שלושה ילדים מהלכים לאורך חוף. הם מתקדמים, זה בצד זה, יד זה ביד רעהו. נראה בהם שקומתם אחת כמעט, ובלי ספק גם גילם אחד: כשתים־עשרה שנה. ואולם זה שבאמצע קטן מעט משני האחרים.
להוציא את שלושת הילדים האלה עזוּבה היא כל שפת־הים הארוכה. הרי זו רצועת־חוף רחבה למדי, חדגונית, שפה ושם בוצצים מתוכה סלעים מבודדים כבורות מים, נטויה אך במעט בין הצוק התלול, שלכאורה אין מוצא ממנו, ובין הים.
מזג־האוויר יפה מאד. השמש מאירה על החוף הצהוב באור עז, אנכי. אין ענן בשמיים. גם אין רוח. המים כחולים, שקטים, בלי שום ניד־גל ממרחקים, אף כי החוף גלוי אל מול הים החפשי, עד האופק.
אבל לפרקים קצובים גואה גל פתאומי, תמיד אותו גל, הנולד בריחוק כמה מטרים מן החוף, גואה כחתף ומשתבר מיד, תמיד על אותו קו. אין מתקבל הרושם שהמים מתקדמים ונסוגים אחר־כך; אדרבה, דומה כאילו כל התנועה הזאת חלה במקום אחד. התנשאות המים מביאה תחילה לידי השתפלות קלה, לצד החוף, והגל נרתע מעט ברחש גרגרי־חול נצנפים; אחר הוא מתנפץ ופושט, חלבי, בשיפוע, אך בסופו של דבר רק חוזר הוא וכובש את השטח שאבד לו. בדוחק בא נחשול עז יותר, פה ושם, ומרטב לרגע קט כמה טפחים נוספים.
ושוב חוזר הכל לדממתו, הים, שטוח וכחול, נעצר בדיוק באותו גובה בחול הצהוב של החוף, מקום שמהלכים זה בצד זה שלושת הילדים.
* * *
צהבהבּים הם, ועינם כמעט כעין החול; העור כהה מעט יותר, השׂיער בהיר מעט יותר. לבוש אחד לשלשתם, מכנסיים קצרות וחולצה, אלה כאלה בד גס, כחול־דהוּי. זה בצד זה הם צועדים, יד זה ביד רעהו, בקו ישר במקביל לים ובמקביל לכּף, בריחוק שווה כמעט מן השנים, ועם זאת סמוכים מעט יותר אל המים. השמש במרומי שמיים אינה משיירת צל לרגליהם. נכחם החול בתוּל כל־כולו, צהוב וחלק מן הצוק ועד המים. הילדים מתקדמים בקו ישר, בצעד קצוב, מבלי נטוֹת ימין ושמאל, שלווים ומחזיקים זה ביד רעהו. מאחריהם מסתמנים בחול, הטחוב כלשהו, שלושה קווים של עקבות שהותירו רגליהם היחפות, שלש שורות קצובות של עקבות דוממים, ברווחים דומים, עמוקים למדי, נחרצים.
הילדים מסתכלים היישר נכחם. אין הם פוקדים במבט־עין את הצוק הרם, לשמאלם, אף לא את הים שגליו הקטנים מתנפצים כסדרם מעבר מזה. בשום פנים ואופן לא יסוֹבוּ לסקור את המרחק שעברו. ממשיכים הם בדרכם, בצעד שווּי ומהיר.
* * *
נכחם מפסיעה סיעה של צפרי־ים לאורך החוף, ממש על גבול הגלים. הן מתקדמות במקביל לקו הילוכם של הילדים, באותו כיוון, בריחוק מאה מטר בקירוב. אך הואיל והילוכן של הצפרים אטי הרבה יותר, הרי הילדים מתקרבים אליהן. ובעוד הים מוחה מעט־מעט את עקבות כפות הרגליים המכוכּבות, הרי צעדיהם של הילדים נשארים חרותים בבירור בחול בטחוב כלשהו, ושלושת קווי העקבות מתמשכים והולכים.
קבוע הוא עמקם של עקבות אלה: שני סנטימטרים בערך. אין הם נעווים לא מחמת התמוטטות השוליים לא מחמת דחיקה גסה מדי של העקב או של חוד הרגל. דומה כאילו נגזרו למשעי באיזה רובד עליון, נייד יותר, של פני־הקרקע.
הנה כך נגול הקו הזה המשולש, מרחיק והולך, ובעת־ובעונה־אחת דומה שהוא מתמעט, פוחת והולך, נעשה קו אחד ויחיד הרוצע את החוף לשתי רצועות, מלוא ארכו, ומסתיים בתנועה מוכנית רפויה, שם הרחק, שכּמו בוצעה במקום אחד: קו שקיעתן וחזירתן הקצובה של שש רגליים יחפות.
ואולם עם שהרגליים היחפות מתרחקות הריהן קרבות אל הצפרים. לא די שהן מתקדמות חיש אלא שגם המרחק היחסי המפריד בין שתי הקבוצות מתמעט ביתר־מהירוּת בהשוואה לדרך שכּבר עברו. עוד מעט ולא יוותרו ביניהן כי אם צעדים מספר…
אך שעה שדומה כאילו סוף־סוף ישיגו הילדים את הצפרים מכות הללו פתאום בכנפיהן ומתעופפות להן, תחילה אחת, אחר שתים, אחר עשר… וכל הסיעה כולה, לבנה ואפורה, מתווה כעין עקומה מעל לים וחוזרת להרגיע בחול ולהפסיע שוב, תדיר באותו כיוון, ממש על שפת הגלים, בריחוק כמאה מטר.
ממרחק זה תנועות המים כמעט אינן מוחשות, להוציא תמורת־פתע בצבע, אחת לעשר שניות, בו ברגע שמפּץ הקצף מזדהר בשמש.
* * *
בלא שיתנו דעתם על העקבות שהם מוסיפים להטביעם, במדוקדק, בחול הבּתול, גם לא על בנות־הגל לימינם, אף לא על הצפרים שלפניהם, שרגע הן מעופפות ורגע מהלכות, מתקדמים שלושת הילדים הצהבהבּים זה בצד זה, בצעד שווּי ומהיר, יד האחד ביד רעהו.
שלושת פרצופיהם השזופים, הכּהים יותר משׂערותיהם, דומים זה לזה. אחד הוא מבּעם: רציני, מהורהר, אולי דאוּג. גם תווי־פניהם זהים הם, אף כי ניכּר כי שנים הם ילדים והשלישית היא ילדה. רק ששׂערות הילדה ארוכּות מעט יותר, מתולתלות מעט יותר, ואבריה דקים יותר כהוא־זה. אך הלבוש אחד הוא ממש: מכנסיים קצרות וחולצה, אלו כאלו בד גס, כחול־דהוּי.
הילדה נמצאת בקצה הימני, לצד הים. לשמאלה צועד האחד משני הילדים שהוא קטן מעט יותר. השלישי, הקרוב ביותר אל הכּף, קומתו כקומת הילדה.
נכחם משתרע החול, צהוב ואחד, כמלוֹא העין. לשמאלם מזדקרת חומת האבן השחומה, אנכית כמעט, שאין לראות מוצא ממנה. לימינם, אין־נוע וכחול מאופק עד אופק, מישטח המים שלגבולו בת־גל־פתאום, המשתבּרת חיש ומתנפּצת לרפידת קצף מלבינה.
* * *
אחר, כעבור עשר שניות, והנה הגל שגאה חוזר ומשתפל, בצד החוף, ברחש גרגרי־חול נצנפים.
הנחשולית משתברת; הקצף החלבי חוזר ומעפיל שוב מעלה, חוזר וכובש אותם טפחים של שטח אבוד. בתוך הדממה היורדת אחרי־כן מהדהדים ממרחק רב צלצולי פעמון באוויר הרוגע.
“הנה הפעמון”, אומר הקטן בילדים, זה הצועד בתווך.
אך שאונם של גרגרי החול, שאון הים, בולע את הדנדוּן החלוּש מדי. רק אחרי תום המחזור אפשר לשוב ולהבחין בצלילים אחדים, שהמרחק מעמעמם.
“זה הפעמון הראשון”, אומר הגדול.
לימינם משתברת הנחשולית.
כיון שחוזרת הדממה, שוב אין הם שומעים ולא־כלום. שלושת הילדים הצהבהבּים עודם צועדים באותו צעד קצוב, ושלשתם אוחזים זה ביד רעהו. סיעת הצפרים ששוב לא היתה אלא בריחוק קפיצות־מספר כמו דיבוק־פתאום נכנס בה, ונכחם מכּות הצפרים בכנפיהן ומתעופפות.
הן חוזרות ומתוות אותה עקומה על פני המים וחוזרות להרגיע בחול ושבות להפסיע, באותו כיוון, ממש עם גבול הגלים, בריחוק מאה מטר בקירוב.
* * *
“אולי זה לא הראשון”, חוזר ואומר הקטן, “אם לא שמענו את השני, מקודם…”
“לא היינו יכולים להבדיל”, משיב שכנו.
עם זאת לא שינו מקצב הילוכם; ומאחריהם מוסיפים אותם העקבות להסתמן, מעט־מעט, תחת שש כפותיהם היחפות.
“עוד לפני רגע לא היינו קרובים כל־כך”, אומרת הילדה.
עובר רגע והגדול בילדים, זה שלצד הכּף, אומר:
“עדיין רחוק”.
ואחר מוסיפים שלשתם לצעוד דוּמם.
כך הם שותקים עד שחוזר הפעמון ובאותו קול עמום הוא נותן קולו באוויר הדמוּם. אז אומר הגדול בילדים: “הנה הפעמון”. האחרים אינם עונים. הצפרים, שעוד מעט והדביקום, מכות בכנפיהן ומתעופפות, תחילה אחת, אחר שתים, אחר עשר…
ושוב חוזרת הסיעה כולה להרגיע בחול, כשהיא מתקדמת לאורך החוף, בריחוק מאה מטר בקירוב לפני הילדים.
מעט־מעט מוחה הים את העקבות המכוכּבים של כפותיהן. ואילו הילדים, הצועדים סמוך יותר אל הכּף, זה בצד זה, יד האחד ביד רעהו, מותירים אחריהם עקבות עמוקים, אשר קוום המשולש מתמשך במקביל לים, על פני החוף הארוך עד מאד.
לימין, מצד מישטח המים הרוגע, משתברת, באותו מקום, אותה בת־גל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.