בחדשים הראשונים אחרי מלחמת יוני 1967, פרסם נג’יב מחפוז שורה של סיפורים ומערכונים שקיבץ אח"כ בספרו “תחת הסככה”. בספר זה, כמו במערכון שלפנינו, יצא הסופר בביקורת חריפה על המשטר שהנחיל תבוסה לאזרח בחייו היומיומיים, בטרם יוליך את הצבא לתבוסה בשדה הקרב.
* * *
הבמה מחולקת לשניים. החלק הקדמי, התופס כשני שלישים מהבמה, מואר וברור. באמצעיתו עץ דקל ובצירו תעלה שקטה. החלק האחורי, עשוי מדרגות בצורת “מצטבה”,1 שרוי בחשבה ונראות בו צלליות אנשים מתים או ישנים. התפאורה מופשטת.
עם עלות המסך נשמעים קולות־מריבה בין שני אנשים הבאים מן הצד השמאלי של הבמה. קללות, איומים, חבטות.
בחורה יפה מהלכת הנה ושוב בין הדקל ובין התעלה. לבושה תואם את האווירה המופשטת של התפאורה, וקשה לקבוע את חזותה מבחינה גיאוגרפית; כזה יהיה נם לבושם של המשתתפים האחרים.
הבחורה: אל אלוהים, מתי ישתתקו סוף־סוף! מתי תזרח שמשך, אלי, על ארץ שלווה ורגועה?
(מקשיבה לקולות בדאגה גוברת ממשיכה)
הבחורה: כלום מכפרת אני על חטא קדמון? כלום מתייסרת אני בחבלי־נגף הזורמים בדמי? או שמא אלה משגים שאין רצון לתקנם?
(איש נדחף בכוח מאחורי הקלעים והוא מתנדנד וצונח חסר־הכרה מתחת לעץ. הבחורה גוחנת עליו בדאגה וטופחת על לחיו בחיבה. הוא פוקח את עיניו, מסתכל בה ועוצם אותן שוב. ממלמל)
הבחור: אבי!
(היא טופחת על לחיו בחיבה, הוא פוקח עיניו ועוצם אותן ממלמל)
הבחור: אמי!
(היא טופחת על לחיו בחיבה, הוא פוקח עיניו ועוצם אותן שוב. ממלמל)
הבחור: אשתי!
הבחורה: התאושש!
(היא שפה את לחייו. הוא פוקח עיניו ומתעורר. מסתכל בה ארוכות ואחר ממלמל)
הבחור: את?
הבחורה: השבח לאל. קום. הישען על זרועי.
(מקימה אותו. מנגבת במטפחת את מצחו, מיישרת את שערו. קומתו מזדקפת אט־אט)
הבחורה: עכשיו יותר טוב?
(הבחור אינו משיב. מתאושש כליל)
הבחורה: נשום עמוק. מזג־האוויר טוב היום.
הבחור: אין דבר טוב.
הבחורה: לפחות מזג־האוויר טוב. הרגע.
הבחור: שום מזג־אוויר לא ינעם אחרי היום הזה. גם מצב־רוח טוב לא יהיה.
(מושכת אותו אליה ברוֹך ומדברת בקול מתפנק)
הבחורה: בוא אלי, אני לעולם לא מתייאשת.
(הבחור נועץ בה מבט חד, אך מיד נבוך, בגלל מבטי־החיבה שלה)
הבחור: אינני יכול ליהנות מחיבתך. סלחי לי.
הבחורה: הלוואי והיית מבקש את זרועותי, מפלט מהמצוקה.
הבחור: הלוואי והיה זה אפשר.
הבחורה: זה אפשר אם תרצה.
הבחור: (ממשש את ראשו ואת עורפו ופניו מביעות כאב) זה בלתי־אפשרי אם ארצה ואם לא.
הבחורה: זאת הקללה הרודפת את האומללים.
הבחור: היא רודפת את החיים.
הבחורה: על החיים להיזהר ממנה. אני מזמינה אותך לאושר האמיתי עלי אדמות!
הבחור: אפילו האושר נהפך לפעמים לעפר ולבושת בידינו.
הבחורה: כמה כפוי־טובה אתה!
הבחור: אינני מפר את בריתך, אבל אני ירא אותה. אני ירא אותה בשעת תבוסתי זאת!
הבחורה: כך אתה מתייחס לגילוי־הלב?
הבחור: אני נזכר בריסי־העיניים הכבדים, בשרירים הרפויים, בחולשת־הדעת.
הבחורה: הלוואי והיית מבקש את זרועותי כמפלט מהמצוקה!
הבחור: הוי יופי חם ומנצח, חזק ממוות! בזרועותיך נכזבו חלומותי!
הבחורה: הוא מועיל לך יותר מחלומותיך.
הבחורה: אין דבר שישווה למוות.
הבחור: מה עשיתם למוות ומה עשה מלפנים!
(גבותיו נצמדות במבוכה)
(צחוק לגלגני וגס פורץ מצד שמאל)
הבחור: מורך־הלב יעכיר לעד את שלוות הגברים.
הבחורה: כמה מדהים, שאתה נושא נפשך אל התוהו!
הבחור: אני נושא נפשי באמת אל מנורת־החיים על סף תהום־הסכנה.
הבחורה: ולדם ולתעיה ולאבק־הדרכים.
הבחור: לא, כי אם לבטחון העצמי האיתן.
הבחורה: ולזריית עפר על כל הנכשל בדרכו.
הבחור: לקריאות העזות המבריחות את העכברים אל חוריהם, להנאת התהיה טעונת־החרדה על אפשרויות החיים והמוות.
הבחורה: ולכתמי־הדם המבעיתים שיכסו את פניך?
הבחור: לפעימת הלב, לגאוות הנצחון הנשען על הזכות והכבוד!
הבחורה: אתה אנוכיי, אתה מתכחש לי מרוב שובע ונפשך עורגת לריח הדם.
הבחור: אני אוהב אותך אך מסרב להתפלש בעפר!
הבחורה: משמע, אינך אוהב אותי!
(הבחור מצביע על ה"מצטבה" השרויה בעלטה והצלליות השרועות עליה)
הבחור: מופת ישמשו לי האבות!
הבחורה: אני ממאנת להביט בפני המוות.
הבחור: אבל הם חיים כל עוד חיים אנו.
הבחורה: אין לפניך ואין אחריך ואין קיים בעולם זולתי.
הבחור: כמה התרפקתי בעבר על מילים אלו עד שנרמסתי ברגלי האויב!
הבחורה: ליבית את זעמו בהלצותיך.
הבחור: ההלצה היא מנכסי תרבותנו, מדוע יהיה גמולי מכות נמרצות!
הבחורה: הזהרתי אותך שלא להפליג בה.
הבחור: כשביקשתי להגן על עצמי כשלו ידי.
הבחורה: הגבר המנומס עדיף בעיני מהגבר החזק.
הבחור: האמנתי לך עד שרפו זרועותי!
הבחורה: חובתי היתה להצילך מחיי תעיה בתוהו.
הבחור: וכך הוא גבר עלי, ועתה הוא לועג לחולשתי.
הבחורה: אל תתן לגאווה להפריד בינינו!
הבחור: הכלימה מפרידה בינינו, כמו שהמוות היה אמור להפרידנו.
הבחורה: אין דבר שישווה למוות.
הבחור: הוא אינו הדבר הרע ביותר בחיים.
הבחורה: הוא האויב הראשון של החיים, האמן לי.
הבחור: כלום תנוח דעתך אם אשלים עם התבוסה?
הבחורה: השלם עם כל דבר, רק לא עם המוות.
הבחור: ואשוב אל המשחק השאנן, בשעה שליבי נשרף באש התבוסה?
הבחורה: הזמן מרפא כל מכאוב, זולת המוות.
הבחור: (מצביע על ה"מצטבה") אבותינו ראו אחרת את המוות וזכו לנצח.
הבחורה: הם מתו ושבעו מוות.
הבחור: (פונה אל ה"מצטבה" ואל השרועים עליה) אִמרו שאתם בני אלמוות!
(קול מה"מצטבה" חוזר כהד: אתם בני אלמוות)
הבחורה: אל תדבר אל החלל כמטורף!
הבחור: אינך שומעת?
הבחורה: אתה זועק אל המתים כדי להצדיק את שפיכות־הדמים.
הבחור: איזה קול מבעית!
הבחורה: אימתי היה לעפר קול?
הבחור: (פונה אל ה"מצטבה") השומעים אתם?
הקול־ההד: (מקץ זמן־מה) השומעים אתם? לכם?
הבחור: מה עשיתם למוות ומה עשה לכם?
הקול־ההד: מה עשיתם למוות ומה עשה לכם?
הבחור: (עדיין מסתכל אל ה"מצטבה" וכמדבר אל עצמו) הם חוזרים על דברי. כן. יש לזה משמעות עמוקה, הנהירה לכל בר־דעת. הנה הם מתנועעים. (הצלליות אינן נעות) הם מעלים לנגד עיני מראה יקר מזמנים עברו. הנה הקרב מתלקח. חללים נופלים. החיילים מטפסים על החומה כנמלים. הנה החומה נופלת. תרועת־הניצחון מהדהדת מבעד למחסום השנים!
(פונה אל הבחורה) הראית? השמעת?
הבחורה: אין מה לראות ואין מה לשמוע!
הבחור: מה הפעימה אותי תרועת־הניצחון מעל גוויות החללים!
הבחורה: אתה שומע מהרהורי־לבך הצמא להרג.
הבחור: הקץ לשאננות תחת ערוגות־הפרחים!
הבחורה: ליבי ליבי על תבונת הימים הטובים.
הבחור: (מצביע על המצטבה) צרבה אותי נשימת־אפם, הלוהטת מרוב צער עלי!
הבחורה: אין למתים נשימת־אף לוהטת.
הבחור: אם ימותו המתים יקיץ הקץ על הכל.
הבחורה: אם חפצת בחיים אל תביט לאחור.
הבחור: אבל מה שמאחור הוא זה שמלפנים!
הבחורה: ואל תביט לפנים.
הבחור: (גבותיו נצמדות במבוכה)
הבחורה: בקש את עיני שלי ותזכה לחיי־נצח בין חשכה מכאן לחשכה מכאן.
(צחוק לגלגני וגס פורץ מצד שמאל)
הבחור: שמעת איך הוא מתגרה בי בלגלוג?
הבחורה: רוח־סערה תחולל שואה.
הבחור: הוא מתגרה בי!
הבחורה: אשיר לך שיר שירקיד אף את היונים. הקשב לי, אני!
הבחור: יבושם לזרזירים!
הבחורה: ובך תתבשם תאוות־הדמים!
הבחור: צחוקו הלגלגני סותם את ריאותי בעפר.
הבחורה: אטום אוזניך.
הבחור: אבל נבראתי עם אוזניים.
הבחורה: שמע בהן לשיחתי הטהורה.
הבחור: שיחתך ריפתה את ידי. שלום!
הבחורה: אתה עוד תזדקק לי.
הבחור: היי־נא התקווה הדחויה, עד שירווח.
הבחורה: לא ירווח לך הרחק מזרועותי.
(הצחוק הלגלגני נשמע מרחוק)
הבחור: שלום!
הבחורה: תערב שנתך, על אף ההמולה.
הבחור: אניס את ההמולה בטרם אישן שינה ערבה.
הבחורה: עוד מלה בטרם אלך: אינני רוצה להגיע אל היאוש.
(הבחור תוחב אצבעותיו באוזניו. הבחורה מביטה בו ארוכות ופורשת לצד ימין)
(הבחור מסתכל לעבר ה"מצטבה")
הבחור: לא אדע את מהות החיים אלא מפי מי שהשיגהו המוות!
הקול־ההד: המוות.
הבחור: היא הלכה, אבל לא למקום רחוק. אי־אפשר להימלט מפניה לגמרי, ואינני רוצה בזה, לא אוכל לעמוד בזה. אבל אני רוצה לדעת את האמת!
הקול־ההד: האמת.
הבחור: דברו ברורות, אל תדברו כדבר האבן.
הקול־ההד: האבן.
הבחור: ספרו לי על המוות והחיים.
ההד: החיים.
הבחור: איזהו גיבור?
ההד: גיבור.
הבחור: האם הוא הלוחם?
ההד: הלוחם.
הבחור: האם הוא שוחר־השלום?
ההד: שוחר־השלום.
הבחור: לעזאזל! לעזאזל!
(פונה עורף ל"מצטבה")
הבחור: (בצעקה) עלי להתכונן. אני מבקש את הרופא. רופא!
(נכנס הרופא בלבוש בלתי־מוגדר, עטור זקן ובידו תיק)
הרופא: אל תצעק פן יסתבך מצבך.
הבחור: כבר קבעת את מחלתי שאתה מזהירני מסיבוכים?
הרופא: אין אנו מוזמנים לנשפים.
הבחור: אתה עצמך נראה חולה.
הרופא: אני עושה עבודת־יומיים ביום אחד.
הבחור: הה!
הרופא: המגיפה.
הבחור: יש מגיפה?
הרופא: אתה כאילו חי בעולם אחר.
הבחור: אני חי בעולם גדוש מצוקה.
הרופא: היא מתפשטת על אף אמצעי־ההדברה הסדירים.
הבחור: ודאי הכפילה את עושרכם.
הרופא: אנו מתעשרים ממחלות, לא ממגיפות.
הבחור: המגיפה היא מחלה בהיקף גדול.
הרופא: המגיפה מתפשטת כעיוורת ומסכנת את חיי ראשי המדינה, לכן הם כופים על הרופאים להדבירה וכך אין אנו מרוויחים כלום.
הבחור: זה מצער. כך אנו משלמים על הזנחת העניים המזוהמים.
הרופא: המגיפה חדרה מבחוץ, כרגיל.
הבחור: אולי. אבל היא פוגעת בעיקר בעניים.
הרופא: הפעם היא פגעה בבני המעמדות העליונים!
הבחור: תופעה מוזרה, ראויה לעיון.
הרופא: אבל אתה הזמנת אותי בגלל עניין חשוב יותר מרכישת ידע כללי ברפואה!
הבחור: אתה צודק. נדמה לי שאני חולה.
הרופא: אני מקשיב, אדוני.
הבחור: אין שום סימנים מיוחדים.
הרופא: אתה רוצה בדיקה כללית?
הבחור: בערך.
הרופא: אתה רוצה או שאינך רוצה. מה פירוש “בערך”?
הבחור: אני מצטער, אבל לזה התכוונתי בדיוק.
הרופא: מדוע לא אמרת מראש למה אתה מתכוון בדיוק?
הבחור: אל תדון בחומרה את סגנון דיבורי.
הרופא: האם אתה מדבר כרגיל בהיסוס?
הבחור: בערך.
הרופא: חזרנו אל “בערך”?
הבחור: נניח שהתשובה חיובית.
הרופא: נניח! אינך מסוגל להביע את רצונך בדיוק?
הבחור: טוב, אני מבקש בדיקה כללית.
הרופא: סגנון־דיבורך מעורר חשד.
הבחור: שוב הסגנון!
הרופא: זה סימן ראשון.
הבחור: סימן?
הרופא: אתה הולך סחור־סחור ואינך ניגש ישר לעניין.
הבחור: אני מבקש סליחה.
הרופא: זה הסימן הראשון של המגיפה.
הבחור: המגיפה!
הרופא: את שאר הסימנים אפשר לקבוע על־פי המימצא הראשון.
הבחור: אינני מבין.
הרופא: זה לא חשוב.
הבחור: אבל זאת המחלה שלי!
הרופא: המגיפה היא נחלת הכלל.
הבחור: ואף־על־פי־כן עלינו לדעת מהי.
הרופא: עליך להירפא ממנה, זה הכל.
הבחור: טוב, אמור לי עתה מה הם שאר הסימנים.
הרופא: עליך להגיד.
הבחור: אבל אמרת שאת שאר הסימנים אפשר לקבוע על־פי המימצא הראשון.
הרופא: אתה רוצה להכתיב לי את שיטת־הטיפול שלי?
הבחור: אני לרשותך.
הרופא: זה סימן שני!
הבחור: היכן הוא?
הרופא: אחרי גישושים סחור־סחור נשמע סוף־סוף משפט ברור: “אני לרשותך”.
הבחור: מתוך נימוס.
הרופא: כך נדמה לך. זהו הסימן השני!
הבחור: כך אפשר לראות בכל משפט סימן של המגיפה!
הרופא: מדבריך משתמע חוסר־אמון במדע.
הבחור: אני אחד מחסידי המדע.
הרופא: (נד בראשו בספק)
הבחור: (מצביע על ה"מצטבה" השרויה בעלטה) אני שייך לעם עתיק בעל ההישגים הראשונים במדע!
הרופא: ההצבעה על החשכה מעידה על התרברבות, וזה הסימן השלישי של המגיפה.
הבחור: אני לא כמו שאתה חושב. אני, בדרך כלל, קנאי לעידן המודרני.
הרופא: קנאי?
הבחור: אני מתכוון שאני חסיד התקופה החדשה. אינני פונה אל האבות אלא מתוך הכרח דחוף!
הרופא: הא לך סימן רביעי של המגיפה!
הבחור: ואיך עלי להתנהג?
הרופא: אני רואה שאין לך מושג איך עליך להתנהג.
הבחור: יש לי סחרחורת!
הרופא: גילוי־הלב גורם לך סחרחורת? סימן חמישי!
הבחור: אולי הגזמתי.
הרופא: מסחרחורת ועד הגזמה, סימן ששי!
הבחור: ראוי לי, איפוא, לשתוק.
הרופא: מסחרחורת להגזמה ולשתיקה, סימן שביעי!
הבחור: חה־חה־חה!
הרופא: סחרחורת, הגזמה, שתיקה, צחוק בלי סיבה, סימן שמיני!
הבחור: חה־חה־חה־חה!
הרופא: הפלגה בצחוק למרות הידיעה הברורה על מציאותה של המגיפה סימן תשיעי!
הבחור: (מכסה ראשו בכפות־ידיו)
הרופא: אתה מסתיר פניך בכפות־ידיך, אבל את סימני המגיפה אין להסתיר.
הבחור: ומה אוכל לעשות?
הרופא: שאלה זו מעידה על הסימן המסוכן ביותר של המגיפה.
הבחור: לאמיתו־של־דבר אינך מאבחן מחלה, אלא מתעקש לקבוע שזאת מגיפה.
הרופא: הנה אתה מעליב אותי, משמע שאתה מרכין ראש לפני מי שמתגרה בך ומתגרה במי שמיטיב עמך, וזה הסימן העשירי.
הבחור: אתה מתחיל להרגיז אותי.
הרופא: אתה מתרגז בשעה שעליך להאריך רוח, הסימן האחד־עשר.
הבחור: (בלעג) לו־לי־לה־בום!
הרופא: פטפטנות לשמה, הסימן השנים־עשר.
הבחור: אדוני הרופא, האם בדקת פעם איש מבעלי־ההשפעה?
הרופא: הזדמן לי.
הבחור: ואמרת לו את האמת, כפי שאתה אומר אותה לי עכשיו?
הרופא: לא.
הבחור: מה אמרת לו?
הרופא: נזהרתי מלהזכיר סימן כלשהו העשוי לפגוע בו.
הבחור: וכך סיכנת את חייו?
הרופא: מכל מקום, לא סיכנתי את חיי!
הבחור: כלום אין זה מסימני המגיפה?
הרופא: ודאי.
הבחור: אם כן, גם אתה נגוע.
הרופא: בלי ספק. אין איש מחוסן מפני המגיפה!
הבחור: ואינך מרפא את עצמך?
הרופא: באותה תרופה שעומד אני להמליץ עליה באוזניך.
הבחור: והיא?
הרופא: אין תחליף לתרופה זו, והיא שתלך, אם תלך, על ידיך, שתשמע בעיניך, תראה באוזניך, תזכור בשכלך ותחשוב בזכרונך.
הבחור: תרופה מוזרה וקשה מנשוא!
הרופא: אבל טובה, יעילה ובדוקה.
הבחור: תודה לך.
הרופא: סלח לי, עלי ללכת.
הבחור: דרך צלחה.
(הרופא פונה לצד שמאל. הצחוק הלגלגני עולה. הרופא נעצר, פונה לאחור יוצא מהצד שממנו נכנס)
הבחור: עלי להשתיק את הקול המאוס הזה. אין פתרון אחר.
(קול מצד ימין: יש פתרון אחר!)
(נכנס איש בעל ממדי ענק, נראה בטוח בעצמו ומחייך בידידות)
הבחור: מי אתה?
הענק: ידיד.
הבחור: אבל אינני מכיר אותך.
הענק: בעולם שאנו חיים בו אנו מכירים רק את אויבינו.
הבחור: לא ראיתי אותך קודם.
הענק: הנה אתה רואה אותי, זה די.
הבחור: רחמיך, אלוהים!
הענק: זכור היטב את הרגע הזה, כי בו מתחיל אושרך.
הבחור: מה אתה רוצה?
הענק: לעזור לך.
הבחור: במה?
הענק: בהבסת אויבך.
הבחור: אבל לא ביקשתי עזרה מאיש.
הענק: זה מוכיח שבואי אליך הוא מחווה של ידידות ממש.
הבחור: ומי שלח אותך?
הענק: אמור, ההשגחה העליונה.
הבחור: זו תשובה כללית, שאינה מסבירה דבר.
הענק: אם כן, הנח שבאתי אליך בתוקף תפקידי.
הבחור: ומה תפקידך?
הענק: לשמור על מאזני־הצדק.
הבחור: ומי מינה אותך לתפקיד זה?
הענק: כל אדם בוחר בתפקיד ההולם אותו.
הבחור: אבל לא ביקשתי ממך עזרה.
הענק: אולי מפני שלא ידעת שאני בקרבתך, או אולי…
הבחור: אולי?
הענק: אולי מפני שאתה מגזים בהערכת כוחך.
הבחור: זה ענייני, מכל מקום.
הענק: לא.
הבחור: לא?
הענק: זה כלול בתחום תפקידי, עלי להצילך, אפילו מעצמך.
הבחור: אבל בסופו־של־דבר זה נוגע לי בלבד!
הענק: זה נוגע גם לי, בתוקף תפקידי.
הבחור: תודה רבה. אני מבקש ממך לא להפליג בהערכת תפקידך. איש חצוף פגע בי, ואין לי ברירה אלא ללמדו לקח בעצמי.
הענק: אבל הוא חזק ממך, ואיש זולתי לא יוכל לו.
הבחור: אין לי צורך בעזרתך.
הענק: אתה זקוק לה מאוד־מאוד.
הבחור: אני מודה לך שנית. אינני מכירך ואין קשר אמיתי בינינו.
הענק: אני חלק בלתי־נפרד מהמקום הזה, יש לי כאן מקור־פרנסה ושאר־בשר. נוסף על כך יש קשרי־ידידות עתיקי־ימים בין משפחתי ובין אבותיך.
הבחור: אבותי? אני מפקפק.
הענק: מנין לך ספק זה?
הבחור: אני מכיר את האנשים שהיו להם מגעים איתם.
הענק: אינך יכול להכיר את כולם ואין ספק שמשפחתי בין אלה שאינך מכיר.
הבחור: גם אם נכונים דבריך אינני חייב לקבל את עזרתך.
הענק: אני מזכיר עובדה היסטורית זאת כדי להצדיק את קבלת העזרה ולא כדי לחייב אותה.
הבחור: אם כן, אין זאת חובה!
הענק: החובה חלה עלי בתוקף תפקידי.
הבחור: אני דוחה את עקרון החובה.
הענק: ממש מדהים שאתה מסרב לקבל עזרה היורדת אליך משמים!
הבחור: את המכה קיבלתי אני, ועלי להחזירה!
הענק: אינך מסוגל לעשות זאת בעצמך.
הבחור: זה לא עניינך.
הענק: זה כל מה שיש לי, זה תפקידי בחיים.
הבחור: תפקידך אינו מעניין אותי.
הענק: אל תעורר בי פקפוק בשפיות דעתך.
הבחור: בבקשה, לך והנח לי לעשות כרצוני.
הענק: חשוב, חשוב היטב, אל תדחה את מתת ההשגחה העליונה.
הבחור: את המכה קיבלתי אני, ועלי להחזירה!
(הבחורה חוזרת וניצבת בין השניים, הענק מרכין ראשו לאות־ברכה, והיא משיבה על ברכתו)
הענק: לכבוד הוא לי לראות את בעלת־הבית.
הבחורה: תודה, אדוני.
הענק: זה עתה הזכרתי לו את הקשרים מימי קדם בין משפחתי ובין אבותיו.
הבחורה: שמעתי הכל.
הענק: הוא אינו מכיר בקשרים אלה.
הבחורה: אי־אפשר שלא להכיר בקשרים ישנים כחדשים.
הענק: חן־חן לקול התבונה.
הבחורה: היה־נא סבלני, הוא שרוי בכעס גדול.
הענק: כלום אין זאת זכותי, לשקוד על מילוי תפקידי?
הבחורה: יבורך התפקיד המגן על החיים.
הענק: חן־חן לקול התבונה.
הבחור: (אל הבחורה) קנוניה!
הבחורה: חס־ושלום.
הבחור: קנוניה!
הבחורה: פתח את לבך לפניו.
הענק: חן־חן לקול התבונה.
הבחור: (לבחורה) אני תובע ממך יחס של כבוד.
הבחורה: ליבי מלא כבוד ואהבה.
הענק: מדוע אתה סרבני לרוחשים לך אהבה?
הבחור: האהבה עלולה להוליך לאבדון.
הבחורה: האהבה מקורה בחיים.
הבחור: אני דורש ממך להסתלק.
הענק: מוזר שאתה מתייחס בגסות כזאת ליופי ולתבונה!
הבחור: (לענק) אל תתערב בענייני הפרטיים.
הענק: טוב, טוב.
הבחורה: אני הולכת, אם זה רצונך, אך אני מתחננת לפניך, אנא, פתח לפניו את סגור ליבך!
(הבחורה יוצאת. שתיקה. השניים מביטים זה בזה, הענק מחייך והבחור מזעיף פנים)
הענק: עכשיו האווירה נוחה יותר לשיחה.
הבחור: עדיין לא סיימנו את השיחה?
הענק: עדיין לא. גלה לי את צפונות ליבך, אחר־ כך אתה רשאי להחליט, כאוות נפשך.
הבחור: (נאנח)
הענק: אני רוצה לעזור לך.
הבחור: אמור לי בגלוי, מה אתה מבקש בתמורה?
הענק: אני ידיד ולא סוחר.
הבחור: אמור מה אתה רוצה.
הענק: לא כלום.
הבחור: לא כלום?
הענק: חוץ ממה שדרוש לביצוע הפעולה, כמובן.
הבחור: מה דרוש?
הענק: יש למשוך את אויבך לכאן, כדי ללמדו לקח.
הבחור: אל המקום הזה?
הענק: כן.
הבחור: אסור להרשות לו לטמא את המקום הזה!
הענק: אל תייחס למקום חשיבות יותר מזו שהוא ראוי לה.
הבחור: (מצביע על ה"מצטבה") מקום זה קדוש מיום שהם נטמנו בו.
הענק: אל תייחס למתים חשיבות יותר מזו שהם ראויים לה.
הבחור: זאת דעתך על האבות?
הענק: חיק האדמה מלא עצמות, ולעולם לא תדע אלו מהן עצמות אבותיך.
הבחור: דעה זו ראויה לאיש שאין לו שורשים.
הענק: אל תכעס, אני רוצה להבהיר לך את שיטת־עבודתי.
הבחור: מדוע לא תלך אליו?
הענק: אני יודע מה שאני רוצה.
הבחור: ואם אקבל את שיטתך, האם תתחיל מיד בפעולה?
הענק: עדיין לא אמרתי הכל.
הבחור: עוד תנאים?
הענק: אל תחזור על המלה “תנאים”, היא אינה נסבלת בין ידידים.
הבחור: טוב. מה אתה רוצה עוד?
הענק: בתקופת־הכוננות אהיה זקוק לשירותים מיוחדים.
הבחור: למשל?
הענק: לספק לי מזון ובידור הכרחי.
הבחור: יפה. אך נדמה לי שדרישותיך לא תמו.
הענק: תיטיב לעשות אם תזמין את העלמה הנכבדה להצטרף אלינו.
הבחור: הבחורה שלי?
הענק: היא לב גדול, שיש בו מקום לרבים.
הבחור: אולי גם לאויבנו המשותף?
הענק: אני מתכוון לומר שאהיה זקוק לחיבה בטרם קרב.
הבחור: ומה עוד?
הענק: הואיל ואהיה יד־ימינך לשעת־חירום ראוי שלא תסתבך בלי להיוועץ בי.
הבחור: נימוק משכנע!
הענק: לא תתיידד עם אדם בלי הסכמתי. הוא עלול להיות אויבי.
הבחור: אחד ועוד אחד הם שניים.
הענק: ולא תריב עם אדם בטרם תשאל לדעתי. הוא עשוי להיות ידידי.
הבחור: אין ויכוח.
הענק: אם כן, נתחיל?
הבחור: ברשותך האדיבה, שאלה אחת: כלום יעלה בידי אויבי להשיג ממני יותר מזה?
הענק: (בכעס) לא המעשה חשוב אלא מי שעושה אותו!
הבחור: מי שעושה אותו?
הענק: נשיקה שאתה מקבל מרעייתך אינה דומה לנשיקת יצאנית, סטירת־לחי מיד אביך אינה כסטירת־לחי מידו של זר!
הבחור: אתה מעמיד את עצמך במקום אבי ובמקום רעייתי?
הענק: ובכן, אנחנו כבר מבינים זה את זה.
הבחור: (בכעס) הסתלק מכאן!
הענק: מה קרה לך?
הבחור: הסתלק! הסתלק מהר!
הענק: לאן אלך?
הבחור: הסתלק ממקום קדוש זה!
הענק: הוא קדוש גם לי.
הבחור: מה אמרת?
הענק: אדוני, עת ארוכה שאנו עומדים כאן ומתדיינים. פרק־זמן זה מעניק לי את זכות הישיבה; נוסף על כך כבר נוצרו יחסים אנושיים הדוקים ביני ובין ידידתך הנבונה, ואפילו ביני ובין האבות האלה.
הבחור: אתה רמאי!
הענק: יסלח לך אלוהים.
הבחור: הסתלק מכאן, אינני רוצה בעזרתך, אצא להילחם לבדי!
הענק: אם כן, יהיה עליך להילחם נגד שניים!
הבחור: מדוע?
הענק: אתה פותח במעשי־איבה נגדי, ויהיה עלי להגן על עצמי.
הבחור: תתקיף אותי מפני שאני דוחה את עזרתך?
הענק: מפני שאתה רוצה לגרש אותי מהמקום הקדוש לי ומפריע לי במילוי תפקידי הראשי בחיים.
הבחור: לא כדאי לך לזלזל בי, אמנם אינני ענק כמוך, אבל גמרתי אומר להילחם ואפילו נגד המוות!
הענק: אם אתה רוצה למות, מות.
הבחור: אמות רק בקרב!
הענק: צא לקרב ומות.
(הבחורה חוזרת בצעדים מהירים)
הבחורה: ביקשתי שתפתח את ליבך להבנה ולא למוות!
הבחור: ההבנה גרועה ממוות.
הענק: הוא טיפש.
הבחור: והוא מאותו סוג של בעל הצחוק, אבל גרוע ממנו.
הבחורה: צר לי מאוד.
הבחור: לא יהיו חיים טובים כל זמן ששני אלה קיימים.
הבחורה: מתי אשמע מלה טובה?
הבחור: כאשר ייעלמו שניהם והדומים להם.
הבחורה: דיבור חוזר ונשנה בלי סוף.
הבחור: זאת האמת!
הבחורה: מתי אשמע מלה טובה!
הענק: אני חוזר על מלה מבוקשת זאת ואין שומע.
הבחורה: (לענק) כלום אינך יכול לשמור על האיזון הצודק בלי תנאים?
הענק: אני שונא את המלה “תנאים”.
הבחורה: כלום אינך יכול לשמור על האיזון הצודק בלי לדרוש דבר?
הענק: זה לא יהיה צודק לגמרי.
הבחורה: מתי אשמע מלה טובה?
(הצחוק הלגלגני נשמע מרחוק)
(הענק מקשיב לקול בעניין ובתמיהה)
הענק: אלי, אני מכיר את הקול הזה!
הבחורה: זה קול אויבו.
הענק: אויבו?
הבחורה: כן.
הענק: פלא־פלאים, צירוף־מקרים מוזר!
הבחורה: זה האיש שהתכוונת לעזור לו להשמידו.
הענק: חה־חה־חה!
הבחורה: מדוע אתה צוחק?
הענק: הוא בן־משפחתי מצד אמי!
הבחורה: בן משפחתך?
הענק: כן. לעולם לא אשכח את ימי־הילדות המאושרים!
הבחור: עד עכשיו סברתי שאתה לפחות יודע מיהו האויב שהתנדבת להכותו.
הענק: חה־חה־חה!
הבחור: האם עדיין אתה רוצה לעזור לי?
הענק: אבל אתה דחית את עזרתי!
הבחור: נניח שקיבלתי אותה; האם תגשים את הבטחתך?
הענק: עם כל התנאים שהתניתי?
הבחור: הרי אתה שונא את המלה “תנאים”!
הענק: כן או לא?
הבחור: כן.
הענק: אם כך, אני מוכן להשכין שלום ביניכם!
הבחור: להשכין שלום?
הענק: לטובת העלמה הנבונה הזאת ולטובתך.
הבחור: והתחייבויותיך הקודמות?
הענק: לבני־המשפחה יש זכויות משלהם, ועלי להתחשב בזה.
הבחור: אבל הוא התקיף!
הענק: אף־על־פי־כן.
הבחור: הרי הוא סתם שודד־דרכים?
הענק: אף־על־פי־כן.
הבחור: הוא פרא־אדם ומושחת!
הענק: אינך מכיר אותו.
הבחור: לא שמעת את צחוקו הלגלגני?
הענק: הוא אוהב להתלוצץ. בחור עליז באמת.
הבחור: אני מכירו היטב. הכרתיו מתוך מגע ומשא, שכנות ולוחמה!
הענק: האמן לי, הוא אינו מגלה את מכמני־נפשו אלא למי שאוהב אותו ומבין אותו.
הבחור: יותר נכון, הוא אינו מתרכך ומתעדן אלא לפני מי שמשכיל להענישו ולהכותו.
הענק: תודה לאל שלא השכלת להכותו.
הבחור: מדוע?
הענק: כי אז הייתי חש לעזרתו.
הבחור: אתה כבר מאיים עלי!
הענק: לבני המשפחה יש זכויות משלהם.
הבחור: סוף־סוף נתגלתה האמת. אינך אלא רמאי, כמוהו!
הענק: מחשבותיך ימיטו עליך שואה.
(הסוף בגליון הבא)
-
מצטבה: שם שנהוג לכנות בו קברים פרעוניים הבנויים בצורת פירמידות קטומות והעשויות מדרגות־מדרגות. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.