א. בעיות    🔗

מהו הכח היצוק בקומץ־עלים הלזה, שהניח אחריו פייארברג לירושה, שפעולתם עלינו לא פסקה במשך שלשים שנה ומעלה, וטעמם עוד עומד בהם לבלי התנדף? מהו סוד ערכו של ספר־רשימות מעורבב זה, הכולל מספר ספורים ושני מאמרי־בקורת, ושנספחו בסופו גם שני “מכתבים מוואהלין”, למען הרבות את מכסת־הדפים העלובה? למה נזכר שמו בספרותנו, בין כשלעצמו ובין בהזדמנות ואגב־אורחא, לפרקים קרובות ביותר, − כאילו מן הנמנע לפסוח עליו, באין אופן? איככה נקלט פייארברג בשפע לבלי דגם, בכל חריסטומטיה – ומה זכותו של עול־ימים זה, שהעיר העברית הראשונה בארץ־ישראל קראה רחוב על שמו? כיצד עלה לו לעלם שחפני זה, שאוכּל בשלהבתו בכ"ד שנות חייו, כמספר כתבי הקודש וכמנין עשרים וארבע שנות מיכ"ל – לזעזע עולמנו הדל מן הקצה אל הקצה?

 

ב. צומת־שרשים    🔗

פרצוף רוב האמנים, הולך ומתחוור בהמשך השנים, מתוך הצטרפות קו לקו, שרטוט לשרטוט, עד שנעשה מסוים ובולט לעינים. ברם יש יחידים, בודדים, שימיהם חוצצו בגזרת הגורל, וקלסתר מראיהם אינו מספיק להסתמן, קוים קוים, ברבות השנים. מהות עצמיותם לא הגיעה איפוא בעין לגמר בישולה. ובכל אלה הנם עומדים ביצירתם למולנו במלוא שעור־קומתם וצביונם המלא…

אחד מהמה הנהו – מרדכי זאב פייארברג.

כיצירתו של מיכ"ל כך גם זו של פייארברג מזכירה מבלי משים צומת־שרשים עבותה ומשזרת במעבה שכבת־האדמה, למרות דקות עפאיהם ודלות בדיהם. אילנות אלה לא הספיקו אמנם לעשות ענפים רבים, ברם ריח־השרשים ורעננות העיקרים, הנודפים למרחוק מיצירתם, משרים בלב הקורא הרגשת־הפוריות והענפיות שבשפע, האצורות בכח בחזיונות האמנותיים האלה, שלא הוצאו לפועל במקרה… או נכון מזה: לא הוצאו לפועל במקרה על ידם, ברם נירם לא אבד, כי אם יורשיהם הרוחניים המשיכו עתרת היצירה הלזו, וגילמוה בהויה ובחיים, על כל קויה ושרטוטיה המקוריים. ולהם, ליוצרים הללו, הולמים מאין כמוהם טורי־השירה העזים שבאיוב:

אִם יְבַלְּעֵנוּ מִמְּקוֹמוֹ –

וְכִחֵשׁ בּוֹ: לֹא רְאִיתִיךָ;

הֵן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ –

וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ.

 

ג. בטוי־הנוער    🔗

הרבה חמימות היתה שורה בחבורה של פייארברג. הדבר החל בתקופת הנצנוץ של הספרות החדשה, בתחלת הלבלוב של אביב הציונות. קבוצת החברים של פייארברג: ש. צ. זצר, י. י. וואהל וכו' – היתה טפוסית לנוער העברי הנעור, באיפרכיות שבערי השדה. מתוך האוירה של הבטלה, שממון ואפס־ענין, זינקו הבחורים אל ה"ציונות" בבולמוס שלא ידע שבעה, והיא נעשתה להם לחזות־הכל, לשדה־עלילה, לתורת־חיים בעיון ובמעשה. אחד־העם, שניצב בחוסן רוחו, בחיים הרופסים של אומתנו שבתקופה זו, כנד בלתי מתערער, − היה לנוער מעוז־צור. היתה אורה ויקר בלבבות, חדות הניצנים. ויצירת פייארברג, שהאירה באותה שעה באור־יקרות מופלא במינו, לא היתה בטוי־עצמו גרידא, כי אם נבטה וצמחה ממעמקי השיתין של צבור הנוער. היא לא היתה יצירה מקרית, גלוי־רוח של פרט, כי אם ארשת־נפש מוכרחת של דור נעורים ידוע, בתקופה ידועה. ומה שיש בפיוט זה מתוך־הנוער המוחלט, בתור גיל־תקופה בחיי אנוש. זה לא נכחד בו גם עד היום (זה מבאר לנו גם באר היטב, למה נקלט פייארברג בכל חריסטומטיה לבלי חלוף, והנוער כולו להוט אחריו גם עכשיו). וכן לא נכחד ביצירתו גם “התקופתי”, מחמת הרגשת־האמת וצרבת־הכאב, המחלחלות גם היום בה ברטט חיותן, כביום נתינתן. ועל הכל לוקח שבי ביצירתו עד היום: כליון־הנפש לבלי תכלה, שגם בו ממבע הנוער הנצחי; געגועים עד לכיווץ הלב על שהולך וכלה לבלי שוב, וכיסופין למתרחש ובא ונהיה… ערגון נימי־הנפש עד לקצה המתיחות. כל הציורים הראשונים של פייארברג הם שאגת־גור, כמוסה־פנימית, לעבר הגווע שניסע יתרו בו וימות… ולבסוף עומד הוא כרבותיו אחד־העם וברדיצ’בסקי (ינק לא מעט גם מחלב יצירתו של מי"ב, למרות התנכרותו לזה), שסוע־נשמה ושותת־דם “על פרשת דרכים”, ו"על אם הדרך", ומתריע לחלל אויר־הדורות בטינור לירי שלו, בקול קורע לב: "לאן”? –

 

ד. רחמנא לבא בעי…    🔗

יצירתו של פייארברג היא כולה שירת־הלב. הלב בלבד הוא היסוד ומניע היצירה שלו. פיוט ולא מלאכת־מחשבת. וגם בטויו הוא נלבב, קל ופשוט. מי שלבו עובר על גדותיו, אינו מתחבט למצוא ניב…

פייארברג לא היה טיפוס של “אמן”. לא היו לו גרויי־יצירה של מסתכל, מסוגם של מאפו ומנדלי, שהגילוף והחיטוב כשלעצמם היו להם לאידיאל. פייארברג היה בעיקר משורר מרגיש וחולה בגורל העם, חולה במשמעות הוראתה הפשוטה של מלה זו, כי הוא היה מיצר בצרת היהדות, בהרגשה דקה ועמוקה, עד לחלי. יצירתו, ודאי שבעיקר משום כך לא אבד עליה כלח, הואיל והוא לא תפס בה לעצמו אף קרן־זוית; אלא גורל־האומה – אך בו היו כל הגיגיו ומעיניו תמיד. ויחד עם ביאליק (“על סף בית המדרש”, “אם יש את נפשך לדעת”, “המתמיד”) וברדיצ’בסקי, עמד גם פייארברג בלב מורתח וקרוע ליד השוקת השבורה, ונימה שלו נצטרפה לנהם־היגונים שלהם: ערו, ערו עד היסוד. –

גרזן־היצירה היחיד של פייארברג, שהתפאר על חוצבו, היה: הלבב. כל פליטת־הקולמוס שלו היתה פליטת־דם־הלב. מוזר: הוא היה הניגוד הגמור של הוריו, שהיו שניהם, כפי עדותם של חבריו, קשי־לב וקשי עורף. ניתן לומר אמנם בבטחה, שגם הוא היה מוצק האופי: ברם לברכה ולא לקללה. כי מ. ז. פייארברג היה סמל העדינות, כולו נשמה יתרה, בחייו הפרטיים. היחסים עם הבריות היו ענוגים ונפשיים. זיקתו לחבריו עמוקה, מיסוד אהבת יונתן. ומגע שלו עם “כלתו” – שמימי. מרעיד את נימי הנפש. הוא היה המיכ"ל שבפרוזה הספורית, אם כי לא מוצק כמוהו, שטפת־ברזל מאופיו של אביו אד"ם חשלתהו. נהר יוצק – “יוצק” בשתי המשמעות, − היה יסודו. וגם במותו הוא ננהר ונשטף לאפיקי הדורות הבאים. הוא הומשך על ידי חבריו, ואפילו רבותיו. המשיך אותו מ.י. ברדיצ’בסקי – והוא “נתגלגל” גם בברנר. גם הוא אמר כבר בשעתו: “שפלים! אם אנשים חיים אתם, איה רגשותיכם? אים המון רחמיכם? דמעת אומלל אחד מפיקה חיים ותנועה יותר מכל מחולותיכם ושעשועיכם הבל”…

שחקה לו השעה שנולד בתקופה שלו, ההולמת את אישיות ותכונת אופיו. מזג־רוחו נשא בד בבד עם התקופה שבה חי. היה זה דור מתגעגע לערכי־חיים ההולכים וכלים. פייארברג תאר ביצירתו תקופה זו, מתוך מהות טבעו, אשר הוא גופו היה נושא הגעגועים היפים ההם. אילו היה חי פייארברג בתקופת יל"ג, סמולנסקין, בשעה שהאדיקות והחסידות שלטו לרע ביהודי – היה גורלו טראגי. אולם הוא חי בתקופת שקיעת ערכי היהדות – והלב הרגש שלו המה לדמדומים שבבין הערבים… הוא חי, כאמור לעיל, ב"בתקופה" שלו, שהיתה צפודה לרוחו כעור לבשר…

היינו דאמרי אינשי: מי שפעל לדורו, פעל לדורי־דורות, כי הדור הוא חוליה בשלשלת־היוחסין הנצחית, שלא תנתק ולא תקרע לעד.

 

ה. בת־שירתו    🔗

למרות הצד השוה בכמה בחינות, לא כמיכ"ל היה פייארברג, בן־החופש והמרחביה; לא פסע מאושש כמוהו על אדמת־מולדת מוצקה… הוא יליד הגלות והמחשכים היה, שוכן בבין ה"צללים". מיכ"ל, על אף חליו, ידע משוש־אהבה וחדות־נעורים, ופייארברג היה מהמה ומנהם: “האם ידעתי מימי מה זה נעורים וחיים?”…

הוא היה שומע קול־הבריאה ממרחק, כמו מבעד קרום עבה… הטבע נגלה לו מבעד הצוהר של התנ"ך. “לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר. יתרועעו אף ישירו”; “מעיינים בנחלים בין הרים יהלכון, ישקו כל חיתו שדי”; “אבל – מעיד הוא על עצמו – את העמקים, הבּר, המעיינים, הנחלים וההרים מימיו לא ראה”… ומיכ"ל הרי היה צועה כשמש במולדת הקודש, יותר מוחשי מאתנו, החיים היום בארץ זו ודרים עליה ממש…

דומה פייארברג בתוכן יצירתו יותר לביאליק. כמוהו הוא מַתנה על העדר־הנוער שברחוב, למראית הניגוד שב"ליל־אביב" מבחוץ. כמוהו הוא טועם ערירות ה"לבדי"… כמוהו הוא מקולע בין שני עולמות שונים, הרחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, ולבו סובל את שניהם… כמוהו שר על יקרת־התורה, שזיוה הולך ומועב ושוקע ורווי גם הוא הרגשת נצח־ישראל:

"יודע אני, כי העולם רואה את בית מדרשי הישן המט לנפול כראות כל חורבה ישנה ושוממה המטה לנפול –

ואני רואה את בית מדרשי בנוי במרכזו של עולם ומשם קוי אורה יוצאים אל כל היקום…"

יצירתו כולה הוא עשת־יהדות, התוכה רובדי־חיים מכל החוליות של שלשלת הדורות. זיקה יש לו להיקף האומה, לכל שכבותיה, ואין מאורע או רושם בה, שלא נתרשם מהם שלא נחקק בלבבו. ועיקר העיקרים: יסוד־האהבה והחנינה ביצירתו מכריע את רוח־התוכחה שבה, והוא מקור עירנות־הלב של הקורא ביחס אליה… אינסטינקט העם מרגיש דבר זה ומעריכו.

אמנם, סגולת ה"תאור", הבולטת פה ושם בפייארברג, מעידה גם כשרון־אמן להפליא, ביצירתו מנצנצים תכופות איי־חיים ירוקים וטלולים. הציור הקלאסי “העגל”; המעשיה העממית “בערב”; וכמה נאות־דשא שבמדבר “לאן” − מקסימים בדקות פיתוחיהם וביפעתם השַישית. הנה אמן לפנינו בעל שעור־קומה! ברם לא בהם מצא לו פייארברג את תקונו. נשמה חצוצת־ימים זו לא נתגלמה ב"ספור־הדברים" אלא ב"הגיון" או “שגיון”, − סוג־פיוט שלא נדע כּנוּתוֹ, − שנסתחפה שירתה בהם. זה היה רחש־וידוי של נפש סובלת, עומסת חטוטרת־התולדה ומכאוביה, עד כדי סחיטת הטפה האחרונה של לשד־חייה….

 

ו. לאן?    🔗

ארבעה אני יודע, פרוזאיקנים, שצרבת ה"לאן" – אי דרך ליהדות הנבוכה, האכולה – לחכה עמוק בנפשותיהם: אחד־העם, ברדיצ’בסקי, פייארברג וברנר. אחד־העם עמד תוהה, נבוך כהרמב"ם: “על פרשת דרכים”; ברדיצ’בסקי, שמוט־גלימא ופרוע־ראש ניצב “על אם הדרך”; פייארברג התריע, בחלל־האויר של שלשלת־הדורות, המהדדת בטבעותיה כברגלי אסיר: “לאן”? איום ומבעית; וברנר בעמדו בפני טשטוש־דרכים מוחלט, צעק צעקה גדולה ומרה: “אי הדרך, אי?”

“לאן” יצירה משומרת לדורות היא, לא הודות לסוד־האמנות החבוי בו, כי אם בעטיה של הצווחה המזעזעת והמנערת את גולם־האומה: לאן? ערכה של יצירה זו, שטעמה לא יפוג גם בעתיד הרחוק, אינו שקוע בדפים האחרונים שלה, בשעת גששו, כביכול, בפתרון הפרובלימה (כל זה היה פרי־השכל, עשוי בדרך מגמה), אלא בסטיכיה שבתמונות־החיים הזעירות, המפרכסות בחיותן ב"לאן", טבעות־ההוי המנומרות שבשלשלת־התקופות, שנסתפגו במהות־אישיותו של פייארברג, − ושהוערו בתור חויות־נפש בטהרה על הדפים הכתומים (מדמע או מכלח שאבד עליהם) שבספור “לאן”. ביצירתו הוידויית הזאת, פורש פייארברג לעיני הקורא כל מיני שיראין ומכלולי־הפאר, מכמנים מדורי דורות, שהלכו ודהו אמנם, אך עם זה הכהו את העינים בזוהר יפעתם, − ובכל זה עומד הוא בגופו הרוטט מעירום ועריה, חשוף כערער בערבה, בלי כסות לעורו…

“לאן” שנכתב בדחילו ורחימו, במיטב ובשארית הכחות, הנהו אפופיאה של חיי עלם מישראל, מישראל ולא משום אומה אחרת. רקע הספור ארוג מהשיתין של ערכי היהדות הנצחיים, מאוירת־הרוח הישראלית של כל הדורות מאז ועד הנה. ספוג זיקות חשמל יהדותיים. מין גרגירי ראדיו, הנהו פייארברג מאין כמותו. העדית שבתמציות־חיים שבכל התקופות מצאה לה תקונה ביצירתו, ביחוד ב"לאן". הוא כולל משופרא דשופרא מהוויות האומה, מהגות־לבה וממשאלות־נפשה ויצירה זו נקלטה בלב העם, למרות פגימותיה האמנותיות, באשר אוירה – חיי הנשמה היהודית, יצירה לאומית על כל אטריבוטיה. דוקומנט אנושי, כמעט אבטוביוגרפי, של אדם מישראל, המושרש במולדת־הרוח של עמו, ויניקתו משכבותיה מכל הדורות לכל תופעותיה וגילוייה השונים, מראשית צמיחתו עדי הגיעו לבגרות החיים; רבדים רבדים מגובבים זה על גב זה: מלחמת הנוער היהודי ביצר־השובבות, שהוא ממידת הגויים; המורא בפני הענשים והשפטים המתוארים בספר “ראשית חכמה”; תקון “חצות”; הצמאון להביא את המשיח כמו יוסף דילה רינה; “הימים הנוראים”; ה"צבא" היהדותי, הנמתח לעינינו שורה שורה, חוצץ; “תשעה באב”; התרוקנות לב פתאומית מהאלוהות; חשמול־הנפש על־ידי הפילוסופיה של ימי־הבינים; המגע עם “השכלה” (מגע גרידה, בלא זיקה, כי פגימותיה לא נכחדו מעיניו), הריצה שלו, עם השחר, בנעוריו, לבית המדרש, היתה הולמת לרוחו יותר מה"השכלה", − חומר זה ביצירתו הוא מעור אחד עם “המתמיד” (כמה גרעינים שוים נזרעו בקרקע־הנשמה בו ובביאליק, ילידי וואהלין השנים, ואשרי ספרותנו, שהגיעו לגמר בישולם בנוסח כזה).

יען וביען שפייארברג היה מעורה כל כך באדמת המולדת של היהדות, ועטרוהו תמיד צללי־הדורות מסביב; והספר, שבעבורו יגונה עמנו בפי כל בתור “עם־הספר” לא נראה לרועץ בעיניו, אלא אדרבא: ברכת ההמשך שלו, שעוד יבוא, בעתיד הרחוק, שעשעה נפשו לבלי הרף (ראה "מכתב גלוי למר ברדיצ’בסקי בכתביו, וגם ברדיצ’בסקי בתקופתו האחרונה, השליך יהבו בעיקר רק על הספר, ולו השתעבד בכל חושיו לעבד לצמיתות). מטעם זה, מחמת מרבצו העמוק בנחלת־עמו, כשראה עצמו נגרף ונסחף ממשברי ים־נאדרי, זר – התבטאה בו בעצמו, בגופו, בדמו ובבשרו, הטראגדיה של הילד העברי שנשבה “בערב” על ידי הסיטרא אחרא; הוא עצמו, הילד השבוי, הנהו לברות ל"קליפה", כביכול, המושכת אותו בלהטי־קסמיה, − מאחר שהשורש האמתי שבו נעוץ עמוק בנבכי השכבות של התרבות הישראלית הקדומה. עונשו של הקדוש מטשרנוביל הוא, שפגע קשה באביו הרב “המתנגד”.

---

הסקירה של פייארברג ב"לאן", היא תמיד ממעל לשן־הסלע שעל שפת הנחל… “מדי זכרו את זכרונות נעוריו הוא רואה לנגד עיניו את הקו האדום, קו אור השמש, אשר הופיע בבית־המדרש בבוקר בבוקר על הקיר המערבי, ובין הערבים – על הארון והפרוכת; בלבבו פנימה, במקום אשר קבורים כל קדשיו ואלילי נעוריו, קבור גם קו־השמש הזה אשר שעשע את נפשו” – זוהי קרן־זוית מיוחדת שלו. שמבעד לאצטגנינותה עמדו הדברים מפולשים לנגדו. בטשטוש זה שבנחמן “המשוגע” יש מהטירוף, המראה את העצמים בערייתם. מנת־סגולתם העילאית של פייטנים אמתיים.

 

ז. מחייו    🔗

חיי מצוק בבית, ובלי אוירה של אחים לצרה – היחס אליו מצד משפחתו האדוקה ידוע למדי – בכל זה העיד עליו הלך־נפש הויתו תמיד “כי בקרבו יש אדוני”, כבטויו של משה בן־עזרא. כל חייו היו השראה לבלי הפסק, ביצירה ובמגע עם החברה. הוא היה חי ממש את כל ה"מעת־לעת" כולה, בכל כ"ד שעותיה, וגם כשישן, לבו היה ער. לא אבד אף רגע־חיים אחד לבטלה. הוא לא היה בעל־דמיון סתם או הוזה. המציאות היום־יומית לא נזדייפה בעיניו (כפי עדותם של ציוריו הריאליים). אולם מבעד לשפופרתו המיוחדת שלו, צפה וחדר לתוך חלל נבכי הדורות. לא מצע ההיסטוריה הוא שהשתרע לנגדו, אלא אויר חיי הנשמות של כל התקופות. הוא התהלך ממש עם גבורי האומה הקדמונים וראה חזיונות קדומים, כשם שנגלה “המגיד” או אליהו הנביא לרמח"ל. שניהם לא בדו מלבם דברים, אלא חזו אותם. פייארברג עצמו היה מין חטיבה מאוחדת של כלל היהדות. הבין אמנם את ערך חקוי־ההתחרות כהגדרת אחד־העם עם עמי־המערב, אולם נקלט בלבבו היטב הרעיון של “התעוררות־המזרח”, וראה בישראל את סמל החלוץ לתנועה זו במזרח, עוד לפני היות "ברית שלום” בעולמנו.

מלא חיות ושובבות היה פייארברג, כדברת חבריו, למרות חולשת גופו. בנהר היה כדג מפרכס וכן גם בחוג מרעיו היה מלא תנועה ופעולה. חייו אוכלו באינטנסיביות של “פרימוס”. הוא היה פעיל לבלי הרף: בהפצת תרבות ובתעמולה ציונית. עלם בן כ' ומעלה קצת, חובש בית המדרש, נעשה לדַבר ומנהיג, שיתגודדו מסביבו בני הנעורים שבעיירתו, ושמו נישא מעבר לתחומה. “לאדם העליון ראינוהו כולנו במוסריותו ורוחניותו – מספר ש.צ. זצר עמיתו – חשבנוהו לא כידיד ורע לנו, אך כמורה ומנהל האהוב על תלמידיו. הוא חי בעולם האצילות, חייו היו אז טהורים ונעלים, גם ברגע אחד לא נמצא בו גם שמץ עוון קל”. אחד־העמיות בתור שיטה, סמל המוסריות והיושר המוחלט, נעשתה לחוג הזה למשקולת. גוּר מ"בני משה" היה פייארברג, בנופך פאתוס ויסוד אהבה נמרץ של גיל־הנוער. ויצירתו כולה היא ארשת־שפה נאמנה לתקופת אביב חצוצת־הימים הלזו…

מתחת לכיפת־שחקים מלאת חשרת־עננים התהלך מ.ז. פיייארברג, עטור זוהר פנימי, בוהק הנפש. האוירה הביתית, חשכת־העיירה, הן לא היו אמנם מילתא דעבידא ליבטל – מכאן גם העצב הרווח ביצירתו כולה. הסבל המציאותי שלו, היום־יומי, שהפך לסמל של סבל הדורות. אך זוהר־הנשמה המפכה בלי הרף, גבר על הקלפה, על קרום־המציאות. ה"אם" שלו בציורו “בערב”, היא אשה כשרה, טהורה, ונכחדו בה כל היסודות הטפלים, הארעיים, והיא מבהיקה בחמלת אמהותה. קוי־הרנטגן של נשמת פייארברג לחכו את הפסולת של “הטיפוס”, והופעתה לעינינו במעלות הטהרה. גם באביו של נחמן ב"לאן", לא דבק מאומה מסוגי האכזריות, שחונן בהם אביו של פייארברג, כעדות מרעיו, והוא מזהיר לפנינו רק במכמני סגולות־אופיו. ועל כל אלה התנוססה בלב פייארברג הטראגדיה שלו על מחמל־נפשו, כלתו־יפתו, מכלול־היופי של כל אוצרות יסוריו. מי יודע, אם אשה עבריה זו עוד בחיים חייתה, אפשר היתה יכולה לספר לנו פרטי־הפרטים של פרשה זו הנוגה־הענוגה ביותר במסכת־חייו כולה. כי זו היתה תוגת־חייו הכי גדולה. כי הוא אהב אהבה עזה עד כלות נפש את העלמה היפה הזאת, וגם נפשה דבקה בו לאהבה אותו. דבוקים וצמודים היו לבלי הנתק. וכשהמריצו המחותן לפייארברג להתיר את מוסרות־האירוסין, מחמת חליו הממאיר. מחלת־השחפת, − נאות הוא לדבר, מגאוה ומהכרת ערך־עצמו. ומזעזע את הנפש עד היסוד שייר־מכתב לכלתו בז’רגון, שנשאר לפליטה: “אסון וחולשה אובה שאת לבדי, ולא שיסבול אחר זולתי… כתבתי לך שבתור יהודי ובתור אדם, יקרים בעיני מדאי יסורי־הזולת, ולוא גם רגע קל… כתבתי לך, שהנני מוכן ומזומן להקריב חיי, עולמי בשביל אשרך…” “רק המות יפריד ביני ובינך” ענתה העלמה מתוך אלמון ושכול כרות המואביה, ובסופי־הסופות, כשהותרו האירוסין מחמת הכרח ההורים האכזרים, סבל פייארברג יסורי גיהינום על זה. בעיקר הצטער על מרי גורלה וכאב את מכאוביה, יסוריה וענוייה…

הספור “לאן”? הנהו בטוי היגונים הללו, בבואת היסורים ההם; הגם שתכנו רצוף צער־האומה וכלל־ישראל, מנהמת בת־הקול של טראגדיה אישית זו; מלחץ־הדוי הלזה נבראה בעיקר היצירה הזו, ואם גמר הגבור נסתיים במהדורתו הראשונה בהתקררות, הרי היה הדבר טבעי, למרות חששו של אחד־העם, כי הספור כולו הרי היה אגרת־הנפש כהויתה, לבלי מלאכת מחשבת, של המחבר גופו.

אכן יש מפלט לאדם מסוגו: לממלכת־הרוח. שם אתמוספירה נוחה לנשימה. לשם נס פייארברג תמיד כמו לעיר מקלט. שם היו נהירין לו השבילין יותר מאשר הסימטאות של נובגרוד־וולינסק, עיר מכורתו. שם הוא רעה את אילי־הרוח מכל הדורות. החל מהחוזים והתנאים, עם המשך חכמי ימי הבינים ומשורריהם, וכלה בבעש"ט והרנ"ק. ספרו על ה"בעל־שם־טוב", שזמם לכתוב – ושמפאת העדרו נעדר לספרותנו – חסר לנו עד היום. זוהי חוליה שלא נתמלאה. ברם הזיקה שלו לסופרי תקופתו היתה גם כן רוויה רטט־קדושה, מלאה זיקין וחשמל. ביחוד מאושר היה שגם בימיו עצמם, לעיניו ממש, מצויה אישיות כאחד־העם – אשרי הדור שככה לו! –

כאמור, היה פייארברג אינטנסיבי, זריז, פעיל; מלא עירנות בלי הסח־הדעת אף לשעה קלה מתפקידו, שקוע תמיד באוירת־היצירה ובשעת כתבו את ספורו “לאן” – מספר עליו זצר, עד ראיה – התפשט לגמרי מגשמיותו ו"ישב שעות שלמות בגב שחוח וכפוף בעינים כהות ולאות, בפנים לבנים כסיד ויעבוד את עבודתו בשקידה גדולה ועצומה ובתענוג נפשי" (לו לא היה תלוי בסמכותם של העורכים – אמר פייארברג לחברו הנ"ל – כי אז הגדיל את ה"לאן" פי שלשה. וחבל מאד שהיה תלוי בהם). ולאחר שהתפרק לגמרי ממועקת יצירתו זו, עמד ככלי ריק, משועמם ודואב. ובקירוב יומים לפני גסיסתו אמר לחברו “רע מאד, אחי הטוב! אנכי שאלתי בימים האחרונים לקהל העברי: לאן? ומי יודע אנה אני הולך עתה?”. רעו הבליג על יגונו וכבש את דמעותיו: “האמינה, אחי, האמינה, כי עוד תשוב לאיתנך”… – “לא אאמין”. – “בן הנך לעם העברי אשר רק על אמונתו יחיה” וכ'… – “צדקת, אחי, צדקת, אבל לא אאמין”. − אז, באותה שעה הרחיק כבר פייארברג להפליג בעצם מחוג מרעיו. אז עלול היה להתעמק זמן רב בשאלה מהו היחס שבין חייו ובין מציאותו של המסמר התקוע בקיר, שמעילו תלוי עליו…

וכשרואה אני את תמונתו הדוממה של פייארברג, שנותרה לנו לפליטה לאשרנו והמצורפת לקובץ־ספורים שלו, − מדובבת היא אלי, עוד גם עתה, ניב מפורש, יותר מכל, מקורותיה של אישיות צעירה זו השותתת דם… בתמונה נראה יפה קלסתר הפנים הנלבב וחלק־מה מן הגוף שלאחר הצואר. הגולגולת היא בלתי פרופורציונאלית: רחבה לצד המצח, משופעת וצרה מהלסתות עד לסנטר. בולטים בארשת־בטוי אופיית: המצח, העינים והשפם. יש מה שמגלות לפרקים העינים. מחפה עליו פעמים הסנטר. הכתפים, הנראות חזקות למדי, צונחות. והמעיל הכבד מעיק עליהן משא לעיפה. העוצב הבולט ביותר ינוה בנוף הסנטר. למראית הסנטר, צץ ומבצבץ לעינינו משום מה מחזה: פייארברג לפני הגסיסה, בשבתו במטתו בראש מקופל בין¹ ברכיו כמו בתוך גלילי עץ, ובהרימו לרגע את עינו, המבט שלו מוצף יאוש, תפלה ותרעומת כאחד…

אכן עלם עצוב היה מ.ז. פייארברג בקריתנו, עצוב מאד. מיחיד הסגולה הבודדים, שהרעיפו לא מעט אגלי־בדולח לנאד־הדמעות של ספרותנו.

תרפ"ז

²: