רשימה א (ליובלו)    🔗

בארץ־ישראל חגגו הסופרים עתה את חג יובל החמשים של ש. בן־ציון. תמהני, שספרות־הגולה עברה בשתיקה על חג זה. וש. בן־ציון הריהו אחד מיחידי־הסגולה, מבעלי־העצמיות האמתיים, שספרותנו תתפאר בהם תמיד.

ואין אלה דברי־שבח גרידא, שהעט פולטם כרגיל בשעת־יובל, מתוך יחס־הערכה חגיגי. כי ש. בן־ציון אינו שייך לסוג הסופרים, אשר זוכרים להם חסד נעוריהם, מפני שהיו ממלאים בשעתם איזה “תפקיד” בספרות. ש. בן־ציון אינו זקוק כלל ליום מועד שכזה – לשעת־זכרון קבועה ומיוחדת. מפני שסיפוריו הטובים היו גורמים תמיד שעות־חג לקורא, בכל־עת אשר יגיע אליהם. כי הם דברי־אמנות אמתיים וטעמם לא יהיה ניטל, אם גם ברבות השנים ייראו החיים, המתוארים בסיפוריו, מוזרים, משונים. כי רוח־הקודש השורה עליהם לא תהיה בטלה בהם לעד.

הופעתו בספרותנו עשתה בשעתה רושם חזק. הוא היה אחד הפירות הבשלים הראשונים, שבישרו לספרותנו את תור התבגרותה. הוא יצא מבית־מדרשם של מנדלי ואחד־העם. אולם ביחד עם זה נשאר עצמי, מיוחד. השם “תלמיד” הולמו רק במדה שהיה משועבד, כמו כל אסכולה זו, אל הקרקעיות, הממש, המוחש. אולם גם בשדה־היצירה המשותף הזה היתה לו כעין פנה מיוחדה, פנת־שקט לעצמו, ששם היה ניכר ובולט אפיו האמנותי המיוחד, השונה משל אחרים. אמנם מנדלי פרש אברותיו הנשריות והיה מאפיל על כל “נמצא” במלוא שטח־היצירה הזה כולו; אולם על כשרונו של ש. בן־ציון לא יכול היה להאפיל. כי כשרון אמתי הריהו פרי עצמיות, שאינה תלויה בדעת אחרים, ועצמיותו של ש. בן־ציון שונה היא לחלוטין מזו של מנדלי. כי מנדלי היה מחונן בחוש־הכללה יוצא מהכלל. כל עצם או יצור נהיו בידו בכוח־נגיעתו בלבד לטיפוסים כוללים או גם לסמלים. מנדלי היה בעל חוש סינתיטי יוצא מהכלל. הוא היה רומניסט – במובן פנימי תמציתי – אף במסגרתה הצרה של הנובילה. לעומתו ש. בן ציון רק טיפוס של נובליסט הוא. נובליסט למופת. כח־השגתו לא ישתרע יותר מכפי מצעה של הנובילה.

אמנם גם יצירתו של ש. בן־ציון לא טיפלה בשום פעם לא ב"פרט" ולא ב"אפיזודה בודדה"; גם לשדה־ראיתה נכנסו תמיד רק ה"טיפוס" ו"הקבוע ועומד". אולם במובן הרבה יותר מוגבל ומצומצם מאשר אצל מנדלי. שום “טיפוס” ביצירתו לא התרומם למעלת בא־כחו של “כלל ישראל”, כמו גיבוריו של מנדלי. לעומת “הטיפוסיות החברתית” המנדלאית, ניתן לציין ביצירתו של ש. בן־ציון “טיפוסיות אישית” של עצמים בודדים או יצורים פרטיים.

ביחד עם פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי, יצר הוא בספרותנו את הנובילה והסקיצה. וכל מה שהיה מעניק במקצוע זה, היה מהוקצע, מחוטב, כלי שלם. אולם הוא הנהו שונה משלשתם בתכלית. שלושת הראשונים, למרות מה שנבדלו זה מזה בתכונותיהם האמנותיות, איזה חוט של שותפות מקשרם בכל־זאת ומחברם באיזו מידה יחד. שלשתם רואים גם את העולם המוחשי מבעד דוק של פיוט. וש. בן־ציון הוא ריאליסט גמור. הוא נוטה לראות את ההוויה כהויתה בלי כחל ופרכוס. אולם אַל יהי הקורא טועה לאמור מזה, שאין רוח השירה מפעמת את ש. בן־ציון. הפרוזה הריאליסטית של סיפוריו הטובים הרי נקראת ממש כמנגינה. וזהו מפני שחטיבת־החיים ביצירתו של ש. בן־ציון מפרכסת ומקרטעת לעינינו, ממלוא שפעת החיות המפכה בקרבה. כי ש. בן־ ציון שייך לסוג הריאליסטים המסתכלים בחיים ורואים בהם את הגוף עם הנשמה גם יחד.

סגולה מיוחדה יש לש. בן־ציון, המיחדת אותו מכל חבריו. אידיליקן למופת הנהו. סגולה זו לא תסולא בפז! הקורא העברי ימצא תמיד ביצירתו של ש. בן־ציון פנות־מרגוע וחיזוק־הנפש בשעת רפיון־רוח. סגולה יקרה זו הכשירתהו גם לטעת ב"כרם־ספרותנו" אחת מיצירות־הנכר הפלאיות ביותר. בלי נקודת־המגע האידילית הטבעית שיש לש. בן־ציון עם “הרמן ודורותיאה” – לא היתה ספרותנו זוכה עוד לרכוש לה מרגלית נפלאה זו.

עוד מילדותו לא שפר עליו גורלו. מנת חלקו בחייו, מבעודו באבו, צרורה למשמרת בדפי יצירתו, כלילת השלמות והיופי “נפש רצוצה”; ולא מנתו בלבד, אלא חלק הנוער העברי באביב־חייו, בהלו נר ה"חדר" עלי ראשו. כל ההרפתקאות, דוחק־הנפש והעלבונות של הילד היהודי, בתקופות־לימודיו השונות, נחקקו בספר זה כבצפורן־שמיר. כחזון־בלהות נראה לנו בית־אולפנא זה בשעת הקריאה ב"נפש רצוצה". האין יש צל־הפרזה בציורי־הוי הללו? האם לא הראה לנו מוסד־חנוכי זה, מאידך גיסא, בתאורי־אמת מלבבים, מושכים את הלב? אין ספק, כי תמונה זו מהולה גם בטיפה מרה, שהיתה נוטפת מעצם אישיותו של הצייר. אולם בקראך את סיפורי־האימים ביצירה נאדרה זו, יצירי האמת המוחלטת, − הרי נראה לך הצד השני, הרומנטי, כדבר שבמקרה, שנשתנה ממטבעתו, הודות לאופיו הנלבב של המלמד (אצל ר' מנדלי), שאינו מותנה מהתנאים היציבים. חיי־החדר של ש. בן ציון הם תולדה של תנאים אוביקטיביים, ואין היוצא־מהכלל, הבודד, עלול לבטלם.

ועם זה, למרות מרירות־החיים, בוקעים נגוהות־אור כבהרות־זוהר בימות־סגריר ממפלשי שמי־הנוער, הודות לחיוניות־הילדות המכלה את כל קוצי ההויה. חסד־אלוה החופף על תור־הילדות, אינו דוהה גם בלב הנער העברי, למרות שהוא משולל לגמרי אויר לנשימה. מועקה, לחץ גלות בתוך גלות, − ועם זה, בדרך־נס, חיוניותו הפנימית מפעפעת ומחלחלת, בבחינת “בית אבנים יחזה” (אל תקרא יחזה, אלה יחצה). עוד מינה האל עונג גם לילד מישראל: שבתות ומועדים וימי־הפגרא שבבין החגים. שמחת בר־מצוה (הצרפו של הילד ל"מנין" ול"זימון") ומשוש−הסיפוקים של הנער מישראל שהפטר עליו כבר “ברוך שפטרני”, ושאבא כבר הפקע מעונשו.

בתוך ספירה זו של בישול ועיצוב לאדם מישראל הולך ומתרכך גם טון־הטרוניא של אבא, הולך וניטל עוקצו של קולו:

“− מותר ליקח קצת “ראשית חכמה” קודם התהלים…”

“כך אמר אבא לתוך חללו של הבית, בערב לאחר ההבדלה – ויצא לו אל החנות…”

“גם אמא עומדת כבר בחנות, − אך פניה, אלה הפנים הדלים שהתחילו מתקמטים קמטי זוקן, אלו העינים הרכות שגבותיהן השירו כבר שערותיהן, הפנים והעינים שנראו לי כל כך טובים באותו יום – עדיין הם מרפרפים עלי מעל ספר המוסר הישן… ועדיין צר לי ונעים לי בנעמן של יסורין, בכליון נפש של תוחלת… מין חדש של יסורין נודע לי היום – יסורי־קדומים שכבר ניטלה מרירותם ונתאהבו עליך ואינם אלא כאנחות אלו שבניגון חסידי… והניגון עצמו הרי אינו אלא של נחמה, − מעכשו הרי הכל צריך להשתנות לטובה, בעזרת השם יתברך…”

מראשית מצעדיו ניכר היה ש. בן־ציון בתור ריאליסטן מוחלט. ריאלי יותר אף מרבו מנדלי, שמגמתו הריפורמטורית בולטת היתה בכל יצירתו. הוא כאילו נוצר רק לעצב את העצם לעצמו (ועם זה לא נכחדה גם הכוונה החשאית, שנבטה מהתאור האמנותי של העוני המנוול: הרחק מן הכיעור!) בתוך הלהקה של מספרי התקופה, פרץ פרישמן וברדיצ’בסקי, שהיו בעיקר ליריים, רופסים, היה הוא המוצק, החוטב בשיש. מלבד האנדרטא של שיש, שהעמיד בספרותנו, לתקופת ה"חדר", צייר בסממנים בלתי נדהים את “הדור העובר”, ו"הדור היורד", את העיירה הביסרבית, ארץ־מכורתו, על כל שכבותיה. ובכול נתן את המוחלט, את שאינו־חולף.

עצמיותו בלטה, בדבריו המעולים, מראשית הופעתו, בעיקר בזה: שניכרת היתה קפדנות יתרה בכל מלה ומלה; שהיתה לכל משפט ומשפט משמעותו המדוייקת; שכל פסוק ופסוק וכל תג־ותג חשפו משהו. ש. בן־ציון חפר אמנם בקרקע־ההוי, ברגביו הנוּקשים, שהפך בהם בחריצות יתרה מנדלי – ועם זה היה מעשהו כולו: חידוש. דרכו היתה, − בניגוד להכללתו של מנדלי, − פירוט. אולם בכול: הקו האופייני, המותנה ומחויב־המציאות.

יחד עם מרירותו־מריו, מורגשת אצל ש. בן־ציון נטיה חזקה להשלמה. מתאווה הנהו, בעצם הימצאו בעלטת־חייו, לנגוהות־החנינה. לכן בולטים היסודות האידיליים ביצירתו. ראינו בסיפורו “נפש רצוצה” את גבורו הקטן מתאבק כל ימיו בכל מיני הרפתקאות, וביחד עם זה מפזז הוא לעינינו מופז נגוהות־שמש מופלאים. אף גילפן ב"מעבר לחיים", ההולך תמיד קדורנית ללא תקנה – משעשעים גם אותו לעתים, ללא כל אחיזה, ניצוצות־אורה. טיפוסית ביותר ליצירתו היא האידיליה הקלסית שלו, שהיא אחת המרגליות הנוצצות בספרותנו: “זקנים”. סיפור ריאליסטי זה, שהנהו כולו כלי מלא חויות ומאורעות מדכאים, הנהו ביחד עם זה בית־סיתרה להשגב בו מפני מוראות־המציאות. רבות שבעה נפשם של “הזקנים” השכולים, שחלק מבניהם מתו עליהם וחלק מהם נדד לעבר־לים, ונתרוקן קנם, − ברם, חמימות עקבותיהם לא נתנדפה. ממעל למציאות ועל כולה משתררות שלות השקט והנאת־הקיום, ומפציעה ועולה ממשואות־החיים ההם מן בינה עילאית – מלאת ותור וסליחה המשלימה עם החיים בכל נוסחאותיהם.

סבל ודכדוך נשקפים לנו מבעד לכתביו של ש. בן־ציון, אך בחיי־הממש שלו הנהו שופע מרץ ועצמה. הוא עקר עצמו מהעיירה הבסרבית הנידחה לאודיסה, עיר ואם בישראל, מלאה סופרים וקברניטי־התחיה. ובה הפליא הוא לעשות בשדה־החנוך. במקצוע זה היה מחדש, חלוץ, ראשוני, חרוץ ושקדן. הרבה כוחות־יצירה שיקע באותה תקופה, בספרי־הלימוד הרבים שלו ובחריסטומטיותיו. מענין להסתייע בזה בעדות המשורר ביאליק, חברו־ליצירה, באותו זמן, במקצוע זה: “כמעט רושם של מהפכה עשו ספרי הלימוד “בן־עמי” של בן־ציון. הם נוצרו מתווך עבודה מעשית בבית־הספר. מן הלוח ירדו אל הנייר. מי לא ידע את התוכן של ספרי המקרא הקודמים, אותן החריסטומטיות, הריקות מתוכן ומשונות בסגנון? הם היו מתורגמים מספרי עמים זרים, מדברים שלא ניתנו להיתרגם כי חומר החריסטומטיות ניתן מספרות לאומית ויצירה עממית. ספריו אלה של בן־ציון שימשו סנונית ראשונה, מבשרת טון חדש וסגנון חדש. הילדים היו שמחים ונהנים לראות בספר משלהם, מנפש עמם. זו היתה עבודת בן־ציון, אבן־יסוד בספרות הפידגוגית העברית החדשה. − − בן־ציון היה יושב “שבעה נקיים” על ספרים אלה, תיקנם וחזר ותיקנם, עד שיצא מתחת ידו דבר מתוקן”. נאמנה עלינו מאין כמותה עדותו של שותפו־ליצירה, שבאותה עונה נתחברו גם הספרים המשותפים שלהם “ספורי־המקרא” בהוצאת “מוריה” (עבודה משותפת של בן־ציון, ביאליק ורבניצקי) בזה הכיוון ובאותה המגמה.

רבה היתה הברכה, אם כי לא מעט היה גם ההפסד, הטשטוש והסירוס של יצירות אחרים בספרי־הלימוד שלו, שהפשיט מהן את אדרתן והתאים להן את לבושו הוא (מגרעת זו הורגשה תמיד בכל מעשי־העריכה שלו). ברם, אחידות מפעלו, שאליה נשא נפשו, לא הָחטאה. וזה היה כשרונו מאז, להשתמש בעבודות־אחרים, בתור רקע לגילוי עצמיותו או למזיגת חטיבה אחדותית. חריסטומטיותיו הצטיינו, כדברי המשורר, באופין הלאומי־עצמאי, לא היו זמורת־זר, מעשי חיקוי. גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה משלנו היו. וזה היה שרותו החשוב לחנוך בכלל: הקישור עם המקורות. ודבר זה עלה בידו מפאת היותו בטבע מחנך, לא בלבד בטיפולו בספרי־הלימוד, אלא משהו חנוכי היה גם בחלק מסיפוריו, ואין צריך לומר בכל מקרי־עריכה, שחוש־המחנך שבו היה בהם קפדני מאד והגיע לבליטה יתרה.

לא סגי היה לו לש. בן־ציון גם בהכי. יזמתו הרוחנית ללא לאות, עקרתהו גם מסביבת חבר מרעיו והסיעתהו בודד לארץ חלומותיו, שאמר לבצע בה את כל משאלות־לבו ומשאות־נפשו החבויות. היקף אידיאליו החשאיים נסב ועבר את גבול השטח המציאותי. כאן, בעצם, נדחפה זרמת־יצירתו משפעת מניעים. מעין־רוחו המשיך לפכות בחזקה. טיפל בחנוך, עסק בעריכה (“העומר”, “מולדת”, “שי”, “האזרח” וכו'). העניק יצירות במקור ובתרגום “הרמן ודורותיאה”, וילהלם טל" לשילר, ו"מבחר שירי היינה" וכו'. גם מחובות־אזרח ועסקנות פעילה לא משך את ידו, פעל ועשה באינטנסיביות בשדות־יצירה שונים. הזכה ליבול מבורך גם בהימצאו במחוז־חפצו, האם היתה ברכה באסמיו? הפעולה עדיין באמצע ההתהוות, במלוא־הפריחה, − עוד מוקדם לבוא חשבון; עוד לא עת עשות סיכום.

חמישים שנה מלאו עתה ל ש. בן־ציון. בהיכל ספרותנו הוא מכהן בערך חצי יובל שניים, − וניתן לציין בהרגשת־סיפוק גמורה, שפעולתו הספרותית היתה במשך תקופת־יצירתו זו פוריה מאד. חרוץ ושקדן היה ש. בן־ציון תמיד, לא ידע מעולם בטלה. וכה הצטברו ספריו, במקצועות השונים, במשך שנות־יצירתו לביבליותיקה עשירה ומגוונת. מעין־יצירתו עוד מפכה ונובע “כהקיר בַּיִר מימיה”. המשך פעולותיו עוד מתמשך והולך – ואנו מחכים לפירות־רוחו הבשלים של חצי־היובל העתיד לבוא.

רשימה ב (בהעדרו)    🔗

סופר גדול וחשוב היה ש. בן־ציון, אך גם אדם טרגי. אמרתי פעם, שאנשי־האידיליה הם הטיפוסים העצובים ביותר. גורלו של בעל “הזקנים”, שלהוט היה אפילו אחרי הפכים הקטנים שבחיים, היה גורל קשה ואכזרי. האם תמיד התהלך זעום־עפעפים עלי אדמות?

לא. תקופתו הראשונה של ש. בן־ציון, בעונת אודיסה, היתה מלאה אור וזוהר; תקופת אביב וקיץ גם יחד היתה. תקופת ההתרועעות עם ביאליק וההפראה ההדדית בכמה מקצועות־יצירה: בפיוט וחנוך. אז הבהיק ש. בן־ציון בתור נובליסטן ראשון באסכולה של מנדלי בעצמותו האיתנה. בפנתו היה הוא חזק מרבו. אז זיכה הוא את ספרותנו במרגליות נוצצות: “נפש רצוצה”, “על קצה גבול הילדות”, “זקנים”, “אצל הכלה” ועוד. אופן־יצירתו, שחזון ואמת שימשו בו בערבוביה במזיגה נאה, עלול היה לשמש אידיאל לכל מספר־אמת. אז היה ש. בן־ציון אישיות ספרותית מוצקה. השלמות, ראש סגולותיו, היתה באותה תקופה.

לא האמנות בלבד היתה לו בימים ההם חזות־הכל, אלא התחיה למלוא היקפה, מעולפת אור־יקרות של אחד־העם, היתה מצודדת את נשמתו. והוא עמל היה בהנחת נדבכי “החנוך הלאומי” עם יתר אחיו. אז לא הלך ש. בן־ציון קדורנית, אז “מלא שחוק פיו ולשונו רנה”

ובכל אלה לא מצא לו לש. בן־ציון, לא אמר די. הוא חרג הראשון בכוח ממסגרות החבורה האודיסאית, להיות החלוץ לפניה, והעפיל למולדת בשליחות עילאית. הוא אמר לתקוע יתד לספרות בארץ, להניח את האריחים לבנין המרכז הרוחני מיסודו של אחד־העם. “העומר” היה הפרי הראשון של המגמה הלזו. באותה תקופה היה ש. בן־ציון הסופר הראשון במעלה בארץ. עתונות לא חסרה אז בה אולם ספרות הראויה לשמה, זה מוטל היה על שכמו ליצור. קדושת התפקיד הנעלה היתה חופפת אז על אישיותו. באכסניתו התכנסו כל המעולה והטוב שבסופרים – מי שלבו היה לספרות הגונה התגודד מסביבו. הוא טיפח וריבה גם כשרונות צעירים, ודפוס ראשון של ש"י עגנון יצא ממכבש עריכתו.

עד אז הלך הכל למישרים (“מעבר לחייים” יצא דופן במקצת, אך עליו לא נייחד הדבור בזה). ומכאן ואילך, דוקא עם השיגו את הפסגה של משאת־נפשו, מתחילה, מדומני, הסטיה מארחות־המישרים; הסטיה מתכונות־נפשו העיקריות ביותר. רוח האדם מי ידע?

ש. בן־ציון לא מצא בארץ את תיקונו. תחומי הכשרון שלו לא נתמתחו בה עד לקצות מצריהם. הסבות והגורמים – מי ידעם כיום? אמנם כמה יצירות נאדרות, במקור ובתרגום, העניק לספרותנו גם בתקופתו השניה. הספור “יקותיאל” היה כיבוש חדש, וכן הבליט כחות מרובים הרומן לבני־הנעורים “בצאת ישראל ממצרים” (ואצ"ל שתרגומיו הקלסיים היו נכס הגון לספרותנו). אף בשלמות אישיותו נראו בקיעים. האיש שמקודם החזיק כל ימיו בשולי הממשות ולא הרפה מהם – כאילו התכחש עתה לפתע פתאום לחוש־המציאות שבו והתחיל גם מתנבא. ועל־כן גם “העומר” כמעט שהכזיב את תוחלתו. אולם רע שבעתים, שמתחת לסף הכרתו גופא של ש. בן־ציון עצמו, התחיל להתמוטט הסיפוק… חוסר הסיפוק הוטבע בארשת דיוקנו. הבליח אמנם גם עכשיו מפעם לפעם המספר המובהק, שהפליט באון גוש־חיים מקרטע בקרית־הספר, − אך חיש השתררו עליו הפתוס והטמפרמנט, שהיו לפנים כבושים בלבו בהצנע לכת, וכאילו נתכסה במשאונם…

נדם לרוב קולו של הנובליסט־הריאליסט מפני שאונה של שירה אטומה. היפלא הדבר, שהתהלך מחריש וזועף וארס היה מפעפע בתוכו ואוכל שארו? הרבה עשה ש. בן־ציון בתקופתו השניה, אולם לא היה מרוצה בחלק הגון ממעשיו אלה בחדרי־חדרים, יען לא נבעו ממעין־עצמותו. כי מי כמוהו ידע, ששלמותו, שעליה היתה גאותו בחשאי, התערערה. תתכן אמנם אישיות בעלת־נגודים רב־גונית, ואין מחובתה להיות דוקא הרמונית, − אולם חוסר־שלמות שלו הוא פגם. כי הוא היה בטבעו חטיבה ריאליסטית, הטווה מתוכה חוטיה, וכל הבא מלבר לא היה קנינו (חוטי־רקמתו בתקופתו השניה, ברובם, זכה מן ההפקר).

לא הוכשר ש. בן־ציון, מפאת סגולותיו האזרחיות והפטריארכליות, להישאר זמן רב דבּר ספרותי לארץ־ישראל הצעירה, המהווה והבונה. משהופיע ברנר התוסס, הבוער והמפרכס, מיד נראה היה כאילו הוא בבואת הישוב החי, הרענן והכמה… כי זולת זווג־התכונות של מין במינו, נחוץ גם התאם־הזמנים. וי.ח. ברנר היה בן־הדור.

ש. בן־ציון היה סופר רפרזנטטיבי מענין של תקופתנו (גם הודות לקרעיו), מלא וגדוש בתוכן, צורה וסגנון (כמה ידע מכמני הלשון!) בתקופת־חייו הראשונה היה תמים ושלם עם רוחו – זכה ונעשתה תקופתו זו פרק קלסי בספרותנו. בתקופת־חייו השניה אמר לחרוג מחרצובות עצמותו – והישגיו היו קלושים. הוא כאילו נכסף להיות מודרני – ברם, שכבות קרקעו הישן נגררו עמו ודבקו לעצמו עד לבלי הפריד ודוקא בקרקעו הישן, בציורי־ההוי הליריים שלו, שובצו סמלים מודרניים כלאחר־יד. הוא נעשה בתקופתו השניה לבעל־קרעים, שבאטמוספירה אחרת, נכרית, היו יכולים ליהפך לו ולספרות לברכה. ובחוגנו אנו – מהעדר־יחס ומחמת מידת־הזלזול – נהפך לו הדבר לרועץ ולא ניצל גם מהתנונות משהי…

ירושה עשירה השאיר ש. בן־ציון לספרותנו בכמה מקצועות: בסיפור, בתרגום ובספרי־חנוך. רבות־בשנים לא יוכלו לפסוח עליהם, וחלק גדול מהם לא יהיה בכלל לברות לשני הדורות. כי ש. בן־ציון שייך, באין פקפוק, לסוג־הסופרים הקיים, אשר לא ימוט.