… השעורים לעברית באותן השנים שלמדתי בבית-הספר היהודי שבסופיה, היו נוסכים שעמום על התלמידים. רק בשנת הסיום היתה בנו עירנות כלשהי, – כי התעתדו להיבחן, והכשלון בעברית עלול היה לגרוע מן הציון הכללי בתעודת הגמר. ואף-על-פי-כן, מכל אותה תקופה עיקר זכרונותי הם על מלקות נאמנות, שספגתי מידי המורה לעברית. התלמידים כינוהו בשם “טיקיה” (שחפת בהישפאניולית). וה"שחפת" הזאת הפילה על רצפת הכתה חללים רבים, ובפועל ממש. והיתה “השחפת” גבוהת-קומה, צנומה, צהבהבת, וכפופה מעט. עד היום לא נשתנתה דעתי עליה: אדם רע, אך יותר מזה מר-נפש. ואנו סברנו, כי אין בליבו רגש אחר זולת הרשעות, רשעות איתנה ומסקנית. בעד עדשות-משקפיו המעובות בלטו עיניו הסגלגלות להבעית.

– במה תקעת עיניך, בן-בלי-יעל זרע-די-ממזר! – חוברות על ציונות: אחד העם, ד"ר צ’לנוב… – גימגמתי באימה, כי שעת לימוד התנ"ך אינה כשרה לעיון בכגון אלה.

המורה קרב אלי ובידיו המגוידות, הארוכות הצליף על פני שתיים “מצלצלות” ובשקט אמר: “הרי לך אחד העם והרי לך ד”ר צ’לנוב!"

נער בן י"ג הייתי, אך במקרים מסויימים יכולתי עדיין להוריד דמעות, ובמקרה דנן זלגו דמעות מעיני בלי שום התאמצות. דומיית בית-קברות נשתררה בחדר.

– צא! – פקדה עלי “השחפת”. עיניו נתעגלו בחימה. הן הביטו בי טורפנית, ובלי משים נענעתי בראשי. נענוע זה היה כנראה, רב-רושם.

–אתה, חתיכה-של-דב-מבאיש, אתה מעיז לאיים עלי! – ואגב גערה בעט באחורי והיפלני ארצה.

– קום פגר! – צווח אחרי, – קח את התנ"ך!

שנאתיו ברגע זה בכל עוצמת ליבי הקטן. קמתי. הכתה נסתחררה לעיני,

והתלמידים עברו לפני ביעף של קארוסילה. אין ספק, שצדק המורה בעניין האיום שאיימתי. גם העיון בחוברות היה עבירה גלוייה, חטא המחייב עונש, ואת העונש קיבלתי בשלווה למראית עין, אך האיום, האיום הגדיש את הסאה. וה"שחפת" לא זו בלבד שרשאית להספיגני מכות-מרדות אלא שהיו הורים, שביקשו בפירוש מעם המורים להלקות את בניהם באם יסרחו.

נטלתי את התנ"ך, והמורה, שחמתו בערה עדיין, קרע את החוברות לגזרים וזרקם בפני. היתה לי זו הפעם הראשונה שראיתי את הציונות קרועה ומושלכת – על רצפת בית-הספר העברי בסופיה. התייפחתי ותוך התייפחות, שלא יכולתי לבולמה, קראתי בפרק מ"שמות":

– ו-יא-מר…א-דו-ני אל… משה…

המחזה היה, אולי, עשוי לעורר צחוק, אך איש לא צחק. התלמידים ברובם לא הבינו ממילא את פירוש המלות ולא הקשיבו אלא לגניחותי בלבד. ואני רק דבר אחד ידעתי: שונא אני את המורה, ואת העברית שלו. לא עוד יזכני במכותיו, כי עוד מעט אהיה תלמיד בגימנסיה בולגארית. ועברית לא אלמד עוד, לא אלמד לעולם. בי נשבעתי: חסל עניין העברית!

וכל זאת הנני מחזיק טובה ל"שחפת" זו על שהכניסני לראשונה בסוד הספרות העברית. באחד הכתלים של כיתתנו קבועות היו שתי תמונות. ויום אחד רצה אחד התלמידים להסיח את דעת “השחפת” מן השעור העברי בתחבולה מחוכמת. “אדוני המורה, – אמר – עד היום אין אנו יודעים של מי הן הדיוקנאות הללו?” התשובה היתה קצרה מאוד ונאמרה בכובד ראש ובחפץ-לב: “האדם הצעיר הוא חיים נחמן ביאליק. הנני חוזר: חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הגדול. גם עצמותיהם של מתים יזדעזעו לשמע השיר שלו “עיר ההריגה”. ובכן, זכרו: חיים נחמן ביאליק! והזקן הוא מנדלי-מוכר-ספרים. סופר גדול. סיפורים חשובים, סיפורים נפלאים כתב. אמיל זולא עברי!”

“יפה מאוד, – חשבתי בלבי, – ואף-על-פי-כן לא אלמד עברית ולמהלומותיך לא אסלח לעולם”.

האמנם עמדתי בנדרי? סבורני שלא. הוא לא נטע בלבי חיבה לעברית. בבואי ארצה נוכחתי לדעת כי עלי לשקוד על לימוד הלשון, עד היום הזה מתייסר אני יסורי אהבה שאין להם שחר: מה היה אילו נפגשתי עמה בהקדם, כשהלימוד לא הצריך מאמצים גדולים ביותר.

אכן, לא על נקלה הגעתי לענייני: פגישה עם שירי ח.נ.ביאליק.

ה"גוי" שבי היה מאוכזב בפגישה הראשונה. בלי ידיעת המקורות אין לך דבר זר ונוכרי יותר משיריו של משורר כביאליק. ואכן שיריו לא “התנגנו ללבי” ולא ליטפו את אזני. הרי לא הורגלתי מעודי להברה האשכנזית. אך במרוצת הימים הכרתי לדעת, כי אין “כובשים” משורר בהסתערות אחת. לא אחת הוכרחתי לחזור אל ביאליק. משלא הצלחתי “בהתקפת ראש”, ניסיתי לפרוץ בשער האחורני של המבצר, דרך “האגדות” שלו, שהובילו את “הגוי העברי” – זה ששרשיו הישראליים אבדו אי-שם בלבו של איזה סבא, – אל חדרי-החדרים של שירת המשורר.

ואולי כאן המקום להערת עקיפין: היהדות הבאלקאנית ברובה היתה יהדות עמומה, מסורתית, נאיבית, קצוצת שרשים ומתנוונת בעיקרה. הציונות הצמיחה לה כנפיים, עוררה בה געגועים על חירות מדינית, והחזירתה על חיק ישראל. הרצל נתקבל בהתלהבות בקרב העם הפשוט, שלא היה בנפשו כל מעצור להבנת מהותה של הציונית. הם ניגשו אל השאלה בפשטות בריאה, בלי תסביכים דתיים ובלי חישובים עקלקלים. במידה לא פחותה מכך סייע חינוך הדור הצעיר הבולגארי – הגויי – שהיה אמון על שאיפה לשחרור לאומי, אשר ילדי ישראל ספגוה מפי מוריהם הבולגאריים. וכשבאה הציונות, נעתקו השאיפות הללו העתקה טבעית אל מסלול הלאומיות העברית. בתקופה מאוחרת יותר חל שינוי נמרץ בהוראה ושיטותיה בבתי-הספר היהודיים בבולגאריה: העבראיזאציה. אך כל אלה שעלו ארצה ישראל לפני למעלה מעשרים שנה היו ציונים חד-צדדיים, כלומר “גויים”. באותם הימים לא הביאו העולים מסוג זה לארץ ישראל שום מטלטלים רוחניים, מלבד הברתם הספרדית, שקנתה לה בינתיים זכות בלשון העברית.

והנה ההברה הספרדית הזאת היתה לי – בין השאר – לרועץ במקרא שירי ביאליק. אלה בתוכנו שהיו בעלי זיקה לשירה מילא כריסם שירה אירופית: וורלן, רילקה, בלוק, מאיאקובסקי, פו, בודלר. והיו אמונים על מוסקאליות כיסוד מוסד בשירה. המעבר אל הקצב האשכנזי לא סיבר את האוזן ולא ערב לה. אך את האגדה יכולתי לקרוא בהברה “שלנו”. וכאן היתה ראשית התענוג. אומנם, לא זו דרך המלך שלשירתו, אך לעיני הנוכריות נפרשו שבילים מרובי-זרועות. לשוטט מאגדה למשניה, כמו לשוטט משדה רב צבעים למשנהו. האוויר כאן כחול ומבושם, העולם משובץ תשבץ של מרבדי-חן קדומים. העיניים והלב מתרוצצים בהתפעמות-גיל ילדותית. אין כאן תהומות. הארץ מנומרת נחלים ובקעות. אך מרוצתך אינה נפסקת, לפי שגשרים קטנים, גשרי זהב וכסף, בנויים להפליא נכונו לך בכל אשר תפנה. אחר כך, ברוב הימים, דמיתי כי לא ירד המשורר אל גיא-הפלאים הזה אלא כדי לנוח, לאחר שתשוקת הטיפוס בהרים זעופי-פנים של שירתו פגה מעייפות. כי, וודאי, לא אחת הגיע המשורר למקומות האימים, כי אלה שסללו לפניו דרכים ושבילים תלולים היו הנביאים, ולי – נדמה, כי ביאליק היה משורר-נביא. ובכך נוכחתי כאשר חזרתי לשיריו אחרי הנדידה הנפעמת ב"אגדותיו". המשורר נמלט אליהן כמי שבא אל המנוחה ולאחר מסע רב תלאות, ואילו אני, הקורא “הגויי” סרתי לכאן כדי ללכת מפה בעקבותיו ולהגיע עד ראש המעיין של יצירותיו. מעתה לא נתתי לבי לקצב-השורות. נמלכתי בדעתי, הלכתי לאט, הלוך וטפס, הלוך והתגבר על כל שורה מסולעת, עמוסת תיאור בשרני, תוסס, מלאת יצרים של נזיר ומכאובי ישראל של נביא. הטובים שבשיריו עם פרחי מדבר, צמחים לוהבים וקדורנים שמעטרים ארץ תלאובות, ארץ בה מצא הנביא את מולדתו האמיתית. כי ביאליק שלל את הגלות ואת כנען ראה מרחוק, אפילו כשהתגורר ברחוב ביאליק. רוח של עירנות לוהטת נסוך בשירים אלה המתנשאים כפרקי נבואה מוצקים. שׁרב מדברים הפיח ביאליק גם באותם השירים שמטבעם צריכים היו ליתן תיאור נאטוראליסטי יותר. על כן אין הקיץ שלו חום-ושרב, אלא הוא אש אוכלת. תבערה של פרחים ופירות. כל תיאור תשוקה לתיאור, המסעיר את הפרטים הקטנים ביותר, שבסופו של דבר מצטרפים הם למגילת-אש. וכל-כך רב הקיץ בשירתו, “המלהט כתנור היום”, עד כי אנוס הנך לברוח יחד עמו למרגוע של צללים, אל הצינה הכפויה, הקטיפנית, אל “הבריכה”.

ואף-על-פי-כן רוב שיריו היפים כופים עליך את המאבק. לא תגיע אל שיאיו, – לא למישוריו ולא למעמקיו – אלא בדרך הנפתולים והיסודים העליזים של המבקש לדעת את הסוד, לשתות מכל היינות. ואם עדיין לא הגעתי לכל אלה, הריני מאשים אותו, את “השחפת” שלי, את מורי לעברית אשר השהה את דרכי אל ביאליק והאריכה כמה שנים.

* מאמר זה פורסם לראשונה בדף לספרות של “על המשמר” מיום 14.7.1944 וחזר ונדפס באותו עיתון ביום 14.6.1974.