שיחה עם ד"ר חוה יבלונקה    🔗

מהחוג להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל־אביב.

האבולוציה הדארווינית עברה גלגולים רבים מאז ראתה אור ב־1858. על־פי תורה זו הצטברות איטית של שינויים זעירים, המתחוללים באופן אקראי בחומר הגנטי של בעלי החיים ועוברים בתורשה מהורים לצאצאים, אחראים להופעת מינים חדשים בטבע ולהתפתחות מגוון רחב ועשיר של תכונות ואברים חדשים. מה שחורץ את גורלן של התכונות והצורות החדשות הללו – אם להשתמר ולעבור בתורשה לדורות הבאים או להיעלם – הוא הברירה הטבעית, או במילים אחרות: מידת התאמתם של הדברים החדשים לתנאים הסביבתיים השוררים במקום.

הדארוויניזם המודרני לא זהה בכל פרטיו לתיאוריה המקורית. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים נוסף לה הבסיס הגנטי, תחום שהיה זר לחלוטין לדארווין.

ומסינתזה זו נוצר הניאו־דרוויניזם. פענוח הקוד הגנטי בשנות החמישים העמיק את הבנתנו בתהליכים האבולוציוניים ברמה המולקולרית, וידע זה סלל בשנות השישים והשבעים את הדרך לסינתזה חדשנית של וילסון, אותה כינה “סוציוביולוגיה”. על־פי משנה זו, לא הפרט עומד במרכז האבולוציה אלא הגנים שלו. מסקנה: אריות, קופים, ציפורים ובני־אדם אינם יותר מאשר אמצעים שפותחו על־ידי הגנים כדי להפיץ את עצמם.

להשקפה זו יש כמובן משמעויות מטרידות, ואכן בעקבות ספרו של וילסון נפתח ויכוח מדעי־ציבורי סוער, שבמהלכו הוצעו אינטרפרטציות שונות ומגוונות של הדארוויניזם. והשאלה היא עד כמה יש בגישות אלה משום קריאת תיגר על העקרונות הבסיסים של האבולוציה הדארווינית.

ד"ר יבלונקה: כפי שאמרת, הסוציוביולוגיה מנסה להסביר את התפתחות ההתנהגות במונחים של אבולוציה של גנים, של שינויים גנטיים שקורים במהלך האבולוציה. כמובן, הסוציוביולוגים מודעים היטב לעובדה שהגנים מספקים רק חלק מהתנאים ההכרחיים להתפתחותן של תכונות. כדי שתכונה התנהגותית כלשהי תתפתח, צריכה להתקיים אינטרקציה בין הגנים לסביבה.

ינאי: מהסוציוביולוגיה נוצר הרושם שלא הפרט מתמודד עם הסביבה, אלא הגנים. היא כאילו מתעלמת מבעל החיים, מיצר הקיום שלו, ומתייחסת אליו כאל משהו משני לדבר האמיתי, שהוא: האינטרס העליון של הגנים להפיץ את עצמם. כאילו יש לגנים רצון, אינטרס, מטרות ויעדים.

ד"ר יבלונקה: לגנים אין כמובן אינטרס, לא רצון ולא יעדים. זו רק צורת דיבור שנועדה להבהיר רעיונות מסוימים. אחד הנושאים בתחום האבולוציה של ההתנהגות, שהסוציוביולוגיה התמודדה אתו בהצלחה, היה בעיית האלטרואיזם, שהטרידה את החוקרים כבר בימיו של דארווין. השאלה שעמדה ביסוד הבעיה הזאת הייתה: איך ייתכן שיש בעלי חיים המקריבים את עצמם לטובת פרטים אחרים? כלומר, מה מניע פרט לסייע לפרט אחר ולתרום בכך להישרדותו, על חשבון סיכויי הישרדותו שלו? העניין הזה הוא פראדוקסלי. כי אם פרטים אלטרואיסטים בעדה מופעלים על־ידי גנים אלטרואיסטים, ואם התנהגות אלטרואיסטית מקצרת את ימיו של האלטרואיסט, אזי פרטים אלטרואיסטים מולידים פחות צאצאים. ואם זה כך, אזי אחוז הגנים האלטרואיסטים באוכלוסייה צריך לפחות בהדרגה – עד להעלמות מלאה. למרות זאת, אנחנו רואים הרבה אלטרואיזם בטבע, הרבה מאוד מקרים של הקרבה עצמית ועזרה לזולת. איך זה יכול להיות? ובכן, צריך כנראה למצוא הסבר להתנהגות האלטרואיסטית לא במונחים של טובת הפרט. טובת הקבוצה הוא מושג בעייתי, כי אם הקבוצה נבנית ממעשיו האלטרואיסטיים של הפרט, ואם מספרם של הפרטים האלטרואיסטיים מצטמצם בהדרגה בקבוצה, סוף הקבוצה להתפורר. צריך לחשוב במונחים של יחידות ברירה אחרות. למשל, הקבוצה או הגֵן. זו הסיבה שעברו לחשוב במונחים של טובת הגֵן.

ינאי: איך העמדת הבעיה על בסיס הגנים פותרת את הבעיה?

ד"ר יבלונקה: דארווין כבר סימן את הכיוון כאשר התייחס לתופעת האלטרואיזם אצל נמלים ודבורים. בשתי המשפחות האלו יש כת גדולה של פועלות, שוויתרו על פוריותן לטובת המלכה, והן משקיעות את כל מרצן לטובת הכלל. במסגרת הפעולה למען הכלל, הן גם מקריבות ללא היסוס את חייהן על־ידי עקיצת חיות המתקרבות לכוורת. דארווין שאל את עצמו איך התפתח אלטרואיזם כפול זה – גם הקרבת הפוריות העצמית לטובת המלכה וגם התאבדות לטובת הכוורת. ואז עלה בדעתו הרעיון שאולי צריך לחשוב במונחים של ברירה טבעית לא בין פרטים, אלא בין משפחות. כלומר, יחידת הברירה הטבעית היא המשפחה, לא הפרט. ומאחר שהמעשה האלטרואיסטי תורם לשלומה של המשפחה וליצרנות שלה (במונחים של מספר יותר גדול של פרטים במשפחה) הוא זוכה לתמיכתה של הברירה הטבעית.

ינאי: התחשיב הכולל של הגנים הזהים, מה שקרוי ברירת שאירים, עומד גם ביסוד הסוציוביולוגיה. מה הייתה אם כן תרומתה המקורית של הסוציוביולוגיה לרעיון הזה: הגנים כיחידת יסוד של הברירה הטבעית?

ד"ר יבלונקה: דארווין חשב במונחים של משפחות וקרבת משפחה; כמובן לא במונחי גנים. ההסבר הגנטי אומר, שכאשר פרטים מקריבים את יכולת ההתרבות העצמית לטובת קרובי משפחתם, כמו אצל הדבורים, צריך לחפש את ההסבר בעוברה שכל הפרטים במשפחה נושאים מספר גדול של גנים זהים. לכן, אם מעשה ההקרבה של הפרט משפר את סיכוייהם של קרובי משפחתו לשרוד ולהתרבות, יש בזה כדי לשרת בעקיפין גם את האינטרסים שלו, כי הצאצאים שלהם נושאים גם את הגנים שלו.

ינאי: אם הבנתי אותך נכון, אֵם המגדלת שמונה צאצאים, כדאי לה להקריב את חייה למענם, מאחר שכל אחד מהם נושא 50% מכלל הגנים שלה. על־פי סיכום חשבונאי פשוט, מותה יגדיל את מספר הגנים שלה באוכלוסייה פי ארבעה.

ד"ר יבלונקה: בהערכת הכדאיות הגנטית של המעשה האלטרואיסטי צריך כמובן להביא בחשבון את סיכויי צאצאיה לשרוד בלעדיה, וגם את הסיכוי שהיה לה להעמיד דורות נוספים של צאצאים אם הייתה נותרת בחיים. המסקנה מתרגיל מחשבתי זה היא חד־משמעית: המטבע העובר לסוחר באבולוציה נמדד במספר הצאצאים שהפרט יכול להשאיר אחריו.

ינאי: לכן, מה שנראה לנו כאלטרואיזם איננו אלא אגואיזם טהור, כיוון שמעשה ההקרבה של האֵם שירת היטב את האינטרסים שלה.

ד"ר יבלונקה: נכון, רק שהמושג אגואיזם ברמת הגנים הוא חסר משמעות. אנחנו יכולים לדבר על הקרבה עצמית של פרטים, אבל איננו יכולים לייחס לגן כוונות ומטרות. הדיבור על אגואיזם של הגנים נועד להבהיר שמתייחסים לגן כאל יחידת הסלקציה של הברירה הטבעית. מבחינה מחשבתית זוהי גישה מאוד פורייה, אבל כשהיא מקבלת מעמד של הסבר בלעדי לכל תופעה אבולוציונית, נוצרת בעיה. הגישה הזאת מתעלמת משני דברים. האורגניזם והגנים שלו אינם משהו סביל שעליהם פועלת הברירה הטבעית; הפרט יוצר בפעילותו ובהתנהגותו את סביבת הסלקציה שלו. כלומר, את הסביבה הפועלת על סיכויי השרידה והרבייה שלו עצמו. שנית, את הסביבה שהפרטים יוצרים הם מעבירים בתורשה לצאצאיהם. אתן לך דוגמה שדארווין השתמש בה. כאשר תולעי קרקע מעבירים דרך מערכת העיכול שלהם את האדמה, ואגב כך מסננים ואוכלים את החיידקים השורצים בה, הם משנים את תכונות האדמה ויוצרים בכך סביבה חדשה לעצמם ולצאצאיהם. זאת אומרת, הסלקציה המופעלת על התולעים ועל צאצאיהם מושפעת מהשינויים שפעילותם יצרה באדמה. דוגמה אחרת, שאנחנו מכירים היטב, היא אנו עצמנו. בני אדם יוצרים תרבות, וזו מגדירה את סביבת הסלקציה שבה אנו חיים. כמו התולעים, אנו יוצרים את הסביבה המעצבת את קיומנו והמשפיעה על עתידנו. במקרה של האדם, האבולוציה פועלת בו זמנית בשני מישורים המצויים בקשרי גומלין: אבולוציה גנטית ואבולוציה תרבותית.

ינאי: לפני שאנחנו עוברים לתרבות, הייתי רוצה לחזור לרגע לדבורים. על פי ההסבר הסוציוביולוגי, הפועלת מגלה נכונות להתאבד בהגנה על הכוורת, מפני שהזהות הגנטית שלה עם חברותיה מגיעה ל־75%. נניח ששיעור הקירבה ביניהן היה רק 50%, האם נכונותן להתאבד על הגנת הכוורת הייתה פוחתת? איזו אלטרנטיבה יש לה לחיים המשותפים בכוורת? השאלה שלי היא, האם הסוציוביולוגיה לא טעתה בדגש שהיא שמה על הקירבה הגנטית כעל ההסבר המרכזי להתנהגות האלטרואיסטית?

ד"ר יבלונקה: השאלה שעל חוקרי האבולוציה לשאול במקרה זה היא איך הגיעה הדבורה למצב שאין לה אופציה לחיות לבד. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהאבולוציה מתחילה בפרטים בודדים, סוליטריים, וכי החברתיות מתפתחת בהמשך. אם הנחה זו נכונה, אזי השאלה שלנו היא איך מתפתחת חברתיות ואיך מתפתח שיתוף פעולה בתוך מערכת חברתית. יש לכך מספר הסברים אפשריים, בנוסף על ברירת שאירים המבוססת על קרבת משפחה. למשל, הסביבה החברתית יכולה לתרום לכשירות הפרט, במובן זה ש“כדאי” לו להשתייך לקבוצה, מאחר שהיא מעלה את כשירותו היחסית. ייתכן גם שיש יחסי גומלין בין פרטים, כך ש“טובה” שפרט אחד גומל לאחר יוצרת הדדיות, קרי: הפרט שנעזר יעזור למי שעזר לו ושניהם ייצאו נשכרים. אבל כאשר עושים את שיקולי הרווח וההפסד לפרט, צריך לזכור שקיימים מספר ערוצים להעברת מידע מדור לדור. הערוץ הגנטי אינו בלעדי, ולכן האבולוציה אינה מתרחשת בערוץ זה בלבד. ההסברים המבוססים על גנים נותנים תשובות טובות, אבל – לדעתי – חלקיות, כיוון שהן לא לוקחות בחשבון את העובדה שבקרב כל היונקים והעופות יש העברת אינפורמציה גם בדרכים לא גנטיות. אפילו אצל חרקים מתקיימת העברת מידע בצורה נרכשת, לא מוּלדת, הרבה יותר גדולה מכפי שאנחנו חושבים. לא כל שכן אצל ציפורים ויונקים, המעבירים דרך הטיפול ההורי הרבה מאוד אינפורמציה לגוזלים ולגורים. לא מדובר כאן באיזושהי תופעה אזוטרית, מקרית או חריגה, אלא בהעברה שיטתית של מידע מדור לדור. זה דבר שקורה כל הזמן בקרב יונקים ועופות. אם נתעלם מהעובדה הזאת בהסברים האבולוציוניים שלנו, הם יהיו הסברים לא מספיק טובים. אין פירוש הדבר שהסברים גנטיים – במונחים של קרבת משפחה, טובת הפרט או יחסי הדדיות – אינם נכונים. הם פשוט לא מספיקים.

ינאי: נדמה לי שהחולדות במחקר של פרופ' טרקל, המלמדות את צאצאיהן איך לקלף אצטרובלים של עצי אורן, הן דוגמה מצוינת למערכת למידה לא גנטית. אבל, וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין התנהגות מולדת להתנהגות נלמדת. אם שריפה גדולה תכלה את כל יער עצי האורן, עד שיצמחו עצי אורן חדשים יגדלו דורות של חולדות שלא יידעו מהם אצטרובלים, ועל כן גם לא יידעו איך לקלף אותם. האם עובדה זו לא עושה את המערכת הנלמדת למשנית מבחינה אבולוציונית?

ד"ר יבלונקה: תלוי עד כמה התכונה הזאת הייתה מבוססת באוכלוסיית החולדות, ועד כמה השפיע קילוף האצטרובלים גם על דברים אחרים בחיי החולדות. למשל, אם הן חיות על עצים, זה משפיע על סוג הטורפים שעליהן להיזהר מפניהם, על סוג הטפילים שתוקפים אותן וכמובן על המערכת החיסונית שאמורה להגן עליהן מפני הטפילים. לכן, גם אם צאצאי החולדות יאבדו את הטכניקה של קילוף אצטרובלים, ייתכן שסגנון החיים שהיה צמוד ליכולת הזאת יישאר. כלומר, יכול להיות שהן יקלפו משהו אחר, שהן יעשו הכללה מהיכולת הזאת לדברים אחרים. אני רוצה להדגיש, לחולדות ולעופות יש יכולת הכללה מאוד רצינית, ולכן כשהם לומדים משהו הם מצליחים בדרך כלל ליישם את היכולות הנלמדות בהקשרים חדשים.

ינאי: נוהגים לטעון, שהמפגש החשוב ביותר באבולוציה הוא בין הפרט לסביבה, או בניסוח אחר: בין הגנים שלו לתנאים הסביבתיים. הסביבה מפעילה לחץ על בעלי החיים, וכתוצאה ממנו עשויות להופיע תכונות חדשות או גם מינים חדשים. האם חלו שינויים במנגנון הדארוויניסטי הזה בעת החדשה? האם גם בימינו המפגש בין הסביבה לפרט הוא החשוב והמרכזי בתהליך האבולוציה?

ד"ר יבלונקה: אנחנו יודעים היום, שהמפגש בין האורגניזם והסביבה הוא מאוד דינמי. ככלל, בעלי החיים לא ממתינים בפאסיביות לסביבה ולברירה הטבעית שיערכו בהם סלקציה. בעלי חיים, וגם צמחים, משנים בהתמדה את סביבתם. הם חופרים חור באדמה כדי להסתתר בו, בונים כלים ומשנים את הסביבה בכל מיני צורות – גלויות ונסתרות כאחד. בכל רמה שמסתכלים על המפגש בין האורגניזם לסביבה מגלים את הדינמיות שלו. לכן, המחשבה שהאורגניזם נתון לחסדי הסביבה איננה מדויקת.

ינאי: דוגמה מובהקת של השפעה סביבתית היא המאבק המתנהל זה מאות אלפי שנים בין צבאים לנמרים. ככל שהברירה הטבעית משפרת את מהירות הריצה של הצבי, כן היא גורמת גם להשבחת הריצה של הנמר, מה שמנציח את התיקו ביניהם. השאלה שלי היא למה הברירה הטבעית מתמקדת בשניהם רק על יכולת הריצה? למה היא לא שמה דגש אצל אחד מהם על הגדלת המוח, דבר שהיה מקנה לו יתרון? למה לא עבר על החיות והעופות במהלך האבולוציה תהליך דרמטי של גידול בנפח המוח – כפי שזה קרה במין האנושי?

ד"ר יבלונקה: התהליך הזה קרה. יש עליה די רצינית בגודל המוח ביונקים וגם בעופות. יותר מזה, העלייה בגודל המוח כרוכה בהתפתחות של התנהגות חברתיות. לראיה, במינים היותר חברתיים בקרב היונקים, המוח גדול יותר מאשר במינים הפחות חברתיים.

ינאי: האורנגוטן הוא לא יצור חברתי, ובכל זאת מוחו גדול יותר מזה של קופים חברתיים, דוגמת הבבונים. הוא גם הרבה פחות מצליח מהם.

ד"ר יבלונקה: האורנגוטן הוא יצור יותר חברתי משחושבים, ואין ספק שמוצאו הוא מפרימט חברתי. יתרה מזו, ממדי המוח אינם ערובה להצלחה אבולוציונית. היצורים הכי משגשגים הם הג’וקים, והמוח שלהם – למרות שהוא ראוי להערכה רבה – הוא לא הצד החזק שלהם. גם החולדות מאוד משגשגות ומאוד אינטליגנטיות, למרות מוחן הקטן יחסית. מה שאני מתכוונת לומר הוא, שהמוח לא מהווה יתרון בכל תנאי.

ינאי: בכל זאת, התכונה הבולטת ביותר במין האנושי הוא המוח, שגדל פי שלושה בתקופה קצרצרה מבחינה אבולוציונית של שני מיליון שנה בסך הכול.

ד"ר יבלונקה: אין ספק, שהאדם מאוד הצליח כמין.

ינאי: יותר מהג’וקים?

ד"ר יבלונקה: פחות מהג’וקים. התפתחות המוח הענקי אצל האדם היא תעלומה. איננו יודעים מה היה הלחץ הסביבתי שהביא לעלייה כל־כך דרמטית בנפח המוח בזמן כל־כך קצר. אחת הסברות היא שאת מנוע הגידול צריך לחפש בתרבות. זאת אומרת, שהאבולוציה התרבותית והמורכבות של החברה האנושית יצרו סביבת סלקציה שדחפה לעלייה בגודל המוח. למעשה, הן יצרו משוב חיובי: ככל שהמוח גדל, כן יצר האדם סביבה יותר מורכבת, שהביאה בתורה לעלייה נוספת בגודל המוח. המוח הנוכחי שלנו הוא תוצר של פעולת גומלין בין אבולוציה תרבותית לבין אבולוציה גנטית. השאלה אם זה טוב או לא, ולכמה זמן זה טוב, ימים יגידו.