(אוצר נחמד ב', תרי"ו, ע' 157–173; מהדורא ראשונה ע' 30–47).

ר' דוד קמחי היה בן זקונים לאביו ר' יוסף ונולד בגרבונא סביב לשנת תתק"כ לאלף החמישי, כי בשנת תתקצ"ב היה כבר זקן וישיש. מפי אביו לא למד תורה אשר מת בעודנו נער כי אם קבל מאחיו ר' משה, אך רב לקחו אשר למד מתוך ספרים מאשר למד מפי סופרים, הנה בכל ספרי המדקדקים והמפרשים אשר חיו לפניו וברר מהם אוכל ויעש מטעמים, וכמעט כל אשר ערך לפנינו בספריו שאב ממי החכמים הקודמים לו ולא בטח על תבונתו. הוא האיש אשר אסף וקבץ ובשפה ברורה ובדברים קלים להבין סדר את הלמודים, זה שכרו וזה פריו אם גם לא מרוחו הוציא מלים וממקור דעתו ברא חדשות. וכאיש נאמן רוח לא העלים את מקורו ולא עטה מעיל אחרים, כי תמיד על שפתיו שם מנהליו ומדריכיו ובכל ספריו זכר אותם בכבוד, הלא המה: החכמים הקדמונים בעל ספר יצירה, בן נפתלי ובן אשר, יוסף בן גוריון, אלדד הדני (שרשים ש' שגה), אסף הרופא (הושע י"ד ח') ועלי בן יהודה הנזיר (מכלול דוו"ק ק"ח ב', ד' ליק פ"א ב'); והגאונים רב סעדיה ורב עמרם (ש' קלס) ומר רב חפץ (ש' קצע)¹ ורב שרירא (ש' דכף וספל ובראשית ה' ג') ורב שמואל בן חפני (ש"א כ"ח כ"ה ויונה ד' ט') ורב היי; וחכמי אפריקי ר' יהודה בן קריש (ש' שנה) ור' יצחק ב"ר שלמה המכונה הישראלי (בראשית א' ב' וי') ודונש הוא ר' אדונים הלוי בן לברט וה"ר נסים (בראשית ה' ג'); וחכמי ספרד מנחם בן סרוק ור' יהודה חיוג ור' יצחק בר' שאול (ש' עיר) ור' יונה בן גנאח ור' שמואל הנגיד ור' שלמה בן גבירול ור' בחיי הדיין ור' יצחק גיאת ור' משה גיקטליא הכהן ור' יהודה בן בלעם (ש' לאך) ור' יעקב בן אלעזר והנשיא הרופא ר' יצחק בן בנשת (מכלול רי"ו א' [ד' ליק קנ"ח א'] וש' חלם) ור' משה בן עזרא (ש' בד ובראשית א' ה'² וישעיה נ"א א') ור' יהודה הלוי ור' יוסף בן צדיק (בראשית ב' ז') ור' אברהם בן עזרא ור' אברהם הלוי מטוליטולה שחבר ספר הקבלה (זכריה י"א ד') ורמב"ם; מחכמי איטליאה לא זכר כ"א ר' נתן בעל הערוך; ומחכמי צרפת הצפונית רק רבנו שלמה הוא רש"י; ומחכמי ארצו היא פרובינצה זכר החכם הנשיא ר' אברהם ב"ר חייא המכונה צאחב אלשרטא (בראשית א' כ"א וירמיה ט' כ"ג ותהלים קמ"ו ד') ואדונו אביו ר' יוסף ורבו אחיו ר' משה ואוהבו החכם ר' שמואל בן תבון (ירמיה י"ז י"ג). ולא זכר ספרי קראים כי לא הגיעו אליו גם העלים את שמם אם גם ידעם מתוך ספרי הראב"ע, למען הסיר מכשול מתוך ספריו. גם לא זכר שאר חכמי צרפת מפרשי המקרא, הלא המה ר' מנחם בר' חלבו ור' יוסף בכור שור כי גם ספריהם כנראה לא נודעו בארצו כאשר בררתי כבר³, אך יפלא בעינינו כי לא הביא את הכרעת ר' יעקב הצרפתי הוא ר"ת אשר אביו כבר ידעה וזכרה, גם לא זכר את ספר ר' שלמה פרחון ונמצא גם הוא בספרי אביו⁴. ולא כל הספרים אשר זכר היו לפניו, כי כמה מן ספרים קדמונים אבדו כבר בימיו, וכמה היו כתובים בלשון ערב אשר לא בא שעריה, רק ראה כן בספרי אחרים והביא דבריהם על שמם⁵.

לא ארבה פה הדברים על הגדולים האלה אשר נודעו שמותם בפי כל יודע ספר ודברו עליהם החוקרים די הבין, אך על איזה מהם בלתי נודעים אטיף מלתי בקוצר. על דבר אסף הרופא כבר דבר הר"ר יט"ל צונץ במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק ד' דף 199⁶. – את זכר עלי בן יהודה הנזיר לא מצאנו יותר, אך מדבריו אשר ראה הרד"ק במחברתו שמענו כי היה מאנשי ארץ ישראל וידע את קריאת אנשי טבריה אנשיה ונשיה וטפה אשר הבדילו בין רי"ש דגושה לרפה, כאשר עשה גם בעל ספר יצירה וכאשר העידו עליהם גם מנחם בן סרוק ור' יונה בספריהם, והם למדו כן מאנשי יון כאשר הוריתי בשכבר. והנה לבי אומר לי כי עלי בן יהודה הנזיר הזה הוא האיש הנמצא בס' אשכל הכפר לר' יהודה הדסי הקראי⁷ (פ' רג"ז אות מ' דף צ"ח עמוד ג') על דיני ירושה בשם יהודה בן עלן הטברני, ומלת עלן נראה ט"ס במקום עלי ונחלף שם האב והבן או במכלול או באשכל הכפר, ור' יהודה הדסי כתב עוד שם (פ' קע"נ אות ט' דף ס"ט ב') בדקדוקו ובמנותו מדות שלשים וחמש במשקלי השמות וז"ל: אשר ביארם טברני המדקדק בספרו מאור עינים רי"ת ע"כ, ואין ספק כי הוא הוא ושמענו גם את שם מחברתו אשר הביא רד"ק⁸. ומי יודע אם הספר הזה, הוא מאור עינים ליהודה בן עלי הטברני הוא עלי בן יהודה הנזיר, איננו הספר אור עינים אשר רמז עליו הראב"ע בהקדמתו לפירושו על התורה בדרך הרביעית בתוך ספרי הדרוש אשר חברו חכמי יון ואדום, ניצב לו יד ושם אצל ספר לקח טוב לר' טוביה בן אלעזר, יהי מה לא רציתי להכחיד השערה זאת תחת לשוני והחוקרים ישפוטו⁹. – ור' יצחק בר' שלמה המכונה הישראלי כבר הרבו לדבר אודותיו חכמי זמננו, וכעת אעיר כי דבריו אשר הביא הרד"ק לקוחים הם מתוך פירוש על ספר יצירה כ"י אשר היה מועתק כבר לפני הרד"ק, וכן מצאנו כי הועתק בעבורו גם ספר היסודות אשר לר' יצחק ב"ר שלמה הזה מאת אוהבו ר' אברהם בן שמואל הלוי בן חסדאי כאשר אמר המעתיק בהקדמת העתקתו [מהד' פריעד ע' ב'] וז"ל: מה אעשה ואבי גזר עלי, הוא החכם הגדול הדר זקנים ונשוא פנים ר' דוד בן החכם ר' יוסף בן קמחי העתיר עלי דברו ושיחו, הוא שלחני ורוחו דבר בי לעשות אשר לא עלה על לבי, ובכחו הוציא אל הפועל מה שלא היה בכחי, ואני נמשכתי בכפל רסנו ורצתי אחרי רצונו לשתי פנים, האחד לקיים בהגדה ובמצותיו ולמלא כראוי חפצו ותאותו וכו' ע"כ (וע"ע רמש"ש על כ"י ליידן דף 37). ולא אמנע מלהודיע כי בהשכל קרא הרד"ק את שם המחבר ר' יצחק בר' שלמה “המכונה הישראלי”, כי ידוע תדע כי רק הערביים כנוהו כן להודיע כי הוא מבני ישראל וממי יהודה יצא, וכן אולי הוא בעצמו בספריו אשר כתבם כלם בל' ערב קרא את שמו כן לאמר כי זרע קדש מחצבתו, אך הישראלי איננו שם משפחתו הפרטית (כאשר מצאנו שם משפחה כזה בתוך אנשי ספרד והיא משפחת בעל יסוד עולם הנשאה), כי לא היה כן דרך אנשי אפריקי להתיחש אל אבי המשפחה ולצרף את שמו אל כל אנשי תולדתו כאשר היתה דרך הספרדים, על כן תמצא תלמידו ר' יעקב ב"ר נסים המשתמש בפירוש ספר יצירה לרבו והראב"ע בנשאם את שם ה"ר יצחק על שפתם החרישו מן הכינוי הזה, כי כולנו בני ישראל אנחנו.

נשאר לנו עוד ר' יעקב בן אלעזר אשר לא שמענו את שמעו בלתי בספרי הרד"ק אשר ראה ספרו ספר השלם¹⁰, (מכלול ה' ב' [ד' ליק ג' ב'] ושרש אוה), וכנראה גם שאר דבריו המובאים בספרי הרד"ק מתוך ספרו השלם הזה הם אם גם לא הזכיר שמו עליהם¹¹. ומפי דבריו האלה המובאים בתוך ספרי רד"ק נלמוד כי ר' יעקב היה מדקדק נכבד אשר חפש וחקר בכל עוז אחרי יסודי הניקוד ומשקלי השמות, וספר הֵללי או הלאלי אשר היה בטוליטולה פתוח לפניו (מכלול צ"ג א' וקנ"ו א' [ד' ליק ע"א א' וקט"ו א'] וש' דרש). ובלי ספק מה שהביא עוד הרד"ק על שם הכ"י הזה אשר לא ראהו בעיניו, כמו בש' שום, מר' יעקב למד, כי כן מצאנוהו גם בפירושו לתהלים ק"ט י' מביא את ספר הללי על מלת ודרשו סתם ובשרשיו ש' דרש הזכיר את ההערה ההיא בעצמה בשם ר' יעקב. והוא ר"ל ר' יעקב בן אלעזר תפש את משוררי זמנו בהשתמשם בחרוזיהם בשמות אשר חשבם שלא כפי דקדוק הלשון, ור' יצחק בן בנשת השיב עליו והגין בעד המשוררים (מכלול רי"ו א', ד' ליק קנ"ח א')¹². ולבי אומר לי כי ר' יעקב בן אלעזר המדקדק הזה שם את קנו גם בין בעלי השיר והוא האיש אשר חרוזיו ומליצותיו נמצאו בכ"י מינכן 207. ועתה שמע נא דבריו הראשונים:

משלי יעקב בן אלעזר

שירים ספירים גזרתם

דמי (?) חידות אך הם בינות,

אך בין יבין את עניינם

מלאותם השכל מוסר

שעשועים הם אל כל בשר

אל איש משכיל¹³ לראות סר

כי טוב טעם בם לא תחסר (!)

נודה את ה' בוראנו ומשכילנו, מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אשר נתן לאדם לשון לדבר כל התבונות והמשלים אשר בו, ופום ממלל רברבן, ויחץ את הלשונות על כל הגוים כפי רצונו, ואל עם ועם כלשונו, ויבחר בלשון הקודש לשון העבריים, מכל לשונות הגוים, והמלעיג ללשוננו הוא הנלעג והנבזה, כי בלעני שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה. נאם יעקב בן אלעזר סבת סיפרי משלי, והתחברות מלואות מלי, כי חכמי הישמעאלים, היו לה"ק מבהילים, ויתגברו ועלי יתאמרו, ויענו באדונם ויאמרו, לשפתנו יאות כל המשלים להחביר, אשר אמרו ללשוננו נגביר. וישאו משלם ויאמרו.

חיש לשון להלל או לגדף

ומלחמות וקורות הזמנים

ולעיר אהבה כלשון ערבים

ואי מילים כמילינו ערבים

ויהתלו ביהודים כרהבם, ויהיו מלעיגים בם, ויפתום(!) גם עמי בפיהם, ויתעום כזביהם… ומה לך כי נזעקת עמי, ומה את חסר עמי, דבר בכל אות נפשך כמלי, דע כל מחסורך עלי, ורוץ בם ולא תכשל, וחוד חידה ומשול משל, וקרא ספר משלי המחובר, ותדע ותשכיל מן מוצא דבר, ושמי במשלי לא כניתי, והסבותיו [ל]למואל בן איתיאל ואותו שניתי, כי כן חוקת ישמעאלים, להסב שמותם במשלים, אך עתה אגידנו כי אני יעקב בן אלעזר, למען לא יקרב איש זר, והגונב ממני יהא נכרת ונצמת, והזר הקרב יומת וכו' ע"כ¹⁴. ואני נלאיתי להעתיק יותר ואקוץ במשליו ובדברי “פום ממלל רברבן” להג הרבה ומעט תבונות, דברי נלעג לשון וסר טעם. וכפי הנשמע הבאים אחריו נזהרו מגנוב ממנו, מיראתם פן ימצאו דבריו בכליהם ויענשו לשלם שנים, ולא ימצאו דברי ריר חלמות כאלה די צרכם. ועתה כתר לי זעיר למען נחקור על זמנו, והנה מצאנו בתוך דבריו וז"ל: ויהי בשנת שלש ותשעים, בהתם פושעים וכו', ולא נזכרו האלפים והמאות, אך העתק כ"י אשר במינכן כבר נמכר יום א' ל' שבט והוא ר"ח אדר ראשון מ"ו לאלף הששי ככתוב בסופו, א"כ שנת צ"ג אשר הזכירה המחבר על כל פנים טרם מלאת האלף החמישי היא, וא"כ גם אם נניח ונאטר כי השנה ההיא אשר רמז עליה היא שנת תתקצ"ג לאלף החמישי, בן דורו של הרד"ק היה ויוכל להיות כי כבר כשלשים שנה לפני חברו את משליו חבר ספר בדקדוק אשר השתמש בו הרד"ק (כי כאשר נראה למטה הרד"ק כלה כבר את פירושיו לנביאים, אשר חבר הרבה שנים אחרי ספרו המכלול והשרשים, לפני שנת תתקצ"ב), ואם גם רוח השיר לו נוססה בקרבו, מדקדק נכבד היה והביא דבריו הרד"ק. אך יותר קרוב בעיני כי המשורר והמדקדק ר' יעקב בן אלעזר חי כמאה שנה לפני הקצה האחרון הזה אשר הגבלנו, וישא את משליו שנת ד' תתצ"ג¹⁵, וברור בעיני כי הוא בן דור בעלי השיר הגדולים אשר הבשילו אשכלותיהם ענבים, דור רמב"ע ור ' יהודה הלוי וגם הוא קוה לעשות ענבים ויעש באושים, והוא בן אלעזר אשר לכבודו בנה ר' משה בן עזרא שמנה בתים בדיואן שלו סי' ס"ג, כפי אשר הודיענו הר"ר שד"ל (בכ"ח ד' דף 88), ואלה הם הבתים: ¹⁶

מי זה דומה כי סוד חכמה

יסור לראות מופת ואות

ספר מחפיר לבנת ספיר

מתוך ארץ חיים נגזר

בכתב משלות¹⁷ בן אלעזר

בו איש משכיל¹⁸ עז יתאזר

וצניף חכמה שתיו ערמה

חכמות יון בחיק שיון

רעות לשמור בינות לגמור

מוסר אתו בית תפארתו

ציר כס גדלו יום הנחילו

ערבו תמה לא שש משזר

להיות אמרו להם מנזר

כי מר וכפור בהם פזר

אכן בלתו יהיה מוזר

שח על כסאו לא ישב זר.

והנה ידענו כי הר"מ בן עזרא שר עוד בשנת תתצ"ח (ע"ש סי' קכ"ד דף 89), א"כ אין להתפלא אם שר לכבוד ר' יעקב בן אלעזר ומשליו אשר נשא בשנת תתצ"ג. אך רואה אני אותך מניע ראש עלי לאמר: איך תגרע חכמת הרמב"ע ותעשהו למהלל דברים אין חפץ בם, הלא אתה בוז תבוזם והוא ינשאם למעלה, הכהו עיניו מראות אם כחש יכחש? על זה אשיבך: המשפט אשר על האיש ועל מעשיו יחרצו בני דורו בחייו רחוק מהמשפט אשר יחרצו עליו הבאים אחריו במישור ובלי משוא פנים, יש אשר אימת האיש בחייו תבעתם ויש אשר אהבתם תכריע הכף לזכות ויש אשר יאהבו לדבר דברי מהלל למען יפות את מליצותם דברי חן וצחות, וכבר ידעת כי כן דרך משוררי ישמעאל, וגם משוררי היהודים אשר גרו בתוכם הלכו בדרכיהם. אך באמת לבי אומר לי כי רוח ההתול מרחפת על פני חרוזי רמב"ע וצחוק מדבר מתוך גרון המהלל, והעד על זה כי השתמש במליצות המחבר כאלו יאמר: ראו נא איך בגובה וגאון דבר האיש הזה המתהלל במתת שקר! לעמת דברי המחבר “השכל מוסר” כתב הוא “מוסר אתו”, לעמת “שירים ספירים גזרתם” כתב “ספר מחפיר לבנת ספיר”, לעמת אמרו “תדמו חידות” כתב הוא “מי זה דומה כי סוד חכמה וכו'”, לעמת מהללו “הם בינות” ערך הוא מאמרו “בינות לגמור”, מול עוררו את “איש משכיל לראות סר” קרא הוא בשם כל החושב כי סוד חכמה נגזר למען “יסור לראות” וכל “איש משכיל” יתאזר עז, לעמת אמרו כי “לא יקרב איש זר” שם הוא בפי האל המאמר כי “על כסאו לא ישב זר”. כל איש דעת יודה כי לא במקרה נפל זה רק הוא כמצחק לקח את דבריו ועוד הוסיף עליהם, ואינם כ"א דברי לעג וקלס במעטה כבוד, וכבר אמרו כל המוסיף גורע. יהי מה! ברור הדבר אצלי כי ר' יעקב בן אלעזר המדקדק מחבר ספר השלם הוא משורר המשלים אשר נמצאו בכ"י מינכן, הוא אשר זכרו רמב"ע בשיריו, הוא חי סביב לשנת תתצ"ג¹⁹.

והנה אחרי אשר ראינו את תוקף כל הספרים אשר הגה בהם ר' דוד וימצא בהם כל תאותו, נפן נא אליו ונראה את מעשי ידיו. ותהי ראשית מלאכתו ספרו המכלול אשר חלקו הראשון הוא חלק הדקדוק ונקרא בפי כל בפרט בשם מכלול, וחלקו השני הוא חלק הענין והוא ספרו השרשים. ויהי אחרי כלותו הספרים האלה וישאל ממנו משכיל אחד מגירונא מתלמידי אביו לפרש את ספר דברי הימים, ולא ראה לאחד מן המפרשים אשר השתדל בפירושו רק מצא פירושים הולכים דרך הדרש ברוב ולא ידע שם מחבריהם (וכפי הנראה הוא הפירוש המיוחס לרש"י והוא כפי השערת החוקרים הקרובה לתלמידי רב סעדיה הצרפתי)²⁰, ויואל דוד לפרש את הספר וזה החלו בפירוש הכתובים. אחריו פירש ספר תהלים (ראה שם ע"ח ט') ואחריו (ע' פי' לירמיה י"ז י"ג) פירש כל הנביאים הראשונים והאחרונים אחד מהם לא נעדר. וכבר נדפסו כל הפירושים האלה הרבה פעמים. ובזמננו בשנת תר"ב נדפס בפרעסבורג פירושו על ספר בראשית וחסר שם הביאור על הי"א פסוקים הראשונים, כי לא נמצא אז העלה הראשון מכ"י פאריס אשר הדפיסוהו מתוכו, והר"ר רפאל קירכהיים רצה להשלימו מתוך ספר מכלל יופי ולא עלה בידו, ואחרי כלות הדפוס נמצא העלה הזה והר"ר שניאור זקש במכתבו התחיה חלק ב' קבעו בדפוס ע"י ר"ק הנ"ל²¹. אך גם בסופו חסר מעט כי לא נמצא עוד דבר בפירושו מן מ"ט כ"ח והלאה, וכן כתבו בשנת ת"ר בעלים המבשרים (אַננאלען דף 112 ואריענט לבל. דף 173) כי חסר גם העלה האחרון והמוציא לאור לא הודיענו כזאת, גם לא שמענו עד כה כי נמצא אחרי כן. והפירוש הזה היה כמו כן לפני ר"ש ן' מלך בעל ס' מכלל יופי²², והדבר ברור כי הוא לרד"ק והביא את מכלולו ואת אביו ר' יוסף כדרכו. והשגיאות רבו בדפוס פירוש ספר בראשית הזה, אם מפאת המדפיס אם מפאת המעתיק האחרון אם מפאת סופר כ"י פאריס, וכבר הודעתי מפאת המעתיק האחרון אם מפאת סופר כ"י פאריס, וכבר הודעתי במקום אחר כי גם במינכן מצאתי כ"י כולל פירוש ס' בראשית הזה ומגיע רק עד סוף פ' ויצא, וכבר רמזתי עליו למעלה בהערה ²³2. והנה מלבד מכלולו לא הביא הרד"ק בספר בראשית פירוש מפירושיו, גם להיפך לא זכר בפירושו לספרים אחרים את הפירוש ההוא לתורה או לספר בראשית, ע"ב לא ידענו מי קדם למי. אך נראים הדברים כי ביאר ספר בראשית בסוף ימיו אחרי כלותו שאר פירושיו והוא משני טעמים, האחד כי דרכו היתה לעלות בקדש, והחל בכתובים ועלה אח"כ לנביאים ואחריהם נגש אל ספר תורת משה, והב' כי כנראה לא כלה בפירושו הזה את אשר יזם לעשות, כי רק את שמע ספר בראשית שמענו ומן הפירוש אשר לארבעה ספרי התורה האחרונים אין איש דובר אלינו, והדבר רחוק כי אחרי אשר כלה לפרש את ספר בראשית קפץ את ידו משאר ספרי התורה האחרונים אין איש דובר אלינו, והדבר רחוק כי אחרי אשר כלה לפרש את ספר בראשית קפץ את ידו משאר ספרי התורה וידלג אל ספרי הנבואה. ואם תאמר אין זה כי אם הוא פירש כל התורה, והפירוש ההוא על ד' ספרים נאבד ורק הפירוש על ספר בראשית נשאר, גם לזה לא יודה המשכיל, כי הלא ספרי הרד"ק חביבים היו בעיני הסופרים, ואם היה בפניהם הפירוש על כל התורה הכל היו רצים אחריו להעתיקו ולא היו מספיקים בספר בראשית והניחו השאר, אין זה רק כי לא מצאו יותר והיה בעיניהם גם החלק ההוא כשבר כלי ולא השגיחו גם עליו וימעטו המעתיקים, והרד"ק היה בסוף ימיו כאשר הגיש [צ"ל נגש] אל פירושו הזה ויבאו ימי הרגז והבהלה ימי המחלקת וימררו את חייו ותשבת המלאכה²⁴.

כתב הר"ר שלמה ן' מלך בסוף ספרו מכלל יופי וז"ל: בארבעה ספרי התורה וכן בחמש מגלות וכן בספרי משלי ואיוב ודניאל ועזרא לא מצאתי בפירושי הרד"ק… וכבר שמעתי באיזה מקום אמצא פירוש הספרים ההם להרד"ק ודעתי עליהם, ואני עתיד להעירך על כל מה שיבא שם ע"כ, ולא ידענו אם שמע שוא הגיע אל אזני הר"ש ן' מלך אם דבר אמת הגידו לו, ולא נשמע עוד דבר ממנו אם ראה פירושים אחרים לרד"ק אחרי כן. אך כשלשים שנה אחריו קם הר"ר יצחק בן שלמה יעבץ ויואל לפרש את הכתובים וקרא את הפירוש ההוא הכולל בשם תורת חסד והפירוש לאיוב בשם יראת שדי, ובהקדמתו הכוללת כתב, כי בפירושו לאיוב היו לפניו גם פירושי הר"ר משה והר"ר דוד קמחי “אשר עדיין אינם בדפוס”, והוא מביא בתוך פירושו לרוב את פי' הרד"ק על שמו, וכנראה רוח הרד"ק דבר בו ומלתו על לשונו, גם רושמי הספרים העידו, כי נמצא הפירוש ההוא על איוב לרד"ק בתוך כתבי יד פאריס. וראוי היה הפירוש ההוא להעלותו על מזבח הדפוס²⁵. – וכבר פירש הר"ר דוד יחייא ספר משלי בספרו קב ונקי ובפירושו לא זכר בשם שום מפרש, אך בהקדמתו כתב כי יסוד מוסד לפירושו ג"כ “אדוני הדקדוק ומפרשי המקרא החכם ר' יוסף ור' דוד בנו אשר עליהם יאמר ע”ד מליצת השיר אם אין קמח אין תורה"; ונראה בדבריו כי הביא בהקדמתו הזאת רק מחברים אשר כתבו פירוש מיוחד למשלי. הן הביא גם הראב"ע בתוכם ולא ידענו לו פירוש למשלי, אך אולי כבר נפל הר"ר דוד יחייא ברשת הטעות ליחס פירוש ר' משה קמחי (אשר לא זכר אותו) אל הראב"ע²⁶ כאשר ביררנו כבר הטעות הישנה הזאת במאמרנו על ר' משה קמחי. א"כ כפי הנראה היה פירוש רד"ק למשלי לעיני ר"ד יחייא, בכל זאת אין להחליט הדברים, ואולי השתמש רק בשרשיו ובספריו האחרים ועליהם רמז ולא על פירוש מיוחד למשלי²⁷. אך בכ"י די רוסי (נו' 1243) נמצא ספר משלי עם פירוש ראב"ע (בלי ספק גם הוא פירוש ר' משה קמחי) ורלב"ג ועוד פירוש על ה' הפסוקים הראשונים על שם הרד"ק והוא כתוב בשנת רל"ה. – ויוחנן מירצירוס הנוצרי הוציא לאור בשנת שכ"ג מגלת רות עם פירוש קצר אשר ייחסו לפי דבריו בכ"י לרד"ק ואני לא ראיתיו. ומלבד אלה הספרים חבר הרד"ק עוד ספר עט סופר והוא כשמו ספר כולל הכללים הצריכים לסופר בכתיבת ס"ת ולא נדפס עד הנה, ור' ליב דוקעס הדפיס את ההקדמה מתוך כ"י במכתב אריענט לשנת 1847 (לבל. 28 דף 442 והבא), ומי יתן ויחלקו אותו ברבים²⁸. ובספר מלחמת חובה נמצא ויכוח לרד"ק (מן דף י"ג א' עד י"ח ב'), אך הליקוטים האלה אשר בלי סדרים אין מעיד אליהם כי מעשה ידי הרד"ק המה²⁹, וידוע הוא כי התשובות לנוצרים אשר נמצאו בסוף ספר הנצחון על שמו לקוחות הנה מפירושו לתהלים³⁰. – עוד הזכיר די רוסי פירוש אבות לרד"ק הנדפס בתוך סדר תפלה דפוס טרין שנת רפ"ה. זכור אני כי ראיתי את הסדור הזה היקר מאד, אך לא שמתי עיני עליו כראוי כי בין לילה היה אצלי³¹, ואיננו לו כמ"ש רמש"ש בקאטאלאג אוקספורד נו' 1495, אבל נזכר ממנו פי' פטום הקטורת, ע' צופה למגיד ש' 1870 נז' 10³².

עד הנה זכרתי את שמות הספרים אשר חבר הרד"ק, ועתה נבוא נא אל תוכם למען נדע מה משפטם. דע נא כי שתי דרכים יש לחכמי הלשון, הדרך האחת היא לדרוש אל כל פרט ופרט, אל כל בנין ומשקל, אל כל זר ויוצא מן הכלל, אל דגש ורפי נח ונע מלא וחסר ואל כל אשר ימסרו בעלי המסרה, ובעלי הדרך ההוא יבדקו בתוך הנוסחאות השונות לדעת איזה יכשר ונכון לסמוך עליו. ובטעמי המלות וכונתן ישאלו את פי ספרי הנבואה איך המשך הענין יורה עליהן, גם ישאלו את פי הקדמונים בעלי התרגום והתלמוד והמפרשים הראשונים לדעת את פירושן וילכו בעקבותם, לא יבנו כללים ולא ייסדו בנינים מרוחם ומלבם לא יוציאו סברות רק ישענו על המקובל, אם גם ברוח בחינה יבררו אוכל מתוך הפסולת. זה דרך האנשים ההוגים והדורשים וכל היום וכל הלילה לא ישקטו ללמוד מתוך ספרים ומפי סופרים, ובעמל וביגיעה יביאו לחמם מכל פינה. והדרך השנית ידרכו בה אנשים אשר רוח כביר אמרי פיהם, בעלי הגיון ופילוסופיא, ומלבם יוציאו מלים, יניחו יסודות כאשר יוציאום מכללי חכמת הנפש והדבור, באמרם כי רוח האדם היא המדברת מתוך הלשון וחכמת הנפש מוטבעת היא בתוך כל הלשונות וחותמה בהן, ומי אשר ירצה להבין הלשונות יגדור גדרים ויחוק חוקים כאשר יניחם בעל ההגיון, יניח הזריות ואל יפנה אל היוצאים, וכל הדורש רק אל הפרטים הוא בעיניהם שונה ופתי ויגיעתו יגיעת בשר ורוח אין בקרבו. ובהוראת המלות יאמרו כי יש לחקור אחרי הוראה כללית אשר ממנה יסתעפו כל ההוראות הפרטיות הנמצאות וגם אשר לא נמצאו בכתובים, גם ישתדלו לפרש מן ההוראה הכללית הזאת בכל מקום ומקום כפי העולה על רוחם. ויש דעה שלישית אך לא נודעה לקדמונים והוא כי האמנם הנפש היא המולידה הלשון וכל מלה ומלה וכל מאמר וקשר ענין ילידי הרעיון הם כדמותו וכצלמו, עם כל זה לכל עם ועם יש רוח פרטי והשגת עם שונה מהשגת עם אחר, והיא המשנה גם את הרעיונות ותלבישו מלבושים שונים. יש עם אשר רוחו תלהב ויראה כל דבר מתנועע תמיד, ויש אשר רוחו בהשקט ויראה הדברים נחים במקומם, יש אשר יגברו בו החושים הנראה לעין והנשמע לאזן תמיד על שפתם, ואם יחפצו לדבר על דבר נשגב למעלה מן החושים אז יצטרכו לבחור במאמר אשר כונתו הראשונה דבר חושיי וישאילוהו אל כונה עמוקה ממנו, ויש עם אשר תגבר בו הנפש השכלית ויש לו מלות ומאמרים אשר מורים בכונתם הראשונה על דברים שכליים, יש עם אשר רוחו תקיף רעיונים הרבה ביחד ויקשרם עד כי יהיו לאחד וכל פרט ופרט יהיה לנתח הדבק אל הסדר הכללי, וכן יהיה סדור שפתם, מאמר גדול כולל הרבה מאמרים קטנים, איש אחוז ברעהו עד כי ידבקו אחד אל אחד ויהיו תמים, ויש עם אשר רוחו תנתח הרעיונים וכל אחד ואחד עומד לבדו ואין הקשר ביניהם אמיץ, וכן לשונם בפיהם כל מאמר ומאמר נצב בפני עצמו. גם תנעם לאזן עם אחד הברה אשר ימאס בה עם אחר, ויש אותיות אשר יקל על עם אחד להוציאם מתוך שפתו ויכבד על שפת עם אחר, והרבה תכונות כאלה לא ישוו בהן העמים והארצות, והן הנה יסודי הלשון הפרטית. על כן יש לחוקר האמתי לקבץ ולאסוף כל אשר נמצא מתכונת הלשון ויחבר יחד כל הפרטים, הן הנכנסים תחת הכלל הן היוצאים מגדרו, למען יבין את רוח הלשון ואת רוח העם אשר מדברת בה, ולא יצא ידי חובתו אם ידע את רוח האדם הכללית ומשפטיה וחקיה, כי לא נמצאת לשון לכל מין האדם כ"א לכל עם ועם לשון מיוחדת, כי רוח הנפש החיה בעם כאופני הלשונות השונות. גם יש הוראה ראשונה למלות, אך פעם היא נחבאת ורק סעיפיה יצאו על פני חוץ, גם מושאלת היא על דרכים שונים כפי מצב והבטת העם, כפי תכונתו ודרכו להשליב רעיוניו ולהוציאם, כפי קורותיו אשר עברו עליו וכדומה. על כן שתי הדרכים אשר דרכו בה חכמי הלשון הראשונים שתיהן אינן מספיקות, והחוקר האמתי ידרוך בשתיהן יחד ועמן יחבר החקירה על תהלוכות הלשון הפרטית ועל רוח העם המרחפת עליה. והנה המדקדקים הראשונים לא סרו מנתיב הראשון, ודרשו באשר מצאו ואת היותר הניחו, ויהי כאשר רבתה חכמת הפלוסופיא בספרד במאה השמינית והתשיעית לאלף החמישי, גם חכמי הלשון שמו את עטרתה על ראשם, כן עשו חכמי ספרד מעת החל ר' יונה בן גנאח ליכנס בפרדס החכמה ההיא, אך לא סרו מלדרוש בכל אופני שמוש הלשון. ובני קמחי לא ממקור רוחם שאבו ולא חתרו אל עמקי פילוסופיא ולא הבהילו לגדור גדרים על פי חכמת ההגיון, כ"א למדו מהבאים לפניהם וילכו במסלה הנכונה לחקור אל כל פרט ופרט, ויקחו להם גם הכללים הפשוטים אשר באו עליהם עדים רבים ונאמנים. זה דרך הרב דוד קמחי, אשר הניח לנו ברכה ומלא את אסמיו בכל הנמצא בספרי המסרה, ובנה בניני הפעלים ושקל משקלי השמות, וספר ומנה כל המלות, והודיע כל הזר והכריע על פי ספרים מדויקים וסופרים נאמנים, סדר את הכל זה אצל זה, אך לא טרח ויגע למצוא סוגים ומינים זה על ראש זה. גם חבר כל ההוראות הנמצאות, ובחפשו אחרי הענין הכולל אותן לא מלבו הוציאו כי אם כתב כאשר מצא. ובימיו קם הרמב"ם ויכבוש את הכל תחת רגלי הפילוסופיאה, וידבר על כל המלות כאלו ילדי חכמת הנפש ומה שאחר הטבע הנה, ויאמר כי שערי הפירוש לא ננעלו וכי יש לפרש כל מאמר ומליצה על פי רוח הפלוסופיא הגוברת עליו, ויקומו גם אחריו בעלי הלשון הולכים בעקבותיו וישימו את חכמת ההגיון למושלת על חכמת הלשון, על פיה תצא ועל פיה תבוא ולמשמעתה תסור, ויבז בעיניהם לדרוש אחרי הפרטים ויבנו דיק וסוללה ויגדרו גדרים, ובלשון גבוהה ידברו וידרשו על ענין הבנינים ועל טעמם ועל ההוראות הפנימיות אשר למלות, ויקטינו גם את חכמת דוד ויאמרו אין לו חלק בהגיון ולא נחלה בחכמת הנפש. כה רבו עליו הר"ר יוסף כספי בספרו שרשות כסף ור' יצחק בן משה הלוי הוא הר"ר פרופייט דוראן בספרו מעשה אפוד ואחרים. ואנחנו בדרך המישור נלך ונאמר, כי באמת ר' דוד קמחי לא ברא חדשות עלי ארץ, גם לא מצא כללים בלתי נודעים עד ימיו ולא העמיק לרדת עד מוסדי הלשון ולא גלה לנו תעלומות רוח העבריים הנוססת על פני הלשון והמולידה בקרבם, גם לא סדר את הכללים וההוראות באופן כי נגלו לנו דרכיה ומלאכתה בקרב העבריים, אך הרחיב לדבר על כל אשר מצא, ויאסף ויקבץ מכל הספרים ויוציא את כל הכלוא בספרי הקדמונים, ובשכלו הפשוט ערך לפנינו שלחן מלא מאכלים קלים וערבים, ויבאו כל הבאים אחריו, מפתו אכלו מיינו שתו וישימוהו למלך על כל חכמי הלשון, ועוד היום ימצא החוקר בספריו דברים מועילים לא ימצאם בספר אחר כי כל דבריו בדיוק.

ובפירושיו נשען על הפשט והביא לרוב התרגומים, והיו לפניו גם נוסחאות שונות ונכונות (ראה למשל בראשית ד' כ"ו וה' כ"ד ול' ט"ו ול"ח ב' וכ"ו), וחקר הרבה על טעם תרגום נביאים אם סר משפט הכתוב, וידע היטב בדרכו להרחיק הגשמיות (ראה למשל שופטים ט' י"ג וי' י"ו וש"ב ז' כ"ג וירמיה י"ד ח' וזכריה י"א ח'), ובתרגום כתובים לא השתמש כ"א מעט, גם נמצא בספריו כה וכה התרגום הירושלמי על התורה ולפעמים משונה משני הנוסחאות אשר בידינו. ולרוב הביא דעת התלמוד והמדרשים לאוהבי הדרש (כאשר יאמר בהקדמתו לספר יהושע) אך לא חדל לאמר כי זה הדרש רחוק או כותב הדרש טעה בפסוק ובעל הדרש שאמר וכו' לא דקדק, ואני תמה מזה הדרש מה הצריכם לזה, אם גם הוסיף לדבר בענוה: והם שאמרו ידעו מה שאמרו ודעתם רחבה מדעתנו (ע' יהושע ג' ט' וד' י"א וה' י"ד וז' ה'; שופטים י"ו כ"א; ש"א א' ט' וג' ט' וי"ז כ"ג וכ"ה ל"ח; ש"ב נ' ה' וט"ו וי'; וי"ב ל' וכ"ג ט"ו; מ"א א' א' וב' י"ט וי"ח ל"ז; מ"ב ג' י"ט; ירמיה א' י"ג; יחזקאל ד' ו'; דה"ב ה' ט' ועוד), ולא השגיח לתת טעם לכל מלא וחסר (בראשית כ"ד ל"ט וכ"ה א'), ופירש להרבה כתיב וקרי בשני נוסחאות אשר מצאו לפניהם אנשי כה"ג וכתבו שניהם בלי הכריע (בראשית י' ד' והקדמה ליהושע וש"ב ט"ו כ"א ודה"א א' ז' ומ"ב ד' כ"ה). והנה קם בימיו הרמב"ם וכל פרובינצה מלאה תהלתו, ולא חדל גם הוא מלקרב את הנסים ואת כל אשר למעלה מן הטבע אל מנהג העולם, גם רמז כה וכה אל דעות פילוסופיות ויפרש את מעשה בראשית והמרכבה על דרך נסתר. פירושו על המרכבה הוא בידינו בסוף יחזקאל ופירושו על מעשה בראשית אשר רמז עליו הרבה בפשטיו עודנו בכתובים, והוא שאוב ממקורות החכמים אשר לפניו, הלא המה הראב"ע והרמב"ם כאשר העיד ר' חיים בן ישראל (הכותב סביב לשנת ל' לאלף הששי) בספרו גן עדן כ"י פ"ט [מהד' Perreau בתפארת שיבה ע' 33] וז"ל: לשון החכם אבן עזרא בסוד הנהרות איננו נופל ממנו אפילו מלה אחת על המשל שזכר רד"ק ז"ל אע"פ שיראה שהלך בכל פירושי אותה הפרשה בעקבות רמזי החכם השכליי הנז' ע"כ. ועל פקודת הרמב"ם עשה את מראה השם לאברהם למראה חלום, וכן פירש מעשה העקדה על פיו והסולם שראה יעקב והתאבקותו עם המלאך, והשתמש במאמר בעלי התלמוד כי לא מלו במדבר על כי לא נשבה רוח צפונית לאמר: אע"פ שמשנה מנהג העולם בקצת נסים וכו' לא יעשה כן ברוב הנסים כי… היה עושה ע"י סבה כמנהג העולם וכו'. ולמ"א י"ז י"ז אמר כי לא מת הנער כ"א נתעלף, ושם כ"ב כ' על רוח השקר אשר פתתה את אחאב ע"י הנביאים, ומ"ב ב' א' על דעת המוננו גם חכמינו כי אליהו הכניסו האל בג"ע בגופו והוא מאן ימאן בזה, וישעיה ו' ב' על השרפים ובהקדמה ליחזקאל כי מראות הנבואה הם בריאות נבראות לשעתן וכדומה הרבה.

הנה לא ידענו היטב את השנה אשר חבר בה ר' דוד ספר מספריו, אך זאת ידענו כי את פירושו לנביאים וגם לספר בראשית חבר אחרי שנת תתקס"ה, כי היא השנה אשר העתיק בה ר' שמואל אבן תבון את ספר המורה לרמב"ם, וע"י ההעתקה הזאת נתפשט הספר בערי פרובינצה, וגם הרד"ק לא ידע ממנו זולתי ע"י העתקת אוהבו ר' שמואל, והוא מביא את הספר לרוב בפירושים הנזכרים. וכבר בשנת תתקצ"ב בהחל הרעש על ספרי הרמב"ם נתפשטו פירושי הרד"ק גם בספרד ויתקצף אלפכאר על פירושו הנסתר למרכבה.

ודוד זקן בא בימים וימת שמואל אוהבי. גם חכמי לוניל מחזיקי הרמב"ם הלכו אל בית עולמם, ויקם דור אחר אשר לא ידעו את משה ויקומו ביניהם אנשים מחרחרי ריב ומדון נגדו ונגד ספריו. לא ארבה לספר את דבר המריבה הזאת אשר היתה בשנת תתקצ"ב אשר אז יחלק העם, וחצי העם הלך אחרי המשטינים וחציו חגר חרב להלחם בעד רבינו משה וספריו. וגם החולקים על משה ועל תורתו לא על דעה אחת נוסדה מחלוקתם כי אם גם הם נבדלו לשני מחנות, המחנה האחד הם גבורי התלמוד וחלשי הדעת ובראשם האיש המבעיר את הבערה בפרובינצה, הוא הר"ר שלמה בן אברהם ממונפישליר, ותלמידו ר' יונה בן אברהם איש גירונא ויהי אח"כ לראש בטולידולא, הוא ר' יונה הנקרא בשם החסיד ונודע לתהלה בין הפוסקים³³, ועמו ר' דוד בן שאול. האנשים האלה לא סרו מנתיב ההרגל ויקחו כל דבר כפי פשוטו, ויחשבו לכבד את ה' ולנשאו בהאמינם לכל הנמנע ובהעלות נס על נס ונס בתוך נס, וייקר בעיניהם כל דבר ההגדה וכל מדרש, עד כי יחשבו כל המוציא דבר אגדה מפשוטו וכל הממאן להאמין בנפלאות זרות וגוזמאות למין ואפיקורוס. וזה הדבר אשר רבו על הרמב"ם וימררוהו על כי בספרו המדע לא הלך אחרי הנחשים ולא הזכיר את כל גשמיות עה"ב ותה"מ, לא יין המשומר בענביו ולא כלי מילת וגלוסקאות הצומחות מן הארץ וכדומה, ועל כי שם ליסוד כי הקב"ה אינו גוף ולא כח בגוף, והם יאמרו כי ההגשמה איננה כפירה וכי גם לנביאים נראה מראה דמות גשמי. וספר המורה לא הבינו ונבזה היה בעיניהם כי לא ישימו לב על דברים דקים כאלה, רק טעמי המצות ובפרט על הקרבנות היו לזרא בעיניהם. אך לא כל החולקים על הרמב"ם היו בעלי המחנה הזה, והנה מחנה שני נצב גם הוא לקראת הר"ם, והם מקצת אנשי ספרד בעלי מדע ורחוקים הם מהבלי המחנה הראשון אם גם תמכו בימינם, ובראשם ר' מאיר בן טודרוס הלוי ור' יהודה בן אלפכאר הרופא, והאיש האחרון הזה הכי נכבד הוא, האמנם כי דבריו בגובה ורעש ולפידים מפיו יהלוכו, אך דעותיו עמקו והוא ירד עד יסוד דעות הרמב"ם וע"כ הרחיק מהן, אף כי כבד יכבד את האיש הגדול אשר על שפתיו נמצאו. לא בהגשמה יחזיק ולא לכל ספורי הנשים הזקנות יאמין, גם לא חבק אמונות זרות היוצאות מפי דרשות ואגדות, אך התמרמר על כי בחזקה יצמיד הרמב"ם דעת הפילוסופים עם אמונת התורה והתלמוד, כי שרשי הפילוסופיא היונית להרחיק כל אות ומופת ולהאמין רק בפעולות הטבע, והשכר הצפון הוא בעיני בעליה התאחדות הנפש עם השכל הפועל, והדרך אשר תקנה בה השכר ההוא היא השלמת הנפש בחכמות ובלימודיות לא בעשיית המצות. ע"כ חרה אפו במחזיקי מגן וצנה בעד הרמב"ם, ואם למד זכות על המחבר, בחימה ובשטף קצף ירה את חיציו נגד הלומדים בספריו. ובעלי ברית הרמב"ם חצי אנשי פרובינצה במאסם בחלשי דעת בני ארצם, לא ידעו להשיב היטב דבר אל החכמים האלה אשר בספרד ולא ידעו להכריע בין שני ההפכים, גם לא ירדו אל עמקי דברי הרמב"ם כאשר עשו המתנגדים אנשי ספרד. והנה כל איש לדרכו פנה. המקנאים בבני פרובינצה ורבני צרפת אשר נפתו אחריהם החרימו וקללו את המחזיקים בספרי רבנו משה גם החרימו “כל המפרש דברי רבותינו והגדותיהם שלא כדברי רש”י ז"ל", כאשר ראיתי באגרת כ"י ר' שמואל ב"ר אברהם אל רבני צרפת על דבר ספר המדע והמורה (היא אגרת ר' שמואל בר' אברהם אשר הביאה הר"ר יעקב חביב בעל עין יעקב סוף ברכות)³⁴ וילשינו את ההוגים בספרי הרמב"ם אל כומרי הנוצרים עד כי דנו את הספרים לשרפה, כאשר התמרמר על זה הרד"ק באגרתו לר' יהודה בן אלפכאר הידועה וכאשר העיד גם על זה ר' שמואל בר' אברהם הנזכר באמרו וז"ל [ישרון ח' 154]: ומה נאמר עוד לאדונינו והנה אמת נעשתה התועבה הזאת משרתי ה', כסות דמעה את מזבח ה', כי נתחלל שם שמים בפרהסיא, ונתיקר שם ע"ז לפני הגוים ולפניהם עבודתנו נכריה, כהגלות נגלות יסודי הספרים האלה בחוצותיהם, אף כי בהשפטם לעיניהם בערכאות שלהם, ומי ראה לעשות ככה ובדברי שקר שעה, ומי מנה וטעה, לתת תהלת אלהינו אשר שם לפנינו לא לפני גוים לפסילים, ודיננו אשר ראוי אל המקום אשר בחר ה' בסנהדרי גדולה להיות בו אויבינו פלילים, העל זאת רבותינו תתאפק נפשכם וכו' ע"כ. גם ר' יהודה ור' אברהם הלויים בני חסדאי בכתבם כ"י אל קהלות קשטיליא וארגון נוארה וליאון התלוננו על זה באמרם וז"ל [שם 49]: ויתלקטו כל איש סורר ומורה, וימסרו ספר המדע והמורה, ביד הכומרים, וגדולי הגלחים והצעירים, וידברו באזניהם, אמור להם, למה זה תיגעו נפשכם, להרחיק עד קצוי ארץ וים רחוקים גדודכם, ולרדוף את הכופרים בתורתכם, ולבער הרע מקרבכם, הלא גם בנו ספרים, ספרי מינים וכופרים, בשם מדע ומורה יקראו, ידיהם דמים מלאו, ועליכם המצוה הזאת לשמרנו ממכשול, ככם כמוני כמוכם, קומו צאו עליהם וככלי ריק הציגום, ורדפו מהר אחריהם כי תשיגום, בערו אש במושבותם, לא תשובו עד כלותם. כי הרבו להם מאד מתנות, והוסיפו לפזר ולשלוח מנות, לכלם נתנו חליפות ומגדנות, עד אשר עורו עיניהם, לבשתם ולבשת פניהם, ובעון הדור השלימו מנאצי ה' זדון לבם וכחשם, והללו רשעים על תאות נפשם, היום ההוא קבעוהו עליהם, יום משתה ועל זרעם אחריהם, ויתר החלולים, ומספר הגלולים, אשר עשו בספרי הקדש, הלא המה כתובים בכמה ספרים שלוחים בכל קהל הקדש, בכל זאת לא שב אפם, ויטו עוד זעפם וקצפם, וחשבו מחשבות עול וחמס, לתת נדיבי עם המאמינים בה' ובמשה עבדו למרמס, ויזעקו עליהם, לפני שופטיהם ושוטריהם, על לא עול בפיהם, ולא מרמה בכפיהם, לב הותל הטם ורוח שקר נשאם, שנו באולתם וככלב שבו על קיאם, ויבואו אל הצעירים, וגדולי הכמרים, בוכים ומבקשים, מאת הדורשים, עובדי האובות והאטים, לעשות בספרי הקדש הנשארים שפטים, ובמצותם הבעירו בערה, הגדילו המדורה, ויקחו את לשון הזהב והאדרת, שני לוחות הברית לכבוד ולתפארת, ומשנה שברון שברום לעיניהם, וישרפו כעת לפניהם, ויערכו עם נדיבי עם מערכה מול מערכה וכו' ע"כ. ויחר אף אוהבי החכמה ומכבדי הרמב"ם, ויחרימו גם המה את האנשים אשר קול נאצות בפיהם עד אשר ישוכו מדרכם הרעה, ויען כי ראו כי יד רבני צרפת היתה עם בעלי מחלוקתם, וישלחו גם המה שלוחים לספרד בהשענם על אהבתם לחכמה וכי יהיו מגן וסתרה לתפארת ארצם יליד ביתם הוא הרמב"ם. וראש השלוחים היה הרד"ק, ומאהבתו אל הרמב"ם לא מנעוהו ימי הזקנה אשר הגיע עדיהם ולא ירא מפני כובד הדרך ויקל בעיניו העמל והטורח אשר יסובבהו. ויהי בבואו לספרד וילך מעיר אל עיר, וראשי הקהלות החזיקו בידו ויחרימו גם המה את מואסי הדעת עד כי הטהרו, ויהי בהיותו בדרך ויחלה ולא יכול לקבל את פני הרופא ר' יהודה בן אלפכאר, ויכתוב אליו אגרת מלאה חן וענוה למען יעזור גם הוא בידו וילוה אל המקנאים בעד כבוד הרמב"ם. אך תקותו לשוא היתה כי ר' יהודה הזה החזיק עם לוחמיו אם גם לא מטעמם, ובגובה אפו לא נשא פני חכם וזקן הרד"ק ויכהו בשוט לשונו, והתל יהתל בו באגרת מלאה לעג וקלס וישפוך עליו בוז ומרורות, אך בתוך אגרותיו חתר גם בגנזי הרמב"ם ויגל בשכל נפלא את הסתירות אשר תצאנה מתוך דעותיו, ויהודה הראה כי גבר באחיו וכי עשיר הוא בדעת ע"כ ענה עזות, אך לדוד היתרון כי במקום גדולתו שם ענותו ובדברי חן השיב לקול רגז, ויהודה עוד לא שככה חמתו אם גם אש הכעס דממה מעט. ויחר גם לחכמים אחרים על כי התכבד יהודה בקלון הרד"ק, וגם אוהבי אלפכאר העתירו בעדו ויאמרו כי לא נכון לעשות כן, לחרף איש גדול ונכבד, אם גם המה סרו מדעות הרד"ק. ככה כתב הנשיא ר' משלם בן קלונימוס בן טודרוס, והוא מבעלי ברית אלפכאר והולך בנתיבו ומנשאהו למעלה, אך עם כל זה מוכיחו על תלונותיו ועל אשו הגדולה נגד אנשי פרובינצה ונגד הרד"ק, וז"ל באגרת כ"י [ישרון ח' 91]: ופליאה דעת ממני נשגבה, על השערתך הטובה, ועל ענותך הגדולה והרחבה, לחרף גוי צדיק שומר אמונים, מוסדי הארץ האיתנים, ואם החכם הגדול ר' דוד קמחי י"א מעל במעלתך מעל, במבטא או במפעל, צדיק מה פעל, כי באנשים אשר עם החכם הגדול ר' שלמה נר"ו חולקים, ימצאו בקרבם אנשים צדיקים, אנשים חכמים ונבונים וידועים, וקראת להם ובני פריצי עמך מרעים, חלילה לך מעשות כדבר הזה, להיות תלמידי חכמים מבזה, להמית ברוח שפתך צדיק עם רשע, בלי עון ואשמה ורשע, ואם נטה לבם אחרי ספר המורה, כאשר רוח ממרום יערה, את האלהים המה יראים ובתורתו יחזיקו, והרשיעו את הרשע ואת הצדיק יצדיקו… ועל ענין החכם הגדול ר' דוד י"א באתי להלות פניך, אם מצאתי חן בעיניך, להעביר אשמתו, וחמול על שיבתו, ואל תחלל תורתו, והסר מעליו תלונתך, וכלה מדברותיך, ותתנהג במדת ענותך, וקום מכסא דין אשר זה כמה ישבת, ומחנו נא מספרך אשר כתבת, למעני תעשה ולמען הדרך והודך, ולמען יחצון ידידיך… והאל ית' וית' אשר לו נתכנו עלילות, ועד אין חקר עושה גדולות, יטה כנהר אליך שלום אל יקר ממשלתך, האל ישועתנו ועזרתנו סלה לכם יעמוס, כרצון פה תהלתך לשון גדולתך³⁵ משלם ב"ר קלונימוס ב"ר טודרוס נב"ת. וישמע יהודה אל קול אוהבו ויבטיחהו כי לא יקל עוד בכבוד הרד"ק, ובענוה יתרה השיב וכה אמר בתוך דבריו בחן מליצתו [שם 94]: חי נפשך מורי ורבי, אם אמור תאמר כתשבי, לעצור שמי מליצתי ומתת רביבי, אם יהיה השנים האלה טל העברי וגשם הערבי, כי אם לפי דבריך, ולא יכנף עוד מוריך, וגם על אנשיו לא אכביד אכפי, ולא אעשה חרון אפי, ואזכור לדוד את כל עֻנותו, ועניתיו ולא אענה עוד אותו, ואם אש קנאתי עלה עשנה, אבכה בגשמי רצון חרונה, ואשיב חרבי אל נדנה ע"כ.

ויעברו הימים וחמת הנלחמים שככה, ויהי דוד לנס העברים והעמים בחכמת הלשון, רק הפילוסופים כספי ואפודי עוררו ספקות כנגדו כאשר הזכרתי למעלה ויקומו נגד אביהם, ותחת אשר שם נפשו בכפו להגן בעד אנשי הפילוסופיאה הרימו דגלם עליו, ובשנת עז"ר קם ר' אלישע ב"ר אברהם ב"ר מתתיה ויהי למגן דוד ויכנה כן את שם ספרו, והוא יקר בדפוס ואני ראיתי העתק כ"י ממנו³⁶, וגם הוא לא ירד אל עומק הדברים אשר רמזתי עליהם למעלה. אך מעטים היו אשר רצו להסיר העטרה מעל ראש דוד, וכל חכמי הדורות הושיבוהו על כסאו ויאמרו יחי המלך דוד לעולם, וחכמי העמים העתיקו רוב ספריו ולא הכחידו כי רוב חכמתם ממנו למדו. ובתוך מחנה העבריים באו במספר המנויים ר' שלמה ן' מלך אשר קצר דבריו ושת עליהם יסוד ספרו מכלל יופי, והמדקדק הגדול ר' אליהו הלוי הבחור האשכנזי אשר כתב נימוקיו אל ספר המכלול והשרשים. וספרי הרד"ק עלו למעלה ראש עד כי כמעט נשכחו ספרי הראשונים, ונשכחו גם כה וכה קורות הלשון העבריה אם לא נמצאו בתוך ספריו, ורק בימינו התחילו לעורר ישנים ולהחיות שוכני עפר. אכן גם אנחנו נתקע כף עם כל מכבדי הרד"ק כי מלאכה גדולה עשה בכל ספריו וזכרו לא יסוף כל עוד ימצאו דורשי לשון עבר.

(החלוץ ב', תרי"ג, ע' 12–27; אוצר נחמד ב', תרי"ז, ע' 94–98).

ויהי כאשר תם האלף החמישי ותשקוט אש המריבה הגדולה אשר להטה במדינת ספרד ופרובינצא בין אנשי ברית החכם הצדיק רמב"ם ז"ל ובין משטיניו, אך רק הלהב כבה ועוד בערו גחלי אש המשטמה בתוך קרב המערכות העומדים אלה מול אלה, ארץ ספרד ירדה מטה וכוכבי שמיה חשכו ורק מעטים השרידים אשר אור החכמה נגה עליהם, וידל כבוד החכמה האמתית ויגדל כבוד החכמה המדומה, אשר שאלה בלאות בגדי החקירה ותתפור עליהן טלאות אמונה כוזבת וימליכו עליהם הדמיון ויתפארו בשם חכמת הקבלה בלי חכמה ובלי קבלה, כי אם כל איש ואיש שואב ממקור לבבו אשר לא נסה לרדת תוך עמקי הבינה ויקרא בקול גדול: אך אני מצאתי מי באר התבונה אשר סתמום הקדמונים ועתה יזלו המים וירוו צמאונכם. כי אחרי הרמב"ן ועזרא ועזריאל, אשר שם השנים האחרונים עד הנה בחושך כסה, קם הדור האחרון וילכו בנתיבותיהם, הלא המה: ר' טודרוס בן אחי הרמ"ה, ר' יוסף גיקטיליא, ר' יצחק בן שמואל דמן עכו, ועל ידיהם אנשים אשר לא נדע אם בכחש ובמרמה כזבו או אם כח דמיונם השולט עליהם הכשילם, אברהם אבולעפיא הרואה ור' משה בן שם טוב דיליאון, וילוו עליהם הנבהל והמבהיל ר' שם טוב בן אברהם גאון בעל מגדל עז אשר יזם לעשות לו שם בבנותו המגדל ויהי להפך, הוא אשר חבר ספר כתר שם טוב ועוד ספרי קבלה ויהי ללעג גם בעיני אנשי בריתו, ור' בחיי בן אשר ור' יהושע בן שועיה ועוד כהנה. כל אלו נלחמו בפילוסופיא אך לא נגעו בכבוד הרמב"ם אם גם רחקו מדעותיו. ויהי כאשר חשכו עוד הפעם שמי המזרח ועוד לא שקטו לרדף אחרי ספרי הרמב"ם לא תמכו בידם אנשי ספרד, ונהפוך הוא כי החזיקו בכבודו וידיחו את כתבי הריב מעל גבולם. גם ר' יוסף בן הנזכר ר' טודרוס הלוי אבולעפיא אוהב הקבלה המדומה והמקובלים המתפארים על שקר גם הוא יצא לישע את הרמב"ם ואת ספריו, והאיש הפליט אשר דרך בעקבות החכמים הקדמונים ויחלץ בעד החכמה כפי אשר הבינו אותה ר' שלמה בן גבירול, הראב"ע והרמב"ם בספריו הרבים, החכם הנכבד הר"ר שם טוב בן יוסף אבן פלקירא, גם הוא אזר כגבר חלציו ובשפה רכה נלחם בעד הרמב"ם.

ותלך יד ספרד הלך ומטה, אך לא כן בפרובינצא. שם שלחה החכמה פארותיה, הבשילו אשכלותיה ותרב יד אנשיה בכל חכמה ומדע; תורת בני קמחי ובני תבון לא סרה מפיהם ויעתיקו כל ספר טוב אשר בין הערביים ללשוננו הקדושה. ויהי כאשר החלה החכמה לפרח גם בין הנוצרים בפרובינצא ובאיטליה גם מהם למדו והקליפה זרקו ותפרץ חכמתם עד למאד. מזרע בני קמחי לא נודע איש אשר השאיר שם על פני הארץ אחר מות דוד מלכם, אך על משפחת בני תבון יאמר: איש ואיש יולד בה גם אחרי אשר גזע שמואל הנקרא בשמה, ויהי ר' יעקב בר אבא מרי חתן ר' שמואל להם לנס ויפתח את מנעולי הספרים הערביים ויחבר את ספר מלמד התלמידים א)¹, גם ר' משה בן ר' שמואל הלך בדרכי אביו, הוא המעתיק הרבה מספרי רבינו משה הן בתלמוד הן בחכמות גם הרבה מספרי אבן רשד ושאר ספרי חכמי המערב, הוא כונן ספרים ובאורים אשר רבם ככלם עוד לא יצאו לאור והנם טמונים וחתומים בתוך אוצרות הספרים. וגם ר' יעקב בן מכיר נלוה למשפחה הזאת, גם הוא העתיק הספרים הנכתבים בלשון אחרת למען הביאם ברכה אל בתי ישראל ב). ומלבד אלה פרו ורבו החכמים והמשוררים, כמו ר' אברהם הבדרשי אבי ר' ידעיה הפניני, ר' יוסף האזובי בעל קערת כסף, אשר בספרו המילואים פירש כל חלקי מצות ציצית על דרך רמזי משל ומליצה כנהוג בימים ההם. ויהי שמם הולך וגדול בתורה ובחכמה, ובתוכם גם חכמים גדולים בתלמוד תלמידי הרז"ה ומהם גם בני משפחתו ובני בית מדרשו של הראב"ד.

ויהי ביניהם (בסוף האלף החמישי) גם ר' חיים בן אברהם בן ראובן אשר נקרא בשם ר' חיים הישיש, גדול שמו בתורה והשאיר אחריו ברכה שני בנים נבונים: הא' ר' אברהם בר חיים המשורר אשר חבר פיוטים רבים ויאספום קהילות פרובינצא תוך סדורי תפילתם, הלא המה כתובים על ספרי מחזורם והזכירוהו בכבוד חכמי דורו בעלי הדקדוק². והשני ר' ראובן אשר גם על שמו נשארו פיוטים בתוך המחזור הנזכר, הוא הר"ר ראובן אשר כתב עליו הרב הגדול המאירי בהקדמתו לפירוש מסכת אבות: “החכם הכללי אדוני רבי מו”ה ר' ראובן בן כבוד החכם הישיש הנעלה ר' חיים היה בקי בכל התלמוד בקיאות מופלג וחכם ברב חכמות וחדש סברות רבות בתלמוד מכח שכלו כי היה פלפולו מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ועוד: ר' ראובן זה ישב לפני ר' יצחק הכהן “אשר היה מתלמידי הרב הגדול הראב”ד ז"ל יסד פירוש ירושלמי ברב תלתא סדרי הגיע לידינו מהם קצתם"³, הוא ה"ר ראובן ב"ר חיים צכ"י אשר חבר פירוש על ההגדות הביאו הרב הגדול בעל מאור עינים (ימי עולם פרק מ'), וכאשר מוכח מדבריו היה הפירוש ההוא על דרך פילוסופי להמשיך המאמרים אל ענין קרוב לשכל. וכן מצאנו מאמר על שמו בס' בן אחיו ר' לוי – אשר עליו נדבר עוד – על דרך חכמי ישראל בימים ההם וכה דבריו שם: ואדוני דודי החכם ר' ראובן נ"ע פירש יהי אור, יהי הויה, והוא שקרא אור וההפסד קרא ערב ע"כ, הוא הר"ר ראובן בר חיים אשר כפי הנראה חבר ספר התמיד הנזכר בספר ארחות חיים⁴.

ור' ראובן הזה נפוצו מעינותיו החוצה והעמיד תלמידים הרבה, ואם ספריו לא נשארו בידינו הלא תלמידיו ותכונתם עדים נאמנים על חכמתו. ומגדולי תלמידיו הרב ר' מנוח ב"ר שמעון בדרשי אשר חי בנרבונא ולוניל וחבר הלכות טרפות, והוא היה הראשון אשר חבר חבור על ספר משנה תורה להרמב"ם ויחזק מגן וצנה בעדו⁵. ומהם הרב המהולל ברב התשבחות אשר זכרנו כבר שמו הטוב ר' מנחם ב"ר שלמה לבית מאיר המכונה וידאל שלמה ונקרא בפי כל הרב המאירי, אשר נולד בסוף השנה התשיעית לאלף הששי. ותגדל חכמת מנחם כמעט מכל חכמת בני דורו, וכל ספריו הרבים מלאו דעת ולא הניח דבר קטון וגדול אשר הסיר מעליו עינו הפקוחה, ובשכלו הרחב ובמליצתו הצחה נטה מדרך העקשים וישם את הרכסים למישור. ספריו בתלמוד רבים ונפלאים ולא נמצא כמעט ספר למודי אשר נסדר בסדר נכון כמוהם, העמיק הרחיב בפירושיו ובפסקיו, לא שת לבו לסתור ולבנות בניני שוא להרבות קושיות והויות, כי אם להשיג את החפץ ואת כל העודף הניח. ההוגה תוך השטה המקובצת מאת ר' בצלאל אשכנזי, אחרי השבר רגלו בקמשוני הפלפולים ובדרכי התמיהות אשר הובאו שמה מאת שדי מחברים שונים, ויהי אחרי משש בצלמות ולא סדרים תנוח נפשו אף יגיל לבו בהגיעו אל המים הזכים היוצאים מגן המאירי וירוו את נפשו העיפה. כל איש אשר לו חיך יטעם את פרי תנובת תבונתו, הן באסיפת ר' בצלאל הן בפסקיו על המסכתות הנדפסים בפני עצמם, וכל כך היה הסדר הנכון והשתלשלות הדברים ע"ד ההגיון נכבד בעיניו, עד כי גם הסדר הנפלא אשר בו העריך הרמב"ם את דברי התלמוד המפוזרים בספרו משנה תורה תחת ענינים כוללים אחד לאחד לא נמלט מהשגותיו על קרבו וקשרו יחד דברים רחוקים בענינם וקרובים רק ע"י גלגול שמועה, וכה דבריו בהקדמתו לספרו: לפעמים תפול המחשבה על דבר א' היותו במקום א' ואחר החפוש ימצא במקום אחר לא עלה על לב המעיין היותו שם אלא שבא שם ע"י גלגול איזה ענין, כמ"ש עד"מ מה שאמרו בחכם שכור שלא יורה אפילו אכל תמרים ונתבלבלה דעתו, והנה יחשב המעיין למצאו בה' דעות לפי ענינים הנכללים שם והנה ימצאהו בס' עבודה ע"י גלגול כהנים שתויי יין שאסורין בעבודה אע"פ שלא היה ענין זה מעניני ספר עבודה. וכן עניני אסור דברים בבייש אדם את חברו בהל' עבירה (צ"ל מכירה פי"ד) ע"י גלגול הונאת ממון, וכן בכמה ענינים לא יודעו רק ליורד לסוף ענין הסדור מצד חקירתו בענינים על סדר דרכי הגמרא וכו' עכ"ד. ובודאי כל אשר הגה בעין חודרת בספר משנה תורה ימצא כמה וכמה דברים דבוקים יחד בשלשלאות בדרך אגב, ובמקום אחר ארחיב הדבור הזה, ופה די לי להעיר כי אחד היה המאירי אשר ידו רב לו לסדר הדברים, ולא כהתה עינו לראות גם נגעי האיש הרם בענקים אשר יראת גדלתו תמיד על פניו היתה, ובכל עת אהב לברר הדברים בשכלו הצח על דרך הקרוב, הדרשות לא הטו את לבבו מדרך הפשט והאגדות לא פתוהו ברוב לקחן, הוא רחק את האמונות הכוזבות ולנחש ולחש אמר גש הלאה, בקרב ישראל לא תשכונו. כה אמר (נדרים ל"ז) על הקרי והכתיב (וכבר קדמו בזה הרד"ק): “מצד ספקות חסרונות או יתורים שנמצאו בימי עזרא ופקפקו בהם ורצו לרמז עליהם” א"כ אינם הל"מ! כה דבר על הדברים אשר דרשו חכמי התלמוד כפי דרכם מן הכתובים ד"מ בהוציאם מצות פריעה ממלת שנית בפסוק ומל את בני ישראל שנית, אמר (יבמות ע"א): פשוטו של מקרא כאדם האומר פסח שני שהוא ראשון אצל עושהו אלא שהוא קוראהו שני ע"ש אותם דעשוהו ב' כא' (נראה כי צ"ל: לפסח א') ואף כאן אומר שנית ע"ש אותם שלא מלו, והיא ראשונה שלהם אלא שהוא קוראה שנית ע"ש יוצאי מצרים שכבר החזיקו בה ע"כ. וע"ד כלל א' (שבת י"ג): יש סוגיות בשאר מקומות שיראה לך מהם בקצת דברים אלו שהם באים מכח מקראות, ואל תתמה שאף הם כשגזרו הביאו מקראות דרך סמך בעלמא, ע"כ אף שהדבר צריך עוד ברור יותר אם חכמי התלמוד חשבו דרושיהם לפשוטי מקראות, או אם עשו הפסוקים רק לאזנים וסמכים לדושיהם וגזרותיהם ואכ"מ. בדבר האגדות שכל מגמתו להקריבן בכל מאודו אל השכל ולא ע"ד רחוק ביותר ברמזי פילוסופיא כ"א בדבר השוה לכל אדם, אף שגם פה יש למפקפק מקום לחלוק ולומר כי דעת החכמים האלה לא כך היתה, ד"מ על מאמרם: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בל' ארמי (שבת י"ב), והם נתנו טעם שאין מה"ש נזקקים לו, חפש הוא וימצא טעם בתוך טבע האדם וכונת התפלה, אבל הטעם נכון ויאות רק לזמננו ולא לזמן התלמוד. כי כן דבריו: שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכוונה מצויה בדבריו שתהא תפלתו מקובלת כו' וכ"כ הגאונים בתפלת הצבור שהיא בכל לשון מטעם זה שצבור שכינה עמהם ר"ל שכוונתם מצויה הרבה עכ"ד. ובהרבה מקומות אמר כי הנפלאות והגוזמות והאזהרות מדרך הערה אמרו להרחיק האדם מן העבירה ולהדריכו בדרך טובה, אבל באמת אינם רק הפלגה. והגדות משבשות, הורסות עקרי הדת ומרבות הבל, הרחיק הלאה ולא חש לכבוד אומרן, שמע נא דבריו (שבת נ"ח): מעקרי הדת להאמין שכל מה שיקרה לאדם מטוב ועד רע הכל מושגח מאתו ית' מצד פעולת האדם כו', ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לגמול ואם לעונש, והוא שאמרו אין מיתה כו'. ואל יבהילך מאמר ד' מתו בעטיו של נחש, ר"ל מה שנקנסה מיתה בסבת הנחש והונחה בטבע, שלא נאמר אלא דרך הפלגה למעוט עונותיהם עד שלא היו ראוים לעלות במאזנים, ואף זו לא נאמר אלא למראה בשר ומי יודע לבות ב"א עד שיחלצוהו דברי פינו ויחוללוהו מכל חטא ונמצא מכחיש מאמר אין אדם שלא יחטא וכן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עקרי האמונה תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה. ומה נכבד מאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, מכאן ואילך ימחלו אחרים על כבודם עכ"ד המתוקים נאים למי שאמרם. וביותר שפך בוז על רפואת הלחשים ואמר כי הן דברי נשים זקנות, גם הובאו על שמן מאת חכמי התלמוד, ואולי יפעלו על ההמון המאמינים בהם מכח בטחונם ודמיונם, וכה דבריו (שבת ס"ז): הלחשים ומיניהם אסורים משום דרכי האמורי כו' אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגלה, וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זו בצרוף שני דברים: הא' שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הסכלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המניקות המגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלמוד הבליהן, והוא אמרם אמרה לי אם וכו'. והב' מצד שהיה ההמון בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחבק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם, אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגולי באיזה צד כו' יש בו משום דרכי האמורי כו'. ומה שנמצא בסוגיא זו מהזכרות מקצת מקראות כגון וירא אליו ה' בלבת אש עם מה שנודע שאסור להתרפאות בד"ת, אפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו מן התורה, אבל כאן הוא מונה דברים הרבה בזולת הזכרת אותם המקראות ע"כ. וצרוף לזה דברי הרדב"ז (ח"נ סימן ת"ה) ותראה מה בין גדולי פרובינצא בימים האלה למגורשי ספרד, כי כה אמר: ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול וכו' ואל תחשדני מפני שכתבתי לשון המאירי שאני מכחיש מציאות השדים כי אני מאמין בכל דברי חז"ל אפילו שיחה קלה שלהם כ"ש שהכתובים פשטיהם מורים על מציאותם כו' ע"כ. הנה כי כן ורצו לחזק את האמונות הטהורות ולגרש את הכוזבות מעל גבולו, וכן הרחיק אמונת השפעת הככבים על האדם המבטלת בחירתו ותגמולו (שבת ס"ז וקנ"ה ונדרים ל"ט) והציל את כבוד חכמי התלמוד בחשבו לנקות גם אותם מכל סיג וחלאה ולא שם עינו על מעמד זמנם, ותמיד החזיק בשכל האנושי, אך גם הוא חשד את הפילוסופיא על הוציאה גם היא הדברים מפשוטם ועל הפשיטה את בגדי המעשה מעל כל המצוות והשאירה אותן רק רמזים שכליים. הבט נא על מאמרו על מגלה פנים בתורה (אבות ג' י"ג הובא במדרש שמואל שם): מגלה פנים בתורה שמכחיש הנגלה מן המצוות ואמר שלא היתה כוונת השם על זה אלא הוא משל לענין אחר והנגלה איננו כלל, כמו שתאמר שאין כוונת התורה שלא יאכל חזיר כי אין באכילתו אסור, ומה שאסר בתורה החזיר הוא משל שלא יהיו מדותיו מגונות ומלוכלכות, אבל אם יודע שיש אסור באכילתו וטעם אסורו כדי שיהיה כל הדומה לו נמאס בעיניו וכיוצא אין בזה אסור ע"כ. כה דרכו כל הימים לחקור אחר הדרך התיכונה, להשליב התורה והחכמה והיו שתיהן לרוח אחת. כן דרכו בספריו על התלמוד, וכן דרכו בפירושיו על הכתובים המוצאים חן בעיני כל רואיהם. פירושו על משלי ע"ד הנגלה וע"ד הנסתר נדפס כמה פעמים, וכבר ידעת כי אין דרכו נסתרה רק היא בחכמת הנפש ודעת תכונות האדם. פירושו על תהלים מובא הרבה בספר תהלות ה', הוא החלק של תורת חסד על תהלים לר' יצחק ב"ר שלמה יעבץ, אך נראה כי חלו בו ידי מבלבלים אשר כל ישעם וכל חפצם היה להלביש גדולי הקדמונים בגדי קבלתם, וחושבים לספר תהלות ה' בהשפיע חסד תורתם הי' ספירות על המאירים הקדמונים⁶. גם פירושו על איוב מוזכר כמה פעמים בחלק יראת שדי מן תורת חסד, גם יצחק בן שלמה כהן בפירושו לספר איוב הביאו כה וכה, ובהקדמתו בריבו על נפשו איך ערב לגשת אל המלאכה אמר: “ומי הביאך עד הלום לבוא… אחרי דברי הרב הכולל המאירי ז”ל אשר לא הניח ספרא וספרי תלמוד והלכות ואגדות ושאר חכמות אשר לא הביא בפירושו", ובחר בדרך המאירי לחלוק כל מענה לחלקים לפי עניניהם למען היותה אורח סלולה. וכנראה מבעל עמר שכחה (משלי ט"ו כ') חבר גם פירוש על התורה, וידע בל' ערבי. גם נודע ספרו קרית ספר על המסרת כדרך ס' מסורת סיג לתורה להרמ"ה. ובילדותו חבר כבר ספר על התשובה וקרא שמו משיב נפש, וכל אלה לא יצאו עוד לאור⁷. הרחבתי המאמר על דבר הרב המאירי כי הוא אחד מיקירי סגלה ומעטים המה אשר פנו אליו עין בחינתם, וכי הוא בן גילו של ר' לוי אשר נדבר עתה אודותיו⁸.

גם ר' לוי בן אברהם בן חיים היה מתלמידי דודו ר' ראובן, הוא ר' לוי אשר רבו עליו וימררוהו בעלי חצים ויאבו לגרשו מהסתפח בנחלת ה'. ר' לוי נולד בסוף האלף החמישי ויגדל האיש ויחכם בתורה ויהי לו שם בין חכמי התלמוד אשר בזמנו ובמקומו, אך נפשו לא שקטה ויואל גם לרוות מצוף פרי החכמות ויצב לו יד גם באלה. ויהי בשנת ל"ו לאלף הששי ויבנה את בתי קשר הנפש והלחשים, חצב עמודיהם שבעה על שבע החכמות הנודעות ודבריו דברי שיר כמנין בתי קשר הנפש והלחשים, ובזמננו נודעו כמה חרוזים מתוך ספרו והמה כדמות אגרת האזובי. וישב ויחבר ספר אחר ויקרא את שמו לוית חן⁹. מן הספר הכולל הזה מצאתי מאמר אחד בתוך כ"י עברי אשר בעיר מינכן הבירה ונרשם עליו סי' 58, וכדאי הוא האיש וספרו לרדת תוך עניניו. וזה אשר רשום על הספר: “המאמר הששי מן הספר הכולל המכונה לוית חן, והוא המאמר מן העמוד השני הנקרא בועז והוא המקובל, נחלק לג' חלקים: החלק הא' באיכות הנבואה וסודות התורה, השני בספרי (צ"ל בסתרי) האמונה, הג' במעשה בראשית”, אח"כ מתחיל: אמר לוי בר אברהם בר חיים נ"ע לפי שהתכונות הטובות הן ממעלות הנבואה המביאות אליה כו', והוא הולך ומדבר על מדות האדם הרעות והטובות, על הקנאה על בקשת המותר ועל השררה, ומביא כפעם בפעם דברי משורר בלי הזכיר שמו וכפי השערתי הוא גבירול¹⁰. כמו: כדבר המשורר

איל יש בך וכח בּך ולמה יחרה אפך

ועוד: ומה טוב נאום המשורר באמרו

קמוש וחוח יעלה תמר לכל יגש אנוש עליו ויקטף הפרי

אך מה לדרדר יעלה סירים ואין עמו פרי ומעט דבש ומעט צרי

ומבאר מאמרי אגדה על ענינים אלה. אח"כ יבא החלק הראשון כ"ג (?) פרקים: ¹¹ הפרק הא' בחלק השמות והחלק (צ"ל והפרק) השני בנוהג לשון העבר, ופרק בקסם ומה ההפרש שבין הנביאים והקוסמים; פרק לבאר שיודע בנבואה ומה בין השגת הנביאים וחכמי המחקר וההקש ומה בין הקבלה והאמונה לחכמה; פרק במתן תורה ובו יבאר כמה אגדות בדרך פילוסופי כמו המאמר טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים מהיכן סברא כו', ובאר הוא כי הטל מרמז על הידיעה העמוקה הנסתרה ומטר הוא הדעת הנגלה וכל בני אדם נקראו מתים כי נדר האדם הוא חי מדבר מת, וא"כ הוראתו כי הטל ישפיע השפעה שכלית על כל בני אדם וכו', וסובב והולך על הכלל שיסד הרמב"ם כי דרך הקדמונים להסתיר האמיתיות מפני עיני ההמון במעטה המשלים, ומדבר על מעלת נבואת משה השלמה בלי חסרון ומוסיף לאמר: “ע”כ ההופכים האורות או המצות והחקים למשל ועושים פנים בתורה שלא כהלכה הרי אלו מינין ואפיקורסין ומשים (? ומשחיתים) דברי אלהים חיים ההופכים לנענה (? ללענה) מספר [? משפט] גם בספורים אין טוב להפכם אלא אם כן היה הצורך מביא לזה או שיעשה כן ע"ד סמך ודרש, שאין ספור ודבור בתורה ללא תועלת או בחכמה בדעת ומדות והכל בא לחכמה ויקובל בו תועלת וכו'“; ואחר פרק אשר לא נרשם עליו מאומה יבא פרק בלוחות ובו המאמר אשר בעבורו רבו עליו וירעשו נגדו: “ומ”ש מ”ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים ר"ל כי בתג ובחלק קטן היו חבורות בלוחות והיו קרובין לנפול כטעם אמרם גופי הכרובים בנס היו עומדין, ר"ל כי דבוק ראשי הכנפים בגופי הכרובים היה במעט חלק קרוב להנתק אבל לא היה דבר מפסיק בין ראשי הכנפים וקצוריהם המשתמשים יחדיו כו'“; פרק בחשך ענן וערפל; פרק באומות ובדתות; פרק באמונה הידועה ובבטול קצת ראיותיהם בקצרה¹²; פרק לבאר שהתורה אחת לבד והדבור בגמול וביעודים הגופניים, ומביא פירוש החכם הכללי ר' שמואל בן תבון נב”ת אשר שמע מפי חכם המובהק ר' משה ישצ"ו פרי צדיק בן החכם ר' שמואל נ"ע הנזכר; פרק לבאר שכל המצות נתנו לטעם ומה היתה עלת נתינתם בכלל ומיני מחלקותם, ופרק במצות שבאו להקנות מדות חשובות ומביא שם: “ויש שדורש לא תבשל גדי בחלב אמו לענין חכמה כמו שרמזנו במאמר הראשון מבתי הנפש והלחשים”, והוא שלא יקטוף פרי החכמה אשר איננו מבושל כל צרכו ולא יהרס לעלות אל עץ הדעת, וכי גם זאת ההערה רומזת האזהרה שלא ימהרו את הקץ ומוסיף: “והנה בזמננו זה לא די שלא ימהרו את הקץ אלא שאין אחד מני אלף שיתעורר לבקש התכליות כמו שיעדנו רע באמרו ואבדה חכמת חכמיו וגו'”. ומביא פירוש הראב"ע שפירש גדי שם כמו מגדים וחותם: ונכון הוא¹³, ועוד בזה הפרק: נראה מדעת ר"מ ז"ל כי עין תחת עין יד תחת יד עין ממש ויד ממש, וכן מצינו ר' הונא קץ ידא, אמנם דעת רז"ל בהושיבם זה לממון ולחזק מדת הרחמנות, וכן היתה כוונתם בהרחיקם העונשים לפי מ"ש בבן סורר ומורה ועיר הנדחת והתרותם התראה אף בחצר ושיתיר עצמו למיתה ושיהיה מעשה תוך כדי דבור וזולת זה אמרה התורה ובערתּ הרע מקרבך כי זה חמלה על הטובים ואמר החכם (מות) אלף בעבור שלם חסיד אחד והצלתו טוב עכ"ל; פרק במצוות שבאו להשכיח שם ע"ז וחקות עובדיה; פרק הרבה מצות נצטוו לכבד המקדש ולהגדיל תפארתו; פרק במצות שהם מעשים מעוררים על האמונה ומעמידים ושומרים אותה, ומביא שם דעת החכם ר' משה בן החכם ר' שמואל בן תבון על מעלת מספר השביעית; פרק במיני המצות שבאו להערה להעיר את המשכילים להתעסק בחכמת הטבע ובשאר החכמות כמו שכונת הלכות עירובין להתעסק בלמודיות ובמדידה וכמוהו הלכות סוכה וכדומה ומביא: “והחכם רק משה יצ”ו ב"כ הח' הכללי ר"ש בן תבון הבין כל תמונת המנורה לדמות תכונת מהלך השמש וכו'“; פרק בכלי כה”ג; פרק במספר שבא להערה: “ועתה נבא לדבר בספורי התורה וחלקנום לשלה הא' ספורי האבות והב' ספורי משה והג' ספורי ישראל”; פרק בספורי האבות ומפרש הכל ע"ד רמז לכחות האלהיות ולתכונות האדם וכמהו בפרק ספורי משה ד"מ: ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו אחר המדבר ויבא הר האלהים חורבה, כלומר שהיה מנהיג את ישראל שהוא עם הקדוש אחר השכל מלשון ומדברך נאוה, ויבא ברב חכמתו ועלה למדרגה האלהית שהוא ההר אשר חמד האלהים לשבתו, ולפי שהיא פשוטה תהיה (? נקיה) מכל חומר ורוב העסק בה, היא סבת בטול החושים וחרבן הכחות הגשמיים לכן קראו חורבה כענין שאמרו ממנו חרבה ושנאה יצאו לא"ה, ועד"ז פירש בעל המלמד טוב פת חרבה ושלוה בה נו'; הדבור בחטא מי מריבה; פרק בספורי ישראל וידבר בו על אמונת ההבל בשדים וההקטרה להם וישפוך עליהם בוז ולעג, ואלה דבריו האחרונים: “סוף דבר לא יספרו ההבלים רק חסרי הדעת המזוהמים חלושי השכל ורכי הלב והנשים, וכמה יגעו והשתדלו לחקור בענינים האלה והדומה להם יבלו בזה ימיהם ולא ימצאו אמתות לדברים, ואין ראוי למשכיל להאמין בכל מה שיסופר לו, אפי' היה המגיד ת”ח וחסיד, כי טבע האדם לספר דברים כפי אמונתו ולחוזק אמונתו בהם יספר שראה אותם אע"פ שלא ראה ואולי חולשת דמיונו או חוליו הטעהו, ואין ראוי להאמין רק במוחש ובמושכל ובמקובל מפי חכמינו ע"ה, וכל אשר יצא מדלתי אלה השלשה חוצה אין ראוי לאיש השלם להתפתות ולהאמין בו, ובשער האגדה אפרש לך קצת ההגדות הנאמרות בענין השדים". ועתה יבא: “החלק השני בסתרי האמונה והוא חלק נכבד מאד ובו כ”ה פרקים". הפרק הא' בהרחקת הנשמות ובשלילת התארים ממנו ית' ובבקשת משה, ובתוך דבריו אמר: “לא שנטעה אחר קצת הגאונים שעם היותם רובם מרחיקים ההגשמות מן האל, הנה קצתם ייחסוהו למלאכים וכנו בהם אלו הספורים המגשימים כפשטם, עד רבינו סעדיה פרץ פרץ בענין המרכבה וכתב שיש צורה ברואה יקרה מן המלאכים ונוראה מאד והיא בדמות אדם יושב על כסא, כי זה ודומה לו מפועל הדמיון שיראה ספינת ברזל שתרוץ באויר ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ וזולת זה מן הדמיונות הכוזבים”; פרק בבאור י"ג מדות; פרק בבאור שמות הבורא ית' ומביא: “ובעל המלמד בפ' אלה שמות אהיה אשר אהיה אמר כן, לפי שהוא משכיל ומושכל, רוצה בו שהוא נראה בעצמו תמיד כאלו הוא נמשל למראה שהיא מראה לעצמה ומזה הענין נאמר שהוא נושא עצמו או שהוא כסא לעצמו כאמרו כי יד על כס יה”; פרק בבאור כבוד התפלה; פרק שלא להכניס אמצעי ונראה מציאות המלאכים בקצרה ומביא פסוק וזנה אחרי אלהי נכר, ומפרש מלת מטטרון מל' מטרונא ענין חשיבות ומוסיף והולך: “הארכתי מעט בענין מטטרון מאשר טעה בו אחר וטעו בו רבים מאשר יחשבו מגדולי ישראל, ועליו יפרשו רבים מן המאמרים המוגשמים גם ממנהג הכפרה שיעשו היום מתרנגול ערב צום כפור בהמיר גבר תחת גבר הוא ענף שיצא מאמונה זו, ומן הדין שלא לעשות כן אלא שנשא פנים למנהג הקדום¹⁴, גם נמצאו קצת מנהגים שיש בהם (!) וטוב לעשות מה שלא יזיק ואפשר שיועיל”; פרק בניהוג המזל והעברתו, והוא מאמין בכח המזלות לפעול במעשים אשר יעשו תחת השמש; פרק ביתרון מעלת המלאכים והכוכבים על ב"א וכתב: “והח' ראב”ע האריך מאד בזה לדחות דברי ר"ס ואמר (כלו' ר"ס) שהנשמר גדול מן השומר אין בדבריו ממש כי הנה כתוב ושמרתיך בכל אשר תלך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והדומים להם, ומ"ש זה הגאון כי כל אוכל דבר נבחר תוכו וראיותיו מגרעיני הפירות אין להביא ראיה וכו'“; פרק לבאר כי האדם בעל רצון בחירה ויכולת וכי הצדיק המוטבע בצדק יותר שלם ונכבד מן הכובש ומדבר בבעל תשובה ובתנאי התשובה ומעלתה; פרק בחדוש העולם; פרק ובו יבאר מזמור חסדי ה' לעולם אשירה; פרק מדבר על נצחות העולם שלא יפסק, והוא אינו חולק על הדעת הזאת אם גם מתחזק בחדושו (ע' למטה מ"ש בשם האר"י אברבנאל); פרק במופתים ומביא דעת האנדלוסיים אשר להרמב”ם על דבר בן הצרפית שנתעלף כמת, וכ"כ רד"ק בס' השרשים שנשתתק, ומלת ותשב… ויחי אינן לראיה כי היה מת כי כמוהו נאמר בשמשון ובאיש המצרי אשר נתן לו דוד לאכול, ומביא ראיה מדברי התלמוד: בן הצרפית מהו שיטמא? והשיבו: וכי חי מטמא, גם המליצה עד אשר לא נותרה בו נשמה איננה מורה כי מת היה, כי כן דניאל אמר ונשמה לא נשארה בי “אבל בן השונמית הענין בו מבואר”; פרק בעמידת חמה ליהושע ומביא פירוש החכם ר"מ בן החכם ר"ש בן תבון על דברי הראב"ע: “ואין לטעון מעמידת השמש כי סודו ברור במלת וירח בעמק אילון, וזהו: כי אמרו אז ידבר יהושע הוא תפלה, והוא כאשר באו אנשי גבעון אליו שיעזרם היה ברביע חדש הלבנה, ובנסעם היה חצי היום שהיה השמש עומד בחצי השמים, והתפלל לאל שיתן לו כח להגיע לגבעון קודם שידום השמש וישקע ושיגיע בלילה לעמק אילון קודם שתשקע הירח, וכ”פ בעל הערוך דמדומי חמה שקיעת השמש, והאל קבל תפילתו כי בהגיעו לגבעון שקעה חמה ונלחם עם אויביו ורדפם, ועמד הירח מלשקוע עד שהגיע לעמק אילון שהוא מורד בית חורון, אז היה חצי הלילה ונח מהמלחמה ונכנס בעיר ולא אץ לבא כיום תמים, כי מעת נסיעתו שהיה חצי היום עד הגיעו לעמק אילון שהיה חצי הלילה עברו י"ב שעות שהם כיום תמים, וכ"נ שפירש ר' משה קמחי ולא אץ לבא כיום תמים", והוא גם הוא תוקע מסמרות בפירוש הזה; שער בהשגחה ואומר על ר"ס כי הוא הלך אחרי דעת המעתזלה ומביא: “ר”מ בס' סמי רפואות המות קראו המאמר הנכבד"; פרק עוד על אותו ענין; פרק בידיעת האל ובנסיון; שער במהות העה"ב זה השער לה' וגו' ופירש ברמז את עטרות הצדיקים ואת יין המשומר ומקונן באמרו: “ועם היות אומתנו השלמה שבאומות ולא היה להם להתעסק בבאור המצוות וההנהגה והמעשים בהלכות ובדברים פסוקים, כמו שגלה ר”מ מדעתו בפתיחת משנה תורה וכענין שהיה נוהג בימי הנביאים ואנכה"ג עד שהרבתה מחלוקת בישראל, ובזה היו שלומי הדעת לחלק ימיהם בשאר החכמות עד שיושלם האדם ויהיה אדם באמת, כי לא טוב היות האדם ערירי בתלמוד ושלא יהיה כל עסקו כ"א בדבריהם לבד, והוא לא כן ידמה ולא יכשר בעיניהם כ"א להתעסק בדברי המחלוקת והנצוח כדי לזעוק ולהתהדר ולהקרא רב לבחרם השררה המדומה, ורבים מהם שלא יבקשו לידע הפסק העולה רק להרבות הקריאה החלושה, כי לא יכוונו השלמות וחיי הנפש הנצחיים אבל יברחו ממנו. והנה העולה מדברי התלמוד הוא ידיעת משפטי המצוות ועשייתי, והפסק הוא המכוון בדברים המעשיים, והכל הולך אחר החתום. הלא ר' זירא לבחרו בירושלמי אמרו עליו כו' וכבר היה זה הדרך נוהג בין הנוצרים בחכמת הדינין עד שרבו ספריהם מלמנות עד שישבו (?) מהסכמתם ובררו להם מכל אותם הספרים דברים פסוקים וכללים מספיקים והניחו ספרי הראשונים. וכבר אמרו בענינים המעשיים: כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם" עכ"ד היקרים. ועוד פרקים אחרים על העה"ב עם כמה פירושי אגדות; פרק באומות; פרק בתחה"מ; פרק ביעוד הגאולה ומחשב שנת הקץ לשנת ה' ק"ה הוא י"ג ממחזור רס"ט. ובתשלום החלק השני הזה נמצא: “הנה נשלם החלק הב' מן המאמר הראשון מן העמוד הב' תהלה לאל ובעזרו אחל החלק הג' מן המאמר הא' מן העמוד הב' במעשה בראשית והם י”ב פרקים": הפרק הא' בגן ובנהרות; פרק לבאר באדם וחוה ונחש; פרק בצלם ודמות ועץ הדעת; פרק בשומרי הגן ובעץ החיים; פרק בתולדות אדם ונתגלגל עם תולדות נח ודבר המבול; פרק בזכרון קצת ההגדות שבאו על אדם הראשון אשר יאותו הנה; פרק ג' המה נפלאו ממני וד' לא ידעתים; פרק בבריאה וגם [צ"ל ופה] מביא בעל המלמד ודעת דודו ר' ראובן אשר זכרנו למעלה; פרק בהגדות נאמרו על הבריאה; פרק ברקיע שנעשה בשני ומביא מאמר יקוו המים לר"ש בן תבון; פרק בשני דורות ובגודל עוג וכחו ובבאור פרשת ויהי כי החל האדם גו' ואמר: “אמנם מה שספרו ז”ל על אבן שזרק עוג מלך הבשן, הנה זה הספור יתכן לפרשו בדרך נגלה ונסתר, הנגלה הוא שעוג בנה דייק לזרוק אבן גדולה ראויה לעקור ישראל כו' כו' והנסתר הוא שהוא רמז על מחשבת היצר הרע כו' כו'. עוד נמצאו דברים זרים מזה המין בתלמוד ונעזבם עד שנגיע לשער ההגדה וכו'“; פרק ובו יבאר דברי אגור בן יקא. ובזה באנו עד תם המאמר ונרשם: “ובכאן נשלם הדבור במעשה בראשית יבא אחריו החלק הראשון מן המאמר השני מן העמוד הב' במעשה מרכבה תושלב”ע”. אך בכ"י אשר היה לפניו לא נמצא יותר.

מכל הדברים האלה אשר הוצאתי מתוך המאמר הזה רחב ידים תכיר את מעשה האיש הלוי הזה ואת משפטו¹⁵, כי היה להוט אחרי החכמות כאשר היה מצבן בעת ההיא. לא הטה את שכמו לסבול עול האמונות כאשר הובאו מכל פנות השמים, רק אחר חקירה ודרישה פנה אליהן וגם הוא גלה טפח וכסה טפחיים, וכמעט היה הראשון אשר ברוח אמיץ ירד אל עומק דברי הרמב"ם ויסר את המסוה הפרוש על פניהם וגלה את מסתורם; וכל מפרשי המורה הבאים אחריו, הכספי, הנרבוני, האפודי ואחרים, הלכו בדרכיו לא סרו מנתיבותיו. ויותר שהיה ר' לוי חכם עוד למד דעת את העם, כי האיש הזה עשיר בכל מדע אך ידוע מכאובות ועוני, וימציא טרף לביתו בלמדו את הבחורים תורה וחכמה ויגל אזנם למוסר ויערך להם שלחן מעדני הפילוסופיא, וירוצו אליו כל העם מקצה ורבים שתו מימיו ותגדל תהלתו בעיני אוהבי החכמה, אך בעיני רבים היה לזרא. וימת כל הדור ההוא, גם ר' משה תבון הלך לחיי עד ורק מעטים מבני גילו נשארו, והאיש הלוי זקן בא בימים והוא נוסע כדרכו מעיר לעיר להתגורר שם וללמד. ורבים מתלמידיו היו לאנשים נכבדים בקהלותיהם ולא כחדו תחת לשוניהם את אשר למדו וידרשו במקהלות, וכל העם שומעים את הקולות ויהיו רצים אחרי הדרשנים וייטבו בעיניהם דבריהם, והחצי מאסו בדרכם. ויהי כעבור הרא"ש דרך פרובינצא בברחו מאשכנז לספרד, ויתמה על הדבר כי לבו רחק מההגיון וידמה הכל חוץ מלמוד התלמוד לדברים של מה בכך, ויקונן ויוכח את גדולי העירות והם לא נטו אזן לדבריו. אך מקדם כבר רחקה קהלת מונטפישליר את דורשי החכמה, וגם עתה התגעשו הררי הר געש הוא מונטפישליר וידברו סרה על כל אוהבי החכמה ועל האיש הלוי, ויהי כראותם, ובראשם הר"ר אבא מרי הירחי מלוניל והוא שוכן בהר, כי מעטים הם העוזרים אותם בארץ פרובינצא והתומכים בידי הלוי רבים במספר ובכבוד מאשר אתם, ויועצו יחד בשנת ס"ד לאלף הששי לערוך את ריבם אל גדולי ספרד וידברו על לבם וילחצו ויאיצו בם עד צאת נפשם, ויתמרמר מלך הנגב הוא הרב הגדול הרשב"א בברצלונא וילחם נגד הלוי והפילוסופיא. לא אאריך בספור תלאות הימים האלה כי כבר ידעת כל המאורע בעת ההיא ואת החרם אשר החרימו הרשב"א וסיעתו וכל השתדלותם ומאמצי כחם (כאשר סופר במנחת קנאות לר' אבא מרי הנ"ל) איך תוחלתם לשוא היתה, ויתחזק הלוי ואוהביו סבבוהו ויהיו לו למגן וסוחרה, הלא המה ר' שמואל הסולמי משורר נכבד, ר' יעקב בן מכיר הנזכר כבר, המליץ והחוקר הגדול ר' ידעיה בן אברהם בדרשי והנלוים עמם ותשקוט המלחמה. – אך היהודים גורשו מצרפת גם מארץ פרובינצא, אולם עוד רבים נשארו תחת ממשלת הדוכסים והכומרים אשר לא שמעו אז תמיד אל מצוות המלך, וגם בימים הבאים שמענו שמע היהודים אשר שכנו לא לבד תחת צל האפיפיור באויניון ובנותיה כי אם גם בשאר הערים אשר שבט מלך צרפת רודה עליהן.

ויעברו ימי הרעש גם זכר ר' לוי והמריבה אשר רבו עליו נשכח, אך ספריו נשארו על פני הארץ. וכנראה בימים הבאים הקרובים אל המלחמה הזאת עוד יראו מצודת החרם הפרושה, פן תדבקם הרעה שנאת ההמון, ולא העלו את שם האיש על שפתם אם גם הגו בספריו ולקחו כל נתח טוב ממנו. לא זכר יוסף הכספי אשר חבר את ספריו סביב לשנת צ' את הלוי שר המשקים אשר לו, אשר מלא את גביעו גביע הכסף ושאר כלי כספו, ואולי גם הרחיב את פיו עליו למען הציל את נפשו, כי כה דברי יוסף בספרו מנורת כסף [מאמר א' פרק ד', עשרה כלי כסף מהד' לאסט ח"ב 187¹⁶): “ולא אשא פנים לזקן מעמנו בעל שער וזקן וסתר פנים ישים ומתעטף במעיל החסידות וגם עצומות העינים וההבטה אל הארץ, ויהיה הרבנות לראשו אל צד כתפו וכל מחשבותיו אם העולם מחודש או קדמון, וחלילה שיחשב מי בראו אם היה גלגל כמו שהאמינוהו הטועים בימי אברהם או שהיה המשנה כמו שהאמינוהו הפילוסופים האמנושים כי לא יחוש לזה”, ולבי אומר לי כי רמז בזקן ונשוא פנים הזה אל ר' לוי הנזכר. גם ר' לוי בן גרשום קרובו (כאשר נראה למטה) ומשה הנרבוני לא זכרו את האיש המסכן ההוא, כי ידעו אשר דבריו אינם נשמעים. אך עברו מאה שנה והנה כלתה המשטמה גם יראתם גם קנאתם אבדה, והאיש יצחק בן יעקב די לאטאש בהקדמה לספר תולדות יצחק הנודעה בשם שערי ציון הכותב בשנת קל"ב הזכיר את שמו בכבוד, וישא מדברותיו דברי שיריו אשר שר בספר בתי הנפש על פיו בכנותו משורר סתם, גם ר' שלמה בן מנחם המכונה ללועזות פראט מיימון, אשר היה רב לר' נתנאל בן נחמיה כספי מפרש ספר הכוזרי, וכנראה חי סביב לזמן הזה, חבר באור על ספר בתי הנפש, גם תלמידו ר' נתנאל כספי הכותב בשנת קפ"ד הביאו כמה פעמים בפירושו לכוזרי כ"י. כה דבריו בפ' למאמר ג' על מלות וכמו משכן משה וכליו וז"ל: כי היה זה הענין אלהי וזה כי השם צונו במלאכת המשכן וכליו העשוי בדמות העולם האמצעי כמו שכיון החכם ר' לוי בס' בתי הנפש כי במשכן י' יריעות להעיר על מציאות י' גלגלים וכו' וכו', הנה מכל זה מבואר היות כל כלי המשכן לרמז בענינים אלהיים לא לחנם סודרו וחוברו ע"כ. עוד שם: אולי לזה רמזו ז"ל באמרם הרואה קרי ביהכ"פ עונותיו נמחלין לו ופי' ר' לוי ביום הזה שכולו לה' ויום שנאסר באכילה ושתיה א"א שיהיה הקרי לסבת הרהור רע ולא לסבת אכילה ושתיה א"כ סבתו התשת כח החמר וחולשתו שתתמעט וישאר זך ופשוט בשכלו לזה אמר שעונותיו נמהלין לו ע"כ. עוד שם: וזה אמנם נמשך למה שבאר ר' לוי במה שאנו אומרים ביום השבת בערב אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו וכו' ירצה בזה לפי דעתו, כי אברהם התחיל לפרסם אמונת האחדות ולא יכול לפרסמה מפני פחד המלכים שכנגדו, אמנם יצחק ירנן כי הוא פרסמה, אבל יעקב פרסמה בתכלית הפרסום והיה אז אמונת האלהות מפורסמת ברבים נודעת בשערים כי בניו הם בני גילו ודומים לו ע"כ. עוד שם: ופירש ר' לוי על מלת אפקורס כי כולם נקראו כן ע"ש גדול א' שהיה כופר ושמו אפקורס ועל שמו הבאים אחריו נקראו כן ע"כ. גם בפירושו למאמר הה' כתב על דבר ידיעת השם: וגם זה דעת ר' לוי כמו שביאר אדוני בבאורו לספר בתי הנפש ע"כ. והדבר ברור כי ר' לוי הזה הוא בן אברהם בן חיים ולא אחר. גם האיש הפרובינציאלי יעקב בן דוד הכותב בנאפולי שנת ר"ן המתאמץ להציל למוד החכמות משני נושכיהן (כתבו יצא על פני חוץ בספר דברי חכמים הנדפס מחדש בעיר מיץ) הזכיר את ר' לוי וספרו לוית חן¹⁷), אך כדרכו דרך כסל לו לכזב ולחדש מלבו דברים לא שמעתם אוזן מעולם ולהעלותם על שם ירושלמי גם על שם חכמים אחרונים וילך באשר נסה ללכת ויכנהו: “ר' לוי בן חסדאי בעל לוית חן” והוא לא חסד עשה עם החיים ועם המתים. ויהי כאשר גורשו היהודים אנשי ספרד גם הם לא העלימו את שמו ויביאו את דבריו כפעם בפעם. כה דברי הרב יצחק אברבנאל בספרו מפעלות אלהים ח' ח': עוד עשו ראיה על נצחיות העולם ממה שאמרו חז"ל במסכת עירובין כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים כו'. והראיה הזאת מביאה בעל לוית חן והענידה עטרות לו (ע' מה שהעתקנו למעלה מתוך הספר ההוא). גם כלב אפונדופילו הקראי הכותב סביב לשנת רנ"ז (הביא דבריו בעל דוד מרדכי פרק ג') התהלל בדבריו. ר' משה אלמושנינו בספר מאמץ כח סימן י"ב דף קי"ז כתב: והנה הרב הגדול בעל לוית חן אביו (הוא טעות דמוכח וצ"ל קרובו, עיין למטה בדברי ר' שמואל די וידאש) של הרב רלב"ג ז"ל פירש פירוש נאה ומתקבל בפסוק הנביא ישעיה ע"ה (?) שאמר הם כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו וכו', ואמר שאין צריך לדבר בהרחקת הנשמות והבשריות מפני ה' וראוי לשתוק ושלא לדבר בו כלל שהוא מותר, וזה אמרו הס כל בשר מפני ה' ירצה ראוי לשתוק ובלתי דבר בענין הבשריות והגשמיות מפני ה', וביאר הטעם וכו' בשהוא נעדר ונעור הבשריות הנזכר ממעון קדשו שהוא עולם המלאכים, ואחר שנתאמת שנעור ונסתלק ממעון קדשו הבשריות כ"ש ממנו ית' שאינו צריך לדבר בו, והוא פירוש נאה ומתקבל ע"כ. ור' שמואל בן חביב די וידאש בספר מבקש השם כ"י בסופו כתב כי החכם ר' לוי ז"ל קרובו של הרלב"ג ז"ל “חשב כי הלוחות השניות נכתבות ממשה בעצמו”.

ובזמננו זה כאשר חפשו המבקרים מטמוני אוצרות הספרים ויחלו לגלות העפר מעל פני גדולי ישראל, ויוציאו גם את ספרי ר' לוי הזה הנשכחים מתוך בית כלאם. הלא המה החכמים כרמולי, צונץ ודוקעס והחכם הכולל ר' יום טוב ליפמאן צונץ הוא המעורר ישנים הזכיר גם שיר מזרק כסף לר' לוי לחופת בנו הטמון בואטיקאן¹⁸, גם העידו על שמו כי ר' לוי קצר כמה מספרי הראב"ע על חכמת המספר, אך איש לא העיר עד הנה כי ר' לוי הוא האיש אשר הרעישו בעבורו אבא מרי והרשב"א. ואני הצעיר כבר מקדם חשבתי דרכי כי האיש הלוי הוא בן אברהם בן חיים, ויהי כראותי את הספר לוית חן ואשים עיני בו ואמצא כי נכונה השערתי, וכל חוקר אמתי בראותו את אשר העתקתי למעלה מספרו יודה ויאמר כי הוא זה. ועתה יבא שלום ר' לוי אשר רדפוהו מכאובות בימי חיי הבלו, כבר הסיר את מלבושיו המגאלים הלא הנה אמונות כוזבות בפעולת הככבים וכדומה אשר הוא נפתה אחריהן, וישם צניף טהור על ראשו, יהי שכרו אתו ויהי גורלו בין מצדיקי הרבים!

הערות.

א) מקדם שערתי כי הוא גם מחבר ספר רוח חן אשר יחסוהו בטעות לר' יהודה או לר' שמואל בן תבון, ויהי בהיותי בקיץ שנת תר"ט במינכען הבירה ראיתי שם בביבליותיקא הגדולה בתוך הרבה כ"י עברים אשר שם כ"י אחד נרשם בסי' 210 נמצאו איזה שירים אשר ראוים לס' רוח חן ובתוכם השיר אחי השכל כו' אשר נדפס בס' מצרף לחכמה (צ"א) ואחריהם תבוא תוכחה ליום הכסה לאנאטולי קזאני אשר ראשי בתיה: אנאטולי קזאני חזק ואמץ, ואחריו יבאו הקדמת פירוש המשנה להרמב"ם, פירוש מס' אבות להרמב"ם עם ההקדמה (ובצדו נכתב פירוש מס' אבות לרש"י ז"ל, אך כנראה רק ההתחלה היא מפירוש רש"י ואחריה לקוטים שונים, אך הפירוש על הפרק הששי הוא הנדפס על שם רש"י בלא ההוספות אשר נמצאו בינינו ובסופו כתב המעתיק: נשלם פי' שנו חכמים מס' ארחות חיים) ופירוש חלק להרמב"ם (העתקה משונה מהעתקתנו¹⁹ וזה החלה: אמר המפרש ראיתי לדבר במקום הזה בעקרים גדולים מן האמונות יקרות ונכבדות. דע כי בעלי התורה נחלקו סברותה בגמול הטוב אשר יגיע אליו האדם בעשית אלה המצות אשר צונו הבורא ית' בהן וכו') עם ג' שירים על י"ג עיקרים, ואחריהם יבא “מאמר רוח חן לחכם ר' זרחיה הלוי אנאטולי זצלל”ה", ולאשר נזכר פה שם המחבר מפורש ובכנויו חשבתי למשפט כי יש להחזיק אמונה לכותב הזה. והנה השם אנאטולי הוא הוא השם זרחיה, רק זה עברי וזה יוני, ונראה כי מחבר ס' רוח חן הוא אנאטולי קזאני (שם משפחה ידועה באי קנדיאה) אשר נכתבו קצת שיריו בראש הכ"י הזה. והנה הרב יש"ר מקנדיאה הוא הראשון אשר קרא שם מחבר רוח חן ר' אנטולי, אך טעה בחשבו כי הוא ר' אנטולי הדיין הכותב אל הרמב"ם, ואחריהם (וגם אנכי מקדם ביניהם) בשמעם את שם אנטולי למחבר ס' רוח חן ובהבינם כי הוא מאוחר לר' אנטולי בן יוסף בעל ברית הרמב"ם וזקן בעוד הרמב"ם חי, חשבו את ר' יעקב בר אבא מרי בן שמעון בן אנטולי אשר נקרא נ"כ ר' יעקב אנטולי למחברו ומזה כמה מעתיקי הספר ייחסוהו בסתם לר' יעקב ממרסיליאה וכדומה, אך באמת נראה כי מחברו היה ר' זרחיה אנטולי קזאני²⁰. – ומדי דברי בכ"י הזה לא אוכל להכחיד עוד דברים יקרים אשר נמצאו בתוכו²¹. אחר מאמר רוח חן יבא מאמר משרת משה לר' קאלונימוס (כן נכתב)²², אחריו פירוש שה"ש חבור החכם רבינו שמריה ז"ל. והנה על פירוש ר' שמריה האיקריטי על שה"ש כבר דברו בכמה מקומות כרמולי ודוקעס²³, והוא גם הוא נזכר בס' אילת אהבים לר' שלמה אלקבץ הלוי (דף י"ז), והוא הפירוש אשר רמז עליו גם הרמ"א (תורת העולה מאמר ב' פרק ב') באמרו: מצאתי לחכם אחד לא נזכר שמו שכתב כן בפירוש שה"ש ולפי שמצאתי דברי החכם הזה מטושטשים ומועמים מאד בכתיבה אי אפשר לעמוד עליהם כי אם בקושי אעתיק הדברים הטובים הנה כו' ע"ש, ודברי שניהם על הפ' עיניו כיונים גו' נמצאים בכ"י אשר נזכר ממנו. וכה התחלת הפירוש בכ"י: נאום שמריה בן הנדיב ר' אליהו הפרנס האיקריטי זצ"ל לא מדעת טוהר לבבי ומרחבי פתחיו יעצוני רעיוני לשלוח ידי מחשבי ולשוני לבוא בעמקי הספר הנכבד הלז ומצולותיו לסקל ארחותיו וכו'. והפירוש הולך סובב על רמזים פילוסופיים וגם בתוכו עודנו הפעם זוכר את שמו כאשר יביאו גם בהקדמתו, ובסופו ד' שירים מנחת תשורה אל הנגיד ר' דוד נכד הרמב"ם. ופירוש נכד הוא יוצא זרעו, כי כאשר תראה למטה ר' שמריה חי בשנת ק"ו לאלף הששי יותר משני דורות אחרי הרמב"ם, והוא ר' דוד בן ר' יהושע בן ר' אברהם בן ר' דוד בן ר' אברהם בן הרמב"ם אשר הללו גם יוסף בן אליעזר הספרדי בהקדמתו לס' צפנת פענח (הנדפס בשם אהל יוסף) פירוש על הראב"ע, והוא (ולא בן בן הרמב"ם) שכן בדמשק כאשר יעידו דברי יוסף ושמריה²⁴. ואחרי תום השירים האלה יבא ספר אשר לא נודעה עד הנה מציאותו גם הוא לר' שמריה הנ"ל וזהו: “מצרף וכור חמשת יסודי התורה וקרא שמו בישראל ספר אמציהו”²⁵ וזו התחלתו: אמר שמריה בן החכם הנדיב מרגא ורבנא אליהו הפרנס האיקריטי איש רומי ז"ל. תרתי בלבי לאמת לברר ולהראות ה' יסודי תורתנו הקדושה במופתים מושכלים מורגשים לצקת אבר רותח בפי כל מין ואפיקורוס ופילוסופי העמים מפני שהם כתובים בתורה סתומים וחתומים בלתי ראיות עיוניות ואנחנו אשר ירשנו אותם מפי הגבורה המאמינים להם אין לאל ידנו לאמתם לכל העמים הכופרים בהם ולקדש שמו ית' וית' לכן הסכמתי לאמתם בראיות עיוניות ולכתבם על ספר למען יעמדו אחרי כל הימים הבאים לקדש את שמו ית' וית'. אמרו רז"ל היה למד תורה מה שתשיב לאפיקורוס וכו', וגם אני שמעתי מצותם שאזהרותיהם ומצותיהם יקרות ואמתיות הנה כמצות גדולי הנביאים ע"ה שלא היו הנביאים קרובים ומצוים²⁶ לשם ית' וית' יותר מרז"ל כי נפלאות גדולות הפליא להם בגלותנו זה אחר חורבן הבית מן הנפלאות שהפליא לאבותינו ע"י הנביאים בהיותנו בארצנו כו'. והוא הולך ומרחיב הדבור על זה בהביאו מעשי נסים מהתלמוד כמו שמואל בקש על מטר ונענה וכמוהו ר' יהודה כד שלף מסאנא ועצר מטר שמים כפי רצונו ודברים כאלה באריכות ומוסיף לאמר: כל אלה הנפלאות הפליא השם ית' וית' לרז"ל בגלותנו זה ואחרים לאין מספר הכתובים בתלמוד, ובספרי אלף המגן²⁷ אשר בו פרשתי מדרשי כל התלמוד, ואחר כל מה שספרתי לכבוד רז"ל ותפארתם אתחיל לקיים מצותם אשר צוו הוה למד תורה מה שתשיב לאפיקורס ואומר וכו'. וכבר תראה מהקדמת הספר כי כל ענינו דק ורזה אין פרי בו כי אם עלים יבשים וכמושים וחותם: ועתה אקדם את ה' בתודה אכף לאלהי מרום בזמרה אשר הביאני עד הלום לפרש ולאמת יסודי תורתו לכל נבון וחכם בראיות עיוניות מושכלות. היסוד הא' הוא מציאות השם ית' וית'. היסוד הב' הוא שאינו גוף ולא כח בגוף. היסוד הג' הוא שהוא אחד. היסוד הד' הוא שהוא ברא את השמים ואת הארץ. והיסוד הה' שהוא בראו כרצונו זה חמשת אלפים ומאה ושש שנים וכו', וכבר הביא מספר השנים הזה בדף הקדום. מכל אלה תראה את תכונת האיש ואת שיחו, וממנו יבאו עוד בכ"י דברים אחדים על הקדיש²⁸. והר"ר שמריה הזה חבר ג"כ פירוש על תהלים ואיוב והביאו כמה פעמים ר' יצחק בן שלמה יעבץ בפירושיו לספרים האלה, וכנראה חבר גם פירוש על משלי (עיין בדברי ר' יצחק הנז' לתהלים ו')²⁹. אחר כל אלה כתב הסופר בכ"י המדובר בו דברי חכמים וחידותם מקובצים מפה ומפה. ובקצה הכ"י עוד כתב וכוח של ר' יעקב בר אליהו, אשר רק חלק ממנו נמצא בכ"י די רוסי סי' 1089 ועתה מקרוב בא גם לידי ידידי החכם הגדול שד"ל כאשר הודיעני בכתבו, וזה ראשיתו: זה הכתב ששלח ר' יעקב מוויניסיא בן רבנא אליהו זצ"ל למשומד אחד ששמו שאול כאשר הרע לישראל והשם ברחמיו הרבים השיב גמולו בראשו, מכונה פר פולי. בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וכו', וחותם: וחכמינו ונבונינו יתחזקו בעד עמנו ובעד תורת אלהינו וה' הטוב בעיניו יעשה. נאם האיש אשר גלה ממקומו והדואג והנאנח ברעב אשר ימצא את עמו והצרות האלה בעתוהו ושמועות לא טובות הבהילוהו יעקב בר אליהו זצ"ל ושלום. תותל"ע זה הכתב שלחו ר' יעקב לשאול המכונה פול, נפול יפול, והיה תלמידו קודם שנשתמד ע"כ³⁰. אקוה כי ייטב בעיני הקהל אם גם יצאתי הרחק מן הענין אשר אנחנו בו.

ב) כבר זה י"ב שנה הרחבתי הדבור בהערות האשכנזיות למכתב אחוז אשר בא בספרי מלא חפנים [ע' 58] על דבר ר' יעקב בן מכיר והראיתי כי היה פילוסוף וחוקר רגיל בתלמוּד אך לא איש תלמודי מפורסם כותב שטות ושו"ת. ועתה בא המדפיס שם הגדולים וועד לחכמים בפפד"מ (שנת תר"ז) וירכיב את האמור ממחברו הרב אזולאי על שם ר"י ן' מניר (ועד לחכמים ח"א אות י' סי' י"ד וח"ב אות י' סי' ט') וירכיבהו על צוארני ר"י בן מכיר ויחליף את ר' יוסף או ר' יצחק אבן מניר עם ר' יעקב בן מכיר ויעשהו למחבר שטות על התלמוד, ולא ראה את אשר כתב האזולאי בעצמו (ככר לאדן סי' ז' לקוטים זעיר שם אות י' סי' ה') כי הר"י ן' מניר הוא שנזכר בשו"ת הריב"ש (סי' שצ"ו) ולא ראה גם תשובות הריב"ש (סי' ע"ט ופ' וקכ"נ וסוף סי' קכ"ו). ואחריו קם החכם שניאור זקש בס' היונה (ברלין תרי"א) ויחזק דברי ההרכבה המוטעית הזאת ויחשוב להשען על האזולאי, והוא לא ידע ואשם.

ג) על דבר המחלוקת הזאת ועל משפט וענין ס' מנחת קנאות כבר דברתי בשכבר הימים במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק ה' [עמוד 82 והלאה] ולא אכפיל הדברים. ואהובי הקורא אשר נפשו חפצה לדעת שרש ומהלך הדבר יגש נא אל שערי המכתב הנז' וימצא מבוקשו. אך אחת אוסיף והיא נכבדה בעיני, כי יש ביד אוהבי החכם יה"ש ספר נקרא שמו “עשה חיים מיחזקאל בן כמ”ר מרדכי מיחזקאל זצ"ל" והספר הזה איננו כי אם קצור מקצת מכתבי ס' מנחת קנאות³¹, וכפי הנראה לא היתה תכליתו של המאסף הזה כי אם לאסוף פניני מליצות מתוך המכתבים האלו, וילקט פעם מראש פעם מסופם את הישר בעיניו מבלי שום לב אל תוכן הענין. והנה אף אם כונת הספר איננה רצויה בעינינו נמצאו בו שנויי נוסחאות יפות ומדויקות הטובות בעיני המבקר, כי הס' מנחת קנאות כאשר נדפס לפנינו מלא טעיות אם מפאת המעתיק אם מפאת המדפיס, ואך לעת עתה לא אהיה למשא על הקורא לערוך לפניו כל השנויים האלה, ובזה אעיר רק כי נמצא שם קצור שני מכתבים אשר אין מהם לא דבר ולא חצי³² דבר במנחת קנאות, ושני המכתבים האלה ימצאו חן בעיני הקוראים המבינים, כי כפי הנראה יצאו מידי התומכים בפילוסופיא, ואולי האחרון מידי ר' לוי בעצמו, ע"כ אמרתי להעתיקם הנה אף אם חסרים הם. וזה תופס המכתב האחד (סי' כ"ג בס' עשה חיים): ³³ מי יובילני עיר מבצר, ינהלני עיר הקדש, יביאני בית ה' בורא רוח והרים יצר, יעמוד רגלי מקום אשר הוא חונה מלאך אלהים במקום צר, ואור נגה יקר אשנס מתני וצעדי לא יצר, אוליך כליו לבית המרחץ ממקום האוצר, הציקתני רוח בטני עד אשר אין לרוחי מעצור, אקראנו אבי אבי אם הקריאה הזאת מן המצר, הלא תענה אבי גר ישראל רכבו ופרשיו, קדיש ועיר אדירי ומבחר שלישיו, משפטים אדבר אותך ברשיונך, משפט צדק הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, הן אל כביר לא ימאס כי תמאס כבירים לא חקר, כביכול נדחה האמת בשתי ידים מן השקר, חשבתי אמת נתקבלו דברי ונטיתי אחריהם ואחרי רבים לא נטיתי בחתום דבריך אלו שברת מטותם נפתיליהם [צ"ל ופתיליהם] וחותמיהם, מה ראית מורנו ורבנו על ככה, הראית חותמו של אחיה השילוני, השמעת עצת אחיתופל הגילוני, וכבר העתרנו דברינו וחזון הרבינו, נבאנו כאשר נבאנו, היחיד בזדון דבר סרה בשנאה ובקנאה עולה מצאו ותואנה הלאה³⁴, אשר אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אין מבקש ואין דורש נותן דופי בתורתנו, יעלו לרצון על מזבחך דברינו, ובספר אשר כתבת מורנו מזה בן מזה בלשון הזה³⁵ א"כ איפוא מורנו איזה רוח עליך עבר, עלה עשן באפך תנור ולפיד אש הופח בדבר דבור על מגלת ספר קטנה ככף איש³⁶, שמן רוקח משחת קדש יביע יבאיש ראש דבריה, ועל המלך הזקן אשר מלך שם דברת מורנו מה שדברת והבאת עלינו אשם, ואחר זה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו במדורת אש קרוביו ויוצאי חלציו ומאמר עמלק יצר הרע בעיניהם רע שבעתים ישלם אל חיק בודה אומר, ויהי עד כה ועד כה ושמי רצונך מורנו ורבנו נתקדרו בעבים ותנתן דת לנדות ולהחרים ונשלוח כתבים וספרים וכו'. והחכם אהובי אשר העתיק מכבר את המכתב בעבורי מוסיף: עגמה נפשי מאד כי השאר חסר וכנראה הוא מכתב המתנגדים להרשב"א ידברו אתו קשות ואולי עי"ז לא אספו אבא מרי במנחת קנאות. עתה נבא אל המכתב השני (שם סי' כ"ו) והוא זה:

ליום בא משנאי בדין (צ"ל בדיני) ורודפי

בנותי (?) לנגדי וערים בצורות

באבן לקלע להודי לבלע

ולקטוף באבי כערים בצורות

אהודה לאל צר למגדל ומבצר

למגן למולי וערים בצורות

למי אנוס לעזרה יובילני עיר מצור לעתות בצרה, כי אם למרביצי התורה בעופל ובחן, יעמידוני בהרים גבנונים, בצלם אהיה במחסה ובמסתר מזרם ומטר, וחצי המורים הריקו בחנית וסגור לקראתי, וחציה שנונים שמוני למטרה לעשותי במדקרות חרב שיוטה (? אולי צ"ל מרוטה, יה"ש). וילחמוני חנם בכלים מכלים שונים, ובחמה שפוכה אמרו להכרית שורש וענף, כי התאגף יצרם ויוצרם לא זכרו ביום אפם ועברתם שמרה נצח, יצאה משורש צפע איבה טמונה בלבבם תקועה ברעיונים מצר (אולי: מצד) החלוקה הנה היא לפוקה, בעשותם אגודות ורדפם אחר השררה, עשו לה יסוד מתחת ועוד המה עליו בונים מגדל וראשו בשמים לעשות להם שם שמורים, ולא הגיעו להוראה רק כמא דמסיק תעלה סבי כרבא וכצפור נוקר בתאנה לקחה אזנם שמץ מהחכמה והתורה, קיש קיש יקראו בפני מוסדי ארץ האיתנים, לא חכמו ולא השכילו כי לא נסו ללכת מדרך כף רגל השכל המנהיג שיעבדוהו כל הכחות, ובארץ עיפתה כמו אפל ילכו, בנו בתים לשבת ויעשו להם משכנים, וחשבו על במתי עב עלו ובגאותם שחקים כאלו בין כוכבים שמו קינים הגה והי, הלא לסובלי דעתם חמס ושוד יצעקו, כי עלה הפורץ פרץ גדר אבנים גזית חצבו עמודי עולם וגבול גבלו ראשונים, כמוני הצעיר קם עלי אחד מעיר ואחזת מרעהו יצאו נצבים פרשו רשת לרגלי בכח טמנו לי, כמעט הפילוני הגיעוני עד עפר לולי רחמי המושיע ורב שלח מלאכו לפני בחמלתו מציץ ומשגיח בברואיו התחתונים, ככבים במסלותם דרך מרוצתם לעשות רצון קונם, יחדשו בשפלים חדושים אשר בשכבר היו לימים הראשונים, הטובים טובים והרעים רעים איש כפי אכלו ילקטו המרבה והממעיט. ויש ויש אשר נפשו יבשה אין כל, ויש אשר יאכל והותר בגזרת עירין קדישין המה הגבורים אנשי שם³⁷. המכתב הזה עד על עצמו כי יצא מתחת יד איש מתלונן אשר רדפוהו ובוטח בעזרת אל המושיע ומנהיג את העולם ע"י כוכבי שמיו. ונראה כי הכותב הוא ר' לוי ואליו ישיב הרשב"א בסי' ט"ז בספר מנחת קנאות³⁸. ומאד תאוה נפשנו למצוא את המכתב הזה עד תומו כי השמיטו המקנא הוא ר' אבא מרי אשר אסף בהשתדלות יתרה את העומד לימינו ורחק את המשמאילים מעל גבול ספרו.

הוספות³⁹

א) זכור תזכור את אשר כתבתי על ר' לוי בן אברהם בן חיים ושם הוכחתי את אשר שערתי מקדם כי הוא ר' לוי אשר קמו נגדו ונגד דרושיו הפילוסופיים שנת ס"ד לאלף הששי, והנה כיום ה"ר אליקים כרמולי כותב בכתב צרפתי אשר שמו Athénéum franҫais משנה זאת (ג' יוני למספרם נאָ. 22) מאמר על ר' לוי⁴⁰. שמע נא את דבריו בקצור ואתה תשפוט! דבריו מיוסדים כאשר הבטיח על ששה כ"י אשר בפאריס הבירה, שלשה מהם באוצר הנקרא ancien fonds hébreu והם נרשמים 504, 244, 502 ושלשה מהם באוצר הנקרא fonds de l’Oratoire ונרשמים 200, 201, 206 וזה אשר יוציא מתוכם בקצור: ⁴¹ ר' לוי בן אברהם הוא מגזע משפחה מיוחסת בלאנגידוק. משנת תתק"ס לאלף הששי נזכר ר' ראובן ראש ישיבת גרבונא⁴², גם בנו⁴³ ר' חיים הלך בדרכי אביו, ור' חיים הוליד שני בנים שם הבכור ראובן ושם השני אברהם, ור' אברהם יודע לשון עבר וישב בעיר פראנכעוויללע קרוב לטולושא. שם נולד לו סביב לשנת י"ח⁴⁴ לאלף הששי ר' לוי אשר שמו הלך למרחקים⁴⁵. רבו אשר למדו היה איש נבון שמו ר' יעקב ויגדל הנער ויחכם מאד, אך כמעט היה בן ח"י שנה ויסבוהו מצוקות והוא הולך וגולה ויעזב את בית אביו ואת אוהביו, וכנראה אהבת בתולה⁴⁶ יפהפיה בערה בקרבו והיא לא שמעה לדבריו כאשר קרה לר' משה בן עזרא. וילך למונפישליר ור' משה בן תבון הרהיב בנפשו עז, ולמען השקיט נפשו החל לחבר בשנת ל"ו והוא בן ח"י שנה שיר גדול כולל כל החכמות כפי דרך הערביים והיהודים אז ויקרא שמו קשר בתי הנפש וחלחשים, ובתחלת השירה תבך נפשו על הרעה אשר קרתהו ויאמר: אם גם צעיר לימים אנכי רעותי ישנות(!) הן וחדל מספרן⁴⁷. ובתוך השיר היקר הזה פנה לבו למעלה למען יאבה ה' וישוב עוד אל ביתו ואל אוהביו היקרים. הספר הזה נחלק לעשרה מאמרים והוא כולל כל החכמות ואיננו קצור שבע חכמות כאשר יאמר הר"ר משה בן חביב⁴⁸, וכל מאמר נחלק לשערים. על גליון הספר הערות מאת המחבר בעצמו ומתוכן הוצאתי את אשר כתבתי על מקום תולדתו על שם רבו וכדומה, ובהקדמתו הרחבה המדברת על חכמת היהודים יזכיר את השנה אשר נתחבר בה הספר. ההערות האלה נמצאות בכל כ"י של ספר בתי הנפש גם נכללות אות באות בשני פירושים אשר נמצאים לספר הזה. פירוש הראשון לא נודע מחברו, הפירוש השני הוא מאת תלמיד המחבר ושמו שלמה די לונאש⁴⁹. גם שניהם מזכירים כפעם בפעם ספר אחר של ר' לוי והוא ספר לוית חן ומביאים דבריו, גם ר' לוי בעצמו אומר בהקדמתו לספר בתי הנפש כי הוא עסוק בחבור הזה ומזכירו הרבה בהערותיו הגליוניות. הספר הזה לוית חן הוא ספר רחב על כל החכמות ולא נמצא בשלמות בשום ביבליותיקא, ובביבליותיקא הגדולה של פאריס לא נודעו עד הנה רק שני חלקים מספר הגדול הזה ושניהם בתוך כ"י 449 של האוצר הנקרא ancien fonds hébreu⁵⁰, האחד מדבר על חכמת ההנדסה והאחר כתוב בגליון ספר פילוסופי ותכוני והוא מדבר על מה שאחר הטבע, אך מה שהביאו מפרשי ספר בתי הנפש בפרט בתוך כ"י 244 מן הספר לוית חן הביאני להוכיח כי הספר על התכונה לר' לוי אשר נמצא בכ"י 171 בתוך fonds de l’Oratoire ואשר ייחסו עד הנה לרלב"ג, (עי' וואלף ח"נ דף 640) הוא לר' לוי בן אברהם מן וויללעפראנכע, כי מה שנמצא במפרש דף 155, 166, מובא מתוך המאמר הג' לספר לוית חן נמצא אות באות בספר התכונה הלזה⁵¹. המאמר הזה על התכונה נחלק לארבעים פרקים ובפי"ג אומר המחבר כי מקום מושבו במונפישלר ובפ"כ הוא אומר כי השנה אשר כתב בה היה שנת תרע"ה למחמד והוא שנת ל"ו לאלף הששי, וזה הוכחה גמורה כי המחבר איננו רלב"ג, אשר חי הרבה אחרי זה. גם מן הדברים המובאים מאת מפרשי ספר בתי הנפש נדע מספר וענין המאמרים אשר בספר לוית חן. הספר הזה נחלק לשני עמודים, יכין ובעז, העמוד הראשון נחלק לחמשה מאמרים: הראשון מדבר על חכמת החשבון, השני על חכמת ההנדסה, השלישי על חכמת התכונה, הרביעי על חכמת הטבע, החמישי על מה שאחר הטבע. העמוד השני איננו כולל רק מאמר אחד⁵² והוא נקרא ששי, המאמר הזה גם הוא נחלק לשלשה חלקים: החלק הא' מדבר על איכות הנבואה, החלק השני על סודות התורה⁵³ והשלישי במעשה בראשית. לא נודע באיזו שנה סיים הר"ל את הספר הזה גם לא מה שעשה אחרי כן בתוך משך יותר מכ"ה שנה, רק על דרך כלל ידענו כי לא עקר דירתו ממונטפישלר ויהיו לו תלמידים מביני מדע ובתוכם הר"ר שלמה די לונאש המפרש את ספרו בתי הנפש, עד כי בשנת ס"ד שמענו את שמעו וכי הבאישו את ריחו. ועתה יספר הר"ר כרמולי כפי ספר מנחת קנאות מה שאירע לר' לוי וכי התגורר בבית ר' שמואל הסולמי וכי ערך בעצמו אגרת התנצלות אל הרשב"א והוא השיב לו קשות, ויהי כשמוע הסולמי את דברי תשובת הרשב"א וגם בתו אשר אהב מתה לר' שמואל ויאמר אין זה כ"א על אשר אזרתי חלצי בעד האיש הלוי ויגרשהו מביתו (עי' מנחת קנאות דף נ"ב, נ"ד ונ"ה)⁵⁴ ויתגורר הלוי בבית קרובו ר' שמואל בן ראובן גם הוא הפגיע בעדו אל הרשב"א, אך לא נדע אם שמע הרשב"א אל דבריו [או] אם הוסיף לרדפו⁵⁵. מכתבי ר' לוי על כתבי הקדש לא באו לידינו אם אמת הוא כי חבר חבורים כאלה⁵⁶.

עד הנה הגיעו דבריו וכבר עוררתי בשולי המכתב הזה ספקות וסתירות על איזה מהם ועוד יש בתוכם כזה וכזה אשר עליהם אומר: הן ולאו ורפיא בידי. מכל מקום ראית כי גוף הענין של ר' לוי הזה כי הוא בן אברהם הנודע למחבר ספרים ידועים ככר הכה שורש והאמת יורה דרכו.

ב) ולמען לא יהיה המכתב הזה ריק מדבר חדש, אעיר פה דבר אחד על ר' שמואל הסולמי על תכונתו ועל שמו. הנה אחרי צאת לאור מאמרי על ר' לוי בא לידי ספר ערך הר"ר צבי הירש עדעלמאן המתגורר בלונדון והוא קבצו מכ"י חשובים וקרא שמו דברי חפץ מערכת ראשונה, ושם דף ח' נמצא כתב שלח הרשב"א ז"ל אל החכם ר' שמואל הסולמי ז"ל המכונה מאשקליטא על שאלה ששאלוהו בענין מעמד הר סיני. מתוכו נראה כי שמע הסולמי על הרשב"א כי הוא יאמין במעמד הר סיני שהיה כולו נבואיי ר"ל בחזיון נבואה בפנימיות המחשבה לא היה דבר נראה לחושים, ויישר הדבר בעיני הסולמי, רק עודנו נבוך מתוך שאלה אחת והיא איך הגיע כלל העם שאינם חכמים נחכמים למדרגת הנבואה, שכבר נודע שהוא מן הנמנע שיגיע למדרגת הנבואה רק מי שישיג הקדמות הראויות לה, והרשב"א מחלק הדברים באמרו כי יש מהם נבואיים ויש מהם מושגים בחושים, ואם תשכיל תדע כי זה דרך פלוסופי הדור ההוא כי הנבואה היא השגה גדולה ועמוקה על דרך המחקר וא"כ גם מעמד הר סיני היה מה שראו בחדרי לבם ובפנימיות המחשבה השכלית, זה דרך הסולמי וגם דרך הלוי אוהבו ורק קשה אליו איך יוכלו כל העם להעשות נביאים ר"ל פילוסופים עמוקים. והרשב"א טרם המרו את לבבו לא אויב היה לחכמות וכרת ברית עמן ברית שלום אם גם לא היה להן למס ויתן חלק לשבע חכמות אך התורה היתה גברתן, ויהי כי זקן שלמה ואנשים מרי נפש הסתו את לבבו קם כנגדן כשונא וירדוף את בעליהן. – גם יבורר לנו עתה שם הסולמי כי כבר נודע כי אהבו בני צרפת הדרומית לכנות את שמם על פי מקומם בהפכם אותו ללשוננו ויהי לשם משפחה, וכינוי סאשקליטא אשר מצאנוהו באגרת הזאת יורה לנו כי משפחתו נחצבה ממקום אשר במיצר מדינת Dauphinée ושם המקום והוא מבצר שוכן בהר הוא jes Echelles פירושו סולמות כי רק בסולם יוכלו האנשים לעלות אליו, ועל כן נקראת המשפחה ההיא אם גם נסעה מן המקום ההוא, ולא ישבה עוד בתוכו: הסולמי⁵⁷, ואולי מזה בא לו גם כי הוא פירש כיפי דעכו הנזכרים בתלמוד לחומת גבול א"י (כאשר הזכיר היוחסין בשמו) כי כן ראה בעיניו חומת הגבול בעיר מולדתו או מולדת אבותיו.

(החלוץ ב', תרי"ג, ע' 158–160; אוצר נחמד ב', תרי"ז, ע' 90–94).

א) מדי נשאי על שפתי במאמרי על ר' לוי בן אברהם בן חיים את שם ר' יעקב אנטולי בן דורו כתבתי גם על אודות המאמר רוח חן אשר יחסו לו רבים, וגם החכם שד"ל הודיעני מקרוב כי ראה כ"י נכתב על קלף וכתוב בסופו: “והנה נשלם ספר רוח חן אשר חבר החכם הפילוסוף ר' יעקב ממורסילייא אשר במדינת פרובינצא היושבת על חוף הים”, ואולי הוא הכ"י אשר בא אח"כ אל אוצרות המנוח ר' חיים ב"ר יוסף מיכל, גם הערותי שם כי בכ"י מינכן המאמר הזה מיוחס אל ר' זרחיהו הלוי אנאטולי ואם גם לא על פי עד אחד יקום דבר, אמנם נראה כי הגדתו מכוונת וקרובה אל האמת. אז נטיתי מדרכי שלא לקשור דברים יוצאים חוץ לענין כי המקריב שלא במקומו קרבנו פסול הוא לא ירצה, ובכל זאת הביאני זכרון הכ"י היקר הזה להשמיע דברים נעלמים עד הנה על דבר ר' שמריהו האיקריטי, אך לא כתבתי רק החדש היוצא מתוך הכ"י, ובשאר ספרי ר' שמריה לא נגעתי כי אם בקצה המטה ומן הספר חבר איש ואשתו המיוחס ג"כ אליו החרשתי כי לא היתה כוונתי לכפל דברים הנרשמים כבר כה וכה¹. – אולם אף אם ערך האיש אינו גדול כ"כ בעיני ואולי גם בעיני הקוראים, הלא בזמנו וגם בדורות הבאים את המחברים החשובים נמנה, ע"כ לא יפלא בעיניך אם עוד הפעם אניף ידי עליו בקוצר מלים. הנה מתוך הספרים הגנוזים בכתב יד הנזכר שמענו את שם אביו ר' אליהו הפרנס גם את זמנו כי הוא חי בשנת ק"ו לאלף הששי והנה קרוב הוא כי הוא בעצמו ר' שמריה האגרופונטי (כי שניהם אגריפונט או ניגריפונט וקריטי איים יונים קרובים הם) הנזכר לתפארת בשנת קי"ד מאת ר' אהרן בן אליהו הקראי בספרו עץ חיים (סוף פ' ע"ד) ובשנת קכ"ב בספרו כתר תורה (בלקוטים אשר הוציא לאור החכם הנוצרי קאזענארטען דף 59) ושם בשם ר' שמריה בלי שם לווי², גם ר' ליפמאן בעל הנצחון הכותב ש' קנ"ט הזכיר ר' שמריה האיגריפנטי בספרו סי' ב' וסי' קע"ו בכבוד. – אך אחרי ראותינו ר' שמריה האיקריטי בן ר' אליהו הכותב בשנת ק"ז גם הלום ראינו ר' שמריה האיקריטי בן איש אחר וחי בזמן מאוחר, העיד עליו איש נולד מגזע המשפחה הנשאה הזאת בארצות האלה חוקר נכבד, הוא האיש הרם הרב יש"ר מקנדיאה, והוא אמר (אילם דף כ"ט) כי “מרנא ורבנא שמריה איש מפורסם בעולם”, הוא “בן השר האלוף הראשון שבא מאשכנז לדור באי קנדיאה כמוהר”ר יהודה", וכי הוא אבי אבי האיש הנודע בשערים ר' אליהו הנקרא דילמידיגא או קריטינזי. והנה ר' אליהו זה מת בחצי שנות האדם שנת רנ"ג, א"כ שנת מות אבי אביו ר' שמריה תהיה סביב לשנת קפ"ג, ובלי ספק הוא הוא “הרב הכולל ר' שמריה האיקריטי” אשר הזכירו עוד הרב הנזכר בספרו אילם (דף מ"א) והביא על שמו דבר מנין בעד ר' אליעזר בפרקיו אשר התפלא עליו הרב המורה ואשר עליו כתב עוד הר"ר יש"ר באגרתו המתחלת: אחוז בחבלי הבלי תבל וכו' (הנדפסת בספר פנת יקרת ובספרי מלא חפנים, ע"ש דף 22): “ור' שמריה האיקריטי מחכמי ארצי³ הגדולים, בפירושיו⁴ עשה אורים גדולים”. הנה מצאנו ר' שמריה האיקריטי איש מפורסם בעולם ומחבר נכבד והוא בן יהודה ולא בן אליהו הפרנס, אשר מת סביב לשנת קפ"ג, ורחוק לחשב כי כבר שנת ק"ו בא באנשים נמנה בכלל סופרים ומחברים. – עוד ר' שמריה הזה נצב לעומתנו והנה זה בא ויאמר: למה תשית לי עורף ולא פנים, הלא אני אני הוא רק שמריה האיקריטי אשר הללו את שמו בשערים וכנוהו בשם רבנא הגאון, אני אני הוא אשר יסדתי פיוטים לבני רומניה ונדפסו בסדרם, אך לא בן אליהו אני גם לא בן יהודה כי אם בן הרב אלקנה, ולמען לא ישנו הדורות הבאים חתמתי את שמי ולפעמים גם את שם אבי בראשי בתי החרוזים, כל זה עמלתי למען לא ימחה שם אבי מישראל והנה לריק יגעתי כי לא נתת לב לכל עמלי, הבט נא במחזור רומניא כפי אשר נדפס בדפוס בומברג דף כ"ט תמצא שיר מתחיל: שקדו עם נדכא ונחבל, וראשי בתיו: שמריה בן רבנא אלקנה, ובדף צ"ג שיר תחילתו: מי כמוך שוכן שמי ערץ, וראשי בתיו: שמריה. דף רל"ח שיר אחר: שחרים יחידתי, וראשי בתיו: שמריהו חזק. ובכ"י כתוב בראשו: להרב רבנא שמריהו הגאון האיקריטי. עוד דף רנ"ט שיר מתחיל: אלהים אשא נפשי אליך, וראשי בתיו: אני שמריה ברבי אלקנה חזק ואמץ, גם דף רס"ב שיר תחילתו: שדי שמרה נפשי והצילני, וראשי בתיו: שמריה חזק. דף רפ"א שיר: שמעו למלי עם אמוני, וראשי בתיו: שמריה בן הרב אלקנה חזק ואמין לעד. דף שכ"ה שיר: שברה לבי אנחתי, וראשי בתיו: שמריה בן הרב רבנא אלקנה חזק ואמץ לעד, ובדף ת"נ פיוט לחתן תחלתו: עלה נא יהודה גביר התעודה, וראשי בתיו: שמריה. הנה לך בתוך שמונה פיוטי ארבעה עדים אמנם של שם אבי ואתה קראת לו בשם אחר, אני הקימותי את שם אבי בישראל ואתה השלכתו מנגד, היתכנו דרכיך אלה? ואען ואומר: שא נא אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי לא במרד ובמעל עשיתי, אני איש אשכנזי לא ראיתי מימי מחזור רומניא, ורק בימים האלה גלה את אזני אהובי הנכבד החכם שד"ל גם על הפיוטים אשר בדפוס גם על רשימת הכ"י אשר בידו, אך עתה שנסתי את מתני ואמהר לרומם קרניך וקרן אביך ואודיע את החלוץ תפארתכם והוא ירים קול במחנהו ויאמר: דעו נא כי הגאון הזה ר' שמריה האיקריטי הוא בן אלקנה. ויפן האיש וילך לדרכו, הוא הלך שקט ושלו ואני עוד לבבי נפעם משתומם על המראה ואומר: מה זה אשר ראיתי הכי שלשה אנשים ראיתי שלשתם נודע בישראל שמם לכלם בשם שמריהו האיקריטי יקרא, דומים במעלה וקרובים בזמן ואיש מרעהו יפרד, אם שלשתם יחד ידובקו, ויהיו לבשר אחד ולנפש אחת? מי יודע האיש יוסף שלמה מקנדיאה הולך ונוסע וכותב מזכרונו יחס משפחתו אולי שגה בעשותו את ר' שמריה לבן ר' יהודה, גם אולי שם אביו היה אליהו אלקנה, אך הלא אז יפלא למה חתם את שם אביו בספריו הגנוזים בתוך כ"י מינכען רק בשם אליהו ולא בשם אלקנה ואת פיוטיו רשם להיפך בשם אלקנה ולא בשם אליהו? – והנראה יותר כי אחד הוא ר' שמריה האיקריטי (הוא האיגריפונטי) מפורסם וכותב חבורים המכונה בשם תפארת גאון (גם מאת הרב הגדול ר' אליה מזרחי) והוא בן אליהו הפרנס, והר"ר שמריה אבי אביו של ר' אליהו דילמידינו ובן ר' יהודה ראש המשפחה הזאת אשר חי סביב לשנת ק"פ לא היה איש מפורסם בעולם ואם גם הוא היה יליד קנדיאה הוא קריטי, הוא איננו המפרש אשר רמזו עליו האחרונים, ובטעות ערבב הר"ר יש"ר שני אנשים ויעש גם לבן משפחתו זר זהב וישם כתר תהלה על ראש אשר לא לו ויכנהו בשם מרנא ורבנא ואיש מפורסם בעולם ואדם לא זכר את האיש ההוא⁵. ור' שמריה האיקריטי האמיתי גם הוא אולי יסד פיוטים (כאשר ראינו את שיריו אשר שלח אל הנגיד ר' דוד יוצא ירך הרמב"ם) ונאספו מהם אל בית נכאת מחזור בני רומניא וידו כוננה הפיוטים הארבעה אשר נדפסו שם ואשר מחברם חתם את שמו בראשי בתיהם שמריה סתם בלי שם אביו או קצת מהם או רק אחד מהם (והוא השיר אשר רמז עליו כ"י שד"ל כי הוא להרב רבנא שמריה והגאון האיקריטי); גם עוד איש אחד גם הוא שמו ר' שמריה יסד פיוטים לבני רומניא והוא בן אלקנה, אך אין מודיע אותנו את ארץ מולדתו ואת קורותיו, והוא כהמון פייטנים אחרים אשר השאירו זכרם רק בשיריהם⁶.

ועתה בואו נא החוקרים, דרשו וחפשו, רדו אל תוך אמתחות ספריכם הקריבו הנרות לבדק בסדקים ובחורי כפים ואם מצאתם אז תריעו בחצוצרות ובקול תרועה, הנה מצאנוהו, ותשועה תהיה לכם ולכל בני ישראל.

ב) הנה נא הואלתי לדבר פעמים על דבר ר' שמריה האיקריטי ואל יחר נא בעיני הקורא ואדברה עוד הפעם עליו ועל ספריו⁷, כי בימיו גדול היה בעיני העברים והשרים ובימים האלה אחרי נשכח כמת מלב מצא זכר לו ולספריו. ואחרי אשר גם אנכי הטפתי מלתי עליו החזיק בידי אהובי ואוהבי הנכבד החכם הר"ר שד"ל נ"י במכתבו מיום י"ג תמוז וכה דבריו: בבוא לידי במקרה כ"י אחד אשר ביד ידידי אלמנצי הי"ו ומצאתי בו אגרת לר' שמריה האיקריטי, מיד אמרתי לתלמידי להעתיקה, ובדeתי והשויתי ההעתקה עם הכ"י אות באות, והנה היא לפניך היום, ע"כ. ואני לא אעלימנה מעיני הקורא ואערכנה לפניו וזה ענינה:

אגרת אחרת ששלחה החכם הנבון הר' ר'

שמריה מניגריפונטו אל היהודים מרומה:

אליכם הכהנים הנגשים בני צדוק המקדשים אוכלי לחם העצבים החוזים בכוכבים קדש ישראל ראשית תבואתו וקשתו מחרשתו ואתו עם המלך במלאכתו התרים קרעי בגדיהם ושמלת שביס מעליהם לרשת משכנות לנפשם אשר יצאו משם, המה נשיאי העדה היושבים בערי המועדה חכמי הקהלה הקדושה קהלת רומה שמריה בן החכם (א"א נשמט פה שם אביו) קורא שלום ומודיע. הובא מכתב הדרתכם אלי קראתיו ובינותי דבריו וראיתי נפשכם שוקקה להדליק את נרה בשמן אשר לא יחסר אשר כבה בצאתה עם גופה לאויר העולם בסטרת המלאך הפקיד על זה, להאיר לכם ללכת בדרך אשר תלכו בה ולבא אל הארץ אשר יצאתם מקרבה פן תשאר[ו] עם המהלכים תחת השמש עם הילד השני ככתוב בעצלתים ימך המקרה וכו' וכתוב אם ימלאו העבים גשם וכו'. ובראותי תשוקתכם לרדוף הדבר המרומם הזה שמח לבי ויגל כבודי ונתתי תהלות והודות לאלהינו אשר השאיר יתרת פלטה לישראל בשנת השמיטה לבקש להם גדולות בשיר המעלות. ומפני שראיתי שלמות תשוקתכם על הצלחת נפשכם אמרתי למלאות את בקשתכם. אתם בקשתם בכתבכם מאתי להודי להדרתכם שמץ דבר מדרכי ועניני לדעת אם המצאו מרגוע לנפשכם בהם ולהודיע לכם ג"כ שמות הספרים שפירשתי מן המקרא ומה שהעתקתי מספרי החכמה בקצרה או בארוכה, וכתבתם אלי ג"כ כלשון וכדברים האלה: אנחנו כת המסכימים לתור אחרי החכמה ומושכלי הדברים פה אחד אומרים חלילה חלילה לנו להיות מן הסוררים ומן החוצבים להם בורות בורות נשברים הנוסעים מהר שפר לעיי העברים כי הם און אפס מעשיהם רוח ותוהו נסכיהם, על כן יהיו לרוח והדבר אין בהם. ואני משיב להדרתכם שאין דרכי ועניני רצויים לקצת הכתות ונכרים (וכתוב למעלה מיד שד"ל: וכבדים) למקצם אמנם בהם תתעדננה נפשות כל המין האנושי ובהם תפקחנה עיניהם לראות מראות אלהים הנוגהים ומאירים כמאורות בכתבי הקדש, ותכהין עיני הכל מראותו כי כבדו עיניהם מזוקן מהשכיל לבותם, להם תכרענה ברכי אנשי התורה והמקרא, ולהם תשבענה לשונות אנשי החכמה והתבונה, שמחו בהם בעלי התלמוד והרבנים ינוחמו בהם גם הבורים ועמי הארץ כי כלם ידעו תשועתם מהם למקטנם ועד גדולם. והספרים שפירשתי הם כל עשרים וארבע ספרים חוץ מספר ויקרא וידבר ואלה הדברים שהטרידתני פטירת בני הרב הבחור (? הבכור) זלה"ה והוכרחתי בעבור פטירתו לעסוק על [צ"ל עם] בני הקטן ממנו לפרש ולכתוב לו את התלמוד בשטה מושכלת וקצרה. כמות הספרים וגודל שעורם הוא זה. שיעור ספר בראשית ואלה שמות כשיעור סדר אחד מן התלמוד, שיעור נביאים גדול ממנו, שיעור תהלות כשני סדרים, שיעור משלי וקהלת ושה"ש כשיעור סדר תהלות, שיעור שארית הכתובים כאחד מאלה. בכל אלה הספרים אסרתי עלי באיסור כרת ונשמרתי בנפשי לאמר שיש במאמר אחד מכל כתבי הקדש אות אחת יתרה או חסרה ק"ו תיבה אף כי מאמר כי המדבר כאלה הוא כופר בכל המכתב הקדוש אמנם לא בכונה מאתו, כי כל מי שיפרש מאמר אחד מן המקרא ויוסיף ויגרע אות אחת מן הכתוב מושכל ראשון הוא שפירושו שקר וכזב ולא הוא כונת הכתוב ואיך יסכל לב אדם לאמר על נותני התורה והמדברים ברוח הקדש שטעו בדבריהם ולא ידעו לדבר כראוי ואיך יסכים הלב להאמין להם אם גם לדבר לא ידעו. בכל הסתרים הנפלאים שפירשתי בהם לא הפצרתי תיבה אחת מן הכתוב בעבור שאקיים הסתר ההוא מן הכתוב, אמנם הכתוב ההוא על פשטו ההגיוני ואמתת חכמת המבטא ודקדוקה נושאת הסתר ההוא ומעידה שהוא כונתו יותר ממה שמעיד על פשטו הגשמי אשר יבינו ההמון העם ממנו. אין בפירושי בכל המקרא דרש ואגדה כי אלה פירשתים במקומם בתלמוד. לא הנחתי בכל המקרא מקום שיטעה בו שום מין ואפיקורוס ועובד ע"ז לא מבני עמינו ולא מעם אחר כי בשמעו פירושי ימצא מחשבתו בטלה ונמנעת מבלתי שתשיב עליה לבטלה. אם שמעתם עלי שהעתקתי מספרי הפילוסופים אמת שמעתם כי עסקתי בהם בעסק גדול וגם העתקתי, אמנם שבתי מן ההעתקה זה לי יותר מכ"ה שנה בששמתי כל דעתי ורעיוני על המלאכה הגדולה הזאת כי ראיתי בעצמי שלא הועיל (? אועיל) למין האדם בהעתקתם ואפשר ג"כ שיוזקו לכלות ימיהם בהם, וראיתי ג"כ שכל דבריהם הטובים אצטרך להזכירם בכתבי הקדש. ובכן חדלתי מהעתקתם שלא איגע לריק ולא אלד לבהלה. והנה אכתוב לכם הקדמתי כי גם ממנה תבינו דרכי ועניני.

דברי שמריה בן החכם הנדיב מרגא ורבנא

אליהו הפרנס האיקריטי איש רומי זצו"ל.

אמר בראשית מאמריו רחש לבי דבר טוב וכו'. הפסוק אמרו אחד מבני קרח כשהניעתהו רוח הקדש לאמר מה שאמר במזמור ההוא כאשר פירש' במקומו, וגם אני נשאתיו היום עלי ועל דברי כי לא לבד אצל הנביאים הוא הענין הזה אמנם גם בכל נבון וחכם וכל רב וגאון המתעורר והמתנועע להפליג ספינתו בים הגדול הוא ים התורה כי בלא ספק לא מעצמו הוא מתנועע להכיל הטורח הגדול להפרד מן היבשה אשר הוא גר בה עם בני זמנו, המה עסקי גופו ותענוגיו, להפליג ולבא במצולות ים התורה לכתבם ולהודיעם לאחרים, אמנם דבר אחד חוץ ממנו טוב ומטיב לכל הוא המניעו אל זה הטורח הגדול לו לתועלת הרבים והצלחתם. כי לשון החכם או הגאון ההוא הוא עט לדבר הטוב ההוא והוא המניעה לדבר מה שמדברת כקולמוס לסופר שהסופר הוא המניעו לכתוב מה שיכתוב. ולכן ראוי לאדם להטות שכמו לסבול במוצאו קורא הקורא אותו אל זה, ואל יתן כתף סוררת לפרוק מעליו עול מלכות שמים כי תגדל חטאתו מאד. ויהיה פי' הפסוק לפי מה שנשאתיו עלי ועל מלאכת האלהים אשר בחרתי לעשות ככה. דבר טוב רחש לבי, טעמו ענין פנימי חשוב שכלי ודברי העיר והקיץ את לבבי לאמר מה שאומר, כי ואם נראה שאני הוא המדבר ומלמד ומיעץ לבני אדם וחבורי ומעשי אני אומר להם וכותב, אין הדברים באים מאתי אמנם לשוני היא עט סופר מהיר, וכאשר הקולמוס ואם האותיות על ידו נעשות איננו הפועל אמנם כלי לפועל הוא הסופר כן היא לשוני, ואם היא המדברת והמפרשת לא היא הפועלת את הדברים רק כלי היא לפועל, והפועל את הדברים והמפרשם על ידה הוא השכל הפועל הנקרא פה דבר טוב, ויהיה טעם רחש תנועה והולדה כמו דרחיש על ארעא בלשון ארמי וכמו מרחשן שפותיה בלשון רז"ל והוא פועל יוצא, ושם לבי פעול לו והדבר פועל וטוב תואר לדבר. וטעם דבר טוב ענין טוב כמו על כל דבר פשע והוא השכל הפועל שהוא דבר טוב, אז יהיה פירוש דבר שכל כמו דברתי אני עם לבי שטעמו השכלתי וחשבתי ונקרא גם בעבור זה דבר טוב כי הוא המדבר עם המין הדברי והטוב להם מכל, נמצא כי הוא המוציאם מן הכח אל הפועל, גם נקרא דבר מן דביר שהוא העולם הקדוש עולם הדביר ר"ל עולם הפנימי הוא עולם המלאכים, גם נקרא דבר מטעם הנהגה כמו אשים דברת בים כי הוא בעל העצה וההנהגה לבני אדם, וכן יאמרו רז"ל דבר אחד לדור רק שאמרו מן הבנין הדגוש על משקל גנב סלח. וטעם אומר מגביל יבא להאמר בלשון היונים לינודא וכמוהו אשר למלך נשען על ידו פירוש נשען מגביל, יאמר בלשון היונים ע"ד חכמת המבטא אקוביזודא וקשורים בו שני דברים ר"ל אומר ועושה לא שעשו אותם אחרים ואני לבד אומר, וטעמו עם היותי אני האומר ועושה את הדברים והפירושים אשר אחבר ואעשה ואפרש ואיעץ והוא טעם למלך, אינני רק כלי לדבר הטוב אשר רחש את לבי להוליד ולפרש כקולמוס שהוא כלי לסופר, וטעם למלך כמו וימלך עלי לבי, וקראתי את השכל הפועל סופר מובהק ומהיר להגיד שבח דברי ואמתתם כי כמו שהקולמוס כשהוא קולמוס סופר מהיר נולדים ממנו אותיות אמתיות מבוארות יפות, כן דברי לשוני המה אמתיים מבוארים יפים כי לשוני עט סופר מהיר היא לא לשון אדם. ואל יעלה על לב אדם לאמר שנשאתי הפסוק הזה עלי לשבחי ובינתי אמנם נשאתיו לשבח הדברים ויקרתם ולמניעתם להוליד ממני ומאיש בשר ודם כמוני, כי תולדתם מדבר טוב אשר לקח לשוני לעט לו כלקיחת הסופר את הקולמוס לכלי לו. ואחרי שהתודיתי למי ומכח מי הם פרושי ומעשי אשוב לפרש מה היתה הסבה אשר הטתה שכמי לסבול המשא הגדול והמלאכה הגדולה והארוכה הזאת, ואומר ראיתי כל ישראל נחלקים לשני חלקים גדולים, החלק האחד נמשך ונצמד בתורה שבכתב לבד המה כ"ד ספרי קודש לא ירגישו ולא יחושו בתורה שבעל פה אשר היא ים גדול ורחב ידים לחכמים הרבנים אשר שוטטו בה ובאו עד מצולותיה, להם לבדם יודע עומק משאה ומתנה, וכבר דברנו בה ובדקדוקה במקומות דברים אשר יתר לב שומעם ממקומו, גם הודענו הצלחת בעליה ומשיניה במזמור אשרי תמימי דרך הצלחה הקשית ומושכלת, ואשר לא טעמו טעמה והבינו שכרה דבקו בתורה שבכתב לבד, ובכן קטנה חכמת התורה וידיעתה אצלם כי גם בתורה שבכתב אשר נמשכו אחריה לא יבינו ולא ישכילו ממנה דברים גדולים כי המה יקראוה לבד ולא יבינוה. והחלק הזה ג"כ נחלק לשני חלקים קטנים, האחד נסתפק לבד בקריאתה לא יכיל שכלו ולא יבקש יותר מזה, והחלק השני יכיל שכלו ויבקש גדולות מקריאת התורה לבד, ובכן נחלק החלק השני הזה ג"כ לשני חלקים, קצתם פנה אל חכמות נכריות כחכמה הטבעית והלימודית והאלהית והשליכו התורה אחרי גיזם והוקלה לעיניהם מאד, וקצתם נשתדל לתת לתורה סודות ומשלים אשר לא ישאום הכתובים כלל אמנם יקראו בקול גדול שאין זה כונתם, ודעתם בזה היא לעלות התורה וליקרה וירב היסוד (? הסוד) והמשל אצלם עד ששבו סותרי התורה והורסיה. זהו ענין החלק וחלקיו אשר בחרו בתורה שבכתב לבד ולא ראו מאורות התלמוד אשר הוא פי' התורה שבכתב להרגיש את עמקה ויקרתה. והחלק השני נמשך אחר התלמוד לבד לא יחוש ולא ירגיש כלל על התורה שבכתב ולא ישכול ממנה לא דבר גדול ולא דבר קטן. והנה שבו כל ישראל לאגדות ולשתי תורות (? תודות) ושני החלקים לבבם למרע ועל שלחן אחד כזב ידברו, ובראותי כי כן הבאתי שכמי תחת משא גדול ונורא כזה לפי' (? לפרש) כל ספרי מקדש (? הקדש) על דרך נורא ואיום מושכל על פי אמתת חכמת המבטא וההגיון, ולהעלות הפנינים הנבואיים המושקעים בימי התורה ומצולותיה ולהראות העמים והשרים את יפיה כיד אלהי הטובה עלי וכשעור הנעת הדבר הטוב ההוא את לשוני לפרש ולדבר את דבריו בזאת הדרך אלך בכל ספרי הקדש, חוץ מתרי"ג מצות כי לא אוסיף ולא אגרע מפי' התנאים והאמוראים בהם בששת סדרי התלמוד. אין ספק אצלי שבעשותי את כל זה שכל ישראל ישובו לאגדה אחת, כי בשמעם פניני התורה הנביאים והכתובים הם ילכדו את לבביהם וירוצו לעבדה שכם אחד, לא יפנה לבבם אל חכמות נכריות כי תכבד עבודתה עליהם וזרחה להם שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכשמעם ג"כ הצלחת בעלי התלמוד ע"ד ההקש והעיון והכתובים המעידים את הצלחתם תצלנה אזני כלם ויביאו את צוארם בעלו. וה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי הוא ינחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו (?). הכותב שמריה בן החכם הנדיב מרגא ורבנא אליהו הפרנס האיקריטי איש רומו זצו"ל.

הא לך דברי האיש אשר לשונו עט סופר מהיר לפאר מעשי ידיו, מתכסה במעטה ענוה לאמר כי הרוח נחה עליו והוא רק ככלי אשר מתוכו תדבר דברים נשגבים, רחב פה ולשון ודברי רוחו רוח תשאם, ומה לנו להוסיף עוד דבר על תכונתו ומשפטו והוא מעיד על עצמו. ושמענו עוד מזה כי על כל ספרי המקרא הרחיב דברי פירושיו ויגבה לבו לאמר כי פירושיו השלמים מכל צד ופנה יסובבו את לב כל ישראל להיות לאגדה אחת חוסים תחת צל פירושיו, אוכלים מפריהם שותים מדבשם ונחים תחת צל עליהם, אך משליו משלי אפר היו ושמו כמעט נשכח. עוד ראינו כי בודאי הוא ר' שמריה האיקריטי איש רומי בן ר' אליהו הפרנס הוא ר' שמריה האיגריפונטי או מניגריפונטו כאשר קרא גם הכותב את שמו על ראש האגרת, ואם גם לא ידענו מי הסופר XX⁸ אלמנצי ועל מה שת אבן פנתו לברר כי ר' שמריה האיקריטי הזה הוא האיגריפונטי ולא אחר, אין ספק כי דבר מוסכם היה בדורו זמן לא כביר אחרי חי ר' שמריה ונודעים היו כינויו ועתה ר' שמריה ילך לקץ וינוח לגורלו!

(אוצר נחמד ג', תר"כ, ע' 121–125).

אשאלך היום, ידידי, הודיעני מי הוא זה דניאל אוהב לעמנואל המשורר הנכבד אשר הזכירהו במחברותיו במחברתו האחרונה? והנה כל האנשים הנקובים בשם מאת עמנואל במחברותיו, כבר גלו המבקרים את מקורם והראונו את כבוד תפארתם, ורק זה דניאל אשר שם את כסאו למעלה מכל השרים אין איש דובר אלינו דבר עליו ולא שמענו את שמעו עד הנה. ועמנואל מדי בואו אל מעלות העדן בתחלה ראה את הכסא הנורא המוכן לאוהבו יהודה גור אריה והוא בן משה בן דניאל מעיר רומי, ויהי כראותו את הכסא הזה ויזכור גם אוהבו האחר הוא דניאל ואלה דבריו עליו [ד' לבוב ע' 230 קרוב לסופו]:

“ויהי בשמעי זכרתי מעלת דניאל אחי, אשר הנחני בדרך אמת ויישר את ארחי, ואשר קרב אלי בברחי, ציץ נזר הקדש אשר על מצחי, חיי בשרי ונשמת רוחי, ופרשת גדולתו ונדיבותו ומעלתו, ושכלו ובינתו וענותו וצדקתו, אשר מלאה אפסי הארץ תהלתו. ואומרה אל האיש התומך בימיני, בי אדוני, הראני מקום דניאל אחי ותחנותו, ואיזה בית אשר תבנו לו ואיזה מקום מנוחתו. ויאמר אלי דע אל נכון כי גדלה מאד מעלתו, ומלאו אפסי הארץ תהלתו, ואף כי מעלתך קצרה עדיו מהגיע, כי הוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, בעבור כי ידעה החכמה העליונה כי הוא בלעדיך לא ישקוט ולא ירגיע.. העמידה אצל סוכתך סוכו, ואף כי ערכך מך מערכו, בידעה כי יהיה לו בחברתך שעשוע, והוא יהיה למשה ואתה תהיה לו ליהושע, ולמען יאמרו הכל כאשר יאמר (? יראו כי) נפשותיכם יתאחדו, יתלכדו ולא יתפרדו, הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו… ואומר אל האיש חייך אדוני הראני את הוד כסאו אשר שם ירגיע, כי ידעתי כי יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. ויאמר אלי האיש בוא עמי ואראך את שמחתו, ואת כבוד מנוחתו. ואלך אחריו נמשך ונסמך, עד אשר הביאני אל אהל אהליאב בן אחיסמך, ושם היה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וכל הנשיאים בעדה, ובני אלים היו מרבים להביא מדי העבודה… ושם ראינו כסא שן גדול זהב מצופה, נותן חיים למוצאו ולכל בשרו מרפא, ואבני נזר עליו מתנוססות, ובגדי תכלת וארגמן ותולעת שני עליו פרושות, וכעין נחשת קלל נוצצות, צבי הם לכל הארצות, ועל ראשי הכסא עטרה משקלה ככר זהב ואבן יקרה, לא יותן סגור תחתיה ולא ישקל כסף מחירה, וקול אומר קרא, כי ליושבים לפני ה' סחרה. ויאמר האיש הדובר בי הראית העטרה, והכסא הנשא, אשר אחיך דניאל עליו כלביא יקום וכארי יתנשא, זאת מנוחתו עדי עד ופה ישב, יען אשר לדבר ה' יקשב, ואין כמוהו בכל הארץ חכם וחושב…”

ועתה מי הוא האיש דניאל הזה המהולל בתשבחות, אשר לא אחי עמנואל בבשר היה כ"א ברוח? גם ליהודה גור אריה קרא אחיו וירוממו עוד בשאר מחברותיו ורמז על ספריו (ראה מאמר הר"ר יט"ל צונץ במחברתי העתית ח"ב דף 321 והלאה), ואת האיש דניאל הזה אשר “אין כמוהו בכל הארץ חכם וחושב” לא נשא את שמו על שפתיו במקום אחר, ואיש כזה היתכן כי לא חבר ספר, ועמנואל לא רמז באצבע על ספר מספריו, וגם אנחנו לא ידענו איש מבני דורו אשר יאות לו הכבוד הזה איש מחבר חבורים בדברי חכמה, האין זה הפלא ופלא? אך מי יודע, אולי לא היה מבני ישראל והוא אחד מקריאי העדה אנשי שם בין הנוצרים? באמת הדבר הזה איננו רחוק, כי בכל השבח אשר מלא כפיו ממנו המשורר לא אמר דבר כי הוא בין ישראל נמנה, לא עדהו עדי פאר על הפעולות אשר עשה לאחיו, רק על הכלל ידבר כי הוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, וכנראה בכונה הניח המשורר הדברים סתומים וגלה טפח וכסה טפחים. ועוד תגדל התשוקה לדעת מי הוא זה החכם הנוצרי אשר דבקה בו נפש עמנואל וירהב את לבו להביאו אל גן העדן ולשום את כסאו מעלה מעלה? לא מצאנו עד הנה כי בימים האלה איש עברי כרת ברית אהבה ואחוה עם איש נוצרי גדול בעיני העמים, על כן לא נחתך הדין עד כי יבאו עדים נאמנים ויעידו בפנינו כי נפש עמנואל קשורה בנפש איש אשר כזה וגם הוא לא רחק לבבו ממנו.

ועתה שמע נא את בשורתי וישמח לבך גם אתה. איש מחכמי איטליאה ושמו פרופיסור מרקורי והוא תושב רומי התאמץ להוכיח¹ כי המשורר הגדול האיטליאני דנטי לא מת כבר שנת פ"א כאשר יאמרו בעלי קורות העתים, כי עודני בחיים לפחות עד שנת פ"ח. יבואו החוקרים וישפוטו, ואני אין זה מגבולי. אך בתוך חקירותיו האיש מרקורי מביא ארבעה שירי זוניטו אשר הראשון כבר היה נדפס (לא ידעתי איה מקום תחנותו), והשלשה האחרים הוא מוציאם מתוך כתב יד. הראשון הוא שיר אשר כתב בוזוני (Bosone מעיר אנוביו, איש נכבד בימיו משורר וחכם בחקי ארצו ואוהב נאמן לדנטי ויהי גם רעהו במחלקת המדינה אשר בימיהם, וגם עליו עברה כוס התרעלה ויגורש מארצו ורק בזקנתו שב הביתה) אל מנואלו היהודי (Manoello giudeo) אחרי מות דנטי, השני הוא תשובת מנואלו אל בוזוני, השלישי הוא שיר אשר כתב צינו (Cino מעיר פיסטויא גם הוא חכם וחבר ספרי מליצה) אל בוזוני אחרי מות דנטי ומנואל היהודי, והרביעי תשובת בוזוני אל צינו. והא לך מענה השירים האלה. מענה השיר הראשון: בוזוני קונן כי כבו שני מאורות, מאור המוסר ומאור היופי, ובצדק יבכה מנואל במר רוחו כי מת האיש אשר ירד עד חקר החכמה וכי גם האשה מתה יפת המראה אשר לשונו מלאה תהלתה, ובשנה הזאת חברו תאניה ואניה, התאניה בלב מנואל על השבר אשר השיגו לבדו (במות אשתו), והאניה על השבר אשר השיג את כל הארץ, ורק זאת נחמת בוזוני כי דנטי ימצא מקום מנוחה ואושר מוכן לו. – מענה תשובת מנואל: לולי דמעותי אשר שאבתי מקירות לבי, עצמי ממוקד היגון נחרו, אך ים הדמעות יכבה השלהבת הבוערה בקרבי², אולם לא אמות ולא אמעד ובדרך אחרת אבחר. היהודי והנוצרי יבכו על שנת יגון ונהי כזאת ונוחם יסתר מעיני. – מענה השיר השלישי מאת צינו אל בוזוני: אוהבך מנואל החזיק בטעותו ולא רפתה ידו מדתו, על כן ירד לשאול תחתית ויהי לו כתגמולו העונש אשר ישיג את העומד במרדו, וחלקו ומקומו לא קנה בתוך מספר פחותי העם, כי אם שבתו אצל דנטי³. – מענה התשובה: הנה שמת מקום למנואל בבור תחתית אשר שם ימשול השטן המורד נגד בורא עולם, אך מי זה יעיד כי הרוח שם דבר אמת בפיך וכי השליכו האל מנגד וכי גם דנטי הוא לחרפות? אני לא כן עמדי כי עוד תקותי כי דנטי ומנואל ינוחו במקום אשר שם יטהרו מגלולי נפשם עד כי יבוא עזרם וגאלה תהיה להם.

ועתה שמע נא את אשר כתב האיש מרקורי על מנואלו היהודי וז"ל מועתק: לא ידענו עד הנה מי היה זה מנואלו היהודי ומאין בא? איש אשר היה ריע לדנטי ובוזוני ומיודע לצינו וגם הוא חכם, לא יבצר כי היה איש נודע לתהלה בימיו, ומתוך שירו נראה כי גם רוח השיר העברי גוססת על שפתיו, גם נכיר מדבריו כי היה בלב מנואלו להחזיק בברית ובדת החדשה כאשר יעידו דבריו באמרו כי בדרך אחרת יבחר, ואולי רוח מאת ה' חוננה עליו להעבירו אל הברית החדשה ההיא, הלא ראינו כי בוזוני ידבר עליו כפי שרשי דתו הנוצרית להושיבו את מנואל במדור טהרת הנפשות (אשר אין מקומו כ"א למאמינים). הכי היה מסוחרי הארץ אם מחכמיה? ההיה מטוסקנה או משאר מדינות איטליאה, אם ממזרח בא מארץ ישראל? היש מאתו ספרים אשר יצאו בדפוס או אשר נשארו בכתב חוץ מן הזוניטו אשר השיב אל בוזוני? כל זה נעלם מאתנו, ומי יתן וימצאו החוקרים את מקורו בעמלם ויגיעם. – עד כה דברי האיש אשר כל רוחו יוציא, והוא לא ידע דבר מחכמת חכמי איטליאה העבריים, ועל מקומו הוא עומד מקום צר ושכלו קצר ידים. וכבר העיר הר"ר שד"ל בספרו הקטן האיטליאני אפינדיצי (Appendice) כי עמנואל המשורר הידוע הוא היהודי אשר קונן על מות דנטי, וגם הר"ר מש"ש רמז על זה בספרו המזכיר [שנה ב' ע' 21] (ועל ידי שניהם בא מכתב האיש מרקורי אל ידי, כי רשד"ל שלח את המכתב אל רמש"ש והוא בטובו הלוני אותו על איזה ירחים), וכל איש בן דעת יודה ויאמר כי הוא זה וישחק על מרקורי האומר כי סר מנואל היהודי מדתו ויחבק חיק נכריה, והלא הוא בעצמו יורנו ויאמר לנו כי צינו חרף יחרפהו אחרי מותו על כי ריחו לא גמר וטעמו היה בו עד נסעו מארץ הנשיה הלזו וישליכהו לאבדון כפגר מובס, ואם בוזוני רוח אחרת אתו והחזיק בבריתו ברית האהבה ולא השליך את אוהבו מנגד גם לא מנע מאתו חלקו בחיי עד. זה יעיד רק על תכונת האיש בוזוני אשר שגבה נפשו הטהורה ורחב לבבו ורוחו לא הוגשה בנחשתים. ואם עמנואל במר רוחו יאמר בקינתו על דנטי כי בדרך אחרת יבחר, הדברים החתומים האלה בודאי אין להם ענין למחשבת פגול להמיר את דתו, ואולי כונתו כי ימנע מעתה לשורר שירי חשק וכדומה. סוף דבר עמנואל המשורר הנשגב היה ריע נאמן לדנטי, וגם אוהבי דנטי אהבוהו והחזיקו בבריתו. ולא יפלא זה בעינינו בשום לב על תכונת עמנואל אשר עם היותו נאמן לאלהיו ועל היותו דבק בו ובדתו, כבד גם את חכמי העמים וגם להם חלק מתהלתו ושם מושבם בגן עדן. ראה נא את אשר כתב במחברתו מחברת העדן, טרם דברו על יהודה גור אריה ודניאל וז"ל [ד' לבוב ע' 230]:

“ויהי בהיותנו ברחובות העדן משוטטים, ומעלת אנשי החכמה מביטים, ראיתי אנשים מלאים הוד והדר, וליפים שמש וירח קדר, נתנו להם מהלכים, בעולם המלאכים, ולא הכרתי איש מהם. ואשאלה האיש הדובר בי לדעת אודותיהם, ויאמר אלי אלה הם חסידי אומות העולם, אשר גברו בחכמתם ושכלם וכו'”.

ועל איש כזה לא יפלא בעינינו כי גם הוא כרת ברית עם דנטי אשר הלך בעקבותיו בשיריו העבריים ובפרט במחברת התפת והעדן, ויעל את זכרו על ראשו ויענדהו עטרות לו.

ואחרי כי כן הנני אומר, ברור בעיני כי זה האיש דניאל המהולל בפי עמנואל — דנטי הוא ולא אחר, ויסב את שמו למען לא יכירוהו הצבועים ההופכים החכמה למינות וקוראים אוי ואבוי על האיש המהלל את אוהבו אשר לא מבני עמנו, ועל כן כסהו באדרת ויאמר אל לבו: המבין יבין והמשכיל ידום והבער יעבר על דניאל איש חמודות הזה מבלי שים לב עליו כי לא ידע מן הוא. ואנחנו נתהלל בו כי ראינו ומצאנו כי בכל עת ועת הנבונים כרתו ברית האחוה ולא הפרו, אם גם על ברכי אמונות שונות נולדו⁴ .

הוספות.

א) מכתב פרטי

[המכתב הזה נשלח מאת הר"א גייגר לתורני אחר ושמו ר' יהודה ליב וואָלק מאגוסטאווא הגר עתה בברסלא ונמסר לי מיד בעליו, במכתב הזה אין אמנם לא דברי תורה ולא דברי חכמה אבל כי מפיץ אור על תכונת כותבו ותשוקתו להורות את כל הבא ללמוד ולהדריך אותו בדרכי הבקרת לכן הדפסתיו פה].

Frankfurt a. M. 22 März 1869

אל כבוד החכם הר"ר יהודה ליב נר"ו!

מכתבך היקר הנערך אלי מעיר אויגוסטאווא מיום 24 Febr. (כנראה לפי התאריך הישן הרוסי) בא אל ידי זה ימים אחדים עם השני רוביל נייר הצרופים בתוכו. וכבר מלאתי את מבוקשך לשלוח לך את ספרי אורשריפט על ידי הפאסט כפי האדרעסכע אשר רשמת לי ואשר אשתמש בה גם להניע האגרת הזאת אליך. אך מי יודע אם יבוא הספר אל ידך כי חקי הבקרת (צענזור) בארצך כבדים והשער סגור ואין בא, על כן אמרתי להגיד לך כי אני עשיתי את אשר בכחי לעשות ואתה תראה להוציא הספר מן המסגר. והנני מודיע אותך כי ב' רוביל נייר לא ישא בארצנו כי אם כערך 2.54 fl. ודמי הפאסט היו 34 צל, ודמי הספר הם 4.40 fl. א"כ נשארו עוד עם דמי הפאסט השניים עוד שני רוביל נייר בעד הספר. אך אם תכבד עליך ההוצאה תמחה את זכרה ורב לי אם יהיה לך ספרי לעזר ולהועיל ולהעמיק את החקירה בקורות ספרינו העתיקים והתהלוך החדש בקרב אבותינו נוחי נפש. – לספרי על הרמב"ם לא כתבתי חלק שני ומי יודע אם יבואו ימים אשר ארגיעה בהם ומצאתי מנוח לכלות את מעשי! – לא ידעתי אם ראית ספרים אחרים אשר הוצאתי לאור בשכבר כמו מכתב אחוז לר' יוסף מקנדיאה, על דבר הדיואן לר' יהודה הלוי, על שירי ר' שלמה בן גבירול, הספרים נטעי נעמנים ופרשנדתא שניהם על רבני צרפת מפרשי התורה, על ר' יהודה די מודינא, שני חלקים על קורות דתנו Das Judenthum und seine Geschichte (ועוד יבוא חלק שלישי), וכתב העתי הקדום והמכתב העתי החדש אשר אני מוציא לאור זה שש שנים ועוד והוספתי בו החקירות אשר החילותי להעמיק בהן בתוך ספרי אורשריפט. גם בתוך האוצר הנחמד אשר יצא לאור בעיר וויען נמצאו מאמרים אשר ערכתי על דברים נכבדים וכמו כן בספרי החלוץ ועוד ועוד. אך גבול שמה הממלכה ביניכם ובינינו ולא יבואו ספרינו עדיכם.

הנני מוקירך

הק' אברהם גייגר.