרו.

קיצורו של דבר, הם ישבו שם ברוב צרות משעה אחת־עשרה עד שתים־עשרה ומחצה, על לב ריק. וכל שעבר על פניהם היה שואל בצחוק, על שום־מה אין הם נכנסים אל האולם, ואורצ’יק עצמו ניגש אליהם מדי פעם לפעם ואומר: מה אעשה בהם, אין לדבר סוף, אולם האריכו רוחכם, מה אפשר לעשות, עוד חצי שעה. ומברך־המועדות השיב: מה אפשר לעשות, הארכנו כל כך לחכות, נחכה עוד מעט. ובינתיים ר' שמעיה שלנו השמנונית מנטפת מפיו וכל רגע לו כשעה. בקיצור, בשעה אחת בערך שכך מעט ההמון, ואורצ’יק שלנו יצא אל אחוזי־הבולמוס המיסכנים שלנו ואמר להם: ברוך השם, כבר נפטרתי מן החברה ועתה אני שלכם. ועתה אורצ’יק שלנו קרא בקול למשרת שלו: הרצקי, הבא את המפתחות. הרצקי הגיש לו צרור מפתחות, ואורצ’יק אמר: האזינו, קודם־כול עלי להראותכם במה זיכני הבורא, אראה לכם את חצרי, את כל האולמות. מהיכא תיתי, ירוו ידידי הטובים נחת גם הם. כך הוליך אותם לחצר. מברך המועדות שלנו ירד, ופניו – אפילו פני מת הנטמן בקרקע אינם רעים משל כמותם. כי לבו ניבא לו, שלא יחזור לעלות. אורצ’יק הראה להם את כל האורוות, את כל המחסנים, ואמר להם, מה הכנסתו של כל בית ובית ושל כל חדר וחדר, ואחר־כך התחיל להוליכם באולמות העליונים. אמר להם: את בתי־מגורי כבר ראיתם, ועתה אראכם את עליותי ותראו איך הם מכוסים פחים. גרר אותם אל עליות, והנה ידענו שדרכה של עליה שיש בה סמוכות, כלומר כל קורה וקורה יש בה סדק באלכסון, ואדם מגודל המהלך שם חייב בכפיפות וגחינות. אורצ’יק שלנו יהודי נמוך היה והלך למישרים, אולם מברך־המועדות שלנו ובני כנופייתו גבוהים היו וחייבים היו בכפיפה מחומשת. אורצ’יק השהה אותם שם שעה נאה והסבירם, באיזו תחבולות יעשה פה סוכה. אף סיפר להם, באיזה חכמות בנה את החצר, וחמישתם עומדים, בעוונות, צמאים וכמהים, כפופים ושפופים, עיניהם לא רואות ואוזניהם לא שומעות.

עתה שוב לא יכול שמעיה שלנו להתאפק ואמר: בחיי, ר' אורצ’יק, הרי ידעת שהשעה שוב אינה מוקדמת כלל, והסעודות שלנו תל האשפה יפה להם. אורצ’יק הוציא בחופזה את שעונו וצעק: השעה שתיים וחצי, ולוואי והקללות והאיחולים שנשיכם תאחלנה לי, תטבענה במעמקי ים, ובכן אחוס על דרככם, אקצר את הליכתכם, ותרדו מיד. אמר ועשה, פתח להם פשפש לרחוב, הוציאם, ואמר להם תודה. אפילו המן, לאחר התשפוכת החביבה שירדה עליו מיד בתו, לא היה חן מראהו כחן מראיהם עתה. כלי־הקודש רגזו לו לשמעיה שהסיתם לכך. מאמר הבריות כמותו כמושכל – אמר המגיד – קוראים לו לאותו ברנש כיפה חכמה ולא בכדי. שמעיה רגז על אורצ’יק, שהחמיץ לו שלושים ברכות־המועדות, וזו לו הפעם הראשונה שיצא שוקק וצמא ביום טוב. כוחו עזבו ואחזו השבץ וחי עוד כמה שנים כבעל מום. היו רואים אותו יושב בחצר בית־הכנסת וקובץ במטפחת על יד. כמאמר חכמינו כי המקבל צדקה ואינו צריך לה, אינו יוצא מן העולם עד שהוא צריך לה באמת. כי רכושו גנבה אשתו וברחה.

הנה, קוראתי היקרה, סיפרתי לך מעשה צחוק, אך לא לשם צחוק בלבד. תוכלי בו למצוא גם הרבה דברים מועילים, תוכלי ללמוד ממנו, איך נרחיק את עצמנו מפשיטת־יד, מלהיטות בולמוס, איך נגדל את בנינו לתועלת העולם, שלא להאמין בהבלים, איך לנהוג בממון, שכן סדר ממון גדול מריווח ממון. שוטה נוטל פתק וזוכה בממון, קונה סחורה והיא מתייקרת, כל אלה צריכים חכמה מעט. אולם שימוש טוב בממון צריך שכל גדול. לעת עתה רוב העולם קונים בממונם שונאים וחולי בלבד. ויותר מכל אלה ניתן ללמוד, מה היו פני העולם הישן. אין אני חושב, כי כולו לעג. סיפור כזה קרוי ביקורת ופעולתו יתירה על כל מוסר שבעולם כי אין לך מי שירצה שילעגו עליו, הוא מתקן עצמו, שכן כל איוולת ואיוולת ניתן לה כינוי גנאי שלה, את זה מכנים חיצקל־לבדו, את זה יעקל’ה גולדשלגר, את זה מברך־המועדות, והיי שלום.

[שמעיא גוט יום טוב ביטער, וארשה 1860]

א. מוטב שכל אדם יתחתן עם דומיו

אין לך בעולם ברייה, כּל־שכן אומה, שלא יהיו בה קצת חסרונות, ואף אנו היהודים אין אנו יוצאים מכלל זה. כי גם אנו קצת חסרונות בנו הצריכים תיקון, אמנם לא חסרונות־יסוד, אך הם מזיקים אותנו הרבה בעיקרי־החיים. המזיק שבהם הוא מנהגנו הרע בענייני־שידוכים, כי כל אחד ואחד רוצה להתחתן עם גדול ממנו, וסופו־של־דבר מתרוששים בשל־כך, מתעלמים מן הקרן; כלומר משום ייחוסם של החתן או של הכלה, או משום עשירותם, נראה הכול כהלכה, ואפילו החתן לא־יוצלח והכלה שלומיאלית, או ברייה גסה, שאינם יפים זה לזה, ולבותיהם אינם עשויים שיתקשרו כהלכה, כמשל משי וחבל עבה, וחייהם אומללים עד אחריתם.

ואילו עצת־חכמינו היא בהיפך מהופך, הם אומרים: נחוֹת דרגא וּנסיב איתתא, כלומר שׂא אשה שמדרגתה פּחותה משלך. שהרי כל אדם ודאי שהוא רואה עצמו מעולה בדרגה מכפי שהוא באמת, שעל־כן אם יתחתן עם פחות בדרגה מכפי שהוא רואה עצמו, יהא מעמדם שווה. וכדי להסבירך, קוראתי היקרה, דברי אלה, אביא פה לפניך אילו סיפורים נאים משמו של המגיד מדובּנא, שהיה נעזר בהם, לפרקים קרובים, כמשלים בדרשותיו, ועדיין לא נדפסו בשום מקום, והם יפים מאוד לענייננו. כי הוא עצמו, יהא מעמדם שווה. וכדי להסבירך, קוראתי היקרה, דברי לו משום כך בלבד שהיתה מיוחסת גדולה לעומתו. מוצאה היה מגדולי־רבנים ומוצאו מרבני־עיירות בלבד, ומשום כך בלבד כבר נראה להם כהוגן שהיא מגובנת, חרשית, סומית, צולעת מעט, זקורת־חוטם, ויתר־על־כן היתה מירשעת, צייקנית, היתה מקללתו תמיד ומגדפתו, ומכנה אותו חייטוּט, אוּד עשן, וכינויי־גנאי נאים כאלה. כי לשונה שנונה היתה, ביתר דיוק: פיה רע היה, פי אשת־שוק, מוכרת־דגים או בעלת־אטליז. והוא היה נושא זאת בסבלנות מופלגת, כדרך שסוֹקראטס האלוהי נשא מאשתו כּסאנטיפה המפורסמת בעולם. פעם אחת בלבד יצא מגדר־סבלנותו, משום שגידפתו ביותר בפני עדת־אדם שלימה, נענה ואמר: ‘רע! טעיתי בייחוסך’. ‘מה? – נענתה ברוב קצף כחיה זועמת – עוד ייחוסי קטן בעיניך? מי אתה ומי אני. אתה מוצאך מבעלי־דרשנים נואלים ואני מוצאי מגאוני־עולם’. פתחה ומנתה ייחוסה, שידעתו על פיה כיהודי תפילת אשרי, ולא התעצלה לפרוש שמותיהם של עשרת קרוביה, שהיו לפנים כולם רבנים בקהילות גדולות. ‘ואף־על־פי־כן מעט מדי – אמר – עוד חסר הרב האחד־עשר במשפחתך; או־אז היית אשה טובה בעיני’. ‘ובעשרה לא די’ – הוסיפה ושאלה ברוב ארס. ‘אין את מבינה כוונתי – ענה לה – ועל כן אזרי־נא כוח והחרישי רגע ואסבירך’. ‘רגע אוכל להתאפק – ענתה – ולא יותר. כי הרגע שלך מאריך גם הוא את הרוח עד־אימה, אולם מה אין עושים לשם ייחוס־אבות. על־כן אשמע על שום מה חסר ייחוסי עוד רב קרוב. על כל שונא ציון, מה פחת הוא במשפחה?’

‘דעי אשתי’ – אמר – ‘כי חכמינו אומרים: ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני, והוא הדין מן הסתם גם בלידתי. הרעים הדבר את אביך זכרונו לברכה שכבר היה עם המתים, שהרי את גדולה ממני בשנים, ופתח וצווח: “מה פירוש בתי תינשא לבנו של שנוֹרר, אי אפשי”. “החרש, רבי – נענה המלאך – יהא בה חסרון גדול, היא תזכה אל־נכון בגבנוּן”. מששמע זאת הרכין את חוטמו ונשתתק. כסבור היה המלאך, שכבר יצא ידי חובה. אולם לא יצאה שעה גדולה והגיח אב זקן רב ופתח וצעק מתחילה: “וגבנון כפול עשר – אמר ברוב קצפו – לא ארשה בשום פנים ואופן”. “החרש, רבי – נענה המלאך – היא תהיה גם חרשית”. “הה, חרשית – אמר – שאני”. והסתלק לו כחתולה הצידה. אולם המלאך לא נחלץ עדיין, משנפטר משני הרבנים, שכן עד מהרה נענה אב זקן שהיה יותר גאון משניהם ומיחה בידו: “אה, נכדתי יחידתי, תהא לה גיבנית ותהא לה חרשית, ובכל־זאת לא אניח בשום אופן, שתהא אשה לבנו של שנורר”. “אולם היא תהיה גם סומית” – נענה המלאך והשתיק גם אותו. וכן בדרכים כאלה השתיק את כל עשרת קרוביה הרבנים שהפריעו באותו שידוך, לכבודו של כל אחד ואחד מהם זיכה אותך במום אחר, כי יש לך, ברוך השם, עשרה מומים, ואין לך אלא פיך. ואילו נמצא עוד קרוב אחד־עשר והוא רב, כבר היה המלאך חייב לאָלמך, והיית הטובה שבכל נשי העולם’.

איש מפורסם זה, שהיה מעולה מעל הבּוּלבּוּס שלו (הכוונה למין אשה שהיא יחסנית גדולה והיא עצמה ראויה לכפרוֹת, שכּן הבּוּלבּוס לאמיתו חבוי באדמה ובחוץ אך הגבעולים היפים יפים הם לשטן) בא אליו פעם אחת איש הדיוט שזכה ונתעשר, וביקש מעמו שיתערב לטובת שידוך שבינו ובין איש מכובד בדוּבּנא, והבטיח לו שכר טוב. ‘ידידי אהובי’ – השיב לו – ‘חביבה עלי פרוטתך, אולם אתה גופך חביב עלי ממנה; כידיד טוב, הריני משיאך עצה, שלא תרצה בכך, שכן לא תגרום כל טובה לעצמך, כל־שכן לבנך. ואם לא תרצה לשמוע בקולי, שמע בקול חכם ממני; כוונתי לבן־סירא האומר, כי המתחתן עם אדם גדול ממנו מרכיב על עצמו אדונים כמספר בני משפחתו. ואם לא דייך באותו מאמר חכם, אביא לך משל שכבר יעלה אותך על דרך הישר, מה שחכמינו אומרים בכמה וכמה דוכתי: משיאים לו עצה טובה כלך אצל שכמותך, שפעולתו של משל גדולה לפעמים מפעולתה של עצה מחוכמת’.

איסוֹפּוֹס מספר במשליו מעשה בעכבר ששלומו שלום, והיתה לו בת יחידה להשיאה וביקש להשתדך ולא רצה להשתדך אלא עם השמש בלבד, ושלח אליה שדכן. אולם השמש כרוב יופיה רוב חכמתה, ושאלה מפי השדכן, על שום־מה הוא רוצה דווקא עמדי. על שום שאת מאירה את כל העולם כולו, ומה טוב ממך. השיבה לו: תגיד לו, כי אם הוא רוצה להשתדך עמי, משום שאני מאירה את כל העולם כולו, ואני לסברתו גדול־היצורים בעולמו של הבורא ואין למעלה ממני, דע כי יש בעולם מי שכוחו גדול מכוחי, וזה הוא הענן, כי הוא חופה עלי כמה וכמה פעמים ומאפיל עלי כרצונו. שמע זאת השדכן, הציע לפני העכבר, כי ישתדך עם הענן. נראה הדבר בעיני העכבר ושלחו אל הענן, אולם הענן הוכיח לו לשדכן, כי גם הוא אינו גדול־היצורים, שכן שולט בו הרוח. שעל־כן שלחו העכבר אל הרוח, ואילו הרוח הוכיח לו גם הוא, כי יש בעולם מי ששולט בו וזו החומה הגבוהה, כי היא עוצרתו במרוצתו. לפיכך שלח העכבר את השדכן אל החומה, ואילו החומה הוכיחתו, כי גם היא אינה גדולת־היצורים, כי יש עוד דבר ששליטתו מוטלת עליה, וזהו העכבר החותר תחת יסודותיה עד שהיא מתמוטטת לכרחה. סופו של דבר, שהעכבר נאלץ להשתדך עם שכמותו. וכן, הטוב שבידידי, תלמד לקח מפי המשל המחוכם הזה ותשתדך עם שכמותך; הדברים אלה נראו ביותר בעיני האיש שעלה לגדולה ועושר, הודה לו על עצתו, וביקש את הדומה לו, ולא ניחם על זאת כל ימי חייו.

וכן השיא עצה לאיש נכבד שביקש להשתדך עם איש שפל ביותר משום העשירות בלבד. אל נא תעשה זאת – אמר לו אותו חכם – ממון אינו אלא סיפרת אפס שאינה עשויה להגדיל אלא את הסיפרה שלפניה אך לא את האפס שלפניה, כלומר הממון עשוי להגדיל אדם הדיוט אם הוא אדם בעצמו, כלומר אם הוא בן־תורה, בעל מידות, איש אציל, אך לא אם הוא עצמו בור, בזוי, כילי ויתר־על־כן אדם פשוט. ומי שמשתדך עם שכזה, יותר משהוא מעלה אותו הוא משפיל את עצמו, כי כדרך הטבע הוא, שהשחיתות כוחה גדול יותר לסאב את רוממותו של מי שהיא מתחברת אליו, מכוחה של הרוממות להבהיק את שחיתותו. וזו כוונת שלמה המלך עליו השלום שאמר בקוהלת: יקר מכבוד ומחכמה סכלות מעט, לאמור משהו טיפשות מכריע את הכבוד הגדול ביותר ואת החכמה הגדולה ביותר, משל למישהו מכובד גדול וחכם גדול, הקטנה שבמעשי שטותו מעלבתו.

ומשנתגלגל הדיבור על אותו עניין חייבני בתורת מגיד לבאר לכם דברי המדרש בפרשת חיי שרה, הנוגעים בענייננו עתה. המדרש אומר שם, כי כשציווה אברהם לעבדו אליעזר לקחת אשה ליצחק, רצה אליעזר שיקח את בתו לכלה, ואברהם שהרגיש בכך אמר לו: אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך, פירוש: אתה מזרע כנען שנתקלל על־ידי נוח, ואני מזרע שם שנתברך מידי נוח, ואין ארור עשוי שיתדבק בברוך, וקושיה היא, שהרי אברהם הוצרך למימר איפכא, שברוך אינו עשוי שיתדבק בארור, שעל־פי דרך הטבע צריך שהמניעה תהיה מצד הברוך? והנה קושיה זו אתרצה לפניך כמעשה שהיה בעיר מולדתי ונתפשט פירסומו בעולם כולו, והיא יפה לענייננו עתה. לפנים, כלומר כד הווינא טליא. היה שם איש מסוים ר' אפרים צוֹרטלס, היה זה יהודי מופלג, מיוחס, דעתן, בעל מידות גדולות, בעל צדקה, ומשופע הרבה בפרנסה, יתירה מזו עוסק בצרכי ציבור באמונה, והיה גם חשוב גדול בעיר, ולא היו עושים בלעדיו כחוט־השערה. לבד אלה היה בעל נאמנות גדול והיו משלשין בידו נדוניות, ממונות קהל, ולפי שהיה חכם גדול היה ראש המדברים בכל אסיפה; קיצורו של דבר, הוא היה גאוותה של עירנו, שערי הסביבה התקנאו בנו על שיש לנו אדם חשוב כזה בעירנו, הנוהג בה סדר טוב כפרנס הגון.

אותו ר' אפרים היה לו בן־זקונים להשיאו, בחוּרוֹן נאה כבן שבע־עשרה, תלמודו בידו, בקי בכתיבה והולך בדרך הישר. האב ביקש לתת לו אלפיים זהוב נדן ומזונות־עולמים, וכמובן שקרן כזאת היתה חתיכת סחורה טובה לשדכנים והיו משכימים לפתחו ומשׂתערים אל שולחנו, ומציעים שידוכים, שידוך טוב מחברו. וכל אלה לא נראו לו לר' אפרים, שרצה בקערת הרקיע, שהרי גם הוא לא היה אלא בשר ודם, והחשיב את עצמו יותר מכפי שהיה. שידוך פלוני לא נראה לו בו הייחוס, שידוך אלמוני נראה לו ממונו מועט, שידוך שלישי נראתה לו הכלה זחוחה מעט, שידוך רביעי לא נראה לו מה שהזוג נתבקש להיות סמוך על שולחנם של המחותנים שישבו במקום שלא היה מקום תורה. וכך התגדל והוסיף והתגדל עד שנתמאס על השדכנים ועקפוהו והוקירו רגלם מביתו, ולא נראו לעיניו למעלה משנה. ועל שום כך היתה אשתו מקצרת ימיו. ‘סופו של דבר יהיה – פתחה ואמרה לו בדממת הלילה באין איש בבית – שתהא בורר ובורר עד שתשתדך עם בלן’, ‘עם בלן – היה משיב לה ביוהרה – שונאינו לא יזכו לכך’. ‘ואם לא עם בלן – היתה משיבה לו – תשתדך עם מי שדרגתו נחותה משלו, תשתדך עם בּוּרוּסקה השומר. כי בררנותך ודאי סופה רע’. וסופה של אותה תשובה נתמלא, כאילו נבואה נזרקה בה, ומכוח סיבה רחוקה שיש ללמוד ולראות ממנה, שהיחסן לא יתיימר בייחוסו והחכם בחוכמתו והעשיר בעושרו, כאשר אספר לך הכול אל נכון.

בימים ההם נמצא באמת בעירנו שומר־לילה שנקרא בּוֹרוּסקה, איש בעל ערמומית כהלכה, גברתן, שתיין כדיבעי והדיוט גדול, ויתר על אלה אף יהודי פגום. לפרקים רחוקים נראה מצטרף למניין, כל־שכן שלא נראה עולה לתורה, אין יודע אם משום שלא ידע או משום שלא החשיב את זאת, או משום שני הטעמים כאחת. הוא ישב מאחורי העיר בביתו הקטן שלו, ואף היו לו גן וכמה פרות, וחי חיי־איכר. כל יהדותו במה שהיה בא לברך ברכת־יום־טוב בבתי כל לקוחותיו והיה מתחפש בשמחת־תורה בשעת ההקפות. מעלתו היחידה היתה שהיה אדם ישר, והיה מקיים את אומנותו באמונה והחנוונים דעתם נחה ממנו ביותר. משפחתו – אשה, בת יחידה חתיכת סחורה בריאה, וזוג כלבים שהיה מסובב עמהם את החנויות. הוא חי לו במנוחה יתירה ובעושר משך שנים, עד בוא יום שבו נהפך ראשו למטה ורגליו למעלה, שכן נפלו בו תמורות גדולות שגזלו בריאותו ומנוחתו ולימים גם את פּתו.

היה זה ביום שנפלה לידו ירושה כפליים מאה אלף דינר מאחיו, שניטלטל בילדותו עם יהודי אמשטרדם, תגרי צרורות שהיו באים מדי פעם בפעם ליריד בזלווא. בהמשך הימים נעשה רוכל, אחר כך חנווני, ואחר כך סוחר גדול ועשיר אדיר. נפטר לעולמו בלא אשה ובלא בנים וציווה, מלבד ענייני צדקות, כפליים מאה אלף דינר לאחיו. מובן, שכל העיר כולה היתה כמרקחה ודיברו בזה במרחץ ובטחנה ובהקדש, החנוונים היו מהלכים כאילו ניטלו ראשיהם, שכבר הבינו, כי שוב לא ירצה להיות שומר, והיו מצטערים הרבה, שכן היה שומר־לילה זריז, כי כל ימי שמירתו לא היתה בחנויותיהם אפילו גניבה אחת. וכאשר יגוֹרו כן היה, כי עד־מהרה נסתלק משמירת־לילה ובא תחתיו אחר, וכבר בשבוע הראשון נידלדלו החנוונים. והוא קנה עד־מהרה בית נאה והתחיל לחיות חיי גביר, הלביש את עצמו ואת אשתו ואת בתו ברוב עושר, ונהג גם מנהג יפה בין הבריות, שכר לו מקום נאה בבית־הכנסת הגדול, ציווה לכתוב ספר־תורה והכניסו בהמון חוגג.

הירושה הזאת באה לידו בסמוך לאחר סוכות, ועד שלא יצא החורף כבר היה איש נכבד בעירו, עד שבראשון לפסח כבר באו אצלו הרבה מגדולי־העיר לברכו לרגל. קצתם כבר הוכיחו לו, שהם קרובים רחוקים לו, וכך קיימו מדרש קוהלת על הפסוק: עד ינתק חבל הכסף – זו שלשלת היוחסין, כלומר הכסף עושה את האדם מיוחס. אולם אותו בעל־ערמומית הלעיג עליהם יפה־יפה, כי משנכנסו לביתו, הקבילם בפנים נאות והכניסם בקיטון מועט וחשוך ובו חלונות קטנים מסורגים סורגי־ברזל, ושלא היה בו אלא ארגז מרותק בברגים וביקש מהם שיישבו על גבי ספסל פשוט מדירתו הישנה, וכששאלו לו, מה ראה להביאם הנה, השיב כבעל־ערמומית: ‘הבינונו־נא, הרי לא באתם לברכני לרגל אלא משום הממון שקיבלתי, כי עד שלא קיבלתי את ירושתי אפילו אחד מכם לא תקע את חוטמו לתוך ביתי, שעל כן הבאתיכם אל החדר, שהממון מונח בו, כלומר אל מה שלכבודו באתם’.

כל ימי חול־המועד פסח רחשו ובחשו בביתו שדכנים והציעו לפניו שידוכים, שהיה בהם בנותן טעם ההספד שיקשרו עליו אחרי מאה שנה, כלומר לא היה בהם טעם ולא היה בהם ריח, שעל כן סילקם מעליו, וביקשם שלא יוסיפו לבוא אליו בשידוכים כאלה. מלבד אחד שעיכב בידו, והוא ר' הרצל קריינס שדכן־מדינה שביקש ממנו, כי ייכנס אצל ר' אפרים ויציע לו שישתדך עמו. השדכן נתבהל לשמע ההצעה הזאת ואמר לו את האמת, שאין בו עזות לדבר נכבדות כאלה, שודאי שר' אפרים יראה לו את הפתח, ואולי אפילו יכּנו שוק על ירך. ‘אמנם אני אפילו מבין את זאת – השיב מי שהיה בוֹרוּסקה, כי עכשיו כבר נקרא ר’ ברוך – יודע אני, כי יהיו לך שם בזיונות, אך שדכן חייב להיות מרוצה מכל, ובפרט שאין אני מבקש ממך הליכת חינם, כבר אתה מקבל מידי שלושה דינרים, ולך ושדך. אלא שלא תרמה אותי, ותספר לי את תשובתו כדקדוקה'.

מה אין אדם עושה על שום ממון; על שום ממון הוא מבריח את הגבול, על שום ממון הוא נעשה מרגל, על שום ממון הוא מהלך על גבי חבל, דהיינו מעמיד את חייו בסכנה, כל־שכן עושה את כבודו הבל. ור' הרצל קריינס שלנו אף הוא אינו אלא בשר ודם, שלושה דינרים בימים ההם חשובים היו ברייסין כנדוניה, יתר־על־כן לגימה הגונה וטעימה הגונה מַן מוקדם של תנאים. נטל שלושת הדינרים והלך אצל ר' אפרים שעיניו כלו לראות שדכן. קיבל אותו ברוב ידידות, וביקשו שיישב, ואשתו הגישה לשולחן יין־שרוף וטעימה, ושניהם ישבו כנגדו, אוזניהם מחודדות לשמוע מה יציע לפניהם. אולם אותו ר' הרצל לא היתה בו עזות לפתוח פה, ודומה היה כבעל דרשן שניצב על־יד ארון־הקודש לדרוש ואינו יודע במה יפתח. וכן היתה לשונו אלומה עד שר' אפרים אמר לו: ‘שתיקתך אינה נראית בעיני, סימן הוא שאתה מתכוון להציע לי מי יודע איזה נחות־דרגה, אלא שאתה בוש בעצמך להעלות את הדבר על דל שפתיך’. ‘אי אי, אין דבר – אמרה צורטל – בכן, אל תבוש ותאמר’.

‘השידוך שאני מבקש להציע לפניכם’ – נענה השדכן – ‘הוא לכם, בעצם, שידוך בריא מאוד. נערה נאה, חתיכה בריאה, והיא בת יחידה להורים עשירים־במופלג. אלא חסרון אחד, שהשידוך קצת קרוב מדי, שאילו היה רחוק מאה מיל לא הייתם מערערים אפילו במלה אחת’. ‘אֶט – העיר ר’ אפרים – אם זה משהו הגון דין שיהא טוב גם מקרוב, ואם אין זה משהו הגון, לא יכשר ואפילו מרחקו אלף מיל'. ‘לאוו, אל תאמר זאת ר’ אפרים חביבי – אמר השדכן – חכמינו אומרים שלא הפיל הבורא תרדמה על אדם הראשון, להוציא צלע ולעשות לו אשה, אלא שלא תתמאס עליו, ואולי על־כן אנו אסורים בעריות, כלומר בבת, אחות, כי במקום קירבה יתירה שם מידת כיבוד ואהבה חסרה, ושני עניינים אלה הם הנחוצים ביותר בחיי אישות'.

‘נו, אל תוציא את עצמותינו’ – נענתה צורטל– ‘אל תעשה שהייות, כי בננו מזקין בינתיים והוא צריך כלה משכבר’. ‘ועם־זאת לא אמהר כל כך להגיד לכם’ – אמר השדכן בצחוק – ‘כי לא פה המקום לדבר על השידוך הזה. עליכם לירד עמי למטה’. ‘ומה אתה חסר פה למעלה’ – שאל ר' אפרים – ‘דומה, כי גם פה אין נפש’. ‘לא, ר’ אפרים חביבי' – אמר השדכן – ‘לא משום כך אני מבקש דווקא למטה, הטעם הוא אחר לחלוטין. מכיר אני אותך כעסן גדול, שעל־כן אני חושש, כי אם אציע לך את השידוך למעלה, תבוא לידי כעס ותזרוק אותי מכל המדרגות, ואין אני רוצה בכך, כי עודני חפץ חיים ומבקש לראות נחת בזרעי, וכשאתגלגל מעל מדרגותיך התלולות יתפזרו עצמותי החלושות כעצמות השעיר לעזאזל’.

‘אל תחשוש לכך’ – אמר ר' אפרים בצחוק – ‘תוכל לדבר עם מי שתרצה, אנו נבלע זאת בנקל, ותבוא שלום הביתה אל אשתך וילדיך’. ‘אם כן’ – אמר השדכן – ‘נאה בעיני לדבר גם פה בקומה השנייה. עם־זאת עלי להקדים ולומר, שאני עצמי לא הייתי מתעורר על השידוך הזה, ומעולם לא היה עולה על דעתי לדבר בו, כי ידעתי מי אתה; אולם מה מועילני, כשההוא שלחני אליך, ואף נתן לי שכר הליכה כהוגן, והיה זה עיוות, אילולא הלכתי. שאלמלא כן היה שולח אחר וכבר היתה רועשת כל העיר כולה ואני הייתי מפסיד כמה דינרים’.

‘אם כן’ – נענו שניהם – ‘אין בלבנו עליך, ואל תוציא את עצמותינו ואמור. ייראה בעינינו – נעשה; לא ייראה בעינינו, מן־הסתם לא יידע איש על כך, שהרי איש ישר אתה וידיד טוב לנו’. ‘ודאי, ודאי’ – אמר השדכן – ‘ועתה דעו לכם, כי ר’ ברוך, הנגיד החדש, מבקש להשתדך עמך'. ‘ר’ ברוך הנגיד החדש רוצה להשתדך עמנו' – אמר ר' אפרים – ‘דומה שאני פה לא מאתמול. אני ואשתי הננו, ברוך השם, מן המקווה דהכא, ועד היום אין אנו מכירים בעירנו איזה ר’ ברוך נגיד חדש, שירצה להשתדך עמנו. עליך לברר יותר את דבריך ולפרשם, למי כוונתך'. ‘משמע אין אתה רוצה להכירו’ – אמר השדכן – ‘כי מי איננו מכיר את ר’ ברוך הנגיד החדש?' ‘אני כבר נכנס לכלל כעס’ – אמר ר' אפרים – ‘אמור לי ביהודית פשוטה למי אתה מתכוון’. ‘אני מתכוון’ – אמר השדכן – ‘לשומר שזכה זה מקרוב בירושה הגדולה’. ‘כך תדבר ואלה דברים אחרים לגמרי’ – אמר ר' אפרים – ‘שמו אינו כלל ר’ ברוך, שמו בוֹרוּסקה, ואין הוא כלל נגיד חדש, כי נגיד פירושו אדם אציל, והוא לא היה כן ואיננו כן גם עתה; כי ממון ואצילות הם שני דברים שונים, ואיפכא מסתברא; כל מה שההדיוט מעשיר יותר הדיוֹטיוּתו מתגלית יותר, נמצא שאין הוא ר' ברוך ואין הוא נגיד חדש, אל בּוֹרוּסקה השומר, ובכן לך לך לשלום לביתך, שאין אתה יהודי שוטה. ויפה שהקדמת והבטחת את עצמך. ולוֹ תגיד, כי הוא בעיני אותו בּוֹרוּסקה השומר כפי שהיה לפני שנים, כשהיה מהלך עם כלביו ברחוב, ואני הנני אותו ר' אפרים עצמו, שהשתדכתי עם ר' אליהו הינדס ור' אברהמל רייציס, ובבקשה ממנו שלא יוסיף להשתטות ויחפש לו שכמותו, וייקל ביותר למצוא, כי הדיוטות שעלו לעושר מרובים בכל עיר ועיר'.

מובן מאליו, כי השדכן נבהל אל הדלת והביא תשובה ברורה לבּוֹרוּסקה. אחר היה אוחזו השבץ אולם הוא לא נפל ברוחו, חייך אגב־כך ואמר לו: ‘אתה ר’ הרצל חביבי, אל יפול רוחך. אין זה אלא שמזומן לך להשתכר עוד פעמיים או שלוש פעמים כמה וכמה דינרים מידי על הליכותיך אליו וסופך תצליח; הוא ישתדך עמי, אין דבר, אלא צריך אורך־רוח, שידעתי כי יחסנים דרכם במשא־ומתן והממון נחשב להם יותר מן הייחוס. על כן לגום לגימה ולך לשלום הביתה ותקווה לשדכנות טובה, כי כבר עשית למעלה ממחצית דרכך. בעניין זה קשה ההליכה הראשונה בלבד, והיא ברוך השם, מאחוריך'.

אולם הדיבור על השידוך הזה עשה בהם בר' אפרים ואשתו צורטל פעולה בהרבה מכפי שניתן להקיש מתשובתו המרה לבּוֹרוּסקה. כי אך יצא השדכן מביתם, שוטט ר' אפרים בדמעות מרוב מורת־רוח, והתרוצץ בחדרו כמטורף אנה ואנה, הצית את מקטרתו וירק עשן ואש, וניקש בה בכל רגע על גבי השולחן וצעק לאמור: ‘נו, זו קצת העזה של ברנש, לשלוח אלי שדכן. לא, לבי קנוט, צריך הייתי לסטור על לחייו של הרצקי ולהגביהן מעל חטמו. אלא שהשכל בושש לבוא’.

‘ומה אתה סבור, בעלי’ – אמרה צורטל – ‘אין זה אלא עונש מן השמים. אמרתי לך מכבר, שכך יהא סופו של דבר. זוכר אתה, ובאמת כך הוא. אין להתייקר בשידוכים, אין להחזיק ילד עד שתצמח זקנו. ושוב אין אני יודעת על מי אתה כועס. על השדכן ודאי שאין אתה רשאי להתרעם שהרי, כדבריו, נטל כמה דינרים שכר הליכה זו, ואף התנצל יפה־יפה, והדין עמו, וכך אין לך להתרעם על בּוֹרוּסקה, ראשית על הצעה אין לוקין, שנית עריבה אני לך, כי אם תסרב, יעשה שידוך גדול מזה. כי אצלנו בווילנא עיר שנולדתי בה, משתדכים מיוחסים גדולים יותר עם בורים שעלו ונתעשרו ובפחות ממון. אמנם, אסכים עמך, כי אין הדבר כתיקנו, אולם כך דרכו של עולם, ואף לא מאתמול, וכן מצינו חכמינו אומרים, כי הקדוש־ברוך־הוא לאחר בריאת־העולם אינו עוסק אלא בשידוכים, אומרים הם, שהוא עושה סולמות ומזווג זיווגים, משמע כדי לשדך בין שני בני־אדם שאינם שווים, שאחד הוא מעולה ביותר והאחר שפל ביותר, הרי הוא עושה את המעולה כיורד ואת השפל הוא עושה כעולה, משמע שהוא עושה סולמות שבהם בני־אדם עולים ויורדים’.

‘כבר עלית על דרך נאה – אמר ר’ אפרים – כפי שאני רואה, הרי עוד מעט יכשר בעיניך להשתדך עם בּוֹרוּסקה'. ‘מי מדבר על שידוך – אמרה – כוונתי שאין להתרעם על־כך. הריני אומרת לך זאת, שתהא מתון יותר, אם ישלח אליך שנית. כי מכירה אני סוג של בני־אדם, אין הם מסמיקים למשמע סירוב ראשון, ולומר לאוו מפורש בשידוך אסור אפילו לגבי השפל שבשפלים. בתואל הפריע בשידוך שבין רבקה ויצחק ומת, כי דבר אלוהים הוא’.

דברי צורטל אלה שיככו את כעסו, כשמן המשכך את הים הרותח, ונתמתן משעה לשעה, מיום ליום, בייחוד מששמע בענין שידוכים שבין בּורוּסקה ובין שמריל ריינקיס איש סלוֹנימא, שהוא שם דבר, יהודי מופלג מיוחס ונגיד, שהתחתן עם מחותנים גדולים יותר משהתחתן ר' אפרים. הוא שמע זאת אפילו במקום מסוים, ובכל זאת עשה עצמו כלא־שומע, ואף לא סיפר לאשתו, שלא תנקר עיניו ותאמר, כי היא באמת חכמה, והיה מהלך כמה שבועות לאחר המעשה הזה כמי שאין דעתו מן העולם ומעצמו, וביתר דיוק כסגן־קצין ששמטו את סרטיו. וכשהיה מזדמן עם השדכן ר' הרצל קריינס, היה סוטה מעליו כדרך שסוטין מעל כלב שוטה או כדרך גנב הסוטה מבית־הסוהר. כי ביסודו של דבר, לא שקט לבו והיתה בו עירבוביה, שדעתו לא ידעה להסכים עם עצמו, אם להשתדך או לא להשתדך. עשרים אלף דינר קרויים ממון, אולם ייחוס גם הוא ענין גדול, ואף־על־פי־כן אין לדחות בידיים. שאם ישתדך עם אחר, דהיינו עם ר' שמריל, הרי לא יעצור כוח מרוב עגמת־נפש, ולהיפך אם יסכים לו לשדכן, יעמיד פנים מסבירות, יאמר לו בוקר טוב ברחבה, שהרי אפשר שישתמע מכך, (שהרי אין יודע סופו של דבר), כי ר' אפרים כבר רצה אלא בוֹרוּסקה לא רצה, והרי קלון־חינם, והבחור יישב ויזקין עד שיאפיר זקנו. שעל־כן נראה בעיניו ביותר, כי ברחוב לא יהא לו כל משא־ומגע עם השדכן ומוטב שיסטה מעליו. דיוֹ שאין הוא מבריחו מביתו, והשאר יעשה השם כרצונו.

כו, שבועיים תמימים יצאו בשקט, שבועיים שהיו להם לשני הצדדים כנצח. לבורוסקה, שאין זה יאה לחזור ולשלוח את השדכן קודם, ולר' אפרים שכבר ביקש לדעת, אם לא נחתם השידוך עם ר' שמריל. והנה תודות לשם יתברך חלפו השבועיים, והשדכן שוב נגלה בבית ר' אפרים ביתר עוז מבראשונה, שכבר ידע בבירור, להיכן רוחו נוטה. וידע זאת מפי אחד עוזריו, שהיה מפני העיר, ושהיה נעזר בו בסתר בשידוכים גדולים ולא שווים, כגון השידוך הזה, הוא ר' אברהמל חיינקיס, והוא־הוא שסיפר, כי ר' שמריל ריינקיס מבקש להשתדך עם בוֹרוסקה. הוא סיפר זאת, בהיותו עם אפרים בברית, כביכול כחידוש לכול, וכיוון לר' אפרים בלבד, ואף הבחין יפה־יפה, מה היתה פעולת סיפורו על אותו נכבד ר' אפרים, שהסמיק והחוויר חליפות. ומתוך השאלות ששאל מפיו ר' אפרים, מקץ ימים אחדים, בעניין החדשה הזאת, למשל כמה נדוניה דורש ר' שמריל ריינקיס, וכמה הוא נותן במזומנים, הבין יפה־יפה, כי כבר יש בו תיאבון לאותו שידוך, וביסודו של דבר היה כל העניין כזב. לא הציעו לו לר' שמריל את השידוך הזה והוא לא היה מסכים לו, אלא אותו ר' אברהמל חכמתו מרובה מיראתו, והיטיב להבין כי לב האדם הבל, ובכלל כל מגודל אינו אלא נער גדול, ואפילו ילד גדול, המתאווה לדייסה, שלא רצה בה רגע אחד קודם, בראותו שאמו החכמה מבקשת לתתה לילד אחר. וכך כבר פסע ר' הרצל קריינס השדכן שלנו על גבי גשר ברזל, וגם הפעם לא בחינם, כי בורוסקה הקדים ונתן לו כמה דינרים, והפעם בא לר' אפרים במוצאי שבת, היא שעת הלילה שבה ניתנה להם לשדכנים מקדמת־דנא שליטה גדולה, שכן בני־אדם עודם בה חציים שבת, נינוֹחים לאחר שנתם, ויושבים בביתם ומשתיירים שיורי שבת, יין־שרוף, דובשן, עוגה, מליח, חתיכת דג קרה, יתר על כן מרתיחים קפה שחור, בקיצור יש במה לסעוד את הלב.

נכנס הביתה בשבוע־טוב רחב, וזכה אמנם בשנה־טובה צרה, אולם לא שת אל לבו, כי גם הוא לא לקה שכלו, והבין כי לפי שעה אי־אפשר אלא כן, אולם עד מהרה ייטב לכול, וכן הזמינו אותו שיישב בשפה רפה כלומר לשם יציאת חובה בלבד. ישב וכדרך הפתגם מתוך בטלה בלבד עסק במקטרתו, שהיתה בידו תשמיש מועיל להושיעו בקצת מבוכות, כלומר ממצב רע שבו היה שרוי עתה, שהניחו לו שיישב ולא דיברו עמו כמה וכמה דקות כל דיבור, כביכול מחמת תרעומת. ברגעים לא־רצויים כאלה, שהיו מזדמנים לו לעתים קרובות (שכך דרכה של אומנות השדכנות מאז ומעולם) ושלא לעמוד בביושו כשוטה, כגולם, או כרמאי שנתפס בקלקלתו, היה נאחז מיד במקטרתו, כדרכו של משל: מי שנפסק דיבורו או נתפס בכזבו הריהו בינתיים מריח ריחה של טבק.

פיטם אותה טיטוּן, הציתה, תחילה שלא כהלכה ואחר כך כהלכה, ומילא מלוא החדר עשן, עד שצורטל אמרה לו: ‘באת אלינו בפתח השבוע ברוח ובעשן שיהיו לטובה’. ‘וכך, אמנם, יהיה, אם ירצה השם’ – אמר – ‘בואי עתה סופו מזל טוב בביתכם’, ‘הבה ונשמע’ – אמר ר' אפרים – ‘אלא משהו הגון, משהו חדש, שאם־לא־כן מוטב שתשתוק. דייך שזכית, שאני מדבר אתך בכלל לאחר הצעתך הראשונה החביבה והנלבבת. זאת היתה לך הצעה נועזת. אולם מאמר הבריות הוא: מי שילדיו עודן בעריסה דין שיניח כל הבריות’.

‘עכשיו אדבר נכבדות’ – אמר השדכן – ‘שידוך שמשדכין אותו לר’ שמריל ריינקיס איש סלונימא, גופו. נו, מוצא חן בעיניכם?' ‘אוי לשון משוננת לך’ – השיב לו ר' אפרים – ‘יודע אתה לטהר בה אפילו שרץ, או ביתר בירור: יודע אתה לתבל בה מאכל שהקיאוהו זה עתה. כסבור אתה, שאין אני מבין, כי כוונתך שוב לאותו בּוֹרוּסקה. יודע אני מה שמספרים, כי משדכין לו כאותו שידוך. ועם זאת סבורני, כי שם ירד עליו על השדכן פסק גדול מכפי שירד אצלי עליך. ודאי שר’ שמריל ראה עצמו נעלב רב יותר ממני'. לא, חביבי ר' אפרים' – אמר השדכן – ‘הדבר קרוב שייעשה. והראיה, ביום שישי זה קיבלה חיינה, אשת ר’ אברהמל חיינקיס, מכתב מריינקה אשת ר' שמריל ריינקיס מכתב, שבו היא דורשת מפיה בעניין בתו של ר' ברוך, אם היא יפה, אם היא בריאה, אם היא טובה, ואם תוכל להיות שרוייה עמה בשלום, שכן רוצים הם, שהזוג יהא סמוך על שולחנם. ועודה מסיימת את המכתב בפתגם הקדום: נוציא את הפרה מן הרפת, ואת הרפת נשרוף. היום ראתה אותי ונטלה ממני נתח חיי, על שום מה לא התערבתי באותו שידוך. ובינינו לבין עצמנו, אשמתך היא, שקיצצת כל כך את כנפי, ששוב לא היה בי עוז להסיח את הדבר לאחר'.

‘אם הדבר קרוב כל־כך לר’ שמריל' – אמר ר' אפרים – ‘הרי קושיה היא, מה אתה מבלבל בו את מוחי. ודאי שר’ שמריל הוא לו שידוך טוב ממני'. ‘תיתי לך’ – אמר השדכן – ‘שהקשית, שמתוך תשובתי תיטיב להבין, כי ר’ ברוך הוא איש חכם ומבין בטיבה של סחורה, ואינו מניח לסמא את עיניו ולהונות עצמו בייפוי בלבד; יודע הוא שאינו דומה הבחור של ר' שמריל כבחור שלך, ואין הוא ככוונתו. מהיכא תיתי, הוא מתאווה לייחוס, עם זאת עיקר כוונתו לקרן טובה, וזאת, אל נרמה את נפשנו, הוא חיציקל שלך בלבד. ואפילו היה בנו של בּלן לא היה מרפה ממנו, כי המוניטון של בנך הוא גדול מאוד בעיר, ושוב כשם שר' ברוך גופו הוא הדיוט הוא מבין יפה, הוא כּלה אליו עד מוות, והיום חזר ושלחני אליך, ואם גם עתה תוסיף בגחמנותך יאמרו עליך בעיר כולה, שאין אתה אלא משוגע. זכור־נא, כי אתה עושה את בנך מיליונר, ובהמשך הימים סופו יורש את כל הרכוש כולו, או־אז יקימו לו לחותן מצבת־זהב עם נוסח נאה ובמרוצת הזמן יקימו אוהל וישלחו כמה נשים עניות שתבכינה שם, עד שייעשה מקום נודע לקהל וייקרא אוהל רבנים, והרי הנטמן יחסן כפי שהיה ולפעמים למעלה מזה'.

דברי השדכן האלה לא החטיאו את מטרתם, שלא מצינו עדיין לב אדם שיהא קשוח וסגור כל כך, שמפתח החנופה לא יפתחנו, ומה לך חנופה עזה כדרך שמחניפים להם להורים בעניין בניהם, כלומר שמשבחים אותם באוזניהם, כמעשה הרצל השדכן שמרח אותם כדרך המורח בחמאה. עתה דיברו עמו דיבורים אחרים, הגישו יין שרוף ומיני טעימה, והפליגו לעומקה של שיחה, הנה דיברו בבּוֹרוּסקה והנה דיברו בחיציקל, וכך פטפטו עד שעה שתים־עשרה. עיכבו אותו לפת־ערבית, ור' הרצל יצא תוך ידיעה ברורה, שאותו שידוך יצליח, ואין צריך אלא שהות־מה, עד שר' אפרים יימלך בדעתם של קרוביו ומקורביו. ובינתיים התראה השדכן עם כל אלה והבטיחם שכר טוב אם יסייעו בידו, כי בּוֹרוּסקה כל כסף לא נחשב לו ובלבד שהשידוך ייעשה, ואמנם לא יצאו שבועות מרובים ונעשה.

מסתבר, שהיו תנאים שפירסומם נתפשט בעולם; נקראו כל החנוונים שהוא היה שומר חנויותיהם, אף נקראו כל פני העיר, נעשו אחר־כך סעודות לעניים, לאביונים, ללומדים עניים, ניתנה צדקה לרוב והעיר גילגלה בזה דיבורה ירח ימים תמים. קצתם אמרו שר' אפרים עשה כמעשה חכם, הבטיח עתידות בנו, וכבר עשאוֹ גביר גדול; ואלו קצתם אמרו בהיפך מהופך, כי מן הראוי היה שיימנע מכך, ואף בּזוּ לוֹ; אבל מה חשיבות לכל אלה, כל מה שאתה עושה אין אתה יוצא ידי הבריות, דייך אם אתה יוצא ידי עצמך. אולם לא כך היה מעשה ר' אפרים, שכן בסמוך לאחר התנאים נודע לו, כי היתה בו יד מירמה, וכל אותה פרשת ר' שמריל ריינקיס אינה אלא כזב; לא שידכו לו את בּוֹרוּסקה ואשתו לא שלחה מכתב לאשת ר' אברהמל חייניס, לא היו אלה אלא שקרים של תוהו. אולם מה מועיל, והפתגם הקדום אומר: שוטה סופו שוטה ומקח סופו מקח.

ויותר מכל היה ר' אפרים מיצר, שהמחותן לא שלח לו לחתן מתנה אחרי התנאים, ואף שהתעקש שלא ישלשו את הנדוניה לקניין, נתן לשדל את עצמו שישלשו אותם לתנאים אחרונים. אמנם, בּוֹרוּסקה הרגיעו בשני העניינים יפה־יפה. ‘מתנות לא נתתי לו לעת עתה – אמר לו – משום שאני מבקש לקנותם בחוץ־לארץ, והוא הדין בנדוניה שאין אני יכול לשלשה עתה, שאין בעירנו אדם בטוח כל־כך, שיהא מהימן עלי לשלש בידו. צריך לשם־כך ליסע לווילנא או למינסק ואין לי עכשיו שהות לכך’.

עם־כל־זאת לא הניחו תירוצים אלו את דעתו, שכבר הבחין, כי אותו בּוֹרוּסקה הוא איש ערום, ממזר כהלכה, וכבר ביקש לראות את עצמו שעה אחת לאחר סילוק הנדוניה. וכן היה סופר ומונה את השעות ואת הימים של שני החודשים עד תנאים אחרונים, כדרך אסיר הסופר ומונה את ימי מאסרו שנגזרו עליו. ואמנם, דאגתו לא היתה דאגת־שוא, כי אשר יגור בא. בּוֹרוּסקה לא שילש את הכסף ביום המסוים, ואף לא עשה תנאים אחרונים, וכשר' אפרים שלח אליו איש בעניין זה, השיב כי עליו לקחת דברים עם ר' אפרים, וביקש מיד שיזדמן עמו. התשובה הזאת לא נראתה לו לר' אפרים משתי פנים; ראשית, כבר התעורר על כך, שאותו בּוֹרוּסקה ודאי רוצה לבלבל את דעתו, שנית, כבר ניתן לראות בעוד מועד, מה תהא חשיבותו בעיניו אחרי החתונה, אם כבר עתה, לפני התנאים האחרונים, יש בו עזות לדרוש, כי יבוא אצלו. אבל מה מועילך, עשית שטות אחת חייב אתה בחברתה; תתפתל לכאן ותתפתל לכאן, כבר הרחקת יתר על המידה; יתירה מזו, אי אתה רוצה בפומבי רבתא שלא לשמח את שונאיך. שעל־כן נכנס אצלו עם לילה, וההוא הקביל את פניו יפה־יפה, נכנס עמו לחדר מיוחד וביקש תחילה שימחול על שלא בא אצלו. ‘לא עשיתי זאת, מחותני חביבי, חס ושלום, מחמת גאווה – אמר לו – שהרי ידעתי, מי אתה ומי אני; לא עשיתי זאת אלא משום שעניין פגישתנו מצריך בפירוש, שהפעם תטריח את עצמך אלי. שכן הדברים, שרצוני לדבר עמך, אינם ראויים שאומר אותם בביתך, כפי שתבין מעצמך’. ‘מה שהיה לנו לדבר’ – אמר ר' אפרים – ‘כבר דיברנו, כמדומה, עד גמירא עוד קודם התנאים. שעל־כן אין אני יודע מה יש לדבר ובייחוד מה אינו ראוי שידובר בביתי. אין אני מבין אותך’, אל תתפחד, מחותן' – אמר בּוֹרוּסקה – ‘אל תהא סבור, שאני מבקש לעקם משהו בממון או במזונות, המדובר מדובר והמוסכם מוסכם. אמנם, הדיוט אני, ולא אכחיש בפניך, אך איש ישר אנוכי. ומהיותי כן, אנוס אני לדרוש ממך דבר שתעשה לפני התנאים אחרונים ושיטיל מידת־שיווי, שתהא קיימת לעד ותשכין שלום שיהא קיים לעד בינינו ובין ילדינו, ותו לא’.

‘ושוב איני מבין אותך’ – אמר ר' אפרים – ‘ראשית, נראה כי בעזרת השם לא תהא לנו עילה להשבית שלום, ושנית, אין זה בכוחו של אדם להבטיח שלום־עולמים; ואף זאת, מה עניין הדיוט ואיש ישר לכאן’. ‘הבינני־נא, מחותני’ – אמר בּוֹרוּסקה – ‘לפי שאני איש ישר והדיוט, רצוני להבטיח את עצמי מפני קמיטת הלב העלולה להיות צפויה לי מן השידוך שלנו. שכן ודאי הוא, כי בהמשך־השנים אתה או אשתך ואולי אף בנך תבואו, במקרי־בית שונים, בקיטרוג על בתי, שהיא בתו של הדיוט, של שומר, ורצוני למנוע את זאת, באופן שכבודך וכבודי ישתוו לפני התנאים האחרונים. רצונך להיות מחותני, הרי רצוני שתזדקק לילה אחד לפרנסתי, שפירנסתני עד שלא זכיתי בירושה; רצוני שתשמור לילה אחד עם שני כלבי, ותכריז בכל הרחובות ‘מי כאן? זהירות, אש!’ או־אז כבר תשתווה לי, ושוב לא תוכל להתייהר על בתי’.

דרישה זאת לא נעמה לו לר' אפרים שלנו עד שניטלו ראייתו ושמיעתו ודיבורו מרוב כעסו, וכמעט שאחזו שבץ. ומשנתאושש, עמד על רגליו ונמלט לביתו, מבלי לומר מלה לבּוֹרוּסקה, והטיל את עצמו על משכבו, וכשאשתו לא יכלה להציל מפיו מה אירע לו, שכן ניטל דיבורו ונעצרה נשימתו מרוב עגמה ותרעומת, הבהילה רופא, ומשהוקז דמו ונמרח בחרדל, ובמשך הלילה חזר דיבורו, קרא עם שחר את צורטל וסיפר לה כל אותו מעשה ביותרת־חריפות, עד שצבטה את לחייה, קרעה את בשרה, וכמעט שחלתה כבעלה. ‘אוי ואבוי לנו – אמר ר’ אפרים – הרחקנו, להוותנו, עם אותו ברנש יתר על המידה, אוי, עולם של כזב, שאותו הרצקי לא יראה בטוב, שתבוא צרה על אותו אברהמל חיינקיס, ולסוף על כל קרובינו שהביאונו אל תוך הביצה המרופשה הזאת. אל התנאים באה אוכלוסיה של ידידים טובים ועכשיו אין לך נפש אחת לטכס עמה עצה. ולוואי שלא ישמחו לאידנו, שהרי כולם אינם אלא שונאים מחופשים במסווה של ידידים ותו לא'.

שלושה ימים כבשו זוג־הזקנים את הדאגה הזאת בלבם, שהכאיבתם כחץ מורעל ולא ידעו לשית עצה בנפשם, מה יעשו באותו הדיוט. יבטלו את השידוך, יעמוד החתן בלכלוכו וזיהומו ולא יוכל להיטהר מהם כל ימי חייו, כי מי ירצה להשתדך עם מי שכבר היה חתנו של בּוֹרוּסקה. יקיימו את השידוך, חייבים להכתים את כבודם האחרון. יחרישו, אין בכך ממש; שהרי בּוֹרוּסקה לא איכפת לו להמשיך את העניין עד־עולם. קיצורו של דבר, שקלו וחזרו בדעתם, ולא באו לידי גמר, עד שנראה להם להסתייע בפתגם־האכרים הקדום: קאלי ביעדא דא ז’ידא, משמע בצר לך לך אצל החוכר היהודי, וכאן היתה הכוונה לרב, כי באותו פרק היה בעיר רב חכם ואדם יקר, שהיו באים אצלו, מכמה וכמה ערים, לשמוע את עצותיו. נכנס אצלו ר' אפרים ושפך לפניו כל לבו, וביקש ממנו שיתערב בעניין, או לפחות, יתקן אותו בעצה, מה מנהג ינהג באותו עניין. ‘חביבי ר’ אפרים' – השיב לו הרב – ‘התערבות מאן דכר שמה, שכבר ידעתי כת אנשים זו, הדיוט שעלה לגדולה אין לך אדם שיהא נחשב בעיניו, וודאי לא יציית לי, וכבודי ייפגע לשוא. ולענין עצה ודאי לא הייתי מונעה ממך, אילו הקדמת לבוא, כלומר קודם שעשית עמו את השידוך, ואילו עתה כבר איחרת’.

‘ומה עצה היית עשוי להשיאני’ – שאל אותו ר' אפרים – ‘כפי שהכרתיו, הרי הדיוט זה אין כל עצה ותבונה כנגדו’. ‘הייתי משיא לך עצה’ – אמר הרב – ‘שלא תשתדך עמו. אולם עתה שכבר עשית שטות אחת, עליך להמשיך באותה טעות עד תומה. משמע, אין ברירה בידך ואתה אנוס לקיים את חפצו, ותתנחם במה שבנך סופו גביר עצום; ומה אין הורים עושים לטובת ילדיהם? כי אם אין אתה נענה לו, השידוך יתבטל, ותקפח את שני הדברים, גם את הכבוד גם את הממון. אמנם, העולם ימלאו פיהם צחוק, כשתמלא את רצונו, אך אולי תוכל לעשות זאת בחשאי ולא תדע נפש, ומי יודע אולי גזירה היא מן השמים, נמצא שאין ברירה בידך, ותעשה כטירופו’.

סופו של דבר, ר' אפרים נשמע לעצת הרב, שהרי מצא דבריו דברים של טעם, ושלח להודיע את הסכמתו, אולם בּוֹרוּסקה לא הסתפק בתשובתו, שלח לר' אפרים את משרתו במגררה והזמינו אליו. ר' אפרים נענה לו ובא אצלו, חציו חביבות וחציו תרעומת. בּוֹרוּסקה הקביל את פניו יפה־יפה, וגילגל ברוב ערמומית את דיבורו באותו עניין, ושיחתו עתה היתה מבישה ומלעיגה יותר מקודמתה, כפי שנספר מיד בקצרה.

‘מחותני חביבי’ – אמר אליו – ‘שמח אני מאוד־מאוד על שבאה בינה בלבך והשכלת לראות, כי הדין עמי. כי בשל־כך יזכה הזוג שלנו לחיי אושר ושלווה, כפי שכבר דיברנו קודם. שעל־כן מבקש אני, כי בליל־השמירה תתנהג כשומר ממש, שלא ייראה, כי אתה עושה זאת לרצוני או לאונסך, שאם־כן עמל שוא הוא ולא יביא לתכלית הנרצית, לפיכך אבקש ממך: ראשית, תלבש את פרוות השמירה שלי, תקח את שני כלבי ותכריז על השעה בכל אותם המקומות שאני הייתי מכריז; תצא לשמירה בשעה שש לפנות ערב ותעשה את הסיבוב בכל רחובות־הפאר עד שעה שש בבוקר. ואף אל תשכח ליטול את פנסי, ותשמור יפה־יפה, ותנהג זהירות מופלגה, שהרי באותו לילה תהיה שומר יחיד. קודם כל אתה חייב בזהירות יתירה ברחוב סלונימא, כי שם מצויות היקרות שבחנויות, ולדאבת הנפש מתארח עתה בעיר הגדוד השקאפסקאי, שאם תתפוס אחד מהם מתנכל אל חנות, תצפצף מיד בצפצפה שאתן לך, קולה נשמע מסוף העיר עד סופה. ולמען השם, אל תעטה עלי חרפה בשמירתך, כוונתי שלא תתנמנם חלילה, כי אותו לילה יסמכו קודם כל על שמו יתברך ואחר כך עליך; וכן עליך לבדוק את החנויות, אם הן נעולות כהלכה. קיצורו של דבר, עליך להיות אותו לילה שומר הגון, ואם תקפיד בכל אלה, הריני משלש את הממון ועושה בלא דיחוי את החתונה’.

מובן מאליו, כי ר' אפרים ישב אותה שעה כמעונה ומיוסר. מרוב צער קסס אצבעותיו ושלא מרצונו הבטיח לו הכול, ובשובו הביתה ירד לחיי עצמו ולחיי אשתו מרוב קניטה. בינתיים נתפשטה אותה חדשה על פני כל העיר והיו מלגלגים עליה בכל בית. ולפי שליל־שמירתו נקבע בידי בּוֹרוּסקה למחרתיים, כבר עמד כל הקהל כולו בכל הפינות לראות את ר' אפרים כשומר מלובש בפרווה ועם זוג כלבים, ועם משרתו של בּוֹרוּסקה כמדריך הילוכו, כלומר שיידע היכן יתחיל והיכן ייעצר והיכן יכריז על השעה, וכן נועד המשרת לבחון, אם הוא מקיים כהלכה את המדובר. יתר על כן, שילח בּוֹרוּסקה במזיד כמה חיילים שיתנכלו כביכול אל החנויות, והיה אנוס לתופסם, להתכתש עמהם, ולצפצף בצפצפתו. התפקעו מצחוק. מעולם לא היה לו לאדם לילה ארוך וחשוך כפי שהיה אותו לילה לר' אפרים, עד שזכה לשעה שש עם שחר, והתגנב אל ביתו ופניו ורוחו חשוכים כשל המן לאחר שהוליך את מרדכי בכל חוצות שושן; יתירה מזו, אחזתו צינה ותנומה. ‘ובלבד שהכול מאחוריך, בעלי’ – אמרה צורטל, כשנכנס הביתה –’ומה אתה סבור, תהא זו כפרת עוון, מי יודע מה חטאים עלינו למרק ונתמרקו בדרך־כך. יהולל שמו יתברך, שלא תארע לנו פורענות כזאת, אולם עלינו לקבלה באהבה'. ‘הו, אשתי’ – אמר – ‘ולו דבריך אמת, מוטב שהייתי שוכב חולה עשרה שבועות, ובלבד שלא יבוא עלי לילה מר כזה. כי יתר על גודל החרפה, מרעימתני שמחת הכול לאידי. עתה ראיתי, כי כל הימים נתפסנו לטעות, שהיינו מדמים, שהכול ידידינו הטובים ואין שונא לנו, עכשיו נתחוור בהיפך מהופך, כי הכול שונאינו ואין לנו ידיד טוב, שכן תינוק לא נשתייר בעריסתו ושלא יצא לראות כיצד אני עושה את הסיבוב’.

למעלה משבוע ימים לאחר הלילה החשוך הזה, לא נראו, מרוב בושה, ר' אפרים ואשתו צורטל ובנם ברחוב. ועוד היו מצירים בביתם, על שום מה בּוֹרוּסקה לא שלח אליהם בעניין שילוש הממון. מקץ עשרה ימים לא יכול עוד ר' אפרים להתאפק, וגרר את עצמו אל בּוֹרוּסקה בעניין הנדוניה. בּוֹרוּסקה הקביל את פניו ברוב ידידות, הודה לו על שקיים יפה־יפה תפקידו של שומר באותו לילה, וכשהזכיר לו ר' אפרים עניין הנדוניה, השיב: ‘אכן, הדין עמך, חייבני להשליש את הממון, אולם עוד עניין לי להביאו לפניך. שקלתי בדעתי, כי אין עלי להסתפק בך בלבד. רצוני שגם בנך יעשה סיבוב־לילה בעיר, כשם שעשית אתה, והרי אני עושה מיד תנאים אחרונים, משליש את הכסף ומגביל יום החתונה’. ‘לאו’ – אמר ר' אפרים –’הפרזת לדרוש ממני. ושנית, דומה עלי, כי בני יסרב, ולכפות עליו אין אני רוצה ואף אין אני יכול'. ‘הנה’ – אמר בּוֹרוּסקה – ‘לא הפרזתי כלל לדרוש ממך. אם הדבר היה יאה לך לעשותו, לבנך לא־כל־שכן. ואשר לדבריך, כי יסרב, דאגתי היא. אין דבר, כבר אפעל שייאות’.

קיצורו של דבר, אין אני רוצה להאריך לפניכם, בּוֹרוּסקה השיג את שלו, והעיר זכתה לראווה שנייה והכול בשל הפרוטה. ור' אפרים פקע אורך־רוחו ובא על בּוֹרוּסקה בדברים גסים, וכילה בו את כל החימה שהיתה צרורה בלבו. ‘אל תהא סבור’ – אמר לו – ‘כי בשל הדינרים המסואבים שלך, אענה לך בכול. לא, אלא בשל סיאובך אתה, ששוב לא אוכל לטהר ממנו את בני שנכתם על ידך, ולעשות בו שידוך אחר. הולכתני שולל למדי, אמור לי במפורש מחשבתך וכוונתך’. ‘אם יש בך באמת עוז’ – אמר בּוֹרוּסקה – ‘לשמוע את האמת לאמיתה, אומר לך בבירור; שמע, רצוני לבטל את השידוך, שכן כל בהילוּתי לא באה אלא כדי להשתדך עם אדם חשוב שאופיו הוא גדול ממש כשמו, ודימיתי למצוא אותו בך. והנה מתברר ההיפך; אם אתה יכול בשל ממון להתבזות ולהיות במשך לילה שומר, גם אתה גם בנך, ובלוויית כלבים ובעזרת צפצפה, הרי אני מבין, שאילו דרשתי שגם אשתך תעשה כן, היית נענה לי גם בזה, הרי שאתה כבר חשוד בעיני לעשות בשל ממון דברים גרועים יותר, שפלים יותר, ואף לרצוח נפש. ושנית, לפי שגם אתה גם בנך כבר הייתם שומרי־לילה נמצא שאנו מיוחסים שווים, ועל שום מה מגיעך ממון מרובה כל־כך. ובכן שוב אין אנו מחותנים, ולך־לך לשלום הביתה’. ר' אפרים יצא מלפניו אבל וחפוי־ראש ולא נראה לעיני הבריות כמה וכמה שבועות, כי אותו ענין הרעיש את העולם כולו.

סופו של דבר לא היה חלק ביותר, ר' אפרים לא האריך ביותר אחרי המעשה הזה, כתום רבע שנה נפטר לעולמו. אשתו מכרה את הנחלאות, ומרוב בושה עזבה עם בנה החתן את העיר, ומקץ כמה ירחים הלכו לארץ־ישראל. גם סופו של בּוֹרוּסקה אכזב; ראשית, לא נמצא אדם הגון שירצה להשתדך אתו בשל אותו מעשה שכבר היו יראים מפניו, ובתו הזקינה בבתוליה עד שהאפירו שערותיה, כי עד־מהרה, כלומר באותה שנה עצמה, נידלדל ופשט לרבים ורבים פשטו לו את הרגל, ובשנה שלאחריה נפלה שריפה ברכושו ויצא ממנה בלא כתונת, ושאר רכושו נתבזבז בחלאים שחלו גם הוא גם אשתו. בקיצור, במשך שלוש־ארבע שנים חזר להיות קבצן כבראשונה, אלא שקודם היתה קיבתו בריאה ועשויה לעכל הכול, ואילו עתה קיבתו מפונקת היתה ועצביו חלושים היו, ושוב לא היו יפים לשמירת לילה. שאילוא כן היה חוזר להיות שומר כקדם. כך נהפך עליו הגלגל בזמן קצר, עד שניתן לומר, כי נראה בחוש, שנענש בידי שמים על שום כך בלבד, שמצץ את דמו של ר' אפרים ואף בייש אותו בפני העולם כולו.

וכך, ידידי חביבי, סופם כמעט של כל ההדיוטות ופשוטי־העם שעלו לגדולה, שהעושר שירד להם במפתיע גורם להם פורענות ונוטל את פרוסת לחם־העוני שהיתה להם קודם, כדרך ששטף־מים גדול עוקר את היובלים הקטנים, עד שאין משתייר מהם אלא מעט המים לסובב את גלגל־הריחיים שסובבו קודם. וכל כך למה, שאותם בני אדם חוטאים ברכוש, שהגיעם בנקל, כלפי הבורא וכלפי הבריות, והבורא נפרע מהם עד־מהרה. כי הטבע עצמו לא יוכל כלכל אנשים כאלה, כמאמר שלמה המלך עליו השלום בספר משלי: תחת שלושה רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך ותחת נבל כי ישבע לחם – פירוש, מצויות שלוש כיתות־בני־אדם שאין האדמה יכולה לשאתם, כי מכבידים הם עליה, ושניים מהם מלך שהיה קודם עבד, ועשיר שהיה קודם קבצן שפל; ובינינו היהודים נחשב, בעוונותינו הרבים, הממון כל כך, שנבל שנתעשר ושלא היתה לו קודם פת, מתכבד כנסיך, כי הוא נקרא קצין, נגיד, גביר, שמות שמשמעם נסיך, שר, גדול, מלך, ככתוב: אמור למלך ולגבירה; קצין תהיה לנו; לנגיד על עמו ישראל. אנו היהודים ירדנו כל־כך, בעוונותינו הרבים, בזמנים אלה ובארצות אלו. אצלם אין הדעת ניתנת אלא על האדם ולא על הונו, וזו ודאי כוונת הפסוק: ויישח אדם וישפל איש – פירוש, אדם עצמו אין לו כל ערך.

אך דיינו, ידידי, בהפלגה בדרשות ובביקורות, בייחוד שהארכתי ביותר בסיפורי, רצוני לחזור לעיקר ענייננו בתחילת הסיפור. כוונתי לבאר לכם את המשמעות העמוקה והרמז המחוכם במדרש בפרשת חיי שרה, שאברהם השיב לו לאליעזר, כשביקש להתחתן עמו: אין ארור מתדבק בברוך, ולא להיפך, שהרי באמת הוצרך להשיב: אין ברוך מתדבק בארור, שכן ראוי שיהיה סדר העולם, שהברוך לא ירצה להתדבק בארור. אולם המדרש מבקש להסבירנו, כי הדין נותן, כי נכבד אפילו לא יחשוב להשתדך בנבזה, כי אם ירצה להשתדך עם הדיוט זה, סופו של דבר יהיה שאותו הדיוט לא ירצה בו, כדרך שראינו במעשה בּוֹרוּסקה, שעל־כן, ידידי חביבי, שמע בקולי, אל תתבזה בשל הפרוטה, אלא תשתדך עם מי שהוא בגדר ערכך, יהא נחות ממך כמה דרגות, אך לא נבזה. ואל תחשבו, שאנו ההורים מסוגלים לאַשר את ילדינו על־כורחם, או חלילה במעשה עיוות, ולוואי ונוכל לדאוג לילדינו כמצוות חכמינו, בפרנסה בכבוד, גם זה עולה ברוב קושי, ואנו זקוקים תמיד לחסדי־שמים כמאמר חכמינו: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו שאין עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, ככתוב: לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות.

ובכן, קוראתי היקרה, יערבו לך סיפורים נאים אלה על אותו אדם גדול, לאמור שתפיקי מהם תועלת כפולה. ראשית, תיהני מהם; שנית, יהיו לך להועיל, כי הם דוגמה נאה הלקוחה מחיי המעשה. תועלת זו תחסוך ממך רוב עמל ורוב עוגמת־נפש בחייך, בבוא עתך לעשות שידוכים עם ילדיך שיוולדו לך אם ירצה השם.

[בארוסקע דער שומר, וילנא תרל"ב, 1872]

אלה מעשיות קטנות המודיעות אך אמת לאמיתה. מנוקות מכזב וגורמות תענוג רב, מספרות באנשים יראים שלא היו רחוקים מזמננו, מוכיחות השגחת־השם על שומרי־מצוותו, ומזהירות שלא לעבור על צוואת הורים שציוו לפני מותם.

ר' ישעיה ז’וּכוֹביץ זכרונו לברכה

זה כמו שמונים שנה ובכפר ז’וּכוֹביץ שאינו רחוק מלופץ במדינת ליטא ישב צדיק גדול ר' ישעיה ז"ל. הוא היה למדן גדול, אולם לרוב צדקותו לא נשמע כל כך גודל לומדותו. שנית, היה ענו גדול ולא ניגלה אלא במעט רוב לומדותו. כל ימיו היה ישוּבאי ושנותיו עברו עליו באותו כפר. עם־זאת היה איש חכם, ובאו אצלו ממרחק כמה וכמה מילין, הן יהודים הן נוצרים, לשאול בעצתו. ועצתו היתה תמיד נכונה וטובה, כמו מפי נביא.

האיש הירא הזה היה סוחר־פשתן ואיש משק גדול, ואף־על־פי־כן נטל לו שהות להתפלל יום־יום בציבור ולעסוק לילות תמימים בתורה בחדרו המיוחד. הוא היה שם הגדול שבבעלי הנאמנות, והגדול שבמכניסי־האורחים, ואף הגדול שבבעלי גומלי חסדים, הן בגופו והן בממונו. וברכת השם היתה הן בביתו והן בשדותיו, כי היו לו קרקעות הרבה ונראה בעליל, כי השם עמו, והעולם ראו אותו ברוך־אלוהים, עד שכל אחד ואחד היה משתדל לקנות משהו מידו, שכן חשו כי מה שהוא שלו, הן מטבע הן בהמה, הצלחתו מרובה, שעל־כן היו עובדי האדמה מהדרין לזרוע את שדותיהם בתבואה בלבד, שקנו מידו, ושררות גדולים היו מעבירים לידו את אחוזותיהם, כי הם האמינו ואף ראו בחוש, כי האדמה פורה תחת מצעדיו, עד שנתפשט פתגם בגליל ההוא: גדיע שאַיע חאָדיט, טאם זיטאָ ראָדיט [=באשר ישעיהו הולך, שם שיפון צומח].

ההמריה

השר, שאותו ירא ישב בצלו, היה מתפאר בו הרבה לפני כל שאר השרים. היה נוהג בו רוב כבוד והאמין בדבריו כהאמן חסיד ירא ברבו. כי הוא כבר בחנו מכמה שנים בדברים גדולים וקטנים, ומצאו בכל דבר ישר והגון לאין שיעור, הן כלפי יהודים הן כלפי נוצרים. הוא היה מדריך טוב לאכריו, היה מוכיחם והם היו נשמעים לו פי אלף משנשמעו לנוגש בהם ולמגלבו ומאז נעשה שם חוכר, נעשו הם בעלי־בתים הגונים, ושוב לא שתו לשכרה. מסתבר מאליו, כי משום־כך בלבד הוצרך להיות תקיף גדול בעיני השר. אולם ביותר נתייקר ונתכבד עליו בשל המריה אחת שהימרה עליו עם שררה גדול, ושכר ההמריה אחוזה גדולה, והוא זכה בה.

כי פעם אחת היה נשף־חשק גדול בבית השר ונתכנסו בו שרים וגבירות גדולות הרבה מאוד. השר שתה כוס־יין ראשון לשלום שעיה חוכרו ואחר־כך לשלום כל האורחים שהיו שם. דבר זה הרעים רוזן פלוני, שנוהגים כבוד כל־כך ביהודאי חוכר, יתר־על־כן שלא בפניו, והוא וכל החבורה שחקו מאוד על זה המעשה. אולם השר אמר לו לאותו רוזן: אדוני חביבי, אילו ידעת, עד־מה אותו שעיה הוא איש־אלוהים וקדוש, לא זו בלבד שהיית שותה כוס־יין ראשון לשלומו, אלא היית שותה אותו יין מתוך נעלו המלוכלכת. פתח וסיפר באוזניו גדלותו של אותו שעיה. אמר לו השר: ואם רצונך להכירו אל נכון, הריני ממרה עמך בכל אשר תרצה, שאין לך דבר בעולם, שתוכל בכוחו להפריע במשהו את יראתו ואת ישרותו. כי פעם אחת היה מעשה, שהתפלל מנחה ורתחי־מים ירדו ושטפו את רגליו ולא זז ממקומו ואף לא פלט אנחה, כל כך היה משוקע אותו אדם בתפילתו. אמר הרוזן: יפה, יש בידי לבחון אותו צבוע בחינה טובה יותר, והריני ממרה עמך באחוזה בת עשרים ארובות. אמר השר: שפיר, אולם אל תעשה לו כל רעה. נענה הרוזן: לא, בבחינתי החמורה לא תתעקם שערה אחת משערותיו.

וכן הימרו זה עם זה במעמד כל האורחים, באופן שאותו שעיה לא יידע על אותה המריה. ושהבחינה תיעשה, לפחות, מקץ שנה.

ויהי מקץ ירחים אחדים נסע הרוזן והגיע לפונדקו של שעיה לעת־ערב, הוא וכמה שרים שהיו בשעת ההמריה ההיא. וכשאותו ר' שעיה עמד להתפלל מנחה, ירדו כולם במבואי אוזניו ור' שעיה לא זז ממקומו ולא היטה את ראשו לצדדין, והוסיף להתפלל מנחה.

וישתאה הרוזן מאוד על איש־האלוהים הזה ואמר: ראיתי דבר, שלא האמנתי בו, ומי יתן כל חוכרי כמוהו.

ויהי כאשר כילה ר' שעיה תפילת שמונה־עשרה וראה את הרוזן, הקביל יפה־יפה את פניו ושאל אותו להיכן הוא נוסע, וביקש ממנו מחילה, שלא יתרעם עליו, על ריח העשן ועל סרחון הגפרית הנשמע בביתו, שכנראה התלקחו תשמישי־האש בגפרורים. אותו תמים לא אמר מה שאמר אלא משום שבאמת לא שמע אותה ירייה לחלוטין, שכל־כך היה דבק בתפילתו. אמר הרוזן: נוח שלא ייברא כמותך, כי בשלך הפסדתי אחוזה בת עשרים ארובות; וסיפר לו כל אותו מעשה. סופו של דבר, שהרוזן לא זז עד ששעיה בירכו, והרוזן נתן לו מתנות הרבה.

מתנת דרשה

אותו ירא, שירתו אצלו משרת ומשרתת, שניהם הגונים ויראים, ואף נאמנים. הם היו מכובדים על ר' שעיה וזוגתו, ויהי בהיותם בני עשרים וכמה, השיאם ר' שעיה, נתן להם נדוניה, הלבישם, ועשה חתונה מפוארת, כדרך החתונות של בניו שלו, ושמח בהם הרבה. לאותה חתונה נקראו ישובאים הרבה ואף פקידי־החצר. לאחר הברכות נרדם קצת ר' שעיה לשולחנו, ובינתיים הכריז הבדחן על מתנות־דרשה, והיישובאים, שיותר משבאו לאותה חתונת־עניים לשם מצווה באו לשם תענוג, התחילו ברוב ליצנותם לזרוק כפות־עץ, תרוודי־עץ, צלחות־עץ וקערות־עץ, וכך נתגבב מלוא־שולחן, והחתן־והכלה נתביישו ופתחו בבכייה. ננער ר' שעיה וראה את החתן־והכלה בוכים, שאָלם: מה לכם בוכים, ילדי־חביבי. השיבו: על שום־מה לא נבכה, שהללו לא דיים שאינם נותנים לנו כל־מאומה, עודם מבזים אותנו וזורקים לנו כמתנת־דרשה כלי־עץ. אמר להם: ילדי־חביבי, בבקשה מכם, תאספו את כל אלה, ותצניעום תחת ידכם, שתזכרו עד מה הייתם שפלים לפנים, שאורחי־חתונתכם נתנו לכם כלים כאלה כמתנת־דרשה, שוודאי סופכם גבירים גדולים, גם אתם גם בני־בניכם. עשו החתן־והכלה כמצוות בעל־הבית שלהם, ואספו כל אותם הכלים.

היישובאים ביקשו מהם עד־מהרה מחילה וניחמו ביותר על הלצתם הנפשעת. אותו זוג חכר לו חכירה קטנה והשם הצליח דרכם. ומקץ עשר שנים קנו להם כלי־כסף, והיו גבירים כל ימיהם, וכלי־העץ הוצגו בטרקליניהם לזכר־עולם, כמצוות ר' שעיה, וכן נהגו גם צאצאיהם, וצאצאי־צאצאיהם, שהם גבירים עד היום. שעל־כן ניתן לומר כדין על אותו ר' שעיה, שנתקיימה בו הברכה שבירך השם את אברהם אבינו: היֵה ברכה, כלומר הברכות ניתנו בידך לברך את כל שתרצה.

אורח הגון

פעם אחת היה אותו ר' שעיה בדאגה גדולה שיצאו כמה ימים ולא היו לו אורחים. שעל־כן עמד בעצמו, בבוקרו של יום שישי, בדרך־המלך להשגיח, אם לא יבוא מי ויוכל לעכבו ליום השבת בביתו, יהיה מי שיהיה בין עני בין עשיר. בשעה שתים־עשרה בקירוב ראה איש נוסע בכירכרה יקרה ושלושה סוסים ומשרת. משראה אותו ר' שעיה, עיכב בידו ולא הניחו שיוסיף ויסע. אמר לו: חייב אתה לשבות בביתי, תנוח אצלי יפה־יפה, ויהיו לך כל מיני נחת. אולם האורח סירב והשיב: אם אוכל לגמוא עוד כמה מילין, הרי זה יקר בעיני מכל מיני נחת שבעולם. אמר לו ר' שעיה: לא, ידידי־חביבי, לא תוכל להוסיף ולנסוע היום, כי אמש עקר גשם־הזעף את הגשר שמעל הנהר, והוא יתוקן אך מחר; הלכך, לא תוכל להרחיק אלא כדי חצי מיל, ושם יושב יהודאי אביון, שמע אפוא בקולי ותשבות בביתי. ותוך דיבורו הוציא מתחת כנף בגדו בקבוק יין־שרוף ודובשן גדול וכבר עשה עמו לחיים והיטה את הסוסים לצד ביתו. שמחת אב על בנו יחידו, שלא ראה אותו כמה שנים, אי־אפשר לה שתהא מופלגת משמחתו של ר' שעיה בזה האורח. לכבודו עשה שבת מעולה ושולחנו כולו אומר ידידות ועליזות. קודם השינה שתו מי־דבש עתיק, ואחר־כך שכב האורח ונרדם תרדמה עזה, ור' שעיה נשאר יושב לשולחנו ולמד ענייניו כדרכו בכל שבת לאחר הסעודה.

ויהי טרם כבו הנרות התחיל האורח לנחור בעוז והתחיל לדבר מתוך שנתו בלשון רוסית. אך לא דיבר, חלילה, ניבול־פה ולא בענייני־עסקים, אלא כאילו עמד בפני שר החצר הזאת, וחוכר מידו את החכירה ומוסיף לו אלף דינר. מששמע ר' שעיה נפלה רוחו, כי זה שנה שהחצר הזאת נתונה בידי שר חדש, שקיבלה כתשלום חוב מידי השר הקודם. וזה השר החדש הכיר אך מעט את ר' שעיה, ולפיכך יצוייר, כי האורח הזה מתכוון לתת הוספה ולהוציא את החכירה מידו. עם־זאת שמר היָרא שלנו על שלוותו ועשה עצמו כלא־יודע. ואף למחרת נהג בו באורח ברוב הגינות ועשה לו כל מיני כבוד כדרכו אתמול. במוצאי־שבת ביקש האורח ליסע, והודה יפה־יפה לר' שעיה על גודל הכנסת האורחים, כי באמת לא הוצרך אלא לחצר להוציא את החכירה מידי ירא־האלוהים. ר' שעיה עיכבו שילון בביתו מתוך אותה טענה עצמה: להיכן תסע עתה הרי הגשר לא יושלם קודם הנץ החמה. האורח אוי לו ואבוי לו, אך אנוס היה להישמע ונשאר ללינת לילה. בינתיים הלך ר' שעיה אל החצר והוציא מידי השר חוזה לעשר שנים. בבוקרה של שבת־שלהם בא האורח אל שר־החצר והתחיל משדל אותו בעניין החכירה, והציע לפניו הוספה של אלף דינר, אולם כבר היה ככלות הכול, וירדו עליו בזיונות מפי השר, על שהוא מתנכל לצדיק הקדוש אפילו בעיני הנוצרים.

שביס־הפנינים

הרבנית דבּריסק, אשת ר' ליבּלי, היתה צדקנית גדולה, ונראה בזה דוגמה לצדקותה, ומתוכה נבין ממילא את השאר. מעשה בשמחה, שלא הכול זוכים לעשותה – בעלה סיים בפעם התשיעית, כל הש"ס כולו. נקראו לומדים גדולים ונכבדים גדולים. באותו לילה נגנב שביסה היקר, הנזק היה מרובה, אולם לא חיפשו אלא בבית ולא הכריזו מחוצה לו ולא חשדו בכל ברייה ואף פסק הדיבור על כך.

לא ארכו הימים ונגידית חדשה הביאה להראות לה שביס יקר, שהיא מבקשת לקנותו ורוצה שהרבנית תשׁוּם אותה, שכן היתה מבינית גדולה, והיא הכירה מיד, שאין זה אלא השביס שלה, ועם־זאת עשתה עצמה כלא־יודעת ושׁמה אותו כערכו. אמרה הנגידית החדשה: לא הוחזקת בעיני מבינית מופלגה כל־כך, הלוואי שנהא גם את גם אני בריאים, כשם שדורשים ממני כדבריך, לא פחות ולא יותר, אין זאת כי אם היית באותו מעמד. כך שילמתי לפנים בעצמי את מחירו – ענתה לה, ושוב מיאנה לשאול מפיה, מי הוא המוכר לה. כי ידעה יפה־יפה, כי לא גנב הוא שגנב ממנה אלא ודאי איש מכובד שעשה מה שעשה מתוך מצוקה ושעל־כן דין שלא תלבין את פניו.

דין תורה

הגאון הגדול ר' יעקב וילנר, אביו של החכם צבי ואביו־זקנו של ר' יעקב למדן [=עמדין] ז"ל, כמעט שהיה גדול הלמדנים שבדורו. יתר־על־כן היה בקיא גדול בלשונות וכגודל לומדותו היה גודל צידקותו ויותר מזה. ועתה נספר גם בו משהו: האדם הגדול הזה היה רב בפאריס והיה מכובד הרבה הן על יהודים והן על נוצרים. בימים ההם היתה שם דעת הרב חשובה מאוד, כל־שכן דעת רב כמותו, שפסקיו היו שקולים כפקודת הסינאט, שכבר ידעו בבירור, כי הוא דן דין אמת לאמיתו.

ויהי היום ושני גבירים היה סכסוך גדול ביניהם ועניינו יותר משלוש מאות אלף דינר וצריכים היו לדין־תורה בפני הרב. אחד הצדדים היה תקיף גדול אצל המלך ומטבע־ברייתו לא היה אדם טוב ואף יהודי מסופק. שניהם טענו טענותיהם בפניו ושניהם רצו לזכות בדין־תורה. ביקש הרב שהות של שלושה ימים עד שיפרסם את הפסק. בינתיים ציווה לצרור את כל חפציו וכל כלי־ביתו בשלוש עגלות ומשכילה הכול, כתב את הפסק, שעל־פיו הפסיד התקיף הגדול, ועד מהרה ברחו הוא ומשפחתו מפאריס, כי פחד שמא ירדפנו רדיפות גדולות. הוא היה בעל־מטופל גדול ובא עני ובחוסר־כול אל מחותנו הגביר, שהיה חותן בנו החכם צבי, וישב בביתו עד שקיבל כהונת רבנות אחרת. עד־כדי־כך אותו אדם גדול הצר לעצמו ובלבד שישפוט משפט אמת.

ביקור חולים

זה כארבעים שנה שאחד מגדולי הגבאים הווילנאים, איש חכם ונדיב, שהיה למעלה מעשרים שנה משגיח בית החולים היהודי ועסק בעבודה קשה וקדושה זו באמונה גדולה. ובשנה הראשונה, שנטל עליו מצווה זו, ציווה בערב יום הכיפורים בבוקר להוציא אל החצר שלושה שולחנות, שניים גדולים ואחד קטן. שניים הגדולים היו מכוסים מפות ונערכו יין־שרוף, דובשנים, כיסוֹנים והוא ניצב על השולחן הקטן וכינס סביבו את כל המשרתים, כל המשרתות וכל החובשים, וסיפר להם סיפור מעשה קצר, שראוי היה להם לשמעו באותו יום ומן המועיל שכל בני־אדם ישמעוהו בכל יום.

שמעו נא אחי ואחיותי החביבים – אמר להם – היום ערב יום־כיפור, הוא יום שכל יהודי מכין בו את עצמו ליום המחרת, יום הכיפורים, יום הנחוג והנקדש בכל מקום שיהודים מצויים בו, ומה מקום שיהודים אינם מצויים בו, הווה אומר: בכל העולם כולו. יום שאינו נשכח אפילו מגדול־המופקרים, מגדול־האפיקורסים, והוא הדין בשרים היהודים הגדולים שהם בארצות אחרות גיניראלים והם עתה במלחמה. ואין צריך לומר רבנינו וקדושינו, שוודאי שהיום הזה הוא להם קודש־קודשים, וכל רגע בו ודאי שהוא יקר להם מכל הון דעלמא. שמעו, איפוא, אחי ואחיותי, בכל זאת נעשה יוצא מן הכלל.

אחד מגדולי הרבנים, היה זה ר' רפאל, רבה של האמבּוּרג, הוא־הוא האדם הגדול רפאל שעליו העיד הגדול הווילנאי שלנו זכרונו לברכה בזה הלשון: באם משיח יבוא בימינו ודאי יעשה את ר' רפאל כוהן גדול, כי נהירה לו תורת כוהנים והוא חסיד וצדיק כאחד מגדולי הכוהנים הגדולים שהיו לפנים בבית־המקדש. שנה ראשונה, שאותו אדם קדוש נעשה רב בהאמבּורג, לא בא לבית־הכנסת לכל נדרי והמתינו לו שעה ארוכה. שלחו לקרוא לו ולא נמצא בביתו, על־כורחם אמרו כל נדרי בלעדיו, וכן התפללו מעריב בלעדיו, וכל הקהל כולו היה נרעש ביותר, שלא ידעו מה יהרהרו, וכן היו דואגים עד שבא לאמירת הווידויים, והתפלל כדרך שאיש כמותו ראוי לו שיתפלל. עתה נתגלגלה הדאגה הגדולה של הקהל לסקרנות מופלגת, כי כל אחד ואחד ביקש לדעת, מה גרם לו לרב שהתמהמה. כבר היו בהולים על סיום אמירת שירת הייחוד, ואז שאל אותו גדול־הפרנסים ברוב דרך־ארץ: רבי, מה הוא המעשה, שלא באת לכל נדרי. המעשה אינו חשוב כל־כך – השיב לו הרב – לא באתי לכל נדרי, כי קיימתי בינתיים מצווה חשובה יותר, היא מצוות ביקור חולים. בשכנותי יושב יהודי ירא־אלוהים והוא חולה מאוד ואני מקיים בו מצוות ביקור חולים שלוש פעמים ביום. והנה קודם שהלכתי לבית־הכנסת, נכנסתי אצלו ומצאתיו בודד ומבודד וחלוש מאוד, כי אשתו הלכה לבית־הכנסת; נשארתי, איפוא, על־ידו לשרתו עד שחזרה אשתו.

ועתה, אחי ואחיותי החביבים, האיש הגדול והקדוש הזה יהיה לכם למופת טוב ליום המחרת. מי מכם משגיח על חולה אנוש אל יסור ממנו רגע, והאלוהים אשר שמע לתפילת יונה הנביא ממעמקי הים, כמו שנאמר: מבטן שאול שיוועתי אליך שמעת קולי, הוא שישמע תפילתכם החרישית, שתתפללו על־יד חוליכם. יתן השם שנה טובה ושנה בריאה לנו ולכל בני־האדם בכלל, וענו כולם אמן.

עונש־צדק מידי שמים

אמרי אינשי: לאשר ה' יתן המאות, יתן לו אף הדעות; מי שהשם נותן לו כהונה, נותן לו אף שכל. משנעשה שאול מלך, מיד ניתנה לו דעה גדולה, ככתוב: ויהפוך לו אלוהים לב אחר; כלומר מיד לאחר שנמשח נתן לו השם לב אחר. והוא הדין בדוד. ואין צריך לומר שהוא הדין בעשירו של עולם, כלומר הוא יתברך עצמו, שהוא מבין בוודאי לנהוג עולמו במשפט וברוב בסדר נכון, וודאי כל אדם היה בנקל מבין זאת, אילו כל אחד ואחד היה עושה את החשבון שבינו ובין המקום כהלכה, ולא היה רוצה לעשות את החשבונות שבין אנשים אחרים וקונם, או־אז היה כל אחד ואחד דינו וצדקו עמו; או־אז ודאי שהשם היה צודק בעיני כל אחד ואחד, ולא בלבד צודק אלא חונן ונותן, שהרי אנו בני־האדם אין לנו שכל, שנוכל לעשות חשבון כללי של כל העולם כולו, ובכל־זאת אנו עושים זאת ברוב חוצפה וחשבוננו חשבון־השקר, והיוצא מזה שאנו מתחילים לפקפק בהשגחה פרטית. שני סיפורים קטנים, שנתאר בזה, יוכיחו, עד מה דברינו נכונים.

בעיר קטנה אחת בליטא היה לפנים גביר גדול, שהיה גם למדן גדול ואיש הגון למדי. ודאי מעמדו היה מתוקן וראוי היה שמעמדו יהא מתוקן. שהרי זה אדם טוב. אולם המקום ענשוֹ והיו לו שבעה ילדים וכולם אילמים. שעל־כן הוא ואשתו וכן ידידיו הטובים לא היו מרוצים מדרכה של ההשגחה, ואמנם הכירו שם את האיש מילדותו, והכול ידעו כי לא עשה כל רעה לזולתו, ולא עונש השם הוא אלא מקרה בלבד.

ויהי היום ובא אצלו מיוּדעו משכבר הימים, כלומר ידיד־ילדות, ששניהם למדו בחדר אחד ועברו עליהם שנות־ילדותם כאחת. קיבלו ברוב ידידות וקרא אותו שיסעד על שולחנו. כשהסבו אל השולחן עם כל המשפחה ושבעת הילדים האילמים, פרץ הנגיד בבכייה וסיפר לו אסונו. רואה אתה, ידידי – אמר לו – רואה אתה את שבעת הילדים האלה יפי־התואר וכולם אילמים. והנה אתה ידידי הטוב והוותיק, שאתה חשוב בעיני ירא אלוהים אמיתי ומאמין בהשגחה פרטית, הצילה־נא את כבוד האלוהים ובאר לי על מה הגיעני פסק כזה; דומה, כי טוב אני לאלוהים ולאדם.

ידידו שמע והחריש מעט, ואמר לו: לא, ידידי חביבי, אל תאמר כזאת, צדיק השם וכל דרכיו משפט. חשבונו צדק מישרים ודרכיו מאירים. ברם זכוּר אנוכי, הטוב שבידידי, כי בהיותנו כבר בני שלוש־עשרה צדת כמה פעמים אפרוחים ועקרת לשונותיהם הקטנות והפרחת אותם בחלל־מרומים. לא יכולתי לראות בזאת והסתרתי את פני ואתה כדבר־שעשועים היה לך זה. אין זאת כי אם האפרוחים האילמים האלה התלוננו עליך בפני הבורא, והגיעך עונשך.

– הכי תאמין – אמר לו, כי אלוהים יעניש אדם על שציער ציפורים קטנות.

– על שום מה לא אאמין – השיב לו – הגמרא אומרת, שרבי הקדוש התייסר כמה וכמה שנים על שום שציער עגל, ונתרפא על שום שנתרחם על ברואים קטנים. השם התיר לנו לאכול את ברואיו אך לא לענותם. הנה חשבונך ברור לפניך, כי הוא פוקד עוון אבות על בנים.

מגדל־העכברים

עוד סיפור אחד מופלא, הידוע בעולם כולו, והמראה בחוש, כי עונשו של השם הוא מידה כנגד מידה. מעשה בבישוף שנקרא אוטו מבולד [=מפולדא] שהיה גם מושל העיר מוגונצה וכל מחוזיו. הוא היה איש רע ומרשיע ודיכא שם את העם בלא רחמים. בימיו היה יוקר גדול בסביבה ההיא ובני־האדם נפלו ברחובות מרעב. והבישוף הזה היו לו מחסנים גדולים מלאים בר וסירב למכור בכל ממון, כל שכן לתת בחינם. היתה זו השנה הראשונה להתמנותו ושילח השם עכברים רבים מאד במחסניו והם אכלום עד אחרון־הגרגרים ומשכילו התחילו לכרסם את כלי־ביתו, כירסמו את ספריו ואחר־כך את בגדיו. עקר לדירה אחרת, באו גם שם וכירסמו את נעליו שחלצן בלילה. לא היתה ברירה בידו אלא גמר בלבו, שיבנה מגדל גדול בלב נהר־הריינוס וישתקע בו. אולם האלוהים אשר ציווה את הצפרדעים שהביא על פרעה שיבואו בתנורים הבוערים ככתוב: ובתנוריך, הוא אשר ציווה את העכברים שיבואו במים. אמנם, מיליונים מהם טבעו, אולם מיליונים מהם שרדו וטיפסו על המגדל ואכלו את בעליו חיים. אותו מגדל עומד עד היום והוא נקרא מגדל־העכברים, הוא עומד שם כשבט־מוסר ליירא עד דור אחרון, שיידעו כי יש אלוהי משפט בעולם הנותן שכר ועונש, הכול לפי המעשה, והאומר כי העולם הפקר סופו גופו הפקר. דבר זה היה בשנת 968 לאלף החמישי.

וכן היה במאה הזאת גביר שהיה קמצן גדול ולא היה נותן פרוטה צדקה, וממונו היה חביב עליו מילדיו. פעם אחת קילל אותו איש ירא, כי ימות ברעב בשכבו על ממונו, וכן אמנם היה, כי פעם אחת ירד אל הכיפה, שבה מונחים היו שקי ממונו, ונסגרה בעדו הדלת בטריקה עזה וננעלה מאליה והמפתח נשאר תקוע מאחור. ולפי שאותו מרתף שסגר עליו מפנים אטום היה, לא ידע איש להיכן נעלם הגביר וסופו גווע ברעב, ומקץ שבועות אחדים נמצא כשהוא שוכב מת על ממונו.

גדולים מעשי אלוהינו

בשנת ש"נ לאלף השישי, היה רעב גדול בארץ בּיהם. בכפר קטן, מרחק חמישה מיל מפּראג, ישב יהודאי עני שכמעט שגווע ברעב הוא ואשתו וילדיו. לילה בלילות בכה בכייה גדולה לפני השם שירחם עליו. למחרת בבוקר השכם חבש את חמורו והוליכוֹ למקום מסוים לחפור חמר ולהביאו העירה, כי זו היתה פרנסתו. והנה לא מצא חמר אלא אבק לבן ונאה, ושלא לבוא הביתה ריקם, מילא את ארגזי החמור אותו אבק ושפכו בביתו. אולם אשתו חשבה, כי סוג קמח הוא ולשה בו פתיתים ובישלתם והגישתם לשולחן, והכול אכלו מהם וערבו להם והשביעום ואף נעמו להם במאוד־מאוד. דבר זה נודע עד מהרה לאלפי בני־אדם ואף הם הלכו ומילאו בזה שקיהם ואפו גם לחם והיה טוב מאד. הגאון ר' דוד גאנז ז"ל כותב, כי הוא עצמו ראה את האבק הזה ולקחו לביתו לזכרון עולם. הרי שוב מתקיים מאמרה הקדוש של תורתנו: לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא ד'.

צוואתו של אב חכם

איש עשיר שהיה חכם גדול וחסיד גדול קרהו אסון, בהיות לו בן מופקר. האב השתמש בכל האמצעים, פעמים בדברים רכים ופעמים בדברים קשים, ולא הועיל כלום. אולם האב אהבו ואף חש היטב, כי במרוצת הימים יתקן את דרכו; כלומר לאחר שיתייסר הרבה בעולם, ודבר זה לא יקום אלא לאחר מותו. כי אם יאמר להפכו בחייו, הרי יעשה לו כל מעשי להכעיס וסופו של האב שיהא אנוס לוותר. שעל־כן סבל האב כל ימי חייו והיה לו כצרעת ממארת, שאם לא כן מי יודע מה היתה האחרית.

ויהי בהיות האב נוטה למות, עשאוֹ יורשו יחיד, ואף הניח לו צוואה כתובה וחתומה, שלא יפתחנה אלא מקץ עשר שנים. ומתוך שחשש להפקירה בידו, שמא יקדים ויפתחנה, הפקיד אותה בידי הרב בתנאי, כי מקץ עשר שנים ימסור את הצוואה חתומה כמות־שהיא עתה ולא יקראנה אלא הבן בלבד ובאותו חדר עצמו שהוא מת בו עתה, ושאין הוא רשאי למכור אותו אפילו בשעת צרה גדולה ביותר, וזולתו אל יידע ילוד אשה מה כתוב בה, אלא אם הבן עצמו ירצה לגלותה לאחרים. וכן נפטר האב ובנו נעשה בעל הדעה על רכוש גדול והשליט עצמו עליו. בזמן קצר נעשה ביתו בית־ועד של קלפנים, זוללים, סובאים, שהיו עֵרים בו בלילה בלבד ויומם היו ישנים, איש־חברותא נמשך לו כמותו. קיצורו של דבר, במשך שנים אחדות ביזבז היורש שלנו את כל המזומנים עד פרוטה אחרונה. עתה התחיל במימכר כלי־הבית, התכשיטים וכדומה. גם דבר זה לא ארך, עד שלא נשתיירו ברשותו, אלא ארבעת הקירות של דירת־אביו, ואילולא צוואת־אביו היה מוכר גם אלה. עתה ישב בדד בביתו, כל בני־החברותא רחקו ממנו, כדרך שמתרחקים משק ריק שנתרוקן מאלפי דינרים. אף אחד מהם לא נזכר לבקרו ואף אחד מהם לא נזכר לארחו לפת שחרית, הוא נשכח מהם כשלג דאשתקד.

עתה התחיל היורש שלנו חש רעב וצינה. הנה חסר היה נעל והנה נקרע בגדו, ואין לו אב, שיוכל לאיים עליו, כי יטביע עצמו וימיר את דתו. שכן חבריו הכוזבים לא איכפת להם, לדידן רשאי הוא לעשות את שני הדברים כאחד, אלא שיקדים דבר אחרון לדבר ראשון. כבר נצנצה בו חרטה, אך מה מועלת חרטה לאחר זמנה. שעל־כן היה אנוס לפשפש ולמצוא גרוּטאות ישנים הניתנים למכירה, או לגבות איזה חוב ישן של אביו, ובלבד שלא ייראה בחוצות קרוע ובלוע. אנוס היה לרבוץ תמיד בביתו ולהתגולל על גבי הקש, כאסיר שרובצת עליו חטאה גדולה. עתה היתה לו שהות לחשב את מעמדו העגום, חטאיו הגדולים, ושהוא עצמו החייב באסונו. קודם לא רצה ללמוד דבר, שיסכון למשהו בעולם; אחר־כך כשנעשה ברייה במקצת, לא היתה לו יציבה וציער את אביו הרבה וסוף־סופו ביזבז רכוש גדול כל־כך בזמן קצר כל־כך. דיה אותה צרה לאדם צעיר, שאין בידו להאשים באסונו אלא את עצמו בלבד.

ואותה צרה גדלה ורבתה, עד שלא יכול היה בימי הצינה להימלט ממנה אלא בקלייזל, שאביו בנאוֹ; זה הקלייזל שהיה מתחמק ממנו מימי ילדותו, כדרך שהגנב עוקף את בית־הסוהר. בקלייזל הזה התגולל אותו בן יחיד ויורש עשיר מאחורי התנור, והיה מתפרנס על פירורי הלחם שהשליכו לו שם הבחורים העניים, עד שחייו נתמאסו עליו.

בין כה וכה חלפו עשר שנים שקצב אביו לפתיחת הצוואה, והוא הזקין בהן כאילו היו עשרים שנה. הוא כבר שכח את הצוואה ואף לא החשיבה כל עיקר, שהבין כי לא נכתבו בה אלא דברי־תוכחה, שהרי פעמים הרבה היה שומע מפי אביו שאמר: אין דבר, מקץ עשר, שתים־עשרה שנה תתיישב עליך דעתך. סוף שנת העשר, בליל פטירת אביו, קרא הרב את הבן אליו וקריאת הרב היתה לו כמדקרה בלבו, כי ראשית התבייש לבוא אליו כאחד פוחז; שנית הבין כי יזרו שם מלח על פצעיו; שלישית נזכר הצוואה שהיתה בעיניו כדבר מיותר, משל שטר שבא על פרעונו, אולם מוכרח היה לילך. שאל פרווה מידי השמש של הקלייזל והגניב את עצמו כבזוי לבית הרב, ושם מסר לו הרב את הצוואה החתומה במעמד עדים, כמצוות אביו. ושוב לא נתן עינו בו. היורש נטל והלך אל החדר, שבו נפטר אביו. זו כבר היתה חורבה בלא דלתות ובלא חלונות, והרוח והשלג מיטלטלים בו. הדליק פתילה ופתח את הצוואה ברוב אימה וזיעה, כפתוח פסק־דין של מיתה. ואמנם לא שגה; הצוואה הזאת היתה באמת פסק־דין של מיתה, שהיה כתוב בה לאמור: אם היטבתי עמך והנחתי לך אחרי מותי את כל הוני, אף שידעתי היותך מושחת בעורך ועצמך, בבשרך ובנפשך, תיטיב נא עמי עתה, מקץ עשר שנים למותי, וקבל את עצתי הטובה, אשר תביא לך יתר אושר משהביאה לך ירושתי הראשונה מידי. איעצך בני יחידי, כי כפי שחישבתי מראש ובינותי, כי במשך עשר שנים אחרי מותי, תהיה אומלל בתכלית, שימה נא קץ לחייך, כי רעה גדולה מזו נגד פניך, תמות כפושע גדול בידי התליין. אולם אל־נא תדקור את עצמך בחרב ואל תטביע את עצמך במים ואל נא תמית את עצמך ברעל, כי אם תתלה את עצמך בקרש הזה התקוע בקורה שמעל מיטתי, ולעניין חבל עליך להשיגו בעצמך. אל תספר זאת לאיש ואל תתיישב הרבה בדעתך, כי אביך נאמן לך מכל איש ואף חכם הרבה ממך. אל־נא תדחה את הדבר ועשה אותו בליל זכרון פטירתי ולמען יידעו סיבת תלייתך ולא יסבול ממנה איש, הדבק את הצוואה הזאת לבגדך בטרם תתלה את עצמך.

מי זה לא יבין, כי הצוואה הזאת הסעירה את דמו, כמעט שהתעלף. קרע מעליו את כותנתו הבלה, וכעבור ראשית אימתו פרץ בבכייה גדולה והצדיק עליו את הדין, הודה בלבבו כי חטא שאול ואביו היה יותר מאיש חכם, הוא היה נביא, כי בעינו הבהירה חזה אשר יבואנו מקץ עשר שנים, ועל כן ודאי נכונה נבואתו על הצפוי לו. יאה ונאה לי – אמר לנפשו – אם לא זכיתי להישמע לאבי הקדוש באורח חיי, עלי להשמע לו באורח מותי, וביותר שאני מבקש את מותי זה כמה שנים, אולם לא רציתי בהתאבדותי, שלא להרבות את מספר חטאי. המשפט לאלוהים והמשפט לאבי, גם שאול המלך איבד עצמו לדעת, כי מיאן למות מיתה משונה מידי שונאיו. אכן, אני הולך למות ואף חבל לא חסרתי, כי הלא איזורי – חבל.

וככלוֹתוֹ לדבר עם נפשו, הדביק את הנר בקיר, הסיר את החבל, ענב עניבה, העמיד עצמו על כלונסוֹנת וקשר קצה החבל בקרש, דחק ברגלו את הכּלונסוֹנת מתחתיו, והיה תלוי ועומד באוויר. אולם משנהדקה מעט העניבה סביב צווארו, נעקר הקרש ונפל כלפי מטה, ומיד נידרדרו אלפי דינרים ושטרות, תכשיטים יקרים ודברי־חפץ נדירים. הוא ננער ולא האמין למראה עיניו. לא – אמר לעצמו – לא; ודאי אין זה מקרה בלבד, ודאי כך כיוון אבי זכרונו לברכה, וזו היתה משמעותה האמיתית של צוואתו. כלומר, ודאי הצניע את רכושו זה במקום זה, שלא אוכל להשיגו אלא כשאגיע לשפל־מדרגה, שארצה לתלות עצמי מרוב מצוקה, כדי שאבין, כיצד עלי לנהוג ברכושי החדש.

חיש מהרה רץ וקנה שני נרות גדולים, וקבץ כל מה שמצא שם – אלה היו מזומנים למעלה מעשרים אלף דינר, לבד פנינים, אבני־שוהם ושטרות בטוחים, ובין הניירות האלה מצא גם מכתב או איגרת של אביו אליו, ובו כתוב היה אל נכון כל מה שהבן הבין מאליו, ויותר מהמה רוב דברי מוסר. הבן קרא וחזר וקרא ונשטף דמעות. כל אותו הלילה ישב בדד בשממה הזאת, בגיל ובבכי. למחרת פירסם את הדבר לכול ואף הראה את הצוואה ואת האיגרת של אביו, שלא יחשדו בו, כי עושרו החדש גנוב עמו, שהרי נחשב מסוגל גם לכך.

מן היום ההוא והלאה נהג היורש הזה מנהג מישרים, נעשה יהודי ישר וירא ונשא אשה הגונה, נעשה סוחר ועלה מעלה מעלה, ובמרוצת הימים היה איש נכבד בעיר, וכל ימיו היה בעל־תשובה צנוע, וגידל את ילדיו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מופת נאה לילדים מופקרים.

סיום התורה

פעם אחת היה הדרשן הגדול ר' לייבּ טארלר בארץ־אשכנז בשעת סיום התורה בבית קונטוֹריסטן גדול, שהיה אורח נדיר ביותר בבית־הכנסת שבעיר ההיא. אותו סיום התורה היה על דרך חגיגיות יתירה. ראשית היתה התורה לבושה זהב וקשוטה אבני־שוהם; האורות והנגינה היו בהפלג מופלג, הסעודה היתה מפוארת עד־מאוד; והאורחים שנקראו היו פני העיר. בשֶבֶת הקונטוריסטן הזה אל השולחן, פתח עם ר' לייב טארלר בדברים על יהודי פולין וצחק עליהם הרבה. כן – אמר אליו – הייתי פעם אחת בליטא והיתה לי שעת־כושר לראות, כיצד נוהגים שם בסיום התורה. ראשית שכרוֹ של הסופר גרוע מאוד; לבד־זאת עליו לכתוב שם בשביל הבעל־בית במזומנים מגילה, זוג תפילין, מזוזות; המעיל נעשה פיסות שיירים, שאשתו מלקטת מכל שמלותיה שעשתה לעצמה למן חתונתה עד עתה; הסעודה כמותה כסעודה שלישית ענייה של חסידים. תודתי לך, אדוני – נענה אותו דרשן לגביר – תודתי לך, כי בהלצתך הנחת לי פתח יאה לומר, מה אני חושב לומר על סיום התורה שלך. טוב – אמר הגביר – רשאי אתה לומר כל הכבוש במעיך, אלא שיהא דברך נבון ונכון.

– מהיותו דרשן – אמר לייבּ טארלר – עלי לומר לך משל; משל שאירע באמת אצלנו, בפולין רבתא. זה שנים – פתח וסיפר – שאברך נאה עזב את עירנו והלך לצרפת והניח נערה קטנה בת עשר בבית חמיו וחמותו, כי אשתו מתה עליו. זה האברך ידע יפה־יפה ללמוד ולכתוב, אף חשבון וקצת דיבור בלשון־צרפת, שעל כן הגיע בנקל אל קונטוריסטן עשיר. תחילה היתה משכורתו מועטה, אולם אחרי־כן עלה מעלה מעלה ונעשה פנקסן, ואחר כך שותף זעיר בעסק ועלה עד שהקונטוריסטן השיאו את בתו יחידתו, ובמרוצת־הזמן נעשה יורשו, ונהג עסקים גדולים, והעשיר משנה לשנה, ונתפשט פירסומו למרחקים. וכשם שנתמזלו עסקיו נתמזל זיווגו, כי אהב מאוד את אשתו והיא אהבתו. אולם לא זכו אלא לבת אחת, נערה יפה. הם גידלו אותה ביראת־שמים, ואף השכילו אותה כנוסח פאריס והשיאוה לאברך גביר שהיה גם יודע־ספר הגון ומלומד, אבל קצת בהפקרא ניחא ליה. ואף לא היה בעל טוב לאשתו. אולם כל ימי חיי הוריה, עוד נהג בהם כבוד והזוג הצעיר חייהם יותר משהיתה בהם רוח־אהבה היתה בהם רוח־פוליטיקה. אולם אביה הבין יפה־יפה, כי שלומם עומד על כרעי תרנגולת, ועל כן החליט לעשות את בתו בלבד יורשתו, כלומר שבעלה לא יהא רשאי לעשות ברכושה.

ויהי טרם מותו קרא לבתו ואמר לה: דעי לך, בתי, הריני עומד לעקור לעולם הבא, ואיני רוצה להעלים סוד המכביד על מצפוני מאז נשאתי את אמך לאשה. לפני מותי עלי לגלות לך, שתדעי בתי, כי לפני אמך היתה לי אשה שם בפולין ארץ־מוצאי ואף ילדה לי בת, אשר בלכתי משם היתה בת עשר. העלמתי זאת מאביך זקנך, לא־כל־שכן מאמך. עד־עתה לא שמעתי עליה, ועתה, בתי היקרה, ראי השבעתיך, כי אחרי מותי תמהרי ותכתבי אליה, כי תבוא אצלך ותתני לה מעשר מירושתך, הלא אף היא בתי ואחותך, שמה היה דבורה ושם אמה דבשה, ודאי היא נערה חסודה, כי הנחתי אותה בבית כשר, תחת ידי אנשים יראים, הם חמי וחמותי הראשונים. תקרבי אותה באהבת אחות. אני בעצמי לא עשיתי זאת עד עתה, כי יקר בעיני שלום־הבית, ואמך עליה השלום היתה רואה אותי כאיש־מרמה, ושנית לא היתה מאירה לה פנים. אולם עתה, שאמך כבר איננה, אין דבר שימנעני וימנעך גם את שלא להרחיק את עצמך ממנה. כי אני היה לי המשפט להניח לך עשרה אחים ואחיות, ועתה אין לך אלא אחות יחידה ולא תהיה למעמסה לך ותקבלי אותה כקבל אורחת טובה.

הבת שמעה והתרגשה מאוד ונשבעה לאביה, כי תנהג בה בטוב ובמוטב ותמלא את משאלתו בתכלית. אמרה לו, כי לא זו בלבד שאין לה צער, ואדרבה לבה שמח שיש לה אחות וכבר היתה רוצה לראותה, כי היא היתה באמת גבירה טובת־לב.

אחרי הדברים האלה נפטר האב ונקבר בכבוד גדול. והבת קיימה עד־מהרה את צוואת האב וכתבה מכתב לאחותה, כי תבוא אצלה. אולם המכתב הזה לא מצאה במקום־מולדתה, כי נישאה משכבר הימים לפלוני בעל־מלאכה בעיר אחרת, עד שלא ידעו עליה בעיר מולדתה כל־מאומה. אולם באשר היא שם ידעה יפה־יפה, כי יש לה אב גביר בפאריס, שכך סיפרו לה בני־אדם שבאו משם, והיתה על ידם מקבלת, לפעמים קרובות, שלושים ארבעים דינרים, בתנאי שלא תכתוב אליו, לא כל שכן שלא תבוא אצלו. עתה ששמעה, כי אביה הוא יורש חמיו וחמותו, ואשתו אף היא מתה, אין לו במה שיתבייש בה, וביותר שאין לו אלא בת פנויה אחת, גמרה, איפוא, בנפשה לנסוע אליו, ודחקה בבעלה שיילווה אליה. אותו יישוב־הדעת נמשך כמה שנים, ואחר־כך יצאה שנה עד שהתקינו את עצמם לדרך, מכרו כל הדברים המיותרים והשׂכירו את ביקתתם לשנה אחת, צברו כחמישים טאַלר להוצאות־הדרך, קנו סוס משלהם ויצאו לדרך, היא ובעלה ושני תינוקות, וכך נגררו חמישה־שישה חדשים, השתכרו מעט בדרכם כי היה צורף, וקצת היו קובצים על יד.

קיצורו של דבר הגיעו לפאריס, ונכנסו לאכסניה ענייה, ורק בבואם עתה נודעו, כי זה שנה שאביה מת והיום יום זכרון־פטירתו. רע הדבר – הרהרו בלבם – ודאי כל נסיעתנו לשוא; הבת לא תרצה להאמין לנו, כי אנו אחות וגיס לה, ואפילו נַראה לה את המכתבים שבידינו, שכתב הרב שלנו להרב דפה, לא תרצה להכיר בנו. התחילו לחשב בדעתם, איך יעשו נסיעה כבדה זו חזרה, שכן בדוחק גדול הגיעו הנה. יהיה מה שיהיה – אמרה הבת – בינתיים יודעת אני, כי אבי מת והיום יום זכרון־פטירתו, ואף שהוא וויתר עלי כבת, אין אני מוותרת עליו כאָב, עלי לעלות היום אל קברו, ולבכותו כבכות בת מסורה, כי לבי דוי וכלה אליו, מובטחני כי לא יגרשני מעל קברו, כי עתה הוא עני כמותי.

ותתעטף בסדינה ובאה לבית־העולם. שאלה שם מפי הקברן, איה מקום מנוחתו של פלוני אלמוני, והוא הראה לה מיד, באימה ופחד ניגשה אל הקבר, כי עמד עליו בית שיש שלם, ואבן יקרה ואותיות זהב, שלא ראתה כדוגמתם מעודה. אכן – הרהרה בלבה – בפאריס האנשים עשירים הם גם אחרי מותם. אולם בקראה את המצבה ושמוֹ, התחמם לבה הצונן ושתי עיניה היו כשני מבועי מים. אבי אהובי – פתחה ואמרה – אם לא זכיתי לראות את כבודך בחייך, זכיתי, לפחות, לראות את כבודך לאחר מותך, אתה מקובּר פה כנשיא ישראל, ואם הסירות, אבי אהובי, את אהבת־אב מעלי בחייך, אל־נא תסירנה מעלי לאחר מותך, היה־נא שם מליץ טוב לי ולבעלי ולילדי בפני כסא הכבוד, כי כפי ששמעתי מפי הבריות וכפי הכתוב על מצבתך היית איש צדיק וישר.

ויהי בעודנה מתנפלת ובוכה, באה כירכרה יקרה רתומה לשני סוסים, וגבירה לבושת אבל ירדה, וספר מענה־לשון כרוך יפה־יפה בידה, משרתת שהלכה אחריה ניצבה מרחוק, והיא עצמה ניגשה אל לפני אותו קבר עצמו, שעליו השתטחה ובכתה אשה חולנית ענייה זו.

מי את – שאלה אותה הגבירה – מה לך על הקבר הקדוש הזה, לי הוא ולי בלבד, כי פה נטמן אבי. נפחדת למחצה ומבולבלת למחצה ננערה האשה הענייה וענתה לה כמבויישת: ובכן, האיש הקדוש הזה הוא אביך, הוא גם אבי, ואף היה אבי בטרם היותו אביך. חניני־נא ואבכה עוד רגע דמעותי הראשונות והאחרונות על קברו ואחר אעזבנו לעולם.

ויהי אך כילתה את דבריה, שאלה אותה הגבירה לשמה ולשם אמה. שמי דבורה ושם אמי היה דבשה – השיבה לה: ובכן, אחותי את – אמרה לה ונפלה על צווארה ונשקה אותה ובכתה גם היא. וכן נערבו שם, שעה רבה, דמעותיהן על קבר אביהן, ואחרי כן העלתה אותה אל כירכרתה והביאתה לאכסניה שלה והניחה בידה מעות שתתלבש כראוי, היא ובעלה והילדים, ואחרי־כן נתנה להם מדור נאה באחת חצרותיה, ואחרי־כן סיפרה לה על צוואת אביהן, ושמחה בה בכל לבבה. כל אותו הזמן היה בעלה בדרך, במסעות, והיה בידה להסיר את עוניים ומצוקתם של אורחיה החדשים, שיוכלו להיראות בפני בעלה כאנשים הגונים.

מתוך ההכנות האלה הבינה האחות הפולנית, כי אין היא שרויה בשלום ובאהבה עם בעלה. כי הנה היא פוחדת, שדבר זה לא ימצא חן בעיניו ודבר זה ידאיב אותו, לא יירצה לו וכדומה. ועל כן, כששתי האחיות כבר היו מקורבות זו לזו ושפכו את לבן זו בפני זו, וסיפרו אחת אחת על מערכותיה עם בעלה, נתחוור כי העשירה מתקנאה בענייה, ואמרה לה: את ממוזלת ממני, כי מאז חייך עם בעלך שולחנך מבוּשׂם שלום ואהבה ערבה, כי כפי שאני מבינה בעלך, אמנם, בעל־מלאכה אולם איש הגון ישר ושקט, החס עליך ומוקירך ונשמע לך ומשבחך ומהללך בכל דרכיו. אַת חיה למענו והוא חי למענך בלבד. לא כן עמדי, אחותי אהובתי, אני נבצר ממני האושר הזה. בעלי אך סובל אותי, אך אינו אוהב אותי, כי מאוסה אני עליו בכול, כי למורת־רוחו אני בכול. חדרים יפים לו ואינו נמצא בהם מעולם; ספרים יפים לו ואינו לומד בהם מעולם; למדן ומשכיל הוא ומנהגו מנהג הדיוט; בשלי כל עושרו ואין הוא מכיר לי טובה. שיקויי מעורב דמעה, לחמי לחם עצב, ונלוֹש אנחות ואנקות, כי הוא מביא תמיד אל שולחני אורחים שאינם ראויים לדרוך על סף־ביתי. אחרית דבר, אַת אחותי אַת הנגידה, שכן ממון ונחת שני דברים הם. אין עשיר אלא מי שמבחין בקנייני החיים האמיתיים, ואילולא בושתי בפני הבריות והמירותי עושרי הגדול באושרך, הייתי נותנת לבעלי כל אשר לי ובלבד שאזכה בבעל הגון אשר יתן לי מתנה את לבבו.

סופו של אותו מעשה כסופו, ואין הוא מענייני; ענייני אחר, כי בכוונתי להבינך, כי גם השם יתברך מבקש יותר את לב האדם, החי בשלום ובידידות עם התורה ומציית לה בכל הזמנים, ושמח בה ואינו ממרה אותה ככל שהוא; ואף שהוא כורך אותה במעיל עלוב ועורך סעודת־עניים לסיום־התורה, טוב לבו מלב איש עשיר הכותב ספר תורה ברוב הדר ועושה סיום־התורה ברוב פאר, מלביש את התורה זהב ואבני־שוהם, אך אינו דבק בה לאהבה, ואינו מקיים כל מצוותיה, כהלכתם ודקדוקם, ואדרבה אין הוא דואג עליה, כדרך בעל מופקר שאינו דואג לאשתו אחרי חתונתה.

דברים אלה איני אומר דווקא לך; שכבר אמרתים כמה פעמים גם אצלנו בפולין, ככל שראיתי אדם הרחוק מאוד מאלוהים או עובר בגלוי על כמה וכמה לאווים, כגון המלין פעולת שכיר או מי שמאזניו מאזני מירמה ודינו דין שקר, או נשבע לשקר והוא כותב ספר־תורה. לא, כשם שלא יאה לשאת פנינים ואבני־שוהם ולהלך קרעי־קרעים ובעקבות מנעלים מגולים, כך לא יאה לו לאדם לכתוב ספר־תורה ואגב כך לעשות מה שאסור. אבל מה נעשה והעולם ברוֹת לאיוולת ובינת אמת נכבלת.

דברים אלה פעלו הרבה בלב הקונטוריסטן ההוא ובכמה וכמה דברים נשתנה לטובה.

גדולה שבועה

שתי משפחות מבין אנוסי ספרד השתקעו בהולנד. אחת נקראה משפחת מורישקא ואחת משפחת אקושטא. אלו ואלו היו עשירים מאוד ומיוחסים גדולים ואף מלומדים. אלו ואלו היו יראים וטובים מאוד. אבל היו צהובים זה לזה. משפחה אחת התרחקה מיריבתה. בחברה שבה נמצא אחד המשפחה האחת, שוב לא בא איש מן המשפחה האחרת. בהיותם עוד בספרד בשם נוצרי, היו ביניהם שפיכות־דמים גדולות, כי היו קוראים זה את זה למלחמת־שניים. עתה שחזרו להיות יהודים, עמדה ביניהם שנאת־עולמים. וכן נמשכה אותה שנאה כמה וכמה דורות שהיתה להם קבּלה מהוריהם, שאבותיהם הקדמונים השביעום עד דור אחרון, שלא יתחתנו אלה באלה, ואמנם נזהרו בכך למעלה ממאה שנה. עילת השנאה הזאת אינה ידועה עד היום, די ששנאו אלה את אלה, מבלי שיידעו על שום מה. ובאמת, צריך לבקש עילה לאהבת זולתנו אך אין צריך לבקש עילה לשנאת זולתנו.

ויהי היום ונערכה חתונה גדולה בבית גביר גדול מגבירי אמשטרדם ונקראו אליה גדולי העיר, ושתי המשפחות היריבות בכללם. אמנם, לא הוצרכו לבוא, אך לפי ששתי המשפחות לא ישבו באמשטרדם וקצתם בלבד באו אליה דרך מקרה, לא שיערו כי ימצאו שם את הצד־שכנגד והלכו בביטחה אל החתונה הזאת. להוותם היו בין הקרואים של שתי המשפחות האויבות האלה בחור כבן עשרים ובחורה כבת שמונה־עשרה, הוא ממשפחת אקוֹשטא והיא ממשפחת מורישקא. הוא היה יפה כיוסף והיא כאבישג השונמית. אך ראו שני הצעירים זה את זה, נאהבו זה על זה והלכו זה אחר זה, כצל בעקבי־אדם. אמנם, בלבם נחשבה אהבתם כחטא, אך לא היה בכוחם להתגבר על האהבה האסורה הזאת. המחותנים שהשכילו להבחין בזאת ראו אצבע־אלוהים, כי על־ידי צמד־הצעירים הזה יתחברו שתי המשפחות האויבות, ונעזרו בשעת־כושר זו לשים קץ לשנאה הנושנה, וקיימו את השידוך בנקל, כי שניהם יחידים היו להוריהם שאהבו את ילדיהם יותר מחייהם. ושני בני־הצמד אמרו ואף נשבעו, כי אם לא יתנום לשאת זה את זה, לא יתחתנו לעולם. יתירה מזו, שתי המשפחות קצו בשנאת־חינם זו, שהפריעתם בעסקיהם ובכמה עניינים אחרים.

קיצורו של דבר, השידוך נעשה בהסכמת כל אנשי שתי המשפחות האויבות, וכגודל שנאתם כן גדלה ידידותם, עד שניתן כדין לדרוש עליהם כפתגם השגור: גדולי־שונאים – טובי־מחותנים. מקץ שבועות אחדים נערכה באותה חתונה הגדולה שבשמחות־פאר בעולם. שני הצדדים היו גבירים גדולים והחתונה נמשכה חודש תמים בבית הורי הכלה, שבה נשאר הזוג סמוך על שולחנם.

ויהי באחרון ימי החתונה, וכבר עמדו המחותנים לנסוע איש איש למקומו, והנה הצעירים שהיו שם, שיחקו, ברוב עליזות משחק־מחבואים; כי כן היה שם המנהג מימים קדומים, שהחתן הוצרך להסתתר והכלה הוצרכה לחפשו ולמצוא אותו. והנה השכיל החתן להסתתר, שהכלה לא יכלה למוצאו, וכמותה כל אנשי הבית. חיפשו אותו כל היום וכל הלילה, הפכו את כל החדרים ואיננו. כן חיפשו שלושה ימים תמימים ואיננו. מן הנמנע היה שברח או יצא, כי הכול ראו אותו נכנס אל החדרים האחרונים שאין מהם מוצא וכל חלוניהם מבוֹרגים מפנים. התחילה משפחת אקוֹשטא חושדת במשפחת מורישקא, לאמור: צד החתן חשד בצד הכלה, כי עודם שונאים כקדם והמיתו את החתן בדרך־סתר. מיד פרצה מריבה ותיגרה ובדוחק הפרידו ביניהם והעניין בא בפני ערכאותיהם. היו חיפושים גדולים ולא באו עד חקר דבר. הכלה נשארה עגונה והיתה מבכה את חתנה למעלה מעשר שנים.

ויהי מקץ עשר שנים נעשה בדק הבתים האלה. הסירו מעל כל הקירות את המראות והתמונות ונמצאה, מאחורי תמונה גדולה מעשה־אמן, דלת קטנה המוליכה לחדר נסתר, שהמשפחה לא ידעה עליו כל עיקר, כי הם קנו את הבניין הזה בנוי וגמור, לרבות הרהיטים, מידי שר גדול. נשלח אדם שיראה מה נמצא שם, אולם משירד לא חזר עוד, כי נחנק שם. מיד הבקיעו קיר והשיבו אוויר צח ונכנסו בלפידים דולקים. ירדו עשרים מדרגות והגיעו לכיפה בנויה־להפליא ושם נמצאה עשרוּת גדולה – ארגזים מלאים זהב וכלי־יקר ואף בני־אדם שנשלחו למטה היו מוטלים מתים, לא הרחק נמצא שלד רקוב, ומשנבדק נמצא אצלו שעון קטן ועליו חרותה חתימת שמו של החתן, ואף נמצאו על אצבעותיו הטבעות מתנת־הכלה לחתונתם, ועוד סימנים אחרים, שמתוכם ניכר, כי הוא־הוא החתן. קמה מהומה גדולה בבית, ועד מהרה היתה העיר כמרקחה. הרב התיר לה לכלה שתינשא לאיש אחר, אולם היא לא התפשטה את בגדי־אבלה והיתה מבכה אותו כל ימי חייה. היא קברה אותו ברוב כבוד והניחה על־ידו מקום פנוי לעצמה.

משל נורא לאלה העוברים על שבועת הוריהם. המעשה הזה נמצא בדברי ימי אמשטרדם וכבר תורגם ללשון־הקודש.

[סיפורי מוסר, וילנא תרל"ה, 1875]

א. ‘מלא רחמים’ הראשון בפראג

עוד מקדם־קדמתה יושבים יהודים בפראג. והיא על־כן מפורסמת בעולם היהודי ברבניה הגדולים שהיו בה מכבר הימים. חרדת־קודש תפול על כל נוסע, הדורך בראשונה בבית־עולמה המעוטר מצבות ישנות של קברי־גאונים, ששמותיהם נזכרים תמיד בקדושה וטהרה בכל תפוצות־ישראל. וביותר היא מפורסמת בבית־כנסתה הישן, שיש בו מנהגים נדירים ביותר, ושמסַפרים פליאותיו הגדולות ומבקרים בו עד היום גדולי העוברים־ושבים, הן יהודים הן נוצרים, אפילו מלכים וקיסרים. המסוֹרה הקדומה מספרת, כי היהודים השתקעו בה סמוך לאחר חורבן בית שני, ובנו בית־כנסת זה בחומרים שהביאו מירושלים על כמה וכמה מאות גמלים, וכן מספרים שם כמה וכמה נסים שהשׁם עשה לקהילה היהודית בזכות התפילות בבית־הכנסת הזה, שהם ניצלו מכמה וכמה בלבולים ומכמה וכמה גזירות רעות ומכמה וכמה רדיפות. אחד המנהגים המופלאים ביותר בבית־כנסת זה, שעושים בו ‘אל מלא רחמים’ בכל שנה ביום כיפור אחרי כל נדרי לגיניראל מסוים יעקב אינקרמאן. והסיפור הזה כרוך במעשה שלם, שנספּר אותו מיד, ובו יבואר עד כמה זכה האיש ההוא בעיני הקהילה היהודית שם, שמתוך הכרת טובה עד־עולם הם עושים לו שנה־שנה ‘אל מלא רחמים’ אחרי כל נדרי לפי משאלתו העדינה, כי דבר טוב מזה לא דרש מהם.

לפני כמה מאות שנים ישב בפראג מלמד מסוים שנקרא ר' גרשון שגדינר, ולפי שהמלמדים היו גם בימים ההם עניים מרודים, נאלץ לגור בדיוטה החמישית, ששם גרים על־הרוב כל האביונים, ושעל־כן הדירות שם עזובות, המדרגות גרועות, חלוני־הפרוזדור בלא־מסגרות ובלא־שמשות, והירח מעמיק לצפות בהם בפניו החיוורות בלילות־חורף החרישים ורוחות־סתיו משיבות בעדם את העלים הכמשים של הצפצפות, שבהן מקושטות שם הדרכים, כי מי בעל־בית ידאג לדירותיהם של דייריו העניים, ואפילו הם מדקדקים לשלם לו שכר־דירתם היקר־בערך מדירות העשירים. לא, אין הוא מתקן אותן לעולם, משום שהוא בטוח, כי העני לא יחליף את דירתו מכמה טעמים. ראשית, משום שאין לו דמי־קדימה לדירה חדשה; שנית, משום שכבר יש לו אשראי בחנויות־המכולת ברחוב־מגוריו, ואם כי חובותיו ודאי מועטים, הרי לסלקם ולסדר לעצמו אשראי ברחוב אחר, שוב אין הוא, המיסכן, מסוגל, שעל־כן הוא מוסיף לכורחו להרקיב באותה דירה עצמה, שהיא לחה, קרה, עשנה, ובלא כל נוחיות, בלא גג, בלא ריצפה, עד שהוא לוקה ומובא לבית־החולים. אולם נחזור לסיפורנו. הוא גר בדיוטה החמישית, ובעליו כבר נתכוון לטלטלו לדיוטה השישית, כי באותו זמן לא היו לו תלמידים ללמדם. אולם לעת־עתה היה זה מן הנמנע, כי אשתו היתה קרובה ללדת, והעלייה למעלה לא היתה לה באפשר והפצירה כי יאריך רוחו עד לאחר הלידה. אולם לאסונו אחזוה חבלי־הלידה בליל־שבת בשעה שתים־עשרה בערך, כשכבר כבו הנרות והלילה היה חָשוך ומושלג, כי עוד היה חורף בשלהי־שבט. ואף־על־פי שבשעה כזאת מותר על־פי־דין להעלות אש, החמיר הוא עם עצמו, או שלא ידע את הדין, ורץ למטה לחפש לכך נוצרי. ולפי שהשעה כבר היתה מאוחרת ולא נראתה נפש ברחוב, נכנס אל המשמר, שהיה לא רחוק מביתו, וביקש מעם הקאפּראל שיתן לו חייל, שיקבל על־זאת מידו לגימת יין־שרוף ברחבה וחתיכת דג לבליעה ועוד לגימה אחת. והחייל התבשם כל־כך, שלא מצא בשובו את הדרך הנכונה ותעה בחלון פתוח של הפרוזדור ועם שגגת־פסיעתו הראשונה נפל אל המרצפת ונהרג בו במקום. מובן, מה היתה רוחו של המלמד, מששמע את הנקישה והזעקה הנוראה. ירד מיד אליו והתחיל לשובבו, לזרוק עליו מים קרים ובראותו כי כבר אחרי ככלות הכול, מיהר אל הקאפּראל וקרא אותו מן המשמר החוצה, נפל לרגליו וסיפר אסונו של החייל ההוא. ‘הריני קודם־כל ביד השם, ואחר כך בידך – אמר לו – רחם עלי, על אשתי וילדי, וביותר על כל העדה היהודית. כי אך יוודע כי בגללי נהרג, ודאי יאמרו הנוצרים, כי עשיתי זאת במזיד, משום שאנו צריכים דם לפסח. והרי עלילת־דם ואלפי אנשים חפי־מפשע יאבדו’. הקאפּראל הרהר רגע ואחרי־כן אמר לו: ‘קח כמה אנשים מן הבית ושאהו לבית־מרזח שיחשבו, כי השתכר יתר מדי’.

המלמד הודה לו ועשה כדבריו. עם־זאת לא שקט, כי התיירא, שמא הקאפּראל יגלה את הדבר, שעל־כן, מיד עם הנץ הלך אל הרב וסיפר לו כל המעשה. הרב נסער ביותר, והקהיל אסיפה גדולה, ופסקו, שיקראו לו לקאַפראַל אל הרב ויתנו לו מתנה אלף טאלר, ובלבד שישתוק. אולם הקאפּראל סירב ליקח מעות. ‘לא, היו בטוחים בי – השיב לו – ודאי שלא אומר בזה מלה, כי אני עצמי ילד־יהודים, הורי גרו בהונגריה בשלטונו של אדיר גדול, וכשלא היה בידם לשלם את החכירה, לקח ממנו את ארבעת ילדינו כמשועבדים, כולם נערים יפים ובהמשך־הימים מסר אותנו להיותנו חיילים. הייתי אז בן שתים־עשרה וכבר למדתי גמרא והניצוץ היהודי עודו מהבהב בלבי, והנני מודה להשם, שיש בידי לעשות טובת־מה לקהילתכם היהודית החסודה. ואיני רוצה ליקח כסף, היו אפוא בטוחים, כי על־ידי־כך לא יבוא כל אסון. החייל כבר נקבר ואני דנוני בשלושים מלקות על שהנחתיו לצאת בלילה את המשמר’.

‘ואף־על־פי־כן’ – אמר הרב – ‘לא נרצה להניחך בלא שכר’. ‘שכר על דבר כזה’ – נענה הקאפּראל – ‘הוא בידי האלוהים בלבד, ומכם אין אני מבקש בלתי אם זאת, כי תעשו מה לנשמתי שנכתמה עד כה בדברים אסורים; ראשית רצוני, כי תשתמשו בכסף, שביקשתם לתת לי, לשם תלמוד־תורה, ושנית כי אחרי כל נדרי תעשו מלא רחמים אחרי, כי אנו יוצאים בעוד ימים אחדים למלחמה בתוֹגר, ועל הרוב חוזרים משם מעטים מאוד, מי יתן אחד לעשרה’. ‘וזה ייגמל לך, בני’ – השיב לו הרב –’ועם כל אלה אני מברכך בנסיעה צלחה, כי תזכה לחזור בבריאות, בעושר ובכבוד, ובטוחני בשמו יתברך הנקרא שומר ישראל כי יהי גם שומרך במלחמה הזאת בזכות שהצלת את עדרו הקטן בפראג מאותה פורענות. ושוב אני בטוח, כי מקומך בעולם הבא יהיה בין צדיקים גמורים, שכן קנית לך שם מקום נעלה בשעה אחת'.

אותו קאפּראל בכה רוב בכה ונשק את יד הרב, נפרד מעליו ומכל הגדולים שהיו באותו מעמד ויצא במהרה למלחמה. והרב קיים את דברו; בכל שנה ביום כיפור, אחרי כל נדרי, היו עושים לו בבית־הכנסת הישן הזה ‘אל מלא רחמים’ ברוב הדר, והגבאים היו מנדבים צדקה לנשמתו. והדבר נכתב בפנקס, שהמנהג הזה יהא נוהג לעולם־ועד. מקץ שש שנים בא לפראג גדוד חיילים הונגריים בעונת־אלול. הגדוד היה עשיר מאוד, הקצינים היו מבני האצולה הגדולה, ואילו הממונה עליהם היה איש יקר־חן, אוהב ישראל, ועל־כן ביקר עם שלישיו בבית־הכנסת הישן הזה בכל נדרי. הקבילום שם בפנים מאירות, הושיבום על האלמימר, וחרדת־קודש אחזתם בשמעם את החזן אומר, כל נדרי, עם מקהלה גדולה, שהיתה מלוּוית עוגב (כי כן היה שם המנהג אז) ובראותם קהילת יהודים, כמה אלפים נפש, לבושים לבן עומדים בגודל פחד ואימה כרוחות־קודש שם למעלה סביב כיסא הכבוד לשמוע מאמרו וגזר־דינו. וביותר נפלאו בשמעם את התפילה החגיגית, אל מלא רחמים, כי הכול נעתק ללשון אשכנז וישאלו: ‘מי הוא זה שזכה לכבוד גדול כזה, אל נכון היה רב גדול או סתם קדוש?’.

‘לא רב, לא קדוש’ – היה המענה – ‘כי אם אחד שהיה לפנים מליץ טוב לקהילה היהודית הזאת והצילם מפורענות גדולה’. ‘נאה מאד, נאה מאד’ – נענה הגיניראל – ‘אשמח לראות, כי העם מכירים טובה לאדם שהיטיב עמהם’. ומיד ירד מן האלמימר להודות על כך לרב, ושם התוודע לו, כי הוא־הוא הקאפּראל שנעשה עליו פה מלא רחמים, שכן ברכת הרב נתקיימה – הוא הצליח מאוד במלחמה, ומאז עלה מעלה־מעלה עד שנעשה גיניראל.

למחרת בא אל הרב וסיפר לו את מוצאותיו עד עתה. הודה לו על כי שמר מוצא־פיו, ונדר כסף הרבה לצדקה. והרב הראה לו, כי המנהג לעשות שנה שנה אחרי כל נדרי ‘מלא רחמים’ כבר נכתב בפנקס לדורי־דורות, אף הראה לו דרכי קודש לנהוג בהם, לשם יהידותו, בהיותו בצבא ואיך ינהג אחר כך. מובן, כי כבר הפסיקו אמירת ‘מלא רחמים’ כל ימי חייו, ובסוף ימיו הלך לאמשטרדם ויצאו עליו שנותיו האחרונות כישראל כשר. ומיד עם פטירתו הודיעו לפראג וחזרו לעשות אחריו מלא רחמים וכן עושים עד עצם היום הזה.

ב. ‘מלא רחמים’ השני בסטאמבול

גם בסטאמבול יושבים יהודים מקדמת־דנא, בעוד נקראה ביצאנץ והיתה נתונה לשלטונם של הרומאים, גם בה באו על היהודים גזירות גדולות ורדיפות גדולות, והתענו שם עוד שנים הרבה, אף בימי ממשלתו של השולטן התורכי מוּראד הרביעי, שציווה להחריב את בית־הכנסת ואף גזר כי לא יורשה להיבנות לעולם, וכן עמד חרב למעלה ממאתיים שנה. ועם־זאת לא אבד שמו הקדוש ולא נמר ריח שמו הקדוש בין היהודים שם, והיו באים להתפלל בימי־התשובה, ובימי־התעניות, כדרך שבאים עכשיו אל הכותל המערבי, והיו מספרים עליו פלאות הרבה. כן, למשל, היו מספרים כי פלוני יווני או תורכי, שנפנה אליו לצרכיו, היה נמצא מת. אם מי מהם נטל לבֵנה או אבן ושיקע אותם בבניינו, התמוטט עד מהרה. אם נתעתה שם בהמה או כלב, היתה נופלת לבֵנה והורגתם. אף היו משתמשים בשברי־חורבתה לעשות סגולות ורפואות, והיו מתפללים שם על הטובה בימי צרה. קיצורו של דבר, בית־כנסת זה היה מיוּרא ומכובד על יהודים ועל תורכים, שאפילו הממשלה גופה היתה חסה עליו, ולא הניחה להעזר במגרשו לעניין אחר, אף כי היה לה צורך גדול להעמיד שם קסרקט, ולא הניחה להזיז לבֵנה מלבֵנה, אבן מאבן, אם כי היתה מהלכת שמועה על אוצרות גדולים הטמונים ביסודותיו.

מסתבר, כי היהודים שם משאלת־לבם היתה לשוב ולבנות את החומות, וכמה וכמה פעמים הזילו רוב כסף, העמידו מליצים גדולים לפני השולטן, אולם יגיעתם יגיעת־שוא. לאמור, משום שאיש מהם לא רצה לעבור גזירתו של מוּראד הרביעי שהיה שולטן אדיר, ושמו קדוש היה בעיני התורכים. אפילו בימי שבתי צבי, כשהיהודים בתורכיה היו במעלה גדולה, שכן פֶלדמארשאל יהודי כבש את האי קאנדיה, לא יכלו לפעול, כי בית־הכנסת ישוב וייבנה, וכבר התייאשו מזה, ובית־הכנסת שמם שנים הרבה עד שנת 1780, שבה היה שולטן סלים הרביעי, שיותר משהיה בן־אסיה היה בן־אירופה, שכבר הנהיג מנהגים אירופאים הרבה בתורכיה.

בימיו היה יהודי בטריוסטי ושמו דוד מלפוּרגה. הוא היה אז אלוף־עושי־הלהטים בכל אירופה. הוא למד בהודו המזרחית מפי עושי־הלהטים והבראמינים שם, היודעים הרבה מאוד מסודות־הטבע, ובמעשי־להטיו הרעיש את העולם. הוא הראם בכל חצרות המלכים והקיסרים ובכל התיאטראות הגדולים שבכל הבירות תמורת ממון כבד, ונעשה בדרך־כך גביר עצום. והנה נקרא גם לסטאמבּוּל להראות להטיו לפני השולטן, ובאותו מעמד היו המופתי (האפיפיור התוּרכי), הווזיר הגדול וגדולי הדיוואן (פארלאמנט), והאהובות שבאנשי־השולטן, שישבו ביציע והביטו מבעד לצעיף. וכן היו כמה בעלי־השבעות וכשפים ערביים, אף עושי־להטים תורכיים, כדי להבחין אם הוא עושה את להטיו בכישוף או בהשבעות או באמצעים פיסיים. אולם הוא שׂחק על כולם, כי אף אחד מהם לא הבין, כיצד עשה זאת. ועתה נסַפר משהו מלהטיו שהצטיין בהם שם. ציווה להביא גיגית גדולה מלאה אדמה, זרעה פרג לעיניהם, כיסה אותה מפה גדולה והניחה בערך מחצית־שעה, שבה העסיק בינתיים את הקהל בלהטים אחרים. אחר כך הניף את המפה וכבר נמצאו קצת פרגים בגמר־בישולם וקצתם עוד היו מלבלבים.

עד מהרה הראה מעשה־להטים גדול מזה, ציווה כי אחד הכּשפים או בעלי־ההשבעות או רבי־מג, יתייצב על שולחן קטן, נתן לו להריח מה מבקבוק קטן, וכיסה אותו צעיף רחב, והנה נראה כי עולה ובוקע ממנו אֵד סמיך שמילא חללו של האולם אולם משפג האֵד, לא נראה על השולחן לא אדם ולא צעיף, וכשהתחילו לחפשו נמצא עומד בפינת החצר כנדהם ולא ידע כיצד התגלגל שמה. וכן שפך קדרה פרג לתוך כיס־מחטים קטן ואחר־כך חזר ושפכה לתוך הקדרה ומילא אותה פרג. אחר־כך העביר על משי פין כחול, שנמתח על גבי מסגרת ארוכה ששיעורה מלוא רוחב האולם, דמויות צללים, שכל אַחַד הצופים הכיר בהן את מיודעו או ידידו שנפטר מכבר, וכל אחד אחזתו אימה וזוועה. אמנם, אין אלה קסמים; ביסודה של האמנות הזאת מונחת ידיעה עמוקה באוֹפּטיקה (כלומר חכמת הראייה וההארה), עם־זאת לא היה שם שום אחד שהיה מסוגל לחדור לעומקו של דבר והכול נחשב כמחוץ לדרך הטבע. ‘העולם שיחק לו המזל – נענה השולטן לבעל־הלהטים – שאין אתה רמאי שאילולא כן יכולת בפלאות אלה להטעות עולם מלא, לעשות דת חדשה כמעשה שבתי צבי בארצי לפנים. והנה גרמת לי עונג רב, מה שכר אתן לך? בקש וייעשה לך ככל שיד השולטן מגעת’. ‘שולטן גדול! – נענה דוד – ממון אין אני צריך, כי רב לי רב. אולם אין לי בן שיזכיר את שמי’, ‘ודבר זה – אמר השולטן – אינו בכוחו של אדם ואיני כאלוהים’. ‘ועם זאת’ – נענה בעל להטים – ‘יש בידך להטיב עמי לתת לי דבר טוב יותר, תן נא למעני את הרשיון לבנות בית־כנסת שומם זה וזה, או אז יקוים בי הפסוק: ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות; כלומר בבתי־מדרש שלי’.

‘וזה יקום’ – אמר השולטן, ומיד שלח לקרוא מהנדסיו שיציינו מקומו של בית־הכנסת, עד היכן מקומו מגיע, ולעשות תרשים הוצאותיו, ובמשך שנתיים הושלם. ומי יצייר שמחתם של קהל־היהודים שם, היו שם ימים טובים על גבי ימים טובים ובעל־הלהטים נשאל, מה שכר הוא דורש מעם הקהל. 'אני דורש מכם מה שדרשתי מעם השליט הגדול, לאמור כי זכרי יעמוד עד עולם בבית־מדרשכם, כי חסוך בנים אנוכי. הבטיחו נא לי לומר למעני אחרי מותי בבית־הכנסת הזה, תמיד לאחר כל נדרי, ‘מלא רחמים’. ‘וזה ייעשה לך’ – ענו לו, ומקיימים דיבורם. המעשה הזה חרות בבית־הכנסת בלוח־אבן עד היום.

משהו מסיפור־מעשה זה ניתן לקרוא בספר ירושלים, בספר מצב היהודים; אנו העתקנו אותו מספר עלים לשבת (שבת־בּלאַט). זהו ספר שבו מסופרים סיפורי־יראים לנשים ולאנשי־עסק, שכל ימות השבוע אין שעתם פנויה לעסוק בקריאת ספרי־יראים, וכן מעשים שאירעו לאחינו בכל הזמנים ובכל הארצות, שהיתה תמיד השגחה פרטית עליהם, ומהם חיזוק אמונה גדול. סיפורי־מעשיות כאלה היו בידינו עוד בהיותנו במצרים, כמובא במדרש פרשת שמות ה': מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משעשעין בהם משבת לשבת לומר־שהקדוש־ברוך הוא גואלם; כלומר היהודים היו להם שם מגילות שלימות שכתובים בהם סיפורים יפים שמתוכם ניכר, שהקדוש־ברוך־הוא יגאלם והיו מחיים בהם את נפשם משבת לשבת.

ג. ‘מלא רחמים’ שלישי באסקאנט שבעומקה של

וולאכיא

בימי גזירת ת"ח, כשהקדרים יושבי־קרים החריבו ערים הרבה באוקראינה ובוולאכיה ורצחו ריבואות בני־אדם, יהודים ונוצרים, הרי כשכבר היו הקדרים קרובים לאותה עיירה קטנה לבשו יהודיה, מגדול ועד קטן, אנשים ונשים, תכריכים, והיום היה דווקא יום כיפור, ויצאו כולם חוץ־לעיר לא הרחק ממחנה הקדרים, והתייצבו כולם בעיגול גדול; הרב והחזן ומשורריו עמדו באמצע, שני אנשים אלה היו בקיאים מצויינים איש איש בענייניו, הרב היה גאון גדול, דרשן גדול, חכם גדול, יתר־על־כן בעל קומה נאה וזקנו ארוך ולבן, והוא הדין החזן שהיה אדם חשוב, למדן, ירא־שמים גדול, ובעל מנגן גדול, שראוי היה לו להיות חזן בגדולה שבקהילות.

היו שם אז בערך כמה אלפים, ועם זאת עמדה דממת־מוות, שלא הפריע אותה אלא בכי תינוק. לא נשמעו לא אנחה ולא זעקת־קינה או יללה, כי כל לב התכווץ מאימה, שבדוחק היו יכולים לנשום. בדממת־קודש זו דרש הרב דרשה קטנה לאמור: ‘אחי יקירי, חכמינו אומרים: כל המומתין מתוודין, כלומר אלה שמיתתם קרובה, חייבים להתוודות, ומנהג זה נהוג אפילו בין הנוצרים; הממשלה שולחת תמיד כומר להכינו למיתתו בווידויים ובתשובה. ובכן, אחי ואחיותי, כולנו נגזרה עלינו מיתה, ועמידתנו בגיא־המשפט, ואף יום כיפור היום; תנו לי, לרבכם, להכניסכם למיתה. עוד שהות לכם במעט הרגעים לחזור בתשובה שלימה; בקשו זה מזה סליחה ומחילה על כל חטא שחטאתם זה לזה הן בענייני ממון והן בענייני כבוד, ועד מהרה תתפייסו עם קונכם’.

אך הגה הרב את המלים האלה ונפלו זה לזרועותיו של זה ונשקו זה את זה ומחלו זה לזה בלבב שלם. אחר־כך אמר עמהם הרב מלה במלה את הוידוי הגדול ונשפכו נהרי־נחלי דמעות, ומה שנשתייר בכיס־הדמעות סחט החזן באמירת ונתנה תוקף, וביותר במלא רחמים שעשה לקהילה כולה. אולם זמרת שתי תפילות האלה היתה מרעישה ונוראה כל־כך, שנמשכו לה שרי־צבא־הקדרים לראות מקורה, מי ומי הם הזמרים הערֵבים וניצבו ככלונסאות מרוב השתוממות ופחד, בראותם כמה אלפי בני־אדם עומדים לבושי־תכריכים והחזן מזמר עליהם כעל מתים וכעל קבורים.

אחד מהם ניגש אל החזן ושאל אותו: טקס זה מה פירושו? החזן הסביר לו הכול: אנו מכינים את עצמנו למיתה, והתפילה שאני מזמר כוונתה, כי השם בחסדו יקבל את אשמותינו, כי אנו מוכנים למות על אמונתנו כשאר הערים. המלים האלה נגעו עד לב שר־הצבא, שהבטיחם כי לא תיפול שערה מראשם ארצה, ואף ציווה לתת להם בהמות שישחטו לעצמם. ואותו שר צבא־הקדרים קיים את דברו ולא נפל צרור משערם ארצה. ולפי שההצלה הזאת באה להם אך בזכותו של החזן, הבטיחו לו לעשות עד־עולם ‘מלא רחמים’ בבית כנסתם בכל יום כיפור אחרי כל נדרי, כי היה חסוך־בנים.

[‘דיא דרייא מלא רחמים’, ווילנא תרל"ג, 1873]

אברך משכיל איש־מינסק, ששמו השתיקה יפה לו, היתה בו אהבה יתירה לחיבוריו של מחבר איש לינווא [=וילנא] והיה נוהג לשלם מחירם הרבה והיה קוראם ברוב שקידה, וכן היה כורכם יפה־יפה ומציגם בראש ספרייתו הגדולה והחדשה. והיה מתגעגע ביותר לשעת־כושר להכיר אותו מחבר פנים־אל־פנים, ושעת־כושר זו לא פיגרה הרבה, כי נזדמן לו עסק בלינווא ובא אליה ברוב־התלהבות, כבוא חסיד אל רבו לראש־השנה, ומשכילה במהרה את עסקו, דרש לשיכנו של מחברו החביב והלך אליו מלא שמחה. כפי שאמרו הבריות, היו לו גם כתבים משלו וביקש להראותם למחבר וקיווה להשיג הסכמה מידו. לאסונו יד לא־זהירה הטעתו כליל, כי משהיה כבר בקירבת מעונו של המחבר הראו לו, לשמע שאלותיו, את מעונו של סנדלר יעקלי־י"ג־שערות שהיה סמוך למעונו של המחבר, ואף את יעקלי עצמו, שיצא אותה שעה מביתו; לאמור, כי הוא־הוא המחבר.

השד יודע על שום־מה, אם עשו כן, במזיד או בשגגה, דיינו שהמשכיל איש־מינסק דימה, כי לפניו מחבר הספרים, שהיה שקוע באהבתו בהם למעלה מאוזניו, והוא ניגש ברוב כבוד ובירך אותו משמם של כל משכילי מינסק והציג עצמו כמוקירם הגדול של חיבוריו. “אהה, שמח אני” – אמר יעקלי – “כי מרוצים מעבודתי אף במינסק האדוקה באופנה הישנה, שכן עבודתי היא לפי האופנה החדשה; ושנית, תמיהני, כיצד נודעתי במינסק?”, “אי, אל יאמר כך אדוני” – נענה איש מינסק – “מימרה מהלכת היא, כי האומנות מגדת תהילת אומנה, וכך שגית בהערת אנשי מינסק, שאין הם מחזיקים בנושנות כדעתך: ושנית, מה שהוא טוב, ישא חן אפילו בעיני בעלי אופנה ישנה. וכמדומה, אין צורך בטוב משלך בעולם, כי כל מעשיך עשייתם יפה וחזקה ומדודה ביותר, וכל אחד ואחד סובר, כי כיוונת אליו בלבד ועשית בשבילו בלבד”. “וכמה הביאו לעירך?”, "בלא גוזמה כשלושים מינים – השיב איש מינסק – “ואומר לך, כי הכל נמכר מניה־וביה וכבש את לבם של הטרזניות שבנשים הכרוכות אחרי הטעם החדש־בתכלית”. “אי, זה אינו עדיין כלום” – אמר יעקלי – “כסבורני, קיבלו אך את עבודתי הפחותה, שאני עושה אותה בשביל החנויות הזעירות, שאנשי־מינסק שלכם סוחרים בה, והמרחק שבינה ובין עבודתי־שבהזמנה כרחוק יום ולילה”. “אכן, גם המדפיסים הגדולים עושים למענך בדפוסם” – השיב לו איש־מינסק. “אין אני מבין אותך” – נענה יעקלי – “למי כוונתך?” – “כוונתי לר' הירש פיצעס ולר' ישראל ישר”. “ודאי” – אמר יעקלי – “ומה סברת, אין הם נוטלים בידם אלא עבודתי, שכן אני כבר בקי בהליכתם ועושה להם בלא מידה, וניתן לומר: אף בלא מספר, שכן הם לוקחים את עבודתי, כל כמה שאני מביא להם, כי הם צריכים הרבה. ותמיהני על שום־מה אתה שואל על שני מדפיסים אלה דווקא, שהרי אני עושה לכול”. “כי שני מדפיסים אלה מוחזקים יראי־שמים ואתה עבודתך מהודרה ביותר, ושנית יש לי קרובה, המבקשת להתחתן עם ר' הירש פיצעס, שנתאלמן זה־מקרוב וביקשתי להיוודע מפיך, אם אמת בפי הבריות האומרים, כי מעמדו, אחרי פטירת אשתו, בכל רע. כי מי היטיב לדעת ממך?” “יכול תוכל לעשות” – אמר יעקלי – “ולואי שמעמדם של כל בעלי־מום היה כשלו. אך ידעתי, היכן נעוץ שורשה של הטעות הזאת, אצלנו בלינווא נמצא עוד מדפיס, הנדל איצס שמו, אלמן אף הוא, ומעמדו, אמנם, בכל רע. ואף־על־פי־כן אני עובד בשבילו, אמנם הדבר קשה עלי, כפי שתבין מאליך, אולם אני דורש ממנו מחיר יקר יותר”. “ודאי” – אמר איש־מינסק – “כי עליך לחכות ועודך מסופק בפרוטתו”. “אכן” – השיב יעקלי – “שונאי יעבדו בשביל מי שמעמדו מעורער”. “אולם נניח זאת” – אמר איש־מינסק – “בינתיים אשמח כי זכיתי להכירך פנים, כי אתה עצמך אינך יודע, מה מוניטון יצא לך בעולם ואתה, אמנם, ראוי לכך. כי אתה מתקין כל דבר ודבר, שיהא נאה והגון ואף קל מאוד; באמת, צריך מוח לכך”. “טעות היא לך” – השיב – “דמה לך, כי המלאכה מרובה על החכמה, אבל לא הכול יודעים לחקותה, כי צריך לכך זריזות הרבה”. “יתר על כל אלה הייתי מתאווה לידע, איך תפסת את החיתוך הזה, שהרי הוא כולו חידוש”. “גם על כך אין לתמוה, כי בידי הז’ורנאלים החדשים ביותר, אמנם הם עולים בדמים מרובים, אך הכול כדאי”. “והנה רצוני לידע, אם עבודתך נמשכת לך הרבה ואם היא יוצאת מיד מנוקה ושוב אינה צריכה תיקון”. “אני עצמי, דע לך, עובד אך מעט. יש לי חמישה עוזרים, אני גוזר את החומרים והם כבר מרכיבים אותו, ואחר־כך אני בודק ומתקן כל מגרעת קטנה”. “נאה, נאה” – אמר איש־מינסק – “כך היתה גם דרכו של אייז’ן סי, שהציף את העולם בחיבוריו”. “הה, אייז’ן סי” – נענה יעקלי – “ודאי שמו היה כך על שום נעל־המחליקיים שהמציא”. “אכן זה חיבור מועיל וטוב” – אמר איש־מינסק – “והוא עשה לו שם גדול. אך די בזה. דרכי עתה אליך בלבד, חפצי לבקרך, ולהתענג בראותי במו עיני, איך העבודה האלוהית והאצילה נעשית אצלך בידי זרים. אגב כך ישחק לי המזל לראות את עבודתך החדשה”. “הה, ביקורך” – נענה יעקלי – “חביב ויקר עלי, אך עתה לא אוכל להקביל את פניך. ראשית, משום שביתי אינו מנוקה; שנית, לא תמצא אצלי עתה כל חדש. בעוד ימים אחדים, אם ירצה השם, כשתטריח את עצמך אלי, יהא לך מה להתבונן בו ותראה כוחו של יהודי”. “אם כן” – אמר איש־מינסק – “כבדני־נא ונבוא בגן לשתות כוס־שכר”. “דבר זה אֵאוֹת לו בנקל” – העיר יעקלי – “אף שאין שעתי פנויה עתה. אך מאמר ישן הוא: בכוס שכר ויין זוכים לחסד מלוא עין”.

אמרו ועשו, נכנסו לגן, שרחשו וגעשו בו רוב אנשי־רחוב, ועיקרם סרסורים סוחרי־גרוטאות, בייחוד מנעלים ישנים, ואיש־מינסק לא יכול לתמוה דיו על עניוותו של המחבר המדומה, שהוא מתנשק עם כל הבריות האלו, לוגם עמהם כוסית אחר כוסית ובולע חמישה אחר חמישה ומפטם עמהם מלים למעלה משעה. לא תמיהה היא – הרהר בלבו – שהאיש הזה יודע אף את מעמד־האנשים הנחות ביותר, כי המבקש להיות סופר־עם, משמע: לתאר את מנהגיהם והליכותיהם של פשוטי־העם, דין שיהי לו מהלכים ביניהם; יתירה מזו, מה נאה כובד־הראש שהוא נוהג בהם, עד שאינם חשים שהוא מלעיג עליהם; וזה כשרון מיוחד. אכן, יכול היה להיות שחקן מצוין. קיצורו־של־דבר, איש־מינסק נכבש לו כל־כך, כי לאחר שיצא ונפרד ממנו, מיהר לאכסניה שלו וסיפר באוזני שאר האורחים הרים וגבעות בשבחו של המחבר המדומה. “ויותר מכל נראה לי בו” – אמר להם – “כי הוא מעסיק בעבודתו כמה עוזרים, כדרכו של אייז’ן סי, וסופו אף הוא להציף את העולם במפעליו”. “ואני איני מבין” – נענה אחד האורחים – “כי איך אפשר עוזרים בדבר שעשייתו בכוחו של המוח בלבד”. “אפשר ואפשר” – השיב המשכיל איש־מינסק – “הוא עצמו אינו עושה אלא את התרשים של סיפור ביקורתי ומוסיף חומר הרבה, והעוזרים כבר מעבדים אותו יפה־יפה”. “אם כן” – העיר האורח – “דין שהעוזרים יהיו מלומדים אף הם”. “ודאי” – השיב איש־מינסק, ועלה לפניהם במוסכם, כי שניהם ילכו יחדיו לבקר בשעה היעודה.

למחרתיים התקשטו יפה־יפה והלכו לאותו ביקור מדובר בבית המחבר המדומה, נכנסו לפרוזדור, הקישו בלאט בדלת כמנהג העולם עתה, אולם תחת המענה האדיב: “בבקשה”, רעם קול של רוגזה דרך שאלה גסה: “מי מסתובב שם, לשנה שחורה, כאילו ניטלו ידיו; דחוק בדלת דחיקה־של־ממש ותפּתח, שאין היא נעולה”. שמעו אותה רוגזה בחצי־תרעומת אך ברוח־פיוס, שהרי בבית פנימה אין יודעים, מי הם המקישים. דחקו בה בדלת כהלכה ונדחקו גם היא גם הם לתוך הבית, וכמעט שנהרגו, שכן נפלו נפילה קשה והדלת נפלה עליהם. לא הספיקו עדיין לעמוד על רגליהם מרוב אימה וייסורים, והרי ירד עליהם קיתון של רתחי־דיבור מפי בעלת־הבית, כלומר הסנדלרית. “שומר־ישראל” – צעקה בקולי־קולות – “אילו בריות הם, נס הוא שהתינוק לא היה פה, נפלו לתוך הבית כמו שמעיה מברך־המועדות, שנפל מבעד סכך־הסוכה”. לרוע־המזל לא נמצא אותה שעה יעקלי בביתו, כי היה במקום שהשולטן הולך שם ברגל, והיתה להם שהות לשמוע את כל דרשתה ואף לראות, כי הם בביתו של סנדלר, שמצויים בו יותר מכמה תריסרים מגפיים, וסברו כי טעו במקום, אולם סברתם נתפוגגה עד מהרה, בהופיע יעקלי לפניהם. הוא הזמינם שיישבו והתחיל להראותם שבח־עבודתו – לגברים ולנשים וביקש לבוא עמהם לכלל הסכם על מיקח כמה תריסרים מנעלים למיניהם, ורק עתה עלה תרח על הדרך, דהיינו שאיש־מינסק התחיל להבין, כי שׁגה שגה שלשום ושאל לו לשמו. “אני ברוך השם, אין לי במה להתבייש בשמי” – ענה – “דומני, כי גם משיחתנו שלשום דין שתכירני יפה־יפה, אך אין בכך כלום”.

“הדיוט אין מסלסלים אותו – מאמר שגור הוא בינינו, שמו ר' יעקל סנדלר וחסל, אך מה עניין הוא לפרקמטיה שלנו”. “אם כן – אמר איש־מינסק – שנינו טעינו בשיחתנו שלשום, כי אני סברתי מה שסברתי, אך אין בכך כלום, אַל נא יהיה בלבך עלי והיה שלום”.

בצאתו משם, כשהתחיל להרהר בשיחתם שלשום לא יכול לעצור צחוקו במשך ימים אחדים, ויותר ממנו חברו שנלווה אליו.

[דיא קאוונער בריקע (בעיד) אונד דער צו נאך צווייא קליינע ערציילונגען “דער טעות” אונרינג “ווארע געשיכטען”, ווילנא, תרל"ה, עמ' 6–15]

מתוך אוספי ‘יווא’, ניו־יורק ובאדיבותו

א. פיקחים וערומים

1. מעשה המלך ומשרתו

השוּלטן המצרי סלדין [צלח־אל־דין], שהיכה – – מכה עזה את הנוצרים שבאו אל הארץ הקדושה, כדי לחזור וליטול מעם התורכים את ירושלים, היה אציל גדול ומיוחס גדול, והיה נוהג ביתר אנושיות וידידות בשבויים הנוצרים משנהגו הנוצרים בתורכים השבויים. האיש הגדול הזה היה גיבור גדול בשדות־הקרב, וגיבור גדול מזה על עצמו, כמאמר חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו; כלומר העז שבגיבורים הוא היודע לכבוש את תאוותיו, והגדול שבהם הוא היודע לכבוש את כעסו. והנה נספר מעשיה קטנה על כך, ותהא לך, קוֹראתי היקרה, כמופת יפה, איך אַת בעצמך תנהגי במשרתת שלך, ואפילו בגודל חרונך.

שם, בארצות התורכיות, אין הם יודעים לא ספסלים, לא כסאות, ולא שולחן. יושבים הם על מרבדים ומזרונים, הנפרשים על גבי הרצפה, ובמקום שולחן משמשם טס גדול על כרעיים נמוכות. והיה מעשה שסלדין ישב עם שריו אל שולחן כזה לבוש בגדיו־הדר, פגיונו היקר באזורו, והנה קרה האסון למשרתו כי, בעורכו את השולחן, שפך על ראשו [של סלדין] קערה אורז רותח. מובן, כי סלדין בא לכלל כעס עצום ואחז

פגיונו לדקור את משרתו האומלל. אולם זה נפל לרגליו ואמר לו בעל־פיו כתוב מתוך האלקוֹראן, זה ספר־ הדת של התורכים, כמו אצלנו, להבדיל, התורה. “נביאנו – פתח ואמר – אומר בספרו הקדוש אלקוּראן, כי גן־העדן פתוח בפני אלה האנשים השולטים בכעסם”. “שוב איני כועס” – השיב סלדין והרפה מקת־פגיונו. המשרת לא נחה דעתו והמשיך את הכתוב: “וביותר פתוח גן־העדן בפני אלה השוכחים את עלבונם ואינם זוממים עונש”. “אף אני אשכח ולא אפקוד עליך אף קטון העונשים” – השיב סלדין. אך המשרת לא קם מעל הארץ, עד כּלוֹתוֹ את הכתוב: “ויותר מזה פתוח גן־העדן בפני אנשים אלה, הגומלים טובה תחת רעה”. “ובכן, תקום מוסטפה” – נענה סלדין – “אתה בן־חורין ותקבל אף אלף דינר, ולפי שאתה יודע להעזר במאמרי האלקוֹראן, תהיה קדי בדמשק”.

מוסטפה קם ואמר: “אדוני הרם, אדמך כעץ־התפוח, הנותן פריו למי שזורק בו אבן”.

אותו סלדין היטיב גם עם היהודים, התירם לחזור ולבנות כל בתי־הכנסת, שנושאי הצלב ניתצום, ועל סביביו רופאים וקצת ראשי פקידים יהודים. לפני מותו ציווה לעשות את הסדין, שבו יכרכוהו, דגל גדול, כי יינשא בכל רחובות דמשק ויוכרז: הנה הדבר היחיד אשר סלדין הגדול יקחנו עמו מכל הונו הגדול.

הוא היה אהוב עד מאוד על נתיניו וספדו לו נאמנה. מטיף ערבי קרא עליו בהספדו את הכתוב: אשריך ארץ שמלכך בן־חורין – כלומר בן־חורין מתאוות הגוף ומרדיפה אחר הכבוד, כי זה בן־חורין באמת, שאין דבר מושל עליו.

[“דיא איידעלע ראכע”, וילנה תרל"ה 1875, עמ' 41–44]

2. מעשה האלמנה והקדוש

ועתה אתאר מעשה – – שאירע שם בימיו, והמוכיח את חריפותו הגדולה של הקדי שם, מוטרח בּרבוּחין, שהיה אבי־בית־דין באלכסנדריה. אלמנה ערביה, קודם שעלתה להתפלל שם למקומות הקדושים, החביאה עשרת אלפים פראנק אצל אימן [=אימם] קדוש, שיצא לו שם קדוש והיה גם בעל מופת ואף עשיר מאוד. ובכל אלה הנה בשובה, סירב להשיב לה, לאמור, הכחיש כליל: “לא מסרת לי ממון מעולם” – אמר לה. האלמנה חכמתה היתה מרובה מיראתה והבינה יפה־יפה, כי לא די שלא תעמוד בפניו, אלא עוד תהא מקוללה ומבוזה בפי כל העדה, שהיא מוציאה שם רע על קדוש. שעל־כן לא הקימה מהומה, לא התקוטטה עמו ואך איימה עליו במלים: “אני רק אלמנה וחלשה אני מלדון עם אימן כמוך. שעל־כן עלי למסור את המשפט הזה בידי אחי, העתיד לבוא הנה, בעוד כמה ירחים, מבלזורה”. אך אלה היו דברים בעולם. באמת לא היה לה אח. היא לא אמרה כך, אלא שיהא, לפחות, סבור, כי יש מי שיעז להאשימו, מה שיעמעם במקצת את שמו הגדול, ויטיל ספק בישרותו. ומיד הלכה לה אל הקדי, מוטרח בּרבּוחין, וסיפרה לו כל אותו מעשה. “יפה עשית – אמר לה – שאמרת לו כן ושלא איימת, כי תתאונני עליו באוזני. וכן אעשה את עצמי כלא־יודע, וחודש תמים אחריש בזה, ותשקטי גם את, עד שאשלח להביאך ואתיר לך לפרסם את העניין. כי בריות אלה צריך לנהוג בהם בפיקחות יתירה; בכוח־הזרוע אין לפעול עליהם, כי הם אלילי־העם”. האלמנה יצאה מלפני הקדי נרגעת, כי סמכה הרבה על הבטחתו ועל רוב בינתו. ובמשך החודש בא הקדי אל הקדוש ההוא ביום חג, כדרך מברך ברגל. שכן מנהג קדום הוא להם, כי המושלים יבקרו אצל הכמורה הגבוהה בימי המועדים הגדולים. ונתקבל בריעות ונתכבד בקפה ובמקטרת־טאבאק, וגילגלו, ברוב ידידות, בענייני דת ובדקדוקי יראה, ואגב סיפר לו כמה מנסיונות טוהר־מצפונו. “הה, אב קדוש! – נענה הקדי – המפקפק בצחות מצפונך כמפקפק בצחות השמש, שעל־כן אגיד את האמת, כי בוֹאי אליך הוא לא בלבד לשם ביקור סתם. השולטן הגדול, שזכיתי לגודל חסדו – אך אבקשך לשמור זאת לעת־עתה בסוד – מינה אותי פחה ראש־אורחה ואאלץ, בעוד כמה ירחים, לעזוב את אלכסנדריה לשנה תמימה; על כן אבקשך, כי תטה לי חסד ותשמור בביתך כל אוצרותי עד שובי, כי לא אוכל להפקידם אלא בידי אישיותך הקדושה בלבד, להיותם מופקדים בידי מי שאוכל לבטוח בו בלא אישור בכתב, שכן הקהל אינם צריכים לדעת, שיש לי רכוש גדול, פן יגידו כי קיבצתיו אך ממיקח־שוחד, הלכך עלי להפקידו בידי אישיות, שאוכל להאמין על־פי מצפונו בלבד, וכזה אתה לבדך בעירנו. ואאמין, כי לא תסרב לי”. האימן שמח עד מאוד במשאלתו, שהרי יוכל בנקל להכחיש אוצר גדול כזה, שבעליו לא יוכל להעיד עליו שורה כתובה אחת. הבטיח ברוב ידידות ועלה לפניהם במוסכם, כי במשך החודש יתחיל הקדי להעביר ערב־ערב, קמעה־קימעה, את אוצרו הגדול, כלי־זהב וכלי־כסף ומזומנים ותכשיטי־יקר, ששווים למעלה מחמשת מיליון פראנקים. אך יצא הקדי מעם האימן ושלח לקרוא את האלמנה, להשיב לה את שלה. כי האימן התיירא, שמא ימהר אחיה לבוא ויקים המולה, שתזיק לאמונו הגדול של הקדי ותסב לו הפסד כל חמשת מיליוני הפראנקים. לפיכך, כשבאה אצלו, הקבילה בפנים מסבירות והשיב לה את ממונה, לאמור: “הכחשתי עד כה, יען כי נגנב מידי ולא היה בידי ממון אחר להשיבו. עתה קיבלתי ממון, והריני משיב לך. הכחשתי לך ולא אמרתי את האמת שנגנב אצלי, כי אם כן הייתי, לפי הדין, פטור להשיב לך, בתורת שומר חינם וככומר הייתי פטור משבועה, והרבה חפים מפשע היו נחשדים; עתה – הכול נעשה בסתר ועל הצד היותר טוב”. מיהרה האלמנה אל הקדי וסיפרה לו ברוב שמחה, כי האימן נפל ברשת טמן לו וכי קיבלה את ששת אלפי הפראנקים, הקדי שמח מאוד וימהר לספר זאת לפחה, שצחק כנפשו שבעו, וכתב זאת למופתי. המופתי חרה לו היטב, וקרא אותו לאיסטמבול. מה שנעשה בו שם, לא אדע, אך כפי שאומרים, באיה לא ישובון.

[“איינע רייזע אין אפריקא”, 1873, עמ' 33–37]

3. מעשה הרוכל והיישובאי

כשם שסוחר־הפשתן או סוחר־העצים היהודי היו לפנים עיתון חי בשביל הפריץ, שהיה מאמין במעשיותיהם יותר משמאמינים היום בטלגראמות נדפסות, וכשהללו היו מספרים לו על מלחמה קרובה, כבר התחיל להזדיין, כן עתה כל רוכל לגבי היישובאים הנידחים, שהם מאמינים בכל שהוא מספר, ועל־כן יש שהם מרומים על־ידיו. וכראיה הוא מעשה שהיה לפני שבועות אחדים מרחק עשרה מיל מווילנא. לצערי אין אני רשאי לפרוש בשמות האנשים והמקומות, ואני אנוס לקרוא אותם בשמות סתמיים: רוכל, יישובאי, כפר; אולם המעשה היא אמת לאמיתה.

מעשה ביישובאי בשנות־העמידה, והוא עשיר מאוד ויושב בכפר קטן ונידח, רחוק מאלוהים ואדם. שיחק לו המזל שהיה שומע על חידושי־העולם הגדול מפי רוכל ידוע, אברך שהיה נכנס אצלו בכל שבועיים, שלושה שבועות, בסחורה חדשה ובחדשות־עולם גדולות, והיה זוכה לקבלת־פנים מצויינת, ללינה ולאכילה, ופעמים הרבה לגמילות חסד. אף היה מוכר לו אבן משחזת, סיכות, עגילים וזוטות אחרות, כי היו לו כמה בנות ואשה, שגם היא היתה לפנים נערה ורואה את עצמה נערה עד היום. ההיכרות הזאת גדלה והוסיפה משנה לשנה וסופה ידידות, והידידות סופה אהבה, בלשון אחר: יחסי אמון, ובימי החורף הזה, כשהתחילו לשדך את בתו הבכירה של הרוכל, השכיל להפיק תועלת מאמונו של היישובאי אליו. תחילת הדבר מעשים קטנים וסופו מעשי־משובה גדולים. בסמוך לחנוכה הביא לו ליישובאי כמה וכמה חדשות, שבדאן מלבו, וערבו לו ליישובאי ביותר. כן, למשל, סיפר לו, כי הצרפתים המליכו על עצמם מלך יהודי; ושוב סיפר לו, כי הפשתן מתייקר והולך, ושעל־כן חס לו למכור את הצרור שברשותו, ואף אם ימכור ייזהר מלקבל שטרות ישנים שפסילתם קרובה, אלא בינתיים יש שהות להחליפם בשטרות חדשים בהפסד חמישה אחוזים. ואף סירב לקחת מידי היישובאי את הרובלים הישנים תמורת הסחורה, שקנה זה לבנותיו ולאשתו – בד־לשמלות.

– אם כן – אמר היישובאי – עשה עמי בטובה ותחליף לי בעיר מאה רובל לשטרות חדשים.

– בחפץ לב – השיב הרוכל. הרוויח חמישה רובלים והביא לו שטרות חדשים. מיד נתן לו היישובאי עוד כמה מאות רובל, ואחר־כך עוד חמש מאות, וכדומה וכדומה, ובכל פעם הפסדו היה מרובה יותר, כי הרוכל אמר לו: שער השטרות הישנים יורד מיום ליום. חשש היישובאי להחזיק בשאר השטרות, מסר בבת־אחת כמה אלפים רובל להחליפם לשטרות חדשים, ומשקיבל הרוכל ככוונתו, שחק עליו, אך בזריזות ובפיקחות, שכן היישובאי לא העז אפילו לבקש או לתבוע ממנו ואדרבה הכחיש, כי מסר לו ממון. כי לאחר שהרוכל נטל את הכסף, הסתתר כמה שבועות, ואשתו היתה באה בכל יומיים, שלושה ימים, ובוכה על שבעלה נאסר מחמת השטרות שנתגלו מזויפים. מובן מאליו, כי בכל פעם היתה באה על שכרה; ואין לתאר את שמחת היישובאי בראותו, מקץ שבועות אחדים, את הרוכל – הוא הודה לו על שלא הכניס אותו לתוך החקירה ושמח שנפטר מאותה צרה. לא יצאו ימים מרובים והרוכל השיא את בתו, והיישובאי היה שושבין נחשב בחתונה ועוד נתן מתנת־דרשה גדולה.

[מצורף לסיום הסיפור “בארוסקע דער שומר”, וילנא 1871]

4. מעשה השדכן הממולח

בעירנו וילנה היה שדכן־מדינה, קראו לו איש־מוּלאַט. הוא חי למעלה משבעים שנה, וכל אותן שבעים שנה היה מטיל מבוכה בגלילותינו; ואחרי פטירתו, כשנראתה נערה בת אחת־עשרה ונער בן שלוש־עשרה, היו תמהים עליהם, כדרך שתמהים על תרנגול לבן אחרי יום־הכיפורים. מרכזו היו היריד בזלווה, ובשנת־טובה היה יוצא מלפני היריד בכמה מאות שידוכים שעלתה בידו לשדכם; ופעמים הרבה אירע, ששידך את כל היריד כולו; כי מי יהודי מתחתן פעם אחת בלבד?

אותו שדכן, איש־מולאַט, היה מחוכם הרבה וזריז בעסקו, שהעולם היו מספרים בו חידודים נאים ביותר, ומקוצר המצע נספר עתה את קצתם. מעשה ששידך בזלווה שידוך בין אלמן ואלמנה, שהיו עשירים הרבה, ואף־על־פי־כן ביקשו להשתמט משילום דמי־שדכנות, ונסעו להם שניהם בסתרי־סתרים. אולם לא נולד עדיין מי שיהא מסוגל לרמות אותו איש־מולאט. הדבר נודע לו עד מהרה, כי היתה סביבו כנופיה שלימה של שדכנים, שבילשו כל אורח ואורחת, שניתן לשדכם, ובייחוד שלא יסעו בלא לשלם דמי־שדכנות. נכנס מיד לבית־הדין בזלווה, שנחשב להם ליהודים בימים ההם יותר משנחשב עתה ממונה־הרשות; סיפר ששידך שידוך בין אלמן ואלמנה, ועכשיו נודע לו כי הוא כוהן, והיא אמנם עכשיו אלמנה, אבל קודם היתה גרושה. הוא איש ציוסק, וזה עתה נסע עמה הביתה. מששמע זאת בית־הדין, שלח אחריהם פרש, והוא הדביקם מרחק שלושה מיל מזלווה והחזירם. ומשהובאו אל לפני בית־הדין, תבע איש מולאַט את דמי־השדכנות, והם עוד שילמו את כל ההוצאות ודמי פסק וחזרו בחרפה. והאלמן לא היה כוהן והיא לא היתה גרושה. – –

---

[שם]

ב. נסים ונפלאות

1. מעשה הבעל שם והמיילדת

– – מעשה ביישובאי, שנקרא ר' הניך ריידזיסקאי, שהיה עצמו יהודי למדן וירא־שמים, ואף מכניס־אורחים גדול, וקרהו האסון, שילדיו לא נתקיימו. היו נולדים בריאים ונאים, אך תמיד מתו בליל־השמירה. הוא היה עוד איש צעיר והיא צעירה ממנו, ואף היה עשיר הרבה. היו משתמשים בכל האמצעים ולא הועילו כלום. כבר קברו שישה ילדים וחרדו לשביעי, שעמדה ללדתו. ואמנם, העולם היה אז שומם בליטא, לא היו עדיין לא יהודים טובים ולא רביים, ועל־כורחם נסתייעו, במקרים כאלה, בבורים בעלי־שמות, שידעו פחות משיודעים הקדרים היום. קצתם אמרו, כי יש לה, לא על שום בריה, מַראָה (האשה מדמה כי בא עליה זר והיא מתעברת לו, והילדים הנולדים לה אין סופם להתקיים), וקצתם חשבו, כי היא נענשת על שום חתנה ראשון, שהטביע את עצמו בגללה. וכן היו שרויים במבוכה גדולה, עד שהגיע, למזלם, ליריד של זלווה, ר' יואל בעל שם טוב המפורסם בעולם, שחיבר את הספר מפעלות אלוקים, והם פנו מיד אליו והציעו לפניו רוב ממון, והוא נטל עליו להושיעם. בשמחה הכניסו אותו לביתם חודש קודם שעמדה ללדת, הקצו לו חדר מיוחד לרבות כל הנוחויות, והוא נשאר שם, עד שילדה למזל, ואז הלביש לה לאֵם קמיע גדול ולילד קמיע קטן ממנו; עשה בעצמו בפחם עיגול מסביב לקירות ומעל לארובה תלה אגודת דברים שונים, למשל צרור קש שנשר מפי סוס בשעת זריחת הלבנה; שבעה מיני שערות של שבעה מיני ברואים; שבעה מיני מטליות משבע כתונות, שלבשו שבעה מיני בני־אדם; אולם בליל השמירה הלביש מטבע גם לשומרת [=מטפלת]; אף ציווה, ששני מניינים לומדים עניים יטבלו ויישבו וילמדו כל הלילה כולו; שידליקו נרות ככוכבים בשמיים; שלא יפתחו ארובה בחדר־משכבה של היולדת, ושלא יחגירו את הדלת. ועם כל השמירות האלה התגנבה חתולה, ביללת־אימים, אל הבית, והיא גדלה והלכה לעין רואיה, והשתערה וחזרה והשתערה לפרוץ אל תוך חדר־משכבה של היולדת. אולם הבעל שם, שישב על יד דלת המחיצה, עצר בעדה במקל, שתחתיתו ברזל מחודד, והבריח אותה משם, והיא נשפה והלכה והתחילה מתזת עליו ניצוצות יוקדים, עד שהכול התחלחלו בבית; וסופו־של דבר, שהבעל שם גבר עליה ונקר במקלו עינה אחת וגירשה מעל הדלת ורדף אחריה. הוא שהה בחוץ שעה ארוכה ונכנס הביתה, מיוגע ומיוזע, וקרא בצעקה: מזל טוב לכם, עתה אנו כבר בבית, בעזרת שמו יתברך עבר הכול, הגישו יין שרוף ודובשן. והיו שם שמחות על גבי שמחות, ישבו אל השולחן והתענגו על כל טוב, אמרו תורה וששו ושמחו.

למחרת נתכנסו לברית־מילה ריעים אהובים, שכנים קרובים. היו כל הקרואים ואף רבים שאינם קרואים, ולא חסרה אלא נפש אחת, וזו היתה המיילדת. ודבר זה ציער מאוד את היולדת שאמרה: היא היתה עמי בכל לידותי, שגרמו לי נחת מועטה ביותר, ודווקא עתה, שזכינו לשמחה כזאת, היא לא תהיה? אמרה לעכב את ברית־המילה עד שההיא תבוא, כי שלחה לקרוא לה, שכן גרה לא־הרחק. אולם הבעל־שם צחק לתוך זקנו ואמר אל כל הקרואים: היו בטוחים, כי היא לא תבוא אל הברית.

וכן באמת היה, כי הביאו תשובה שהיא חולה, עינה אחת נזלה בלילה ואיננה. היולדת הצטערה על כך הרבה, ואילו הבעל שם רווה רוב נחת. ואך בשבתו אל השולחן על־יד כוס מי דבש עז גילה לו לקהל את הסוד הגדול: דעו, רבותי – אמר לכל הקהל וביותר לבעל־הברית – כי אך המיילדת היתה רוצחת הילוֹדים שלכם עד עתה, והיא מכשפה וברית כרותה בינה ובין לילית, והיא מוסרת לה את הילדים, שהיא מיילדתם, ועוזרת לה בכל המקומות הקדושים, שאין היא, לילית בעצמה, יכולה לבוא אליהם. וכשעשיתי הלילה שמירה מעולה, ששוב לא יכלה לנהוג כמנהגה, התגלגלה לחתולה, עד שנקרתי עינה אחת, וזו הסיבה, שעינה נזלה הלילה ואיננה. ומה שהיה בינינו בחוץ, אין אתם צריכים לדעת; זה עלה לי ברוב בריאות, והייתי אף בסכנה קצת. מלתא זוטרתא, כיתה כזאת של טמאים. אולם מעתה תדעו, מי היא המיילדת והשומרת, וכי לא מהתלה היא, והרבה תלוי בתפילות הקהל ושליח הציבור.

הדברים האלה והגילוי הזה עשו רושם גדול בלב הקהל וביותר בלב הנשים, שנעשו זהירות במיילדות ובשומרות, ובפרט שהמיילדת המכשפה, שמתה עד מהרה, התוודתה עצמה לפני מותה, כי מסרה ילדים הרבה לידי הטמאים. היא נקברה מאחורי הגדר, וכמה שנים אחרי מותה ראוה משוטטת בשדות וביערות.

[“אלטע אידעשע זאגען”, וילנא תרל"ו, 1876, עמ' 35–39]

2. מעשה באבן מתהפכת מאליה

בעירנו וילנה יסופרו רוב ניסים, שהם כבר ידועים למדי בעולם. למשל, מעשה חצרו של ר' לייב לייזרס, שהשדים היתה להם שם אסיפה שלימה והטרידו את תושבי החצר הזאת הרבה שנים, עד שנערך עמהם דין־תורה בשבעה קרואים, ששם נמצא חדר־בית־הדין עד היום. וכן מעשה השדים שהמליכו על עצמם אברך, וכדומה מעשים שכבר באו על תיאורם בלשון הפולנית בספר נודע הנקרא: Przechadzki przez miasto Wilno [=טיולים על פני עיר וילנה] ואני לא אתאר כאן אלא פליאה מועטת של אבן נודעת, המוטלת, מרחק מחצית מיל מוילנה, ושמה ווילטשא לאפא, משום שטבועה בה, כמו בבצק, תמונת כף־רגל־זאב. אני עצמי ראיתיה כמה פעמים במו עיני, היא גדולה מאוד ומוטלת בדרך מקובנה, לא הרחק מדולנה. והנה מספרים זקנים, ואף אנשים מהימנים, שהאבן הזאת היתה בה, לפני חמישים שנה, סגולה, שכל אימת ששמעה קריאת תרנגול, היתה מתהפכת שלוש פעמים. ועוד אומרים, כי הסגולה הזאת מצויה בה גם עתה. כל עירנו כדבר־של־ודאי הוא לה, ואפילו משכילים מאמינים בכך, וקצתם נשבעים, כי ראו כמה וכמה פעמים באותו מעשה. כל הסיפורים האלה, קוראתי היקרה, לקטתי מסיפורים ישנים ומפנקסים ישנים, ובהמשך הזמן נכתוב יותר על כך, כי דברים אלה ממתיקים שעות חמוצות, ונוסכים בוֹשם בפצעי נפשות רצוצות, הפולנים קוראים להם גאוַנֶדה, והגרמנים – לגנדה, ואספסוף היהודי מכנם – נפלאות השם.

[שם, עמ' 42–43]

3. מעשה בתחיית המתים

גביר נודע, שלא היו לו בנים ונתאלמן בשנת השבעים לימי חייו, נשא אשה צעירה ויפה לאורך ימים, שכן היה שרוי עמה חמש שנים שהיו כנצח בעיניה, והוא קנה בממון הרבה בקבוק בושם, שהיתה בו סגולה להחיות כל גוף בסמוך למיתתו. והנה קודם מיתתו התענה בקושיה גדולה, את מי יבקש, כי יזה אותו על גופו. זר – לא היה לו אמון בו, כי מי שוטה ולא ירצה להשתמש בו לטובת עצמו. כל שכן אשתו – שהציק לה עד עתה בעצם־חייו. אך לפי שבינתו היתה משמשתו יפה־יפה, מסר את הדבר בידה לאמור: הלא ידעת, כי אהבתיך ולא הייתי רוצה להסיר את אהבתי ממך אחרי מותי; הלכך תשפכי עלי, אחרי מותי, מבקבוק הבושם הזה, והפכתי כולי זהב. כי סגולה בו להפוך כל גוף, בסמוך למיתתו, לזהב.

והנה לגודל האסון קרה, כי ברגע מותו, התפגר גם סוסו. שפכה איפוא את הבושם על הסוס, שהוא כבד יותר. ובשוב הסוס לחיים, צעקה: אכן, נסים גדולים הם, שלא שפכתי על בעלי, כי היה חי ומבלה אותי.

[“גרוישע נסים”, נספח לקונטרס “איין נייע מאָדישער שידוך” וילנא תרכ"ט, עמ' 31–32]

4. מעשה התרנגול השחור

אף כי אנגליה אומה משכילה, היא יראת שמים ואדוקה באמונות תפלות, מאמינה בהטלת קלפים וידעוֹניות אף עתה, ומה גם בימים ההם. נזקקים לכל אלה אפילו גדולי הלוֹרדים והגבירות. בזמן ההוא היתה בלונדון סיבילה, ושמה פאַטימה, ערבייה שיצא לה מוניטוֹן גדול והיו באים אצלה גדולי האישים להיוודע על־ידה סודות גדולים, ולהימלך בדעתה על העתידות – ולידעונותה היתה מסתייעת בתרנגול שחור וגדול, שהיה עמה, כלומר היתה מנחשת הרבה על־פי קריאתו. שעל־כן אמרו השופטים לפנות אליה במשפט־דמים עמום, כי תנחש מי הוא הרוצח לאמיתו, והזמינו אותה ותרנגולה – –. לרשותה ניתנו שלושה חדרים, שדלתותיהם היו מכוּונות זו כנגד זו, באופן שאפשר היה ליכנס מן הראשון אל השני וממנו אל האחרון – כי כך היתה דרישתה. את החדר האמצעי ריפדה אריג שחור; בשעה שתים־עשרה בלילה הובאו כל האסירים, החשודים ברצח, בכללם גם אשקלס והרש וולר, אל האולם הראשון, בלווית משמר גדול, ושם כבר היתה הידעונית לבושה שחורים שבשחורים, שערותיה סתורות, ובחדר השלישי היו השופטים. בחדר האמצעי, שהיה אפל, עמד התרנגול על בימה קטנה ושחורה, שהיתה מכוסה גם היא אריג שחור, ובהיות הכול כסדרו הנכון, אמרה הידעונית, כי כל אסיר ואסיר ייכנס לחוד אל החדר האפל ויחליק, בשתי ידיו שנרחצו קודם, את התרנגול השחור, ומשם ייכנס לחדר השלישי, מושב־השופטים, ומי שיחליק והתרנגול יקרא שלוש קריאות, הוא־הוא הרוצח. אמנם, כל הפנים החווירו לשמע האמירה המוזרה, והיתה זו תהלוכה משונה דרך חדר־הקסמים הזה, בשעת השדים הזאת, שעת חצות־הלילה; אולם לא חסו על שום אחד מהם. הידעונית עצמה הכניסה כל אחד ואחד לחדר, סגרה בלחש־כשפים את הדלת בעדו, וכן נסגרה בעדו הדלת האחרונה בהיכנסו אל החדר השלישי, מושב־השופטים. כך עברו כל האסירים עד האחרון שבהם, אמנם ברוב אימה מבלי שהתרנגול יקרא. ועם זאת נודע, כי יאַקובּ אשקלס הוא־הוא הרוצח ולא אחר, כי כל השאר ידיהם היו מלוכלכות בצבע שחור, שהתרנגול נמרח בו, מה שאין כן יאקוב אשקלס. ראייה חותכת, כי הוא היחיד, שלא החליק את התרנגול, מתוך פחד שמא יקרא את קריאתו, שהרי ידע, כי הוא האשם. ועתה הובא במיצר – כלומר הוֹראה והוּכח, כי אך הוא הרוצח ולא זולתו, ואף נוספו רוב הוכחות אחרות, ולא היתה ברירה בידו ונתן תודה ונשפט – –

[“דער שווארצער האָן”, וילנא, מהדורת 1914]

5. מעשה נשים מספרות

שם, בליטא, הקלוֹייזין הם גם קלוּבּים, שבהם נידונים כל ענייני הוויות עולם. הנשים מבלות זמנן בלילי חורף במריטת נוצות, בסיפורי מעשיות־פלא; למשל על חלומות, על מתים, על שדים, על גלגולים, על בלבולים, כי כאמור לא היה בזמן ההוא, ואולי כן גם עד עתה, כפר בלא גלגול ועיירה בלא בלבול.

[“דיא צוויא קליינע קאטיערנציקעס”, וילנא תרל"ה, עמ' 8]

ג. על מידות טובות ורעות

1. בשבחו של ביקור חולים

ועל הטוב ייזכר שמו של אדם גדול – עתה שעת־כושר הוגנת להזכיר הלצה מחכימה ומוסרית מאוד על האדם הנכבד והגדול, ר' בנימין נתנזון זכרונו לברכה, שרוב שנותיו עברו עליו בביקור־חולים שלנו בוילנה, והציל כמה וכמה נפשות בהשגחתו ושקידתו שם יומם ולילה. בערב יום כיפור, בשנה הראשונה להעמסתו על עצמו מעמסת קודש זו, ציווה לערוך, באמצע חצר בית החולים, שולחן, ועליו דובשנים, יין שרוף, כיסונים; הקהיל את משרתי הבית ומשרתותיו והשמיע באזניהם נאום קצר, עד כמה חשוב יותר להישאר, בשעת כל נדרי, אצל החולים מאשר ללכת לבית־הכנסת.

הרב הגדול ר' רפאל המבורגר זכרונו לברכה – פתח ואמר – שהגאון זכרונו לברכה אמר עליו, כי אם משיח יבוא בדור הזה, לא יבחר ככוהן אלא את ר' רפאל שהיה כוהן; האיש הזה איחר פעם לבית־הכנסת לכל נדרי. הקהל חיכה לו שעה ארוכה, ומשחיפשו אחריו ולא מצאוהו, אמרו כל נדרי בלעדיו, ואחרי כן התפללו מעריב. הקהל היו מודאגים מאוד, שלא ידעו מה יהרהרו, וזכו לראותו אך בשעת אמירת הווידויים. מובן, שהיו משתוקקים מאוד לדעת טעמו של דבר, ואף הוא מיהר להשביע תשוקתם זאת קודם ששאלוהו. בשכונתי – סיפר – שוכב אברך חולה, שאני מבקרו יום־יום, וכשנכנסתי אצלו, בלכתי לבית־הכנסת, לא מצאתי את משרתו, כי הוא הלך לבית־הכנסת לכל נדרי. נשארתי עמו עד שההוא חזר.

מכאן אתם למדים כי המצווה להיות עם החולים היא גדולה מן ההליכה לבית־הכנסת, והשם יתברך יענה לכם וישמע לכם גם פה, ואולי ביתר שאת¹.

[“דער פינדלינג”, וילנא תרל"ה, 1875, עמ' 28–30]

2. בגנותה של לגימה יתירה

איש עשיר, בן משפחה גדולה, היתה לו בת יחידה. ביקש ומצא למענה בחור, עילוי גדול שהיה בקיא בכמה וכמה מסכתות, לרבות תוספות ומהרש"א. יתירה על זו, ידע כל המקומות הקשים ומראה המקומות בכל הש"ס כולו. מלבד זה היה יפה־תואר ופיקח והגון. והנה בימים ההם היתה התורה מרוממה יותר מהיותה בימינו. היו החותן והחותנת מצטעצעים בו הרבה. ככל שהיה מסיים מסכת, היו עורכים סעודת־סיום גדולה, שהחתן תהא לו שעת כושר לומר הדרן (דרשה) ולהראות, אגב־כך, את חריפותו בפני גדולי־הלומדים שבעיר, שהיו נקראים לכך. ואמנם, נחשב בעיניהם הרבה ועשה לו שם בעיר, וגדוליה לא עשו שידוך, עד שאברמלי (כך נקרא) לא בחן את החתן תחילה. ידידים טובים או קרובים היו שואלים מחותנו וחותנתו, ואפילו לדרך רחוקה, אם עשו שידוכים מרחוק, שיבחון שם את חתניהם. מאורעות כאלה, כלומר בחינות כאלה של קרובים ורחוקים, היו מתרחשים כעשרים או שלושים פעמים בשנה, ולפי שלא מצינו מעולם סדר־תנאים ובחינת־לימוד בלא כוס משקה, והבוחן היה תמיד המברך ברכה ראשונה, הרי אברמלי זה התחיל מחבב את הלגימה, ואותה אהבת הלגימה נעשתה לו עד־מהרה אהבה שאינה תלויה בדבר, כלומר הוא אהב ללגום לגימה, אפילו בלא סדר־תנאים, בלא בחינת־תלמוד, וכבר אמרו חכמינו: כל אהבה שאינה תלויה בדבר אין סופה ליבטל. והוא הדין בענייננו. לאמור, פיו לא פסק משתיית יין שרוף. ואהבת־שתייה זו גברה מיום ליום, עד שנעשה סובא ממש, שהיה מתגולל ברחוב. ובכן מובן, שסופו של דבר היה גט, וסוף־סופו שנוֹרר פשוט. זכורני כי, בעודי ילד, היה אותו אברמלי נגרר על פני החדרים, שלמדו בהם חתנים ואברכים, כדי להראותם את בקיאותו. מלבושו היה מעיל מעשה בד־משי, מנעליו מקורעים ועקביהם מגוּלים. כובעו שחוק־למחצה העשוי כחצי הסהר, כמשפט חתן גבירים. ראשו ראש של גאונות – מה שהיה אומר, לא ידעו התלמידים ורבם. ולאחר שהיה מבאר להם, היה מבקש שכרו – לגימת יי"ש. כשהיו משיבים כדרך התירוץ השגור, שאין על־ידי מי לשלוח לקנות יי"ש, היה מוציא מתחת למעילו בקבוק ושני סוגים כוסיות, והיה שואל, בכמה הם רוצים לכבדו, ברבע לוג או בפחות ממנו. והיה לוגם לגימה והיו משלמים אותה לו, ומשם הלך לחדר אחר.

מעשה שבא לגביר־דמתא בפסח לברכו לרגל, על השולחן עמד בקבוק יין וכוס לקידוש, ובקבוק יי"ש וכוס ליי"ש, שהיא כרבע השיעור של כוס לקידוש. כי בימים ההם היה היי"ש בוילנה יקר וטוב מאוד. סיר עלה כארבעה רובל. אברמלי שלנו נעזר בכוס הקידוש בלבד לשתות יי"ש, וכשבעלת־הבית הרמיזתוֹ, כי לגימה כזאת סופה דלות, שאל: “מה מחירה?” השיבה לו: “למעלה משני זהובים”. השיב: “בחיי, שזו מציאה בעלמא, כי זה קפריסין ממש”.

“בכל זאת – אמרה לו – דייך ביש בכוס ליי”ש, שהרי ודאי עשית קידוש במקום אחר". השיב: “אולם אני יהודי למדן אני, והמגן אברהם אינו סובל זאת”. וכוונתו היתה לתרי אפּי: מאָגן [=קיבה] ומגן אברהם.

[“דער אונגעבעטענער גאסט”, וילנא תרל"א, עמ' 45–47]

ד. בין דרשן פיקח לחילופו

1. המוכיח והכילי

כשהמוכיח והבּדח המפורסם בעולם ר' לייב טאַרלר נדד בארץ אשכנז, להחזיר שם למוטב את קהל היהודים בדרשותיו הבדוחות, חי בברלין דוקטור [=רופא] יהודי, שהיה גביר עצום, אולם אף כּילי וקמצן ביותר, שלא ידע פירוש נתינה אלא פירוש קיחה; ומחמת זה בלבד היה אורח לא־מצוי בבית־האלוהים, כלומר בבית־הכנסת, שהרי הוצרך לשלם מקום־ישיבתו, לקנות עלייה לתורה, ליתן נדבה קטנה לקופה. ואם אין אתה הולך לבית־הכנסת, ממילא מובן שאתה כבר מתרפה בתפילה; ואם אין אתה מתפלל, אתה שוכח לחלוטין את השם, ובמשך הזמן אתה חדל מלהיות יהודי בכלל וסופך כמאמר חכמינו: עבירה גוררת עבירה, או כפתגם הבריות: הב לו לשטן את אצבעך, כבר יגרור אחריה את כל ידך כולה. ולפי שבימים ההם הרופאים היו עדיין, על הרוב, יהודים־לאמיתם, היתה ברלין, בשל הרופא הזה, כמרקחה, ועוררו עליו את דעתו של ר' לייב טארלר, שיטיל בו, לפחות, כמה דברי עוקצין.

ולפי שלא ניתן להשיג את הכּילי בבית־הכנסת, הלך המוכיח לביתו והתייצב בפניו כחולה ושילם לו מראש חצי דינר, שאם־לא־כן לא היה נותן לו דריסת־רגל, שכן בגדיו וזקנו העידו בו, כי יותר משהוא נותן הוא מקבל. אותה שעה היו בטרקלינו של אותו רופא הרבה חולים לסוגיהם השונים, יהודים ונוצרים, וכולם הכירו יפה־יפה את המוכיח הזה, כי יצא לו מוניטוֹן בכל ברלין כולה, להוציא את הרופא ההוא, שעינו צרה בעצמו, שלא לשמוע, ויהי לרגע, משהו שונה מתלונות־חולה ומצלצול־מטבע. ושעל כן לא ידע, מי הוא אותו איש גאליציה, ושאל אותו בגסות: “במה לקית?”, “לא לקיתי כלשהו – השיב לו – באתי לשאול בעניינו של אחד: מי שלקה בקדחת, מותר באכילת דגים?” “בשום פנים בעולם” – השיב לו הרופא. “זאת ידעתי – נענה ר' לייב טארלר – אולם מה הדין אם מישהו מת מחמת קדחת; האם מותר הוא באכילת דגים אחרי מותו?” “אין אני מבין את שאלתך – אמר הרופא – מי אוכל דגים אחרי מותו; מה כוונתך?” “הבינני־נא – השיב טארלר – כוונתי אליך גופך. למשל, אדם כמוך, המנוער כולו מעניינים אלוהיים ואף אינו בעל צדקה, הרי בעולם הבא תהיה לך, אם ירצה השם, קדחת [=לא תקבל כלום]. והנה שאלה גדולה היא, אם תהא רשאי לאכול מן הלוויתן”.

שאלה זו נתפרסמה בכל ברלין כולה, והיא עשתה רושם גדול בלב הכּילי ההוא, שציווה סכומים גדולים לקרן עולמית. ובכל שבת ושבת היה בא לשמוע אותו דרשן חכם.

[תוספת לסיפור “דיא דינסט מיידעל אדער אין שפיל דעס שיקעאלס”, וילנא תרכ"ח, עמ' 94–95, וצ"ל 50–52]

2. פלפול ותשעת טעמיו

[מווידויו של הרב בדרפצ’סוק]: ויותר מזה הייתי לשנינה בחילוק [=פלפול] שלי, שבו הראיתי, כי יהודי אסור בנסיעה ברכבת־ברזל, כי בקלות יתירה אפשר להיכשל בעוון שעטנז, שכן המושבים במחלקה השנייה מרופדים בד התפור חוטי־טריפה. שנית, בקלות יתירה אפשר בקרונות שם לבוא לידי הרהור עבירה, שכן יושבים שם זכרים ונקבות יחד, והנקבות עודן, בעוונותינו הרבים, מקושטות. שלישית, בקלות יתירה אפשר להעביר זמן קריאת שמע ולבלבל את התפילה, שהרי יושבים יחדיו עם נוצרים, השוחקים על כך, ובייחוד בשעת הנחת תפילין. רביעית, אפשר בקלות יתירה לבוא לידי חילול שבת, כי לעיתים קרובות יארע, שהקרונות מאחרים בדרך ומגיעים העירה לאחר הדלקת נרות, ומן ההכרח לישא משא. חמישית, בקלות יתירה אפשר לעבור על בל תשקצו, כלומר שלא תהיו סאוּבים, והכוונה שלא תעצרו נקבים גדולים, והרי הקרונות שם אין בהם בית־כבוד. שישית, אין שם אפילו מקום להסך את הרגלים, והרי אפשר, חלילה, ללקות בעקרות, ונמצא בית ישראל כלה מאליו (לפי הגמרא עצירת הנקבים נוטלת את כוח ההולדה, ואחד חכמינו נעשה עקר על שום דרשותיו של רב הונא בלבד), וזו היתה ודאי כל מזימתם של הטמאים, בהמציאם את הרכבת. שביעית, כל עניין המנגנון אינו אלא מעשה־כשפים, כי היכא תמצי שעשן יהא גורר משאות הרבה כל־כך, ואנו, בני ישראל, אסורים בשימושי־כשפים. שמינית, ראוי סתם לרחם על בעלי־עגלות מישראל; ראשית, משום שהם ישראל, הם קודמים לריווח לטמאים הצרפתים; אחרית, יש להם חתנים־למדנים. תשיעית, ראוי שלא נהא משנים ממנהגם של אבותינו, מה הם לא נסעו אלא בכוח בעלי־עגלות אף אנו כך; ודינם עמהם, שהרי הנוסעים בכוח בעלי־עגלות אפשר להם שיצרפו מניין בכל פונדק ופונדק, שהם נכנסים בו, ולהתפלל בציבור, ונוחיות זו שוב אי־אתה מוצאה ברכבת. אמת, אין להכחיש, כי כוחה של רכבת לזכּות בקדיש על־אתר, שכן מיד לאחר הקבורה אפשר לטלגרף לו ליתום, אולם דבר זה אפשר שייעשה בכוח הטלגראף בלבד; ואחרית, קרוב הדבר, כי במהרה ייבלע המות לנצח. אלא תאמר, כי כוחה של רכבת יפה להקל מעשה־שידוכים, הרי השגה זו ניתן להפריכה, שכן מעשה זה דיוֹ בטלגראף אף הוא, ושוב נמצאת הרכבת מיותרת. אלא מה, שהיא מקילה להם לחתן ולכלה שיתראו פנים; חסרון גדול הוא דווקא. אנשי שלומנו לא היו מתראים פנים, אפילו כמה שנים לאחר החתונה, לא־כל־שכן לפניה, ואף־על־פי־כן העמידו וולדות יותר משמעמידים הדורות עתה. וכן, אחי, מנינו מקצת המכשולות הכרוכים בהן ברכבות; הלכך כל החרד לנפשו יישמר מאבק ריחו של בית־הנתיבות, וכל הנשמע ינעם לנפשו, ואם לא ישמע – להווי בשמתא.

[“דיא יודען אין ליטע”, וילנא תרל"א, עמ' 19–21]

3. ועל המטיפים

לצערנו, אין המטיפים שלנו מעוררים על כך [על ענייני מוסר] בהטפותיהם, כי מטיפים הם אך בענייני מצוות (על הדינים הדקים ביותר של המצוות), שהן מצוות חסידות ומתעלמים מעניינים חשובים כאלה. ניתן לדמותם למה שסיפר מי שסיפר בעניין כל הברואים המופלאים שראה בבית־הנכות, כגון שסיפר כי ראה את הקוליברי, ציפור ששיעורה כאגוז קטן, דג ששיעורו כפירור קמח, וכשנשאל: ומה תאמר לפיל, השיב: דווקא מן הפיל העלמתי את עיני. בשכנותי נמצא קלייזל של סוחרי־סוסים. היה שם מגיד (זאָגער) אומר לפניהם כמה שנים דברי־קבלה, אחר־כך בא מגיד והיה אומר לפניהם דברי פילוסופיה, וכשהתעוררתי בתלונות גדולות על כך, התחילו קימעה־קימעה ללמדם פירוש המלות וקצת עברי.

[“דער בן יחיד”, וילנא 1875, עמ' 18–19]

ה. הלכות חינוך ודרך־ארץ

1. השכלה של תוהו

מעשה בסַפּק גדול ופיקח, שנקרא לסעודת־צהרים לביתו של סוחר ליטאי עשיר, והיתה לו שם שעת־כושר להכיר את שני ילדיו המגודלים שקנו, ברוב הוצאות, את השכלתם בחוץ־לארץ. הבן והבת, שחזרו זה עתה משם, דיברו גרמנית וצרפתית כהלכה, ניגנו בפסנתר, ריקדו יפה וכדומה, והציגו כל אלה לראוות האורח. כשאביהם שאל את אורחו לדעתו על שניהם, השיב לו לאמור:

כשהייתי לפני עשר שנים בווארשה, והתארחתי באכסניה גדולה, נתגלגל לחדרי, שגרתי בו, רוכל מחוץ־לארץ, שטילטל ארגז ובו זוטות שונות, כמו מי־בושם, מיני צרי וסבון, מי־נופת ומישחת־נעליים. ביקשני כי אקנה מה ממנו, וכשעניתיו כי אינני איש־אופנה ואינני מכלל הטרזנים, הציע לפני מישחת־נעליים וציחצח את זוג מגפי, שעמד בפרוזדור בין סוגי מגפיים רבים ושונים והבריקו יותר משמבריקים מגפיים חדשים, ונראו כדרך הטבע, משל נמשכו בלכּה או בששר, וסימאו בברקן את עיני. קניתי מידו חצי תריסר צלוחיות ושילמתי לו רובל והעמדתין על־יד המגפיים. אך יצא האיש מחדרי, חזר משליחותו משרתי, נוצרי, בחור ממולח והתפלא למגפי המצוחצחים ולצלוחיות ושאל, מהיכן הן לי.

– זה ציחצח לי – עניתי – רוכל מחוץ־לארץ, ועל כן קניתי חצי תריסר צלוחיות מישחת־נעליים.

– חבל על הממון ועל המגפיים המצוחצחים – אמר – לא אכחיש ואודה, כי זו אין טובה הימנה, אולם היא לא תסכון לעור־חוץ־לארץ. היא מזיקה לעור שלנו ומכלתו. וכן היה באמת סופו של דבר; מקץ ימים אחדים התפוררו המגפיים המצוחצחים חתיכות. והוא הדין, אדוני, בהשכלת חוץ־לארץ ליהודי ארצנו, שאין להם חינוך נאות. היזקה מרובה מתועלתה.

[“רויזע פינקעל, אדער דיא בעל־אכסניעטע” וילנא 1874]

2. בגנות בית־אולפנא המצוי

אך הייתי בן ארבע לא ידעתי עדיין לדבר כהלכה, וחסרתי עדיין קצת אותיות בפי, כבר עוניתי פעמיים ביום בידי ריש־דוכנא מגודל, שהתחיל ללמדני אלף־בית. ההתחלה היתה בסוכר, בדיבורי־נועם, בדובשן, בפרוטה שמלאך טוב זרק לי מלמעלה; ואחר־כך נהפכו כל אמצעי־ההונאה האלה לאמצעים קשים ביותר. פני הריש־דוכנא שוב לא היו פנים של ידידות, אלא כהעוויה חמורה בתכלית, ובמקום דובשן היה מניח ליד האלף־בית רצועה; במקום אגורה שהמלאך היה זורקה לי, ירדו על גבי בעיטות ומהלומות. הריש־דוכנא נעשה לי, עד־מהרה, כחזון־עיוועים, מפלצת־חרדות; די היה בשמו בלבד לשתק את רוחי העליזה. הופעתו בביתנו היתה לי כהופעת זאב בעיני כיבשה. כל השנה כולה התעניתי תחת ידיו, הייתי מוכה ופצוע, ויצאתי מלפניו בסימנים צהובים וכחולים, ולעניין קורטוב עברי, הרי ששיכחתו בשנות זיקנתי קשתה עלי מלימודו, כי הוא לימדני ברוב שיבושים.

קשה יותר היה גורלי בחדר הראשון. החדר היה צר ומצומצם, רטוב, קר, חרוך, ובו שלושה שכנים, הרבי היו כפופים לו למעלה מעשרים ילד שוני גיל ומכיתות שונות ביותר. היתה שם תופת ממש, קיפחתי שם עד מהרה את עין־בשרי הרענן, והצהבתי כשעווה מחמת האוויר המעוּפש, מחמת המיצר, כי הייתי סגור שם כל היום כולו, נסתלקה שם ממני חמדת־האכילה; יתירה מזו, הייתי לוקה ומוּלקה כהלכה. הרבי שוב לא היה אברך ועם זאת אכזר, ועירער בריאותי עד היסוד בה בשל הרחב־ביאור ברש"י בראשית כל פרשה וכל סדרה; בשל הרחב הביאור של ואני [בבואי מפּדן ארם וגו']; בפסוק נוח איש צדיק היתה בוּקה ומבוּקה, ויותר מכל אלה סבלתי בכל יום שישי לפני לכתי הביתה, הלקוני מראש שלא אשתטה בבית.

קשים יותר היו ערבי מועדות, כי אז לימדני הרבי נימוס או דרך־ארץ. עניינו של זה היה, שהרבי היה מעמידך בשורה, בידו הרצועה או שבט־המוסר והיה מלמדך, איך תנהג בברכת המועדים, איך תיכנס עם אביך לביתו של מי שהוא מוליכך אליו, איך עליך לצעוק בקול רם: גוט יום־טוב, ואחר־כך כשיבקשוך שתשב, איך עליך לא לישב, ואפילו יגידו לך עשר פעמים: שב נערי, אל תשב, אלא אם יגידו לך: שב בחורוני, או־אז תפשיל את שולי הקאפּוֹטקה שלך ותשב כשידיך משולבות ועיניך מושפלות; וכשיגידו לך: שתה ילדי מי־טללון, איך עליך לצעוק בקול רם בנוסח ואני (דהיינו כמו שצועקים בהרחב־הביאור בפסוק: ואני בבואי מפדן ארם), לאמור: אינני רוצה, ואפילו יגידו לך עשר פעמים, אל תשתה אלא תצעק: אינני רוצה, והכול באותו קול דק וחד של נוסח ואני, עד שיגידו לך: שתה בחורוני ויחליקו על לחייך ויגידו לך: אתה בחורון נאה וראוי אתה לכלה נאה. או־אז תברך בקול רם יותר ברכת שהכול, ואם יכבדוך ביין תאמר ברכת בורא פרי הגפן, ואם בדובשן וטרית – בורא מיני מזונות, ואם במרקחת – ברכת שהכול.

הלימוד הזה עלה לי בבריאות ובדמעות, ולא טוב מזה היה מעמדי בשאר החדרים, ובקצת עניינים אף רע יותר. הרבי שלאחר־כן היה גדול מקודמו, היה מטורף ממנו וסטרן ממנו. ענייני־הלימוד גבהו מקומתי וגילי. ואני הלא בשנתי התשיעית כבר לימדוני כתובות ותוספות ומהרש"א ומהר"ם שיף והכול בלווית מכות ושבטים. כך נהגו בי הרביים כל ימי ילדותי, ובאמת יצאתי מתחת ידיהם בלא כוחות ובלא מוחות, מטורף־למחצה, ולא יכולתי להתבונן בעניין בדרך הישר, כי עיקמו את שכלי הישר בפלפולים, ואף בריבוי שנאה מושרשת לשאינם־ישראל. בבוזי להם ראיתי בהם אך עריצים שונאי־ישראל והייתי מרחיק עצמי מהם כדרך המרחיק עצמו ממגיפה. חלחלה אחזתני בהיכנס כזה אל ביתנו. יצאו שנים הרבה עד שנגמלתי מזאת. יתירה מזו, יצאתי מן החדר ויצרי מגורה ביותר (מחשבות טמאות); ראשית, משום שלימדוני דברים של אישות, שילד אין לו השגה בהם; אחרית, משום ששמעתי שם ניבולים מפי שכנים ושכנות, מפי בחורים ובחורות שגרו שם והיו להם פיות טמאים, ואוי לאוזני הילד שכך שומעות. אלה רשפים מהבהבים בארגז אבק־שריפה. גדולה מזו, למדו עמדי בחדר בחורונים, שאבותיהם היו להם בתי־בושת.

ומכל הלימודים שלמדתי בחדרים, עד שנת השמונה־עשרה בחיי, לא היה בידי, לאמיתו של דבר, כל עניין שאוכל להסתייע בו באחד משני העולמות, וביותר בעולם הזה, כי לא ידעתי כתוב וקרוא מכתב, מה גם חשבון. לא היה לי מושג בהוויות העולם, ואך מעט מהוויות העולם הבא, כי הרביים שלי לא לימדוני מן העניינים, שהם מגופם של חיי יום־יום, לא השפיעו עלי לא יראת־שם טהורה ולא עיקרי דת. לא השגיחו לא על תפילתי וברכותי, ולא על מידותי. לימדוני אך דברים שלא נגעו אלי כלל – הלכות־אישות, טומאה, טהרה, דיני־קרבנות, והכול בפלפולים ועיקולים, והמעט שאני מבין עתה, יותר משבא לי בזכות החדרים שלי בא לי בזכות סיבות אלוהיות, שיגעתי הרבה לשכוח כמה פשטים כוזבים שלימדוני וכמה מיני סכלות שינקתי מבורותם הגדולה ושגעונותיהם של הרביים והרביות שלי, ואף של שכנות. – –

[“דער פינדלינג”, וילנא 1875, עמ' 10–15]

3. בשבח בית־אולפנא הרצוי

והנה נדחקת ועולה מאליה השאלה: והיכן נחנך את ילדינו, אם לא בחדר? השאלה טובה, אך התשובה טובה ממנה. עלינו לסדר את החדרים שלנו, כמו בהולאנד, שהיהודים שם מתכוונים לדת טובה, מכפי שמתכוונים לה היהודים הרוסים. שם אסור לו למלמד ללמד תינוקות אלא אם נבחן תחילה באומנותו. כלומר, הרוצה ללמד תינוקות עברי, חייב להיבחן בעברי אצל הרב וחייב בתעודה של רשות־הרובע שלו, שתעיד כי הוא איש הגון וישר, איננו לא רמאי ולא שדכן ולא בעל־חוב; וכן הוא חייב בתעודה של רשות רפואית, שתעיד כי הוא איש בריא באבריו. או־אז ניתנת לו זכות להיות מלמד עברי לתינוקות בני גיל שווה, למשל, בני שבע. הוא חייב בבית־הלימוד בן שני חדרים נקיים, יבשים וחמים. עם שולחן וספסלים צבועים, והוא חייב בהחזקת סגן (ריש־דוכנא) הגון לכך. מותר שם להחזיק עשרים וארבעה תלמידים, הם באים שם בשעה תשע ויוצאים בשעה שתים־עשרה, באים בשעה שלוש ויוצאים בשעה שש. וכן חובה להחזיק ארבעה ילדי עניים בחינם. הם לומדים כתוֹב יהודית. בשבת אחר חצות־יום חובה לקרוא שם סיפורי דת ומוסר. אסור שתבוא שם נפש זרה, אף לא אשת המלמד. שכר לימוד לכל ילד – שלושה טאלר בשנה. והוא הדין במלמדי תנ"ך וגמרא. לסוף נכנסים הטובים שבהם אל הישיבה של הרב, אם רצונם של ההורים בכך. כי שם לומדים גם ידיעות אחרות. כל מלמד בקי יפה־יפה באומנותו. מה שאין כן, לצערנו, אצלנו. אפילו בוילנה שלנו מצויים בדוחק עשרה, שנים־עשר כאלה, ומעמדם בכל רע.

[“דער בן יחיד”, וילנא 1875, עמ' 22]

ו. פרנסות והנהגות

1. תוכחת מקורי החיונה

– – סיבה אחרת לרוע חינוכנו הוא חסרון מטיפים (מגידים) להועיל. כי אין הם מבינים לחסרונות הדורות עתה. הם מרפאים אך את הפצעים שהגלידו מכבר, אך לא את אלה שנפתחו זה עתה. חיינו עד הדור הזה כפשפשים בסדקי־הקיר, שפרנסתם עיפוש. חיינו על מוֹזגות, סירסור, תיווך, מסחר־קמעונין, עמדנו כפופים כפיפה משולשת, כשהמגבעת בידנו, לפני הפריץ הפוֹלני. צרכנו היה מועט והיה זול גדול במדינה, וסיפוקנו מועט ובכל אלה היו בדוחק עשרה אחוזים בעלי־בתים, השאר היו פושטי־יד, קבצנים, אוכלי־יומם, שהרי בזמן ההוא העוני היה עניין של היתר וחפץ, כי לחם־חסד ימתק. אולם עתה, שנקראנו אל העולם הגדול, ושוב אי־אפשר לחיות על עניוּת בלבד, כי הצרכים מרובים, היוקר מאמיר והעוני הוא למשא וכרוּך בבושה ובסכנה, בסכנת־נפשות ובסכנת עולם־הבא, דין הוא שמטיפינו ידברו על דברים חשובים יותר, מכפי שדיברו עד עתה, בייחוד שהעולם נעשה נאור יותר, משכיל יותר ונהיר יותר, דין לדבר יותר אל הראש מאשר אל הלב. וקודם־כל דין להטיף לחינוך טוב, כי ילדינו, הקונים לעצמם מושגים טובים יותר על העולם, מכפי שקנאוּם קודמיהם, קונים לעצמם אף רגש־כבוד ושוב אינם רוצים לעמוד כפופים לפני פולני כאבותינו, לא־כל־שכן לאכול לחם חסד –

---

[שם, עמ' 14–15]

2. נשים מפרנסות

– – כי לפני חמישים שנה היה עוד מנהג פשוט בליטא, שהנשים מפרנסות את בעליהן. החתנים היו בטלנים גרידה, ושעל כן נקראו על שם נשיהם או חמותיהם. והמנהג הזה נהג גם באילון [=וילנה], שהשדכנים היו מפליאים את מעלותיה של כל כלה, שלא ידעה לגרוף את חוטמה, כדרך מחברי נוסחאות המצבות המפליגים בשבחיו של כל נפטר, אף אם היה מופקר. שעל כן היו מספרים בשבחה של כל כלה, שהיא ברייה גדולה והיא מסוגלת לפרנס בעל, עד שאין תימה, כי עד היום אנו מוצאים בערים הקטנות גברים הנקראים בשמות נשיהם: אברמל שרה חנה’ס, ר' יודל רייציס, ר' חיים גיטקה־טויביס וכדומה – –

[שם, עמ' 23]

3. שינויי שמות והכרוך בהם

– – עד מהרה שינה את שם ילדו יעקלה ליאַקוֹבּ, כשם ששמו גופו, שאול, נשתנה לזאַאוּל ושם אשתו סרל – לז’וֹרל. בזה בלבד אין כל רעה, כי שמותינו, שמות יהודי־ליטא, גם הם אינם מסיני, והם אף מסולפים ומסורסים, וכן נעשה אפילו שם משמות המקרא שלנו יוסף – יוֹסקה, יהודה – יוּדקא, אסתר – אֶטקה. לא; אולם חינוכנו לקה, בפסיעתו הראשונה, לקות עיקרית, הדבוקה בכלל ביהודי ליטא שלנו, שהם רוצים ושואפים להעלות את בניהם לספירה גבוהה בהרבה מספירתם שלהם עצמם. בעל־המלאכה רוצה לעשות את בנו – רב; הסוחר רוצה אף לעשות את בנו – פרופסור, ובהתעשרם הרי בעל־המלאכה זורק את מלאכתו, החנווני – את חנותו ונעשה סוחר־תבואה וכדומה.

[שם, עמ' 37]

4. בין אורג לשען

אורג יהודי זכה בהגרלה בעשרת אלפים דינר. נתפס מוחו לאותו מזל כל כך, שהזמין את שכנו, שען נוצרי עשיר, לקפה. “שכני חביבי – אמר לו – אני עתה מאושר, זכיתי בעשרת אלפים דינר. על כן קח־נא חבל בשמחתי. תודה לאל, נפטרתי מעבודתי המכלה רוח ובשר, ובכן רשאי אני להרהיב ולשבור את סדנתי ובעציה אצווה לבשל קפה ונשתה בצוותא”. “מוטב שתתננה לי – אמר השען – ותהי לי למזכרת עולם”. “הריני נותנה לך בשמחה” – נענה האורג, ואמנם נתנה לו. כתום שנים אחדות נידלדל האורג עד לידי־כך, שאנוס היה להתחנן אל השען הנוצרי, כי ישיב לו את הסדנה, שנתנה לו מתנה, ושהנוצרי הוציאה מידו לתכליתו, שכן בלבו חזה את אחריתו, כי בהמשך הימים שוב יהא זקוק לה.

[שם, שם]

5. משל ונמשלו

החלפת המשרתים היא שטוּת לא פחותה כשטוּתו של הבא לעקור את שיניו הבריאות מפיו, כדי להחליפן בשיניים עשויות מחדש מעשה שנהב, אך ורק משום שאלה במקצת לבנות וממורקות יותר. [שם, עמ' 47]

6. יריד וטיבו

היריד בזלווה היה, כאמור, יום־שוק יהודי, מקום כינוס למסחר סיטוֹנים וקמעוֹנים. סחרו שם והחליפו, למשל, לוחות ישנים בהדסים ישנים, שזיפים עבשים וחמאה באוּשה. השדכנים היו פורשים שם את רשתותיהם לעשות דייג טוב. כי היתה שם עצרת גדולה של חתנים וכלות. היו שם מכל המינים: בחורים זקנים, בתולות זקנות, גרושים, גרושות, אלמנים, אלמנות, מגונים ונעלבים, שכבר נפגמו בעירם כסחורה שנפסלה בשהייה, ושם נמכרו במיקח נאה. אף נראו שם עגונות רבות, שהיו באות לחפש בעליהם, וכן התכנסו הרבה מאוד רבנים, קצתם לבוררוּיות גדולות, קצתם לענייני כלל; התכנסו הרבה מאוד חזנים, בעלי־שמות, בעלי דרשנים, וסתם ריקים ופושטי־יד. ולבושתנו גם הרבה גנבים, כייסים, ליסטים, רמאים, שהיו מדלדלים את הקהל, ויתירה מזו: היו מטילים דליקות, כדי לדוג במים עכורים; קיצורו של דבר: יריד זלווה היה ביב־השופכין, שנצברו בו הסיאוב והשחיתות של כל ערי־היהודים. ובחסדי השם הקיץ הקץ על כל השערוריה הזאת, מחמת דליקה גדולה, שהטילו שם הליסטים, שכן נשרפו הפעם החנויות לרבות הסחורות, והיריד פסק זה למעלה מעשר שנים. הרי לפניך דוגמת שריפת המיטה לרבות הפשפשים.

[“דיא צווייא קליינע ציקעס”, וילנא תרל"ה, 1874, עמ' 26]

ז. משלים, חידודים וחידות

1. תיקון חצות

כאשר הצרפתים נכנסו לוילנה, בשבעה עשר בתמוז, שיכנו גינראל צרפתי גדול בביתו של יהודי. השיכון הזה תפס כמה חדרים, והחדר האחרון שימש כחדר־שינה, שהיתה בו דלת סגורה שהוליכה אל הדירה, שבא גר היהודי עצמו. ודווקא דבר זה הפריע לו לגינראל בשנתו כי הוא [היהודי] היה מעוררו לילה־לילה בבכייות של תיקון חצות. הגינראל סבור היה, כי היהודי בוכה על שום שגזל ממנו את חדריו, ציווה לומר לו, כי ישלם לו ביד רחבה, ואף שלח לו עד־מהרה מעות, אולם ללא הועיל, הבכייה לא פסקה ועל כן קראו אותו אליו ושאל אותו מה טעם בוכה, וכשהשיב לו כי הוא בוכה על חורבן ירושלים, אמר לו: כדי להחזיר לרשותכם את ירושלים עליכם גם להילחם בהם בתורכים, כלשון הפתגם הישן: התפלל ועבוד!

[“דיא איידעלע ראכע”, וילנא 1875, עמ' 12 הערה]

2. תענית וניירות־ערך

– – וכן מספר העיתון מעשה ברוטשילד, שהיה בצום גדליה בבורסה והורע לו מחמת התענית, וסבורים היו קצת בנקאים, כי התקפה זו לא התרגשה עליו אלא משום הידיעות הרעות על עסקיו, ושעל כן ירדו ניירותיו באותו יום עד מחצית־ערכם.

[“דיא צוויא קאטערינציקעס”, וילנא תרל"ה, 1874, עמ' 8]

3. היום הארוך

עם כל אלה השמש הלכה לדרכה, שהבורא ברוך־הוא גזר עליה מאז קבע אותה ברקיע, והיא לא איחרה ולא נחפזה לשקוע ולזרוח רגע אחד קודם ואחר־כך, חוץ לימי יהושוע, ולא עוד. וגם אז היה על אדמת ד' מנין בני אדם שלא היו מרוצים, כגון חתן־וכלה שהיה להם אותו יום כשנה; והוא הדין באלה שהיתה להם באותו יום אַזְכֶּרֶת והתענו, וביותר שכירי־יום, ובעלי־אכסניות המשכירים חדרים ליממה, וכן קציני־המשמר וכיוצא בהם.

[“דער פינדלינג”, וילנא תרל"ה, 1875, עמ' 39]

4. זבוב קדמך

חכמינו אומרים במדרש בראשית: אם זכה אדם אומרים לו – את קדמת למלאכי־השרת, ואם לאו – זבוב קדמך, שלשול זה קדמך. מאמר זה הוא למעלה מוודאי וניתן למששו ביד. ואם המקרה הראשון של המאמר יחול לעתים רחוקות ביותר, כי בדוחק אחד ממאה אלפים ראוי למדרגה גבוהה כל־כך, הרי המקרה האחרון הוא מצוי ביותר בינינו, בני־האדם, ואנו רואים אותו יום־יום במו עינינו, כי אנו, בני־האדם הרגילים, הננו אפילו בעיני עצמנו נמוכים ופחותים מברוּאים קטנים אחרים. כן, למשל, מרחרח או מבין הסנאי בסתיו איזה חורף עתיד לבוא, אם עז או קלוש, אם ארוך או קצר, ומאיזה צד ינשב הרוח, ולפי חשבונו הבורר־מראש הוא מסדר את קנו ואת מחסן־אגוזיו. כן, למשל, כשהוא מחשב, כי בחורף, הבא ינשב רוח מצפון, הריהו עושה את פתחי־קנו בעץ החלול מצד דרום; ולהיפך, אם החורף יהיה חמוּר, הוא מרפד את קנו בטחב עבה מאוד. ומפליאה יותר היא אמנות החישוב־מראש של העכבישים. זהו תלמוד שלם להבין מטווי־קוריהם את חילופי־מזג־האוויר של כל השנה כולה. גינראל צרפתי, דיבוּאָה, שהיה שבוי בידי הפרוסים בשנת 1792, והיה כלוא במגדל, כתב משם לפאריס, כי יסתייעו ביום העשרה, האחד־עשר ושנים־עשר לדצמבר ויפלשו לפרוסיה, משום שהריינוס, נהר־הגבול, יהא קפוא אך בשלושת הימים האלה, ואחר כך ימַס. ודבר זה או דבר־נבואה זה נתקיים כדיוק־מכתבו, ולא ידע כל־זאת אלא מקורי־העכביש שבכלאו. ויותר מזה מפליאה אמנות זו בין הדבורים והצפרים, ואין כאן מקום להאריך.

לא כן האדם הפשוט (כלומר שאינו נביא); הוא ממעט כל־כך לדעת על העתיד ועל חילופי מזג־האוויר, לא יותר מתינוק שלא נולד עדיין והוא במעי־אמו כדברי שלמה המלך: כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה – אין אתה יודע את מהלך מזג־האוויר, לא יותר מעצם [=ילד] שעודו במעי האשה ההרה. יום־אביב חם מפתה אותנו להוציא מבתינו את החלונות הכפולים וסופנו קופאים כל ימי־אפריל. שנה ממוזלת מסתירה לפעמים מעינינו עתיד עלוב למדי, אנו מתפתים, מתוך קלות־דעת, להיות אריסטוֹקראטים הנגלים בעולם לבושי־סאמוט, אריג יקר, תכשיטים, וסופנו בושים להוציא את חוטמינו לרחוב. על הרוב, אנו, בני־אדם, בעלי חשבון גרועים כאלה. [שם, עמ' 16–18]

5. בין אתרוג לאשה

בזמנים ההם היה גם שם, בהולאנד, נוהג מנהג שדכנים, משמע, בקצת בתים עוד נעשה השידוך על־ידי שדכנים. אחד מהם היה ר' יוסל צירס, שדכן ואף סוחר־אתרוגים. שתי פרנסות כאלה הולמות זו את זו, שאין לך מה שישתווה בעניינים הרבה כאשה ואתרוג. ראשית, שניהם נתייסרו באותם יסורים, שם בגן העדן, כי פרי־עץ־הדעת, אומרים חכמינו, אתרוג היה. שנית, שניהם אינם ניטלים אלא לשם מצווה ושניהם מקפחים את ערכם משיצאה שעת המצווה. שלישית, אסור ליהנות משניהם. רביעית, הם משנים את עינם בסמוך לאחר הברכה; האתרוג משחיר והולך והאשה מוֹריקה והולכת. חמישית, צריך לקנותם קודם שהם מבשילים כהלכה. וכן הם משתווים בכמה וכמה עניינים נוספים. אך אין זה מענייננו – – –

[“דער שדכן”, וילנא תרל"ד, עמ' 38]

6. בין חותן לחתן

מעשה בגביר שהשיג, בכוחו של ממון מרובה, חתן מעיר רחוקה מאוד והוא בן־בליעל כהלכה. אחרי החתונה כעס החותן על רכּבו, שהפליג בדרכו לתוך יער לחפש זמורה לעשותה שוט. “הרי יכולת למצוא כמותה בסמוך” – אמר לו ברוב חימה. “ואתה, אדוני חביבי – השיב לו – לשם מה הוצרכת ליסע מאה מיל לקבל כּלוֹנס כזה לחתן, והרי יכולת לקבלו ביתר זול בעירך”.

[“דיא גריזעטקע אָדער דיא נייטערקע און פוצמאכערין”, וילנא תרל"ז, עמ' 24]

7. שש הערות־שוליים

א. סוס ופמוֹט. הפילוסוף היווני דיוֹגינס היה אומר וחוזר ואומר, כי היה רוצה להיות סוסם של אנשי מיגירה מהיות בנם; כי דרכם להשגיח יותר על סוסיהם מאשר על ילדיהם, ועל כן סוסיהם מוצלחים יותר מבניהם ובנותיהם.

ואני מבקש להיות להם ליהודינו פמוֹט־כסף מהיות בנם או בתם. כי פמוט־כסף הם בוחנים, שערכו יעמוד לעולם, ואילו את בניהם אינם בוחנים; זאת אומרת, אין הם מחנכים אותם שיהיה להם ערך; כלומר שיוכלו להתפרנס ביושר ובלא צער ודאגה.

ב. חדר־שינה וממחטה. המלך הפרוסי ראה פעם אחת יהודי ליטאי מהלך ברחוב בחלוק־שינה וגורף את חוטמו ומנגבו בארמון. אמר: נראה, שהיהודי הזה עשיר מאוד, אם ברלין היא חדר השינה שלו וארמון־המלך הוא הממחטה שלו.

ג. שלושה קלי־עולם. שלושה קלי־עולם הם, שגדולי נכבדי־עולם מתייסרים פעמים הרבה מידם. גדול־הסוחרים מתייסר מיד בעל־העגלה; העשירה שבכלות מתייסרת מיד הבדחן הסוחט דמעות מעיניה, והקהל הגדול ביותר מתייסר מיד חזן שוטה.

ד. אכסנאי וקברן. מעשה בבעל־אכסניה, שהיה תחילה מצטער על כל היזק, שנגרם לו לכל אורח בפרקמטיה שלו, ואחר כך נעשה שווה־נפש. שאל אותו מי ששאל לפשר השינוי הזה באופיו, אמר: אין הקברן בוכה אלא עם האבלים הראשונים, ואחר־כך הוא פוסק.

ה. קמצן וקדחת. מעשה בעשיר, שהיה גס וכילי ביותר, וחלה חולי הקדחת, ובאמוֹר הרופאים, כי הוא בכל רע, ציווה שיחלקו מאה רובל לצדקה. כשהבריא והבחין בחסרונם של מאה רובל, שאל מה נעשה בהם. השיבו לו, כי הוא עצמו ציווה לחלק סכום כזה לצדקה, אמר ברוב התרגשות: אללי, הייתי שרוי בקדחת כל כך, שציוויתי לעשות דבר כזה.

ו. האֵם והזאב. מעשה באחות עשירה ורעה, שהבטיחה בימי חוליה נדוניה לאחותה, וכשהבריאה לא קיימה את הבטחתה וטענה: “מה שמבטיחים לפעמים מתוך אימה, מתוך מצוקה, מתוך כעס, מתוך קדחת – דברי־רוח הם; שאילמלא כן הרי כל אם, שהבטיחה אי־פעם את ילדה הבוכה לזאב, היתה חייבת להשליכו לו, כדי לקיים את הבטחתה”.

זהו משל ממשלי אסוֹפוס ששמו: האשה והזאב. יסופר בו, איך אֵם איימה על בנה הקטן, שבכה עד מאוד, כי אם לא ישתתק, תשליכו לפני הזאב העומד מאחר החלון. דבריה מצאו חן בעיני הזאב ועמד וחיכה לזאת. וכאשר ארכה לו השעה, הלך בחרי־אף ואמר: אהה, בבית הזה אין דוברים אמת.

[הערות־שוליים בסיפור “רויזע פינקעל די בעל אכסניעטע, אדער דיא נאטירלכע טאָכטער” וילנא 1874]

7. ח"י שאלות ותשובות בצדן

(1) באיזה יום מיספר־עיניך מרובה ממספר ימות השנה? – ביום א' דראש השנה.

(2) מתי נמצא האדון בלא ראש בבית? – בשכבו בחלונו וראשו ברחוב.

(3) מי הליכתו אין כדיוקה? – כינה, כי היא מהלכת על גבי שערה.

(4) שישה תיישים ממהרים לאכול קב שיבולת־שועל מאשר סוס, הכיצד? – ודאי, שהרי שישה תיישים אינם יכולים לאכול סוס.

(5) מי מכל בני־אדם החזיק [=קיים] באמת בעשרת הדיברות? – משה רבנו, שהרי החזיקם במו ידיו.

(6) אלו אנשים אכילתם מרובה יותר, החכמים או הטיפשים? – הטיפשים, שכן הם מצויים יותר בעולם.

(7) היכן מחיר המים יקר ביותר? – בבתי־מרקחת.

(8) מי מצא את הדבר הגדול ביותר בעולם? – קולומבוס, שמצא את אמריקה.

(9) מה בין נקניק כשר ונקניק טריפה? – לאחר נקניק כשר עליך להיזהר מחלב; לאחר נקניק טריפה לא.

(10) על שום מה לא אוּכּל הסנה במדבר? – כי לא היה מבוטח בחברת ביטוח.

(11) מי בן־מוות מוליכים אותו, ואפילו פעמים הרבה, מבית־הקברות? – שמש שיכור־עד־מוות.

(12) מי נקבר בלא לוויה? –קברן.

(13) על שום מה נדחקים יותר, כשמביאים את התינוק לברית־מילה ולא כשמוציאים אותו? – כל עוד לא נימול הריהו לא־יהודי, וסבורים כי הוא צריך סרסור.

(14) על שום מה נבראה חוה אחרי אדם ולא לפניו? – כי אי־אפשר היה להניחה יום אחד בלא שומר.

(15) מי המציא, שאנשים זקוקים לנשים? – ההורים שהיו להם בנות מגודלות.

(16) מתי מחכה הקהל לרב ומתי מחכה הרב לקהל? – הקהל מחכה לרב בשמונה־עשרה, והרב מחכה לקהל שישלם לו שכירות.

(17) מי בכיין אינו משתתק אלא לאחר שהולמים אותו? – כלי סדוק.

(18) מתי זקן חסר־שיניים מכאיבות אותו שיניים? – כשנושכו כלב.

[תוספת בסיום הסיפור “דיא רייזע אין אפריקא”, וילנא 1873. שם מובא סדר השאלות לחוד וסדר התשובות לחוד, ובתרגום עתה הם סמוכים]