א. ‘מלא רחמים’ הראשון בפראג 🔗
עוד מקדם־קדמתה יושבים יהודים בפראג. והיא על־כן מפורסמת בעולם היהודי ברבניה הגדולים שהיו בה מכבר הימים. חרדת־קודש תפול על כל נוסע, הדורך בראשונה בבית־עולמה המעוטר מצבות ישנות של קברי־גאונים, ששמותיהם נזכרים תמיד בקדושה וטהרה בכל תפוצות־ישראל. וביותר היא מפורסמת בבית־כנסתה הישן, שיש בו מנהגים נדירים ביותר, ושמסַפרים פליאותיו הגדולות ומבקרים בו עד היום גדולי העוברים־ושבים, הן יהודים הן נוצרים, אפילו מלכים וקיסרים. המסוֹרה הקדומה מספרת, כי היהודים השתקעו בה סמוך לאחר חורבן בית שני, ובנו בית־כנסת זה בחומרים שהביאו מירושלים על כמה וכמה מאות גמלים, וכן מספרים שם כמה וכמה נסים שהשׁם עשה לקהילה היהודית בזכות התפילות בבית־הכנסת הזה, שהם ניצלו מכמה וכמה בלבולים ומכמה וכמה גזירות רעות ומכמה וכמה רדיפות. אחד המנהגים המופלאים ביותר בבית־כנסת זה, שעושים בו ‘אל מלא רחמים’ בכל שנה ביום כיפור אחרי כל נדרי לגיניראל מסוים יעקב אינקרמאן. והסיפור הזה כרוך במעשה שלם, שנספּר אותו מיד, ובו יבואר עד כמה זכה האיש ההוא בעיני הקהילה היהודית שם, שמתוך הכרת טובה עד־עולם הם עושים לו שנה־שנה ‘אל מלא רחמים’ אחרי כל נדרי לפי משאלתו העדינה, כי דבר טוב מזה לא דרש מהם.
לפני כמה מאות שנים ישב בפראג מלמד מסוים שנקרא ר' גרשון שגדינר, ולפי שהמלמדים היו גם בימים ההם עניים מרודים, נאלץ לגור בדיוטה החמישית, ששם גרים על־הרוב כל האביונים, ושעל־כן הדירות שם עזובות, המדרגות גרועות, חלוני־הפרוזדור בלא־מסגרות ובלא־שמשות, והירח מעמיק לצפות בהם בפניו החיוורות בלילות־חורף החרישים ורוחות־סתיו משיבות בעדם את העלים הכמשים של הצפצפות, שבהן מקושטות שם הדרכים, כי מי בעל־בית ידאג לדירותיהם של דייריו העניים, ואפילו הם מדקדקים לשלם לו שכר־דירתם היקר־בערך מדירות העשירים. לא, אין הוא מתקן אותן לעולם, משום שהוא בטוח, כי העני לא יחליף את דירתו מכמה טעמים. ראשית, משום שאין לו דמי־קדימה לדירה חדשה; שנית, משום שכבר יש לו אשראי בחנויות־המכולת ברחוב־מגוריו, ואם כי חובותיו ודאי מועטים, הרי לסלקם ולסדר לעצמו אשראי ברחוב אחר, שוב אין הוא, המיסכן, מסוגל, שעל־כן הוא מוסיף לכורחו להרקיב באותה דירה עצמה, שהיא לחה, קרה, עשנה, ובלא כל נוחיות, בלא גג, בלא ריצפה, עד שהוא לוקה ומובא לבית־החולים. אולם נחזור לסיפורנו. הוא גר בדיוטה החמישית, ובעליו כבר נתכוון לטלטלו לדיוטה השישית, כי באותו זמן לא היו לו תלמידים ללמדם. אולם לעת־עתה היה זה מן הנמנע, כי אשתו היתה קרובה ללדת, והעלייה למעלה לא היתה לה באפשר והפצירה כי יאריך רוחו עד לאחר הלידה. אולם לאסונו אחזוה חבלי־הלידה בליל־שבת בשעה שתים־עשרה בערך, כשכבר כבו הנרות והלילה היה חָשוך ומושלג, כי עוד היה חורף בשלהי־שבט. ואף־על־פי שבשעה כזאת מותר על־פי־דין להעלות אש, החמיר הוא עם עצמו, או שלא ידע את הדין, ורץ למטה לחפש לכך נוצרי. ולפי שהשעה כבר היתה מאוחרת ולא נראתה נפש ברחוב, נכנס אל המשמר, שהיה לא רחוק מביתו, וביקש מעם הקאפּראל שיתן לו חייל, שיקבל על־זאת מידו לגימת יין־שרוף ברחבה וחתיכת דג לבליעה ועוד לגימה אחת. והחייל התבשם כל־כך, שלא מצא בשובו את הדרך הנכונה ותעה בחלון פתוח של הפרוזדור ועם שגגת־פסיעתו הראשונה נפל אל המרצפת ונהרג בו במקום. מובן, מה היתה רוחו של המלמד, מששמע את הנקישה והזעקה הנוראה. ירד מיד אליו והתחיל לשובבו, לזרוק עליו מים קרים ובראותו כי כבר אחרי ככלות הכול, מיהר אל הקאפּראל וקרא אותו מן המשמר החוצה, נפל לרגליו וסיפר אסונו של החייל ההוא. ‘הריני קודם־כל ביד השם, ואחר כך בידך – אמר לו – רחם עלי, על אשתי וילדי, וביותר על כל העדה היהודית. כי אך יוודע כי בגללי נהרג, ודאי יאמרו הנוצרים, כי עשיתי זאת במזיד, משום שאנו צריכים דם לפסח. והרי עלילת־דם ואלפי אנשים חפי־מפשע יאבדו’. הקאפּראל הרהר רגע ואחרי־כן אמר לו: ‘קח כמה אנשים מן הבית ושאהו לבית־מרזח שיחשבו, כי השתכר יתר מדי’.
המלמד הודה לו ועשה כדבריו. עם־זאת לא שקט, כי התיירא, שמא הקאפּראל יגלה את הדבר, שעל־כן, מיד עם הנץ הלך אל הרב וסיפר לו כל המעשה. הרב נסער ביותר, והקהיל אסיפה גדולה, ופסקו, שיקראו לו לקאַפראַל אל הרב ויתנו לו מתנה אלף טאלר, ובלבד שישתוק. אולם הקאפּראל סירב ליקח מעות. ‘לא, היו בטוחים בי – השיב לו – ודאי שלא אומר בזה מלה, כי אני עצמי ילד־יהודים, הורי גרו בהונגריה בשלטונו של אדיר גדול, וכשלא היה בידם לשלם את החכירה, לקח ממנו את ארבעת ילדינו כמשועבדים, כולם נערים יפים ובהמשך־הימים מסר אותנו להיותנו חיילים. הייתי אז בן שתים־עשרה וכבר למדתי גמרא והניצוץ היהודי עודו מהבהב בלבי, והנני מודה להשם, שיש בידי לעשות טובת־מה לקהילתכם היהודית החסודה. ואיני רוצה ליקח כסף, היו אפוא בטוחים, כי על־ידי־כך לא יבוא כל אסון. החייל כבר נקבר ואני דנוני בשלושים מלקות על שהנחתיו לצאת בלילה את המשמר’.
‘ואף־על־פי־כן’ – אמר הרב – ‘לא נרצה להניחך בלא שכר’. ‘שכר על דבר כזה’ – נענה הקאפּראל – ‘הוא בידי האלוהים בלבד, ומכם אין אני מבקש בלתי אם זאת, כי תעשו מה לנשמתי שנכתמה עד כה בדברים אסורים; ראשית רצוני, כי תשתמשו בכסף, שביקשתם לתת לי, לשם תלמוד־תורה, ושנית כי אחרי כל נדרי תעשו מלא רחמים אחרי, כי אנו יוצאים בעוד ימים אחדים למלחמה בתוֹגר, ועל הרוב חוזרים משם מעטים מאוד, מי יתן אחד לעשרה’. ‘וזה ייגמל לך, בני’ – השיב לו הרב –’ועם כל אלה אני מברכך בנסיעה צלחה, כי תזכה לחזור בבריאות, בעושר ובכבוד, ובטוחני בשמו יתברך הנקרא שומר ישראל כי יהי גם שומרך במלחמה הזאת בזכות שהצלת את עדרו הקטן בפראג מאותה פורענות. ושוב אני בטוח, כי מקומך בעולם הבא יהיה בין צדיקים גמורים, שכן קנית לך שם מקום נעלה בשעה אחת'.
אותו קאפּראל בכה רוב בכה ונשק את יד הרב, נפרד מעליו ומכל הגדולים שהיו באותו מעמד ויצא במהרה למלחמה. והרב קיים את דברו; בכל שנה ביום כיפור, אחרי כל נדרי, היו עושים לו בבית־הכנסת הישן הזה ‘אל מלא רחמים’ ברוב הדר, והגבאים היו מנדבים צדקה לנשמתו. והדבר נכתב בפנקס, שהמנהג הזה יהא נוהג לעולם־ועד. מקץ שש שנים בא לפראג גדוד חיילים הונגריים בעונת־אלול. הגדוד היה עשיר מאוד, הקצינים היו מבני האצולה הגדולה, ואילו הממונה עליהם היה איש יקר־חן, אוהב ישראל, ועל־כן ביקר עם שלישיו בבית־הכנסת הישן הזה בכל נדרי. הקבילום שם בפנים מאירות, הושיבום על האלמימר, וחרדת־קודש אחזתם בשמעם את החזן אומר, כל נדרי, עם מקהלה גדולה, שהיתה מלוּוית עוגב (כי כן היה שם המנהג אז) ובראותם קהילת יהודים, כמה אלפים נפש, לבושים לבן עומדים בגודל פחד ואימה כרוחות־קודש שם למעלה סביב כיסא הכבוד לשמוע מאמרו וגזר־דינו. וביותר נפלאו בשמעם את התפילה החגיגית, אל מלא רחמים, כי הכול נעתק ללשון אשכנז וישאלו: ‘מי הוא זה שזכה לכבוד גדול כזה, אל נכון היה רב גדול או סתם קדוש?’.
‘לא רב, לא קדוש’ – היה המענה – ‘כי אם אחד שהיה לפנים מליץ טוב לקהילה היהודית הזאת והצילם מפורענות גדולה’. ‘נאה מאד, נאה מאד’ – נענה הגיניראל – ‘אשמח לראות, כי העם מכירים טובה לאדם שהיטיב עמהם’. ומיד ירד מן האלמימר להודות על כך לרב, ושם התוודע לו, כי הוא־הוא הקאפּראל שנעשה עליו פה מלא רחמים, שכן ברכת הרב נתקיימה – הוא הצליח מאוד במלחמה, ומאז עלה מעלה־מעלה עד שנעשה גיניראל.
למחרת בא אל הרב וסיפר לו את מוצאותיו עד עתה. הודה לו על כי שמר מוצא־פיו, ונדר כסף הרבה לצדקה. והרב הראה לו, כי המנהג לעשות שנה שנה אחרי כל נדרי ‘מלא רחמים’ כבר נכתב בפנקס לדורי־דורות, אף הראה לו דרכי קודש לנהוג בהם, לשם יהידותו, בהיותו בצבא ואיך ינהג אחר כך. מובן, כי כבר הפסיקו אמירת ‘מלא רחמים’ כל ימי חייו, ובסוף ימיו הלך לאמשטרדם ויצאו עליו שנותיו האחרונות כישראל כשר. ומיד עם פטירתו הודיעו לפראג וחזרו לעשות אחריו מלא רחמים וכן עושים עד עצם היום הזה.
ב. ‘מלא רחמים’ השני בסטאמבול 🔗
גם בסטאמבול יושבים יהודים מקדמת־דנא, בעוד נקראה ביצאנץ והיתה נתונה לשלטונם של הרומאים, גם בה באו על היהודים גזירות גדולות ורדיפות גדולות, והתענו שם עוד שנים הרבה, אף בימי ממשלתו של השולטן התורכי מוּראד הרביעי, שציווה להחריב את בית־הכנסת ואף גזר כי לא יורשה להיבנות לעולם, וכן עמד חרב למעלה ממאתיים שנה. ועם־זאת לא אבד שמו הקדוש ולא נמר ריח שמו הקדוש בין היהודים שם, והיו באים להתפלל בימי־התשובה, ובימי־התעניות, כדרך שבאים עכשיו אל הכותל המערבי, והיו מספרים עליו פלאות הרבה. כן, למשל, היו מספרים כי פלוני יווני או תורכי, שנפנה אליו לצרכיו, היה נמצא מת. אם מי מהם נטל לבֵנה או אבן ושיקע אותם בבניינו, התמוטט עד מהרה. אם נתעתה שם בהמה או כלב, היתה נופלת לבֵנה והורגתם. אף היו משתמשים בשברי־חורבתה לעשות סגולות ורפואות, והיו מתפללים שם על הטובה בימי צרה. קיצורו של דבר, בית־כנסת זה היה מיוּרא ומכובד על יהודים ועל תורכים, שאפילו הממשלה גופה היתה חסה עליו, ולא הניחה להעזר במגרשו לעניין אחר, אף כי היה לה צורך גדול להעמיד שם קסרקט, ולא הניחה להזיז לבֵנה מלבֵנה, אבן מאבן, אם כי היתה מהלכת שמועה על אוצרות גדולים הטמונים ביסודותיו.
מסתבר, כי היהודים שם משאלת־לבם היתה לשוב ולבנות את החומות, וכמה וכמה פעמים הזילו רוב כסף, העמידו מליצים גדולים לפני השולטן, אולם יגיעתם יגיעת־שוא. לאמור, משום שאיש מהם לא רצה לעבור גזירתו של מוּראד הרביעי שהיה שולטן אדיר, ושמו קדוש היה בעיני התורכים. אפילו בימי שבתי צבי, כשהיהודים בתורכיה היו במעלה גדולה, שכן פֶלדמארשאל יהודי כבש את האי קאנדיה, לא יכלו לפעול, כי בית־הכנסת ישוב וייבנה, וכבר התייאשו מזה, ובית־הכנסת שמם שנים הרבה עד שנת 1780, שבה היה שולטן סלים הרביעי, שיותר משהיה בן־אסיה היה בן־אירופה, שכבר הנהיג מנהגים אירופאים הרבה בתורכיה.
בימיו היה יהודי בטריוסטי ושמו דוד מלפוּרגה. הוא היה אז אלוף־עושי־הלהטים בכל אירופה. הוא למד בהודו המזרחית מפי עושי־הלהטים והבראמינים שם, היודעים הרבה מאוד מסודות־הטבע, ובמעשי־להטיו הרעיש את העולם. הוא הראם בכל חצרות המלכים והקיסרים ובכל התיאטראות הגדולים שבכל הבירות תמורת ממון כבד, ונעשה בדרך־כך גביר עצום. והנה נקרא גם לסטאמבּוּל להראות להטיו לפני השולטן, ובאותו מעמד היו המופתי (האפיפיור התוּרכי), הווזיר הגדול וגדולי הדיוואן (פארלאמנט), והאהובות שבאנשי־השולטן, שישבו ביציע והביטו מבעד לצעיף. וכן היו כמה בעלי־השבעות וכשפים ערביים, אף עושי־להטים תורכיים, כדי להבחין אם הוא עושה את להטיו בכישוף או בהשבעות או באמצעים פיסיים. אולם הוא שׂחק על כולם, כי אף אחד מהם לא הבין, כיצד עשה זאת. ועתה נסַפר משהו מלהטיו שהצטיין בהם שם. ציווה להביא גיגית גדולה מלאה אדמה, זרעה פרג לעיניהם, כיסה אותה מפה גדולה והניחה בערך מחצית־שעה, שבה העסיק בינתיים את הקהל בלהטים אחרים. אחר כך הניף את המפה וכבר נמצאו קצת פרגים בגמר־בישולם וקצתם עוד היו מלבלבים.
עד מהרה הראה מעשה־להטים גדול מזה, ציווה כי אחד הכּשפים או בעלי־ההשבעות או רבי־מג, יתייצב על שולחן קטן, נתן לו להריח מה מבקבוק קטן, וכיסה אותו צעיף רחב, והנה נראה כי עולה ובוקע ממנו אֵד סמיך שמילא חללו של האולם אולם משפג האֵד, לא נראה על השולחן לא אדם ולא צעיף, וכשהתחילו לחפשו נמצא עומד בפינת החצר כנדהם ולא ידע כיצד התגלגל שמה. וכן שפך קדרה פרג לתוך כיס־מחטים קטן ואחר־כך חזר ושפכה לתוך הקדרה ומילא אותה פרג. אחר־כך העביר על משי פין כחול, שנמתח על גבי מסגרת ארוכה ששיעורה מלוא רוחב האולם, דמויות צללים, שכל אַחַד הצופים הכיר בהן את מיודעו או ידידו שנפטר מכבר, וכל אחד אחזתו אימה וזוועה. אמנם, אין אלה קסמים; ביסודה של האמנות הזאת מונחת ידיעה עמוקה באוֹפּטיקה (כלומר חכמת הראייה וההארה), עם־זאת לא היה שם שום אחד שהיה מסוגל לחדור לעומקו של דבר והכול נחשב כמחוץ לדרך הטבע. ‘העולם שיחק לו המזל – נענה השולטן לבעל־הלהטים – שאין אתה רמאי שאילולא כן יכולת בפלאות אלה להטעות עולם מלא, לעשות דת חדשה כמעשה שבתי צבי בארצי לפנים. והנה גרמת לי עונג רב, מה שכר אתן לך? בקש וייעשה לך ככל שיד השולטן מגעת’. ‘שולטן גדול! – נענה דוד – ממון אין אני צריך, כי רב לי רב. אולם אין לי בן שיזכיר את שמי’, ‘ודבר זה – אמר השולטן – אינו בכוחו של אדם ואיני כאלוהים’. ‘ועם זאת’ – נענה בעל להטים – ‘יש בידך להטיב עמי לתת לי דבר טוב יותר, תן נא למעני את הרשיון לבנות בית־כנסת שומם זה וזה, או אז יקוים בי הפסוק: ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות; כלומר בבתי־מדרש שלי’.
‘וזה יקום’ – אמר השולטן, ומיד שלח לקרוא מהנדסיו שיציינו מקומו של בית־הכנסת, עד היכן מקומו מגיע, ולעשות תרשים הוצאותיו, ובמשך שנתיים הושלם. ומי יצייר שמחתם של קהל־היהודים שם, היו שם ימים טובים על גבי ימים טובים ובעל־הלהטים נשאל, מה שכר הוא דורש מעם הקהל. 'אני דורש מכם מה שדרשתי מעם השליט הגדול, לאמור כי זכרי יעמוד עד עולם בבית־מדרשכם, כי חסוך בנים אנוכי. הבטיחו נא לי לומר למעני אחרי מותי בבית־הכנסת הזה, תמיד לאחר כל נדרי, ‘מלא רחמים’. ‘וזה ייעשה לך’ – ענו לו, ומקיימים דיבורם. המעשה הזה חרות בבית־הכנסת בלוח־אבן עד היום.
משהו מסיפור־מעשה זה ניתן לקרוא בספר ירושלים, בספר מצב היהודים; אנו העתקנו אותו מספר עלים לשבת (שבת־בּלאַט). זהו ספר שבו מסופרים סיפורי־יראים לנשים ולאנשי־עסק, שכל ימות השבוע אין שעתם פנויה לעסוק בקריאת ספרי־יראים, וכן מעשים שאירעו לאחינו בכל הזמנים ובכל הארצות, שהיתה תמיד השגחה פרטית עליהם, ומהם חיזוק אמונה גדול. סיפורי־מעשיות כאלה היו בידינו עוד בהיותנו במצרים, כמובא במדרש פרשת שמות ה': מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משעשעין בהם משבת לשבת לומר־שהקדוש־ברוך הוא גואלם; כלומר היהודים היו להם שם מגילות שלימות שכתובים בהם סיפורים יפים שמתוכם ניכר, שהקדוש־ברוך־הוא יגאלם והיו מחיים בהם את נפשם משבת לשבת.
ג. ‘מלא רחמים’ שלישי באסקאנט שבעומקה של 🔗
וולאכיא
בימי גזירת ת"ח, כשהקדרים יושבי־קרים החריבו ערים הרבה באוקראינה ובוולאכיה ורצחו ריבואות בני־אדם, יהודים ונוצרים, הרי כשכבר היו הקדרים קרובים לאותה עיירה קטנה לבשו יהודיה, מגדול ועד קטן, אנשים ונשים, תכריכים, והיום היה דווקא יום כיפור, ויצאו כולם חוץ־לעיר לא הרחק ממחנה הקדרים, והתייצבו כולם בעיגול גדול; הרב והחזן ומשורריו עמדו באמצע, שני אנשים אלה היו בקיאים מצויינים איש איש בענייניו, הרב היה גאון גדול, דרשן גדול, חכם גדול, יתר־על־כן בעל קומה נאה וזקנו ארוך ולבן, והוא הדין החזן שהיה אדם חשוב, למדן, ירא־שמים גדול, ובעל מנגן גדול, שראוי היה לו להיות חזן בגדולה שבקהילות.
היו שם אז בערך כמה אלפים, ועם זאת עמדה דממת־מוות, שלא הפריע אותה אלא בכי תינוק. לא נשמעו לא אנחה ולא זעקת־קינה או יללה, כי כל לב התכווץ מאימה, שבדוחק היו יכולים לנשום. בדממת־קודש זו דרש הרב דרשה קטנה לאמור: ‘אחי יקירי, חכמינו אומרים: כל המומתין מתוודין, כלומר אלה שמיתתם קרובה, חייבים להתוודות, ומנהג זה נהוג אפילו בין הנוצרים; הממשלה שולחת תמיד כומר להכינו למיתתו בווידויים ובתשובה. ובכן, אחי ואחיותי, כולנו נגזרה עלינו מיתה, ועמידתנו בגיא־המשפט, ואף יום כיפור היום; תנו לי, לרבכם, להכניסכם למיתה. עוד שהות לכם במעט הרגעים לחזור בתשובה שלימה; בקשו זה מזה סליחה ומחילה על כל חטא שחטאתם זה לזה הן בענייני ממון והן בענייני כבוד, ועד מהרה תתפייסו עם קונכם’.
אך הגה הרב את המלים האלה ונפלו זה לזרועותיו של זה ונשקו זה את זה ומחלו זה לזה בלבב שלם. אחר־כך אמר עמהם הרב מלה במלה את הוידוי הגדול ונשפכו נהרי־נחלי דמעות, ומה שנשתייר בכיס־הדמעות סחט החזן באמירת ונתנה תוקף, וביותר במלא רחמים שעשה לקהילה כולה. אולם זמרת שתי תפילות האלה היתה מרעישה ונוראה כל־כך, שנמשכו לה שרי־צבא־הקדרים לראות מקורה, מי ומי הם הזמרים הערֵבים וניצבו ככלונסאות מרוב השתוממות ופחד, בראותם כמה אלפי בני־אדם עומדים לבושי־תכריכים והחזן מזמר עליהם כעל מתים וכעל קבורים.
אחד מהם ניגש אל החזן ושאל אותו: טקס זה מה פירושו? החזן הסביר לו הכול: אנו מכינים את עצמנו למיתה, והתפילה שאני מזמר כוונתה, כי השם בחסדו יקבל את אשמותינו, כי אנו מוכנים למות על אמונתנו כשאר הערים. המלים האלה נגעו עד לב שר־הצבא, שהבטיחם כי לא תיפול שערה מראשם ארצה, ואף ציווה לתת להם בהמות שישחטו לעצמם. ואותו שר צבא־הקדרים קיים את דברו ולא נפל צרור משערם ארצה. ולפי שההצלה הזאת באה להם אך בזכותו של החזן, הבטיחו לו לעשות עד־עולם ‘מלא רחמים’ בבית כנסתם בכל יום כיפור אחרי כל נדרי, כי היה חסוך־בנים.
[‘דיא דרייא מלא רחמים’, ווילנא תרל"ג, 1873]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.