(נכנס פקיד־העם ועמו ארבעה שוטרים)

פקיד: המושחתות הללו! איזו מהומת־תופים הקימו!

איזו יללה הרימו על כל גג לכבוד אדוֹניס!

כמו אותה שעה באסיפת־העם שבה הקשבתי

לדברו – המקרטע, כרגיל – של השוטה הזה,

דמוֹסטראטוֹס, על החיילות שיש לשלוח לסיציליה

או כסלוּת דומה –

      ופתע מגיחה אשתו

חגה, נעה ומיבּבת

“אוֹי, אוֹיה אדוֹניס!” –

          דמוֹסטראטוס עומד על כך

שנגייס את אחרון אנשי זאקינטוס העומדים

וזו אשתו ניצבת על הגג,

שתוּיה כמו ינשוף ומצווחת

“בכוּ, בכוּ לשם אדוֹניס!”

          היא צווחה

ובן־בקר זה, דמוֹסטראטוֹס,

      געה, געה, עד שלבסוף, במהומה

געו כולם עמו.

הנה פריה של סובלנות זו שאנחנו מגלים

כלפי הפקרותן של הנשים.

קוראגוס ג': עוד לא שמעת גם חצי מעללן. הן לגלגו עלינו!

העליבו! הערו כדים של מים

וכמעט טיבּעו אותנו! עדיין סובבים אנחנו,

קבל־כל־העולם, כתינוקות שלא אוּלפו בנימוסים.

פקיד: וחי־פוסידון, אל־הים, אנחנו ראויים לכך!

במי לתלות את האשמה אם הנשים שלנו

משתמטות מתוך ידינו? אנחנו מפנקים אותן,

פותחים להן דרכי בזבוז והפקרוּת. הנה הולך הבעל

אל חנותו של הצורף. “ראה”, יאמר,

“האם תזכור, צורף”, יאמר, "את הרביד ההוא

אשר התקנת לאשתי? אתמול הלכה הפּעוטה לרקוד

והקרס נסדק. אני מפליג היום לסאלאמיס

ולא אוכל להיפּנות. הלא תוכל לסור הערב אל ביתי

ולתקן את הסדוּק אצלה".

ויש אחר

הולך אל הרצען – גם זה פועל חזק וטוב

שמרצעו יוצא מתוך שׂקו. “הנה”, אומר האיש,

"סנדל אחד מסנדלי אשתי לוחץ

      את בהוֹנה הקט. הלא תוכל לקפוץ בצהריים

ולחלץ אותה מלחצה?"

          מה תצפּו, אפוא?

הנה אני, למשל, פקיד־העם אני

ובין כל חובותי צריך אני לתת שכר למלחים.

היכן הכסף? שם, למעלה, באקרופּוליס!

ובנות־הזנונים טורקות בפני את הדלת!

למה אנחנו מחכים?

            שמע־נא, שוטר,

הפסק לרחרח אחר בית־מרזח ולך הבא

כמה מוטות ברזל. אנחנו ננפץ את שערן! אתם פרצוהו שם

אני אפרוץ לי כאן…