מתוך אוספי ‘יווא’, ניו־יורק ובאדיבותו

 

א. פיקחים וערומים    🔗

1. מעשה המלך ומשרתו    🔗

השוּלטן המצרי סלדין [צלח־אל־דין], שהיכה – – מכה עזה את הנוצרים שבאו אל הארץ הקדושה, כדי לחזור וליטול מעם התורכים את ירושלים, היה אציל גדול ומיוחס גדול, והיה נוהג ביתר אנושיות וידידות בשבויים הנוצרים משנהגו הנוצרים בתורכים השבויים. האיש הגדול הזה היה גיבור גדול בשדות־הקרב, וגיבור גדול מזה על עצמו, כמאמר חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו; כלומר העז שבגיבורים הוא היודע לכבוש את תאוותיו, והגדול שבהם הוא היודע לכבוש את כעסו. והנה נספר מעשיה קטנה על כך, ותהא לך, קוֹראתי היקרה, כמופת יפה, איך אַת בעצמך תנהגי במשרתת שלך, ואפילו בגודל חרונך.

שם, בארצות התורכיות, אין הם יודעים לא ספסלים, לא כסאות, ולא שולחן. יושבים הם על מרבדים ומזרונים, הנפרשים על גבי הרצפה, ובמקום שולחן משמשם טס גדול על כרעיים נמוכות. והיה מעשה שסלדין ישב עם שריו אל שולחן כזה לבוש בגדיו־הדר, פגיונו היקר באזורו, והנה קרה האסון למשרתו כי, בעורכו את השולחן, שפך על ראשו [של סלדין] קערה אורז רותח. מובן, כי סלדין בא לכלל כעס עצום ואחז

פגיונו לדקור את משרתו האומלל. אולם זה נפל לרגליו ואמר לו בעל־פיו כתוב מתוך האלקוֹראן, זה ספר־ הדת של התורכים, כמו אצלנו, להבדיל, התורה. “נביאנו – פתח ואמר – אומר בספרו הקדוש אלקוּראן, כי גן־העדן פתוח בפני אלה האנשים השולטים בכעסם”. “שוב איני כועס” – השיב סלדין והרפה מקת־פגיונו. המשרת לא נחה דעתו והמשיך את הכתוב: “וביותר פתוח גן־העדן בפני אלה השוכחים את עלבונם ואינם זוממים עונש”. “אף אני אשכח ולא אפקוד עליך אף קטון העונשים” – השיב סלדין. אך המשרת לא קם מעל הארץ, עד כּלוֹתוֹ את הכתוב: “ויותר מזה פתוח גן־העדן בפני אנשים אלה, הגומלים טובה תחת רעה”. “ובכן, תקום מוסטפה” – נענה סלדין – “אתה בן־חורין ותקבל אף אלף דינר, ולפי שאתה יודע להעזר במאמרי האלקוֹראן, תהיה קדי בדמשק”.

מוסטפה קם ואמר: “אדוני הרם, אדמך כעץ־התפוח, הנותן פריו למי שזורק בו אבן”.

אותו סלדין היטיב גם עם היהודים, התירם לחזור ולבנות כל בתי־הכנסת, שנושאי הצלב ניתצום, ועל סביביו רופאים וקצת ראשי פקידים יהודים. לפני מותו ציווה לעשות את הסדין, שבו יכרכוהו, דגל גדול, כי יינשא בכל רחובות דמשק ויוכרז: הנה הדבר היחיד אשר סלדין הגדול יקחנו עמו מכל הונו הגדול.

הוא היה אהוב עד מאוד על נתיניו וספדו לו נאמנה. מטיף ערבי קרא עליו בהספדו את הכתוב: אשריך ארץ שמלכך בן־חורין – כלומר בן־חורין מתאוות הגוף ומרדיפה אחר הכבוד, כי זה בן־חורין באמת, שאין דבר מושל עליו.

[“דיא איידעלע ראכע”, וילנה תרל"ה 1875, עמ' 41–44]

2. מעשה האלמנה והקדוש    🔗

ועתה אתאר מעשה – – שאירע שם בימיו, והמוכיח את חריפותו הגדולה של הקדי שם, מוטרח בּרבוּחין, שהיה אבי־בית־דין באלכסנדריה. אלמנה ערביה, קודם שעלתה להתפלל שם למקומות הקדושים, החביאה עשרת אלפים פראנק אצל אימן [=אימם] קדוש, שיצא לו שם קדוש והיה גם בעל מופת ואף עשיר מאוד. ובכל אלה הנה בשובה, סירב להשיב לה, לאמור, הכחיש כליל: “לא מסרת לי ממון מעולם” – אמר לה. האלמנה חכמתה היתה מרובה מיראתה והבינה יפה־יפה, כי לא די שלא תעמוד בפניו, אלא עוד תהא מקוללה ומבוזה בפי כל העדה, שהיא מוציאה שם רע על קדוש. שעל־כן לא הקימה מהומה, לא התקוטטה עמו ואך איימה עליו במלים: “אני רק אלמנה וחלשה אני מלדון עם אימן כמוך. שעל־כן עלי למסור את המשפט הזה בידי אחי, העתיד לבוא הנה, בעוד כמה ירחים, מבלזורה”. אך אלה היו דברים בעולם. באמת לא היה לה אח. היא לא אמרה כך, אלא שיהא, לפחות, סבור, כי יש מי שיעז להאשימו, מה שיעמעם במקצת את שמו הגדול, ויטיל ספק בישרותו. ומיד הלכה לה אל הקדי, מוטרח בּרבּוחין, וסיפרה לו כל אותו מעשה. “יפה עשית – אמר לה – שאמרת לו כן ושלא איימת, כי תתאונני עליו באוזני. וכן אעשה את עצמי כלא־יודע, וחודש תמים אחריש בזה, ותשקטי גם את, עד שאשלח להביאך ואתיר לך לפרסם את העניין. כי בריות אלה צריך לנהוג בהם בפיקחות יתירה; בכוח־הזרוע אין לפעול עליהם, כי הם אלילי־העם”. האלמנה יצאה מלפני הקדי נרגעת, כי סמכה הרבה על הבטחתו ועל רוב בינתו. ובמשך החודש בא הקדי אל הקדוש ההוא ביום חג, כדרך מברך ברגל. שכן מנהג קדום הוא להם, כי המושלים יבקרו אצל הכמורה הגבוהה בימי המועדים הגדולים. ונתקבל בריעות ונתכבד בקפה ובמקטרת־טאבאק, וגילגלו, ברוב ידידות, בענייני דת ובדקדוקי יראה, ואגב סיפר לו כמה מנסיונות טוהר־מצפונו. “הה, אב קדוש! – נענה הקדי – המפקפק בצחות מצפונך כמפקפק בצחות השמש, שעל־כן אגיד את האמת, כי בוֹאי אליך הוא לא בלבד לשם ביקור סתם. השולטן הגדול, שזכיתי לגודל חסדו – אך אבקשך לשמור זאת לעת־עתה בסוד – מינה אותי פחה ראש־אורחה ואאלץ, בעוד כמה ירחים, לעזוב את אלכסנדריה לשנה תמימה; על כן אבקשך, כי תטה לי חסד ותשמור בביתך כל אוצרותי עד שובי, כי לא אוכל להפקידם אלא בידי אישיותך הקדושה בלבד, להיותם מופקדים בידי מי שאוכל לבטוח בו בלא אישור בכתב, שכן הקהל אינם צריכים לדעת, שיש לי רכוש גדול, פן יגידו כי קיבצתיו אך ממיקח־שוחד, הלכך עלי להפקידו בידי אישיות, שאוכל להאמין על־פי מצפונו בלבד, וכזה אתה לבדך בעירנו. ואאמין, כי לא תסרב לי”. האימן שמח עד מאוד במשאלתו, שהרי יוכל בנקל להכחיש אוצר גדול כזה, שבעליו לא יוכל להעיד עליו שורה כתובה אחת. הבטיח ברוב ידידות ועלה לפניהם במוסכם, כי במשך החודש יתחיל הקדי להעביר ערב־ערב, קמעה־קימעה, את אוצרו הגדול, כלי־זהב וכלי־כסף ומזומנים ותכשיטי־יקר, ששווים למעלה מחמשת מיליון פראנקים. אך יצא הקדי מעם האימן ושלח לקרוא את האלמנה, להשיב לה את שלה. כי האימן התיירא, שמא ימהר אחיה לבוא ויקים המולה, שתזיק לאמונו הגדול של הקדי ותסב לו הפסד כל חמשת מיליוני הפראנקים. לפיכך, כשבאה אצלו, הקבילה בפנים מסבירות והשיב לה את ממונה, לאמור: “הכחשתי עד כה, יען כי נגנב מידי ולא היה בידי ממון אחר להשיבו. עתה קיבלתי ממון, והריני משיב לך. הכחשתי לך ולא אמרתי את האמת שנגנב אצלי, כי אם כן הייתי, לפי הדין, פטור להשיב לך, בתורת שומר חינם וככומר הייתי פטור משבועה, והרבה חפים מפשע היו נחשדים; עתה – הכול נעשה בסתר ועל הצד היותר טוב”. מיהרה האלמנה אל הקדי וסיפרה לו ברוב שמחה, כי האימן נפל ברשת טמן לו וכי קיבלה את ששת אלפי הפראנקים, הקדי שמח מאוד וימהר לספר זאת לפחה, שצחק כנפשו שבעו, וכתב זאת למופתי. המופתי חרה לו היטב, וקרא אותו לאיסטמבול. מה שנעשה בו שם, לא אדע, אך כפי שאומרים, באיה לא ישובון.

[“איינע רייזע אין אפריקא”, 1873, עמ' 33–37]

3. מעשה הרוכל והיישובאי    🔗

כשם שסוחר־הפשתן או סוחר־העצים היהודי היו לפנים עיתון חי בשביל הפריץ, שהיה מאמין במעשיותיהם יותר משמאמינים היום בטלגראמות נדפסות, וכשהללו היו מספרים לו על מלחמה קרובה, כבר התחיל להזדיין, כן עתה כל רוכל לגבי היישובאים הנידחים, שהם מאמינים בכל שהוא מספר, ועל־כן יש שהם מרומים על־ידיו. וכראיה הוא מעשה שהיה לפני שבועות אחדים מרחק עשרה מיל מווילנא. לצערי אין אני רשאי לפרוש בשמות האנשים והמקומות, ואני אנוס לקרוא אותם בשמות סתמיים: רוכל, יישובאי, כפר; אולם המעשה היא אמת לאמיתה.

מעשה ביישובאי בשנות־העמידה, והוא עשיר מאוד ויושב בכפר קטן ונידח, רחוק מאלוהים ואדם. שיחק לו המזל שהיה שומע על חידושי־העולם הגדול מפי רוכל ידוע, אברך שהיה נכנס אצלו בכל שבועיים, שלושה שבועות, בסחורה חדשה ובחדשות־עולם גדולות, והיה זוכה לקבלת־פנים מצויינת, ללינה ולאכילה, ופעמים הרבה לגמילות חסד. אף היה מוכר לו אבן משחזת, סיכות, עגילים וזוטות אחרות, כי היו לו כמה בנות ואשה, שגם היא היתה לפנים נערה ורואה את עצמה נערה עד היום. ההיכרות הזאת גדלה והוסיפה משנה לשנה וסופה ידידות, והידידות סופה אהבה, בלשון אחר: יחסי אמון, ובימי החורף הזה, כשהתחילו לשדך את בתו הבכירה של הרוכל, השכיל להפיק תועלת מאמונו של היישובאי אליו. תחילת הדבר מעשים קטנים וסופו מעשי־משובה גדולים. בסמוך לחנוכה הביא לו ליישובאי כמה וכמה חדשות, שבדאן מלבו, וערבו לו ליישובאי ביותר. כן, למשל, סיפר לו, כי הצרפתים המליכו על עצמם מלך יהודי; ושוב סיפר לו, כי הפשתן מתייקר והולך, ושעל־כן חס לו למכור את הצרור שברשותו, ואף אם ימכור ייזהר מלקבל שטרות ישנים שפסילתם קרובה, אלא בינתיים יש שהות להחליפם בשטרות חדשים בהפסד חמישה אחוזים. ואף סירב לקחת מידי היישובאי את הרובלים הישנים תמורת הסחורה, שקנה זה לבנותיו ולאשתו – בד־לשמלות.

– אם כן – אמר היישובאי – עשה עמי בטובה ותחליף לי בעיר מאה רובל לשטרות חדשים.

– בחפץ לב – השיב הרוכל. הרוויח חמישה רובלים והביא לו שטרות חדשים. מיד נתן לו היישובאי עוד כמה מאות רובל, ואחר־כך עוד חמש מאות, וכדומה וכדומה, ובכל פעם הפסדו היה מרובה יותר, כי הרוכל אמר לו: שער השטרות הישנים יורד מיום ליום. חשש היישובאי להחזיק בשאר השטרות, מסר בבת־אחת כמה אלפים רובל להחליפם לשטרות חדשים, ומשקיבל הרוכל ככוונתו, שחק עליו, אך בזריזות ובפיקחות, שכן היישובאי לא העז אפילו לבקש או לתבוע ממנו ואדרבה הכחיש, כי מסר לו ממון. כי לאחר שהרוכל נטל את הכסף, הסתתר כמה שבועות, ואשתו היתה באה בכל יומיים, שלושה ימים, ובוכה על שבעלה נאסר מחמת השטרות שנתגלו מזויפים. מובן מאליו, כי בכל פעם היתה באה על שכרה; ואין לתאר את שמחת היישובאי בראותו, מקץ שבועות אחדים, את הרוכל – הוא הודה לו על שלא הכניס אותו לתוך החקירה ושמח שנפטר מאותה צרה. לא יצאו ימים מרובים והרוכל השיא את בתו, והיישובאי היה שושבין נחשב בחתונה ועוד נתן מתנת־דרשה גדולה.

[מצורף לסיום הסיפור “בארוסקע דער שומר”, וילנא 1871]

4. מעשה השדכן הממולח    🔗

בעירנו וילנה היה שדכן־מדינה, קראו לו איש־מוּלאַט. הוא חי למעלה משבעים שנה, וכל אותן שבעים שנה היה מטיל מבוכה בגלילותינו; ואחרי פטירתו, כשנראתה נערה בת אחת־עשרה ונער בן שלוש־עשרה, היו תמהים עליהם, כדרך שתמהים על תרנגול לבן אחרי יום־הכיפורים. מרכזו היו היריד בזלווה, ובשנת־טובה היה יוצא מלפני היריד בכמה מאות שידוכים שעלתה בידו לשדכם; ופעמים הרבה אירע, ששידך את כל היריד כולו; כי מי יהודי מתחתן פעם אחת בלבד?

אותו שדכן, איש־מולאַט, היה מחוכם הרבה וזריז בעסקו, שהעולם היו מספרים בו חידודים נאים ביותר, ומקוצר המצע נספר עתה את קצתם. מעשה ששידך בזלווה שידוך בין אלמן ואלמנה, שהיו עשירים הרבה, ואף־על־פי־כן ביקשו להשתמט משילום דמי־שדכנות, ונסעו להם שניהם בסתרי־סתרים. אולם לא נולד עדיין מי שיהא מסוגל לרמות אותו איש־מולאט. הדבר נודע לו עד מהרה, כי היתה סביבו כנופיה שלימה של שדכנים, שבילשו כל אורח ואורחת, שניתן לשדכם, ובייחוד שלא יסעו בלא לשלם דמי־שדכנות. נכנס מיד לבית־הדין בזלווה, שנחשב להם ליהודים בימים ההם יותר משנחשב עתה ממונה־הרשות; סיפר ששידך שידוך בין אלמן ואלמנה, ועכשיו נודע לו כי הוא כוהן, והיא אמנם עכשיו אלמנה, אבל קודם היתה גרושה. הוא איש ציוסק, וזה עתה נסע עמה הביתה. מששמע זאת בית־הדין, שלח אחריהם פרש, והוא הדביקם מרחק שלושה מיל מזלווה והחזירם. ומשהובאו אל לפני בית־הדין, תבע איש מולאַט את דמי־השדכנות, והם עוד שילמו את כל ההוצאות ודמי פסק וחזרו בחרפה. והאלמן לא היה כוהן והיא לא היתה גרושה. – –

---

[שם]

 

ב. נסים ונפלאות    🔗

1. מעשה הבעל שם והמיילדת    🔗

– – מעשה ביישובאי, שנקרא ר' הניך ריידזיסקאי, שהיה עצמו יהודי למדן וירא־שמים, ואף מכניס־אורחים גדול, וקרהו האסון, שילדיו לא נתקיימו. היו נולדים בריאים ונאים, אך תמיד מתו בליל־השמירה. הוא היה עוד איש צעיר והיא צעירה ממנו, ואף היה עשיר הרבה. היו משתמשים בכל האמצעים ולא הועילו כלום. כבר קברו שישה ילדים וחרדו לשביעי, שעמדה ללדתו. ואמנם, העולם היה אז שומם בליטא, לא היו עדיין לא יהודים טובים ולא רביים, ועל־כורחם נסתייעו, במקרים כאלה, בבורים בעלי־שמות, שידעו פחות משיודעים הקדרים היום. קצתם אמרו, כי יש לה, לא על שום בריה, מַראָה (האשה מדמה כי בא עליה זר והיא מתעברת לו, והילדים הנולדים לה אין סופם להתקיים), וקצתם חשבו, כי היא נענשת על שום חתנה ראשון, שהטביע את עצמו בגללה. וכן היו שרויים במבוכה גדולה, עד שהגיע, למזלם, ליריד של זלווה, ר' יואל בעל שם טוב המפורסם בעולם, שחיבר את הספר מפעלות אלוקים, והם פנו מיד אליו והציעו לפניו רוב ממון, והוא נטל עליו להושיעם. בשמחה הכניסו אותו לביתם חודש קודם שעמדה ללדת, הקצו לו חדר מיוחד לרבות כל הנוחויות, והוא נשאר שם, עד שילדה למזל, ואז הלביש לה לאֵם קמיע גדול ולילד קמיע קטן ממנו; עשה בעצמו בפחם עיגול מסביב לקירות ומעל לארובה תלה אגודת דברים שונים, למשל צרור קש שנשר מפי סוס בשעת זריחת הלבנה; שבעה מיני שערות של שבעה מיני ברואים; שבעה מיני מטליות משבע כתונות, שלבשו שבעה מיני בני־אדם; אולם בליל השמירה הלביש מטבע גם לשומרת [=מטפלת]; אף ציווה, ששני מניינים לומדים עניים יטבלו ויישבו וילמדו כל הלילה כולו; שידליקו נרות ככוכבים בשמיים; שלא יפתחו ארובה בחדר־משכבה של היולדת, ושלא יחגירו את הדלת. ועם כל השמירות האלה התגנבה חתולה, ביללת־אימים, אל הבית, והיא גדלה והלכה לעין רואיה, והשתערה וחזרה והשתערה לפרוץ אל תוך חדר־משכבה של היולדת. אולם הבעל שם, שישב על יד דלת המחיצה, עצר בעדה במקל, שתחתיתו ברזל מחודד, והבריח אותה משם, והיא נשפה והלכה והתחילה מתזת עליו ניצוצות יוקדים, עד שהכול התחלחלו בבית; וסופו־של דבר, שהבעל שם גבר עליה ונקר במקלו עינה אחת וגירשה מעל הדלת ורדף אחריה. הוא שהה בחוץ שעה ארוכה ונכנס הביתה, מיוגע ומיוזע, וקרא בצעקה: מזל טוב לכם, עתה אנו כבר בבית, בעזרת שמו יתברך עבר הכול, הגישו יין שרוף ודובשן. והיו שם שמחות על גבי שמחות, ישבו אל השולחן והתענגו על כל טוב, אמרו תורה וששו ושמחו.

למחרת נתכנסו לברית־מילה ריעים אהובים, שכנים קרובים. היו כל הקרואים ואף רבים שאינם קרואים, ולא חסרה אלא נפש אחת, וזו היתה המיילדת. ודבר זה ציער מאוד את היולדת שאמרה: היא היתה עמי בכל לידותי, שגרמו לי נחת מועטה ביותר, ודווקא עתה, שזכינו לשמחה כזאת, היא לא תהיה? אמרה לעכב את ברית־המילה עד שההיא תבוא, כי שלחה לקרוא לה, שכן גרה לא־הרחק. אולם הבעל־שם צחק לתוך זקנו ואמר אל כל הקרואים: היו בטוחים, כי היא לא תבוא אל הברית.

וכן באמת היה, כי הביאו תשובה שהיא חולה, עינה אחת נזלה בלילה ואיננה. היולדת הצטערה על כך הרבה, ואילו הבעל שם רווה רוב נחת. ואך בשבתו אל השולחן על־יד כוס מי דבש עז גילה לו לקהל את הסוד הגדול: דעו, רבותי – אמר לכל הקהל וביותר לבעל־הברית – כי אך המיילדת היתה רוצחת הילוֹדים שלכם עד עתה, והיא מכשפה וברית כרותה בינה ובין לילית, והיא מוסרת לה את הילדים, שהיא מיילדתם, ועוזרת לה בכל המקומות הקדושים, שאין היא, לילית בעצמה, יכולה לבוא אליהם. וכשעשיתי הלילה שמירה מעולה, ששוב לא יכלה לנהוג כמנהגה, התגלגלה לחתולה, עד שנקרתי עינה אחת, וזו הסיבה, שעינה נזלה הלילה ואיננה. ומה שהיה בינינו בחוץ, אין אתם צריכים לדעת; זה עלה לי ברוב בריאות, והייתי אף בסכנה קצת. מלתא זוטרתא, כיתה כזאת של טמאים. אולם מעתה תדעו, מי היא המיילדת והשומרת, וכי לא מהתלה היא, והרבה תלוי בתפילות הקהל ושליח הציבור.

הדברים האלה והגילוי הזה עשו רושם גדול בלב הקהל וביותר בלב הנשים, שנעשו זהירות במיילדות ובשומרות, ובפרט שהמיילדת המכשפה, שמתה עד מהרה, התוודתה עצמה לפני מותה, כי מסרה ילדים הרבה לידי הטמאים. היא נקברה מאחורי הגדר, וכמה שנים אחרי מותה ראוה משוטטת בשדות וביערות.

[“אלטע אידעשע זאגען”, וילנא תרל"ו, 1876, עמ' 35–39]

2. מעשה באבן מתהפכת מאליה    🔗

בעירנו וילנה יסופרו רוב ניסים, שהם כבר ידועים למדי בעולם. למשל, מעשה חצרו של ר' לייב לייזרס, שהשדים היתה להם שם אסיפה שלימה והטרידו את תושבי החצר הזאת הרבה שנים, עד שנערך עמהם דין־תורה בשבעה קרואים, ששם נמצא חדר־בית־הדין עד היום. וכן מעשה השדים שהמליכו על עצמם אברך, וכדומה מעשים שכבר באו על תיאורם בלשון הפולנית בספר נודע הנקרא: Przechadzki przez miasto Wilno [=טיולים על פני עיר וילנה] ואני לא אתאר כאן אלא פליאה מועטת של אבן נודעת, המוטלת, מרחק מחצית מיל מוילנה, ושמה ווילטשא לאפא, משום שטבועה בה, כמו בבצק, תמונת כף־רגל־זאב. אני עצמי ראיתיה כמה פעמים במו עיני, היא גדולה מאוד ומוטלת בדרך מקובנה, לא הרחק מדולנה. והנה מספרים זקנים, ואף אנשים מהימנים, שהאבן הזאת היתה בה, לפני חמישים שנה, סגולה, שכל אימת ששמעה קריאת תרנגול, היתה מתהפכת שלוש פעמים. ועוד אומרים, כי הסגולה הזאת מצויה בה גם עתה. כל עירנו כדבר־של־ודאי הוא לה, ואפילו משכילים מאמינים בכך, וקצתם נשבעים, כי ראו כמה וכמה פעמים באותו מעשה. כל הסיפורים האלה, קוראתי היקרה, לקטתי מסיפורים ישנים ומפנקסים ישנים, ובהמשך הזמן נכתוב יותר על כך, כי דברים אלה ממתיקים שעות חמוצות, ונוסכים בוֹשם בפצעי נפשות רצוצות, הפולנים קוראים להם גאוַנֶדה, והגרמנים – לגנדה, ואספסוף היהודי מכנם – נפלאות השם.

[שם, עמ' 42–43]

3. מעשה בתחיית המתים    🔗

גביר נודע, שלא היו לו בנים ונתאלמן בשנת השבעים לימי חייו, נשא אשה צעירה ויפה לאורך ימים, שכן היה שרוי עמה חמש שנים שהיו כנצח בעיניה, והוא קנה בממון הרבה בקבוק בושם, שהיתה בו סגולה להחיות כל גוף בסמוך למיתתו. והנה קודם מיתתו התענה בקושיה גדולה, את מי יבקש, כי יזה אותו על גופו. זר – לא היה לו אמון בו, כי מי שוטה ולא ירצה להשתמש בו לטובת עצמו. כל שכן אשתו – שהציק לה עד עתה בעצם־חייו. אך לפי שבינתו היתה משמשתו יפה־יפה, מסר את הדבר בידה לאמור: הלא ידעת, כי אהבתיך ולא הייתי רוצה להסיר את אהבתי ממך אחרי מותי; הלכך תשפכי עלי, אחרי מותי, מבקבוק הבושם הזה, והפכתי כולי זהב. כי סגולה בו להפוך כל גוף, בסמוך למיתתו, לזהב.

והנה לגודל האסון קרה, כי ברגע מותו, התפגר גם סוסו. שפכה איפוא את הבושם על הסוס, שהוא כבד יותר. ובשוב הסוס לחיים, צעקה: אכן, נסים גדולים הם, שלא שפכתי על בעלי, כי היה חי ומבלה אותי.

[“גרוישע נסים”, נספח לקונטרס “איין נייע מאָדישער שידוך” וילנא תרכ"ט, עמ' 31–32]

4. מעשה התרנגול השחור    🔗

אף כי אנגליה אומה משכילה, היא יראת שמים ואדוקה באמונות תפלות, מאמינה בהטלת קלפים וידעוֹניות אף עתה, ומה גם בימים ההם. נזקקים לכל אלה אפילו גדולי הלוֹרדים והגבירות. בזמן ההוא היתה בלונדון סיבילה, ושמה פאַטימה, ערבייה שיצא לה מוניטוֹן גדול והיו באים אצלה גדולי האישים להיוודע על־ידה סודות גדולים, ולהימלך בדעתה על העתידות – ולידעונותה היתה מסתייעת בתרנגול שחור וגדול, שהיה עמה, כלומר היתה מנחשת הרבה על־פי קריאתו. שעל־כן אמרו השופטים לפנות אליה במשפט־דמים עמום, כי תנחש מי הוא הרוצח לאמיתו, והזמינו אותה ותרנגולה – –. לרשותה ניתנו שלושה חדרים, שדלתותיהם היו מכוּונות זו כנגד זו, באופן שאפשר היה ליכנס מן הראשון אל השני וממנו אל האחרון – כי כך היתה דרישתה. את החדר האמצעי ריפדה אריג שחור; בשעה שתים־עשרה בלילה הובאו כל האסירים, החשודים ברצח, בכללם גם אשקלס והרש וולר, אל האולם הראשון, בלווית משמר גדול, ושם כבר היתה הידעונית לבושה שחורים שבשחורים, שערותיה סתורות, ובחדר השלישי היו השופטים. בחדר האמצעי, שהיה אפל, עמד התרנגול על בימה קטנה ושחורה, שהיתה מכוסה גם היא אריג שחור, ובהיות הכול כסדרו הנכון, אמרה הידעונית, כי כל אסיר ואסיר ייכנס לחוד אל החדר האפל ויחליק, בשתי ידיו שנרחצו קודם, את התרנגול השחור, ומשם ייכנס לחדר השלישי, מושב־השופטים, ומי שיחליק והתרנגול יקרא שלוש קריאות, הוא־הוא הרוצח. אמנם, כל הפנים החווירו לשמע האמירה המוזרה, והיתה זו תהלוכה משונה דרך חדר־הקסמים הזה, בשעת השדים הזאת, שעת חצות־הלילה; אולם לא חסו על שום אחד מהם. הידעונית עצמה הכניסה כל אחד ואחד לחדר, סגרה בלחש־כשפים את הדלת בעדו, וכן נסגרה בעדו הדלת האחרונה בהיכנסו אל החדר השלישי, מושב־השופטים. כך עברו כל האסירים עד האחרון שבהם, אמנם ברוב אימה מבלי שהתרנגול יקרא. ועם זאת נודע, כי יאַקובּ אשקלס הוא־הוא הרוצח ולא אחר, כי כל השאר ידיהם היו מלוכלכות בצבע שחור, שהתרנגול נמרח בו, מה שאין כן יאקוב אשקלס. ראייה חותכת, כי הוא היחיד, שלא החליק את התרנגול, מתוך פחד שמא יקרא את קריאתו, שהרי ידע, כי הוא האשם. ועתה הובא במיצר – כלומר הוֹראה והוּכח, כי אך הוא הרוצח ולא זולתו, ואף נוספו רוב הוכחות אחרות, ולא היתה ברירה בידו ונתן תודה ונשפט – –

[“דער שווארצער האָן”, וילנא, מהדורת 1914]

5. מעשה נשים מספרות    🔗

שם, בליטא, הקלוֹייזין הם גם קלוּבּים, שבהם נידונים כל ענייני הוויות עולם. הנשים מבלות זמנן בלילי חורף במריטת נוצות, בסיפורי מעשיות־פלא; למשל על חלומות, על מתים, על שדים, על גלגולים, על בלבולים, כי כאמור לא היה בזמן ההוא, ואולי כן גם עד עתה, כפר בלא גלגול ועיירה בלא בלבול.

[“דיא צוויא קליינע קאטיערנציקעס”, וילנא תרל"ה, עמ' 8]

 

ג. על מידות טובות ורעות    🔗

1. בשבחו של ביקור חולים    🔗

ועל הטוב ייזכר שמו של אדם גדול – עתה שעת־כושר הוגנת להזכיר הלצה מחכימה ומוסרית מאוד על האדם הנכבד והגדול, ר' בנימין נתנזון זכרונו לברכה, שרוב שנותיו עברו עליו בביקור־חולים שלנו בוילנה, והציל כמה וכמה נפשות בהשגחתו ושקידתו שם יומם ולילה. בערב יום כיפור, בשנה הראשונה להעמסתו על עצמו מעמסת קודש זו, ציווה לערוך, באמצע חצר בית החולים, שולחן, ועליו דובשנים, יין שרוף, כיסונים; הקהיל את משרתי הבית ומשרתותיו והשמיע באזניהם נאום קצר, עד כמה חשוב יותר להישאר, בשעת כל נדרי, אצל החולים מאשר ללכת לבית־הכנסת.

הרב הגדול ר' רפאל המבורגר זכרונו לברכה – פתח ואמר – שהגאון זכרונו לברכה אמר עליו, כי אם משיח יבוא בדור הזה, לא יבחר ככוהן אלא את ר' רפאל שהיה כוהן; האיש הזה איחר פעם לבית־הכנסת לכל נדרי. הקהל חיכה לו שעה ארוכה, ומשחיפשו אחריו ולא מצאוהו, אמרו כל נדרי בלעדיו, ואחרי כן התפללו מעריב. הקהל היו מודאגים מאוד, שלא ידעו מה יהרהרו, וזכו לראותו אך בשעת אמירת הווידויים. מובן, שהיו משתוקקים מאוד לדעת טעמו של דבר, ואף הוא מיהר להשביע תשוקתם זאת קודם ששאלוהו. בשכונתי – סיפר – שוכב אברך חולה, שאני מבקרו יום־יום, וכשנכנסתי אצלו, בלכתי לבית־הכנסת, לא מצאתי את משרתו, כי הוא הלך לבית־הכנסת לכל נדרי. נשארתי עמו עד שההוא חזר.

מכאן אתם למדים כי המצווה להיות עם החולים היא גדולה מן ההליכה לבית־הכנסת, והשם יתברך יענה לכם וישמע לכם גם פה, ואולי ביתר שאת¹.

[“דער פינדלינג”, וילנא תרל"ה, 1875, עמ' 28–30]

2. בגנותה של לגימה יתירה    🔗

איש עשיר, בן משפחה גדולה, היתה לו בת יחידה. ביקש ומצא למענה בחור, עילוי גדול שהיה בקיא בכמה וכמה מסכתות, לרבות תוספות ומהרש“א. יתירה על זו, ידע כל המקומות הקשים ומראה המקומות בכל הש”ס כולו. מלבד זה היה יפה־תואר ופיקח והגון. והנה בימים ההם היתה התורה מרוממה יותר מהיותה בימינו. היו החותן והחותנת מצטעצעים בו הרבה. ככל שהיה מסיים מסכת, היו עורכים סעודת־סיום גדולה, שהחתן תהא לו שעת כושר לומר הדרן (דרשה) ולהראות, אגב־כך, את חריפותו בפני גדולי־הלומדים שבעיר, שהיו נקראים לכך. ואמנם, נחשב בעיניהם הרבה ועשה לו שם בעיר, וגדוליה לא עשו שידוך, עד שאברמלי (כך נקרא) לא בחן את החתן תחילה. ידידים טובים או קרובים היו שואלים מחותנו וחותנתו, ואפילו לדרך רחוקה, אם עשו שידוכים מרחוק, שיבחון שם את חתניהם. מאורעות כאלה, כלומר בחינות כאלה של קרובים ורחוקים, היו מתרחשים כעשרים או שלושים פעמים בשנה, ולפי שלא מצינו מעולם סדר־תנאים ובחינת־לימוד בלא כוס משקה, והבוחן היה תמיד המברך ברכה ראשונה, הרי אברמלי זה התחיל מחבב את הלגימה, ואותה אהבת הלגימה נעשתה לו עד־מהרה אהבה שאינה תלויה בדבר, כלומר הוא אהב ללגום לגימה, אפילו בלא סדר־תנאים, בלא בחינת־תלמוד, וכבר אמרו חכמינו: כל אהבה שאינה תלויה בדבר אין סופה ליבטל. והוא הדין בענייננו. לאמור, פיו לא פסק משתיית יין שרוף. ואהבת־שתייה זו גברה מיום ליום, עד שנעשה סובא ממש, שהיה מתגולל ברחוב. ובכן מובן, שסופו של דבר היה גט, וסוף־סופו שנוֹרר פשוט. זכורני כי, בעודי ילד, היה אותו אברמלי נגרר על פני החדרים, שלמדו בהם חתנים ואברכים, כדי להראותם את בקיאותו. מלבושו היה מעיל מעשה בד־משי, מנעליו מקורעים ועקביהם מגוּלים. כובעו שחוק־למחצה העשוי כחצי הסהר, כמשפט חתן גבירים. ראשו ראש של גאונות – מה שהיה אומר, לא ידעו התלמידים ורבם. ולאחר שהיה מבאר להם, היה מבקש שכרו – לגימת יי“ש. כשהיו משיבים כדרך התירוץ השגור, שאין על־ידי מי לשלוח לקנות יי”ש, היה מוציא מתחת למעילו בקבוק ושני סוגים כוסיות, והיה שואל, בכמה הם רוצים לכבדו, ברבע לוג או בפחות ממנו. והיה לוגם לגימה והיו משלמים אותה לו, ומשם הלך לחדר אחר.

מעשה שבא לגביר־דמתא בפסח לברכו לרגל, על השולחן עמד בקבוק יין וכוס לקידוש, ובקבוק יי“ש וכוס ליי”ש, שהיא כרבע השיעור של כוס לקידוש. כי בימים ההם היה היי“ש בוילנה יקר וטוב מאוד. סיר עלה כארבעה רובל. אברמלי שלנו נעזר בכוס הקידוש בלבד לשתות יי”ש, וכשבעלת־הבית הרמיזתוֹ, כי לגימה כזאת סופה דלות, שאל: “מה מחירה?” השיבה לו: “למעלה משני זהובים”. השיב: “בחיי, שזו מציאה בעלמא, כי זה קפריסין ממש”.

“בכל זאת – אמרה לו – דייך ביש בכוס ליי”ש, שהרי ודאי עשית קידוש במקום אחר". השיב: “אולם אני יהודי למדן אני, והמגן אברהם אינו סובל זאת”. וכוונתו היתה לתרי אפּי: מאָגן [=קיבה] ומגן אברהם.

[“דער אונגעבעטענער גאסט”, וילנא תרל"א, עמ' 45–47]

 

ד. בין דרשן פיקח לחילופו    🔗

1. המוכיח והכילי    🔗

כשהמוכיח והבּדח המפורסם בעולם ר' לייב טאַרלר נדד בארץ אשכנז, להחזיר שם למוטב את קהל היהודים בדרשותיו הבדוחות, חי בברלין דוקטור [=רופא] יהודי, שהיה גביר עצום, אולם אף כּילי וקמצן ביותר, שלא ידע פירוש נתינה אלא פירוש קיחה; ומחמת זה בלבד היה אורח לא־מצוי בבית־האלוהים, כלומר בבית־הכנסת, שהרי הוצרך לשלם מקום־ישיבתו, לקנות עלייה לתורה, ליתן נדבה קטנה לקופה. ואם אין אתה הולך לבית־הכנסת, ממילא מובן שאתה כבר מתרפה בתפילה; ואם אין אתה מתפלל, אתה שוכח לחלוטין את השם, ובמשך הזמן אתה חדל מלהיות יהודי בכלל וסופך כמאמר חכמינו: עבירה גוררת עבירה, או כפתגם הבריות: הב לו לשטן את אצבעך, כבר יגרור אחריה את כל ידך כולה. ולפי שבימים ההם הרופאים היו עדיין, על הרוב, יהודים־לאמיתם, היתה ברלין, בשל הרופא הזה, כמרקחה, ועוררו עליו את דעתו של ר' לייב טארלר, שיטיל בו, לפחות, כמה דברי עוקצין.

ולפי שלא ניתן להשיג את הכּילי בבית־הכנסת, הלך המוכיח לביתו והתייצב בפניו כחולה ושילם לו מראש חצי דינר, שאם־לא־כן לא היה נותן לו דריסת־רגל, שכן בגדיו וזקנו העידו בו, כי יותר משהוא נותן הוא מקבל. אותה שעה היו בטרקלינו של אותו רופא הרבה חולים לסוגיהם השונים, יהודים ונוצרים, וכולם הכירו יפה־יפה את המוכיח הזה, כי יצא לו מוניטוֹן בכל ברלין כולה, להוציא את הרופא ההוא, שעינו צרה בעצמו, שלא לשמוע, ויהי לרגע, משהו שונה מתלונות־חולה ומצלצול־מטבע. ושעל כן לא ידע, מי הוא אותו איש גאליציה, ושאל אותו בגסות: “במה לקית?”, “לא לקיתי כלשהו – השיב לו – באתי לשאול בעניינו של אחד: מי שלקה בקדחת, מותר באכילת דגים?” “בשום פנים בעולם” – השיב לו הרופא. “זאת ידעתי – נענה ר' לייב טארלר – אולם מה הדין אם מישהו מת מחמת קדחת; האם מותר הוא באכילת דגים אחרי מותו?” “אין אני מבין את שאלתך – אמר הרופא – מי אוכל דגים אחרי מותו; מה כוונתך?” “הבינני־נא – השיב טארלר – כוונתי אליך גופך. למשל, אדם כמוך, המנוער כולו מעניינים אלוהיים ואף אינו בעל צדקה, הרי בעולם הבא תהיה לך, אם ירצה השם, קדחת [=לא תקבל כלום]. והנה שאלה גדולה היא, אם תהא רשאי לאכול מן הלוויתן”.

שאלה זו נתפרסמה בכל ברלין כולה, והיא עשתה רושם גדול בלב הכּילי ההוא, שציווה סכומים גדולים לקרן עולמית. ובכל שבת ושבת היה בא לשמוע אותו דרשן חכם.

[תוספת לסיפור “דיא דינסט מיידעל אדער אין שפיל דעס שיקעאלס”, וילנא תרכ“ח, עמ' 94–95, וצ”ל 50–52]

2. פלפול ותשעת טעמיו    🔗

[מווידויו של הרב בדרפצ’סוק]: ויותר מזה הייתי לשנינה בחילוק [=פלפול] שלי, שבו הראיתי, כי יהודי אסור בנסיעה ברכבת־ברזל, כי בקלות יתירה אפשר להיכשל בעוון שעטנז, שכן המושבים במחלקה השנייה מרופדים בד התפור חוטי־טריפה. שנית, בקלות יתירה אפשר בקרונות שם לבוא לידי הרהור עבירה, שכן יושבים שם זכרים ונקבות יחד, והנקבות עודן, בעוונותינו הרבים, מקושטות. שלישית, בקלות יתירה אפשר להעביר זמן קריאת שמע ולבלבל את התפילה, שהרי יושבים יחדיו עם נוצרים, השוחקים על כך, ובייחוד בשעת הנחת תפילין. רביעית, אפשר בקלות יתירה לבוא לידי חילול שבת, כי לעיתים קרובות יארע, שהקרונות מאחרים בדרך ומגיעים העירה לאחר הדלקת נרות, ומן ההכרח לישא משא. חמישית, בקלות יתירה אפשר לעבור על בל תשקצו, כלומר שלא תהיו סאוּבים, והכוונה שלא תעצרו נקבים גדולים, והרי הקרונות שם אין בהם בית־כבוד. שישית, אין שם אפילו מקום להסך את הרגלים, והרי אפשר, חלילה, ללקות בעקרות, ונמצא בית ישראל כלה מאליו (לפי הגמרא עצירת הנקבים נוטלת את כוח ההולדה, ואחד חכמינו נעשה עקר על שום דרשותיו של רב הונא בלבד), וזו היתה ודאי כל מזימתם של הטמאים, בהמציאם את הרכבת. שביעית, כל עניין המנגנון אינו אלא מעשה־כשפים, כי היכא תמצי שעשן יהא גורר משאות הרבה כל־כך, ואנו, בני ישראל, אסורים בשימושי־כשפים. שמינית, ראוי סתם לרחם על בעלי־עגלות מישראל; ראשית, משום שהם ישראל, הם קודמים לריווח לטמאים הצרפתים; אחרית, יש להם חתנים־למדנים. תשיעית, ראוי שלא נהא משנים ממנהגם של אבותינו, מה הם לא נסעו אלא בכוח בעלי־עגלות אף אנו כך; ודינם עמהם, שהרי הנוסעים בכוח בעלי־עגלות אפשר להם שיצרפו מניין בכל פונדק ופונדק, שהם נכנסים בו, ולהתפלל בציבור, ונוחיות זו שוב אי־אתה מוצאה ברכבת. אמת, אין להכחיש, כי כוחה של רכבת לזכּות בקדיש על־אתר, שכן מיד לאחר הקבורה אפשר לטלגרף לו ליתום, אולם דבר זה אפשר שייעשה בכוח הטלגראף בלבד; ואחרית, קרוב הדבר, כי במהרה ייבלע המות לנצח. אלא תאמר, כי כוחה של רכבת יפה להקל מעשה־שידוכים, הרי השגה זו ניתן להפריכה, שכן מעשה זה דיוֹ בטלגראף אף הוא, ושוב נמצאת הרכבת מיותרת. אלא מה, שהיא מקילה להם לחתן ולכלה שיתראו פנים; חסרון גדול הוא דווקא. אנשי שלומנו לא היו מתראים פנים, אפילו כמה שנים לאחר החתונה, לא־כל־שכן לפניה, ואף־על־פי־כן העמידו וולדות יותר משמעמידים הדורות עתה. וכן, אחי, מנינו מקצת המכשולות הכרוכים בהן ברכבות; הלכך כל החרד לנפשו יישמר מאבק ריחו של בית־הנתיבות, וכל הנשמע ינעם לנפשו, ואם לא ישמע – להווי בשמתא.

[“דיא יודען אין ליטע”, וילנא תרל"א, עמ' 19–21]

3. ועל המטיפים    🔗

לצערנו, אין המטיפים שלנו מעוררים על כך [על ענייני מוסר] בהטפותיהם, כי מטיפים הם אך בענייני מצוות (על הדינים הדקים ביותר של המצוות), שהן מצוות חסידות ומתעלמים מעניינים חשובים כאלה. ניתן לדמותם למה שסיפר מי שסיפר בעניין כל הברואים המופלאים שראה בבית־הנכות, כגון שסיפר כי ראה את הקוליברי, ציפור ששיעורה כאגוז קטן, דג ששיעורו כפירור קמח, וכשנשאל: ומה תאמר לפיל, השיב: דווקא מן הפיל העלמתי את עיני. בשכנותי נמצא קלייזל של סוחרי־סוסים. היה שם מגיד (זאָגער) אומר לפניהם כמה שנים דברי־קבלה, אחר־כך בא מגיד והיה אומר לפניהם דברי פילוסופיה, וכשהתעוררתי בתלונות גדולות על כך, התחילו קימעה־קימעה ללמדם פירוש המלות וקצת עברי.

[“דער בן יחיד”, וילנא 1875, עמ' 18–19]

 

ה. הלכות חינוך ודרך־ארץ    🔗

1. השכלה של תוהו    🔗

מעשה בסַפּק גדול ופיקח, שנקרא לסעודת־צהרים לביתו של סוחר ליטאי עשיר, והיתה לו שם שעת־כושר להכיר את שני ילדיו המגודלים שקנו, ברוב הוצאות, את השכלתם בחוץ־לארץ. הבן והבת, שחזרו זה עתה משם, דיברו גרמנית וצרפתית כהלכה, ניגנו בפסנתר, ריקדו יפה וכדומה, והציגו כל אלה לראוות האורח. כשאביהם שאל את אורחו לדעתו על שניהם, השיב לו לאמור:

כשהייתי לפני עשר שנים בווארשה, והתארחתי באכסניה גדולה, נתגלגל לחדרי, שגרתי בו, רוכל מחוץ־לארץ, שטילטל ארגז ובו זוטות שונות, כמו מי־בושם, מיני צרי וסבון, מי־נופת ומישחת־נעליים. ביקשני כי אקנה מה ממנו, וכשעניתיו כי אינני איש־אופנה ואינני מכלל הטרזנים, הציע לפני מישחת־נעליים וציחצח את זוג מגפי, שעמד בפרוזדור בין סוגי מגפיים רבים ושונים והבריקו יותר משמבריקים מגפיים חדשים, ונראו כדרך הטבע, משל נמשכו בלכּה או בששר, וסימאו בברקן את עיני. קניתי מידו חצי תריסר צלוחיות ושילמתי לו רובל והעמדתין על־יד המגפיים. אך יצא האיש מחדרי, חזר משליחותו משרתי, נוצרי, בחור ממולח והתפלא למגפי המצוחצחים ולצלוחיות ושאל, מהיכן הן לי.

– זה ציחצח לי – עניתי – רוכל מחוץ־לארץ, ועל כן קניתי חצי תריסר צלוחיות מישחת־נעליים.

– חבל על הממון ועל המגפיים המצוחצחים – אמר – לא אכחיש ואודה, כי זו אין טובה הימנה, אולם היא לא תסכון לעור־חוץ־לארץ. היא מזיקה לעור שלנו ומכלתו. וכן היה באמת סופו של דבר; מקץ ימים אחדים התפוררו המגפיים המצוחצחים חתיכות. והוא הדין, אדוני, בהשכלת חוץ־לארץ ליהודי ארצנו, שאין להם חינוך נאות. היזקה מרובה מתועלתה.

[“רויזע פינקעל, אדער דיא בעל־אכסניעטע” וילנא 1874]

2. בגנות בית־אולפנא המצוי    🔗

אך הייתי בן ארבע לא ידעתי עדיין לדבר כהלכה, וחסרתי עדיין קצת אותיות בפי, כבר עוניתי פעמיים ביום בידי ריש־דוכנא מגודל, שהתחיל ללמדני אלף־בית. ההתחלה היתה בסוכר, בדיבורי־נועם, בדובשן, בפרוטה שמלאך טוב זרק לי מלמעלה; ואחר־כך נהפכו כל אמצעי־ההונאה האלה לאמצעים קשים ביותר. פני הריש־דוכנא שוב לא היו פנים של ידידות, אלא כהעוויה חמורה בתכלית, ובמקום דובשן היה מניח ליד האלף־בית רצועה; במקום אגורה שהמלאך היה זורקה לי, ירדו על גבי בעיטות ומהלומות. הריש־דוכנא נעשה לי, עד־מהרה, כחזון־עיוועים, מפלצת־חרדות; די היה בשמו בלבד לשתק את רוחי העליזה. הופעתו בביתנו היתה לי כהופעת זאב בעיני כיבשה. כל השנה כולה התעניתי תחת ידיו, הייתי מוכה ופצוע, ויצאתי מלפניו בסימנים צהובים וכחולים, ולעניין קורטוב עברי, הרי ששיכחתו בשנות זיקנתי קשתה עלי מלימודו, כי הוא לימדני ברוב שיבושים.

קשה יותר היה גורלי בחדר הראשון. החדר היה צר ומצומצם, רטוב, קר, חרוך, ובו שלושה שכנים, הרבי היו כפופים לו למעלה מעשרים ילד שוני גיל ומכיתות שונות ביותר. היתה שם תופת ממש, קיפחתי שם עד מהרה את עין־בשרי הרענן, והצהבתי כשעווה מחמת האוויר המעוּפש, מחמת המיצר, כי הייתי סגור שם כל היום כולו, נסתלקה שם ממני חמדת־האכילה; יתירה מזו, הייתי לוקה ומוּלקה כהלכה. הרבי שוב לא היה אברך ועם זאת אכזר, ועירער בריאותי עד היסוד בה בשל הרחב־ביאור ברש"י בראשית כל פרשה וכל סדרה; בשל הרחב הביאור של ואני [בבואי מפּדן ארם וגו']; בפסוק נוח איש צדיק היתה בוּקה ומבוּקה, ויותר מכל אלה סבלתי בכל יום שישי לפני לכתי הביתה, הלקוני מראש שלא אשתטה בבית.

קשים יותר היו ערבי מועדות, כי אז לימדני הרבי נימוס או דרך־ארץ. עניינו של זה היה, שהרבי היה מעמידך בשורה, בידו הרצועה או שבט־המוסר והיה מלמדך, איך תנהג בברכת המועדים, איך תיכנס עם אביך לביתו של מי שהוא מוליכך אליו, איך עליך לצעוק בקול רם: גוט יום־טוב, ואחר־כך כשיבקשוך שתשב, איך עליך לא לישב, ואפילו יגידו לך עשר פעמים: שב נערי, אל תשב, אלא אם יגידו לך: שב בחורוני, או־אז תפשיל את שולי הקאפּוֹטקה שלך ותשב כשידיך משולבות ועיניך מושפלות; וכשיגידו לך: שתה ילדי מי־טללון, איך עליך לצעוק בקול רם בנוסח ואני (דהיינו כמו שצועקים בהרחב־הביאור בפסוק: ואני בבואי מפדן ארם), לאמור: אינני רוצה, ואפילו יגידו לך עשר פעמים, אל תשתה אלא תצעק: אינני רוצה, והכול באותו קול דק וחד של נוסח ואני, עד שיגידו לך: שתה בחורוני ויחליקו על לחייך ויגידו לך: אתה בחורון נאה וראוי אתה לכלה נאה. או־אז תברך בקול רם יותר ברכת שהכול, ואם יכבדוך ביין תאמר ברכת בורא פרי הגפן, ואם בדובשן וטרית – בורא מיני מזונות, ואם במרקחת – ברכת שהכול.

הלימוד הזה עלה לי בבריאות ובדמעות, ולא טוב מזה היה מעמדי בשאר החדרים, ובקצת עניינים אף רע יותר. הרבי שלאחר־כן היה גדול מקודמו, היה מטורף ממנו וסטרן ממנו. ענייני־הלימוד גבהו מקומתי וגילי. ואני הלא בשנתי התשיעית כבר לימדוני כתובות ותוספות ומהרש“א ומהר”ם שיף והכול בלווית מכות ושבטים. כך נהגו בי הרביים כל ימי ילדותי, ובאמת יצאתי מתחת ידיהם בלא כוחות ובלא מוחות, מטורף־למחצה, ולא יכולתי להתבונן בעניין בדרך הישר, כי עיקמו את שכלי הישר בפלפולים, ואף בריבוי שנאה מושרשת לשאינם־ישראל. בבוזי להם ראיתי בהם אך עריצים שונאי־ישראל והייתי מרחיק עצמי מהם כדרך המרחיק עצמו ממגיפה. חלחלה אחזתני בהיכנס כזה אל ביתנו. יצאו שנים הרבה עד שנגמלתי מזאת. יתירה מזו, יצאתי מן החדר ויצרי מגורה ביותר (מחשבות טמאות); ראשית, משום שלימדוני דברים של אישות, שילד אין לו השגה בהם; אחרית, משום ששמעתי שם ניבולים מפי שכנים ושכנות, מפי בחורים ובחורות שגרו שם והיו להם פיות טמאים, ואוי לאוזני הילד שכך שומעות. אלה רשפים מהבהבים בארגז אבק־שריפה. גדולה מזו, למדו עמדי בחדר בחורונים, שאבותיהם היו להם בתי־בושת.

ומכל הלימודים שלמדתי בחדרים, עד שנת השמונה־עשרה בחיי, לא היה בידי, לאמיתו של דבר, כל עניין שאוכל להסתייע בו באחד משני העולמות, וביותר בעולם הזה, כי לא ידעתי כתוב וקרוא מכתב, מה גם חשבון. לא היה לי מושג בהוויות העולם, ואך מעט מהוויות העולם הבא, כי הרביים שלי לא לימדוני מן העניינים, שהם מגופם של חיי יום־יום, לא השפיעו עלי לא יראת־שם טהורה ולא עיקרי דת. לא השגיחו לא על תפילתי וברכותי, ולא על מידותי. לימדוני אך דברים שלא נגעו אלי כלל – הלכות־אישות, טומאה, טהרה, דיני־קרבנות, והכול בפלפולים ועיקולים, והמעט שאני מבין עתה, יותר משבא לי בזכות החדרים שלי בא לי בזכות סיבות אלוהיות, שיגעתי הרבה לשכוח כמה פשטים כוזבים שלימדוני וכמה מיני סכלות שינקתי מבורותם הגדולה ושגעונותיהם של הרביים והרביות שלי, ואף של שכנות. – –

[“דער פינדלינג”, וילנא 1875, עמ' 10–15]

3. בשבח בית־אולפנא הרצוי    🔗

והנה נדחקת ועולה מאליה השאלה: והיכן נחנך את ילדינו, אם לא בחדר? השאלה טובה, אך התשובה טובה ממנה. עלינו לסדר את החדרים שלנו, כמו בהולאנד, שהיהודים שם מתכוונים לדת טובה, מכפי שמתכוונים לה היהודים הרוסים. שם אסור לו למלמד ללמד תינוקות אלא אם נבחן תחילה באומנותו. כלומר, הרוצה ללמד תינוקות עברי, חייב להיבחן בעברי אצל הרב וחייב בתעודה של רשות־הרובע שלו, שתעיד כי הוא איש הגון וישר, איננו לא רמאי ולא שדכן ולא בעל־חוב; וכן הוא חייב בתעודה של רשות רפואית, שתעיד כי הוא איש בריא באבריו. או־אז ניתנת לו זכות להיות מלמד עברי לתינוקות בני גיל שווה, למשל, בני שבע. הוא חייב בבית־הלימוד בן שני חדרים נקיים, יבשים וחמים. עם שולחן וספסלים צבועים, והוא חייב בהחזקת סגן (ריש־דוכנא) הגון לכך. מותר שם להחזיק עשרים וארבעה תלמידים, הם באים שם בשעה תשע ויוצאים בשעה שתים־עשרה, באים בשעה שלוש ויוצאים בשעה שש. וכן חובה להחזיק ארבעה ילדי עניים בחינם. הם לומדים כתוֹב יהודית. בשבת אחר חצות־יום חובה לקרוא שם סיפורי דת ומוסר. אסור שתבוא שם נפש זרה, אף לא אשת המלמד. שכר לימוד לכל ילד – שלושה טאלר בשנה. והוא הדין במלמדי תנ"ך וגמרא. לסוף נכנסים הטובים שבהם אל הישיבה של הרב, אם רצונם של ההורים בכך. כי שם לומדים גם ידיעות אחרות. כל מלמד בקי יפה־יפה באומנותו. מה שאין כן, לצערנו, אצלנו. אפילו בוילנה שלנו מצויים בדוחק עשרה, שנים־עשר כאלה, ומעמדם בכל רע.

[“דער בן יחיד”, וילנא 1875, עמ' 22]

 

ו. פרנסות והנהגות    🔗

1. תוכחת מקורי החיונה    🔗

– – סיבה אחרת לרוע חינוכנו הוא חסרון מטיפים (מגידים) להועיל. כי אין הם מבינים לחסרונות הדורות עתה. הם מרפאים אך את הפצעים שהגלידו מכבר, אך לא את אלה שנפתחו זה עתה. חיינו עד הדור הזה כפשפשים בסדקי־הקיר, שפרנסתם עיפוש. חיינו על מוֹזגות, סירסור, תיווך, מסחר־קמעונין, עמדנו כפופים כפיפה משולשת, כשהמגבעת בידנו, לפני הפריץ הפוֹלני. צרכנו היה מועט והיה זול גדול במדינה, וסיפוקנו מועט ובכל אלה היו בדוחק עשרה אחוזים בעלי־בתים, השאר היו פושטי־יד, קבצנים, אוכלי־יומם, שהרי בזמן ההוא העוני היה עניין של היתר וחפץ, כי לחם־חסד ימתק. אולם עתה, שנקראנו אל העולם הגדול, ושוב אי־אפשר לחיות על עניוּת בלבד, כי הצרכים מרובים, היוקר מאמיר והעוני הוא למשא וכרוּך בבושה ובסכנה, בסכנת־נפשות ובסכנת עולם־הבא, דין הוא שמטיפינו ידברו על דברים חשובים יותר, מכפי שדיברו עד עתה, בייחוד שהעולם נעשה נאור יותר, משכיל יותר ונהיר יותר, דין לדבר יותר אל הראש מאשר אל הלב. וקודם־כל דין להטיף לחינוך טוב, כי ילדינו, הקונים לעצמם מושגים טובים יותר על העולם, מכפי שקנאוּם קודמיהם, קונים לעצמם אף רגש־כבוד ושוב אינם רוצים לעמוד כפופים לפני פולני כאבותינו, לא־כל־שכן לאכול לחם חסד –

---

[שם, עמ' 14–15]

2. נשים מפרנסות    🔗

– – כי לפני חמישים שנה היה עוד מנהג פשוט בליטא, שהנשים מפרנסות את בעליהן. החתנים היו בטלנים גרידה, ושעל כן נקראו על שם נשיהם או חמותיהם. והמנהג הזה נהג גם באילון [=וילנה], שהשדכנים היו מפליאים את מעלותיה של כל כלה, שלא ידעה לגרוף את חוטמה, כדרך מחברי נוסחאות המצבות המפליגים בשבחיו של כל נפטר, אף אם היה מופקר. שעל כן היו מספרים בשבחה של כל כלה, שהיא ברייה גדולה והיא מסוגלת לפרנס בעל, עד שאין תימה, כי עד היום אנו מוצאים בערים הקטנות גברים הנקראים בשמות נשיהם: אברמל שרה חנה’ס, ר' יודל רייציס, ר' חיים גיטקה־טויביס וכדומה – –

[שם, עמ' 23]

3. שינויי שמות והכרוך בהם    🔗

– – עד מהרה שינה את שם ילדו יעקלה ליאַקוֹבּ, כשם ששמו גופו, שאול, נשתנה לזאַאוּל ושם אשתו סרל – לז’וֹרל. בזה בלבד אין כל רעה, כי שמותינו, שמות יהודי־ליטא, גם הם אינם מסיני, והם אף מסולפים ומסורסים, וכן נעשה אפילו שם משמות המקרא שלנו יוסף – יוֹסקה, יהודה – יוּדקא, אסתר – אֶטקה. לא; אולם חינוכנו לקה, בפסיעתו הראשונה, לקות עיקרית, הדבוקה בכלל ביהודי ליטא שלנו, שהם רוצים ושואפים להעלות את בניהם לספירה גבוהה בהרבה מספירתם שלהם עצמם. בעל־המלאכה רוצה לעשות את בנו – רב; הסוחר רוצה אף לעשות את בנו – פרופסור, ובהתעשרם הרי בעל־המלאכה זורק את מלאכתו, החנווני – את חנותו ונעשה סוחר־תבואה וכדומה.

[שם, עמ' 37]

4. בין אורג לשען    🔗

אורג יהודי זכה בהגרלה בעשרת אלפים דינר. נתפס מוחו לאותו מזל כל כך, שהזמין את שכנו, שען נוצרי עשיר, לקפה. “שכני חביבי – אמר לו – אני עתה מאושר, זכיתי בעשרת אלפים דינר. על כן קח־נא חבל בשמחתי. תודה לאל, נפטרתי מעבודתי המכלה רוח ובשר, ובכן רשאי אני להרהיב ולשבור את סדנתי ובעציה אצווה לבשל קפה ונשתה בצוותא”. “מוטב שתתננה לי – אמר השען – ותהי לי למזכרת עולם”. “הריני נותנה לך בשמחה” – נענה האורג, ואמנם נתנה לו. כתום שנים אחדות נידלדל האורג עד לידי־כך, שאנוס היה להתחנן אל השען הנוצרי, כי ישיב לו את הסדנה, שנתנה לו מתנה, ושהנוצרי הוציאה מידו לתכליתו, שכן בלבו חזה את אחריתו, כי בהמשך הימים שוב יהא זקוק לה.

[שם, שם]

5. משל ונמשלו    🔗

החלפת המשרתים היא שטוּת לא פחותה כשטוּתו של הבא לעקור את שיניו הבריאות מפיו, כדי להחליפן בשיניים עשויות מחדש מעשה שנהב, אך ורק משום שאלה במקצת לבנות וממורקות יותר. [שם, עמ' 47]

6. יריד וטיבו    🔗

היריד בזלווה היה, כאמור, יום־שוק יהודי, מקום כינוס למסחר סיטוֹנים וקמעוֹנים. סחרו שם והחליפו, למשל, לוחות ישנים בהדסים ישנים, שזיפים עבשים וחמאה באוּשה. השדכנים היו פורשים שם את רשתותיהם לעשות דייג טוב. כי היתה שם עצרת גדולה של חתנים וכלות. היו שם מכל המינים: בחורים זקנים, בתולות זקנות, גרושים, גרושות, אלמנים, אלמנות, מגונים ונעלבים, שכבר נפגמו בעירם כסחורה שנפסלה בשהייה, ושם נמכרו במיקח נאה. אף נראו שם עגונות רבות, שהיו באות לחפש בעליהם, וכן התכנסו הרבה מאוד רבנים, קצתם לבוררוּיות גדולות, קצתם לענייני כלל; התכנסו הרבה מאוד חזנים, בעלי־שמות, בעלי דרשנים, וסתם ריקים ופושטי־יד. ולבושתנו גם הרבה גנבים, כייסים, ליסטים, רמאים, שהיו מדלדלים את הקהל, ויתירה מזו: היו מטילים דליקות, כדי לדוג במים עכורים; קיצורו של דבר: יריד זלווה היה ביב־השופכין, שנצברו בו הסיאוב והשחיתות של כל ערי־היהודים. ובחסדי השם הקיץ הקץ על כל השערוריה הזאת, מחמת דליקה גדולה, שהטילו שם הליסטים, שכן נשרפו הפעם החנויות לרבות הסחורות, והיריד פסק זה למעלה מעשר שנים. הרי לפניך דוגמת שריפת המיטה לרבות הפשפשים.

[“דיא צווייא קליינע ציקעס”, וילנא תרל"ה, 1874, עמ' 26]

 

ז. משלים, חידודים וחידות    🔗

1. תיקון חצות    🔗

כאשר הצרפתים נכנסו לוילנה, בשבעה עשר בתמוז, שיכנו גינראל צרפתי גדול בביתו של יהודי. השיכון הזה תפס כמה חדרים, והחדר האחרון שימש כחדר־שינה, שהיתה בו דלת סגורה שהוליכה אל הדירה, שבא גר היהודי עצמו. ודווקא דבר זה הפריע לו לגינראל בשנתו כי הוא [היהודי] היה מעוררו לילה־לילה בבכייות של תיקון חצות. הגינראל סבור היה, כי היהודי בוכה על שום שגזל ממנו את חדריו, ציווה לומר לו, כי ישלם לו ביד רחבה, ואף שלח לו עד־מהרה מעות, אולם ללא הועיל, הבכייה לא פסקה ועל כן קראו אותו אליו ושאל אותו מה טעם בוכה, וכשהשיב לו כי הוא בוכה על חורבן ירושלים, אמר לו: כדי להחזיר לרשותכם את ירושלים עליכם גם להילחם בהם בתורכים, כלשון הפתגם הישן: התפלל ועבוד!

[“דיא איידעלע ראכע”, וילנא 1875, עמ' 12 הערה]

2. תענית וניירות־ערך    🔗

– – וכן מספר העיתון מעשה ברוטשילד, שהיה בצום גדליה בבורסה והורע לו מחמת התענית, וסבורים היו קצת בנקאים, כי התקפה זו לא התרגשה עליו אלא משום הידיעות הרעות על עסקיו, ושעל כן ירדו ניירותיו באותו יום עד מחצית־ערכם.

[“דיא צוויא קאטערינציקעס”, וילנא תרל"ה, 1874, עמ' 8]

3. היום הארוך    🔗

עם כל אלה השמש הלכה לדרכה, שהבורא ברוך־הוא גזר עליה מאז קבע אותה ברקיע, והיא לא איחרה ולא נחפזה לשקוע ולזרוח רגע אחד קודם ואחר־כך, חוץ לימי יהושוע, ולא עוד. וגם אז היה על אדמת ד' מנין בני אדם שלא היו מרוצים, כגון חתן־וכלה שהיה להם אותו יום כשנה; והוא הדין באלה שהיתה להם באותו יום אַזְכֶּרֶת והתענו, וביותר שכירי־יום, ובעלי־אכסניות המשכירים חדרים ליממה, וכן קציני־המשמר וכיוצא בהם.

[“דער פינדלינג”, וילנא תרל"ה, 1875, עמ' 39]

4. זבוב קדמך    🔗

חכמינו אומרים במדרש בראשית: אם זכה אדם אומרים לו – את קדמת למלאכי־השרת, ואם לאו – זבוב קדמך, שלשול זה קדמך. מאמר זה הוא למעלה מוודאי וניתן למששו ביד. ואם המקרה הראשון של המאמר יחול לעתים רחוקות ביותר, כי בדוחק אחד ממאה אלפים ראוי למדרגה גבוהה כל־כך, הרי המקרה האחרון הוא מצוי ביותר בינינו, בני־האדם, ואנו רואים אותו יום־יום במו עינינו, כי אנו, בני־האדם הרגילים, הננו אפילו בעיני עצמנו נמוכים ופחותים מברוּאים קטנים אחרים. כן, למשל, מרחרח או מבין הסנאי בסתיו איזה חורף עתיד לבוא, אם עז או קלוש, אם ארוך או קצר, ומאיזה צד ינשב הרוח, ולפי חשבונו הבורר־מראש הוא מסדר את קנו ואת מחסן־אגוזיו. כן, למשל, כשהוא מחשב, כי בחורף, הבא ינשב רוח מצפון, הריהו עושה את פתחי־קנו בעץ החלול מצד דרום; ולהיפך, אם החורף יהיה חמוּר, הוא מרפד את קנו בטחב עבה מאוד. ומפליאה יותר היא אמנות החישוב־מראש של העכבישים. זהו תלמוד שלם להבין מטווי־קוריהם את חילופי־מזג־האוויר של כל השנה כולה. גינראל צרפתי, דיבוּאָה, שהיה שבוי בידי הפרוסים בשנת 1792, והיה כלוא במגדל, כתב משם לפאריס, כי יסתייעו ביום העשרה, האחד־עשר ושנים־עשר לדצמבר ויפלשו לפרוסיה, משום שהריינוס, נהר־הגבול, יהא קפוא אך בשלושת הימים האלה, ואחר כך ימַס. ודבר זה או דבר־נבואה זה נתקיים כדיוק־מכתבו, ולא ידע כל־זאת אלא מקורי־העכביש שבכלאו. ויותר מזה מפליאה אמנות זו בין הדבורים והצפרים, ואין כאן מקום להאריך.

לא כן האדם הפשוט (כלומר שאינו נביא); הוא ממעט כל־כך לדעת על העתיד ועל חילופי מזג־האוויר, לא יותר מתינוק שלא נולד עדיין והוא במעי־אמו כדברי שלמה המלך: כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה – אין אתה יודע את מהלך מזג־האוויר, לא יותר מעצם [=ילד] שעודו במעי האשה ההרה. יום־אביב חם מפתה אותנו להוציא מבתינו את החלונות הכפולים וסופנו קופאים כל ימי־אפריל. שנה ממוזלת מסתירה לפעמים מעינינו עתיד עלוב למדי, אנו מתפתים, מתוך קלות־דעת, להיות אריסטוֹקראטים הנגלים בעולם לבושי־סאמוט, אריג יקר, תכשיטים, וסופנו בושים להוציא את חוטמינו לרחוב. על הרוב, אנו, בני־אדם, בעלי חשבון גרועים כאלה. [שם, עמ' 16–18]

5. בין אתרוג לאשה    🔗

בזמנים ההם היה גם שם, בהולאנד, נוהג מנהג שדכנים, משמע, בקצת בתים עוד נעשה השידוך על־ידי שדכנים. אחד מהם היה ר' יוסל צירס, שדכן ואף סוחר־אתרוגים. שתי פרנסות כאלה הולמות זו את זו, שאין לך מה שישתווה בעניינים הרבה כאשה ואתרוג. ראשית, שניהם נתייסרו באותם יסורים, שם בגן העדן, כי פרי־עץ־הדעת, אומרים חכמינו, אתרוג היה. שנית, שניהם אינם ניטלים אלא לשם מצווה ושניהם מקפחים את ערכם משיצאה שעת המצווה. שלישית, אסור ליהנות משניהם. רביעית, הם משנים את עינם בסמוך לאחר הברכה; האתרוג משחיר והולך והאשה מוֹריקה והולכת. חמישית, צריך לקנותם קודם שהם מבשילים כהלכה. וכן הם משתווים בכמה וכמה עניינים נוספים. אך אין זה מענייננו – – –

[“דער שדכן”, וילנא תרל"ד, עמ' 38]

6. בין חותן לחתן    🔗

מעשה בגביר שהשיג, בכוחו של ממון מרובה, חתן מעיר רחוקה מאוד והוא בן־בליעל כהלכה. אחרי החתונה כעס החותן על רכּבו, שהפליג בדרכו לתוך יער לחפש זמורה לעשותה שוט. “הרי יכולת למצוא כמותה בסמוך” – אמר לו ברוב חימה. “ואתה, אדוני חביבי – השיב לו – לשם מה הוצרכת ליסע מאה מיל לקבל כּלוֹנס כזה לחתן, והרי יכולת לקבלו ביתר זול בעירך”.

[“דיא גריזעטקע אָדער דיא נייטערקע און פוצמאכערין”, וילנא תרל"ז, עמ' 24]

7. שש הערות־שוליים    🔗

א. סוס ופמוֹט. הפילוסוף היווני דיוֹגינס היה אומר וחוזר ואומר, כי היה רוצה להיות סוסם של אנשי מיגירה מהיות בנם; כי דרכם להשגיח יותר על סוסיהם מאשר על ילדיהם, ועל כן סוסיהם מוצלחים יותר מבניהם ובנותיהם.

ואני מבקש להיות להם ליהודינו פמוֹט־כסף מהיות בנם או בתם. כי פמוט־כסף הם בוחנים, שערכו יעמוד לעולם, ואילו את בניהם אינם בוחנים; זאת אומרת, אין הם מחנכים אותם שיהיה להם ערך; כלומר שיוכלו להתפרנס ביושר ובלא צער ודאגה.

ב. חדר־שינה וממחטה. המלך הפרוסי ראה פעם אחת יהודי ליטאי מהלך ברחוב בחלוק־שינה וגורף את חוטמו ומנגבו בארמון. אמר: נראה, שהיהודי הזה עשיר מאוד, אם ברלין היא חדר השינה שלו וארמון־המלך הוא הממחטה שלו.

ג. שלושה קלי־עולם. שלושה קלי־עולם הם, שגדולי נכבדי־עולם מתייסרים פעמים הרבה מידם. גדול־הסוחרים מתייסר מיד בעל־העגלה; העשירה שבכלות מתייסרת מיד הבדחן הסוחט דמעות מעיניה, והקהל הגדול ביותר מתייסר מיד חזן שוטה.

ד. אכסנאי וקברן. מעשה בבעל־אכסניה, שהיה תחילה מצטער על כל היזק, שנגרם לו לכל אורח בפרקמטיה שלו, ואחר כך נעשה שווה־נפש. שאל אותו מי ששאל לפשר השינוי הזה באופיו, אמר: אין הקברן בוכה אלא עם האבלים הראשונים, ואחר־כך הוא פוסק.

ה. קמצן וקדחת. מעשה בעשיר, שהיה גס וכילי ביותר, וחלה חולי הקדחת, ובאמוֹר הרופאים, כי הוא בכל רע, ציווה שיחלקו מאה רובל לצדקה. כשהבריא והבחין בחסרונם של מאה רובל, שאל מה נעשה בהם. השיבו לו, כי הוא עצמו ציווה לחלק סכום כזה לצדקה, אמר ברוב התרגשות: אללי, הייתי שרוי בקדחת כל כך, שציוויתי לעשות דבר כזה.

ו. האֵם והזאב. מעשה באחות עשירה ורעה, שהבטיחה בימי חוליה נדוניה לאחותה, וכשהבריאה לא קיימה את הבטחתה וטענה: “מה שמבטיחים לפעמים מתוך אימה, מתוך מצוקה, מתוך כעס, מתוך קדחת – דברי־רוח הם; שאילמלא כן הרי כל אם, שהבטיחה אי־פעם את ילדה הבוכה לזאב, היתה חייבת להשליכו לו, כדי לקיים את הבטחתה”.

זהו משל ממשלי אסוֹפוס ששמו: האשה והזאב. יסופר בו, איך אֵם איימה על בנה הקטן, שבכה עד מאוד, כי אם לא ישתתק, תשליכו לפני הזאב העומד מאחר החלון. דבריה מצאו חן בעיני הזאב ועמד וחיכה לזאת. וכאשר ארכה לו השעה, הלך בחרי־אף ואמר: אהה, בבית הזה אין דוברים אמת.

[הערות־שוליים בסיפור “רויזע פינקעל די בעל אכסניעטע, אדער דיא נאטירלכע טאָכטער” וילנא 1874]

7. ח"י שאלות ותשובות בצדן    🔗

(1) באיזה יום מיספר־עיניך מרובה ממספר ימות השנה? – ביום א' דראש השנה.

(2) מתי נמצא האדון בלא ראש בבית? – בשכבו בחלונו וראשו ברחוב.

(3) מי הליכתו אין כדיוקה? – כינה, כי היא מהלכת על גבי שערה.

(4) שישה תיישים ממהרים לאכול קב שיבולת־שועל מאשר סוס, הכיצד? – ודאי, שהרי שישה תיישים אינם יכולים לאכול סוס.

(5) מי מכל בני־אדם החזיק [=קיים] באמת בעשרת הדיברות? – משה רבנו, שהרי החזיקם במו ידיו.

(6) אלו אנשים אכילתם מרובה יותר, החכמים או הטיפשים? – הטיפשים, שכן הם מצויים יותר בעולם.

(7) היכן מחיר המים יקר ביותר? – בבתי־מרקחת.

(8) מי מצא את הדבר הגדול ביותר בעולם? – קולומבוס, שמצא את אמריקה.

(9) מה בין נקניק כשר ונקניק טריפה? – לאחר נקניק כשר עליך להיזהר מחלב; לאחר נקניק טריפה לא.

(10) על שום מה לא אוּכּל הסנה במדבר? – כי לא היה מבוטח בחברת ביטוח.

(11) מי בן־מוות מוליכים אותו, ואפילו פעמים הרבה, מבית־הקברות? – שמש שיכור־עד־מוות.

(12) מי נקבר בלא לוויה? –קברן.

(13) על שום מה נדחקים יותר, כשמביאים את התינוק לברית־מילה ולא כשמוציאים אותו? – כל עוד לא נימול הריהו לא־יהודי, וסבורים כי הוא צריך סרסור.

(14) על שום מה נבראה חוה אחרי אדם ולא לפניו? – כי אי־אפשר היה להניחה יום אחד בלא שומר.

(15) מי המציא, שאנשים זקוקים לנשים? – ההורים שהיו להם בנות מגודלות.

(16) מתי מחכה הקהל לרב ומתי מחכה הרב לקהל? – הקהל מחכה לרב בשמונה־עשרה, והרב מחכה לקהל שישלם לו שכירות.

(17) מי בכיין אינו משתתק אלא לאחר שהולמים אותו? – כלי סדוק.

(18) מתי זקן חסר־שיניים מכאיבות אותו שיניים? – כשנושכו כלב.

[תוספת בסיום הסיפור “דיא רייזע אין אפריקא”, וילנא 1873. שם מובא סדר השאלות לחוד וסדר התשובות לחוד, ובתרגום עתה הם סמוכים]