אברך משכיל איש־מינסק, ששמו השתיקה יפה לו, היתה בו אהבה יתירה לחיבוריו של מחבר איש לינווא [=וילנא] והיה נוהג לשלם מחירם הרבה והיה קוראם ברוב שקידה, וכן היה כורכם יפה־יפה ומציגם בראש ספרייתו הגדולה והחדשה. והיה מתגעגע ביותר לשעת־כושר להכיר אותו מחבר פנים־אל־פנים, ושעת־כושר זו לא פיגרה הרבה, כי נזדמן לו עסק בלינווא ובא אליה ברוב־התלהבות, כבוא חסיד אל רבו לראש־השנה, ומשכילה במהרה את עסקו, דרש לשיכנו של מחברו החביב והלך אליו מלא שמחה. כפי שאמרו הבריות, היו לו גם כתבים משלו וביקש להראותם למחבר וקיווה להשיג הסכמה מידו. לאסונו יד לא־זהירה הטעתו כליל, כי משהיה כבר בקירבת מעונו של המחבר הראו לו, לשמע שאלותיו, את מעונו של סנדלר יעקלי־י"ג־שערות שהיה סמוך למעונו של המחבר, ואף את יעקלי עצמו, שיצא אותה שעה מביתו; לאמור, כי הוא־הוא המחבר.
השד יודע על שום־מה, אם עשו כן, במזיד או בשגגה, דיינו שהמשכיל איש־מינסק דימה, כי לפניו מחבר הספרים, שהיה שקוע באהבתו בהם למעלה מאוזניו, והוא ניגש ברוב כבוד ובירך אותו משמם של כל משכילי מינסק והציג עצמו כמוקירם הגדול של חיבוריו. “אהה, שמח אני” – אמר יעקלי – “כי מרוצים מעבודתי אף במינסק האדוקה באופנה הישנה, שכן עבודתי היא לפי האופנה החדשה; ושנית, תמיהני, כיצד נודעתי במינסק?”, “אי, אל יאמר כך אדוני” – נענה איש מינסק – “מימרה מהלכת היא, כי האומנות מגדת תהילת אומנה, וכך שגית בהערת אנשי מינסק, שאין הם מחזיקים בנושנות כדעתך: ושנית, מה שהוא טוב, ישא חן אפילו בעיני בעלי אופנה ישנה. וכמדומה, אין צורך בטוב משלך בעולם, כי כל מעשיך עשייתם יפה וחזקה ומדודה ביותר, וכל אחד ואחד סובר, כי כיוונת אליו בלבד ועשית בשבילו בלבד”. “וכמה הביאו לעירך?”, "בלא גוזמה כשלושים מינים – השיב איש מינסק – “ואומר לך, כי הכל נמכר מניה־וביה וכבש את לבם של הטרזניות שבנשים הכרוכות אחרי הטעם החדש־בתכלית”. “אי, זה אינו עדיין כלום” – אמר יעקלי – “כסבורני, קיבלו אך את עבודתי הפחותה, שאני עושה אותה בשביל החנויות הזעירות, שאנשי־מינסק שלכם סוחרים בה, והמרחק שבינה ובין עבודתי־שבהזמנה כרחוק יום ולילה”. “אכן, גם המדפיסים הגדולים עושים למענך בדפוסם” – השיב לו איש־מינסק. “אין אני מבין אותך” – נענה יעקלי – “למי כוונתך?” – “כוונתי לר' הירש פיצעס ולר' ישראל ישר”. “ודאי” – אמר יעקלי – “ומה סברת, אין הם נוטלים בידם אלא עבודתי, שכן אני כבר בקי בהליכתם ועושה להם בלא מידה, וניתן לומר: אף בלא מספר, שכן הם לוקחים את עבודתי, כל כמה שאני מביא להם, כי הם צריכים הרבה. ותמיהני על שום־מה אתה שואל על שני מדפיסים אלה דווקא, שהרי אני עושה לכול”. “כי שני מדפיסים אלה מוחזקים יראי־שמים ואתה עבודתך מהודרה ביותר, ושנית יש לי קרובה, המבקשת להתחתן עם ר' הירש פיצעס, שנתאלמן זה־מקרוב וביקשתי להיוודע מפיך, אם אמת בפי הבריות האומרים, כי מעמדו, אחרי פטירת אשתו, בכל רע. כי מי היטיב לדעת ממך?” “יכול תוכל לעשות” – אמר יעקלי – “ולואי שמעמדם של כל בעלי־מום היה כשלו. אך ידעתי, היכן נעוץ שורשה של הטעות הזאת, אצלנו בלינווא נמצא עוד מדפיס, הנדל איצס שמו, אלמן אף הוא, ומעמדו, אמנם, בכל רע. ואף־על־פי־כן אני עובד בשבילו, אמנם הדבר קשה עלי, כפי שתבין מאליך, אולם אני דורש ממנו מחיר יקר יותר”. “ודאי” – אמר איש־מינסק – “כי עליך לחכות ועודך מסופק בפרוטתו”. “אכן” – השיב יעקלי – “שונאי יעבדו בשביל מי שמעמדו מעורער”. “אולם נניח זאת” – אמר איש־מינסק – “בינתיים אשמח כי זכיתי להכירך פנים, כי אתה עצמך אינך יודע, מה מוניטון יצא לך בעולם ואתה, אמנם, ראוי לכך. כי אתה מתקין כל דבר ודבר, שיהא נאה והגון ואף קל מאוד; באמת, צריך מוח לכך”. “טעות היא לך” – השיב – “דמה לך, כי המלאכה מרובה על החכמה, אבל לא הכול יודעים לחקותה, כי צריך לכך זריזות הרבה”. “יתר על כל אלה הייתי מתאווה לידע, איך תפסת את החיתוך הזה, שהרי הוא כולו חידוש”. “גם על כך אין לתמוה, כי בידי הז’ורנאלים החדשים ביותר, אמנם הם עולים בדמים מרובים, אך הכול כדאי”. “והנה רצוני לידע, אם עבודתך נמשכת לך הרבה ואם היא יוצאת מיד מנוקה ושוב אינה צריכה תיקון”. “אני עצמי, דע לך, עובד אך מעט. יש לי חמישה עוזרים, אני גוזר את החומרים והם כבר מרכיבים אותו, ואחר־כך אני בודק ומתקן כל מגרעת קטנה”. “נאה, נאה” – אמר איש־מינסק – “כך היתה גם דרכו של אייז’ן סי, שהציף את העולם בחיבוריו”. “הה, אייז’ן סי” – נענה יעקלי – “ודאי שמו היה כך על שום נעל־המחליקיים שהמציא”. “אכן זה חיבור מועיל וטוב” – אמר איש־מינסק – “והוא עשה לו שם גדול. אך די בזה. דרכי עתה אליך בלבד, חפצי לבקרך, ולהתענג בראותי במו עיני, איך העבודה האלוהית והאצילה נעשית אצלך בידי זרים. אגב כך ישחק לי המזל לראות את עבודתך החדשה”. “הה, ביקורך” – נענה יעקלי – “חביב ויקר עלי, אך עתה לא אוכל להקביל את פניך. ראשית, משום שביתי אינו מנוקה; שנית, לא תמצא אצלי עתה כל חדש. בעוד ימים אחדים, אם ירצה השם, כשתטריח את עצמך אלי, יהא לך מה להתבונן בו ותראה כוחו של יהודי”. “אם כן” – אמר איש־מינסק – “כבדני־נא ונבוא בגן לשתות כוס־שכר”. “דבר זה אֵאוֹת לו בנקל” – העיר יעקלי – “אף שאין שעתי פנויה עתה. אך מאמר ישן הוא: בכוס שכר ויין זוכים לחסד מלוא עין”.
אמרו ועשו, נכנסו לגן, שרחשו וגעשו בו רוב אנשי־רחוב, ועיקרם סרסורים סוחרי־גרוטאות, בייחוד מנעלים ישנים, ואיש־מינסק לא יכול לתמוה דיו על עניוותו של המחבר המדומה, שהוא מתנשק עם כל הבריות האלו, לוגם עמהם כוסית אחר כוסית ובולע חמישה אחר חמישה ומפטם עמהם מלים למעלה משעה. לא תמיהה היא – הרהר בלבו – שהאיש הזה יודע אף את מעמד־האנשים הנחות ביותר, כי המבקש להיות סופר־עם, משמע: לתאר את מנהגיהם והליכותיהם של פשוטי־העם, דין שיהי לו מהלכים ביניהם; יתירה מזו, מה נאה כובד־הראש שהוא נוהג בהם, עד שאינם חשים שהוא מלעיג עליהם; וזה כשרון מיוחד. אכן, יכול היה להיות שחקן מצוין. קיצורו־של־דבר, איש־מינסק נכבש לו כל־כך, כי לאחר שיצא ונפרד ממנו, מיהר לאכסניה שלו וסיפר באוזני שאר האורחים הרים וגבעות בשבחו של המחבר המדומה. “ויותר מכל נראה לי בו” – אמר להם – “כי הוא מעסיק בעבודתו כמה עוזרים, כדרכו של אייז’ן סי, וסופו אף הוא להציף את העולם במפעליו”. “ואני איני מבין” – נענה אחד האורחים – “כי איך אפשר עוזרים בדבר שעשייתו בכוחו של המוח בלבד”. “אפשר ואפשר” – השיב המשכיל איש־מינסק – “הוא עצמו אינו עושה אלא את התרשים של סיפור ביקורתי ומוסיף חומר הרבה, והעוזרים כבר מעבדים אותו יפה־יפה”. “אם כן” – העיר האורח – “דין שהעוזרים יהיו מלומדים אף הם”. “ודאי” – השיב איש־מינסק, ועלה לפניהם במוסכם, כי שניהם ילכו יחדיו לבקר בשעה היעודה.
למחרתיים התקשטו יפה־יפה והלכו לאותו ביקור מדובר בבית המחבר המדומה, נכנסו לפרוזדור, הקישו בלאט בדלת כמנהג העולם עתה, אולם תחת המענה האדיב: “בבקשה”, רעם קול של רוגזה דרך שאלה גסה: “מי מסתובב שם, לשנה שחורה, כאילו ניטלו ידיו; דחוק בדלת דחיקה־של־ממש ותפּתח, שאין היא נעולה”. שמעו אותה רוגזה בחצי־תרעומת אך ברוח־פיוס, שהרי בבית פנימה אין יודעים, מי הם המקישים. דחקו בה בדלת כהלכה ונדחקו גם היא גם הם לתוך הבית, וכמעט שנהרגו, שכן נפלו נפילה קשה והדלת נפלה עליהם. לא הספיקו עדיין לעמוד על רגליהם מרוב אימה וייסורים, והרי ירד עליהם קיתון של רתחי־דיבור מפי בעלת־הבית, כלומר הסנדלרית. “שומר־ישראל” – צעקה בקולי־קולות – “אילו בריות הם, נס הוא שהתינוק לא היה פה, נפלו לתוך הבית כמו שמעיה מברך־המועדות, שנפל מבעד סכך־הסוכה”. לרוע־המזל לא נמצא אותה שעה יעקלי בביתו, כי היה במקום שהשולטן הולך שם ברגל, והיתה להם שהות לשמוע את כל דרשתה ואף לראות, כי הם בביתו של סנדלר, שמצויים בו יותר מכמה תריסרים מגפיים, וסברו כי טעו במקום, אולם סברתם נתפוגגה עד מהרה, בהופיע יעקלי לפניהם. הוא הזמינם שיישבו והתחיל להראותם שבח־עבודתו – לגברים ולנשים וביקש לבוא עמהם לכלל הסכם על מיקח כמה תריסרים מנעלים למיניהם, ורק עתה עלה תרח על הדרך, דהיינו שאיש־מינסק התחיל להבין, כי שׁגה שגה שלשום ושאל לו לשמו. “אני ברוך השם, אין לי במה להתבייש בשמי” – ענה – “דומני, כי גם משיחתנו שלשום דין שתכירני יפה־יפה, אך אין בכך כלום”.
“הדיוט אין מסלסלים אותו – מאמר שגור הוא בינינו, שמו ר' יעקל סנדלר וחסל, אך מה עניין הוא לפרקמטיה שלנו”. “אם כן – אמר איש־מינסק – שנינו טעינו בשיחתנו שלשום, כי אני סברתי מה שסברתי, אך אין בכך כלום, אַל נא יהיה בלבך עלי והיה שלום”.
בצאתו משם, כשהתחיל להרהר בשיחתם שלשום לא יכול לעצור צחוקו במשך ימים אחדים, ויותר ממנו חברו שנלווה אליו.
[דיא קאוונער בריקע (בעיד) אונד דער צו נאך צווייא קליינע ערציילונגען “דער טעות” אונרינג “ווארע געשיכטען”, ווילנא, תרל"ה, עמ' 6–15]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.