(אוצר נחמד ג', תר"כ, ע' 121–125).

אשאלך היום, ידידי, הודיעני מי הוא זה דניאל אוהב לעמנואל המשורר הנכבד אשר הזכירהו במחברותיו במחברתו האחרונה? והנה כל האנשים הנקובים בשם מאת עמנואל במחברותיו, כבר גלו המבקרים את מקורם והראונו את כבוד תפארתם, ורק זה דניאל אשר שם את כסאו למעלה מכל השרים אין איש דובר אלינו דבר עליו ולא שמענו את שמעו עד הנה. ועמנואל מדי בואו אל מעלות העדן בתחלה ראה את הכסא הנורא המוכן לאוהבו יהודה גור אריה והוא בן משה בן דניאל מעיר רומי, ויהי כראותו את הכסא הזה ויזכור גם אוהבו האחר הוא דניאל ואלה דבריו עליו [ד' לבוב ע' 230 קרוב לסופו]:

“ויהי בשמעי זכרתי מעלת דניאל אחי, אשר הנחני בדרך אמת ויישר את ארחי, ואשר קרב אלי בברחי, ציץ נזר הקדש אשר על מצחי, חיי בשרי ונשמת רוחי, ופרשת גדולתו ונדיבותו ומעלתו, ושכלו ובינתו וענותו וצדקתו, אשר מלאה אפסי הארץ תהלתו. ואומרה אל האיש התומך בימיני, בי אדוני, הראני מקום דניאל אחי ותחנותו, ואיזה בית אשר תבנו לו ואיזה מקום מנוחתו. ויאמר אלי דע אל נכון כי גדלה מאד מעלתו, ומלאו אפסי הארץ תהלתו, ואף כי מעלתך קצרה עדיו מהגיע, כי הוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, בעבור כי ידעה החכמה העליונה כי הוא בלעדיך לא ישקוט ולא ירגיע.. העמידה אצל סוכתך סוכו, ואף כי ערכך מך מערכו, בידעה כי יהיה לו בחברתך שעשוע, והוא יהיה למשה ואתה תהיה לו ליהושע, ולמען יאמרו הכל כאשר יאמר (? יראו כי) נפשותיכם יתאחדו, יתלכדו ולא יתפרדו, הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו… ואומר אל האיש חייך אדוני הראני את הוד כסאו אשר שם ירגיע, כי ידעתי כי יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. ויאמר אלי האיש בוא עמי ואראך את שמחתו, ואת כבוד מנוחתו. ואלך אחריו נמשך ונסמך, עד אשר הביאני אל אהל אהליאב בן אחיסמך, ושם היה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וכל הנשיאים בעדה, ובני אלים היו מרבים להביא מדי העבודה… ושם ראינו כסא שן גדול זהב מצופה, נותן חיים למוצאו ולכל בשרו מרפא, ואבני נזר עליו מתנוססות, ובגדי תכלת וארגמן ותולעת שני עליו פרושות, וכעין נחשת קלל נוצצות, צבי הם לכל הארצות, ועל ראשי הכסא עטרה משקלה ככר זהב ואבן יקרה, לא יותן סגור תחתיה ולא ישקל כסף מחירה, וקול אומר קרא, כי ליושבים לפני ה' סחרה. ויאמר האיש הדובר בי הראית העטרה, והכסא הנשא, אשר אחיך דניאל עליו כלביא יקום וכארי יתנשא, זאת מנוחתו עדי עד ופה ישב, יען אשר לדבר ה' יקשב, ואין כמוהו בכל הארץ חכם וחושב…”

ועתה מי הוא האיש דניאל הזה המהולל בתשבחות, אשר לא אחי עמנואל בבשר היה כ"א ברוח? גם ליהודה גור אריה קרא אחיו וירוממו עוד בשאר מחברותיו ורמז על ספריו (ראה מאמר הר"ר יט"ל צונץ במחברתי העתית ח"ב דף 321 והלאה), ואת האיש דניאל הזה אשר “אין כמוהו בכל הארץ חכם וחושב” לא נשא את שמו על שפתיו במקום אחר, ואיש כזה היתכן כי לא חבר ספר, ועמנואל לא רמז באצבע על ספר מספריו, וגם אנחנו לא ידענו איש מבני דורו אשר יאות לו הכבוד הזה איש מחבר חבורים בדברי חכמה, האין זה הפלא ופלא? אך מי יודע, אולי לא היה מבני ישראל והוא אחד מקריאי העדה אנשי שם בין הנוצרים? באמת הדבר הזה איננו רחוק, כי בכל השבח אשר מלא כפיו ממנו המשורר לא אמר דבר כי הוא בין ישראל נמנה, לא עדהו עדי פאר על הפעולות אשר עשה לאחיו, רק על הכלל ידבר כי הוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, וכנראה בכונה הניח המשורר הדברים סתומים וגלה טפח וכסה טפחים. ועוד תגדל התשוקה לדעת מי הוא זה החכם הנוצרי אשר דבקה בו נפש עמנואל וירהב את לבו להביאו אל גן העדן ולשום את כסאו מעלה מעלה? לא מצאנו עד הנה כי בימים האלה איש עברי כרת ברית אהבה ואחוה עם איש נוצרי גדול בעיני העמים, על כן לא נחתך הדין עד כי יבאו עדים נאמנים ויעידו בפנינו כי נפש עמנואל קשורה בנפש איש אשר כזה וגם הוא לא רחק לבבו ממנו.

ועתה שמע נא את בשורתי וישמח לבך גם אתה. איש מחכמי איטליאה ושמו פרופיסור מרקורי והוא תושב רומי התאמץ להוכיח¹ כי המשורר הגדול האיטליאני דנטי לא מת כבר שנת פ"א כאשר יאמרו בעלי קורות העתים, כי עודני בחיים לפחות עד שנת פ"ח. יבואו החוקרים וישפוטו, ואני אין זה מגבולי. אך בתוך חקירותיו האיש מרקורי מביא ארבעה שירי זוניטו אשר הראשון כבר היה נדפס (לא ידעתי איה מקום תחנותו), והשלשה האחרים הוא מוציאם מתוך כתב יד. הראשון הוא שיר אשר כתב בוזוני (Bosone מעיר אנוביו, איש נכבד בימיו משורר וחכם בחקי ארצו ואוהב נאמן לדנטי ויהי גם רעהו במחלקת המדינה אשר בימיהם, וגם עליו עברה כוס התרעלה ויגורש מארצו ורק בזקנתו שב הביתה) אל מנואלו היהודי (Manoello giudeo) אחרי מות דנטי, השני הוא תשובת מנואלו אל בוזוני, השלישי הוא שיר אשר כתב צינו (Cino מעיר פיסטויא גם הוא חכם וחבר ספרי מליצה) אל בוזוני אחרי מות דנטי ומנואל היהודי, והרביעי תשובת בוזוני אל צינו. והא לך מענה השירים האלה. מענה השיר הראשון: בוזוני קונן כי כבו שני מאורות, מאור המוסר ומאור היופי, ובצדק יבכה מנואל במר רוחו כי מת האיש אשר ירד עד חקר החכמה וכי גם האשה מתה יפת המראה אשר לשונו מלאה תהלתה, ובשנה הזאת חברו תאניה ואניה, התאניה בלב מנואל על השבר אשר השיגו לבדו (במות אשתו), והאניה על השבר אשר השיג את כל הארץ, ורק זאת נחמת בוזוני כי דנטי ימצא מקום מנוחה ואושר מוכן לו. – מענה תשובת מנואל: לולי דמעותי אשר שאבתי מקירות לבי, עצמי ממוקד היגון נחרו, אך ים הדמעות יכבה השלהבת הבוערה בקרבי², אולם לא אמות ולא אמעד ובדרך אחרת אבחר. היהודי והנוצרי יבכו על שנת יגון ונהי כזאת ונוחם יסתר מעיני. – מענה השיר השלישי מאת צינו אל בוזוני: אוהבך מנואל החזיק בטעותו ולא רפתה ידו מדתו, על כן ירד לשאול תחתית ויהי לו כתגמולו העונש אשר ישיג את העומד במרדו, וחלקו ומקומו לא קנה בתוך מספר פחותי העם, כי אם שבתו אצל דנטי³. – מענה התשובה: הנה שמת מקום למנואל בבור תחתית אשר שם ימשול השטן המורד נגד בורא עולם, אך מי זה יעיד כי הרוח שם דבר אמת בפיך וכי השליכו האל מנגד וכי גם דנטי הוא לחרפות? אני לא כן עמדי כי עוד תקותי כי דנטי ומנואל ינוחו במקום אשר שם יטהרו מגלולי נפשם עד כי יבוא עזרם וגאלה תהיה להם.

ועתה שמע נא את אשר כתב האיש מרקורי על מנואלו היהודי וז"ל מועתק: לא ידענו עד הנה מי היה זה מנואלו היהודי ומאין בא? איש אשר היה ריע לדנטי ובוזוני ומיודע לצינו וגם הוא חכם, לא יבצר כי היה איש נודע לתהלה בימיו, ומתוך שירו נראה כי גם רוח השיר העברי גוססת על שפתיו, גם נכיר מדבריו כי היה בלב מנואלו להחזיק בברית ובדת החדשה כאשר יעידו דבריו באמרו כי בדרך אחרת יבחר, ואולי רוח מאת ה' חוננה עליו להעבירו אל הברית החדשה ההיא, הלא ראינו כי בוזוני ידבר עליו כפי שרשי דתו הנוצרית להושיבו את מנואל במדור טהרת הנפשות (אשר אין מקומו כ"א למאמינים). הכי היה מסוחרי הארץ אם מחכמיה? ההיה מטוסקנה או משאר מדינות איטליאה, אם ממזרח בא מארץ ישראל? היש מאתו ספרים אשר יצאו בדפוס או אשר נשארו בכתב חוץ מן הזוניטו אשר השיב אל בוזוני? כל זה נעלם מאתנו, ומי יתן וימצאו החוקרים את מקורו בעמלם ויגיעם. – עד כה דברי האיש אשר כל רוחו יוציא, והוא לא ידע דבר מחכמת חכמי איטליאה העבריים, ועל מקומו הוא עומד מקום צר ושכלו קצר ידים. וכבר העיר הר"ר שד"ל בספרו הקטן האיטליאני אפינדיצי (Appendice) כי עמנואל המשורר הידוע הוא היהודי אשר קונן על מות דנטי, וגם הר"ר מש"ש רמז על זה בספרו המזכיר [שנה ב' ע' 21] (ועל ידי שניהם בא מכתב האיש מרקורי אל ידי, כי רשד"ל שלח את המכתב אל רמש"ש והוא בטובו הלוני אותו על איזה ירחים), וכל איש בן דעת יודה ויאמר כי הוא זה וישחק על מרקורי האומר כי סר מנואל היהודי מדתו ויחבק חיק נכריה, והלא הוא בעצמו יורנו ויאמר לנו כי צינו חרף יחרפהו אחרי מותו על כי ריחו לא גמר וטעמו היה בו עד נסעו מארץ הנשיה הלזו וישליכהו לאבדון כפגר מובס, ואם בוזוני רוח אחרת אתו והחזיק בבריתו ברית האהבה ולא השליך את אוהבו מנגד גם לא מנע מאתו חלקו בחיי עד. זה יעיד רק על תכונת האיש בוזוני אשר שגבה נפשו הטהורה ורחב לבבו ורוחו לא הוגשה בנחשתים. ואם עמנואל במר רוחו יאמר בקינתו על דנטי כי בדרך אחרת יבחר, הדברים החתומים האלה בודאי אין להם ענין למחשבת פגול להמיר את דתו, ואולי כונתו כי ימנע מעתה לשורר שירי חשק וכדומה. סוף דבר עמנואל המשורר הנשגב היה ריע נאמן לדנטי, וגם אוהבי דנטי אהבוהו והחזיקו בבריתו. ולא יפלא זה בעינינו בשום לב על תכונת עמנואל אשר עם היותו נאמן לאלהיו ועל היותו דבק בו ובדתו, כבד גם את חכמי העמים וגם להם חלק מתהלתו ושם מושבם בגן עדן. ראה נא את אשר כתב במחברתו מחברת העדן, טרם דברו על יהודה גור אריה ודניאל וז"ל [ד' לבוב ע' 230]:

“ויהי בהיותנו ברחובות העדן משוטטים, ומעלת אנשי החכמה מביטים, ראיתי אנשים מלאים הוד והדר, וליפים שמש וירח קדר, נתנו להם מהלכים, בעולם המלאכים, ולא הכרתי איש מהם. ואשאלה האיש הדובר בי לדעת אודותיהם, ויאמר אלי אלה הם חסידי אומות העולם, אשר גברו בחכמתם ושכלם וכו'”.

ועל איש כזה לא יפלא בעינינו כי גם הוא כרת ברית עם דנטי אשר הלך בעקבותיו בשיריו העבריים ובפרט במחברת התפת והעדן, ויעל את זכרו על ראשו ויענדהו עטרות לו.

ואחרי כי כן הנני אומר, ברור בעיני כי זה האיש דניאל המהולל בפי עמנואל — דנטי הוא ולא אחר, ויסב את שמו למען לא יכירוהו הצבועים ההופכים החכמה למינות וקוראים אוי ואבוי על האיש המהלל את אוהבו אשר לא מבני עמנו, ועל כן כסהו באדרת ויאמר אל לבו: המבין יבין והמשכיל ידום והבער יעבר על דניאל איש חמודות הזה מבלי שים לב עליו כי לא ידע מן הוא. ואנחנו נתהלל בו כי ראינו ומצאנו כי בכל עת ועת הנבונים כרתו ברית האחוה ולא הפרו, אם גם על ברכי אמונות שונות נולדו⁴ .

הוספות.    🔗

א) מכתב פרטי    🔗

[המכתב הזה נשלח מאת הר"א גייגר לתורני אחר ושמו ר' יהודה ליב וואָלק מאגוסטאווא הגר עתה בברסלא ונמסר לי מיד בעליו, במכתב הזה אין אמנם לא דברי תורה ולא דברי חכמה אבל כי מפיץ אור על תכונת כותבו ותשוקתו להורות את כל הבא ללמוד ולהדריך אותו בדרכי הבקרת לכן הדפסתיו פה].

Frankfurt a. M. 22 März 1869

אל כבוד החכם הר"ר יהודה ליב נר"ו!    🔗

מכתבך היקר הנערך אלי מעיר אויגוסטאווא מיום 24 Febr. (כנראה לפי התאריך הישן הרוסי) בא אל ידי זה ימים אחדים עם השני רוביל נייר הצרופים בתוכו. וכבר מלאתי את מבוקשך לשלוח לך את ספרי אורשריפט על ידי הפאסט כפי האדרעסכע אשר רשמת לי ואשר אשתמש בה גם להניע האגרת הזאת אליך. אך מי יודע אם יבוא הספר אל ידך כי חקי הבקרת (צענזור) בארצך כבדים והשער סגור ואין בא, על כן אמרתי להגיד לך כי אני עשיתי את אשר בכחי לעשות ואתה תראה להוציא הספר מן המסגר. והנני מודיע אותך כי ב' רוביל נייר לא ישא בארצנו כי אם כערך 2.54 fl. ודמי הפאסט היו 34 צל, ודמי הספר הם 4.40 fl. א"כ נשארו עוד עם דמי הפאסט השניים עוד שני רוביל נייר בעד הספר. אך אם תכבד עליך ההוצאה תמחה את זכרה ורב לי אם יהיה לך ספרי לעזר ולהועיל ולהעמיק את החקירה בקורות ספרינו העתיקים והתהלוך החדש בקרב אבותינו נוחי נפש. – לספרי על הרמב"ם לא כתבתי חלק שני ומי יודע אם יבואו ימים אשר ארגיעה בהם ומצאתי מנוח לכלות את מעשי! – לא ידעתי אם ראית ספרים אחרים אשר הוצאתי לאור בשכבר כמו מכתב אחוז לר' יוסף מקנדיאה, על דבר הדיואן לר' יהודה הלוי, על שירי ר' שלמה בן גבירול, הספרים נטעי נעמנים ופרשנדתא שניהם על רבני צרפת מפרשי התורה, על ר' יהודה די מודינא, שני חלקים על קורות דתנו Das Judenthum und seine Geschichte (ועוד יבוא חלק שלישי), וכתב העתי הקדום והמכתב העתי החדש אשר אני מוציא לאור זה שש שנים ועוד והוספתי בו החקירות אשר החילותי להעמיק בהן בתוך ספרי אורשריפט. גם בתוך האוצר הנחמד אשר יצא לאור בעיר וויען נמצאו מאמרים אשר ערכתי על דברים נכבדים וכמו כן בספרי החלוץ ועוד ועוד. אך גבול שמה הממלכה ביניכם ובינינו ולא יבואו ספרינו עדיכם.

הנני מוקירך

הק' אברהם גייגר.