…דרכי בבימוי המחזה – גם עצם רצוני לביים את “ליזיסטראטה” בכלל – נובעים מכך שראיתי לפני בעליל מה משמעותו של מחזה זה באמת ואיך צריך למסור את המשמעות הזאת לקהל בן־זמננו. ראִיה זו היא פועל־יוצא משנים של לימוד והוראה בתחום התיאטרון בכלל, ובתחום התיאטרון היווני הקלאסי בפרט.

…וכאן אנו מגיעים אל דאדלי פ’יטס. נדמה לי שאילו היו התרגום שלו וההצגה שלנו חותרים כל הזמן באותה מגמה כי אז היתה הצלחתנו גדולה הרבה יותר. האמת היא שלא כך היה הדבר. ה"ראִיה" שלו אמריקאית הרבה מכּפי צרכּי. בלי הרף הוא מותח קו של הקבלה בין המלחמה הפּלופּונזית של אריסטופאנס למלחמת־האזרחים האמריקאית. האתונאים שלו מדברים יאנקית, הספּרטאים שלו ממשכים בדיבּורם כאנשי־הדרום של ארה"ב. השורות המצחיקות של הנשים הן אצלו מצחיקות באמת, אך על פי המסורת של מסיבות־קוקטייל. דבר נהדר, אולי, אבל מהרס את האווירה היחוּמה, טבוּלת־השמש שבּה יכול מחזה זה לחיות באמת – ולהשאיר רושם בלתי־נשכח. אף־על־פי שהוא מקפיד מאד על הנאמנות לאריסטופאנס, תמונה־תמונה, פסוק־פסוק, שורה־שורה, לפעמים אפילו מלה־מלה, הרי לפעמים הוא סוטה ממנו בנקודות שלדעתי הן עיקר־שבּעיקר למחזה.

חובה עלי להזכיר גם שהמחזות היוונים העתיקים הגיעו לידינו במצב נורא והבּלשנים נחלקים בדעותיהם לא רק בדבר פירושה של כל מלה אלא לפרקים גם על טיבה של כל מלה, ועל הכל – בשאלה מי אומר מה. כאן שוב לעתים קרובות למדי גירסתי שונה שינוי גמור מזו של ד. פ’יטס. את כל מבנהו של המחזה הוא תופס בדרך שונה משלי. אצלו העלילה מתרחשת בארבעה מקומות שונים באתונה, ואילו אני מעמיד רק מערכת אחת של תפאורות. הוא משמיט שורות שהן הכרחיות בעיני, מכניס נפשות שבעיני הן מיותרות, וכו' וכו'.

…ההצגות בלונדון ובאוקספורד הצליחו בה־במידה שהיו עוזרי שותפים אתי בראִיה הזאת. המוזיקה היתה שירי־עם יוונים חדשים שאני עצמי בחרתים. התפאורות והמלבושים – הצד הקשה מכּל – היו רווּיים אותה ראִיה מהוללת, משום שהצייר המזהיר ג’ורג’יאדיס לא די שהוא עצמו יווני אלא שהוא גם ידיד קרוב מזה שנים. מדברים היינו אותה לשון בפועל־ממש. אשר לשחקנים, כאן זכינו למידות שונות של הצלחה וכשלון. “אש־הבּשרים של לוֹרקה, ארציוּתו ועזוּזו של מיוּזיקל אמריקאי בתוספת שנינות חכמנית וסיגנוּן נוסח־קאבּוּקי, וכל זה שקוּי שמשה של יוון”, כפי שתיאר פיטר ברוּק, כמדומה, את המתכּוֹן – היה זה מזג יוצא־דופן יותר מדי בשביל שחקנים אנגלים, ועל הכל – ים־תיכוני יותר מדי.