- a הקדמה וציונים ביו-ביבליוגרפיים / חיים נגיד
- a תְּמוּנוֹת מִן הֶעָבָר / אלמוני/ת
- דודי עודנו חי בזכרוני מאת פרופ' ולאדימיר טופינצ’ארוב
- a בעיני "גוי עברי"
- a על שירתו של רפאל אליעז / בן־עמי פיינגולד
- a רשימה ביבליוגרפית / חיים נגיד
- תֵּבַת הָעֲדָיִים
- כאב
- גְּלוּיוֺת מִסְּפָרַד
- פַּרְדֵּס הָרִמּוֺנִים
לרבים היה המשורר רפאל אליעז מוכר בעיקר בזכות תרגומיו לשירי לורקה ולמחזות שקספיר. אולם, בצד פעילותו האינטנסיבית כמתרגם כתב אליעז שירה. זו הופיעה – בסוף שנת השלושים ובאמצע שנות הארבעים – בשני קבצים: “שמש בדרכים” ו"אהבה במדבר". עם זאת, מאז הופעת כרך שיריו האחרון התמעט פרסומם של שיריו, אף כי כתיבתו השירית לא פסקה. פרי יצירה שירית זו נותר בעזבונו עם מותו לפני שנתיים וחצי (ביום 9.6.1974), יחד עם כתבי-יד נוספים שכללו תרגומי שירה ומחזות– מקוריים ומתורגמים.
בחמשת הכרכים המובאים עתה בפני הקורא, כונסו איפוא שירים שעל כתיבתם שקד אליעז במשך שלושים השנה האחרונות.
הכרך הראשון, “תיבת העדיים”, נמסר לפרסום ל"ספרית פועלים" בידי רפאל אליעז עצמו שנה אחת לפני מותו, אך בידי בית-ההוצאה לא היה סיפק לפרסמו בעוד המשורר בחיים. שלושת הכרכים האחרים מכילים שירים שליקטתי מתוך עזבונו, לאחר שביררתי את כתבי-היד שהכילו נסחים שונים של יצירות אלו. בכרך השני, “החייט הכחול”, נאספו שירים ליריים ומחזור גדול של בלאדות; ב"ראמון", הכרך השלישי, נכללו עשר פואמות. שתיים מתוכן1 ראו אור בעתונות הספרותית בסוף שנות הארבעים; הכרך הרביעי, “שירי יפו”, מכיל מחזור גדול של שירים ליריים קצרים (“רצינו קן על עץ הדעת”), מחזור פואמות המוקדשות לסביבת גידולו של המשורר (“תמונות מרחוב פוזיטאנו”), והמחזור “שירי יפו” שעל שמו נקרא הקובץ.
בכרך החמישי, “אהבה במדבר ושירים אחרים”, הובא מיבחר מתוך שני קובצי שיריו הראשונים של אליעז, כן נאספו כאן שיריו שראו אור בעיתונות הספרותית אך לא נכללו בספרים אלה2, ופזמונים ושירי-זמר, שחלקם היו מוכרים מאוד בזמנם.
המתעניינים בקורותיו ובפרסומיו של המשורר ימצאו פרטים ביוגרפים וביבליוגרפיים ברשימות המובאות להלן. בין השאר מובאות כאן גם תמונות שנמצאו בארכיונו של אליעז ובאלבומים של קרובי משפחתו, רשימה שכתב המשורר עצמו על חוויות ילדותו (“בעיני גוי עברי”), ומאמר שנתקבל באמצע שנת 1976 מידי נעוריו של המשורר, פרופסור ולאדימיר טופינצ’ארוב, המתאר בפירוט ניכר את ראשית צעדיו בשירה, לפני עלייתו ארצה.
מאמר זה נתקבל לאחר מאמצים מרובים שעשה מר ש. אשכר, ידידו של רפאל אליעז, כדי ליצור קשר עם פרופ' טופינצ’ארוב, הנמצא עתה כמובן בבולגאריה. אכן, מר ש. אשכר החבר בוועד הציבורי להוצאת כתבי רפאל אליעז, ראוי לתודה מיוחדת על העמל הרב שהשקיע – בהתנדבות – בהוצאתם לאור של חמשת כרכים אלה.
כן ברצוני להודות לאישים ולמוסדות הבאים על הסיוע שהושיטו לי באיסוף הפרטים הביוגרפיים והביבליוגרפיים, הכלולים ברשימות שלהלן:
אורי אליעז, בנו של המשורר, אחותו רחל לוי ואחיו ויקטור; דב אסא, מקיבוץ מעברות, חברו לספסל הלימודים של המשורר; משה אונגרפלד מ"בית ביאליק", יוסף גטניו, שסייע לי בתרגום שיריו הבולגאריים של אליעז מר אהרון לוי ממושב בית-חנן, וכן “מכון גנזים”. כן אני מודה לצבי אפרת, שקרא את כתבי-היד לאחר התקנתם לדפוס.
ציונים ביו-ביבליוגרפיים
12.3.1905 – נולד בסופיה. אביו, נסים אליאס (ויינסקי) מראשוני החייטים לילדים בבולגריה, השתלם במקצועו בווינה (מכאן שם משפחתו השני – ויינסקי).
רפאל (אז רודולף, בפי מכריו – רודי), הבן הבכור במשפחה. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בסופיה.
1909 – עקב קשיי פרנסה עוקרת המשפחה לבלגרד, עושה שם ארבע שנים, שבה לבולגריה לשנה אחת, אחר חוזרת שוב לשנה אחת לבלגרד ומגורשת משם – עם שאר הנתינים הזרים – לבולגריה, בימי מלחמת העולם השניה3 (ב-1915).
1919 – מסיים את לימודיו היסודיים בבית-ספר יהודי (אחד מ"בתי-ספר לעדת ישראל בסופיה"). מתגלה כתלמיד חרוץ, אך יחסו לעברית שלילי, בעטיו של המורה לעברית (ראה רשימתו “בעיני ‘גוי עברי’” להלן).
1922 – לאחר שתי שנות לימוד בבית-ספר תיכון (בגמנסיה הקלאסית של סופיה “התיכון הראשון לבנים ע”ש הצאר בוריס השלישי בסופיה"), נפסקים לימודיו במפתיע. הסיבה – הערה אנטישמית של אחד המורים. המורה מתנצל, אך אליעז אינו חוזר ללימודים. בתקופה זו הוא כותב שירים ומפרסמם בעיתון הגמנסיה ובכתב-העת האוונגארדי “היפריון” (העורכים: המשוררים – טודור טרייאנוב ולודמיל סטויאנוב והבמאי היהודי י.מ. דניאל). קשרי ידידות נוצרים בינו ובין המשורר ניקולאי חרלקוב.
1923 – לאחר הכשרה חקלאית בחווה ציונית בגורנה-באניה (כפר נופש הסמוך לסופיה), עולה עם משפחתו ארצה. עובד במשך שלוש שנים בבניין ובחקלאות בפתח-תקוה, בראשון-לציון ובתל-אביב. חבריו בקבוצת ההכשרה מקימים את המושב בית-חנן, אך הוא אינן נמנה עם המתיישבים במקום, מפני שאין בידו אמצעים כספיים למימון חלקו ברכישת חלקה.
1926 – מתקבל לעבודה כפקיד (במחלקת הארכיון) בבנק אפ"ק בתל-אביב. מחמת המצוקה הכלכלית שבה המשפחה לבולגריה, אך הוא ואחיו ויקטור נשארים בארץ.
בתקופה זו שנה את שם משפחתו לבן-אליהו.
1929 – נושא לאשה את פולה (לבית כהנא), אגרונומית לפי מקצועה, שעלתה ארצה מפולין (הנישואין נערכו ב-16 בפברואר). עובר לגור ברמת-גן. שנתיים לאחר מכן נולד הבן הבכור, אורי.
1932 – מתפרסמים שיריו הראשונים בעברית (“שרעפים ואש”, “תפילתי לשמש”) בגליון ערב פסח של “כתובים”.
1933 – עם ייסודה של קבוצת הסופרים “יחדיו” מצטרף אליעז לקבוצה ומפרסם שירים בשבועונה “טורים”. משפחתו שבה ועולה ארצה ומתיישבת בתל-אביב. שלוש שנים לאחר מכן נולד הבן השני, אמנון.
1939 – מופיע ספר שיריו הראשון “שמש בדרכים” (בהוצאת “יחדיו”, ת"א), הכולל חלק מן השירים שהופיעו בשנים 1932 – 1939 ב"כתובים", “טורים”, “גליונות”, “השומר הצעיר” ו"הארץ".
1942 – פורש מבנק אפ"ק ומתקבל לעבודה ב"ספרית פועלים" כפקיד במחלקת האספקה. "המטאטא מעלה בתרגומו את “טופז” לפאניול.
1943 – עם ייסוד העיתון “משמר” מתקבל לעבודת עריכה בעיתון. מפרסם בו שירים. מופיע “הספן על גבי הסוס” לאירוינג סטון, בתרגומו.
1944 – מופיעים ראשוני תרגומי לשירי לורקה ב"משמר".
1946 – מופיע ספר שיריו השני – והאחרון עד כה – “אהבה במדבר” (בהוצאת ספרית פועלים"), ובו שירים חדשים ושירים שהופיעו מאז פרסום ספרו הראשון ב"השומר הצעיר", “משמר” ו"עתים" (השבועון בעריכת שלונסקי שצורף ל"משמר"). מופיע תרגומו לסיפורו של ג’ון סטיינבק “הפוני האדום” (בספר “שני סיפורים” בהוצאת ספרית פועלים).
1947 – 1948 – עורך “משמר לילדים”. מפרסם בו שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים.
1948 – 1951 – עורך הדף הספרותי של “על המשמר”. מפרסם בו רשימות וכן שירים מקוריים ומתורגמים. תרגומים ושירים מפרי עטו מופיעים גם ב"דבר לילדים".
1949 – מוצג בתרגומו המחזה “יום מנוחה” לי. קטאייב, ב"אהל".
1950 – מופיע בתרגומו “פרנסואה ראש גזר” מאת ג’יל רנאר (ב-“ספרית פועלים”).
1951 – מתפטר מ"על המשמר" ומתקבל לעבודה ב"הבימה" כמתרגם. התיאטרון מעלה בתרגומו שלושה מחזות: “מעיין הכבשים” ללופה דה-וגה, “אמא קוֹראז' וילדיה” לברטולד ברכו ו"בית ברנדה אלבה" ללורקה.
ל"המטאטא" הוא מתרגם את “רוח שובבה” לסורסני ו"בן הדוקטור" לנושף.
1952 – עוסק באינטנסיביות בעבודת תרגום לתיאטרון. ה"קאמרי" מעלה בתרגומו שני מחזות: “הקיצו ורננו” לאודטס ו"גבר לא יבין זאת" לקנטרו. “הבימה” מציגה בתרגומו את “אילוף הסוררת” לשקספיר ו"הרופא בעל כרחו" למולייר; “האהל” – את “אגדת החרף” לשקספיר, ו"המטאטא" – “יורשים עליזים” למושאטסקי.
1953 – מתקבל לעבודה ב"קאמרי" כמתרגם, כחבר ועדת הרפרטואר וכעורך תרגומים.
1954 – “אילוף הסוררת” לשקספיר מופיע בתרגומו (ב"ספרית פועלים"). ה"קאמרי" מעלה בתרגומו את “אנשי ריב” לג'. בלאק.
1955 – שירים מעטים מאד שלו מופיעים בכתבי העת, כבר מתחילת שנות החמישים. ה"קאמרי" מעלה בתרגומו את “מוריד הגשם” לר. נאש.
1956 – מופיעים תרגומיו לארבעה ספרים: “מעין הכבשים” מאת לופה דה-וגה (“הקיבוץ המאוחד”), “מחזות” מאת לורקה (“הקיבוץ המאוחד”), “המלך ריצ’ארד השלישי” מאת שקספיר (“ספרית פועלים”) ו"ילקוט הקסמים" – סיפורים ואגדת-עם לילדים, מתורגמים ומעבודים, בלווית ציורים של צילה בינדר (“הקיבוץ המאוחד”).
1957 – מופיע תרגומו ל"רומיאו ויוליה" מאת שקספיר (“הקיבוץ המאוחד”). “הקאמרי” מעלה בתרגומו שלושה מחזות: “אני והסרג’נט” לאיירה לוין, “ירמה” ללורקה ו"רומיאו ויוליה" לשקספיר; “הבימה” – את “אנה כריסטי” לאוניל ואת “בית ברנרדה אלבה” ללורקה.
1958 – “רומנסרו צועני”, מבחר שירים מאת לורקה מופיע בתרגומו (בהוצאת “ספרית פועלים”). כן רואה-אור ספרו לילדים “הבובה זיוה”, סיפור בחרוזים המלווה בצילומיו של פטר מרום (“הקיבוץ המאוחד”). ה"קאמרי" מעלה שני מחזות בתרגומו: “אשת הסנדלר התמהונית” ללורקה ו"השדכנית העליזה" לתאודור ויילדר. נוסע לספרד, ועושה שם חצי שנה – בסלמנקה.
1959 – זוכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (השופטים: ישראל אפרת, יוחנן טברסקי וש.צ. דוידוביץ). הפרס ניתן לו בעד תרגום מחזות שקספיר (“רומיאו ויוליה” ו"ריצ’ארד השלישי"), מחזות לורקה ושיריו, ו"מעין הכבשים" ללופה דה-וגה. “הבימה” מעלה בתרגומו את “בית הבובות” לאיבסן, “הקאמרי” – את “הלילה ה-12”.
1960 – עובר לגור בחיפה. אשתו פולה נפטרת בנסיבות טרגיות.
1961 – עם ייסוד “תיאטרון חיפה” מתמנה כדרמטורג של התיאטרון וכמרכז ועדת הרפרטואר. בספטמבר מעלה התיאטרון, בתרגומו, את “אילוף הסוררת” לשקספיר. מתחתן שנית, עם דבורה (לבית סופר). נולד לו בן שלישי, יוחאי, ושנתיים לאחר מכן בן רביעי – נסים.
1964 – מופיע תרגום מחזות שקספיר בשמונה כרכים (בהוצאת “ספרית פועלים” ו"הקיבוץ המאוחד"), ובו תרגומיו ל"הנרי הרביעי", “ריצ’ארד השלישי”, “אגדת החורף”, “הלילה ה-12”, “אילוף הסוררת” ו"רומיאו ויוליה".
1962 – “נער הקסמים| לג’ון סינג' מוצג בתרגומו ב”תיאטרון חיפה".
1963 – "מופיע ספרו לילדים “פרח המדבר”, אגדה בחרוזים המלווה בציוריו של אורי אליעז (הקיבוץ המאוחד"). יוצאת מהדורה שניה של תרגומיו למחזותיו ולשיריו של לורקה.
1964 – “אמא קוראז'” לברכט מועלה ב"תיאטרון חיפה" בתרגומו.
1965 – “תיאטרון חיפה” מעלה את ריצ’ארד השלישי" לשקספיר בתרגומו.
1967 – “תיאטרון חיפה” מעלה בתרגומו של “שלוש אחיות” לצ’כוב ואת “המצוד המלכותי של השמש” לפ. שאפר. מופיעה מהדורה שניה של “ילקוט הקסמים”. מתרגם את “מסע צלב של ילדים” לב. ברכט (“תרשיש”).
מתמנה כמנהל אמנותי של ה"אוהל", זמן מה לפני סגירתו של התיאטרון, בניסיון לחלצו מקשיו.
1968 – “תיאטרון חיפה” מעלה בתרגומו את “הנרי הרביעי” לשקספיר. עובר לגור בתל-אביב.
1969 – מופיע קובץ שירי לורקה בתרגומו – “שושנה וסכין” (הוצאת “עקד”). מתגרש ועובר לגור ביפו. מופיעה מהדורה שניה של “מעיין הכבשים” ללופה דה-וגה, ו"מחזות" של לורקה (שניהם בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”).
1970 – מופיע תרגומו למחזהו של לורקה “חתונת הדמים” (הוצאת “עקד”). ב"תיאטרון חיפה" מוצג בתרגומו מחזהו של צ’כוב “השחף”.
1971 – ה"קאמרי" מעלה בתרגומו את “מדיאה” לסנקה. מופיע בתרגומו ובעיבודו לילדים “הסנדלר העני ובן-המלך” (“הקיבוץ המאוחר”).
1973 – “אנדרתא” מבחר שירים מתורגמים מבולגרית מאת סימצ’ו איסקוב מופיע בתרגומו (בהוצאת “טרקלין על יד עקד”). בשנה זו הוא נופל למשכב ומאושפז בבית-חולים.
1974 – מצבו הבריאותי משתפר מעט, והוא חוזר לביתו לזמן מה. אחר גוברת שוב המחלה והוא נפטר (ביום 9.6.1974, י"ט בסיון תשל"ד).
1977 – מופיעים כל שיריו בחמישה כרכים, הכוללים מבחר משני ספריו הקודמים וארבעה כרכי שירים שנותרו בעזבון (בהוצאת “ספרית פועלים”). כן נותרו בעזבון, ויופיעו לפי המתוכנן, שני כרכי שירים מתורגמים מספרדית ומשפות אחרות, שני כרכים של סיפורים ושירים לילדים, מקור ותרגום, וכן שני מחזות מקוריים: “החתן השמיני” ו"הנסיכה ליאור" (האחרון – מחזה לילדים).
תמונה
תמונה
… השעורים לעברית באותן השנים שלמדתי בבית-הספר היהודי שבסופיה, היו נוסכים שעמום על התלמידים. רק בשנת הסיום היתה בנו עירנות כלשהי, – כי התעתדו להיבחן, והכשלון בעברית עלול היה לגרוע מן הציון הכללי בתעודת הגמר. ואף-על-פי-כן, מכל אותה תקופה עיקר זכרונותי הם על מלקות נאמנות, שספגתי מידי המורה לעברית. התלמידים כינוהו בשם “טיקיה” (שחפת בהישפאניולית). וה"שחפת" הזאת הפילה על רצפת הכתה חללים רבים, ובפועל ממש. והיתה “השחפת” גבוהת-קומה, צנומה, צהבהבת, וכפופה מעט. עד היום לא נשתנתה דעתי עליה: אדם רע, אך יותר מזה מר-נפש. ואנו סברנו, כי אין בליבו רגש אחר זולת הרשעות, רשעות איתנה ומסקנית. בעד עדשות-משקפיו המעובות בלטו עיניו הסגלגלות להבעית.
– במה תקעת עיניך, בן-בלי-יעל זרע-די-ממזר! – חוברות על ציונות: אחד העם, ד"ר צ’לנוב… – גימגמתי באימה, כי שעת לימוד התנ"ך אינה כשרה לעיון בכגון אלה.
המורה קרב אלי ובידיו המגוידות, הארוכות הצליף על פני שתיים “מצלצלות” ובשקט אמר: “הרי לך אחד העם והרי לך ד”ר צ’לנוב!"
נער בן י"ג הייתי, אך במקרים מסויימים יכולתי עדיין להוריד דמעות, ובמקרה דנן זלגו דמעות מעיני בלי שום התאמצות. דומיית בית-קברות נשתררה בחדר.
– צא! – פקדה עלי “השחפת”. עיניו נתעגלו בחימה. הן הביטו בי טורפנית, ובלי משים נענעתי בראשי. נענוע זה היה כנראה, רב-רושם.
–אתה, חתיכה-של-דב-מבאיש, אתה מעיז לאיים עלי! – ואגב גערה בעט באחורי והיפלני ארצה.
– קום פגר! – צווח אחרי, – קח את התנ"ך!
שנאתיו ברגע זה בכל עוצמת ליבי הקטן. קמתי. הכתה נסתחררה לעיני,
והתלמידים עברו לפני ביעף של קארוסילה. אין ספק, שצדק המורה בעניין האיום שאיימתי. גם העיון בחוברות היה עבירה גלוייה, חטא המחייב עונש, ואת העונש קיבלתי בשלווה למראית עין, אך האיום, האיום הגדיש את הסאה. וה"שחפת" לא זו בלבד שרשאית להספיגני מכות-מרדות אלא שהיו הורים, שביקשו בפירוש מעם המורים להלקות את בניהם באם יסרחו.
נטלתי את התנ"ך, והמורה, שחמתו בערה עדיין, קרע את החוברות לגזרים וזרקם בפני. היתה לי זו הפעם הראשונה שראיתי את הציונות קרועה ומושלכת – על רצפת בית-הספר העברי בסופיה. התייפחתי ותוך התייפחות, שלא יכולתי לבולמה, קראתי בפרק מ"שמות":
– ו-יא-מר…א-דו-ני אל… משה…
המחזה היה, אולי, עשוי לעורר צחוק, אך איש לא צחק. התלמידים ברובם לא הבינו ממילא את פירוש המלות ולא הקשיבו אלא לגניחותי בלבד. ואני רק דבר אחד ידעתי: שונא אני את המורה, ואת העברית שלו. לא עוד יזכני במכותיו, כי עוד מעט אהיה תלמיד בגימנסיה בולגארית. ועברית לא אלמד עוד, לא אלמד לעולם. בי נשבעתי: חסל עניין העברית!
וכל זאת הנני מחזיק טובה ל"שחפת" זו על שהכניסני לראשונה בסוד הספרות העברית. באחד הכתלים של כיתתנו קבועות היו שתי תמונות. ויום אחד רצה אחד התלמידים להסיח את דעת “השחפת” מן השעור העברי בתחבולה מחוכמת. “אדוני המורה, – אמר – עד היום אין אנו יודעים של מי הן הדיוקנאות הללו?” התשובה היתה קצרה מאוד ונאמרה בכובד ראש ובחפץ-לב: “האדם הצעיר הוא חיים נחמן ביאליק. הנני חוזר: חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הגדול. גם עצמותיהם של מתים יזדעזעו לשמע השיר שלו “עיר ההריגה”. ובכן, זכרו: חיים נחמן ביאליק! והזקן הוא מנדלי-מוכר-ספרים. סופר גדול. סיפורים חשובים, סיפורים נפלאים כתב. אמיל זולא עברי!”
“יפה מאוד, – חשבתי בלבי, – ואף-על-פי-כן לא אלמד עברית ולמהלומותיך לא אסלח לעולם”.
האמנם עמדתי בנדרי? סבורני שלא. הוא לא נטע בלבי חיבה לעברית. בבואי ארצה נוכחתי לדעת כי עלי לשקוד על לימוד הלשון, עד היום הזה מתייסר אני יסורי אהבה שאין להם שחר: מה היה אילו נפגשתי עמה בהקדם, כשהלימוד לא הצריך מאמצים גדולים ביותר.
אכן, לא על נקלה הגעתי לענייני: פגישה עם שירי ח.נ.ביאליק.
ה"גוי" שבי היה מאוכזב בפגישה הראשונה. בלי ידיעת המקורות אין לך דבר זר ונוכרי יותר משיריו של משורר כביאליק. ואכן שיריו לא “התנגנו ללבי” ולא ליטפו את אזני. הרי לא הורגלתי מעודי להברה האשכנזית. אך במרוצת הימים הכרתי לדעת, כי אין “כובשים” משורר בהסתערות אחת. לא אחת הוכרחתי לחזור אל ביאליק. משלא הצלחתי “בהתקפת ראש”, ניסיתי לפרוץ בשער האחורני של המבצר, דרך “האגדות” שלו, שהובילו את “הגוי העברי” – זה ששרשיו הישראליים אבדו אי-שם בלבו של איזה סבא, – אל חדרי-החדרים של שירת המשורר.
ואולי כאן המקום להערת עקיפין: היהדות הבאלקאנית ברובה היתה יהדות עמומה, מסורתית, נאיבית, קצוצת שרשים ומתנוונת בעיקרה. הציונות הצמיחה לה כנפיים, עוררה בה געגועים על חירות מדינית, והחזירתה על חיק ישראל. הרצל נתקבל בהתלהבות בקרב העם הפשוט, שלא היה בנפשו כל מעצור להבנת מהותה של הציונית. הם ניגשו אל השאלה בפשטות בריאה, בלי תסביכים דתיים ובלי חישובים עקלקלים. במידה לא פחותה מכך סייע חינוך הדור הצעיר הבולגארי – הגויי – שהיה אמון על שאיפה לשחרור לאומי, אשר ילדי ישראל ספגוה מפי מוריהם הבולגאריים. וכשבאה הציונות, נעתקו השאיפות הללו העתקה טבעית אל מסלול הלאומיות העברית. בתקופה מאוחרת יותר חל שינוי נמרץ בהוראה ושיטותיה בבתי-הספר היהודיים בבולגאריה: העבראיזאציה. אך כל אלה שעלו ארצה ישראל לפני למעלה מעשרים שנה היו ציונים חד-צדדיים, כלומר “גויים”. באותם הימים לא הביאו העולים מסוג זה לארץ ישראל שום מטלטלים רוחניים, מלבד הברתם הספרדית, שקנתה לה בינתיים זכות בלשון העברית.
והנה ההברה הספרדית הזאת היתה לי – בין השאר – לרועץ במקרא שירי ביאליק. אלה בתוכנו שהיו בעלי זיקה לשירה מילא כריסם שירה אירופית: וורלן, רילקה, בלוק, מאיאקובסקי, פו, בודלר. והיו אמונים על מוסקאליות כיסוד מוסד בשירה. המעבר אל הקצב האשכנזי לא סיבר את האוזן ולא ערב לה. אך את האגדה יכולתי לקרוא בהברה “שלנו”. וכאן היתה ראשית התענוג. אומנם, לא זו דרך המלך שלשירתו, אך לעיני הנוכריות נפרשו שבילים מרובי-זרועות. לשוטט מאגדה למשניה, כמו לשוטט משדה רב צבעים למשנהו. האוויר כאן כחול ומבושם, העולם משובץ תשבץ של מרבדי-חן קדומים. העיניים והלב מתרוצצים בהתפעמות-גיל ילדותית. אין כאן תהומות. הארץ מנומרת נחלים ובקעות. אך מרוצתך אינה נפסקת, לפי שגשרים קטנים, גשרי זהב וכסף, בנויים להפליא נכונו לך בכל אשר תפנה. אחר כך, ברוב הימים, דמיתי כי לא ירד המשורר אל גיא-הפלאים הזה אלא כדי לנוח, לאחר שתשוקת הטיפוס בהרים זעופי-פנים של שירתו פגה מעייפות. כי, וודאי, לא אחת הגיע המשורר למקומות האימים, כי אלה שסללו לפניו דרכים ושבילים תלולים היו הנביאים, ולי – נדמה, כי ביאליק היה משורר-נביא. ובכך נוכחתי כאשר חזרתי לשיריו אחרי הנדידה הנפעמת ב"אגדותיו". המשורר נמלט אליהן כמי שבא אל המנוחה ולאחר מסע רב תלאות, ואילו אני, הקורא “הגויי” סרתי לכאן כדי ללכת מפה בעקבותיו ולהגיע עד ראש המעיין של יצירותיו. מעתה לא נתתי לבי לקצב-השורות. נמלכתי בדעתי, הלכתי לאט, הלוך וטפס, הלוך והתגבר על כל שורה מסולעת, עמוסת תיאור בשרני, תוסס, מלאת יצרים של נזיר ומכאובי ישראל של נביא. הטובים שבשיריו עם פרחי מדבר, צמחים לוהבים וקדורנים שמעטרים ארץ תלאובות, ארץ בה מצא הנביא את מולדתו האמיתית. כי ביאליק שלל את הגלות ואת כנען ראה מרחוק, אפילו כשהתגורר ברחוב ביאליק. רוח של עירנות לוהטת נסוך בשירים אלה המתנשאים כפרקי נבואה מוצקים. שׁרב מדברים הפיח ביאליק גם באותם השירים שמטבעם צריכים היו ליתן תיאור נאטוראליסטי יותר. על כן אין הקיץ שלו חום-ושרב, אלא הוא אש אוכלת. תבערה של פרחים ופירות. כל תיאור תשוקה לתיאור, המסעיר את הפרטים הקטנים ביותר, שבסופו של דבר מצטרפים הם למגילת-אש. וכל-כך רב הקיץ בשירתו, “המלהט כתנור היום”, עד כי אנוס הנך לברוח יחד עמו למרגוע של צללים, אל הצינה הכפויה, הקטיפנית, אל “הבריכה”.
ואף-על-פי-כן רוב שיריו היפים כופים עליך את המאבק. לא תגיע אל שיאיו, – לא למישוריו ולא למעמקיו – אלא בדרך הנפתולים והיסודים העליזים של המבקש לדעת את הסוד, לשתות מכל היינות. ואם עדיין לא הגעתי לכל אלה, הריני מאשים אותו, את “השחפת” שלי, את מורי לעברית אשר השהה את דרכי אל ביאליק והאריכה כמה שנים.
* מאמר זה פורסם לראשונה בדף לספרות של “על המשמר” מיום 14.7.1944 וחזר ונדפס באותו עיתון ביום 14.6.1974.
א
“שמש בדרכים”, ספר שיריו הראשון של רפאל אליעז, שהופיע (בהוצאת “יחדיו”) בסוף שנות השלושים (תרצ"ט), לא הפתיע בייחודו על רקע השירה העברית המודרנית שנכתבה באותה תקופה. פירסומם של שיריו הראשונים בשבועון “כתובים”, ומאוחר יותר בשבועון “טורים”, סמוך לשיריהם של אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן וקירבתו של אליעז אל חברי קבוצת הסופרים “יחדיו” (שנוסדה בשנת 1933), נצטרפו, כיכול, לכלל עדוּת, ששירתו לא היתה בתחילתה אלא גילוי אפיגוני של מסורת השירה הארצישראלית האימאז’יניסטית. ביטא רושם זה, למשל, א.ב. יפה במאמרו “רפאל אליעז: משורר שבא מרחוק”: “שיריו הראשונים, אלה שכונסו בספרו “שמש בדרכים” (תרצ"ט), עמדו בסימן האימאז’יניזם שהכניסו לתוך שירתנו שלונסקי, לאה גולדברג ואלתרמן, שאליעז היה תלמידם הנאמן, ובמידה ידועה אף האפיגון שלהם. ואולי משום כך נמצא האימאז’יניזם של שיריו מאותה תקופה גדוש מדי, הדימויים דשנים יתר על המידה, ולעתים אף לוקים במלאכותיות מדי…” בעיקר ניכרת לדעת א.ב. יפה השפעתו של נתן אלתרמן על שירי אליעז הראשונים: “בשירי אליעז הראשונים תמצא לפעמים הליכה עיוורת בעקבות אלתרמן, עד כדי סיגול הקצבים, הפרוסודיה, הדימויים שלו, ואפילו שימוש זהה בסימני הפיסוק.”
ואמנם, המעיין ב"שמש בדרכים" ימצא בו לא מעט שירים המגלים קירבה פרוסודית ופיגוּראטיבית לשירים של אלתרמן או של שלונסקי. שירו של אליעז “הרוח מכבה את טבעות החשמל” פותח בבית-שיר זה:
לַדְּרָכִים הַפְרוּשֹוֹת שֶל עִירִי הָעוֹמֶמֶת
יֵשׁ הַרְבֵּה אֶצְבָּעות וְכֻלָּן עֲדויּוֹת.
לוּ אַבְנֵי הַחַשְׁמַל הִתְחַבְּקוּ עִם הַשֶּׁמֶשׁ
לֹא הָיוּ טַבָּעוֹת לְרַגְלֶיךָ מֵתוֹת.
(שמש בדרכים, עמ' 15)
מבחינת התבנית הריתמית דומה שיר זה לשירו של נתן אלתרמן “הנאום” (כוכבים בחוץ עמ' 29):
אוֹלַמֵּי הַסּוּפוֹת. בַּעֲנֶנֶת רוֹעֶצֶת.
בְּרִגְעֵי הִתְפָּרְקוּת רַבֵּי קוֹל וּגְבוֹהִים.
וְחַשְׁרַת הַשְּׁמוּעוֹת וְזָרוּת הַמִּפְלֶצֶת,
הָעוֹנָה בִּנְהִימה וְנִפְנוּף כּוֹבָעִים.
(כתבים, כרך א', עמ' 29)
הדמיון הריתמי בין שני בתי-שיר אלו ניכר במשקל שהם שקולים בו (בכל טור ארבעה אנאפסטים), כמו גם בסימטריה הפנימית שבכל טור, הנוצרת על ידי חלוקתו המדוייקת באמצעות הצזוּרה לשני הֶמיסטיכים שווים:
אוּלַמֵּי הַסּוּפוֹת. / בַּעֲנֶנֶת רוֹעֶצֶת.
בְּרִגְעֵי הִתְפָּרְקוּת / רַבֵּי קוֹל וּגְבוֹהִים.
וכן:
לַדְּרָכִים הַפְרוּשֹוֹת / שֶל עִירִי הָעוֹמֶמֶת
יֵשׁ הַרְבֵּה אֶצְבָּעות / וְכֻלָּן עֲדויּוֹת.
דמיון נוסף קיים בתקבולת הסימטרית שבין החרוזים: החריזה אבאב, כאשר חרוז גברי עוקב חרוז נשי, לסירוגין. זאת ועוד: בסיומת המלעילית של החרוז הנשי מצוי ווֹקאל E המופק על-ידי שימוש בשמות מלעיליים, או על-ידי הטיית פעלים בצורה נוכחת, היוצרת רושם צלילי דומה (שמש עוממת, רועצת, מפלצת).
לכאורה, מאופין בית-השיר של אליעז בגיוון מסויים, הנוצר בטור השלישי על ידי החרוז האסונאנטי ("עוממת חורז עם “שמש”), בעוד שאלתרמן מקפיד על חרוז מלא, אלא שרושם זה איננו מדוייק, שכן אופיינית לחריזתו של אלתרמן, כידוע, דווקא החריזה האסונאנטית.
הדמיון ניכר גם בלשון הפיגוראטיבית, העשירה במטאפורות. נקודת-המוצא הפיגוראטיבית בשני בתי שיר אלו היא הנוף החיצוני (העיר, אולם האסיפות), אולם במהלך השיר מתפתחת התמונתיות בתנופה סוחפת. בולטות אצל אלתרמן בעיקר ההיפרבּולות (“אולמי הסוּפות”, “זרוּת המפלצת”), המציירות תמונות רבות-רושם, מדהימות, והיוצרות מבחינה ריטורית אפקט פאתֶטי2, וכך מעצימות את משמעותו האירונית של השיר. אצל אליעז בולט השימוש בקתאכריזה ובהיפרבּולה (“לוּ אבני החשמל התחבקו עם השמש”) מתוך מגמה ריטורית ליצור אפקט פאתטי.
ואולם, חליפות החרוז הגברי והנשי במתכונת בית סימטרי בן ארבעה טורים, אופייניים לא רק לאלתרמן, אלא, כידוע, גם לשלונסקי, ללאה גולדברג ולמשוררים אחרים בני התקופה. יתר על כן, תבנית פרוסודית זאת רווחת בשירת רוסיה כבר מימי פושקין.
גם מבחינת הלשון הפיגוראטיבית אין אלתרמן היחיד באותה תקופה המשתמש בתמונתיות דחוסה ומפתיעה. תמונות סינֶסתטיות, היפרבּולות, מיטונימיות, אוקסימורונים קתאכריזות וכו' שכיחות לא פחות גם בשיריו של שלונסקי הצעיר, כמו גם בסימבוליזם הרוסי, באימאז’ניזם או בפוּטוּריזם.
ב
האם היה אליעז “תלמידם הנאמן, ובמידה ידועה אף האפיגון” של שלונסקי, לאה גולדברג ואלתרמן, כקביעתו של א.ב. יפה? מי שאין לפניו אלא “שמש בדרכים”, כרך שיריו הראשון של אליעז, עשוי אמנם להגיע למסקנתו של יפה. אלא שאליעז לא התחיל לכתוב שירים בשנות השלושים המוקדמות, אלא עשור שנים אחד קודם לכן. בנאום שנשא אברהם שלונסקי בשנת 1955, במסיבת סופרים אשר נערכה ב"כסית" לכבוד אליעז במלאות לו 55 שנה, הוא סיפר: “היה זה לפני 23 שנים, בדירה אחת בשדרות רוטשילד, יום אחד בא אלי בחור והביא שיר בלשון הבולגארית. לא ידע עברית, נדמה לי. ניבאתי לו ימים קשים של התגיירות. אמרתי לו שיהא עליו למול את שפתו. אך תוך פרק זמן קצר הוכיח פלא של השתרשות.”3 שלונסקי לא דייק בציון התאריך. שכן, 23 שנה קודם לכן כבר נתפרסמו שני שיריו הראשונים של אליעז ב"כתובים" (“שרעפים ואש” ו"תפילתי לשמש"), אולם מדבריו משתמע שקדמה לכתיבתו העברית של אליעז כתיבה בבולגארית.
עדות מפורטת יותר ניתן למצוא במאמרו של פרופ' ולאדימיר טופינצ’ארוב “רודי עודנו חי בזכרוני” (המאמר מובא בספר זה, וראה עמ' 25 – 31), בו הוא מספר, כי אליעז החל כותב שירים כבר בהיותו בן 14. בערך בשנת 1922 פירסם כבר שירים בכתב-העת הספרותי האוונגארדי “היפֶּריון”, ונוצרו קשרי ידידות בינו ובין המשורר הבולגארי ניקולאי חרלקוב. כותב פרופ' טופינצ’ארוב: “על חרלקוב סיפר לי תמיד בהתלהבות… מפגישותיו עם המשורר זה היה שב תמיד כשהוא נושא בחיקו ספרי שירה לרוב. באמצעותו הכיר את יצירתם השירית של נאדסון, טיוּטצ’ב, בלוק וייסנין. דומני שאם נבקש למצוא את שורשי ההשפעות השיריות על יצירתו, נמצא אותם בידידותו זו עם ניקולאי חרלקוב. שיריו של משורר זה נסבו על פרברי העוני של סופיה, והיה בהם חיקוי לפואמות בפרוזה של גורקי ולשיריו של בלוק, שנחשבו מודרניים מאוד באותם ימים.”
מה היה טיבם של שירי אליעז הבולגאריים שהופיעו בדפוס? מטעמים מובנים נבצר מאתנו להשיג היום את כתב-העת “היפריון”. אולם על אופי כתיבתו בתחילת שנות העשרים אפשר לעמוד מתוך קריאת שיריו שנותרו בעזבונו, במחברת בכתב-ידו. מחברת זו מכילה שירים שנכתבו מ-1922 (ואולי אף קודם לכן, מפני שבחלק מן השירים אין ציון של תאריך כתיבתם), ועד לשנת 1934, שנתיים לאחר שנתפרסמו כבר שיריו הראשונים בעברית.
אחד השירים הראשונים במחברת הוא “אחד מאחי דובר אלי” (אוקטובר, 1922). במקור הבולגארי זהו שיר מוסיקאלי מאוד, שקוּל ומחורז בתבנית המקובלת (חריזה מסורגת, גברית ונשית, בתים בני ארבעה טורים וכו'). אני מביאו כאן בתרגום מילולי4):
אחד מאחי דובר אלי
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אַחֲרוֹן.
לִהְיות אָסִיר וָעֶבֶד.
לְפָנַי רַק אֹפֶל וְאִי-יֶדַע,
לְפָנַי תְּהוֹם וָקֶבֶר.
אֵינִי רוֹצֶה לִזְכֹּר, לָדַעַת.
לְעוֹלָם רוֹצֶה אֲנִי לִהְיוֹת שִׁכּוֹר.
הִתְנַפֵּץ לוֹ חֲלוֹמִי,
וּמְשְׁאַלְתִּי – אֲבָדוֹן שָחוֹר.
בַּדֶּרֶךְ שֶׁעָבַרְתִּי אֲנִי רוֹאֶה
אֶת יֵשׁוּ הַנִסְעָר.
בְּמַבָּט מֵיטִיב הוּא מִתְרַחֵק
עַל גֶשֶׁר שֶׁל רוּחוֹת.
אֶת תְּפִלָּתִי הָאַחֲרוֹנָה אֶשְׁלַח,
אֶת אֲחוֹתִי הַיְּקָרָה.
בִּקְרַב חֲצוֹת אֲנִי רוֹצֶה
לִכְלוֹת, מִבְּלִי רְאוֹת אֶת הַזְּרִיחָה.
כמובן, קשה להפריז ערכו האמנותי של השיר, וכל חשיבותו בכך שהוא מאפשר להכיר מקרוב את עולמו הרוחני והשירי של אליעז הצעיר, ואת ההיסטוריה הספרותית שהוא משתלב בה באותה תקופה. השיר מבטא תחושות של אין-מוצא ואכזבה, שסיבתן – משאלות טרופות וחלומות מנופצים. הוא מעלה עולם-רפאים לילי וקודר, המומחש בתמונה לא ברורה של דרך אפלה האובדת בתהום, ומביע בסיומו, תשוקת מוות.
ההתנכרות של העולם כלפי המשורר האומלל מבוטאת גם בשירים אחרים מאותה שנה. בסונטה (ללא שם) הוא מתאר טיול בעיר שכולה שתיקות ואבנים קרות, ובשיר “דומיה” (פברואר 1922) הוא כותב: "עֵינַי הַלֵּאוֹת עֲמוּסוֹת בְּקַרְנֵי-הָאוֹר הַמֻּכּוֹת וְהַחוֹלוֹת…/ מַבָּטַי גּוֹשְׁשִׁים בַּמֶּרְחָב / תָּרִים אַחַר חוֹף זָר וְרָחוֹק /
בְּלִי צַעַר וַאֲנָשִׁים עֲצוּבִים… / אֲבָל הַמֶּרְחָב מַבִּיט בִּי בְּמַבָּט זָר / בְּעֵינֵי אוֹיֵב הַחוֹתְמוֹת אֶת שְׂפָתַי. / שִׁמְשִׁי הָיְתָה לְאֹפֶל." תמונת הנווד ההולך בדרך ללא מוצא מתגוונת, מכל מקום, בשיר נוסף מאותה שנה. גם כאן הוא עובר “כְּזָר מִתַּחַת לִשְׁמֵי הַצַּעַר / בָּאוֹר הֶעָצוּב, מִתַּחַת לַשְּׁחָקִים הַשְּׁחוֹרִים,” אבל בדרך זו “יֵשׁ אוֹת שֶׁל אוֹר / הָרוֹמֵז עַל נֹחַם וְאַהֲבָה,” אבל נוחם ואהבה לא מצא גם בשנה שלאחריה. במארס 1923 הוא כותב שיר על “האביב השחור”:
בְּעֵינַי נִשְׁקָף אָבִיב עָטוּף פְּרָחִים שְׁחוֹרִים
בְּעֵינַי גּוֹוֵעַ חֲלוֹם כְּקֶרֶן-אוֹר אַחֲרוֹנָה בְּמִדְבָּר חָשׁוּךְ.
פְּסָגוֹת רְחוֹקוֹת לֹא יְפַתּוּ אֶת מַבָּטַי,
דָּבָר לֹא יְעוֹרֵר אֶת נַפְשִׁי מִתַּרְדֵמָתָהּ….
מה מקורה של ראיית-עולם קודרת זו? נראה, כי יותר משמבטאת שירתו של אליעז בתקופה זו הלך-רוח פרטי, היא מושפעת מרוח השירה הבולגארית של אותם ימים. בראש-ובראשונה ניכרת בה השפעת השירה הסימבוליסטית הבולגארית של תחילת המאה. גאו מילב (1925 – 1895), המשורר הבולגארי הנודע כותב בהקדמתו ל"אנתולוגיה של השירה הבולגארית" (שנת הופעה: 1925) על המשוררים הסימבוליסטים הבולגאריים דברים אלה: “שירתם היתה כלי-נגינה שניגן לעתים יפה, אך הוא ניגן רק על מיתר אחד לחן חדגוני אחד. נושא שירתם היה העצב, עצב האהבה הנכזבת והתקוות המבקשות לא את הגשמתן אלא את כליונן.”
ואמנם, שיריהם של משוררים סימבוליסטיים כדימצ’ו דיביליאנוב, חריסטוס סמירננסקי, איוואן חריסטוס או לילייב מבטאים אותן תחושות של חוסר-מוצא וקדרות המובעות גם, למשל, ב"ספלין" של בוֹדליר. המציאות נתפסת כגיהינום קודר, כמידבר של יאוש ואימה, והמשורר החווה את חוויותיו המיוסרות מתפלש בסבלו. אני מביא כאן חלק מן השירים בתרגום מילולי 4).
שירו של דימצ’ו דיביליאנוב, “אלגיה” מתאר אהבה נכזבת בצבעים קודרים:
בָּאֹפֶל אַתְּ נִדְחֶפֶת מִן הַזִּכָּרוֹן הֶעָיֵף
כְּתוֹעָה, חוֹלֶמֶת בַּיַּעַר הֶעָמֹק.
מֵאֲחוֹרַיִךְ אֲנִי רוֹטֵט רְטָטִים מוֹלִיכֵי שׁוֹלָל,
בְּעֶרְפִלֵּי הַלַּיְלָה – שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שְׁחוֹרוֹת…
הלילה האפל, הכנפיים השחורות, היער העמוק (והקודר, מן הסתם) יוצרים אווירה מחניקה, המתאימה להבעה המפורשת יותר של חוויית היאוש והאובדן, החותמת את השיר:
בְּתוּגָה מוּבֶסֶת נִקְבְּרוּ תִּקְווֹת וּנְעוּרִים בְּעוֹלָם אָבֵל.
בְּרֶגַע הַזִּכָּרוֹן הָאַחֲרוֹן אֲנִי כָּבֶה,
וּבֵין הָעַרְבַּיִם אֲנִי בּוֹכֶה עָלַיִךְ.
מיוסר וקדורני לא פחות ממנו חריסטוס סמירננסקי. בשירו “ליל חורף” הוא צובע את רחובות העיר בשחור, ומתאר עולם אפל ואכזר:
הַלַּיְלָה כְּקֶבֶר שָׁחוֹר וְדוֹמֵם. הָעִיר שׁוֹמֵמָה וַאֲפֵלָה.
צְעָדִים לְלֹא קוֹל אוֹבְדִים בַּחֲשֵׁכָה,
וְהַבָּתִּים נִבָּטִים בְּזַעַם
מִבַּעַד עֵינֵי זְכוּכִית צְהֻבּוֹת.
החיים נעים, כמו ב"פרחי הרע" מן ה"אידיאל" אל ה"ספלין". בעולם שבו “מושך השטן בחוטים” כדברי בּודלר, אין האדם מגיע אל החוף המואר אלא נמוג בחורבות השחורות של האופל האינסופי, כלשון שירו של איוואן חריסטוס, “סוף פסוק”:
אֵינֶנִּי רָאוּי לְהָבִיא אֶת נַפְשִׁי אֶל חוֹפְךָ הַמּוּאָר,
בָּחֳרָבוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁל הָאֹפֶל הָאֵינְסוֹפִי אֲנִי נָמוֹג…
… הַיּוֹם, בְּקִינָה זֹאת מְדַכְּאָה,
אֵינִי רוֹאֶה אֶת הֶחָזוּת הַבְּהִירָה.
ג
בצד השפעתה של שירת הסימבוליזם הבולגארי ניכרת בשיריו הבולגאריים הראשונים של אליעז גם ההשפעה של השירה הבולגארית העממית. גם על נטייה זו מעיד פרופ' טופינצ’ארוב במאמרו הנזכר: “המורה סטפאנוב אהב מאוד את השירה הבולגארית העממית-הלאומית, ושיריו היו מעין עיסוק מחקרי בפולקלור הלאומי. בהשפעתו נטה אף רוּדי אל השירה הנוסטלגית, האופיינית לפולקלור הבולגארי, שירה שנוצרה משך 500 שנות שעבוד עותמני. מובן שעניינו של רודי בנימה הלאומית שבשירת העם הבולגארית לא נעלם מעיני המורה, וזה הזמינו תמיד לדקלם בפני הכתה יצירות אלה.”
השפעה זו, מכל מקום, ניכרת יותר בתבנית שיריו מאשר בתכולתם.
מבנה השירה “מעשיה” (1923), למשל, הוא במתכונת הבלאדה העממית. הדבר ניכר, כמובן, בתבנית הסימטרית שלו המבוססת על חזרות ותקבולות רטוריות רבות (הטור הראשון והשלישי נשנים בקביעות בכל בית) וברצף הסיפורי – המוסר אגדה עתיקה, כביכול, בלשון חסכונית המבליטה את העיקר ומניעה את העלילה קדימה, עד לרגע הקריטי (בבית שלפני האחרון) בו ניתנת רשות-הדיבור לדמות הפועלת בשיר.
מעשיה
הַמַּלְכָּה הַקְּטַנָּה, הַחִוֶּרֶת
הִגִּיעָה אֶל הַחוֹף הַקָּסוּם.
הַמַּלְכָּה הַקְּטַנָּה, הַחִוֶּרֶת
עָמְדָה עַל הַחוֹף הַסָּהוּר.
הִנֵּה אַרְמוֹנוֹת הַכּוֹכָבִים
וּבָהֶם קָדְשֵׁי-קֳדָשִׁים שֶׁל שַׁיִשׁ.
הִנֵּה אַרְמוֹנוֹת הַכּוֹכָבִים
וּבָהֶם הַמֶּלֶךְ הַיְרֵחִי.
זוֹרִים הַשְׂרָפִים הַלְּבָנִים
פִּרְחֵי פְּנִינָה טְהוֹרים.
זוֹרִים הַשְׂרָפִים הַלְּבָנִים
בַּלַּיְלַה-חִיּוּכִים צְחוֹרִים.
הַמַּלְכָּה הַקְּטַנָּה, הַחִוֶּרֶת
כְבַחֲלוֹם יָדֶיהָ תּוֹשִׁיט.
הַמַּלְכָּה הַקְּטַנָּה, הַחִוֶּרֶת
מְאֹהָב לִבָּהּ הַקָּטָן.
כְּבֵדִים הַשְּׁעָרִים וּנְעוּלִים
קוֹפְאִים מוּל מַבָּטָהּ הַנִּפְחָד.
כְּבֵדִים הַשְּׁעָרִים וּנְעוּלְים
בְּכֶלֶא הַכּוֹכָבִים הַמּוּזָר.
נִרְעָד הַמַּבָּט וְכָבֶה,
כָּבוֹת גַּם הַקַּרְנַיִם.
“אֵין לִי הַמַּפְתֵּחַ הַיָּקָר”
לוֹחֲשׁוֹת בְּעֶצֶב הַשְׂפָתַים.
הַמַּלְכָּה הַקְּטַנָּה, הַחִוֶּרֶת
הִגִּיעָה אֶל הַחוֹף הַקָּסוּם.
הַמַּלְכָּה הַקְּטַנָּה, הַחִוֶּרֶת
בּוֹכָה עַל הַחוֹף הַסָּהוּר.
אבל מובן, שהאגדה המסופרת בשיר איננה אגדה עתיקה של ממש. תוך שימוש באביזרים ובתפאורה של הבאלדה העממית ממחיש אליעז את חוויות אין-המוצא, האכזבה והחלום המנופץ המבוטאות בשיריו האחרים על–ידי הבעה לירית ישירה.
ד
חוויות אלו לא הרפו ממנו גם לאחר עלייתו ארצה ועם שינוי שפת כתיבתו מבולגארית לעברית. שני שירים בעברית ללא מקבילה בולגארית מצויים במחברת שיריו. לשירים אין שם, ורק באחד מהם צוין תאריך כתיבתו (1927), אך יש לשער שגם השני נכתב בערך באותה תקופה:
סָגַרְתִּי בִּמְצוּלַת לִבִּי אֶת הָעוֹלָם
כְּנֶטֶף טַל מַכְסִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.
וּבְנַפְשִׁי עָמֹק – אֲנִי פָתַחְתִּי שָׁם
לָנֵצַח הַכָּחֹל דְּלָתַיִם.
חַיִּים וָמָוֶת, חֵפֶץ וַחֲלוֹם זָהָב
הַכֹּל לִשַׁעְשׁוּעַ וּמִקְרֶה הָפַכְתִּי.
אֶל פְּנֵי כָּל סוֹד כָּמוּס כְּיֶלֶד תָּם רָחַף
אֲנִי חִיַּכְתִּי וְשָׂמַחְתִּי.
בְּהִתְפָּרֵץ עָלַי כְּקֶצֶף הַמִּשְׁבָּר,
הָרוּחַ הַקָּרָה שֶׁל כָּל מַכְאוֹב וְצַעַר,
אֲנִי עוֹמֵד רֵיקָן כְּפֶסֶל בַּמִּדְבָּר
וְלַדּוֹרוֹת קוֹרֵא בְּלִי סַעַר:
כִּי כָּל סוּפָה הִיא הֵד שֶׁל צַהֲלַת הָאֵל,
בְּכָל פְּגִישָׁה פְּרִישָׁה וָשֶׁקֶר.
בְּכָל שִׂנְאָה5 שְׁחוֹרָה יֵשׁ אַהֲבַת גּוֹאֵל,
וְכָל שַׁלְוָה מְתוּקָה – עִנּוּי הִיא לְאֵין חֵקֶר.
אָנֹכִי הָאַסִּיר בְּכֶלֶא הַתֵּבֵל,
אֶת הָעוֹלָם בַּלֵּב בְּדֵרָאוֹן זָרַעְתִּי.
רוֹדֵף וּמְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי כָּל יוֹם וָלֵיל,
אֶת עֵקֶב הַנִּסְתָּר שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.
השפעתה של השירה הסימבוליסטית ניכרת כאן בראש-ובראשונה בהטעמת הערך והרלוואנטיות של תפיסת-העולם מבעד לעיניו של המשורר. שורשיו של העולם הנראה מצויים בעולם שמעבר לו, והקשר הנסתר בין שני העולמות נחשף על ידי המשורר או הילד התם. אולם בעוד ששני בתי-השיר הראשונים רומזים על קיומו של עולם אידיאלי מעבר לעולם הריאלי, מבטאים בתי השיר האחרים פקפוק בראייה אופטימית זו: כל פגישה היא פרידה ושקר, כל שלווה – עינוי, העולם סוגר ככלא, והנסתר – איננו מתגלה.
אם מבחינה תימאטית עומד השיר בסימן השפעתה של שירת בודלר, הנעה גם היא מן ה"אידיאל" ל"ספלין", מזכירות בו כמה מטאפורות את הסימבוליזם הרוסי. ה"נצח הכחול" למשל, מזכיר צירופים דומים אצל ייסנין (אושר כחול; קול שעטה כחול של רגלי הסוסים). בעתיד יופיע צבע זה בשיריו המאוחרים של אליעז לעיתים קרובות. הדימוי החוזר של הרוח והסופה מגלה קירבה מסויימת לשירים של בלוק, בו מסמלת רוח הסער את המהפכה, הנתפסת ע"י בלוק כאירוע המשנה “את כל הדברים”, (כדבריו במאמרו “האינטלגנציה והמהפכה”).
משמעיים במיוחד המבנה הריתמי החמור של השיר והחריזה העקבית של חרוזים גבריים ונשיים מסורגים. אפילו בשני ספרי שיריו של שלונסקי, שהופיעו באותה שנה (“בגלגל” ו"לאבא אמא"), אין הקפדה חמורה כל-כך על מבנה הבית בן ארבעת הטורים המחורזים כבשיר זה. אגב, אלתרמן היה באותו זמן עדיין חניך הגמנסיה הרצליה, ואת שירו הבוגר הראשון, “בשטף עיר”, פירסם רק ארבע שנים מאוחר יותר, ב"כתובים".
שיר עברי שני שנכתב באותה שנה משוכלל פחות מבחינה פרוסודית (“במרום” חורז בו עם “ודום”), אך הוא מגלה התפתחות מסויימת בראיית העולם של המשורר:
נֻתְּקוּ קוּרֵי הַפָּז
בִּזְרֹם יְדֵי שׁוֹדֵד.
לַשָּׁוְא לִבִּי, לַשָּׁוְא6
תִּבְכֶּה גַּלְמוּד, בּוֹדֵד.
לָעַד הַכֹּל כְּבָר טָס
הַרְחֵק, כְּעֵין שִׂמְחָה
קְצָרָה וּמוּזָרָה,
לַשָּׁוְא הוּא יְגוֹנְךָ.
אַךְ הִנֵּה הַחַמָּה
צוֹחֶקֶת בַּמָּרוֹם.
וּמָה אִם גַּם אַתָּה
תִּצְחַק, חִוֵּר וָדֹם.
שתי שורותיו האחרונות של השיר מבטאות אופטימיות מסוייגת, שמקורה בהיפתחות אל העולם. לעומת שיריו המוקדמים, בהם מסתגר המשורר ב"כלא האני", משפיעה עליו “החמה הצוחקת במרום” את השפעתה המבורכת.
האם נובעת תמורה זו מפגישתו עם “ארץ כנען” האכזוטית ושטופת האור (כפי שהיא מתוארת בשיריו המאוחרים)? אכן, השמש, האור והשרב ימלאו בעתיד את שירי אליעז, אם כי לא תמיד תהיה נודעת להם אותה משמעות כבשיר זה.
ה.
“אסרתי במצולת לבי את העולם” הוא, מכל מקום, נוסח מוקדם של אחד משני שיריו העבריים הראשונים של אליעז, שהופיעו חמש שנים לאחר מכן: “שרעפים ואש”. הנוסח המאוחר מחולל בשיר שינויים מרחיקי-לכת, הן מבחינת ההעמדה הפיגוראטיבית, הן מבחינה תימאטית.
משקלו של הנוסח המאוחר נותר כשהיה – הקסאמטר יאמבי, אולם לפי המקובל בשירת התקופה – ובעיקר בשירתו של שלונסקי – נחלק הטור לשניים, במקום שבו חוצה אותו הצזורה וכל הֶמיסטיך מופיע עתה כטור עצמאי. גם החריזה המסורתית המסורגת נשתנתה, ועתה חורזים הטור הראשון עם הטור הרביעי, בעוד ששני הטורים האחרים (ב' וג') אינם חורזים תמיד.
שינוי מכריע יותר חל בתמונתיותו של השיר, שנעשתה עתה גדושה יותר. המטאפורות מעמתות תמונות כעורות עם מראות עדינים, ברוח האסכולה האימאז’ניסטית:
הַמִּשְׁבָּרִים כְּעֵדֶר זְאֵבִים
יִגְלְשׁוּ עָלַי
וּצְהֻבִּים מֵרָעָב
יִתְרוֹסְסוּ בַּלַּהַב
שֶׁל מִצְחִי הֶעָקֹם
אֲשֶׁר לְקָדְקֳדִי.
מטאפורות אלו מנוגדות למטאפורה המעודנת שבתחילת השיר:
בְּיַרְכְּתֵי נַפְשִׁי
פָתַחְתִּי אֲשְׁנַבִּים
לַנֵצַח הַכָּחֹל
שֶׁבְּקִרְבִּי נִרְדָּם.
אולם עיקר השינוי חל במישור התימאטי: בעוד שבנוסח המוקדם נחתם השיר בנימת יאוש, שמקורה – הטלת הספק בקיומו של עולם נסתר מעבר לעולם הנגלה, הרי כאן, כנראה בהשפעת בלוק, מתואר המשורר כמין נביא שראשו בוער ב"שרעפים ואש", היורד אל הבלי, הוא ה"עולם שמעבר", ודולה ממנו “את פניני היש”.
גם “תפילתי לשמש” שהופיע יחד עם “שרעפים ואש” בגליון “כתובים” מערב פסח תרצ"ב, מהווה מעין המשך לשיר העברי המוקדם (“נותקו קורי הפז”) שבמחברת שיריו של אליעז.
ההמשכיות ניכרת בסיטואציה המרכזית המשותפת לשניהם: המשורר המבקש ניחומים מן השמש – השוקעת, בשיר המאוחר, והזורחת בשיר המוקדם. אלא שהתמורה המתחוללת בנפשו שונה בשני השירים: בעוד שבשיר המוקדם רומזת החמה על תוחלת ונוחם, הרי שבשיר המאוחר הוא נותר שקוע ב"ביצת-הימים" עם כל “חטאיו שדהו”. הרי זה המצב המוּכר מן השירה הסימבוליסטית בכלל, ומשיריו הבולגאריים הראשונים של אליעז בפרט: אין מוצא ונחמה למשורר ה"קבצן בין ארץ שמים". עם זאת, ניכרת בתמונתיות “הכעורה” של השיר השפעת האסכולה הפוטוריסטית:
שֶׁמֶשׁ וַתִּיקָה…
… אֶת רֹק זְהָבֵך שָׁכַחְתְּ!
בִּצַּת הַיָּמִים אָלֹק
בִּלְשׁוֹנִי הָאֲרוּרָה.
מה שמעלה על הדעת, כמובן, תמונות דומות בשיריו של שלונסקי, כגון:
גְּנִיחָה אַחֲרוֹנָה כִּגְנִיחָה שֶׁל מֻכֵּה שַׁחֶפֶת אֲמוּלָה
גָּנְחָה הַשְּׁקִיעָה וְכָחָה.
(סתם, שירים, כרך א', עמ' 26).
יש לשער שאליעז התוודע לשירה הפוטוריסטית ללא תיווכה של שירת שלונסקי, אולם לקוראים של אותה תקופה, ולקוראים היום, נראית ההשפעה הישירה ודאית.
השקפה זו שביטא אותה, כאמור, א.ב. יפה, אין לה עוד כמדומה אחיזה, שכן כפי שניתן להיווכח מתוך סקירה זו של שירי אליעז הראשונים, בא המשורר מאסכולה שירית שעליה חלו השפעות הדומות להשפעות שפעלו בשירה הארצישראלית של אותה תקופה. מסורת הסימבוליזם הצרפתי מכאן והרוסי מכאן יצרו בבולגאריה של ראשית המאה ובארץ-ישראל של שנות העשרים והשלושים אסכולות שיריות הפועלות במסגרת הנחות פואטיות דומות. איתרע מזלו של אליעז והוא החל מפרסם את שיריו בתקופה מאוחרת, לאחר שנתבססה בארץ מסורת השירה הסימבוליסטית, וכך נראה בעיני רבים, שלא בצדק, כאפיגון של משוררי התקופה המרכזיים.
ו.
ייחודה של שירתו לא הובן מבחינה נוספת. גם כאשר “הכירו” המבקרים בעברו, כמשורר הכותב בולגארית, לא ידעו להעריך נכונה את המסורת השירית שפעל בתחומיה קודם שהחל כותב עברית.
כותב, למשל, ישראל זמורה: “הוא בא ארצה משורר מובהק, משורר עברי בכוח, אבל עדיין משורר בולגארי בפועל (הוא פרסם תחילה שירים בבולגארית), ואם כי שמר על הבלקניות בדמו עד יומו האחרון, קנה את העברית ואת העבריות”.7
כראייה לדבריו מביא זמורה את שורות השיר הראשונות של “בלדה בלקנית”:
קַדְמוֹנִים מִנִּי דָּם יַעֲרוֹת הַבַּלְקָן
וְאִוְשַׁת אִילָנָיו קַדְמוֹנִית מִנִּי זֶמֶר.
שָׁם זָרְחָה יַלְדוּתִי
שְׁאָגָה וּפוֹאֶמָה
כְּיָרֵחַ שִׁכּוֹר שֶׁפָּרַץ מֵעָנָן.
אמנם ב"בלדה בלקנית" מופיעות דמויות מן השירה העממית הבולגארית (שלוש “סמודיבות”, בנות-יער, המנהלות ביניהן שיחה לה מקשיב המשורר, המתואר כ"סומא פקוח עין"). אולם עניינה של היצירה הוא למעשה היסטורי-לאומי: סיפור מלחמתם של הבולגארים המורדים בשלטון התורכי. מבחינה זו משתלבת היצירה במסורת השירה הבולגארית הלאומית של סוף המאה הקודמת, מסורת שבתחומיה פעלו משוררים כגאורגי סטויקוב, חריסטו בוטב או ראחב סלאוויקוב. בלדה זאת מגלה, מכל מקום, את זיקתה של שירת אליעז לתימאטיקה החברתית-לאומית: זיקה, שנתממשה בשיריו העבריים בתחומי ההוויה החברתית של ארץ-ישראל של שנות השלושים. וכך אפשר למצוא בין שירים אלה (שחלקם לא כונסו ב"שמש בדרכים") יצירות כגון “הפרולטריון”, “חיים ארלוזורוב”, קארל ליבקנכט" או “רעבנו לעפר מולדת וכלילה”.
ושוב, גם “באלה הימים” (שהופיע ב-1933) צמוד אברהם שלונסקי למאורעות התקופה (מאורעות תרפ"ט), אולם הקירבה בין שני המשוררים מבחינָת זיקתה של שירתם לאירועים פוליטיים וחברתיים איננה נובעת מהשפעתה של שירת שלונסקי על שירת אליעז, אלא מהקבלה שמקורה במסורת שירית דומה.
עם זאת, דומה ששיריו החברתיים של אליעז מתקופה זו קובעים לעצמם ייחוד על רקע שירת התקופה מבחינת התימאטיקה הסוציאליסטית המפורשת שבהם. שירו “הפרולטריון” נקרא היום כמעט כשיר תעמולה קומוניסטי:
בְּנִיד חָזִי הָרָגוּם
זָרוּעַ הַמָּחָר
כְּשֶׁמֶשׁ שֶׁנִּלּוֹשָׁה
בְּאַרְגָּמָן וְכֹחַ.
אֲנִי אָבוֹא לִפְתֹחַ
מֵאָה שַׁעֲרֵי פְּלָדָה:
יָדִי הַמִצֻלָּקָה
מָרְדָה!
גם שירים אחרים, כגון “חיים ארלוזורוב”, (שנכתב בעקבות הירצחו של המנהיג), מביעים השקפה פוליטית דומה:
אֶת הַגַּל הָאָדֹם אֶל גַּלְגַל הַחֲלוֹם תְּרַסֵּן וְתִּרְתֹּם
זוֹ הַיָּד הַשּׂוֹנֵאת וְאוֹהֶבֶת מְאֹד. זוֹ הַיָּד הַמּוֹרֶדֶת.
מיזוג זה של עקרונות הפואטיקה הסימבוליסטית עם השקפה פוליטית קומוניסטית (“מתקדמת”, לפי המינוח של אותה תקופה), אופייני למשוררים כבלוק או כייסנין, כמו גם למשוררי שנות העשרים בבולגאריה כגאו מילב, למשל, (שנרצח על ידי המשטר הפאשיסטי ב-1925 בעוון פעילותו המהפכנית). ואמנם, אליעז ממשיך לאחוז בהשקפות שיריות וחברתיות שאימץ לעצמו קודם עלייתו ארצה. עם זאת, נוספה כאן גם האמונה בציונות ובבניין הארץ. במחזור השירים המאוחר “תחנה אחרונה” בעל האופי האיגרוני, הוא מביא מכתב שנשלח אליו, כביכול, על ידי ידידו ועמיתו-למאבק ולאדימיר (הוא ולאדימיר טופינצ’ארוב), בו כותב חבר-ילדותו:
תְנוּעָתֵנוּ הוֹלֶכֶת, תְּנוּעָתֵנוּ גוֹבֶרֶת,
לֹא יְכַבּוּהָּ דְּמֵי בַּחוּרֵינוּ הַשְּׁפוּכִים…
… הָעָם אוֹהֵב, הָעָם אוֹהֵב אוֹתָנוּ –
וְזֶה אוּלַי יוֹתֵר מִכָּל תַּגְמוּל וְנִצָּחוֹן
ועל כך הוא עונה לו:
אֵיכָה הָפַךְ צָפוֹן לְצֵל חֲלוֹם,
וְאֶת לִבִּי רָתַמְתִּי לַשְּׁמָמָה?
מַה קֶצֶב, מַה נִגּוּן בָּם אֲשָׂרֵךְ רַגְלַי
אֲשֶׁר בָּגְדוּ בְּקֶצֶב שִׁירָתֵנוּ הַתַּמָּה?
ההסבר הניתן בסוף הפואמה הוא ההסבר הציוני המקובל:
אַךְ מִי, נָא אֱמֹר לִי, וָלִדימִיר יָקָר, מִי יַבְחִין בִּפְרָעוֹת מִקְהַלְתּוֹ
שֶׁל עוֹלָם
שְׁאָגָה אֲיֻמָּה וּשְׁקֵטָה שֶׁנּוֹשֵׂא עָם נוֹדֵד
מִנִּי אֵם הַדְּרָכִים
אֱלֵי אֵם הַדְּבָרִים הַחוֹרֶגֶת…
… וָאֵלֵךְ גַּם אֲנִי אַחֲרָיו,
עַד הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ,
אֶל הָעִיר הַמֵּינֶקֶת עוֹלָם וּמְלֹאוֹ
בְּעָצְבָּהּ הַכָּחֹל וְשָׁקוּף.
עיר זו היא כמובן ירושלים. ובסיום השיר פונה המשורר את העיר המסמלת את מולדתו החדשה-ישנה:
יְרוּשָׂלַיִם שֶׁלִּי,
נָא קַבְּלִינִי כְיֶלֶד חוֹטֵא
וְאֶבְלַע תּוּגָתֵךִ הַגְּדוֹלָה בְּגוּפִי הַקָּטָן.
ז.
שירה הגותית ברוח הסימבוליזם, שירה לאומית ושירה פוליטית-אקטואלית – אלה הם עיקר המוטיבים בספר שיריו הראשון של אליעז, “שמש בדרכים”. אולם ההבחנה ביניהם איננה תמיד ברורה בתכלית.
השיר הפותח את הקובץ “בשביל האבוד” נראה בקריאה ראשונה כשיר ציוני מובהק. הוא מבטא את משאלתם של החלוצים להיאחז באדמת ארץ-ישראל ולמצוא בה מקלט מפני רדיפות ונוחם מעלבונות הגלות:
מָה אָהַבְנוּ אוֹתָךְ, חֲגוּרַת הַשְּׁבִילִים,
בָּךְ שְׁבִילֵנוּ אָבַד,
כִּי לְאָן עוֹד נֵלֵכָה…
ובהמשך:
… אִם הָפַכְנוּ לְשִׁיר הַכִּסּוּף שֶׁבַּדָּם הָרָעֵב,
הֵן לְמַעַן הַחֲרֵשׁ הָעֶלְבּוֹן
בְּנַפְשֵׁךְ הַקַּשֶּׁבֶת.8
אולם, אפשר למצוא בשיר גם משמעות נוספת, כללית יותר, אם נפרש כמה מן המראות שבו כסמלים המבטאים משמעות נרחבת יותר מזו המיוצגת בהקשר התיאורי הנתון. למשל, הדימוי החותם את השיר:
וְלִבֵּנוּ מֻרְכָּן
אֶל לִבֵּךְ, –
בְּצֶמַח צָמֵא אֶל הַנַּחַל
מופיע גם בשירים אחרים, למשל, בשיר “אל העצים”9;
אִם כֹּה הִשְׁפַּלְתֶּם הַזְּרוֹעוֹת לַמַּיִם
וְגִזְעֵיכֶם כְּעֵין גּוּפוֹת נֶאֱנָקִים
אֵין זֶה כִּי אִם מֵעִיק הַשֶּׁקֶט בַּשָּׁמַיִם
כִּי הַשָּׁמַיִם
הַשָּׁמַיִם כֹּה רֵיקִים.
או בציור מטאפורי ב"עצים לאחר השקיעה": 10
הָעֵצִים שֶׁטָּבְלוּ רַגְלֵיהֶם הַלְּבָנוֹת
בַּנָּהָר הָכָּחֹל שֶׁל הָעֶרֶב
מַרְכִּינִים רֹאשׁ אֶל רֹאשׁ לְהַמְתִּיק אֵיזֶה סוֹד
עֲיֵפִים, עֲיֵפִים מִן הַדֶּרֶךְ.
בשני השירים מתוארת תנועתם של העצים אל האדמה, תנועה המבטאת חיפוש אחר משמעות או בקשת ויטאליות. כך בשיר “אל העצים”:
עַל כֵּן לָאֲדָמָה אַתֶּם רוֹצִים לָגֶשֶׁת
כְּשָׁרָשִׁים לִינוֹק הַמְּרִי שֶׁבְּתוֹכָהּ
ובשיר “עצים לאחר שקיעה”:
מַה כָּבְדוּ וְאָפְלוּ רַעֲמוֹת עַנְפֵיהֶם
מֵחֶפְצָם לְלַטֵּף אֶת הָרֶגֶב.
אולם בשני השירים אין המגע מתאפשר. ב"אל העצים" דוחה האדמה ב"לחשים" את הצמרות, ו"היא נשארת רחוקה", ואילו בשיר השני לא מתוארת הגשמת המשאלה, שכן ברור שאינה עשויה להתגשם.
אם לשוב אל השיר “בשביל האבוד”, הרי אפשר לפרשו גם במשמעות כללית יותר, כמבטא את המשאלה, המוּכרת מתוך שירים סימבוליסטיים אחרים, להגיע אל משמעות הקיום הנסתרת. והרי הארץ איננה מתוארת כאן בצורה המקובלת אלא בדרך המקנה לה תכונות נעלות (במובן הסימבוליסטי): “עולמך הוא רק צליל”, “שיחתך שכולת המלים”, כמעט כמו המוסיקה לפי תפיסתו של ורלן.
העיון ב"בשביל האבוד" מגלה איפוא, כי מעבר למשמעות המסתברת מתוך אמירותיו המפורשות ותיאוריו המוחשיים של השיר, מצוייה משמעות נוספת המתגלה בלשון סמלים, לשון מראות המצוייה במצע הנסתר של שירים רבים. כפל משמעות זה חוזר גם בשיר הבא בקובץ, “הרוח על סף הבית”.11 שוב לפנינו שיר ציוני:
… זֶה אַתָּה שֶׁדָפַקְתָּ בַּדֶּלֶת לְפֶתַע
כִּי אָהַבְתָּ אֶת כְּנַעַן…
או:
אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָאוֹר וְלַכֹּחַ
הַדְלֵק אֶת הַדָּם הַזּוֹעֵק לְשַׁלְהֶבֶת
אולם משמעותו של השיר מצטרפת כאן בהקשר המטאפורי יותר מאשר בהקשר האמירתי:
זְכֹר אֶת הַלַיְלָה הַזֶּה הָאָרֹךְ,
שֶׁהִשִּׁיר כּוֹכָבָיו עִם הַגֶּשֶׁם
וּמָחָה בִּכְנָפוֹ הַשְׁחוֹרָה אֶת הָרֹךְ
שֶׁל הָעֶצֶב הַצַּץ עַל הַדֶּשֶׁא.
לעומת הלילה, המייצג את הגלות, מסומלות הגאולה והחירות על-ידי האור, ואילו הרוח והסופה – מסמנות את המהפכה (הציונית). הלילה והעיוורון, הדרך והשביל, האור והשמש, האדמה והשדות הרוח והסופה, המים והגשם, הם סמלים החוזרים לעתים קרובות בשירי “שמש בדרכים”, והקריאה בהם מתעשרת אם מבינים אותם כסמלים ברוח הסימבוליזם, היינו כתמונות מוחשיות המייצגות משמעות מופשטת, החוזרת ונשנית בשירים רבים, ולא רק כמייצגים אובייקטים מוחשיים. השיר “שיר” אינו מתאר כלל אוויר או תחושות של המשורר, אלא רק מונה בקצרה כמה עובדות:
הָיָה הַחֹרֶף מְמֻשָׁךְ.
הַחַלּוֹנוֹת פָרְחוּ בָּקֶרַח.
אֲנִי חִכִּיתִי לָאִשָּׁה
אֲשֶׁר אָבְדָה בַּדֶרֶךְ.
החורף, הקרח והדרך, שאינה מביאה את ההולכים בה אל מטרתם – כל אלה סמלים המבטאים בספר דרך קבע תחושות של בדידות, נכר ואכזבה. הופעתם בבית הראשון של השירה דיה – למי שמוּדע למשמעותם – כדי למסור בתמציתיות את האווירה ואת הרגשתו המיוסרת של האוהב המצפה לאשה בחדרו לשוא.
אי אפשר גם לטעות באווירה הנוצרת בשיר “פגישה עם ירושלים” לאחר קריאת שורותיו הראשונות: “גולש הערב / על גני הפלדה של העיר.” ואמנם מייד מתאר המשורר את תחושתו ברוח דומה: “כיום צום נסגר הלב.” החושך, הלילה, העיוורון, הקרח, הקור – כל אלה סמלים מורבידיים המנוגדים לסמלי השמש, החום, האור, המים, הגשם והרוח, המבטאים משמעות ויטאלית. לעומת זאת, האדמה והדרכים (או השדות והשבילים) אינם בעלי משמעות אחת. הדרך עשוייה להוביל אל מטרה נחפצת, כמו גם הסתיים במבוי סתום. האדמה קרובה אל סודות ההוויה אך היא עלול להיפתח כתהום. מכל מקום אוקסימורון כ"שלג שחור" עשוי שלא להיראות פראדוכּסלי כלל בשירתו של אליעז, שכן שני מרכיביו שייכים לאותם משפחת סמלים.
ח.
המיפגש עם הארץ מכאן, והגעגועים והזכרונות לנופיה ולאנשיה של בולגאריה מכאן, אלה שתי חוויות עיקריות המטביעות את רישומן על חלק גדול משיריו של אליעז ב"שמש בדרכים". היחס אל הנוף הארצישראלי המתקיים כאן מועבר לעתים קרובות בעד לפריזמה של הדימוי הספרותי המסוגנן-האוריינטלי, המרחיק את הדובר מן הנוף הקונקרטי ומשווה לתיאורים אופי אכזוטי מובהק. ארץ-ישראל, למשל, מכונה בעקיבות בשם “כנען”, והציורים הפיוטיים המשמשים את הדובר לתיאורה בשירי הקובץ לקוחים מאוצר הדימויים הספרותיים המזרחיים. בעלי המטען הקישוטי הרב. כך מתואר, למשל, הכרמל בדמות גמל הלוחך את הערב או לועס את העב הנודד:
אָז נִדְמֶה כִּי הָהָר מִתְרוֹמֵם עַל סְלָעָיו,
אַךְ דַּבֶּשֶׁת כְּבֵדָה כַּחֲלוֹם הָעֹפֶרֶת
מַכְנִיעָה אֶת גּוּפוֹ לְלַחֵךְ אֶת הָעֶרֶב
הַיּוֹרֵד עַל מִצְחוֹ כְּתָלוּי עַל כּוֹכָב.
(על הכרמל)
הארץ מתוארת במונחים מיתיים, המדגישים את נצחיותה של שממתה, את אי-השתנותה על רקע הזמן החולף, ושוב נעשה הדבר באמצעות ציורי המדבר המזרחיים:
הַדּוֹרוֹת כָּאן עָבְרוּ כְּאָרחוֹת הַגְּמָלִים.
הֵם נָשְׂאוּ עַל גַּבָּם אֳפָקִים וְשָׁמַיִם.
וְשִׁירָם הַצָּמֵא כְּשַׁרְשֶׁרֶת צְלִילִים
שֶׁבִּקְּשׁוּ בַּשָּׁרָב אֶת אָזְנָם שֶׁל הַמַּיִם.
(שדות בית שאן אל האדם)
שוב ושוב מוטעם אורה של השמש, אור עז, אלים, צורב ומתיך את החלום המקפיא של הנכר, או מסמא כל-כך עד שהוא הופך לעוורון ולאופל: 12
הוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי, כַּלָּתִי הָעִוֶּרֶת.
(אל השמש)
היחס המתקיים בין המשורר לבין ארץ כנען המדברית, המזרחית, צרובת-השמש, כרוך כמובן ביחסו אל בולגאריה, ארץ הודתו וגידולו. במחזור “תחנה אחרונה” מועמדת מול האידיאל הסוציאליסטי, מול המאבק על החירות הלאומית והשחרור משעבוד מעמדי בבולגאריה – המלחמה על הקמת הבית הלאומי בארץ, כמובן – מבלי להעלים את הקשיים הכרוכים בכינונו של בית זה, המשמש תחנה אחרונה הן לעם היהודי הסובל בגלות, הן למשורר המתגייס למאבק זה, הכרוך גם בהגשמת האידיאלים החברתיים עליהם נלחם שם:
הַיּוֹם פֹה הַכֹּל עוֹמֵד מִנֶּגֶד:
הַפִּגְיוֹן.
הַמִּדְבָּר.
הַיָּגוֹן.
וְאִתָּנוּ הֵן רַק הַחֲלוֹם
וְהַיָּד הַשּׁוֹאֶגֶת:
שָׁלוֹם!
ובהיותו שותף למפעל הציוני, חל גם מהפך אישי במשורר: הוא מתבגר וחוזר בתשובה:
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי,
נָא קַבְּלִינִי כְּיֶלֶד חוֹטֵא
וְאֶבְלַע תּוּגָתֵךְ הַגְּדוֹלָה בְּגוּפִי הַקָּטָן,
וּבְחֵיקֵךְ אֶתְבַּגֵּר.
מוֹרַשְׁתֵּךְ בְּדָמִי – כְּפִגְיוֹן בֶּחָזֵה.
וְאֶזְחַל אֵל אָפְלֵךְ הַזָּהֹב,
אֲגַשֵּׁשׁ אֶת בִּטְנֵךְ הָרְטוּשָׁה,
וְאִם יַקְדִימֵנִי הַקֵּץ בְּחֵיקֵךְ –
אֶת מוֹתִי אֲבָרֵךְ.
ט.
שבע השנים שחלפו למן הופעת “שמש בדרכים” ועד פרסום הקובץ השני, “אהבה במדבר”, היו משופעות אירועים היסטורים הרי-גורל הן בארץ והן באירופה (מלחמת העולם השניה וחורבן יהדות אירופה שם, המאבק על כינון הבית הלאומי כאן), ואף-על-פי-כן מפורשת פחות עמדת המעורבות הפוליטית והחברתית ב"אהבה במדבר" מאשר בספר הראשון. נוף הארץ ואנשיה והאירועים המסעירים של התקופה, מתוארים בשירי “אהבה במדבר” על דרך ההכללה הציורית רחבת-המשמעות והאינטניסיבית, המבליעה את האקטואלי והקונקרטי ויוצרת עמדת-ריחוק, שהיא לעתים סמלנית, לעיתים אלגורית.
כך, למשל, לא תובן לאשורה הפואמה רחבת-ההיקף “שיר הסערה”, החותמת את הקובץ, אלא על-דרך פרשנות אלגורית. הציור המרכזי כאן, הסערה, משמעותו היא המהפכה, וביתר-דיוק – המהפכה הסוציאליסטית. פירוש זה אפשר להסמיכו, כמדומה, לא רק על ציורים מטאפוריים כגון:
וַאֲנִי לְרַגְלַיִךְ אֶשַּׁק,
וְלַטַּל הָאָדֹם הַנּוֹטֵף מִבְּהוֹנַיִךְ,
או:
רֹאשֵׁךְ עָדוּי אַרְגָּמָן וְשַׁלֶּכֶת
פָּנַיִךְ אוֹרוּ כִּי דִּגְלֵךְ גַּאֲוָה.
שהרי משמעויות האודם והארגמן, בשורות אלו מתקשרות בדרך קונוטאטיבית לעונת-השנה (הסתיו) ולשלכת, מתקנות רושם זה, מכל מקום, השורות הבאות:
דוֹרוֹת אֲבוֹתַי חָלָמוּ, וְנֵצַח רֻמּוּ,
וְשָׁפְלוּ עֲשׁוּקִים עַד עָפָר.
לֹא הִשְׁקִית בְּשָׂרָם זְרִיחוֹת-דָּמִים,
וְזִמְרַת מַכְאוֹבִים לֹא הִשְׁכִּירָה אָזְנָם.
שכן, מה לכאורה לסערה ולענותם והשפלתם של “דורות עשוקים”?
אבל המשמעות האלגורית של הסערה מתבססת רב-יתר בפרקים ג' וד' של הפואמה. הפרק השלישי, בעל האופי הסיפורי, מעלה זכרונות ילדות,
על “קוסמת אחת ‘סערה’, / שמושלת בלב מרחקים”, אשר הילד-המשורר מספר עליה לחבריו הילדים כעל “אגדה נפלאה”, ובתום סיפורו באה “דומיה של אחוה על פניהם, / וילכו איש-איש למחילת חלומו / לבקש את דמותך”. ואילו בפרק הרביעי מובאים דברי הסערה למשורר, הנפרד מארץ ילדותו ובא אל חוף הדקלים והחולות הצהובים:
אִם אֶל הַחוֹף הַהוּא תַּגִּיעַ,
לְסִירָתְךָ פְּצוּעַת חַרְטֹם וְצֶלַע –
אַל נָא מָנוֹחַ!
* * *
כִּי עוֹד אָבוֹא.
בְּרַעַם נְשִׁיקָה אֶפְקַח עֵינֶיךָ
הַצּוֹפִיּוֹת לִתְהוֹמָיו שֶׁל לֵיל אֶחָד-יָחִיד.
הסערה מחוללת תמורה כוללת במשורר ובסובב אותו:
הִנֵּה רוּחוֹת תּוֹלְשִׁים אֶת שְׂעָרִי,
וְשֶׁלֶג הַשָּׁנִים נוֹשֵׁר,
וּמְצִלְתַיִם מַקִּישׁוֹת בְּתוֹךְ טִיסַת הַיַּעַר הַסְּחַרְחָר.
אַדִּיר צְחוֹקוֹ כְּנֶפֶץ הַמַּתֶּכֶת.
וְאִילָנוֹת קְדוּמִים עוֹקְרִים עָצְבָּם מִשֹּׁרֶשׁ.
* * *
הִנֵּה יָעוּף בֵּיתִי אֱלֵי הָרִים
וְיִתְנַפֵּץ אֱלֵי סְלָעִים…
חוּסִי עַל עֵינַי!
הוֹתִירִינִי בְּעַיִן אַחַת לְבַדָּה
לְמַעַן אֶרְאֵךְ נִשִׂגָּבָה מִתַּרְמִית וְזָהָב!
גם שירים אחרים רומזים על מאורעות היסטוריים מכריעים. לפי שתי שורותיו הראשונות עשוי להתפרש השיר “ליל חורף” כתגובה על חורבן יהדות אירופה:
הַסִּיקִי כִּירַיִם, בִּתִּי, כִּי צִנָּה בָּעוֹלָם.
מְנוֹרוֹת הַעֲלִי-נָא כִּי אֹפֶל בַּפֶּתַח.
ובדומה לו, אף השיר “ידים אפלות” הוא בעל זיקה היסטורית מפורשת:
הֵן יְדַעְתֶּן: מַגַּע צִנַּת זְמַנִּים עָלַי
וִגֹבַהּ הַלֵּילוֹת!
עֵינֵי עַמִּי עָלַי!
אוֹתִי חוֹנְקוֹת דְּרָכָיו הָאֲבֵלוֹת!
יָדַי, יָדַי הָאֲפֵלוֹת.
אולם בשירים אחרים נקבעת תכונת-ריחוק נופית והיסטורית. “שיר קינה ליקיצה”, הבא בראש המחזור “תחת פרסות הזמן” (מחזור ששמו הוא בעל קונוטאציות אקטואליות) פותח בתיאור זריחה, המצטרף ממטאפורות ומאוכסימורונים, המנותקים מכל קונקרטיות נופית:
מִצֶּדֶף קְדוּמִים,
מִשֵׁישׁ הֶעָנָן,
מִזִּיו גֵּיהִנּוֹם שָׁקֵט –
נִבְנוּ מִגְדָּלֶיךָ הַשַּׁחַר.
הוא הדִין במחזור השירים הראשון בספר, “בעקבי השורש האבוד”. בשירים אלה מתוארים לכאורה עצים האופייניים לצמחיית-הארץ: תאנה, זית, שקמה, אורן. אולם יותר משמשמשים העצים מושא לתיאור, הריהם סמלים לביטוי הכללות הגותיות על גורלו של האדם: בדידותו, חיפושיו אחר משמעות-קיומו, שאיפתו לטעום את הנצח, בצורה כמעט אלגורית מתואר, למשל, בשיר “האורן” מעגל-חיים שלם מילדות ועד מיתה.
תחילה:
הָיְתָה יַלְדּוּתוֹ בַּיְשָׁנִית, נְבוֹכָה.
שְׁתֵּי יָדַיִם כְּבֵדוֹת חֲבָקוּהוּ בַּשֹּׁרֶשׁ.
ולבסוף:
וְהָאֹרֶן שֶׁלָּךְ
עָקַר וְהָלַךְ
וַיִּפֹּל בְּטֶרֶם יַעַר.
ובין הראשית לאחרית – חוסר מודעותו של האורן למשמעות קיומו:
שָׁנִים אָהַב לִבּוֹ הָאָפֹר בִּתְשׁוּקָה,
לֹא הִבְדִּיל בֵּין חַיִּים וּתְמוּרוֹת,
בֵּין בְּאֵר שׁוֹקֵקָה וּמַרְאָה עֲמֻקָּה
כְּמִשְׁפַּט כָּל בְּנֵי אֳרָנִים.
והוא הדין ב"עץ הזית". עץ זה, האופייני כל-כך לצמחיית ארץ-ישראל, מתואר כאן על דרך ההאנשה, כזקן שחוח ורב-בינה, הקשור בשורשיו אל העבר והמקיים באמצעות עליו זיקה אל הנצח (“לא ידעתי דבר מן הנצח / זולתי החיים בעלים”).
האיפיון המאניש בשירים אלה אינו מחולל פיחות בטבע, על-ידי הקנייה של תכונות החלופיות, חוסר-האחיזה ואין-האונים המאפיינים את הקיום האנושי, אלא הוא מאפשר למשורר להגדיר תכונות אנושיות אלו, תוך עימותן עם הטבע, דרכו בא לידי ביטוי העולם האידיאלי, הרחוק מהשגתו של האדם, כדברי השיר הפותח את המחזור:
כִּי אָבַד בֵּין טְרָשִׁים וְסַלְעֵי יְשִׁימוֹן –
וְאוּלַי הוּא אָבַד בְּנַפְשֵׁנוּ – הַשֹּׁרֶשׁ.
עַל כֵּן נִשְׁתָּאֶה לַיָּרֹק הַקַּדְמוֹן,
שֶׁפָּרַץ רַב-אוֹנִים עֲלֵי חֹרֶשׁ.
אולם, בצד שירים הגותיים אלה מצויים בספר זה גם שירים אישיים יותר, כגון המחזור הזכרוני “מסע קצר לרחוב הילדות”, המעמת את חייו של המשורר בהווה עם ילדותו, על דרך חשבון-הנפש וחיפוש הפשר לחיים העכשוויים. אמנם, מצויה כאן נימה נוסטלגית ברורה, אולם אין המשורר עורך אידאליזציה של ילדותו. ילדות זו היא צירוף של “שמחה ושכול”, אך גם ראשית הדברים: ראשית האהבה וראשית הצער (“החצר ועץ הדובדבן”), החפיפה בין החיים בהווה ובין מראה-פניו של נוף הילדות ברורה, למשל, בשיר “החדר”:
כְּבֹשֶׂם רָהִיטָיו נוֹשַׁנְתִּי,
כִּירִיעוֹתָיו קָמְטוּ פָּנַי.
עֵינַי שֶׁלִּי, הֲרַק יָשַׁנְתִּי
וּמְשׂוֹשׁ חַיַּי פָּג בִּלְעָדַי?
במחזור זה, הנמנה כמדומה עם הטובים שבשירי הספר, דחוסה פחות הציוריות המטאפורית, התיאור חסכני ומדוייק ואף ההגות כבדת-הסבר מפנה מקום לנימה מבודחת:
גַּם זְקָנוֹ שֶׁל סָבִי, בְּחָלְפוֹ עַל פָּנַי,
הִתְבַּדֵּר מְלַבְלֵב וּפְתַלְתֹּל כְּעָרְמָה,
וְלוּלֵי שֶׁהָיִיתִי הַבְּכוֹר בֵּין אַחַי,
לֹא הָיָה מְהַתֵּל בִּי: “כָּל בְּכוֹר בְּהֵמָה…”
מיידיות כזאת איננה מושגת, מכל מקום, כאשר מתוארים בשירים נופי הארץ ואנשיה. לעתים קשה לתפוס בקריאה ראשונה אם בשירים כגון “רועה הבקר הגבן” או “הכורם הישיש” מתוארות דמויות מארץ-ישראל או שמא מבולגאריה. שירים אחרים, כגון “השואבת”, “הגדי” או “שיר רועים” מעלים דמויות כמעט פולקלוריסטיות. “שיר רועים” הפך כידוע לשיר עממי פופלרי, ואף ריקוד הותאם לו.
מכל מקום, ניכרת בקובץ שירים זה הבשלה בסגנונו של המשורר ובראיית העולם שלו. הלשון מלוטשת ועשירה יותר מאשר בקובץ הראשון, והעמדה האגוצנטרית המאפיינת את שיריו הראשונים, מפנה כאן מקום לראייה רחבה שמסגרת ההתייחסות שלה כוללת נושאים הגותיים על מעמדו של האדם בעולם ובחברה. נטייה זו ליתר-אובייקטיביזציה וליתר-החצנה מגיעה לעתים לידי ביטוי אלגורי-שכלתני (כמו במחזור “בעקבי השורש האבוד”) אך לעתים היא משוחררת ומיידית יותר (בעיקר במחזור “מסע קצר לרחוב הילדות”).
י.
יש לשער כי שיריו של רפאל אליעז, הכלולים בארבעת הכרכים המובאים בזה לראשונה בפני הקורא העברי, נכתבו בתקופות שונות בחיי המשורר. את תאריך כתיבתם המדויק קשה לקבוע, כיוון שבכתבי-היד לא צויינו מועדי הכתיבה. אולם, מאחר שסגנונן של חטיבות-השירה השונות איננו אחיד, יש לדעתי רגליים להשערה זו. ודאי, מכל מקום, שהטון, האווירה עולם הנושאים והלשון השירית של מחזור-השירים הליריים הקצרים, “רצינו קן על עץ הדעת”, הכלול בכרך הרביעי, “שירי יפו”, רחוק למשל מן הסגנון של הפואמה “מדיאה אהובת האלים” (כרך ג' – ראמון), או אפילו משירי “תיבת העדיים” הכלולים בכרך הראשון. והוא הדין בפואמה “ראמון” גופא, הנראית לי כיצירה מאוחרת יותר משאר הפואמות הכלולות בכרך ג', ובוודאי נכתבה לאחר “שיר רחמי האור” ו"השלוה הבוערת", שתי פואמות שהופיעו כבר בסוף שנות הארבעים, כשנה לאחר פרסום הקובץ “אהבה במדבר”.
מכל מקום, לאחר הופעת ספר שירים זה המעיט אליעז לפרסם שירים בכתבי-העת ובמוספים. את רוב מרצו הוא משקיע בשנות החמישים והשישים בתרגום מחזאות לתיאטראות שונים, וכן בתרגום יצירות משירת העולם, וחלק ניכר מן השירים הרואים-אור בתקופה זו מיועדים לילדים. כך, למשל, מתפרסמים במוספים הספרותיים ובשבועונים לילדים שלושה עשר שירים בסך-הכל בין 1950 ל-1959, ורובם – שירים לילדים, ואילו משנת 1960 ועד 1970 רואים אור ארבעה שירים בלבד. כולם למבוגרים. רק משנת 1971 גוברת תכיפות הופעתם של שיריו במדורים הספרותיים, עובדה העשויה להעיד לכאורה על חידוש כתיבתו הפיוטית בתקופה זאת או בשנים הסמוכות לה. אולם שפע השירים שנותרו בעזבונו אינו נותן מקום להשערה זו, ולדעתי יש להניח כי משך כל השנים שחלפו מאז הופיע ספר שיריו האחרון שקד על שירתו, אלא שלא אבה, או שלא נתפנה, לתת לה פומבי. מה היו הגורמים להצנעה זו של יצירתו השירית – אכזבה ממיעוט התגובות הביקורתיות על ספרו השני? הפניית המרץ היצירתי לתרגום מחזות ושירים, עיסוק שלא הותיר פנאי לפרסומים אחרים, ואף זיכהו בהערכות חיוביות רבות? אפשר ששני הגורמים הללו פעלו את פעולתם במקביל, ועל כל פנים ברור כי ככל שפחתה פעילותו כמתרגם מחזות ושירים, התרבה פרסום שיריו בעיתונים הספרותיים, תהליך הניכר בבירור מתחילת שנות השיבעים. בתקופה זו החל כנראה מכנס את שיריו, ואמנם בשנת 1973 מסר כרך אחד מהם ל"ספרית פועלים".
ועם כל ההבדל הסגנוני בין חטיבות שיריו החדשות, ניכרת ביצירות אלו המשכיות של יצירתו המוקדמת, כמובן תוך גיוון, העשרה והרחבה של עולמו הפיוטי. כך, למשל, אפשר לראות במחזור “שירי יפו” (כרך ד') שלוחה תימאטית של שירים כ"על הכרמל" או “שדות בית-שאן אל האדם” שב"שמש בדרכים" או של “אהבה במדבר” “שיר רועים” ו"זמר לרועה הקטנה" ב"אהבה במדבר". ההצגה האכזוטית של נוף הארץ ואנשיה, מתוך נקיטת עמדה של ריחוק (אם על-יד השימוש במטאפורות אוריינטיליות-אכזוטיות אם על דרך העיצוב הפולקלוריסטי) נמשכת, תוך גיוון מסויים אף בשיריו החדשים של אליעז. ברור, כמדומה, אופיה “המזרחי” של הבלאדה “שלוש מתנות” הפותחת מחזור זה, המציבה זה בצד זה את שוקי טהראן, איסטנבול ויפו, ואת שני הדוברים בשיר – חתן וכלה – בנופים רחוקים ותמימים (העלמה: “על גשר צר / נטוי על נחל / דיג עני ומר / עבר עם שחר…” או: העלמה: / עם דמדומים הביתה שבתי / לשיר נוגה תמים / דומם הקשבתי.") השיר בנוי בצורה סימטרית: העלם מספר לכלתו על מתנות שקנה לה בשוק העתיקות של טהרן (“גביע עם ספיר”) או בשוק התכשיטים של איסטנבול (“טבעת עם פנינה”), וכן “בשוק גרוטות” של יפו (“קמע, קלף דהוי”), והעמדה משיבה לו בפזמון לירי משלה, המתאר כיצד איבדה במו-ידיה את מתנת חתנה. ומעניין, גם כאן מאופיינת הארץ על-פי אור השמש העז, החושני שלה, כבשיריו הראשונים של אליעז:
עָמְדָה עַלְמָה
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
זַכָּה וַעֲרֻמָּה
כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.
אולם, בניגוד לשירים הראשונים אלה מעורבת בהצגה האכזוטית של הארץ נימה אירונית, הממתנת את האגדיות והאכזוטיות המאפיינות את בתי השיר הראשונים. לעומת שוקי-הצבעונין של טהראן ואיסטנבול מצוי ביפו “שוק גרוטות”, והמתנה שקונה שם החתן לכלתו איננה “גביע עם ספיר” או “טבעת עם פנינה”, אלא רק “קמע, קלף דהוי”. גם בסיומו של השיר נמשכת הנימה האירונית. הסימטריות נשמרת אמנם אף כאן, שכן השיר נחתם באירוע אגדי (“ובלי אדע כיצד / אליו שלחתי יד / אל הקמע. / וגזה השדה. / לאן? השד ידע!”), אלא שסיום אגדי זה איננו אלא פארודיה על שני הבתים הקודמים.
אותה התייחסות אירונית אל נופה האכזוטי של יפו ניכרת גם בשירים אחרים, והיא באה לידי ביטוי הן על-ידי צירוף אנכרוניסטי של נופי ההווה (ככר השעון) עם דמויות מיתולוגיות מן העולם העתיק (מרקוריוס והמלכה שמירמית, וראה השיר “פגישת מרקוריוס והמלכה שמירמית בככר השעון”), והן על–ידי הצגת תכונותיה האכזוטיות והאגדיות של העיר בתוך הקשר יומיומי ופחות. מאפיין גישה זו שיר כמו “יפו בלילה” המצרף את הקמרונים המזרחיים עם מחשופיה השמנים של מלצרית שמנה:
מִבֵּין שׁוּקֵי הַקִּמְרוֹנִים
מַפְצִיעַ אוֹר וּמְפַזֵּז
עַל מַחְשׂוֹפָהּ שֶׁל מֶלְצָרִית שְׁמֵנָה.
ולאחר תיאור על-מציאותי של
שְׁנֵי נְזִירִים מִן הַמִּנְזָר הַפְרַנְסִיסְקָנִי
טָסִים כְּמַלְאָכִים
הָרְתוּמִים עַל מִטְרִיּוֹת
הָרְתוּמוֹת לָרוּחַ.
מתוארת מקרוב מציאות מצומצמת ורפת-כוח:
מִשְׁעֶנֶת עֵץ כְּבֵדָה חוֹצֶצֶת
בֵּין שְׁנֵי גּוּפוֹת רַכִּים.
צְבוּטָה בְּאֶצְבָּעוֹת מְבֻלְבָּלוֹת
סִגָּרְיָה כְּבוּיָה רוֹקֶדֶת.
מבחינה זו מיטיב לבטא אמנם את המעבר מן המישור הקדום וההירואי אל המישור היומיומי, אחד הקטעים הראשונים בשיר:
אֵיכָה – שׁוֹאֵל אֲנִי –
עִירָם שֶׁל קַדְמוֹנִים פּוֹלְחֵי גַּלִּים
שְׁזוּפֵי תְּשׁוּקוֹת וּרְעֵבִים
הָיְתָה לָעִיר שֶׁלִּי?
המציאות המקוטעת, המבולבלת, המגומגמת, של יפו בת-הווה מעורבת בהווייתה הקדומה, רבת-הכוח, צרובת השמש, האגדית, והתוצאה היא הפרכתה של התדמית המיתית הקדמונית:
עִיר בַּלַּיְלָה
מַכְשֵׁלָה בַּלַּיְלָה.
הַדַּיָּגִים שׁוֹלִים בָּרְשָׁתוֹת
מִלִּים מְקֻטָּעוֹת
וּנְדָרִים מְגֻמְגָּמִים,
אַךְ הַדָּגִים מֵהֶם וָהַלְאָה.
הכיעור מחולל פיחות במראות העתיקים, וכך:
גּוֹלֵשׁ הַזֶּמֶר אֶל סִמְטָה עֲקַלְקַלָּה
וְעִמָּהֶם נִגְרֶרֶת הַתִּקְוָה
צְלוֹפַח נוֹצֵץ.
שירים אחרים מבטאים את תחושת הזרות שבין המשורר ובין סביבתו האנושית, תחושה המתגלה גם בזיקה המתקיימת בינו ובין הנוף. שיר כמו “הזר ברחוב יפת”, שנושאו החיץ המפריד בין הדובר בשיר ובין ערבי, תושב העיר, פותח בתיאור המבטא תחושה של קיטוע וניכור:
עַל שַׁבְרִירֵי מַרְאוֹת מְנֻפָּצוֹת
עוֹבֵר צִלִּי כְּעַל קוֹצֵי פְּלָדָה.
מוּלִי, בַּמִּדְרָכָה שֶׁל הָרְחוֹב
עוֹבֵר הַזָּר.
ואילו השיר “פרחחים” מתאר נערים קודרים ואדישים, ששעמומם גורם להם לפגוע בכל הנקרה על דרכם. ודומה להם הפרחחית בשיר “הזקן והפרחחית באור השקיעה”:
הַשֶּׁמֶשׁ, אֲדוֹנִי, נוֹסֶכֶת שִׁעֲמוּם.
מִיּוֹם הִכַּרְתִּי אֶת חֲשִׁיש הַבּוֹס
בְּכוֹס אַחַת מֻזְּגוּ כִּעוּר וְיֹפִי
וְזוֹ הַכּוֹס אֶל הַדָּגִים זָרַקְתִּי.
השעמום הופך לניכור ולהתאכזרות עצמית בבית המסיים של השיר:
לָכֵן אֲנִי כּוֹרַעַת לְרַגְלֶיךָ,
קַח כָּל הָרֹךְ שֶׁבִּי עִם עֶדְנָתִי
וּקְנֵה לִי, פַּיְטָנִי, גְּלוּלָה שֶׁל הֵרוֹאִין!…
זרות, שעמום, קדרות. מה גדול המרחק החווייתי בין שירים אלה לבין “תמונות מרחוב פוזיטאנו”, המעלים מתוך גישה קרובה ואוהדת את סביבת הילדות הרחוקה, על טיפוסיה הצנועים, מינהגיה וחיי היומיום שלה! אכן, במידה שניתן להבחין ב"שירי יפו" וריאנט רחוק של התימאטיקה האכזוטית בשירים המוקדמים, בה במידה מהווה המחזור “תמונות מרחוב פוזיטאנו”, באותו כרך, המשך של שירים כ"בלאדה בלקאנית" או של “מסע קצר לרחוב הילדות” בקובצי השירים הראשונים. כאן וכאן בולט הניגוד בין תחושת הריחוק והזרות כלפי נופי הארץ ואנשיה לבין הקירבה האוהבת אל נופי בולגאריה ואנשיה. הכוונה האמנותית המדריכה את המשורר במחזור שירי זה היא כפולת תכלית: לתאר את סביבת הילדות על אנשיה, מינהגיה וחיי היומיום שלה, ולשלב בתוך תיאור אפי זה את זכרונות ילדותו מראשית הצטרפותו לחבורת הנערים בשכונה ועד לעלייתו ארצה עם משפחתו.
מלווה את הקורא ב"תמונות מרחוב פוזיטאנו" ההרגשה, שאין בפניו היצירה המוגמרת אלא רק קטעים מתוך יצירה שירית נרחבת יותר. ועם זאת קיימת כאן אחדות עלילתית מסויימת (עלילה – שראשיתה בילדות המוקדמת, המשכה באהבה הראשונה וסופה עם העלייה ל"ארץ כנען"), ועקיבות בתיאורי הסביבה האנושית ואיפיון דמותו של הדובר, המשורר בילדותו.
מתוך ארבעה-עשר השירים הכלולים במחזור מוקדשים שמונה שירים למיפוי חוויות ילדותו של הדובר וששה שירים לתיאור דמויות ואורחות חיים ברחוב פוזיטאנו, תיאור המהווה גם עיצוב כולל יותר של הווי החיים של יהדות בולגאריה באותה תקופה, ובייחוד של שכבה מסויימת בה – המעמד העובד, העני. מבחינה זו מהווים שירים אלו השלמה לתיאורים אפיים דומים של ההווי היהודי בגלויות מזרח-אירופה בשירת דור התחייה. הנה כי כן, זוהי הפעם הראשונה בה ניתן בשירה העברית תיאור אפי של יהדות בולגאריה, ותיאור זה מתעלה במקרים רבים לדרגה אמנותית גבוהה. נשמר כאן האיזון בין תיאורים ריאליסטיים ומדוייקים של הסביבה הפיסית והאנושית ובין הזיקה הרגשית הנוסטאלגית של המשורר אל מראות ילדותו.
מאפיינים את הרחוב ואת אנשיו העוני ושמחת החיים הפשוטה.
כִּבְהֵמָה כְּחוּשַׁה וּקְשַׁת-רָצוֹן
רוֹבֵץ עַל אֶלֶף כְּלוֹנְסָאוֹת סְדוּקִים
רְחוֹב הָעֲנִיִּים עַד אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר.
כך פותח השיר “תכונה לחופה”, ותיאור העוני אף מוטעם בהמשך:
הָעֹנִי פֹּה מוֹלֵךְ בְּעַל-כָּרְחוֹ
אֲבָל יָדוֹ רָמָה וְרֵיקָנִית כְּשֶׁל קַבְּצָן זוֹעֵף.
ואף בתיאור הכלה באותו שיר אין הוא נוטה לאידיאליזציה נוסטלגית:
עַל גַּב מִטַּת-בַרְזֶל קְלוּפַת צְבָעִים
שׁוֹכֶבֶת הַכַּלָּה בְּחֹסֶר-חֵן מַקְסִים.
היופי הוא יותר בבחינת הלך נפש, הרגשה דקה, כמעט בלתי-מודעת:
רָחֵל, רָחֵל!
נְשִׁימָתֵךְ קְצוּבָה וּמְצַלְצֶלֶת,
לוֹגֶמֶת שַׁבְרִירֵי שֵׁנָה וְאֹשֶׁר.
אכן, שָׂריקה הנפרדת ממוריץ (“רכילות קטנה”), צ’לקה הצולע, ליאצ’י החלפן, אשת הפחח ונטורה, רחל מלכת החן של השכונה, ז’אקו הנפח, העגלון מראקדו, האלבני, אשף הממתקים, הנע בין “אפלולית ולהבה…” כמו הרקולס “חשוף עד טבורו”, התורים המתמשכים לפני מרתף הלחם של האופה האלבני, חיימיקו הפוזל מוכר הגרעינים – כל אלה יוצרים פסיפס אנושי מגוון, רב חיוניות, המתלבט בבעיות קיום קשות במציאות הדלה של השכונה, ועם זאת אינו מאבד את שמחת החיים שלו.
י"א.
העקיבות הניכרת בשירה המאוחרת בפיתוח שני נושאים מרכזיים בקובצי שיריו הראשונים – היחס אל בולגאריה ואל ארץ כנען – איננה מתקיימת בנושא מרכזי לא פחות: האידיאולוגיות הסוציאליסטית והציונית, להן נודע תפקיד כה מכריע ביצירות מוקדמות כמו “שיר הסערה” או המחזור “תחנה אחרונה”. אידיאולוגיות אלו מפנות כאן מקום לראיית-עולם אקסיסטנציאלית, המבריחה חטיבות שירים גדולות כמו המחזור “כאב” (כרך ראשון), “ספר הבלדות” (כרך שני), פואמות כמו “שמשון” או “מדיאה אהובת האלים” (כרך שלישי), או המחזור “רצינו קן על עץ הדעת” (כרך רביעי). תכלית הקיום האנושי, כפי שהיא מעוצבת ביצירות אלו, איננה עוד המאבק על מימושם של ערכים חברתיים ולאומיים; משמעות הקיום כאן היא הסבל, הניכור, הבדידות, תחושת הקץ, האבסורד, הנסיון הנואש למצוא באהבה מפלט מפני הבדידות, והידיעה הוודאית, הנואשת, שהזיקה בין האוהבים לא תהיה לעולם חזקה דיה כדי לגאול את האדם מסבלו. מכאן שתוצאתה הברורה היחידה של האהבה היא הכאב, ואכן, מחזור השירים הנושא שם זה מתאר את סוגיה השונים: “אהבה סוטה”, “אהבה לאחר המוות”, “אהבה שחורה”. “אהבת מתים”, ועוד. מבטא את תחושת אין-המוצא ואין-האונים של האוהבים השיר “מקרים”, למשל:
אַתָּה מִקְרֶה,
לִבְּךָ מִקְרֶה,
אַךְ לֹא מִקְרֶה הוּא,
שֶׁהַכֹּל מִקְרֶה.
והמסקנה של ראיית המקריות האבסורדית שבכל התרחשות היא כמובן, שגם האבה איננה אלא מקרה, גם בבואה גם בלכתה:
הַפֶּרַח שֶׁעָנַדְתָּ עַל חָזִי
שִׁוָּה קֻרְטוֹב שֶׁל חֵן לָאַהֲבָה,
אֲשֶׁר הִנֵּה חָלְפָה לָהּ
בְּמִקְרֶה.
פשטני פחות ואכזרי יותר, השיר “שלוש אהבות”, הבנוי בצורה סימטרית, היוצרת בקורא תחושה של הרמוניה מדומה, הרמוניה המופרכת בבית האחרון, שהוא מעין חזרה פארודית על שני בתי השיר הראשונים. האירוניה נוצרת כאן גם על-ידי שימוש בצירופים תמימים למראה, שמימושם מחולל היפוך במשמעותם ומקרנה להם אופי פארודי.
יֵשׁ אַהֲבוֹת גֵּאוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
כך פותח הבית הראשון, והקורא מצפה, כמובן, להמשך שיממש קביעה תמימה זו. אלא שהמשכו של הבית מבטא את הקורא אל מסקנתה האכזרית של האהבה הגאה:
פִּסְלֵי חַיּוֹת
רוֹבְצוֹת וְלֵב עַצְמָן
מְכַרְסְמוֹת –
לֵב יַהֲלוֹם קִשֵּׁחַ.
תמימה-למראה לא פחות הקביעה שבתחילת הבית השני:
יֵשׁ אַהֲבוֹת חוֹלְמוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
אבל הרומנטיקה המתקתקה המשתמעת לכאורה מפתיחה זו מופרכת שוב בפסקנות חסרת-רחמים, בהמשך:
מְשׁוֹטְטִים בַּיַּעַר
כִּשְׁנֵי הֵדִים
חוֹצִים
אִישׁ לְעֶבְרוֹ.
בסיומו של השיר, החוזר כאמור באופן סימטרי על שני חלקיו הראשונים, יוצא-כמו המשורר מאחורי הקלעים של התפאורה הרומנטית המדומה:
יֵשׁ אַהֲבוֹת מֵתוֹת
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
אבל מוטיב המוות נרמז גם בבתים הפותחים את השיר, אם על-ידי תיאור ליבם של האוהבים כ"לב יהלום קשח", אם על-ידי תיאורה של השמש המאירה על חלומות האוהבים מבין הענפים ביער – “שותתת דם”.
בשירים אחרים מתגוונת תחושת אין-המוצא של האוהב אובד-אהבתו בדרכים שונות: השיר זמר", למשל, מבטא אותה בנוסח של פזמון-עממי;
צֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם,
אוֹר לִרְבָבָה,
אַי, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,
אֵין לִי אַהֲבָה!
ואילו בשיר “אהבת הרים” משמש הנוף ההררי החורפי במיסגרת מיטונימית לתיאור מותה של האהבה:
הַכֹּל טָהוֹר כְּמוֹ אַחֲרֵי הַמָּוֶת.
גוּשֵׁי עָפָר הָיו לְאֶשְׁכּוֹלוֹת גָּבִישׁ.
נָקִיץ לַבֹּקֶר בְּלִי נִישָׁן בַּלַּיְלָה.
סֶפֶל קָפֶה יִרְעַד עַל כַּף הַיָּד.
נָקִיץ וּבְדַרְכֵּנוּ אֶל פִּסְגַת הָהָר
נֵדַע מֵרֹאשׁ כִּי לֹא נַגִּיעַ.
ההכרה בחוסר התוחלת של תקוות האוהבים, באין-אונן של המלים, בבדידות שאין ממנה מפלט, בניכור כמצב קיומי יסודי, הכרה זו אופיינית גם לרבים משירי “רצינו קן על עץ הדעת”, שירים ליריים הגותיים בעלי מיבנה מתוחכם פחות משירי המחזור “כאב”. רוב השירים ערוכים כמונולוג של דובר, המסכם פרשת-אהבים שלא הגיעה אל מימושה המאוּוֶה, מפני שזו טיבעה של האהבה שאינה מתממשת לעולם, מפני קוצר-ידם של האוהבים, ובעצם – מפני שטבעו של הקיום האנושי אינו מאפשר זיקה של אמת.
לֹא בָּאתִי, הִתְעוֹפַפְתִּי אֵלַיִךְ.
רָצִינוּ קֵן עַל עֵץ הַדַּעַת.
אֲנִי אֶת בְּדִידוּתִי לָךְ וְאַתְּ שֶׁלָּךְ לִי.
יַחְדָו נִהְיֶה אַלּוֹן בַּסַּעַר.
כך פותח השיר הראשון במחזור זה. אלא שאמונה תמימה זו מופרכת מייד בהמשך:
עַכְשָׁו אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת לְזַמֵּר שִׁיר עֶרֶשׂ
לַשְּׁקָרִים הַיָּפִים שֶׁאָהַבְנוּ.
וכיוצא בכך בשיר שלאחרי. כאן הדובר איננו “אלא רוח רפאים / המשחקת בתלתל שיבה / אשר נשר בודד.” ואילו האהובה, שנותרה לבדה, הולכת לסרט משתעשעת בדמיונות של מיתה רומנטית, ובשובה הביתה ששוקעת שוב בחולין, מצב שבסופו ממתינה לה ודאות המוות, ריקה מתקוות, עגומה:
הָיִית רוֹצָה לִהְיוֹת לִבָּהּ שֶׁל גְּבוּרָה
הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ
מִכַּדּוּר רוֹצֵחַ יְפֵהפֶה.
אֲבָל אֵין לָךְ נַחֲלָה, כִּי אִם מְעָט הָעֲרָפֶל
שֶׁיְלַוֵּךְ בַּדֶּרֶךְ עַד בֵּיתֵךְ,
וּבַסַּכִּין שֶׁל הַמִּטְבָּח תִּרְאִי
כִּבְמַרְאָה עֲגוּמָה
אַחֲרוֹנֵי זַהֲרוּרֶיהָ שֶׁל תִּקְוָה, שֶׁאֵין לָהּ כִּסּוּי.
כדאי לשים לב, אגב, לשימוש הזהיר בסמלים הנערך בשיר זה. כאן, כמו בשירים האחרים במחזור, ממעיט המשורר בציוריות פיוטית, שגדשה, כזכור, את שיריו המוקדמים. סכין המטבח משמשת כסמל לחולין (סכין מטבח), רומזת על המוות, ומהווה מעין מיטונימיה של ה"רצח היפהפה" הרומנטי, שהפך עתה ל"תקוה שאין לה כיסוי".
דמויות של אוהבים סובלים מופיעות גם בפואמות שבכרך השלישי. כך למשל מתוארת פרשת יחסיהם של שמשון ודלילה בפואמה “שמשון” על רקע אהבתם שלא הגיעה אל הגשמתה. “אהבת אדוני גזלה אהבה דלילה”, אומרת דלילה לשמשון הגוסס. את עיניו ניקרו הפלשתים לא “בעד בצע כסף” כדברי שמשון, אלא, לפי פירושה של דלילה:
בְּעָד בֶּצַע אַהֲבָה. בִּקַּשְׁתִּי נַפְשְׁךָ לִי לְעַצְמִי. בִּהְיוֹתְךָ
עִוֵּר לֹא רָאִיתָ אֶת הַתִּמְנִית נִשְׂרֶפֶת. אָחַזְתָּ בְּיָדִי.
שָׁכַבְתִּי בַּחֹשֶךְ וְהַחֹשֶךְ הָיָה חַם. כִּי הַגּוּף אֵין אוֹר, רַק שָׁרָב.
וכמובן, מי מתאימה יותר ממדיאה לביטוי הסבל של האוהבים? ואמנם, הפואמה “מדיאה אהובת האלים” מפרשת את סיפורה של מדיאה ברוח שאר שירי האהבה של אליעז:
מֵדֵיאָה:
אֲנִי עוֹדֶנִּי לֵב בָּשָׂר וְסֶבֶל וְהָגוּת הַנֶּפֶשׁ.
גּוּפִי עוֹד לֹא נִשְׂרַף.
גּוּף חַי וּמַחֲשָׁבָה חַיָּה.
כֹּהֶנֶת פְּעוּטָה שׁוֹמֶרֶת אֵשׁ מֵדֵיאָה, כִּדְבָרֶיךָ,
לֹא שֶׁלֶד מְהַלֵּךְ כִּי אַהֲבָה זוֹעֶפֶת.
י"ב
הניכור מאפיין גם את זיקתו של האמן לחברה שבה הוא פועל. הפואמה “ראמון” שבה ומעלה נושא זה שראשיתו כבר במסורת השירית של תקופת הרומנטיקה והמשכו בשירה הסימבוליסטית: ראמון, רועה-העזים מאליקנטה, הוא הגאון הנרדף על-ידי חברה עוינת, שאינה מסוגלת לגלות כמוהו אותה דקות אינטואיטיבית ותפיסה מעודנת של היופי ושל הכיעור שבדברים, ולפיכך מאשימה אותו בכפירה וגוזרת את דינו למיתה. ראמון, “נער החלום”, הוא הקדוש המעונה בשל שירתו, שגורלו לסבול ולמות למען אמנותו, בדומה לאדגר אלן פו, לפי פרושו של בודלר:
עַל דַּף שֶׁכִּרְסְמוֹ חַרְגֹּל
כָּתַב רָמוֹן:
עִזַּי גָּמְעוּ
לִבִּי נִצְבַּט
מַר וּמָתוֹק
דָּרִים יַחְדָו.
הָאֵל אוֹהֵב לוֹ
נִגּוּדִים.
לִפְנֵי בָּרְאוֹ
הָיָה פַּיְטָן.
אולם בניגוד לאמן הסימבוליסטי, המתנסה בחוויה מיסטית שאין לגלותה להמון, בקביעתו של מלארמה (במאמרו “L’art pour tous”), ראמון הוא אמן תמים, שאיננו מודע למשמעות חזיונותיו, ועושה להם פומבי. אף הנסיגה של האמן הסימבוליסטי של מגדל השן של שירתו – בחינת ויתור על חובותיו החברתיות למען שליחותו האסתטית, – מעוצבת כאן בנוסח שונה במקצת. בית הכלא הוא מגדל השן שלו, המקום בו הוא חש בכובד האחריות של שליחותו, במשא הסבל שלה ובקללתה, וקללה זו הוא נושא בגאווה. בתשובה לדון אונמונו, הכומר החש לכלאו להשיבו אל דרך הישר, אומר רמון:
נָזִיר קָדוֹשׁ, שִׁירַי דָּגִים סַהֲרוּרִים
הַמְּקַפְּצִים עַל סֻלָּמוֹת וְרֻדִּים
שֶׁמַּלְאָכִים חוֹמְדֵי-לָצוֹן הִצִּיבוּ
בְּמִזְרְקוֹת גּוּפִי.
גִּצֵּי חֶדְוָה שָׁם נִתָּזִים
וּבִזְכוּתָם הַבְלֵי-עוֹלָם קָמִים לשַׁעֲשׁוּעַ.
כנגד פיוסיהם של הכומר ושל דורשי טובתו מציג ראמון את תפיסתו על טבעה של השירה, בחינת ספירה אוטונומית, מקודשת, שהרי אפילו האל “לפני בראו / היה פיטן”. הוא מגן על זכותו להיות נאמן לעצמו, לשליחותו, ולמען נאמנות זו הוא מוותר על כל הקרובים לו, אפילו על כרמנסיטה, אהובתו, ועל בנו הנישא ברחמה.
תפיסת השירה כאחדות של ניגודים בפואמה זו (“מר ומתוק / דרים יחדיו…” “האל אוהב לו / ניגודים”), היא המאפיינת גם את השיר “תיבת העדיים”. שיר מורכב זה מתאר את האמן, היוצא ב"כוח ההשראה", “בתחבולות הדמיון” וב"אורך הרוח" את האובייקט האסתטי, שהוא מזיגה של ניגודים: של רגש וסדר, מידה ו"רחש היגון", סימטריה ושעשוע, משחק וכובד-ראש: הרמוניה, המעלה את החומר לדרגה של “צורות שרות”. אחדות הניגודים משליטה תואם בין הרגשות “רחש היגון והניגון”), ומפיחה “נפש במיבנה הפלס”. האומן, היוצר כתר מאבני-חן בעזרת היד והעין (היד – המשלימה בין הרגשות, והעין – הקובעת מידה בחומר), אומן זה מתעלה לדרגת גאון, שיצירתו איננה נופלת מבריאתו של האל. כדברי האל בחלקו השני של השיר:
בִּזְכוּת יָדְךָ וּמַבָּטְךָ
שָׁרְתָה הָאַצִּילוּת עַל אֲבָנִים חֵרְשׁוֹת
* * *
כְּשֵׁם שֶׁבִּחַסְדִי
גָּאוֹן וְתֹאַר סוּס הָעֲרָבָה לָבַשׁ
וְהָאַבִּיר – גְּבוּרָה.
ואכן, ראיית השירה כאחדות של ניגודים, כמשחק ושעשוע אך גם כנסיון להטיל סדר בדברים וליצור הרמוניה ברגשות, ניכרת גם בתפיסת השירה של אליעז ביצירתו המאוחרת. מכאן, למשל, נטייתו לסוגים ספרותיים בעלי אופי דרמאטי, כגון הבלאדות הרבות הכלולות לא רק ב"תיבת העדיים", אלא מצויות אף בספרים אחרים, אם כי לא באותו ריכוז כבספר זה. מכאן גם נטייתו לפואמות דראמטיות, המכילות לעתים דיאלוג בלבד. (למשל: “אהבת זקנים” ב"תיבת העדיים", “שכנים טובים” ב"תמונות מרחוב פוזיטאנו", או “קבצן וזונה” בקובץ “ראמון”.)
בצד סוגי שירים דרמאטיים אלו תמצא כאן פזמונים ושירי-זמר, שאופיים משחקי ותכליתם השעשוע, כמו גם שירים ליריים הגותיים (המחזור “רצינו גן על עץ הדעת”, למשל). אכן, הגיוון הרב בסוגים הספרותיים הוא כמדומה אחד הקווים העיקריים המאפיינים את יצירתו המאוחרת של אליעז, גיוון הניכר גם בטון, בנקודת-הראות ובלשון הציורית בשירים אלו. לעתים הטון מינורי, השימוש בציורים פיוטיים מצומצם ונקודת הראות קבועה: הדובר בשיר הוא המשורר ללא מסווה. (המחזור “רצינו גן על עץ הדעת”); לעתים מתחלפת נקודת הראות, המשורר מופיע כפרסונות שונות והלשון הציורית דחוסה יותר (המחזור “כאב”, בכרך הראשון).
אולי משום כך כה קשה לתאר בצורה מסודרת את הפואטיקה של שירתו המאוחרת של אליעז. בעוד ששירים כמו “שיר רחמי האור” או “השלוה הבוערת”, בכרך ג' כמו גם המחזור “תיבת העדיים” שבכרך א', אופיינית להם הפואטיקה של שירתו המוקדמת של אליעז, אין לומר דברים דומים על “רצינו קן על עץ הדעת”. ודאי שהיתה כאן התפתחות, אלא שהמעקב אחרי תהליך זה חורג ממסגרתה של יריעת מבוא מצומצמת זו.
-
פורסם במקור בכתב העת “מאזנים” כרך נ"ג, גיליון 4/5, ספטמבר-אוקטובר 1981.3: משא, לספרות, אמנות, ביקורת, למרחב, 1.4.1955. ↩︎
- במקור נדפס “באתֶטי”, צ"ל: “פאתֶטי”. תיקון פ"בי ↩︎
- משא, לספרות, אמנות, ביקורת, למרחב, 1.4.1955. ↩︎
-
התודה נתונה למר יוסף גטניו, שסייע לי בתרגום שירים אלה. ↩︎
-
במקור נדפס “שִׂנְאָח”, צ"ל: “שִׂנְאָה”. תיקון פב"י. ↩︎
- בכתב היד הכתיב של “לשוא” הוא תמיד “לשאו”. ↩︎
- ישראל זמורה: ספרות על פרשת דרכים, כרך ב'. ↩︎
- מובא בכרך ה', עמ' 11. ↩︎
- שמש בדרכים, עמ' 35. ↩︎
- שמש בדרכים, עמ' 36. ↩︎
- שמש בדרכים עמ' 11. ↩︎
-
תחושת הריחוק של אליעז מנופי הארץ מצאה לה ביטוי עקיף במאמרו “בעיני ‘גוי עברי’” (הכלול בקובץ זה), בו הוא כותב בין השאר על התרשמותו משירתו של ביאליק: “כי ביאליק שלל את הגלות ואת כנען ראה מרחוק (מודגש במקור – ח.נ.), אפילו כשהתגורר ברחוק ביאליק… שרב מדברים הפיח ביאליק גם באותם השירים שמטבעם צריכים היו ליתן תיאור נאטוראליסטי יותר. על כן אין הקיץ שלו חום-ושרב, אלא הוא אש אוכלת. תבערה של פרחים ופירות… וכל-כך רב הקיץ בשירתו, “המלהט כתנור היום”, עד כי הנך אנוס לברוח יחד עמו למרגוע של צללים.” אכן, שתי התכונות שמבליט אליעז בשירתו של ביאליק – ריחוקה של שירתו מארץ “כנען” וחום השמש הלוהטת בה בעוז – אופיניים, בלי ספק, גם לדרכו שלו בעיצוב הנוף הארצישראלי. ↩︎
שירים
1939–1932
שרעפים ואש; תפילתי לשמש, כתובים, גליון ט"ז-י"ז, ערב פסח תרצ"ב,
19.4.1932, עמ' 5
גדלתי, כתובים, גליון ל"ו-ל"ז, 6.9.1932, עמ' 6
הפרולטריון, דבר, 1.5.1933, עמ' 4
רעבנו לעפר מולדת וכלילה, טורים, גליון א' 22.6.1933, עמ' 5
חיים ארלוזורוב, טורים, גליון ב', 29.6.1933, עמ' 7
שירים לאמא (נים וער, התפנקות, ליל נדודים, אם אולד שנית), טורים, גליון ה', 21.7.1933, עמ' 6
בקר ביום חג, טורים, גליון י' 1.9.1933, עמ' 4
בלדה בלקנית (קטע), טורים, גליון י"ד, 20.10.1933, עמ' 3
בלדה צפונית טורים, גליון י"ח, 24.11.1933, עמ' 7
שירים (שיר שחור, שיר השיכור, ליל רוצח), טורים, גליון כ"ב-כ"ג, 5.1.1934, עמ' 5
לוא הייתי סומא, טורים, גליון ל"ב-ל"ג, 30.3.1934, עמ' 9
כרך מסכן, טורים גליון מ"ח, 17.8.1934, עמ' 4
לאדמה, גליונות א', תרצ"ד, עמ' 349 – 350
קארל ליבקנכט, השומר הצעיר, חוברת 4, 15.2.1935, עמ' 10 – 11
Andante, אחרי הסוף, הארץ, 2.8.1935, עמ' 9 (בשמש בדרכים הופיעו כ"סיפור" ו"שיר")
רצח מדומה, הארץ,10.1.1936, עמ' 9
מחשבות ליד המפתן, 7.2.1936, עמ' 9
המת העליז, 6.4.1936, עמ' 23
כך או קצת אחרת, הארץ, 1.4.1937, עמ' 7
עגלון כחול ושני סוסים שחורים על רקע של זהב, דבר, 1.10.1937, עמ' 4
אחרי חצות, הארץ, 1.10.1937, עמ' 9
בתחנת רכבת, הארץ, 25.2.1938, עמ' 9
לאמי, הארץ, 15.4.1938, עמ' 9 (תוספת לפסח)
מה טוב להיות בין הטועים, טורים, גליון ב', 27.4.1938, עמ' 3
רוח בכנען, טורים, גליון ו', 25.5.1938, עמ' 3
פורטרט של ון-גוג, טורים, גליון י"ג, 13.7.1938, עמ' 4
אלוה על פרשת דרכים; לנתן אלתרמן, טורים, גליון י"ב, 6.7.1938, עמ' 1
שני שירים אל השמש, טורים, גליון ט"ז, 3.8.1938, עמ' 1
אביב, השומר הצעיר, חוב' 18, 15.9.1938, עמ' 9
תחנה אחרונה (מתוך הספר “שמש בדרכים”), טורים, גליון כ"ו-כ"ז, 19.10.1938, עמ' 5
האנושות הזאת, טורים, גליון ל"א, 16.11.1938, עמ' 1
שדות בית-שאן אל האדם, טורים, גליון ל"ז, 28.12.1938, עמ' 2
יונתן הרשלן, דבר לילדים, 4.9.1939, עמק 8 – 9
צער נפרד מהדו וחלום מעינינו, השומר הצעיר, חוברת 34 – 35, 8.9.1939
1940 – 1949
שיר על האור ועל החטא, השומר הצעיר, חוב' 6, 8.2.1940, עמ' 8
שיר לסערה (קטע מפואמה), השומר הצעיר, חוב 11, 14.3.1940, עמ' 9
שיר לסערה (ב), השומר הצעיר, חוב' 16 – 17, 18.4.1940, עמ' 18 – 19.
אבן, השומר הצעיר, חוב' 52, 25.12.1940, עמ' 8
שלושה קולות: אורן, אבן, מדבר: סתיו בשלושה קולות: א. קול הנער; ב. קול סתיו, ג. קול הזר. 6 פרקי שירה. הוצאת הקיבוץ המאוחר – ספריית פועלים, 1940, עמ' 6 – 7
שירים (לילה; הרמוניה, הלך, נדודים, הרחוב, תפילה), השומר הצעיר, חובת 28,
9.7.1941, עמ' 10
הלילה שלן בחורשה, מחברות לספרות, מחברות ה-ו', ספטמבר, 1941, עמ' 21
הכפר השומר הצעיר, חוברת 13, 24.3.1943
הטחנה העזובה, משמר, 20.8.1943, עמ' 4
שני שירים (אחר הסער, שקיעה), משמר, 29.10.1943, עמ' 4
קארל ליבקנכט, משמר, 21.1.1944, עמ' 4
שיר השומר, משמר, 6.2.1944, עמ' 4
על קברו של חבר, משמר, 17.3.1944, עמ' 4
שני שירים (ציפיה, בהררי נכר), משמר, 7.4.1944
מבט (מתוך מחברת נעורים), משמר, 2.6.1944, עמ' 4
על דברים ששקעו, משמר, 16.6.1944, עמ' 4
שני שירים (השלג, גשם) משמר, 17.9.1944, עמ' 7
ידים אפלות, משמר, 27.11.1944, עמ' 4
עץ התאנה, משמר, 24.11.1944, עמ' 4
מתוך “חמת חלילים” (שירים), משמר, 5.1.1945, עמ' 4
ליל חורף, משמר, 16.3.1945, עמ' 4
מתך “כפרים קרובים ורחוקים”:
רועה הבקר הגיבן; קציר בעמק, משמר, 29.6.1945, עמ' 4
השקמה, משמר, 17.5.1945, עמ' 7
זמר על מים רבים, משמר, 15.4.1946, עמ' 5
אחד במאי, משמר לילדים, 30.4.1946, עמ' 5
ח.נ. ביאליק, משמר, 19.7.1946, עמ' 4
שני שירים (עם ערב מן החציר, הגדי), משמר, 13.9.1946, עמ' 5
אל האביב, משמר, 25.9.1946, עמ' 8
שני שירים (השורש, אורח), עתים, גליון 1, 25.9.1946, עמ' 2
אסיף, משמר לילדים, חוב' 3, 24.10.1946, עמ' 3
נער וסומא, משמר, 31.1.1947, עמ' 5
שיר רחמי האור, עתים, גליון 28, 18.4.1947, עמ' 4
שיר רחמי האור, משמר, עתים, גליון 29, 24.4.1947, עמ' 4
בציר, משמר לילדים, חוב' 20, 19.6.1947
שלושה מעפילים קטנים, משמר לילדים, חוב' 23, 31.7.1947, עמ' 1
סוכה, משמר לילדים, חוברת 2, 28.9.1947
קול ביער, עתים, גליון 2, 16.10.1947, עמ' 4
גשם, משמר לילדים, חוב' 9, 16.10.1947, עמ' 4
השלוה הבוערת (קטע מפואמה), עתים, גליון 9 – 10, 11.12.1947, עמ' 1
אחות רחמניה, משמר לילדים, חוב' 21, 5.2.1948, עמ' 1
הם הולכים לגונן, משמר לילדים, חוב' 24, 26.2.1948, עמ' 1
במסבות המן, משמר לילדים, חוב' 28, 25.3.1948, עמ' 3
החלל נמלא נפשם (מתוך הפואמה “השלוה הבוערת”), עתים, גליון 27,
29.4.1948, עמ' 1
הזמר, משמר לילדים, חוב' 41, 24.6.1948, עמ' 1
שניים הלכו, שלושה חזרו, או: עלילת ים עם רות ויורם, משמר לילדים, חוב' 38, 3.6.1948, עמ' 3 – 5
הזמר, משמר לילדים, חוב' 41, 24.6.1948, עמ' 1
דן חזר הביתה, משמר לילדים, חוב' 44, 15.7.1948, עמ' 1
גינתה של נעמי משמר לילדים- חוב' 18, 27.1.1949, עמ' 2
הצעצועים בגן מתכוננים לנשף פורים, משמר לילדים, חוב' 24, 10.3.1949, עמ' 5 – 7
רקפות, משמר לילדים, חוב' 25, 17.3.1949, עמ' 2
תרנגולת בת כרבולת, משמר לילדים, חוב' 29, 13.5.1949, עמ' 8 – 9
הזיקית, משמר לילדים, חוב' 37, 9.6.1949, עמ' 7
בטרם טל, על המשמר, 12.8.1949, עמ' 6
בית-ספר לדובונים, משמר לילדים, חוב' 49, 1.9.1949, עמ' 1 – 4
עינו של צייר, על המשמר, 21.10.1949, עמ' 5
הענק והילד, דבר לילדים, חוב' 5, 29.10.1948, עמ' 2
1950 – 1959
אגרת לאחותי, על המשמר, 17.2.1950, עמ' 5
זיקית לא מזיקית, משמר לילדים, חוב' 28, 23.3.1950, עמ' 8 – 9
לאחד הנערים של הגח"ל, על המשמר, 24.3.1950, עמ' 5
תהלוכת האחד במאי, על המשמר, 30.4.1950, עמ' 6
זמר על הרועה הקטנה, על המשמר, 30.6.1950, עמ' 4
זמר על חרב, סוס וחליל, דבר, 23.7.1954, עמ' 5
מבט אל המערה, למרחב, משא, 1.4.1955, עמ' 1
ענן אפור תלתל, משמר לילדים, חוב' 7, 28.10.1958, עמ' 99
זיוה לא הכזיבה, דבר לילדים, חב' 21, 3.2.1959, עמ' 336 – 337
הרקפת, דבר לילדים, חוב' 27, 17.3.1959, עמ' 448
גינתה של נעמי, דבר לילדים, חוב' 40 16.6.1959, עמ' 704 – 705
אמא של נעמי, דבר לילדים, חוב' 47, 4.8.1959, עמ' 820
החתול של נעמי, דבר לילדים, חוב' 53, 15.9.1959, עמ' 929
1960 – 1975
ניגון ישן, למרחב, משא, 15.7.1960, עמ' א'
דו-שיח במרתף היין, למרחב, משא, 5.8.1960, עמ' א'
זמר חתן, למרחב, משא, 5.10.1960, עמ' 5
וידויו של נער, למרחב, משא, 23.7.1965, עמ' 1
על דברים ששקעו, עקד, ליום השירה, תש"ל, 1970
בלדה על צייר זקן ויונה, מאזנים, חוב' 1, מאי, 1971, עמ' 413 – 420
חתונת היער, פנאי, מאי, 1971, חוב' 1, עמ' 89
מתוך שירים חדשים (מאפיות בלילה, ליד קבר אבי, לחיים אברביה, החייט הכחול, אם שכולה, דו-שיח זקנים), מאזנים, חוב' 5 – 6, אוקטובר-נובמבר 1972, עמ' 363 –370
שלושה שירים (הרועה בין הקברים, שיר של נזירה, תקוה), אופק, כרך ב' אביב, 1972, עמ' 56 – 57
ארבעה נכנסו לפרדס, דבר לילדים, חוב' 25, 19.2.1973, עמ' 772 – 774
גד בגשם, משמר לילדים, חוב' 27, 5.3.1973, עמ' 419
גם הצעצועים רוצים לשמוח, דבר לילדים חוב' 29, 19.3.1973, עמ' 904 – 906
חתול מוזר לנעמי, דבר לילדים, 2.4.1973, עמ' 480
בלדה על לב לבן, על המשמר, 22.4.1973, עמ' 5
הנער והדיג, דבר לילדים, חוב' 39, 18.5.1973
שני שירים (האויב, בלדה על שלושה חיילים), קול העם, חוב' 23, 13.6.1973, עמ' 13
גלויות מצוירות מגרנדה (שוק הפרחים, אנטוניו, מריה דולורס), מעריב,
22.6.1973, עמ' 37
אידיליה קסטילית, דבר, משא, 29.6.1973, עמ' 4
נעמי מתגעגעת, משמר לילדים, חוב, 44, 2.7.1973, עמ' 730
אחותי נטף-דם קטנה (מתוך סידרת “בלדות יחפות”), על המשמר, 3.8.1973, עמ' 15
שישה שירים (דו-שיח, הביישנית, עשיר כקורח, הנר, גשם בשדרה, כשהגוף חולם), הארץ, 3.8.1973, עמ' 18
נעמי רוגזת, משמר לילדים, חוב' 54, 10.9.1973, עמ' 702 – 703
בלדה על קבורת האביון, קול העם, חוב' 37, 24.9.1973, עמ' 22
בעקבות הגשם, מאזנים, חוב' 3, פברואר 1974, עמ' 153 – 154
הפייטן והפרחחית מול השקיעה (מתוך “שירי יפו”), על המשמר, 14.6.1974, עמ' 6
שני שירים (טיול שקט; הנער, הזקן והרוח), דבר, משא, 21.6.1974
שני שירים (גם בערב יומי, פרידת רעים), קול העם, גליון 24, 23.7.1974, עמ' 8
שלושה שירים (לא באתי…; כשבאתי אליך…; אלמנות פרושות ידים..), ידיעות אחרונות, 26.3.1975, עמ' 13
ארבעה שירים (על הדקלים…; המון הגלים…; בלעדינו השמש; רחובות בלילה). דבר, משא, 26.3.1975
סיפורו של ג’ו בסביליה, מעריב, 1.4.1975, עמ' 29
הביתה, עמק, ידיעת אחרונות, בעט ובחרט, יום העצמאות, תשל"ה, 15.4.1975
שני שירים (אהבה בערב גשום, נעלה מאהבת גברים), על המשמר, 1.5.1975, עמ' 6
שיר פתיחה ותמונות פוזיטאנו (גם אני כמוך חשבתי…; האלבני, העגלון מרקדו, סמטת המעדנים, הקטטה, לארץ כנען, עכשיו, גליון 32–31, אביב קיץ תשל"ה 1975, עמ' 99– 113
בלדה על האפר, על המשמר, 11.7.1975, עמ' 6
שני שירים (הברקן, כאב), ידיעות אחרונות, 15.8.1975, עמ' 1
רשימות וסיפורים
עוד על “אותו נושא” (על מאמרה של לאה גולדברג בדבר הדרישה לכתוב שירי מלחמה), השומר הצעיר, חוב' 39, 12.10.1939. עמ' 10–9 (רשימה)
על עיני הילד שכבו, השומר הצעיר, חוב' 44, 16.11.1939, עמ' 9 – 10 (רשימה)
השירה והזמן, השומר הצעיר, חוב' 22, 30.5.1940, עמ' 9–8 (רשימה)
השירה והזמן (כיבוש הזמן), השומר הצעיר, חוב' 27, 4.7.1940, עמ' 7–6 (רשימה)
רשימות ספרותיות: שירת צרפת בגולה, משמר, דף לספרות, 13.8.1943, עמ' 4 (רשימה)
משולחן לשולחן, משמר, 26.12.1943, עמ' 2 (רשימה)
על פלייטון שלא נכתב, משמר, 27.2.1944, עמ' 7 (רשימה)
גוי עברי, על המשמר, דף לספרות, 14.7.1944
ריאליזם מהפכני לעומת רומנטיקה מהפכנית, עתים, 14.11.1946, עמ' 3 (רשימה)
עת קול היסעור נשמע בארצנו (על שירת שלונסקי), משמר, עתים, 22.8.1947, עמ' 3 (רשימה)
נסו ותומה זוכים למולדת, משמר לילדים, חוב' 7, 30.10.1947, עמ' 3 – 10 (סיפור לשני בנובמבר)
הדרך לגיהינום, עתים, 16.4.1948, עמ' 3 (רשימה)
גוי עברי (במדור: מקראה פידאגוגית, מתוך רשימות אבטוביוגראפיות שנתפרסמו במשמר), אפקים, שנה ג', חוב' ד' (11), 1948, עמ' 88 – 89
יחי החוק מר מוגרבין (קריאת ביניים), על המשמר, דף לספרות, 16.6.1950, עמ' 4 (רשימה)
למר סוליאלי ולשכנתי מימין (פליטון זוטא), על המשמר, דף לספרות, 11.8.1950, עמ' 4 (רשימה)
ביקורת נאמנה גם נוצצת, למרחב, משא, 14.5.1958, עמ' 8 (רשימה)
בעיני “גוי עברי”, על המשמר, דף לספרות, 14.6.1974, עמ' 6 (רשימה)
תרגומים
אלכסנדר פרוקופייב: מלח באוקטובר, משמר דף לספרות, 7.11.1944, עמ' 3
פדריקו גארסיה לורקה: בלדה על הככר הקטנה (שיר), משמר, דף לספרות,
22.12.1944
א.א. מילן: אהוד חבצלת קיבל נזלת, משמר לילדים, חוב' 2, 4.10.1945, עמ' 4
ד.ה. לורנס: מה בהמי הבורגני (שיר), משמר, דף לספרות, 28.6.1946, עמ' 4
פדריקו גארסיה לורקה: ציד, צמר, זמר (שירים), משמר, דף לספרות, 26.7.1946, עמ' 4
א. סוצקבר: אל חבר, (שיר), משמר, דף לספרות 14.2.1947, עמ' 5
פדריקו גארסיה לורקה: בלדה קטנה על שלושה נחלים, עתי, גליון 38, 26.6.1947, עמ' 3.
פדריקו גארסיה לורקה: הגיטרה, סרנאדה (שני שירים), הארץ, 1.8.1947, עמ' 9.
אדוארד ליר: מ"ספר השטויות" (שיר), משמר, עתים, 14.11.1947, עמ' 7
ס. מארשאק: דון קישוט (שיר), משמר לילדים, שנה ג', חוב' 11, 27.11.1947, עמ' 1
מאוריציאן: צלי של קרביים (סיפור ארמני), משמר לילדים, שנה ג', חוב' 15,
25.12.1947, עמ' 5–6
ז’אן מרסנאק: ידעתי ארץ אחת (שיר), עתים, גליון 15. 30.1.1948, עמ' 2
א.א. מילן: הממציא (שיר), משמר לילדים, חוב' 21, 5.2.1948, עמ' 10
ויליאמס קארלוס וילימס: רוסיה (שיר), עתים, גליון 19, 29.2.1948, עמ' 2
א. סוצקבר: עפר ארץ-ישראל (שיר), עתים, גליון 21, 12.3.1948, עמ' 1
פדריקו גארסיה לורקה: הדם השפוך (שיר), עתים, גליון 23, 26.4.1948, עמ' 2
אנדרה ורדה: לאחר בבוכנואלד (שיר), עתים, גליון 25, 16.4.1948, עמ' 2
מוריס הונל: הדמוקרטיה (שיר), על המשמר, דף לספרות, 7.11.1948, עמ' 1
קונג ג’י: בתו של חרש הפעמונים (לפי אגדה סינית), משמר לילדים, חוב' 28,
7.4.1949, עמ' 10–3
שארל קרו: דג מלוח (שיר), מתוך “אנתולוגיה קטנה”, על המשמר, דף לספרות,
2.9.1949, עמ' 6
פרנדו לובן: לבנה (שיר), דף לספרות, על המשמר, 23.9.1949, עמ' 9
ר. אבורגיניו: השקרנים (שיר עם צרפתי), דף לספרות, על המשמר, 25.11.1949,
עמ' 6
היינריך היינה: שלוש ואלקירות (שיר), מתוך “אנתולוגיה קטנה”, על המשמר, דף לספרות, 2.12.1949, עמ' 2
פאבלו נרודה: בלא רחמים (שיר), מתוך “אנתולוגיה קטנה”, על1 המשמר, דף לספרות, 16.12.1949, עמ' 5
חתן פרוון בעל זקן (שיר-עם בולגארי), על המשמר, דף לספרות, 9.6.1950, עמ' 5
ז’יל רנאר: פרקים מתוך “פרנסואה ראש גזר”, על המשמר, דף לספרות, 9.6.1950, עמ' 6
פאבלו נרודה: שיר אהבה לסטלינגרד, על המשמר, דף לספרות, 3.11.1950, עמ' 5
א.ס. פושקין: ציפור שחקים, משמר לילדים, חוב' 13, 23.11.1950, עמ' 7
פדריקו גארסיה לורקה: אהבת דון פרימפלין לבליסה בגן (מינחת אהבה בארבע
תמונות, מולד, ז', תשי"א, עמ' 234 – 241
איציק מאנגר: אהבה (שיר), על המשמר, דף לספרות, 19.1.1951, עמ' 5
ברטולד ברכט: אמא קוראז' וילדיה, תמונה מתוך המחזה, עין חוב' 5, 5.7.1951, עמ' 9–8
ברטולד ברכט: הזמר של אמא קוראז', על המשמר, דף לספרות, 13.7.1951 עמ' 5
פדריקו גארסיה לורקה: המערכה השלישית מתוך “בית ברנארדה אלבה”, על המשמר, דף לספרות, 14.10.1951, עמ' א'
סלי פרידהם: האגרטל השבור (שיר), למרחב, משא, 25.5.1956, עמ' 7
פדריקו גארסיה לורקה: בית ברנארדה אלבה (קטע מתוך המערכה השלישית), למרחב, משא, 30.11.1956, עמ' א'
ברנארד שאו: אוגוסטוס יוצא ידי חובתו (פרסה מתקבלת על הדעת במערכה אחת), אורלוגין, חוב' 12, 1956, עמ' 195 – 204
פדריקו גארסיה לורקה: רומאנסה על עגמה שחורה (מתוך “רומנסרו צועני”), הארץ, תרבות וספרות, 10.1.1958, עמ' א'
פדריקו גארסיה לורקה: המריבה (שיר), על המשמר, דף לספרות ואמנות,
10.1.1958, עמ' 5
פדריקו גארסיה לורקה: הנזירה הצוענית, דבר, מוסף לספרות ולאמנות,
22.8.1958, עמ' 5
פדריקו גארסיה לורקה: אשר מת מאהבה (שיר), למרחב, משא, 19.9.1958, עמ' א'
פדריקו גארסיה לורקה: רומאנסה סהרורית, למרחב, משא, 17.11.1958
שקספיר: רומיאו ויוליה, רומיאו על האהבה, למרחב, משא, 23.1.1969, עמ' 1
שקספיר: תמונה מתוך הלילה ה-12, למרחב, משא, 16.15.1955 2
ואפצארוב: עתה הוא לילה, על המשמר, דף לספרות, 11.12.1959, עמ' 5
ברטולד ברכט: אמא קוראז' וילדיה (תמונות 1, 2, 3, ותקציב התמונות הבאות), תיאטרון, גליון 10, פברואר-מארס 1964.
לופה דה וגה: מעיין הכבשים, תיאטרון, גליון י"ז, 1965, עמ' 16 – 24
ברטולד ברכט: היתה עוד תקוה ואמונה, על המשמר, דף לספרות ולאמנות,
8.7.1966
פדריקו גארסיה לורקה: בלדה על מימי הים, הארץ, תרבות וספרות, 11.11.1966
פדריקו גארסיה לורקה: שמונה שירים (גאסלה על מוות אפל, גאסלה על אהבה בת מאה, גאסלה על שורש מר מלען, גאסלה של שוק הבוקר, קסידה על עלמת הזהב, קסידה על השושנה, גאסלה על הבכי, קסידה על היד שאין בנמצא), עקד, 1969, חוב' א-ב (19–18), עמ' 87–80.
פדריקו גארסיה לורקה: שלושה שירים מתוך “שושנה וסכין” (שיר פרשים, אסלינה מטיילת, נטילת פרידה), דבר, לספרות ולאמנות, 24.10.1969, עמ' 7
פדריקו גארסיה לורקה: זמר קטן לתשוקה ראשונה, מעריב, ספרא וסייפא,
17.10.1969, עמ' 31
חואנה דה איברבורו: שירי ערש לתמרה, דבר לילדים, 25.12.1972, חוב' 17, עמ'
517
רומנסה על דון בואסו: מתוך “רומנסרו אספניול”, מאזנים, חוב' 6, מאי 1973. עמ' 427–426.
בלדה על ספינה קטנה, החיט והעכבר (שירי עם), מעריב, 14.6.1974, עמ' 41
רשימות ביקורת – מבחר
על שירתו
ש. גנס, שמש בדרכים לרפאל אליעז, טורים, שנה ב', גל' מ"ב, 1.2.1939
ישראל זמורה, שמש בדרכים לרפאל אליעז, טורים, שנה ב', גל' מ"ח, 22.3.1939 עמ' 3
אביגדור המאירי, מעבר לחוט הסיקרא (על שמש בדרכים), דבר, מוסף לשבתות ולמועדים 28.4.1939, עמ' 3–2
יוחנן פוגרובינסקי, יבול ספרותנו השנה (על שמש בדרכים), הדאר, שנה 18, גל' ל"ז, אלול תרצ"ט, עמ' 662–661.
יוסף סערוני, אבנים ליריות (על שמש בדרכים), מאזנים, גל' ט', תרצ"ט-ת"ש, עמ'
262 – 265
עזריאל שורץ (אוכמני), על עקירה ואחיזה, השומר הצעיר, חוב' 2, 11.1.1940, עמ'
11–10
ישראל זמורה, כמה הרהורים בשירתנו, מחברות לספרות, שנה א', מחברת ג-ד, ניסן תש"א, עמ' 13 – 43
עזריאל אוכמני, על 6 פרקי שירה, השומר הצעיר, חוב' 10, 5.3.1941, עמ' 2
נ. בן-אשר, במשעולי ספרותנו, עם וספר, חוב' אייר תש"א, מאי 1941, עמ' 53
ב.י. מיכלי, 6 פרק שירה, גליונות, יא, תש"א עמ' 266–265.
לאה גולדברג, עם אהבה במדבר, עתים, גל' 4, 31.10.1946, עמ' 2
שלמה טנאי, משורר המצייר את נושאיו (על אהבה במדבר), הארץ, 17.1.1947, עמ'
9
חיים גורי, (חתום חג), ברכה לרפאל אליעז (למלאות לו 50 שנה), למרחב, משא, 21.1.1955, עמ' 1
חמישים שנה לרפאל אליעז (דברים במסיבת סופרים לחגו), למרחב, משא,
1.4.1955, עמ' 1
גדעון קצנלסון, על שירתו של רפאל אליעז, הארץ, תרבות וספרות, 12.8.1955 עמ'
13
ישראל זמורה, דפי יומן ישן, קשת, חוב' ד', קיץ 1973, עמ' 114 – 121
מרדכי אבישי, מבארו שתינו חלומות (לזכר רפאל אליעז), על המשמר, דף לספרות,
14.6.1974
ישראל זמורה, רוח הבלקן בשירה עברית מובהקת (עם פטירתו של רפאל אליעז), ידיעות אחרונות, תרבות, ספרות, אמנות, 14.6.1974, עמ' 1
איתמר יעוז-קסט, בן החייט הכחול, מעריב, ספרות, אמנות ביקורת, 28.6.1974, עמ' 43
א.ב. יפה, משורר שבא מרחוק, מאזנים, כרך ל"ט, חוב' 2, יולי 1974, עמ' 126 – 129
משה שמיר נעלה את שמו כבושם לחם, מעירב, ספרות אמנות ביקורת, 13.6.1975, עמ' 37
ולאדימיר טופינצ’ארוב, רודי עודני חי בזכרוני, מעריב, ספרות, אמנות, ביקורת,
2.7.76, עמ' 37
על תרגומיו
ש. גנס, הספן על גבי הסוס, משמר, דף לספרות, 20.8.1943, עמ' 4
ב.י.מיכלי, מפנקסו של קורא, (על “הספן על גבי הסוס”), הפועל הצעיר, 17.2.1944, עמ' 9 – 10
א.ב.י. על ספרים (על “הפוני האדום”), משמר, דף לספרות, 4.10.1946, עמ' 4
ישראל זמורה, פרקים קטנים: (על תרגום שיריו של א. סוצקבר), הארץ, 10.6.1949, עמ' 9
ישראל זמורה, סיפור אופייני צרפתי (על “פרנסואה ראש גזר”), הארץ, 3.11.1950, עמ' 5
ישראל זמורה, פרקים קטנים: “ילקוט הקסמים”, דבר, 1.6.1956, עמ' 5
רבקה גורפיין, אהבה בצל המות (על “רומיאו ויוליה”), דבר הפועלת, חוב' 12, דצמבר 1957, עמ' 348 – 439
מ. בר-יעקב, גדול פייטני ספרד במאה ה-20 (על “רומנסרו צועני”), מעריב, ספרא וסייפא, 31.10.1958, עמ' 13
משה לזר, תרגום נוצץ או תרגום נאמן? (על תרגום שירי לורקה), הארץ, תרבות וספרות, 21.11.1958, עמ' 10
דוד לאזר, תרגומי מופת (עם זכייתו של אליעז בפרס טשרניחובסקי), מעריב, ספרא וסייפא, 16.1.1959
אריה לרנר, האדום והשחור בשירת לורקה דבר, מוסף לספרות ולאמנות,
30.1.1959, עמ' 5
אשר נהור, שקספיר נכבש לעברית (עם הופעת הכרך “טרגדיות”), ידיעות אחרונות, ספרות ואמנות, 9.3.1962, עמ' 16
דן מירון, שקספיר בכחל ושרק (על תרגום שקספיר על-ידי אליעז), הארץ, תרבות וספרות 3.6.1963, עמ' 10
מנחם דורמן, לא העוקץ ולא הדבש (תשובה לדן מירון), למרחב, משא, 2.8.1963, עמ' א'
מרדכי אבישי, שירי לורקה בתרגום אליעז, מעריב, ספרא וסייפא, 17.10.1969, עמ' 32
יורם ברונובסקי, “שושנה וסכין” לפ.ג. לורקה, הארץ, תרבות וספרות, 24.10.1969, עמ' 22
איג-זקוב אליעזרה, טרופיקה נפשית של אינטלקטואל רומנטי (על “שושנה וסכין”), למרחב, משא, 2.1.1970, 8 – 11
רינה ליטוין, מים זכים ונהר אפל (על “חתונת הדמים”), למרחב, משא, 10.7.1970, עמ' 6
אביב עקרוני, שושנה וסכין, על המשמר, דף לספרות ולאמנות, 20.2.1970, עמ' 7
ברוך קינן, “שושנה וסכין” לפדריקו גארסיה לורקה, אופק, קיץ תש"ל, עמ' 210
שולמית לפיד, צרור חדש של ספרי ילדים (על “הסנדלר העני ובן המלך”), מעריב,
29.10.1971, עמ' 35
צביה בן-שלום, אגדות, מפלצות וילדים שלא עשו היסטוריה, (על “הסנדלר העני ובן המלך”), על המשמר, דף לספרות ולאמנות, 31.12.1971, עמ' 7
משה שמיר, נעלה את שמו כבושם לחם, מעריב, 13.6.1975, עמ' 37
הערה:
ברשימה זו לא נכללו מאמרי ביקורת על מחזות שהועלו בתיאטראות שונים. הרבו לכתוב על תרגומיו של אליעז: חיים גמזו, עזרא זוסמן ואשר נהור – אך רק בדרך אגב, בשולי הביקורת התיאטרלית.
ספרים
מקור
שירה
שמש בדרכים, בהוצאת יחדיו, תל-אביב, תרצ"ט
ששה פרקי שירה (בעריכת א. שלונסקי), ספרית פועלים, 1941
אהבה במדבר, בהוצאת ספרית פועלים, 1946
לילדים
הבובה זיוה, סיפור בחרוזים, מלווה בצילומים של פטר מרום, הקיבוץ המאוחד, 1958
פרח המדבר, אגדה בחרוזים, ציורים: אורי אליעז, הקיבוץ המאוחד, 1963
תרגום
שירה
פדריקו גארסיה לורקה, רומנסרו צועני, ספרית פועלים, 1958
ברטולד ברכט, מסע צלב של ילדים, 1967, תרשיש
פדריקו גארסיה לורקה, שושנה וסכין, עקד, 1969
סימצ’ו איסקוב, אנדרתא, טרקלים ליד עקד, 1973
פרוזה
אירוינג סטון, הספן על גבי הסוס, ספרית פועלים, 1943
ג’והן סטיינבק, הפוני האדום, בספר “שני סיפורים”, ספרית פועלים, 1946
מחזות
ויליאם שקספיר, אילוף הסוררת, ספרית פועלים, תשי"ד
ויליאם שקספיר, המלך ריצ’ארד השלישי, ספרית פועלים, 1956
לופה דה וגה, מעין הכבשים הקיבוץ המאוחד, 1956
פדריקו גארסיה לורקה, מחזות, הקיבוץ המאוחד, 1956
ויליאם שקספיר, רומיאו ויוליה, הקיבוץ המאוחד, 1957
ויליאם שקספיר, הלילה ה-12 או כרצונכם, הקיבוץ המאוחד, תש"ך
ויליאם שקספיר, מחזות בשמונה כרכים. בין המחזות הנכללים כאן, תרגומיו ל"הנרי הרביעי", “ריצ’ארד השלישי”, “אגדת החורף”, “הלילה ה-12”, “אילוף הסוררת” ו"רומיאו ויוליה", הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 1964
פדריקו גארסיה לורקה, חתונת הדמים, עקד, 1970
לילדים
ז’יל רנאר, פרנסואה ראש גזר, ספרית פועלים, 1950
ילקוט הקסמים, סיפורים ואגדות עם לילדים, מעובדים ומתורגמים, הקיבוץ המאוחד 1956
הסנדלר העני ובן המלך, הקיבוץ המאוחד, תשל"א
תֵּבַת הָעֲדָיִים
מאתרפאל אליעז
תיבת העדיים
מאתרפאל אליעז
הָיֹה הָיְתָה תֵּבָה קְטַנָּה מְשֻׁבָּצָה אַבְנֵי-עוֹלָם: סַפִּיר
בָּרֶקֶת
לֶשֶׁם
אִזְמָרַגְּדִּ.
הַיָּד
אֲשֶׁר צֵרְפָה אוֹתָן לְכֶתֶר
בַּסֵּדֶר הַמַּשְׁלִים בֵּין רַחַשׁ הַיָּגוֹן וְהַנִּגּוּן,
קִפְּחָה דָמָהּ הַחַם תּוֹךְ מַעֲשֶׂה.
לַיָּד עָזְרָה הָעַיִן,
שֶׁמַּבָּטָהּ שָׁנוּן וּמְדֻיָּק כְּחֵץ,
שִׁמֵּשׁ לָהּ אַרְדִּיכָל.
הַלָּה אֶת חִשּׁוּבָיו חָתַךְ כְּתַעַר,
הֵפִיחַ נֶפֶשׁ בַּמִּבְנֶה בְּפֶלֶס,
הִשְׁתִּית כָּל אֶבֶן עַל יְסוֹד אֵיתָן
וְכַאֲשֶׁר הַתֹּאַם נֶהְפַּךְ לְכֹחַ,
נָמוֹג הַחֹמֶר לְצוּרוֹת שָׁרוֹת
וְהַגִּבּוּב נִכְלָם.
הִשְׁגִּיחַ הַבּוֹרֵא בִּכְלִי נָדִיר זֶה,
מָצָא בּוֹ, כִּי צְנִיעוּת וְיֹפִי,
קַמְּצָנוּת וְעֹשֶׁר,
מִשְׂחָק וְכֹבֶד-רֹאשׁ
רֻתְּקוּ יַחְדָּו לְחֵפֶץ-חֲמוּדוֹת.
תָּמַהּ בּוֹנֵה-עוֹלָם וַיֹּאמֶר:
שְׁמַע בְּנִי, אֲשֶׁר תֵּבַת-הָעֲדָיִים הִצַּבְתָּ!
אִם אַהֲבָה כָּזֹאת עַל אֲבָנַי הִשְׁפַּעְתָּ
בְּאֹרֶךְ-רוּחַ,
בְּתַחְבּוּלוֹת-דִּמְיוֹן,
בְּהַשְׁרָאָה,
קוּם וַעֲשֵׂה-נָא חֶסֶד לִבְרוּאַי
תּוֹעֵי-הַטַּעַם וְזוֹנֵי הַיֹּפִי:
שַׁבְּצֵם בְּכִפָּתִי הָרוֹמֵמָה,
לַמְּדֵם לְהִתְנוֹצֵץ כְּאוֹר-כּוֹכָב,
לְהִדֹּם כְּרַחַשׁ הַתְּפִלָּה,
לְהִתְפַּלֵּל כְּמוֹ מָחוֹל קוֹפֵא עַל פְּנֵי הַמַּיִם!
בִּזְכוּת יָדְךָ וּמַבָּטְךָ
שָׁרְתָה הָאֲצִילוּת עַל אֲבָנִים חֵרְשׁוֹת
עַד אִם הָיוּ לְאִזְמָרַגְדְּ
סַפִּיר
בָּרֶקֶת
לֶשֶׁם,
כְּשֵׁם שֶׁבְּחַסְדִּי
גָּאוֹן וְתֹאַר סוּס-הָעֲרָבָה לָבַשׁ וְהָאַבִּיר – גְּבוּרָה.
דו־שיח
מאתרפאל אליעז
בִּי רוֹעֶמֶת שְׁתִיקַת הַפְּלָדָה,
אָמַר הַפִּגְיוֹן.
אַלְבִּישְׁךָ אַרְגָּמָן,
עָנָהוּ הָדָּם.
אַל תִּגַּע בִּי,
קָרְאָה הָעַלְמָה,
אֲנִי הַמֵּיתָר שֶׁעָלָיו
פּוֹרֶטֶת הָרוּחַ!
עשיר כקורח
מאתרפאל אליעז
מַגַּע-כָּנָף שֶׁל אֵשׁ בְּכַף יָדִי:
זוֹ יָדֵךְ הַנּוֹשֶׁמֶת!
כָּל עוֹד לֹא אָבְדָה לִי מוֹרֶשֶׁת-הַשֶּׁמֶשׁ,
עוֹדֶנִּי עָשִׁיר כְּקֹרַח.
צְעָדִים, שֶׁחָרְשׁוּ דוּמִיַּת-הַלַּיְלָה,
בֵּין צְעָדַי נֶאֱלָמוּ:
כָּל עוֹד נִשְׁמָעִים הֵדִים בַּחֹשֶׁךְ,
עוֹדֶנִּי עָשִׁיר כְּקֹרַח.
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל יָם מְקוֹנֵן עַל כַּנָּר
שֶׁהִטְבִּיעַ עַצְמוֹ, כִּי אָבְדָה לוֹ בֹּהֶן.
עֲצָמַי רוֹעֲדוֹת מִתְּהוֹם… הָהּ אֵלִי, עוֹדֶנִּי עָשִׁיר כְּקֹרַח!
אולי
מאתרפאל אליעז
הֲיִתָּכֵן חֲלוֹם מַחֲלִיף עוֹרוֹ
וּמְשַׁנֶּה פָּנָיו שֶׁל הַחוֹלֵם?
הֲיִתָּכֵן חֲלוֹם מַלְעִיג עַל יְצִירָיו,
שֶׁקָּמוּ מִן הַתֹּהוּ הַפּוֹרֶה?
אֶת הַחֲלוֹם הַזֶּה, אוּלַי, אֲנִי חָלַמְתִּי.
הֲיִתָּכֵן חָלָל דּוֹהֵר וּמִתְנַשֵּׁם?
כּוֹתֵשׁ וּמְלַטֵּף?
סוֹגֵר עָלֶיךָ כְּכִפָּה מוּאֶרֶת
וּמַלְבִּישְׁךָ אַדֶּרֶת לַיְלָה?
אֶת הֶחָלָל הַזֶּה, אוּלַי, אֲנִי חוֹלַלְתִּי.
הֲיִתָּכֵן כִּי בְּטֶרֶם תַּעֲנִיק לְנַעֲרָה נִיצוֹץ,
שֶׁהִיא תִּשָּׂא בְּאִישׁוֹנֶיהָ
עַד יְכַבֵּהוּ שַׂר הַמָּוֶת,
וְהִיא בָּגְדָה?
הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, אוּלַי, אֲנִי אָהַבְתִּי.
הַצִּפִּיָּה לְאוֹר חָדָשׁ, אוּלַי, הִיא אוֹר חָדָשׁ.
הַכִּסּוּפִים לְבֶגֶד חָג, אוּלַי הֵם בֶּגֶד-חָג.
אוֹשִׁיט יָדִי לָגַעַת בַּדְּבָרִים
לְמַעַן יָכְתְּרוּ בָּאַהֲבָה
וּבַל יָגּוֹזוּ.
אֲצַפֶּה אוּלַי בְּצִפִּיַּת-אֵין-סוֹף,
שֶׁבִּלְעָדֶיהָ מִתְפּוֹרֵר הַגּוּף.
הֲיִתָּכֵן, כִּי הַמַּרְאוֹת הַלָּלוּ
יָשׁוּבוּ לְצוּרָה, לְנֶפֶשׁ, לְגוֹרָל,
שֶׁהֵם נָשְׂאוּ בִּימֵי חֶלְדָּם,
בְּאוֹר חָדָשׁ?
גשם בשדרה
מאתרפאל אליעז
צְרוֹר-חֲזִיזִים הִבְהִיק בַּשְּׂדֵרָה.
עֵדָה שֶׁל נְחָשִׁים תְּכֻלִּים
הִתְרוֹצְצָה כְּהֶרֶף-עַיִן
וְגָזָה בֵּין שִׂיחֵי הַהֲדַסִּים
וְהֵם נָתְנוּ רֵיחָם.
אֲבַק-עָלִים דְּאֶשְׁתָּקַד הִבְלִיחַ
וְשׁוּב דְּמָמָה שְׁחוֹרָה נָגְעָה בְּעַפְעַפַּי.
הַגֶּשֶׁם בְּנַפְשִׁי צִלְצֵל.
אֵלִי, הֱיֵה רַחוּם הַלַּיְלָה,
כְּרֹךְ גְּלִימָתְךָ הָרְטֻבָּה עָלַי
וְאַל תֶּחֱצֶה אֶת עוֹלָמִי כְּמוֹ תַּפּוּחַ
שֶׁבְּלִבּוֹ לוּטָה תּוֹלַעַת-צִפִּיָּה!
אילן-כוזב
מאתרפאל אליעז
עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים אִילָן זוֹרֵחַ.
בְּצַמַּרְתּוֹ עֲטֶרֶת-אִזְמָרַגְדְּ נוֹצֶצֶת.
אֲנִי וְהוּא מְיֻדָּעִים זֶה כְּבָר,
אַךְ רִיב קָשֶׁה חוֹצֵץ בֵּינֵינוּ:
אִילָן בָּדִיתִי מִלִּבִּי, טוֹעֵן אֲנִי.
אָדָם חָקַקְתִּי בְּגִזְעִי, טוֹעֵן לוֹ הָאִילָן.
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹטֵחַ תַּחְנוּנַי
וּמְבַקְשׁוֹ לִזְכֹּר יִחוּשׂ וְכוּר-מַחְצֶבֶת,
הוּא מְנַעֵר אֶת פַּרְוָתוֹ
וּצְחוֹק יָרֹק
מַמְטִיר לִי גֶשֶׁם שֶׁל עָלִים.
יֵשׁ וְעוֹקֵר הוּא מִמְּקוֹמוֹ
וְאַחֲרָיו נִשְׂרָךְ אֲנִי אָבֵל.
וְשׁוּב נִצָּב אֲנִי עַל פָּרָשַׁת-שָׂדוֹת
אוֹבֵד-יָדַיִם וְנָבוֹךְ.
בַּלַּיְלָה, בַּחֲשַׁאי,
מוֹסִיף צִלִּי לָנוּעַ אֶל צִלּוֹ,
אַךְ גַּם בַּחֲלוֹמוֹ יִרְחַק מִמֶּנִּי
וְעַל פָּנַי יָטִיחַ תַּפּוּחִים שֶׁל בֹּסֶר.
מוסר ללא השכל
מאתרפאל אליעז
עַל עֶרֶשׂ יַלְדוּתְךָ לֹא קִנְּנוּ יוֹנִים.
לֹא מַלְאֲכֵי שָׁמַיִם דּוֹבְבוּ אֶת חֲלוֹמְךָ.
אִבְחַת-בָּרָק בִּתְּרָה אֶת שְׁתֵּי עֵינֶיךָ.
יִמְתַּק לְךָ אוֹרְךָ,
יִמְתַּק לְךָ אוֹרְךָ
כְּנֹגַהּ סַנְוֵרִים,
כָּעֹנִי!
בְּדִידוּת עוֹלָם תָּשִׂים מָצוֹר עָלֶיךָ.
עֲלֵה וּבְנֵה סָבִיב לָהּ מְצוּדָה.
טַפַּח בָּהּ עֲרוּגוֹת.
אֲוִיר פְּסָגוֹת יָרוּץ בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ
וְרָדִים – בֵּין חֲרִיצֵי הַנִּדְבָּכִים.
תִּחְיֶה!
וְאִם שְׁמָמָה תִּפֹּל בְּחֶלְקְךָ
גְּמַע רִחוּשֶׁיהָ כְּמֵימֵי-תְּהוֹם זַכִּים!
גַּשֵּׁשׁ כַּחֲפַרְפֶּרֶת,
אַמֵּץ לְךָ כֹּחוֹ שֶׁל רֶמֶשׂ
אֲשֶׁר יוֹנֵק עָפָר, טְלָלִים וָשֶׁמֶשׁ!
הַפַּחַד יַחֲרִידְךָ מִשְּׁנָת.
הַפַּחַד הוּא הַסּוּס גַּם פָּרָשׁוֹ.
עֲלֵה וּדְהַר,
עֲלֵה וּלְמַד מִנֵּץ
לִזְנֹק אֶל לֹעַ הָאֲרִי
לְהַחְנִיקוֹ!
הבישנית
מאתרפאל אליעז
בִּמְקוֹם לְגַדֵּל שׁוֹשַׁנִּים
הִיא שָׁתְקָה שָׁנִים עַל שָׁנִים,
עַד שֶׁקָּמוּ גַנָּן וְנַעַר
וְשָׁתְלוּ שׁוֹשַׁנָּה בַּסַּעַר.
מִשִּׂמְחָה שֶׁהַקֶּרַח הִפְשִׁיר
הָאַלְמֹג לָאַלְמֹג דִּבֵּר שִׁיר,
וּבִמְקוֹם הַשְּׁתִיקָה, כְּקֹדֶם,
דּוֹבְבוּ שִׂפְתוֹתֶיהָ אֹדֶם.
הנזירה
מאתרפאל אליעז
תַּחַת גַּבּוֹת עֵינַיִךְ שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת כְּחֻלּוֹת.
חִיּוּךְ עוֹפֶרֶת מַרְעִידָן.
אַלְפֵי כְּנָפַיִם מֵאַרְצוֹת הַחֹרֶף
מְפַזְּזוֹת כְּעַל רְאִי שֶׁל תֹּם וָקֶרַח.
(״עַכְשָׁיו אֲנִי הָאֹשֶׁר״ – תִּלְחַשׁ הַנְּזִירָה.)
תַּחַת גַּבּוֹת עֵינַיִךְ שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת סְגֻלּוֹת
דֹּק שֶׁל דִּמְעָה וְשֶׁלֶג מַצְעִיפָן.
בֵּינוֹת קִמְטֵי קְטִיפָה שְׁחוֹרָה נִסְגָּר הַבֶּכִי.
בִּשְׂדֵה-הָעֶרֶב שְׁנֵי צְלָלִים וָאֶבֶן.
(״עַכְשָׁו אֲנִי הַשֶּׁקֶט״ – תִּלְחַשׁ הַנְּזִירָה.)
תַּחַת גַּבּוֹת עֵינַיִךְ שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת שְׁחוֹרוֹת.
בֵּית-הַמִּנְזָר הֵגִיף אֶת שְׁעָרָיו.
בִּצְלָב שֶׁל עֵץ פָּשׁוּט הֵמַרְתְּ חַיַּיִךְ.
שְׁתֵּי נְזִירוֹת זְקֵנוֹת יִתְפַּלְּלוּ עָלַיִךְ.
(״עַכְשָׁו אֲנִי הַנֹּגַהּ״ – תִּלְחַשׁ הַנְּזִירָה.)
רועה בין קברים
מאתרפאל אליעז
כָּל יוֹם נוֹטֵף מִכַּד כָּחֹל
מַשְׁקֶה שֶׁל תַּפּוּחִים לָאָרֶץ.
כָּל יוֹם פּוֹעֶה שָׁם גְּדִי קָטֹן
וְטַל גּוֹמֵעַ נֶטֶף-נֶטֶף.
כָּל יוֹם יוֹשֵׁב רוֹעֵה-זָהָב
עַל אֶבֶן מַכְנִיסַת-אוֹרֵחַ.
חָלִיל צוֹנֵחַ עַל בִּרְכָּיו
וְהַדְּמָמָה, פְּצוּעָה, שׁוֹאֶלֶת:
הַגִּידָה, אַבָּא, עַד מָתַי
אֶרְעֶה בֵּין הַקְּבָרִים הָאֵלֶּה?
בְּאֵין תְּשׁוּבָה רוֹעֶה וּגְדִי
נֶעְלָמִים יַחְדָּו בַּשֶּׁמֶשׁ…
הנער, הזקן והרוח
מאתרפאל אליעז
עִם דִּמְדּוּמֵי שַׁחֲרִית
הָלַךְ הַנַּעַר.
הִבִּיט: פָּנָה הַיּוֹם.
– אַיֵּה, אַיֵּה הַסַּעַר?
עִם דִּמְדּוּמֵי עַרְבִית
הָלַךְ זָקֵן.
הִבִּיט: הֵאִיר הַיּוֹם.
– אַיֵּה הַבַּיִת וְהַקֵּן?
מִפָּרָשַׁת דְּרָכִים
יָצְאוּ פְּקוּחֵי עֵינַיִם
זָקֵן וְנַעַר
וְשָׁמַיִם.
עָבְרָה מִשָּׁם הָרוּחַ
וְעָמְדָה לִשְׁאֹל:
– מַדּוּעַ רַק לִי אַיִן
פֶּלֶס וּמִשְׁעוֹל?
הזקן
מאתרפאל אליעז
מַלְאָךְ עִוֵּר לְרַגְלֶיךָ.
פְּתַח אֶת לִבְּךָ, זָקֵן!
נֵצָח כָּחֹל מֵעָלֶיךָ.
פְּתַח אֶת לִבְּךָ, זָקֵן!
רַק בְּדִידוּתְךָ צְעִירָה הִיא.
חַיֵּךְ אֶל הָעֵץ, זָקֵן!
עַל שֵׂיבָתְךָ הִיא נוֹצֶצֶת.
חַיֵּךְ אֶל הָעֵץ, זָקֵן!
כְּלֵילְךָ הֶחָכָם כֵּן עֵינֶיךָ.
בָּרֵךְ עֲפָרְךָ, זָקֵן!
אֵפֶר יוֹרֵד עַל רִיסֶיךָ.
בָּרֵךְ עֲפָרְךָ, זָקֵן!
טעות
מאתרפאל אליעז
הָיָה חִיּוּךְ שֶׁקָּם מִתּוֹךְ טָעוּת
וְהַטָּעוּת זוֹרַחַת.
נוֹעַד לְהִנָּעֵץ בָּאֶבֶן
וְהוּא נִנְעַץ בַּלֵּב.
הַאִם יִשְׁהֶה בּוֹ עוֹד כְּהֶרֶף-עַיִן?
יַתְמִיד לִזְרֹחַ בְּחֶשְׁכַת סִיּוּט?
הֲיִכָּתֵב עַל קְלָף כְּסוֹד קָמֵעַ?
אֶפְשָׁר לָדַעַת פֵּשֶׁר נִצְנוּצֵי הַכּוֹכָבִים.
חֶרְדַּת עַלְוַת-הַיַּעַר הַקּוֹרַעַת אֶת עַצְמָהּ.
הָרֶמֶז בְּכָל תָּג עַל מַפָּתָהּ שֶׁל הַבְּרִיאָה.
הֻלֶּדֶת קֶמֶט בְּמִצְחוֹ שֶׁל סֶלַע.
הָגוּת הָהָר עָיֵף מִבַּגְרוּתוֹ הַמַּעְפֶּלֶת.
אֲבָל חִיּוּךְ שֶׁקָּם מִתּוֹךְ טָעוּת
וְהַטָּעוּת זוֹרַחַת?
תקוה
מאתרפאל אליעז
בָּקְרִי נוֹלַד בְּתַכְרִיכִים שֶׁל צֶדֶף.
אַחֲרַי הָלְכוּ בְּרוֹשִׁים כֵּהִים בִּצְעָדִים שֶׁל אֵבֶל.
עַל אַף קַרְנֵי-הַדְּבַשׁ אֲשֶׁר אֲזָרוּנִי כֹּחַ,
עַל אַף גְּמִישׁוּת-גּוּפִי הַמִּשְׁתַּכְשֵׁךְ בַּשֶּׁמֶשׁ,
נִתְפַּסְתִּי בְּרִשְׁתּוֹ שֶׁל עַכְבִישׁ-עוֹפֶרֶת.
צִלִּי יָרַד אֶל בוֹר לָבָן
וּבוֹ הִנִּיחַ זֵר וְאוֹתִיּוֹת שֶׁל כֶּסֶף.
הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיהָ הַחִוְּרוֹת
שֶׁל תִּקְוָתִי הָאֲהוּבָה:
תִּקְוַת אֱנוֹשׁ לָשׁוּב אֶל רֶחֶם-אֵם,
לְהֵעָלֵם בְּבֹשֶׂם הַבְּרִיאָה כְּמוֹ עֻבָּר הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט
עַד הֱיוֹתוֹ לְהֶבֶל-נְשִׁיקָה שֶׁל שְׁנֵי פִּיּוֹת תְּמִימִים.
הנר
מאתרפאל אליעז
צִלִּי מַרְתִּית עַל קִיר לָבָן.
זְרוֹעוֹת דַּקּוֹת שֶׁלִּי
חֲבַצָּלוֹת שְׁחוֹרוֹת בְּלִבְלוּבָן.
פְּתִילֵי מֵיתָר שֶׁלֹּא נָדַם.
בְּרַקּוֹתַי מַכֶּה חֲלִיל הַדָּם.
אֵי-מִי מֵאֲחוֹרֵי הַסַּף נוֹשֵׁם וּמְצַפֶּה
אַךְ לֹא יָעֵז לִנְשֹׁף בִּי מְלוֹא הַפֶּה.
צִלִּי נָמוֹג עַל קִיר לָבָן,
זְרוֹעוֹת דַּקּוֹת שֶׁלִּי
חוֹבְקוֹת עַצְמָן שְׂרוּפוֹת לִפְנֵי מוֹתָן.
כשהגוף חולם
מאתרפאל אליעז
כְּשֶׁהַגּוּף חוֹלֵם –
הַיָּם מַרְגּוֹעַ לֹא יֵדַע.
שְׁחָפִים נוֹשְׂאִים עַד דַּל-כְּנָפָם
כְּמִיהָה וַאֲפֵלָה.
כְּשֶׁהַגּוּף חוֹלֵם –
גַּנִּים כּוֹרְעִים תַּחַת כֹּבֶד פִּרְיָם.
וְשׁוּעָלִים קְטַנִּים פּוֹקְחִים
עֵינֵי-יַהֲלוֹמִים.
כְּשֶׁהַגּוּף חוֹלֵם
חוֹמֵר הַיַּיִן בְּחָבִית-נִיחוֹחַ
וְעַל סַלֵּי הָעֲנָבִים מֵתוֹת דְּבוֹרִים.
כְּשֶׁהַגּוּף חוֹלֵם –
וְרִידָיו חוֹתֵךְ הַנַּעַר
כִּי אֵין בּוֹ כֹּחַ עוֹד לַחֲלֹם.
פיזור נפש
מאתרפאל אליעז
בְּדַבְּרוֹ אֵלַי
אָחִי הַמֶּרְחָב
לֹא שָׁמְעוּ אָזְנַי
כִּי אִם קוֹל הָרוּחַ.
וְהָיָה לִי הָרוּחַ לְאָח
וָאֶשְׁכַּח
אֶת אָחִי הַמֶּרְחָב.
בְּדַבְּרוֹ אֵלַי
אָחִי הָרוּחַ
בְּחָזִי שָׁמַעְתִּי כּוֹכָב
וְהָיָה לִי לְאָח
הַכּוֹכָב
וָאֶשְׁכַּח
מָה אָמַר לִי הָרוּחַ.
הוֹ, מַה טּוֹב שֶׁאֵין
לַשִּׁכְחָה אַחִים,
פֶּן הָיוּ בְּלִבִּי נִשְׁכָּחִים!
הנכרי
מאתרפאל אליעז
מֵאֲבָנִים,
שֶׁהִצְהִיבוּ מִפַּחַד וְצַעַר,
עִיר תִּבָּנֶה.
עַל מִגְדָּלָהּ
יוֹנָה שֶׁל אָרָד
גּוֹמַעַת שֶׁמֶשׁ.
יָבוֹא נָכְרִי אֶל הָעִיר –
קִמּוּרֵי לְבָבְךָ אֲדֻמִּים יִשְׁתּוֹחָחוּ.
יֵשֵׁב לוֹ בַּצֵּל כְּמַלְאָךְ שָׁחוּם
חָקוּק בַּבַּזֶּלֶת.
עַד יוֹם יָאִיר
תַּנִּיחַ לְרַגְלָיו רַעְמָתְךָ הַחַמָּה.
אֱמֹר לוֹ: צִפִּיתִי.
כְּכָל שֶׁהַבֹּקֶר יַעֲטֶה תִּפְאָרָה
כֵּן תֶּחְשַׁךְ בִּינָתְךָ מֵהָבִין
מַה פֵּשֶׁר הַחֶמְלָה, שֶׁאַתָּה עוֹטֵף בָּהּ
אוֹרֵחַ, הַבָּא לְעִירְךָ
וְאֵין בְּשׂוֹרָה בְּפִיו
זוּלָתִי זָרוּתוֹ בְּעֵינֶיךָ.
מֵאֲבָנִים,
שֶׁהִצְהִיבוּ מִפַּחַד וְצַעַר,
עִיר תִּבָּנֶה.
עַל מִגְדָּלָהּ
יוֹנָה שֶׁל זָהָב
גּוֹמַעַת לַיְלָה.
הָאוֹרֵחַ בֵּרַךְ וְהָלַךְ לוֹ.
בְּצֵל קִמּוּרֵי לְבָבְךָ
כַּלַּת נְעוּרֶיךָ שׁוֹתֶקֶת.
שיר ערש
מאתרפאל אליעז
אֶל בֵּיתֵנוּ הַשָּׁלֵו
הִתְגַּנֵּב לוֹ עֲטַלֵּף.
הוּא צִיֵּץ וְהִתְעוֹפֵף,
נוּמָה!
הַמְּנוֹרָה כָּתְבָה דוּמָם
בַּחַלּוֹן רִבּוּעַ-דָּם.
הַסַּכִּין גַּם הוּא נִרְדַּם,
נוּמָה!
בַּתִּקְרָה רוֹעֵד כּוֹכָב.
אִם תַּחֲלֹם תּוּכְלוּ יַחְדָּו
לְשַׂחֵק, אֲבָל עַכְשָׁו
נוּמָה!
מַה נִּבְהַלְתָּ, בְּנִי הָרַךְ?
עֵץ נָפַל וְנֶאֱנַח!
הוּא יָקוּם וְשׁוּב יִצְמַח,
נוּמָה!
הנחבא אל הכלים
מאתרפאל אליעז
בִּתְפִלָּתִי נִכְשַׁלְתִּי וָאֶפֹּל
כְּיֶלֶד עַל בִּרְכָּיו.
פָּצַעְתִּי אֶת קוֹלִי
וַיִּבָּקַע כְּמוֹ חָלִיל אָדֹם.
לְאָן אֶשָּׂא רַגְלַי הַנִּכְלָמוֹת?
חוֹפוֹ שֶׁל יָם נָגַעְתִּי.
כֻּתָּנְתִּי עָלָיו קְרוּעָה.
אַדְוָה דוֹבֶרֶת מִגְּרוֹנִי
מִלִּים שֶׁל מֶלַח.
יָדַי – גְּרוּטוֹת פְּלוּטוֹת
בְּסַעֲרַת הַלַּיְלָה.
אֲנִי נִזּוֹן מִמָּוֶת רַעֲנָן,
שֶׁהֵן מָשׁוּ מִמֶּרְחָקִים.
לִפְנֵי הַסַּעַר הוּא הָיָה
סְפִינָה, חַרְטוֹם, מִגְבַּעַת.
לִפְנֵי הַסַּעַר הוּא הָיָה
אַרְגַּז-פֵּרוֹת, תִּקְוָה, דִּמְעָה.
שִׁכְרוּת שֶׁל קִפָּאוֹן
נוֹסֶכֶת בִּי הָרוּחַ,
אֲשֶׁר אֵינֶנָּה מַבְדִּילָה
בֵּין תַּעֲנוּג לְהֶרֶס.
הִיא גָרְרָה אוֹתִי לַמַּיִם.
מָצַאתִי לִי מִפְלָט בְּקוֹנְכִיָּה.
כַּמָּה דוֹרוֹת אַמְתִּין בָּהּ?
הַאִם יָבוֹא דַיָּג עָנִי אֵי-פַּעַם
לָצוּד אוֹתִי כְּדַג-זָהָב?
הַאִם אֲשַׁעֲשַׁע נְעָרִים קְטַנִּים
מִתּוֹךְ אַגַּן-זְכוּכִית?
רוח קלה מים
מאתרפאל אליעז
רוּחַ קַלָּה מִיָּם –
מִנַּיִן לָהּ הַכֹּחַ לְהָנִיף דְּגָלִים?
לָשֵׂאת מַרְאוֹת שֶׁל נוֹף
מְגֻלָּפִים בַּמַּיִם?
רוֹצָה – הֵם נִדְלָקִים.
רוֹצָה – הֵם מִשְׁתַּתְּקִים.
רוּחַ קַלָּה מִיָּם.
הִיא מְעַרְעֶרֶת יַצִּיבוּת
כֵּפֵי-הַמְּצוּלוֹת.
חוֹפֶרֶת מִנְהָרוֹת כְּחֻלּוֹת
עַד אֹפֶק.
רוֹקַעַת מִרְפָּסוֹת מְעוֹפְפוֹת,
שׁוֹטַחַת מַרְבַדִּים לְצַדִּיקִים
וּלְחַיּוֹת טוֹרְפוֹת.
רוֹצָה – הֵם מִתְלַקְּחִים.
רוֹצָה – הֵם דּוֹעֲכִים.
רוּחַ קַלָּה מִיָּם.
אוֹרֶגֶת רְשָׁתוֹת שֶׁל צֵל,
רוֹקֶמֶת כֶּסֶף אַוְרִירִי
עַל דֹּק הָעֲנָנִים
וְנֶעְלֶמֶת חִישׁ
כְּלֹא הָיְתָה.
לְאָן?
רוּחַ קַלָּה מִיָּם.
כל יום נולד בי
מאתרפאל אליעז
כָּל יוֹם נוֹלָד בִּי אֵל חָדָשׁ.
הוּא מְחוֹקֵק לִי מְסִלּוֹת לִסְהָרַי
וּמוֹעֲדִים לְדַעַךְ כּוֹכָבַי.
אֶחֱטָא –
לָאֵל שֶׁלִּי אֶחֱטָא.
יִמְחַל –
אֵלִי שֶׁלִּי יִמְחַל.
כָּל יוֹם נוֹלָד בִּי אֵל חָדָשׁ
לְמַעַן בּוֹא עִמּוֹ בְּסוֹד,
לְמַעַן מוּת עִמּוֹ
וְהִתְחַיּוֹת עִמּוֹ בָּהִיר, עַזִּיז
יוֹרֶה חִצִּים לָרוּחַ.
לְרִחוּשָׁיו הִקְשַׁבְתִּי זֶה עַתָּה
שׁוֹטֵף, מַפְצִיעַ, מְפַרְפֵּר.
הִנֵּה עוֹלֶה הוּא לְעֵינַי
מִסֵּפֶר הַיָּרֹק שֶׁלָּעַלְוָה
זוֹהֵר, שָׁרִיר, מוּחָשׁ.
כָּל יוֹם נוֹלָד בִּי אֵל חָדָשׁ.
עצה
מאתרפאל אליעז
טְרַקְלִין לְךָ הֵקַמְתִּי אֶבֶן-אֶבֶן.
מַרְאוֹת שְׁבוּרוֹת יַבִּיעוּ אֶת פָּנֶיךָ.
אֲנִי אֵלָיו מִקֶּבֶר
וְהוּא אֵלַי מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְפֶּה.
בְּלֶכְתְּךָ לְשָׁם שְׁכַח לְבָבְךָ
וּשְׁמֹר עַל שְׁתֵּי רַגְלֶיךָ
מֵרְסִיסִים דּוֹרְשֵׁי דָמְךָ הָרַךְ.
שָׂא דִמְעָתְךָ בַּחֹשֶׁךְ
וִיהִי נָא חֲלוֹמְךָ שָׁלֵם.
הוֹ, אַל תִּשְׁאַל!
נִקְרֵאתָ לְהַקְשִׁיב וְלֹא – לִסְלֹחַ.
ודוי
מאתרפאל אליעז
לאהרון מגד
כּוֹכָבִים רְחוֹקִים וְשָׁמַיִם שֶׁל דְּיוֹ.
אֵיזֶה נַעַר כּוֹתֵב וִדּוּיוֹ.
הַדְּבָרִים – הוּא כָּתַב –
הַדְּבָרִים נְבוּכִים מִלֵּדָה,
וַאֲנִי מְנַסֶּה לַשָּׁוְא
לָשִׂים חַיִץ בֵּינָם
לְבֵין אַגָּדָה.
הַדְּבָרִים נְבוּכִים מִלֵּדָה.
כָּךְ הַנַּעַר כָּתַב
וְיָדוֹ בְּמִקְצָת רָעֲדָה.
כּוֹכָבִים רְחוֹקִים וְשָׁמַיִם שֶׁל דְּיוֹ.
אֵיזֶה נַעַר כּוֹתֵב וִדּוּיוֹ.
הַדְּבָרִים – הוּא כָּתַב –
הַדְּבָרִים נְבוּכִים מִלֵּדָה,
וַאֲנִי מְנַסֶּה לַשָּׁוְא
לִרְדֹּף בְּעִקְּבֵי עֲנָנִים
לְמַעַן אֵדַע
לְהֵיכָן מַפְלִיגִים וְהֵיכָן הֵם עוֹגְנִים.
כָּךְ הַנַּעַר כָּתַב
וְיָדוֹ שֶׁל הַנַּעַר כְּבֵדָה.
כּוֹכָבִים רְחוֹקִים וְשָׁמַיִם שֶׁל דְּיוֹ.
אֵיזֶה נַעַר הִשְׁלִים וִדּוּיוֹ.
אָז הוּא קָם וְנִצַּב קְרוּעַ-עַיִן-וָלֵב
וְנָשָׂא אֶת נַפְשׁוֹ מִפָּנָס אֶל מַרְזֵב
וְהִבִּיט וְהִבִּיט לִבְלִי לְהַכִּיר
אֶת צִלּוֹ הַדּוֹמֵעַ בַּקִּיר.
הנעלב
מאתרפאל אליעז
מִי שֶׁיִּרְאֶה שְׂפָתָיו מְאֻגְרָפוֹת –
עֵינָיו קְרוּעוֹת
כְּשׁוֹשַׁנִּים בָּלוֹת –
כָּמוֹנִי יִתְיַפַּח
בַּלֵּילוֹת.
כָּל הַדְּלָתוֹת הוּגְפוּ –
הוּא עַל כֻּלָּן הָלַם
בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁל קֶרַח.
נַפְשׁוֹ עוֹד נְקִיָּה מִדָּם –
לְתִקְוָתוֹ לֹא עֲדָיִים,
לֹא פֶּרַח.
מִי שֶׁיִּרְאֵהוּ מִתְלַבֵּט
כְּפַרְפַּר-עֲנָק
עִוֵּר,
לַבֹּקֶר יִתְעוֹרֵר
וְלֹא יֵדַע מַדּוּעַ
כָּל הַצְּבָעִים דָּהוּ
וְכָל מַבָּט חִוֵּר.
חלום שנפסק
מאתרפאל אליעז
הֹלֶם שֶׁל צְלִיל שָׁעוֹן –
כִּרְסִיס-רִמּוֹן שׁוֹחֵר רָעָה,
אֶת חֲלוֹמוֹ הִבְקִיעַ.
שׁוּב וַעֲצֹם עֵינֶיךָ, נַעַר!
עוֹד לַיְלָה.
בֵּין חֲמִימוּת הַכַּר וְקֶרַח הַסָּפֵק
בַּקֵּשׁ לְךָ מִסְתּוֹר עַד בֹּקֶר!
פִּצְעֵי חֲלוֹם
לָנֶצַח לֹא יַגְלִידוּ.
גַּם אִם יָנֵצוּ כִּפְרָחִים שֶׁל דָּם.
גַּם אִם יָאִירוּ דֶּרֶךְ לַכּוֹשְׁלִים בְּתֹם,
הֵם לֹא יַגְלִידוּ.
אוּלַי, יַמְתִּינוּ בְּעֶרְגָּה אִלֶּמֶת,
שֶׁנַּעַל אֲהוּבָה תִּדְרֹךְ עַל צַלַּקְתָּם
אוֹ יִתְכַּוְּצוּ בַּעֲנָוָה שְׁחוֹרָה
כִּנְזִירוֹת קְטַנּוֹת שֶׁלֹּא זָכוּ
לִפְתֹּר חִידַת כִּסּוּפֵיהֶן לַשֶּׁמֶשׁ.
הנודד וכלבו
מאתרפאל אליעז
שְׁתֵּי יָדַיִם מֵתוֹת
מִשְׁתַּלְּפוֹת מִן הַכִּיס הַבָּלוּי
לְהַחֲלִיק עַל גַּב כֶּלֶב זָקֵן.
שְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁל גֶּבֶר פּוֹרְסוֹת
אַהֲבָה לָאַחֲרוֹן בָּעוֹלָם
שֶׁעֲדַיִן זָקוּק לָהּ.
שִׂפְתֵי כֶּלֶב שְׁחוֹרוֹת
לְטִיפָה לַחְלַחָה מַחֲזִירוֹת.
שְׁתֵּי יָדַיִם מֵתוֹת
זִיק שֶׁל קֶרַח בָּהֶן
מִתְהַבְהֵב.
בִּפְסִיעוֹת עֲקֻמּוֹת
אַשְׁמֹרֶת הַלַּיְלָה חוֹלֶפֶת,
וְשַׁחַר לָבָן מְרַחְרֵחַ
גַּבּוֹ הֶחָמִים שֶׁל הַכֶּלֶב.
אֶל כִּיסָן הַבָּלוּי
שְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁל גֶּבֶר שָׁבוֹת.
בָּרוּךְ בּוֹרֵא אוֹר,
מְנַע מַכְאוֹב
מֵעֵינָיו הַכָּבוֹת!
המסתפק במועט
מאתרפאל אליעז
אַל תִּתְּנוּ לִי סוּפָה וְרַעַם.
אַל תִּתְּנוּ לִי פְּנִינָה בּוֹרֶקֶת.
תְּנוּ לִי קַנְקַן שֶׁל יַיִן
וְנַעֲרָה שׁוֹתֶקֶת.
אַל תִּרְאוּנִי דַּג-פֶּרַח זוֹרֵחַ
וְלֹא סוּס יְרַקְרַק בַּיָּרֵחַ.
תְּנוּ לִי לִפְרֹק לֵאוּתִי הַמְּתוּקָה
עַל סַפָּה פְּשׁוּטָה וְרַכָּה.
אַל תִּבְנוּ לִי טִירָה שֶׁל אֶבֶן חַכְלִילִית,
אַל תַּחְצְבוּ לִי קֶבֶר כָּרָאוּי לְשַׁלִּיט.
הַגִּישׁוּ לִי עוּגָה וְקָפֶה
בְּחִיּוּךְ יָפֶה
וּבְדִיחָה מְצַלְצֶלֶת
וַאֲפִלּוּ הִיא קְצָת מְפֻלְפֶּלֶת!
בהוולד הזמר
מאתרפאל אליעז
בְּהִוָּלֵד הַזֶּמֶר
הָאֲבָנִים נוֹשְׁמוֹת.
הַזְּמָן לוֹבֵשׁ קַשְׁיוּת שֶׁל חֹמֶר
וְהוּא דְּמָמָה וְקֶשֶׁב-סֶלַע,
וְהוּא צוּרוֹת חַדּוֹת-חִתּוּךְ,
אֲשֶׁר בָּהֶן כִּבְיַהֲלוֹם
יוֹקְדִים צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
וְדוֹעֲכוֹת פְּנִינֵי-עָנָן.
לְעֵת כָּזֹאת, אִם יוֹם אִם לַיְלָה,
הַשּׁוֹשַׁנִּים עוֹטְפוֹת סָגֹל,
הַשַּׁיִשׁ מְלַבְלֵב,
כְּאֵב הָאוֹהֲבִים דּוֹלֵחַ
עַד יִצְטַלֵּל בְּדֶמַע.
לְעֵת כָּזֹאת לֹא יִתְעַלְּסוּ עַל עֶרֶשׂ
הָעֲיֵפוּת וְהַמְּנוּחָה.
שְׁנֵי נִגּוּנִים שְׁלוּבִים חוֹזְרִים הַבַּיְתָה:
אֶחָד מִגֵּיא הַמָּוֶת,
וּמִמִּשְׂחָק – מִשְׁנֵהוּ.
וַעֲלֵיהֶם פְּרוּשָׂה עַנְוַת-הָאֹשֶׁר,
הַשְּׁזוּרָה בְּחוּט שֶׁל עֶצֶב בּוֹ נִרְקָמִים בִּגְדֵי הֶחָג.
בְּהִוָּלֵד הַזֶּמֶר.
ברית
מאתרפאל אליעז
יָדִי כָּרְתָה בַּחֲלוֹמִי
עֵץ.
רָאִיתִי שָׁרָשָׁיו שְׁרוּיִים בְּדָם נוֹצֵץ
נוֹבֵעַ מִדָּמִי.
יָדִי כִּנְבוּכָה דִּבְּרָה וְהַמִּלִּים נָשְׁרוּ עָלָיו
כְּמוֹ עָלִים זַכִּים שֶׁל סְתָו
וְאָז כְּעֵץ צָמַחְתִּי אֶל עַצְמִי.
פְּלָגִים טְמִירִים פִּכּוּ בְּתוֹךְ גִּזְעִי
וּבְקוֹלוֹת כְּסוּפִים קָרְאוּ:
הִתְפָּעֲמִי, נַפְשִׁי, הִתְפָּעֲמִי!
הֲלֹא זוֹ הָעֵדוּת כִּי לְעוֹלָם תִּחְיִי
בִּוְרִיד-עָלֶה מָתוֹק,
בְּנֵטֶף טַל יָרֹק
וְאֶל סוֹדוֹת דָּמֵךְ
תֵּרְדִי לִצְמֹחַ אֶל עַצְמֵךְ.
טיול שקט
מאתרפאל אליעז
אִוְשַׁת הַיָּם נָשָׂאנוּ עַל כָּתֵף.
נָשַׁמְנוּ שִׁיר וָמֶלַח וְנוֹצוֹת.
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חֵרוּת וְעִלָּפוֹן
לֹא טָעֲמוּ הַקֵּיסָרִים שֶׁל רוֹמִי
וְלֹא חוֹלֵי הָרוּחַ בְּיַפַּן.
הָיִית כֹּה נַעֲלָה בְּהֵעָדְרֵךְ,
שֶׁהָגוּתֵךְ נָדַמָּה וְלִבֵּךְ צִפְצֵף.
רַק לְדָגִים הַזְּכוּת לִשְׁפֹּט.
רַק לִשְׁחָפִים הַזְּכוּת לִצְרֹחַ.
נִשְׂגָּב וְנֶהְדָּר מִזֶּה
הוּא הַבּוֹרֵא לוֹ כּוֹכָבִים,
מְשַׁעְבְּדָם לְמִשְׂחָקוֹ בָּעֶרֶב
וּמִתְעַלֵּם מִקִּיּוּמָם עִם שַׁחַר.
כאב
מאתרפאל אליעז
כְּאֵב
מאתרפאל אליעז
אֶקְרָא לְאֵשֶׁת-נְעוּרִים.
דִּמְעָה כְּחֻלָּה אֶקְטֹף
מִבֵּין עַנְפֵי רִיסֶיהָ הַפּוֹרְחִים.
אֲנִי סְחַרְחַר, אִשְׁתִּי,
מִמַּיִם רוֹעֲדִים עַל-פִּי בְּאֵר,
שֶׁנֶּחְצְבָה בִּגְוִיָּתֵךְ הָעֲצוּבָה.
בִּפְרֹס הֶחָג לֹא בִּשְׁחוֹרִים תָּבוֹאִי,
כִּי אִם לוֹבֶשֶׁת אֱמוּנִים.
הֲנַעֲבֹר כַּאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוּמִים
בְּשַׁעֲרֵי הָאֶבֶן הַגְּבוֹהִים
לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַדָּמִים?
הַאִם נִרְכַּב עַל אֲתוֹנוֹת רָזוֹת,
שֶׁצָּעֲדוּ אֶל אֶרֶץ-הַבְּחִירָה
כְּעַל שָׁטִיחַ שֶל קוֹצִים,
וְשָׁם תֵּינִיקִי עוֹלָלֵךְ
בְּטַל-שָׁדַיִךְ הָרִאשׁוֹן?
קפיצה לחושך
מאתרפאל אליעז
לֹא הַמִּלָּה תִּגְאַל,
לֹא הַבָּרָק יִשָּׁמַע לָךְ בְּטוּסוֹ תְּהוֹמָה:
אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת טֵרוּפִי כְּזֵר-כְּלוּלוֹת.
אַהֲבָתֵךְ חָשְׁכָה מִנֹּגַהּ תְּבוּנָתֵךְ.
הִיא לֹא תֵּלֵךְ אַחֲרֵי תְּזָזִית-הַלֵּב
אֲפִלּוּ הִיא אָשְׁרֵךְ.
יִרְאַת-גְּבָהִים שֶׁבָּךְ
הִיא שֶׁמָּנְעָה מִשְּׁנֵינוּ
הַרְבֵּה חֶדְוָה נִסְכֶּלֶת.
וְרַק עַתָּה, מִשֶּׁהָלַכְתְּ,
יָכוֹלְנִי לְטַפֵּס עַל מַנְגִּינוֹת,
אֲשֶׁר סוֹלְדוֹת מִקּוֹל.
סיוט במראה
מאתרפאל אליעז
כְּשֶׁלִּבֵּךְ עַלִּיז
עֵינַיִךְ הֵן פְּנִינִים שְׁחוֹרוֹת,
אֲשֶׁר עוֹרְבִים צְחוֹרִים
אוֹסְפִים אֶל מַקּוֹרָם.
כְּשֶׁלִּבֵּךְ עָצֵב,
גֶּשֶׁם סִגָּלִים יוֹרֵד עָלַיִךְ.
אַל תִּסְתַּכְּלִי בַּמַּרְאָה
פֶּן תִּרְאִי בַּלָּהוֹת:
קוֹמָתֵךְ הַקְּטַנָּה
לִפְתוֹתִים מִתְפּוֹרֶרֶת,
מַפְשִׁירָה
וְאֵינָהּ מוֹתִירָה זֵכֶר.
מוּטָב שֶׁלֹּא תְּהִי צוֹפָה עַד שַׁחַר:
שֶׁמֶשׁ-אַיָּלָה
תָּלֹק פְּצָעַיִךְ
כַּטַּל.
פרידה
מאתרפאל אליעז
כְּיַיִן קַל הַמְבַזְבֵּז מְשׁוּבוֹתָיו לָרוּחַ
הִתְנוֹצְצוּ גְּבִישֵׁי עֵינַיִךְ וְכָבוּ.
מֵאֲחוֹרֵי הַחֹשֶׁךְ הָאָדֹם
אִגְּרוֹת חַמּוֹת כָּתַבְתְּ
בְּאוֹתִיּוֹת הַנֶּחְרָתוֹת
עַל טְרַף-שׁוֹשָׁן,
עַל דֹּק-עָשָׁן,
עַל חַמּוּקֵי הַחוֹל
וּנְמוֹגוֹת בְּהִלּוּכָהּ שֶׁל עָב.
מִשְׁגֶּה הָיָה הֱיוֹת מֻשְׁלֶמֶת.
אַתְּ לֹא בָּכִית,
מִפְּנֵי שֶׁהַדְּמָעוֹת כּוֹפְרוֹת בָּאֹשֶׁר?
אַתְּ לֹא צָחַקְתְּ,
מִפַּחַד פֶּן תִּמְחִי אֶת שֶׁבָּדִית בְּאֹמֶץ?
כְּשֶׁרָצִיתִי לְהָשִׁיב עַל גִּמְגּוּמֵךְ
צִיַּרְתִּי עַל פָּנַיִךְ יָם.
כַּמָּה כְּבֵדִים הָיוּ פִּרְחֵי-הָאֶבֶן
זְרוּעִים בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה!
חורף בהרים
מאתרפאל אליעז
שְׁתִיקָתֵךְ מוֹקֵד.
עָפָר חוֹנֵק פְּרָחָיו בַּשֹּׁרֶשׁ.
אִם נַעַל לַפִּסְגָּה
תִּכְבַּד רַגְלֵךְ בַּאֲזִקֵּי-הַכְּפוֹר.
אִם נַעֲמֹד מִלֶּכֶת, סֶלַע יַפִּילֵנוּ
אֶל תְּהוֹם תְּמִימָה
בְּלִי דַּעַת כִּי חַיִּים חָפַצְנוּ.
כִּנּוֹר הָרוּחַ, שֶׁמָּצָאנוּ בֶּהָרִים,
הַאִם יוּשַׂם כְּזֵר שֶׁל מַנְגִּינוֹת עַל קֶבֶר?
גַּאֲוָתֵךְ הִיא צוּק חוֹשֵׂף זִיזִים:
צִפּוֹר – לֹא קֵן תִּבְנֶה עָלָיו
וְלֹא בִּנְקִיקָיו תָּנוּחַ אֲסוּפַת-כָּנָף.
פנס בגשם
מאתרפאל אליעז
צְלָלִית-עוֹטָה-בְּלוֹאִים-שֶׁל-עֲרָפֶל
נִסְּתָה לַתֹּהוּ לְהַצִּית
מִקְטֶרֶת מַרְטִיטָה.
סוּפָה קְרוֹבָה נָשְׁפָה בָּעֲנָפִים
וְאַגָּדַת-צָפוֹן שָׁרְקָה בְּשׂוֹא-צַמֶּרֶת:
נָסִיךְ שָׂרוּעַ
תַּחַת גּוּפַת סוּסוֹ בַּשֶּׁלֶג
עַד בֹּקֶר עוֹד יִחְיֶה…
דְּמוּתֵךְ נוֹהֶרֶת בַּשְּׁלוּלִית.
הַזִּכְרוֹנוֹת הוֹפְכִים יָפְיֵךְ לְנֵטֶל.
מקרים
מאתרפאל אליעז
אַתָּה מִקְרֶה,
לִבְּךָ מִקְרֶה,
אַךְ לֹא מִקְרֶה הוּא,
שֶׁהַכֹּל מִקְרֶה.
יָדְךָ מַחֲתָה סָפֵק סָמוּי
מֵעַל מִצְחִי.
נִכְלֶמֶת וְזָרָה חָזְרָה אֵלֶיךָ
בְּמִקְרֶה.
גַּם הַשִּׂיחָה הַנְּעִימָה
הִגִּיעָה לְאֶפְרָהּ הַקַּר אִלֶּמֶת
בְּמִקְרֶה.
הַפֶּרַח שֶׁעָנַדְתָּ עַל חָזִי
שִׁוָּה קֻרְטוֹב שֶׁל חֵן לָאַהֲבָה,
אֲשֶׁר הִנֵּה חָלְפָה לָהּ
בְּמִקְרֶה.
בְּטֶרֶם עוֹד מִכּוֹס אַחַת לָגַמְנוּ
יָדַעְתִּי כִּי אָשְׁרִי הוּא רֵיק,
כִּי לְאִשָּׁה הָיִיתִי רַק בִּזְכוּת עֵינֶיךָ,
אֲשֶׁר חֲלוֹם בִּקְשׁוּ בִּי,
שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת
כִּי אִם מִקְרֶה.
צִלְּךָ נִכְלָא כְּמוֹ נִדּוֹן לְחֹשֶׁךְ.
וּבְחֶדְרִי, עַל פְּנֵי שָׁטִיחַ מֵת,
נָטוּעַ הַשֻּׁלְחָן,
וְהוּא כְּמוֹ רִבּוּעַ שִׁמָּמוֹן צוֹפֶה בִּי,
וּלְוַאי הָיָה מִקְרֶה!
אהבה ילדותית
מאתרפאל אליעז
בִּפְגִישָׁה לְלֹא-פֶּתַע
בְּטֶרֶם אֶגַּע בָּךְ
עוֹרֵךְ נִתְקַלֵּף כִּנְצִיץ הַנָּחָשׁ.
״בּוֹא – אָמַרְתְּ – נֹאהַב אֲבָנִים וָחוֹל.
אֲנִי טְהוֹרָה.״
הָיִיתִי כְּרוּחַ הַיָּם,
שֶׁחָזַר וְחִפֵּשׂ אֶת הַדְּמוּת,
שֶׁשָּׁכַח עַל הַחוֹף.
לֹא שָׁאַלְתִּי לְאָן צְעָדַיִךְ
מְתוּנִים-מְתוּנִים.
לָבַשְׁתִּי עוֹר-נְחָשִׁים חָדָשׁ,
עַל גְּחוֹנִי זָחַלְתִּי,
בַּיוֹם –
רַגְלֵי זְמִירִים צִיְּרוּ
סַרְטָנִים עַל הַחוֹל עַד שֶׁהַגַּל שְׁטָפָם.
בַּלַּיְלָה, –
הִדְהֲדוּ נִגּוּנִים שְׁחוֹרִים
בְּחַדְרֵי קוֹנְכִיּוֹת.
אֲהַבְתִּיךְ מֵעַרְפִלֵּי הַלֵּב.
אהבת נער
מאתרפאל אליעז
תְּרָזוֹת אָהַב הַנַּעַר
בְּהִלּוּכָן.
גּוּפוֹ כְּעֵץ מִיַּעַר
שָׁאַף רֵיחָן.
תְּרָזוֹת אָהַב הַנַּעַר
בְּדָעֳכָן.
הִבְהִיק עָלָיו הַתַּעַר.
הוּא לֹא גָּחַן.
הִיא תַּעֲבֹר כְּנַעַל
עַל סַף עַל סַף.
תְּרָזוֹת אָהַב הַנַּעַר.
טְחָבִים וּשְׂרָף.
לִבּוֹ עָמַד מִדַּהַר.
חִכָּה לַשָּׁוְא.
תְּרָזוֹת אָהַב הַנַּעַר.
הַבַּיְתָה שָׁב.
מֵיתָר הִכָּה בַּשַּׁעַר.
עָנְתָה דְּמָמָה.
גַּרְזֶן הוּנַף בַּיַּעַר.
תִּרְזָה תְּמִימָה!
גַּרְזֶן נָדַם בַּיַּעַר.
נָשַׁק הַכְּפוֹר.
בְּכֻתָּנְתּוֹ שֶׁל נַעַר
בּוֹכָה צִפּוֹר.
אהבה בעד החלון
מאתרפאל אליעז
חַלּוֹן כִּי פָּתַחְתִּי לַבֹּקֶר
חַמָּה עַל צַמֶּרֶת נִצֶּתֶת.
עַלְמָה בַּשְּׂדֵרָה מְהַלֶּכֶת,
שְׂרִידֵי חֲלוֹמִי בְּעֵינֶיהָ.
מֵעַנְפֵי הַזַּ’קָרַנְדָּה
עָטִים נְחָשִׁים עָלֶיהָ.
עוֹד מְעַט וְאַגִּיד: מַה יָּקַרְתְּ לִי!
חַלּוֹן כִּי פָּתַחְתִּי לָעֶרֶב
הָרָקִיעַ גְּבִיעוֹ פּוֹקֵחַ.
נֵטֶף יַיִן כָּחֹל גָּמַעְתִּי.
טַעְמוֹ לֹא עָמַד כִּי אִם רֶגַע.
אֶל חֵיקָהּ שֶׁל אִמִּי חָזַרְתִּי:
הָעַלְמָה חֲרוּתָה עַל כַּפֶּיהָ.
עוֹד מְעַט וְאֶלְחַשׁ: אָהַבְתִּי.
חַלּוֹן כִּי פָּתַחְתִּי לַחשֶׁךְ,
בִּבְלוֹאָיו שֶׁל גַּנָּב נָגַעְתִּי.
טַל זְכוּכִית שֶׁבִּצְבֵּץ לוֹ בַּמֵּצַח
נִדַּרְדֵּר וְכָבָה לָאָרֶץ.
בְּרָכוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת הֶחֱלַפְנוּ
וְקֶרַח מוּל קֶרַח נִצַּבְנוּ.
כְּרוּחַ כֵּהָה הִסְתַּלֵּק לוֹ
וְהִשְׁאִיר לִי זֵעָה שֶׁל פַּחַד.
עוֹד מְעַט וְאֶצְעַק: אַל תִּגַּע בָּהּ!
חַלּוֹן כִּי הֵגַפְתִּי לַלַּיְלָה
פְּסִיעוֹתַי בַּחוּץ שָׁכַחְתִּי.
כּוֹכָבִים, בַּדְּמָמָה הַנּוֹבֶטֶת,
לֹא הֵעֵזּוּ לִפְרֹץ אֶת הַדֶּלֶת.
בְּחֶדְרִי הַגּוֹוֵעַ שָׁכַבְתִּי
כְּמוֹ אֶבֶן־רְחוֹב מִתְפּוֹרֶרֶת.
עוֹד מְעַט וְאָמַרְתִּי: אֵינֶנִּי…
אהבה סוטה
מאתרפאל אליעז
דְּמוּתֵךְ הִבְהוּב־גַּפְרוּר
בֵּין שִׁבֳּלֵי הַגֶּשֶׁם.
נִשְׁמַת־בָּרָק לְהֶרֶף עַיִן.
תַּמָּה כְּלִכְלוּכִית
וַעֲנִיָּה כָּמוֹהָ –
זוּג נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת
פָּקְדוּ חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
רָצָה הָאֵל לָתֵת לָךְ אַהֲבָה:
קָטַפְתְּ הַגֶּבֶר הָרִאשׁוֹן
אֲשֶׁר חִיֵּךְ לָךְ מִן הַחשֶׁךְ.
כְּשֶׁנִּפְקַחַתְּ מֵאֹשֶׁר
הָיָה אֲהוּב חֵיקֵךְ
רַק כֶּתֶם עַל סְדִינֵי הַשַּׁחַר.
בְּעוֹד הַבֵּן צוֹפֶה
אֶל עֲתִידוֹ מֵרֶחֶם,
טָרַחַתְּ לִמְצֹא לוֹ שֵׁם נָאֶה.
אַךְ עַל כְּתֵפַיִךְ נָחָה יָד גְּדוֹלָה:
לְמַעַן כִּי יִחְיֶה
נִקַּח אוֹתוֹ מִמֵּךְ.
רָצָה הָאֵל לָתֵת לָךְ כֹּחַ עֲלוּמִים
פַּלְגֵי שַׁלְוָה הִבְקִיעוּ מִמָּתְנַיִךְ.
אוֹרֵחַ כִּי יָבוֹא חֶדְרֵךְ
חַיִּים קְצָרִים קָמִים עַל שִׂפְתוֹתַיִךְ
עִם צְחוֹק שָׁנִי.
בְּתִמָּהוֹן תַּבִּיטִי בָּאֶשְׁנָב:
כָּל גֶּבֶר נֶאֱהָב
בִּצְעָדִים זְרִיזִים מַרְחִיק
כְּכֶתֶם עַל סְדִינֵי הַשַּׁחַר.
עִם עֶרֶב פְּסִיעָתֵךְ קַלָּה
לְבַל יִפְגַּע מִדְרַךְ־רַגְלֵךְ
בַּנְּמָלָה.
אהבת זקנים
מאתרפאל אליעז
הַזָּקֵן:
כְּנַעַל בּוֹסְסָה בַּגֶּשֶׁם נֶאֱמַנְתְּ לִי.
הַזְּקֵנָה:
הִגַּשְׁתָּ פֵּרוּרִים לִי – לֶחֶם־קֹדֶשׁ.
מַיִם שָׁתִינוּ מִבְּאֵר־הָרוּחַ.
הַזָּקֵן:
אַתְּ כֹּה אָהַבְתְּ אֶת אֲחוֹתֵךְ,
שֶׁלֹּא הִבְדַּלְתְּ בֵּינָהּ לְפֶרַח הַשָּׂדֶה.
הַזְּקֵנָה:
הַאִם תִּזְכֹּר אֶת צַוָּארָהּ הָרָם?
הוּא לֹא הִבְדִּיל בֵּין גַּאֲוָה לְעֹנִי.
הַזָּקֵן:
בַּהֲבִיאִי הַכּוֹס אֶל פִּי רָגְשָׁה יָדִי
כְּמוֹ פְּצוּעָה.
הַזְּקֵנָה:
כִּי אֲחוֹתִי מָזְגָה לְךָ הַיַּיִן.
הַזָּקֵן:
סֵפֶל הָעֵץ לָפוּת בֵּין אֶצְבָּעַיִךְ,
אֵין חִזָּיוֹן מֻפְלָא מִמֶּנּוּ.
יַעַר קְדוּמִים רָאִיתִי בּוֹ.
עַל דֹּפֶן הַקְּלִפָּה הַמְגֻלֶּפֶת
דְּמוּת גֶּבֶר וְאִשָּׁה וְנַעַר…
הַזְּקֵנָה:
גַּם כֶּלֶב. מַעֲשֵׂה־יָדֶיהָ הַיָּפוֹת
שֶׁל אֲחוֹתִי.
הַזָּקֵן:
הָיְתָה צְנוּעָה וְשַׁתְקָנִית.
אִתָּהּ דְּמָמָה סָעַדְנוּ.
הַזְּקֵנָה:
הָיָה זֶה אֹשֶׁר הַנִּקְנֶה בְּלִי חֵטְא.
הַזָּקֵן:
רוּחוֹת הַסְּתָו פָּרְטוּ עַל עֵץ אַשּׁוּחַ.
הַזְּקֵנָה:
וַאֲחוֹתִי עַל נֵבֶל. וְקִנְאָתִי שֶׁלִּי –
עַל אֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁלָּהּ.
הַזָּקֵן:
אַחֲרֵי הַנְּגִינָה הָיִית צוֹחֶקֶת.
הַזְּקֵנָה:
וַאֲחוֹתִי שׁוֹתֶקֶת.
הַזָּקֵן:
כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹרֶשֶׁת מֵעָלֵינוּ,
צֵל־צִפֳּרִים חָלַף מֵעַל פָּנַיִךְ.
שָׁמַעְתִּי אֶת רִנַּת־לִבֵּךְ נִפְחֶדֶת.
הַזְּקֵנָה:
אָהֲבָתִי, אוּלַי, הָיְתָה גְּדוֹלָה מֵאֲחוֹתִי,
אוֹ שֶׁמָּא כֹּה אָהַבְתִּי אֶת מִלֶּיךָ,
נֶאֱמָרוֹת מִפֶּה לָאֹזֶן…
הַזָּקֵן:
וּמָה אָמַרְתִּי לָךְ? הֲתִזְכְּרִי?
הַזְּקֵנָה:
"כְּשֶׁאֶמְצָא מַטְבֵּעַ שֶׁל נְחשֶׁת
אֶקְנֶה לָךְ קְעָרָה מְנֻמָּרָה שֶׁל חֶרֶס.
וְאִם צִנָּה מִמֶּנָּה תַּעֲלֶה
אֲחַמְּמָהּ לְמַעֲנֵךְ בְּבֵית שֶׁחְיִי."
הַזָּקֵן:
“כְּשֶׁנַּזְקִין נָשִׂיחַ וְנִזְכֹּר,” עָנִית לִי.
הַזְּקֵנָה:
בַּיּוֹם הַהוּא הַשֶּׁמֶשׁ רָעֲשָׁה
כְּמוֹ שִׂמְלַת הַמֶּשִׁי עַל גּוּפָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי.
הַזָּקֵן: בַּיּוֹם הַהוּא שְׁטוּפָה הָיִית בַּחֲלוֹמוֹת
כְּמוֹ עִוֶּרֶת.
הַזְּקֵנָה:
עַל אַף הַחֹם רָעַדְתִּי.
הַזָּקֵן:
גִּצִּים רָקְדוּ בְּכַעַס עַל פָּנַיִךְ.
הַזְּקֵנָה:
כִּי אֲחוֹתִי עָבְרָה לְפֶתַע.
הִשְׁפַּלְתָּ אֶת עֵינֶיךָ וְאוֹתִי שָׁכַחְתָּ.
הַזָּקֵן:
אַךְ הִיא לֹא שָׁבָה עוֹד.
הַזְּקֵנָה:
הִיא תִּשָּׁאֵר בְּזִכְרוֹנֵנוּ צְעִירָה.
הַזָּקֵן:
קֶבֶר־תָּמִיד־פּוֹרֵחַ…
שֶׁקֶט אָרֹךְ שֶׁל קַיִץ וְצַמּוֹת זָהָב…
הַזְּקֵנָה:
בְּהַזְכִּירְךָ אוֹתָהּ שְׁמָהּ מִתְאַפְלֵל בְּפִיךָ.
הַזָּקֵן:
כְּשֶׁיָּדֵךְ נִפְרֶשֶׂת עַל הָאֶבֶן –
לִבִּי בּוֹכֶה.
הַזְּקֵנָה:
וּכְשֶׁבָּכִינוּ יַחַד בְּמוֹתָהּ
יָפִים הָיִינוּ כְּתִקְוָה.
הַזָּקֵן:
בְּדִמְעָתִי רָאִיתִי אֶת דְּמוּתֵךְ…
הַזְּקֵנָה:
הִגַּשְׁתָּ פֵּרוּרִים לִי – לֶחֶם־קֹדֶשׁ…
אהבה לאחר המוות
מאתרפאל אליעז
בֵּין גַּנִּים יְרֻקֵּי־תְּהוֹם הָלַכְתִּי.
אִוְשַׁת הָעַלְוָה בְּחָזִי.
לֹא רֵיחַ שֶׁל פְּרִי. לֹא רֵיחַ אָדָם.
רַק זֵכֶר אִשָּׁה רוֹמֵמָה עַל הַמָּוֶת.
רָעָב הֱצִיקַנִי אַכְזָר.
וָאָכֹף עַל רְגָבִים נוֹשְׂאֵי זֶרַע וָסַם.
מִכֹּחַ הָרַעַל אֶשְׁאַב לִי תִּקְוָה.
וָאֶבְצַע עוֹד בַּלֶּחֶם הַמַּר.
וָאֶרְאֵךְ סוֹכֶכֶת עַל בְּנֵךְ בְּקִרְבֵּךְ.
רוֹמֵמָה עַל הַמָּוֶת.
וָאֶרְאֵךְ זוֹהֲרָה וּמֻשְׁפֶּלֶת.
בְּחַדְרֵי חֲדָרִים מוֹלֶכֶת.
בְּלִי יִמּוֹג חִיּוּכֵךְ בַּחשֶׁךְ.
בְּלִי תִּיבַשׁ בִּטְנֵךְ בַּשָׁרָב.
שְׁמַעְתִּיךְ קוֹרֵאת מִדָּמַיִךְ
וָאָרוּץ בְּחֶדְוָה אֶל נַפְשֵׁךְ,
הַנּוֹבֶטֶת מִקֶּבֶר פּוֹרֵחַ,
רוֹמֵמָה עַל הַמָּוֶת.
כַּעֲנַף אַדִּירִים אֲחַבְּקֵךְ
וְלִבִּי לְלִבֵּךְ יַעֲנֶה
כְּהֹלֶם הָרַעַם בַּגֶּזַע.
הַהֵד יִתְגַּלְגֵּל מִמֵּצַח אֶל מֵצַח.
אָז אָשׁוּב לַמִּדְבָּר, שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי עַד מָוֶת,
רוֹמֵמָה עַל הַמָּוֶת.
אהבת מתים
מאתרפאל אליעז
הוּא: מֵעֲנֶנֶת סִגָּלִים
קְרֵבָה אַתְּ אֶל קִבְרִי
גַּלִּים־גַּלִּים.
הִיא: אֲנִי קַלָּה כְּאֵפֶר.
אַל תֵּרָתַע מִמַּגָּעִי הָרַךְ!
אֲנִי נוֹשֶׁמֶת עוֹד
קְרוּעָה כְּדַף מִסֵּפֶר –
הָרוּחַ יְשַׂחֵק בּוֹ וְיִבְרַח.
הוּא: מֵעֲנֶנֶת סִגָּלִים
אַתְּ מְבִיאָה בָּשְׂמֵךְ
גַּלִּים־גַּלִּים.
הִיא: הַמֶּרְחַקִּים כִּנְמוֹגִים
עַל כַּף־יָדִי.
בַּחשֶׁךְ מִתְיַפְּחִים זוֹגִים
וְסוֹעֲדִים אוֹתִי,
שָׁמַעְתִּי גְּוִיָּתְךָ הוֹמָה
מִלֵּיל הָאֲדָמָה.
הוּא: לְבֶגֶד הִיא הָיְתָה לִי
וּנְשָׁמָה.
קִרְבִי אֵפוֹא וּשְׁבִי עַל זוֹ הָאֶבֶן.
מְסֻתָּתָה בִּידֵי הַגֶּשֶׁם הַלַּחוֹת.
פִּסַּת־בָּשָׂר כּוֹאֶבֶת
הֵן לֹא נוֹתְרָה בִּי עוֹד.
אֲנִי נָקִי מִדָּם.
חֲלַל חָזִי הוּא שֶׁקֶט שֶׁל אֲגַם.
וְגֻלְגָּלְתִּי לָךְ שָׁרָה שִׁיר שֶׁל נַחַל.
אֲהוּבָתִי, אֲנִי נָקִי מֵאַהֲבָה.
הִיא: אַתָּה רַק רֶמֶז וְתִקְוָה
לְאֵלֶּה שֶׁנָּפְלוּ עִם שַׁחַר.
הוּא: מֵעֲנֶנֶת סִגָּלִים…
הִיא: אֵלֶיךָ בָּאתִי, אֲהוּבִי…
הוּא: גַּלִּים־גַּלִּים…
הִיא:… כּוֹשֶׁלֶת
הוּא: הַשּׁוֹשַׁנִּים אֲשֶׁר הֵבֵאת לִי…
הִיא: הָיוּ לְפֶתַע. בְּיָדַי לְשֶׁלֶג…
אהבה של עובדי אלילים
מאתרפאל אליעז
עַל תֵּל שֶׁל חוֹל אָצִיל רוֹבֶצֶת נַעֲרָה.
זְרוֹעוֹת שֶׁל גֶּבֶר מִתְפַּתְּלוֹת אֵלֶיהָ
כְּצֶמֶד נַחֲשֵׁי־קָלָל.
בְּהִתְרוֹמֵם גּוּפָהּ לָאשֶׁר הִיא נִכְנַעַת.
בִּשְׂדֵה־חֲלוֹם רֵיק מֵאָדָם וְעַיִט
פּוֹסְעִים יַחְדָּו וְעֵינֵיהֶם צָפוֹת.
מִנְחַת־צִפּוֹר עָלְתָה עַל הַמִּזְבֵּחַ.
נוֹצוֹת־זָהָב־רוֹתֵחַ עֲקֻבּוֹת מִדָּם
כָּבוּ בְּהִתָּקְלָן בַּגַּל
וְנֶפֶשׁ הַצִּפּוֹר הָפְכָה לְקֶצֶף־יָם.
עוֹטָה צָעִיף שֶׁל חוֹל שׁוֹעֶטֶת נַעֲרָה.
עִקְּבוֹת הַגֶּבֶר צוֹפִיּוֹת
כְּמוֹ דְּמָעוֹת אַחֲרֵי פְּרִידָה אִלֶּמֶת.
"הָלַךְ לוֹ כִּזְאֵב שָׂבֵעַ.
הָהּ, לוּ זָעַק כְּחֵץ פּוֹלֵחַ בְּחָזִי!.."
עַל שְׁבִיל הַכְּפָר מֵאִיר כּוֹכַב הָעֶרֶב.
בַּיִת לָבָן וְחַלּוֹנוֹת כְּחֻלִּים.
הָאֵם עוֹמֶדֶת עַל הַסַּף צוֹהֶלֶת:
"בָּרְכוּהָ, נְבִיאֵי בַּרְזֶל וָאֶבֶן!
בִּתִּי מְלֵאָה כְּשׁוֹשַׁנַּת טְלָלִים…"
אהבת מלך ומלכת קלפים
מאתרפאל אליעז
אַתְּ תִּהְיִי הַמַּלְכָּה בִּקְלָפַי
וְהַמֶּלֶךְ אֲנִי, בַּעַל שְׁתֵּי הַפְּרוֹטוֹמוֹת.
לָךְ אַרְבַּע גֻּמּוֹת־חֵן בִּלְחָיַיִךְ
לִי שְׁנֵי שַׁרְבִיטֵי־שְׂרָרָה: רוּחַ וָחֹמֶר.
עֲטֶרֶת אִילָן תַּעֲדֶה רֹאשֵׁךְ.
רַגְלַי: שָׁרָשִׁים הַלּוֹפְתִים גִּזְרָתֵךְ.
מַיִם אֶשְׁתֶּה מִבְּאֵר עֲמֻקָּה.
פְּרִי תֹּאכְלִי מִבְּשָׂרִי פֶּלַח־פֶּלַח.
אַתְּ הֲלֹא הַמַּלְכָּה
וַאֲנִי הַמֶּלֶךְ.
סְתָו כִּי יָבוֹא – יְגַדְּמֵךְ רַעַם.
חֲשֵׁכָה תֵּרְדִי חֲסוֹת בֵּין סְעִיפַי
וְלָנוּם מוּל אוּדִים לוֹחֲשִׁים.
הֲתִזְכְּרִי, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים,
שֶׁהָיִית אֵי־פַּעַם
הַמַּלְכָּה בִּקְלָפַי?
חֹרֶף כִּי יָבוֹא – יְשַׁסְּעֵנִי סַעַר.
עַל סַדָּנִי הַכָּרוּת
יִלְעֲסוּ אֶת פִּתָּם בְּשֶׁקֶט
נַעֲרָה וְנַעַר,
בְּלִי דַּעַת כִּי בַּעֲבִי־הַיַּעַר
מַלְכָּתִי הַפְּצוּעָה שׁוֹתֶקֶת.
הֵם לֹא יֵדְעוּ מִי הֶאִירָם פָּנִים,
מִי אֵרְחָם כְּצֶמֶד צִפֳּרִים.
הֵם יִפְרְטוּ אַהֲבָתָם עַל מֵיתָרִים
וּבְלִבֵּנוּ הַסָּמוּי יִבְנוּ קִנָּם.
אָז הַמַּלְכָּה תֹּאמַר:
חַיֵּינוּ לֹא הָיוּ חִנָּם.
וּבְצֵאת תְּמִימוּתָם מִן הַחֹרֶשׁ
יִנְבְּטוּ נְצָרִים בְּרוּכֵי־שֹׁרֶשׁ,
שֶׁיִּהְיוּ מְזַלְּפִים אַחֲרֵיהֶם
אֶת בָּשְׂמָם הַיָּרֹק
וִילַוּוּם עַד רֹאשׁ־דֶּרֶךְ.
בְּהֵעָלְמָם הַרְחֵק־הַרְחֵק מֵעַיִן
אֲנִי גִּזְעִי אֶמְצָא
וְאַתְּ – הַצַּמֶּרֶת.
שׁוּב תִּהְיִי הַמַּלְכָּה בִּקְלָפַי
וְהַמֶּלֶךְ אֲנִי, בַּעַל שְׁתֵּי הַפְּרוֹטוֹמוֹת.
לָךְ אַרְבַּע גּוּמּוֹת־חֵן בִּלְחָיַיִךְ,
לִי שְׁנֵי שַׁרְבִיטֵי־שְׂרָרָה:
רוּחַ וַחֹמֶר.
אהבת־פרא
מאתרפאל אליעז
כּוֹכְבֵי אֶרֶס דּוֹרְכִים בִּבְשָׂרִי,
בְּעַרְשִׂי נִפְקְחוּ דַּרְדָּרִים,
אִשָּׁה!
חִצֵּי קֶרַח פּוֹלְחִים אֶת שְׁנָתִי,
עוֹרְבֵי טֶרֶף צוֹפִים אֶל מוֹתִי!
אָהֳלֵי לַעֲנָה וּפְרָגִים,
שֶׁבֶר יָם וְשִׁירַת דָּגִים,
רָשָׁע!
מִקּוֹלֵךְ דּוֹבֶרֶת צִנָּה,
זְרוֹעוֹתַיִךְ פַּלְגֵי קִנְאָה!
עַל גּוּפִי חַיִים רִמּוֹן וְזַיִת,
יְרֵכַיִךְ מָלְאוּ תֹּפֶת־קַיִץ,
אִשָּׁה!
בְּאֵרֵךְ לִי מוֹקֵד וּכְוִיָּה
וְגַנֵּךְ לִי כִּמְרִיר וְצִיָּה!
פַּרְסוֹת סוּס הוֹלְמוֹת בְּכַרְמִי,
סוּפַת חוֹל מְכַלָּה אֶת דָּמִי,
רָשָׁע!
לָךְ זַרְעִי וְאוֹנִי כְּדֹמֶן,
בֵּין בְּתָרִים כָּרַתְנוּ בְּרִית אֹמֶן,
אִשָּׁה!
מִי יִתֵּן פִּצְעֵי אוֹהֵב
מִי יִתֵּן פִּצְעֵי אוֹהֵב
בְּלִבּוֹ שֶׁל אָרוּר וְאוֹיֵב,
רָשָׁע!
אָהֳלִי אָחֲזָה בּוֹ אֵשׁ־סַעַר
וּבָאֹהֶל אִשָּׁה וְאֵם נַעַר!
יְבֻלַּע לוֹ לְרִים מֵעֵינֵךְ
לְצִפֹּרֶן מִזֶּרֶת בְּנֵךְ,
אַלְלַי!
בִּכְנַף מֶלֶךְ חוֹסֶה צִלִּי,
בּוֹא וּשְׁכַח, בַּעֲלִי־עוֹלָלִי,
בֵּין שָׁדַי!
אהבת בת מדבר והלך
מאתרפאל אליעז
הוּא יִזְכְּרֵךְ תָּמִיד:
אִשָּׁה גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים, רַבַּת־שָׁדַיִם.
אֵלָה שֶׁנֶּחְקְקָה בַּסֶּלַע.
חֲלוֹם הָרִים שְׁטוּפֵי פְּרָאוּת וְרַחֲמִים.
הוּא יִזְכְּרֵךְ תָּמִיד:
גּוֹרֶרֶת חֵן וַעֲלוּמִים בְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתֵךְ.
נוֹהֶגֶת עֵדֶר שֶׁל בְּכָרוֹת לַוָּדִי
וַעֲנָנִים שְׁחוּנִים שֶׁל בֹּקֶר.
הוּא יִזְכְּרֵךְ תָּמִיד:
יוֹרֶדֶת בְּסֻלְמֵי הַדִּמְדּוּמִים
כִּנְזִירוּת הַמְהַלֶּכֶת יְחֵפָה.
פּוֹרֶסֶת לוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ
בְּיָד פְּתוּחָה כְּשֶׁל כַּפַּת־הַתֹּמֶר.
הוּא יִזְכְּרֵךְ תָּמִיד:
לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנֵי הַכֶּלֶב סוֹד שָׁכִיחַ
כְּמִין וִדּוּי אֲשֶׁר יָפֶה לוֹ הַגִּמְגּוּם
וּלְשׁוֹנוֹ נִדְבֶּקֶת לְחִכּוֹ.
כְּשֶׁעָשָׂה דַּרְכּוֹ אֶל הַגְּבָעוֹת
בֶּדְוִי אָפֵל דָּהַר בְּעִקְּבוֹתָיו.
יָרֵחַ־חֶרֶב אֲרֻכּוֹת גִּחֵךְ.
אהבת הדינוזאור
מאתרפאל אליעז
אַפְלוּלִית וְרֵיחַ יָם.
כּוֹכָב
וְאֶלֶף דּוֹר שֶׁל טַל וְאֵלֶם.
הַדִּינוֹזָאוּר פֹּה אָהַב
לְהִתְחַכֵּךְ בַּסֶּלַע.
עִם בַּת־זוּגוֹ הוּא הִתְעַלֵּס:
אֲהוּבָתִי נַשְּׁקִינִי פֶּרַע!
אֶת מְלוֹא הָאָרֶץ נְאַכְלֵס
אִם לֹא נַשְׁחִית הַזֶּרַע.
מִגִּפּוּפִים עָיֵף וָשָׁב
רָבַץ הַדִּינוֹזָאוּר
כַּעֲרֵמָה בַּגֹּרֶן.
וּבַת־זוּגוֹ מָשְׁחָה אֶת קַשְׂקַשָּׂיו
בְּנֵרְדְּ, שִׁבֹּלֶת וְצִפֹּרֶן.
הַדִּינוֹזָאוּר פֹּה אָהַב
וָמֵת בֵּין יָם וָסֶלַע.
רַק אֵשֶׁת־נְעוּרָיו
בָּכְתָה אַחֲרָיו.
עֵינֶיהָ חוֹל וָמֶלַח.
אהבה שחורה
מאתרפאל אליעז
לֹא אֵדַע אֵיךְ אָבוֹאָה אֵלַיִךְ,
כַּלָּתִי הַקְּטַנָּה.
כְּבָר הָלַכְתִּי בַּיַּעַר הַלַּיְלָה,
וְהַלַּיְלָה כְּאֶלֶף שָׁנָה,
יוֹנָה פְּצוּעָה עִוֶּרֶת.
כְּנָפֶיהָ לוֹחֲמוֹת עִם רוּחַ.
לֹא אֵדַע אֵיךְ אָשִׂיחָה אֵלַיִךְ,
כַּלָּתִי הַקְּטַנָּה.
כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי לִמְנוֹת לָךְ שְׁבָחַיִךְ.
אַךְ שְׂפָתַי קָפְאוּ בַּצִּנָּה.
יוֹנָה פְּצוּעָה חִוֶּרֶת.
מַלְאֲכֵי הָרָקִיעַ, שִׁמְרוּהָ!
לֹא אֵדַע אֵיךְ אֶסְגֹּדָה אֵלַיִךְ,
כַּלָּתִי הַקְּטַנָּה.
כְּבָר הִרְכַּנְתִּי לִבִּי לְרַגְלַיִךְ,
אַךְ לִבִּי שָׁב אֵלַי כַּסְפִינָה.
יוֹנָה פְּצוּעָה עִוֶּרֶת.
כְּנָפֶיהָ לוֹחֲמוֹת עִם רוּחַ.
לֹא אֵדַע אֵיךְ אֶחְלֹמָה עָלַיִךְ,
כַּלָּתִי הַקְּטַנָּה.
כְּבָר עָצַמְתִּי עֵינַי מוּל עֵינַיִךְ,
אַךְ עֵינַי נִפְקְחוּ כַּלְּבָנָה.
יוֹנָה פְּצוּעָה חִוֶּרֶת.
מַלְאֲכֵי הָרָקִיעַ, שִׁמְרוּהָ!
לֹא אֵדַע אֵיךְ אֶשְׁכְּחָה מַרְאַיִךְ,
כַּלָּתִי הַקְּטַנָּה.
כְּבָר שָׁתִיתִי גָּבִיעַ שֶׁל יַיִן,
אַךְ בְּפִי רַק עֲלֵי לַעֲנָה.
יוֹנָה פְּצוּעָה עִוֶּרֶת.
כְּנָפֶיהָ לוֹחֲמוֹת עִם רוּחַ.
לֹא אֵדַע אֵיךְ אָבוֹאָה אֵלַיִךְ,
רַק אֵדַע כִּי קָרָאת.
אוֹיָה לָךְ אִם אֶמְצָא מַחֲבוֹאַיִךְ,
וּמַפְתֵּחַ דְּלָתַיִךְ אָבַד!
יוֹנָה פְּצוּעָה חִוֶּרֶת.
מַלְאֲכֵי הָרָקִיעַ, שִׁמְרוּהָ!
אהבת שרב
מאתרפאל אליעז
הַשֶּׁמֶשׁ אוֹתוֹ יוֹם הָיָה לְטַעְמֵךְ,
נֵזֶר־בַּרְזֶל לָבָן וּמַנְגִּינָה יוֹקֶדֶת.
גּוּפֵךְ נָמוֹג לִנְשָׁמָה
וּבְלֶכְתֵּךְ רָתְחוּ הָאֲבָנִים.
יָפְיֵךְ הִכְאִיב בְּשַׁלְוָתוֹ
וְלֵב הַצִּפֳּרִים רָגַשׁ.
רַק עוֹר־בְּשָׂרֵךְ הַמַּהְבִּיל
דּוֹבֵב שִׂפְתֵי־הַסֶּלַע.
מָה עֵרֶךְ עוֹד לַחֲלוֹמוֹת
אִם הֶרֶף־עַיִן שֶׁל מַגָּע
מֵפִיחַ רוּחַ אֱלֹהִית
בְּכָל דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ?
נִזְכֹּר הַשִּׂיחַ הַנִּפְלָא
שֶׁלֹּא נִקְשַׁר בֵּינֵינוּ:
הִקְשַׁבְנוּ לְעַצְמֵנוּ אִישׁ לְפִי חֶפְצוֹ,
מִלּוֹת־סַגְרִיר לָחַשְׁנוּ בְּלִבֵּנוּ
וְאֶת פִּשְׁרָן שָׁכַחְנוּ,
אַךְ הַטּוֹבָה בָּהֶן הָיְתָה מִלַּת־כָּזָב,
אֲשֶׁר בָּדִיתִי לָךְ מִתּוֹךְ הַעֲרָצָה
לִשְׁלַח־צְדָפַיִךְ, שֶׁאָסַפְתְּ בַּחוֹף
בְּמִין חִבָּה שֶׁאֵין אָחוֹת לָהּ.
כְּשֶׁעָיַפְנוּ מִמִּשְׂחַק אַדְווֹת וָאוֹר
וְהַשָּׁרָב הֵמֵס פִּרְחֵי־הַקֶּצֶף בַּגַּלִּים,
הָיָה הַקַּיִץ רָם וּכְלִיל־מַלְכוּת. הַנּוֹף הַמְשֻׁלְהָב דָּהַר בְּלִי־רֶסֶן
וְהִשְׁתּוֹלֵל כְּגֶשֶׁם־סַכִּינִים צָעִיר.
אהבה בערב גשום
מאתרפאל אליעז
רֹאשִׁי קַשּׁוּב לִירֵכֵךְ.
נַחַל חַם שָׁר תַּחַת עוֹרֵךְ.
אַל תִּרְקְמִי נָא אַגָּדוֹת
שֶׁמֵּיטִיבָה אַתְּ לְסַפֵּר
בְּעֶרֶב גָּשׁוּם!
הָנִיחִינִי לַעֲגֹן בְּעֵינַיִךְ.
לֵחָן הוּא לִי כְּגַל פָּתוּחַ.
פַּנָּסֵי דַּיָּגִים מַתִּיכִים שָׁם
מַטְבְּעוֹת בַּמַּיִם.
אַל תְּנַסִּי לִנְטֹעַ בִּי אֵמוּן בַּחִדָּלוֹן.
בְּשָׂרִי עוֹרֵג לְלַהַט מְשַׁחְרֵר
מִמֻּסְכָּמוֹת הַמָּוֶת.
מַתְּנוֹת הַטֶּבַע בָּךְ רוֹמְזוֹת עַל עֲרָפֶל שָׂמֵחַ
הַמְפַכֶּה בְּתוֹךְ וְרִידַיִךְ.
הֲשׁוּב תַּחֲזִיקִי בְּיָדֵךְ זְאֵב
וּבַשְּׁנִיָּה יַלְדָּה תּוֹעָה בַּיַּעַר?
אֲנִי מוֹנֶה הַמֶּרְחַקִּים הַדּוֹהֲרִים
בֵּינִי לְבֵין שְׂפָתַיִךְ
וּמְהַסִּים נִגּוּן גּוּפֵךְ,
הַמִּתְפָּרֵט לְרֶצֶף שֶׁל צְלִילִים צוֹרְמִים:
"הָלְכוּ בַּשָּׂדֶה שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים.
שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים.
עָמְדוּ תּוֹהוֹת מוּל פֶּלֶג־כֶּסֶף.
פֶּלֶג־כֶּסֶף.
אֵיךְ יַעַבְרוּ לַחוֹף מִנֶּגֶד.
לַחוֹף מִנֶּגֶד.
בָּא עַכָּבִישׁ, אָרַג שָׁם גֶּשֶׁר.
אָרַג שָׁם גֶּשֶׁר.
בָּאָה יַלְדָּה וְחֶרְמֵשׁ בְּיָדָהּ.
וְחֶרְמֵשׁ בְּיָדָהּ.
גָּנְחוּ שִׁבֳּלִים צַוָּאר הוֹשִׁיטוּ.
צַוָּאר הוֹשִׁיטוּ…"
רֹאשִׁי קַשּׁוּב לִירֵכֵךְ.
בְּדִמְעָתֵךְ הַיְחִידָה רָחַצְתִּי.
יָפְיֵךְ שׁוֹתֵק צָלוּל.
בְּעֶרֶב גָּשׁוּם.
נעלה מאהבת גברים
מאתרפאל אליעז
יָכֹלְתִּי לְחַכּוֹת לָךְ עַל הַחוֹף.
לִסְפֹּר מִנְיַן כָּל הַצְּדָפִים.
הַיָּם נוֹצַר כְּדֵי שֶׁאֲצַפֶּה לָךְ.
אֶל נְתִיבָם הַמִּשְׁתַּכְשֵׁךְ יוֹצְאִים הַדַּיָּגִים.
לָהֶם זְרוֹעוֹת מָשׁוֹט סַהֲרוּרִי
וְגֵו שֶׁל תֹּרֶן מְרַצֵּד.
לְמַעֲנָם אֲנִי טוֹוֶה תְּמוּנוֹת
וּמְשַׁטְּחָן בָּרוּחַ:
דְּגַת הַכֶּסֶף לְכוּדָה בְּמִכְמָרְתָּם
הוֹפֶכֶת לְזָהָב.
חֲלוֹם פָּשׁוּט וְאֵין אֲנִי רוֹשְׁמוֹ בְּפִנְקָסִי,
אַךְ זֶהוּ לְחַכּוֹת לָךְ עַל הַחוֹף.
סִירוֹתֵיהֶם עוֹגְנוֹת עַל קַו הָאֹפֶק
וּוֶנּוּס שֶׁנּוֹלְדָה בְּלֹא חֶבְלֵי לֵדָה,
בִּשְׁרִירֵיהֶם הַמְּשׁוּחִים בְּזֶפֶת מְצַחֶקֶת.
בִּשְׁבִיל דָּגִים נוּגִים אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירַת בַּרְבּוּר,
שֶׁהֵמָּה יְזַמְּרוּהָ טֶרֶם נִמְשְׁתָה הָרֶשֶׁת,
וּבְעוֹדָהּ כְּבֵדָה זוֹרָה קַשְׂקַשֵּׂיהֶם
כְּדִינָרִים שֶׁל אוֹר אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם.
אֲנִי אוֹסְפָם בִּצְרוֹר נָקוּב לַתֹּהוּ,
אַךְ זֶהוּ לְחַכּוֹת לָךְ עַל הַחוֹף.
אֶת הִרְהוּרֵי לִבִּי לְשֵׁבֶט לֹא אָדוּן
עַל שֶׁכּוֹפִים אוֹתִי לִבְרֹא לִי
צְרִיחֵי שַׁעֲשׁוּעִים וּלְהָרְסָם מִיָּד.
גַּם פְּעִילוּת הַיָּם הַמְרֻסֶּנֶת
סוֹפָהּ בְּנֵטֶף מִתְאַדֶּה בְּלִי הֶגֶה.
מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר סָמוּי לָאֱמוּנָה
אֲפִלּוּ הִיא נִכְזֶבֶת…
אַךְ זֶהוּ לְחַכּוֹת לָךְ עַל הַחוֹף.
הִלָּה לַסַּהַר וְלַיָּם הַסְּעָרָה.
לַיְלָדִים עַל שְׂפַת הַיָּם מַזָּל שֶׁל דּוּגִיּוֹת.
בְּכִנּוֹרָם מֵיתָר מִזְּקַן־הַתַּיִשׁ
בְּלִי גִּנּוּנֵי נִגּוּן וּבְלִי פַלְסֶט.
רַק הֵם, רַק הֵם יָכְלוּ לִדְלוֹת אוֹתָךְ
כְּמוֹ פְּנִינָה סוֹטָה מִסְּבַךְ אַצּוֹת
שֶׁל ג’וּנְגְל־יָם סוֹבֵב עַל גַּב כְּרִישִׁים.
רַק הֵם יָכְלוּ לְפַתּוֹתֵךְ
לְמַעַן תִּחְיִי אֶת הַדְּמָמָה בִּצְעָדַיִךְ…
הִנֵּה בִּגְדֵי צַפְרִיר מְרַטְּטִים עַל גּוּף שֶׁל מַיִם!
הַדַּיָּגִים שֶׁבַּיָּם כִּבְדֵי דָּגָה וּמְצִיאוּת.
הַלַּיְלָה אֶל שֻׁלְחָן שֶׁל נְצָרִים נֵשֵׁב
מְרַק דָּגִים טְרִיִּים וְיַיִן מַר נִלְגֹּם,
הַכֹּל עָרוּךְ לְפִי פְּרָטִים וַהֲגִיגִים
שֶׁצִּפִּיָּה אַחַת רָקְמָה לִסְעֻדָּה.
וְאִם אוֹרְחִים בִּלְתִּי קְרוּאִים יָבוֹאוּ,
הֲרֵי הַתְּהוֹמוֹת אֵינָם בַּיָּם
כִּי אִם בַּזִּכְרוֹנוֹת.
לָצוּד קַרְנֵי יָרֵחַ בַּמְּצוּלוֹת
הוּא נַעֲלֶה מֵאַהֲבַת גְּבָרִים,"
כָּךְ שִׂיחָתֵךְ פּוֹתַחַת.
"הַקְּטֹרֶת הָעוֹלָה מִן הַפִּלְפֵּל וְהַבָּצָל
נִקְשֶׁרֶת לְחוּטִים רֵיחָנִיִּים
הַמִּתְפָּרְמִים לַאֲמִתּוֹת לְמַרְאִית־עַיִן…"
אַתְּ מִצְטַחֶקֶת!
כָּעֵת אַתְּ מְבִינָה מַדּוּעַ
יָכֹלְתִּי לְחַכּוֹת לָךְ אֶלֶף לַיְלָה,
לִמְנוֹת כָּל הַצְּדָפִים עַל שְׂפַת הַיָּם
וְלֹא לַחְדֹּל מִזֶּה עַד אֶתְבַּלֶּה
כְּנַעַל זוֹ הַמֻּשְׁלָכָה בַּחוֹל.
אהבה עיוורת
מאתרפאל אליעז
הִיא לֹא הָיְתָה
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים.
הוּא לֹא הָיָה
הַנָּאֶה בַּגְּבָרִים.
הֵם הָיוּ דַּרְדָּרִים
יְבֵשִׁים.
אַהֲבָה עִוֶּרֶת
פִּתְרוֹנֶיהָ פּוֹתֶרֶת.
הוּא אָהַב בָּהּ עַלְמַת הַשַּׁיִשׁ
בְּמִזְרֶקֶת הַגָּן בַּקַּיִץ
שֶׁהִזְלִיפָה צְחוֹקִים שֶׁל מַיִם.
הִיא רָאֲתָה בּוֹ תַּיִשׁ
שֶׁל חַרְסִינָה קָטָן
הַמִּזְדַּנֵּב אַחֲרֵי עֵז קְטַנָּה
שֶׁל חַרְסִינָה.
כִּמְצֹא הַסּוּמָא רֹאשׁ קֵיסָר
חָקוּק בִּפְרוּטַת הַנְּחשֶׁת
כֵּן מָצְאוּ הֵם בַּחשֶׁךְ
שְׁבִיל נִסְתָּר
אֶל הָאשֶׁר.
אַהֲבָה עִוֶּרֶת
פִּתְרוֹנֶיהָ פּוֹתֶרֶת.
וְרַק לְעֵת זִקְנָה
נֻפַּץ הַשַּׁיִשׁ
וְנֻתְּצָה הַחַרְסִינָה
וְלִרְסִיסִים הָיוּ הָעַלְמָה וְהַתַּיִשׁ:
כִּי בַּעֲרֹב יוֹמָם הָרָם
עָמְדוּ עַל גֹּדֶל כִּעוּרָם.
אָמַר הַבַּעַל הַנִּדְהָם
אֶל אִשְׁתּוֹ הַנִּדְהֶמֶת:
"אֲבוֹי, לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
גִּלִּיתִי עַל פָּנַיִךְ קֶמֶט".
עָנְתָה הָאִשָּׁה כְּחוֹלֶמֶת:
"לְקוֹמָתְךָ הָיִיתִי סוֹגֶדֶת.
הַתִתְבַּלֶּה עֶדְנַת אִשָּׁה
כְּנַעַל וּכְבֶגֶד?
אֲבוֹי לִי, מַחְמַדִּי,
אָשְׁרִי הָיָה בִּכְדִי!"
אַהֲבָה עִוֶּרֶת
פִּתְרוֹנֶיהָ פּוֹתֶרֶת.
וַיַּחְוִירוּ פְּנֵי הַבַּעַל כְּסִיד
וַיֵּאַלְּמוּ לָנֶצַח.
לְיַד הַבּוֹר שָׁתְקוּ חַכְמֵי הָעֶצֶב
וְלֹא נִמְצָא חָסִיד
אֲשֶׁר יִקְשֹׁר הֶסְפֵּד
לָכֵן הִסְפִּיד
הַמֵּת
אֶת הַמֵּת.
"אִשְׁתִּי הַנֶּהְדֶּרֶת
אֵיכָה הִסְתַּרְתְּ מֵעֵינֵי עָפָר
הַחוֹחַ שֶׁבַּוֶּרֶד?
מִין פֶּצַע בְּלִבִּי נִפְעַר
אֲשֶׁר אִם גַּם יַגְלִיד
יִכְאַב תָּמִיד!"
עוֹד הוֹסִיף הָאֻמְלָל:
"יִנְקְפוּ שָׁנִים גַּם יוֹבְלוֹת
וְהָעוֹלָם יִשְׁאַל:
הַאִם הָיוּ עוֹד אֲהָבוֹת גְּדוֹלוֹת?
שֶׁלָּנוּ לֹא הָיְתָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה
וּפַת בְּמֶלַח וְחֶמְאָה אָכְלָה
אֲבָל גַּם כַּד־הַמַּיִם מַגָּעָהּ יִזְכֹּר
בִּזְכֹר הַקֶּבֶר אֶת הָאוֹר."
לְאַט לְאַט צָנַח הַגֶּבֶר אֶל קִבְרוֹ
וְהִיא אַחֲרָיו נָפְלָה עַל צַוָּארוֹ.
אַהֲבָה עִוֶּרֶת
פִּתְרוֹנֶיהָ פּוֹתֶרֶת.
קנטורי אהבה
מאתרפאל אליעז
הוּא: חֶסֶד מָשׁוּךְ עַל פָּנַיִךְ
עִם כֶּתֶם צְבִיעוּת מְלַבֶּבֶת.
בִּצְחוֹקֵךְ מִשְׁאַלְתֵּךְ נֶחְשֶׂפֶת:
יֶחֱטָא אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא – כָּךְ אָמַרְתְּ.
הִיא: מַלְכָּה אֶהְיֶה לְךָ אוֹ אֵם חוֹרֶגֶת.
דְּמוּת עֲקֻבָּה מִדָּם וְזֹהַר
מִתּוֹךְ רוֹמַנְסָה עַתִּיקָה.
הוּא: זָר לֹא יָבִין אַהֲבָתֵךְ.
נָחָשׁ זָקוּק לְחֻמִּי, לֹא יַכִּישֵׁנִי נֵצַח.
לִבֵּךְ לֹא יַכֶּה עַל לִבִּי.
הַאֲלַטֵּף זְרוֹעוֹתַיִךְ
כְּלַטֵּף שֶׁנְהָב שֶׁבָּרָק לוֹ צוֹנֵן?
הִיא: שִׂים אוֹתִי בֵּין חֶפְצֵי הַמַּשְׂכִּית
כְּשָׁעוֹן נוֹשָׁן הַמּוֹרֶה עַל שָׁעָה יְחִידָה:
הַשָּׁעָה בָּהּ תַּחֲלֹם עָלַי.
הוּא: דְּגָנִיּוֹת שֶׁל קֶרַח בְּעֵינַיִךְ.
עַל רֹאשִׁי שֶׁלֶג אַחֲרוֹן.
מַה יִּצְמַח מִזִּוּוּג אֲהָבוֹת,
שֶׁיָּרְדוּ מִן הַזְּבוּל בְּהִינוֹמַת־עֲרָפֶל?
הִיא: יֶלֶד־עֲרָפֶל שֶׁיִּתְבַּהֵר עִם שַׁחַר.
רוּחַ תְּנַדְנֵד גּוּפוֹ הַפְּנִינִי
עַל עֶרֶשׂ עָלִים צְהֻבִּים.
יִגְדַּל. יָרוּץ אַחֲרֵי צִפֳּרִים…
הוּא: עַד יִפֹּל וְיִפְצַע בִּרְכָּיו הַוְּרֻדּוֹת.
הַכְּאֵב שֶׁיַּחֲרֹץ אֶת בְּשָׂרִי וּבְשָׂרֵךְ
בִּרְאוֹתֵנוּ דָמוֹ בַתָּמִים –
הוּא יִהְיֶה כָּל גְּמוּלֵנוּ…
פיוסי אהבה
מאתרפאל אליעז
צִנַּת אָבִיב חָדָשׁ פָּלְחָה וְרִידֵינוּ
וְשׁוּב מִשִּׁכָּחוֹן יָצָאנוּ יַחַד
לְהִוָּלֵד לֵדָה לָהּ הִתְפַּלַּלְנוּ:
אוֹר הַגַּנִּים רָאִינוּ תְּאוֹמִים.
לֹא עוֹד זְגוּגִית קָרָה חוֹצֶצֶת
בֵּין לֵב וּדְמוּת כְּמוֹ אֶתְנַחְתָּא.
לֹא עוֹד אֲנִי שָׁבוּי בְּיַד נוֹכְחוּתֵךְ,
אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַדְּבָרִים.
שְׁמֵךְ לֹא אֶשְׁכַּח עוֹד. מֵעַתָּה
מְרֻתֶּקֶת תִּהְיִי אֵלַי כְּשֵׁם שֶׁלְּפָנִים
הָיָה מִצְחִי רָתוּק אֶל הַחַלּוֹן.
הַהֲוָיָה תִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי חֻלִּין.
עַל שֻׁלְחָנֵנוּ יַעֲלוּ פֵּרוֹת
וְלֹא גְבִישִׁים וַאֲבָנִים יָפוֹת.
פָּנַיִךְ לֹא יִהְיוּ יָרֵחַ
וְלַיְלָה־לַיְלָה לֹא תָּצוּפִי כִּטְבוּעָה
עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַשְּׁחוֹרִים בַּחֲלוֹמִי.
הַזְּמַן עַל אֶלֶף מִקְצָבָיו הַמִּצְטַלְּבִים
יִהְיֶה בֶּן־בַּיִת וְיָדִיד.
כַּפּוֹת יָדֵינוּ יִתְאַחוּ
כְּחֶבֶל מְשֻׁזָּר בְּחוּט שֶׁל אשֶׁר־יְלָדִים.
וְעַל הַדֶּשֶׁא – מִשְׁכָּן לַנְּחָשִׁים –
לֹא יַעֲלוּ פִּרְחֵי אַלְמֹג וָמֶשִׁי
כִּי אִם רִקְמָה פְּשׁוּטָה כְּמוֹ עַל מִטְפַּחְתֵּךְ
אֲשֶׁר הֵבֵאתִי לָךְ מִן הַיָּרִיד.
אהבת הרים
מאתרפאל אליעז
נִשְׁתֶּה עוֹד כּוֹס קְטַנָּה.
עוֹד לֹא יָצְאָה שְׁעַת הַנְּעִילָה:
מֻתָּר לְהִתְבּוֹנֵן –
הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים אֶל הֶהָרִים.
הַזִּכְרוֹנוֹת נִמְנֶה בְּלֹא דְבֵקוּת
כִּנְזִירִים מַחֲרֹזֶת שֶׁל תְּפִלּוֹת מֵתוֹת.
מֵעַל כִּפַּת־נָצִיץ שֶׁבַּטַבּוּר הַכְּפָר
שְׁמוּטָה מִגִּבְעַת־שֶׁלֶג מְסַמְּאָה:
הִיא מַסְבִּירָה פָּנִים קָרוֹת.
סֵפֶל קָפֶה וּמְעַט חֹם
הָיוּ עוֹשִׂים שַׁמּוֹת בַּנּוֹף.
הָרִים מְהֻרְהָרִים – לִבָּם אֵלֵינוּ.
כְּשֶׁנֵּלֵךְ מִפֹּה יֹאבְדוּ לָהֶם רֵעִים.
הָאִכָּרִים, מְכֻנָּסִים בְּבַרְדָּסִים,
עוֹבְרִים בְּלִי יְבָרְכוּנוּ לְשָׁלוֹם.
הַכְּפוֹר הָאֱנוֹשִׁי מַקְפִּיא אֶת כְּפוֹר הַחֹרֶף.
לָמַדְנוּ לְהַבִּיט אֵלָיו
וְלֹא לְהֵרָתַע מִצְּלָב שֶׁל כְּנֵסִיָּה
נָעוּץ בָּעֲרָפֶל הַזָּר.
נֵשֵׁב. שֻׁלְחַן הָעֵץ יוֹדֵעַ:
אֵין טַעַם לְהַמְתִּיק אִתָּנוּ סוֹד.
פֹּה בְּשִׁקְלֵי זָהָב נִמְכָּר הַשֶּׁקֶט
וְאַתְּ מוֹכֶרֶת לִי שְׁתִיקָה חִנָּם אֶין כֶּסֶף.
אֲבָל הַשֶּׁקֶט יֵשׁ בּוֹ מִתְּחוּשַׁת הַגֹּבַהּ
וַאֲצִילוּת עֲקֶרֶת־עֲנָוָה.
רַק כּוֹס קְטַנָּה בִּקַּשְׁתִּי
כְּדֵי לִרְאוֹת פָּנַיִךְ מִתְאַדִּים כְּהֶבֶל.
הָהּ, לוּ יָדַעְתִּי לָמָּה הַצִּפּוֹר נוֹקֶרֶת
קְלִפַּת הָאֹרֶן הַמְּרִירִית!
שׁוּב מִתְרַחֲשִׁים דְּבָרִים
אֲשֶׁר עָבְרוּ מִן הָעוֹלָם:
עַל הַגָּדֵר הַקּוֹצָנִית
שׁוּלֵי הַבֹּקֶר נֶאֱחָזוּ!
אֵין זוֹ תִּקְוָה מֻצְנַעַת
בְּדוּמִיַּת מַכְאוֹב שְׁקוּפָה
כִּי אִם אוֹתוֹת בְּרוּרִים לְמַעֲשִׂים.
אָמַרְתְּ בַּחֲצִי פֶּה:
"אֵינֶנּוּ מֻשְׁפָּלִים
מֵאֱמוּנָה בַּמֶּה שֶׁלֹּא יִקְרֶה.
נָחוּשׁ, אֵפוֹא, בְּטַעַם הַחֶדְוָה,
שֶׁהִיא נַחֲלַת הַיְלָדִים
אֲשֶׁר שָׂשִׂים לְסַכָּנוֹת.
הַכֹּל טָהוֹר כְּמוֹ אַחֲרֵי הַמָּוֶת.
גּוּשֵׁי עָפָר הָיוּ לְאֶשְׁכְּלוֹת־גָּבִישׁ.
נָקִיץ לַבֹּקֶר בְּלִי נִישַׁן בַּלַּיְלָה.
סֵפֶל חָלָב יִרְעַד עַל כַּף הַיָּד.
נָקִיץ וּבְדַרְכֵּנוּ אֶל פִּסְגַּת הָהָר
נֵדַע מֵרֹאשׁ כִּי לֹא נַגִּיעַ,
שֶׁקּוֹל־רוֹעִים נִשְׁמַע בְּלֹא רוֹעִים
וְסִלְסוּלֵי חָלִיל בְּלֹא חָלִיל…"
אגרת אהבה
מאתרפאל אליעז
לַיְלָה אֶחָד בְּשׁוּבִי מִן הַחשֶׁךְ
בָּרָק פָּתַח לִי הַשַּׁעַר.
יְדֵי גֶּשֶׁם קָרוֹת דְּחָפוּנִי פְּנִימָה.
שָׁטִיחַ פִּנֵּק כַּפּוֹת רַגְלַי
בְּאֶצְבָּעוֹת חֲמִימוֹת שֶׁל צֶמֶר.
פִּרְחֵי לַעֲנָה וּמִנְתָּה
שֶׁשִּׂפְתֵי אֲהוּבָה נָעֲצוּ בִּי
פָּרַקְתִּי עָלָיו.
בַּתַּנּוּר אֵשׁ וְרֻדָּה פִּטְּטָה,
לִחֲכָה אֶת הַשֶּׁקֶט.
מֵאִגֶּרֶת חֲתוּמָה הִבִּיט בִּי
בּוּל שֶׁמִּבְצָר לוֹ וְכֶתֶר.
הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹלָהּ הָעִוֵּר
וְיָדַעְתִּי: כֹּחַ הַלֵּב לֹא יִשָּׂאֵנִי
עַד חֲצִי הַדֶּרֶךְ לַשִּׂמְחָה.
הֵטַלְתִּיהָ לָאֵשׁ
וְטַרְפֵּי פְּצָעִים בְּשֵׁלִים
נָפְלוּ עַל הָאָרֶץ.
חֲפָצִים, שֶׁאָרְחָם תֹּם וְאֹרֶךְ־רוּחַ,
נִתְלַקְּטוּ בַּאֲרֻבּוֹת עֵינַי
וְשׂרְפוּ לְאֵפֶר.
נִכְנַס מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים
וּבָכָה עִמָּדִי,
שֶׁדְּבָרִים חַסְרֵי־עֵרֶךְ כָּל כָּךְ
אוֹרְגִים גְּלִימַת חַיֵּינוּ הַנּוֹצֶצֶת.
שתי אגרות אהבה שלא הגיעו
מאתרפאל אליעז
א
לִהְיוֹת גַּן־עֵדֶן שֶׁל תּוּגָה
שׁוֹפֵעַ קֹר וְאַהֲבָה
כְּפִי שֶׁעַל עַצְמֵךְ לָעַגְתְּ?
עַכְשָׁו אֲנִי כָּזֶה.
מֹחִי רוֹקֵחַ מַחֲשָׁבוֹת יָפוֹת.
לֹא תַּעֲבֹר דַּקָּה יֹאכְלֵן הַכְּפוֹר.
אָמַרְתְּ כִּי לְבָבִי סוּמָא הַמְגַשֵּׁשׁ
בְּמַחֲשַׁכֵּי הָאֹשֶׁר וּמוֹצֵא שְׁחוּקוֹת?
אָכֵן, יָדִי תִּקְצַר מִלְּהַגִּיעַ
עַד נִשְׁמָתֵךְ הַלְּבָנָה.
תָּמִיד הַגַּאֲוָה הֵעִירָה בִּי תְּשׁוּקָה
לְהַאֲמִין בִּזְכוּת הִתְבַּדְּלוּתָהּ.
קְשִׁיחוּת שֶׁלָּהּ הִקִּיזָה דָּם מִסֶּלַע.
מַדּוּעַ תַּעַמְדִי לִי לְשָׂטָן
בְּעוֹד עָלַי מַשָּׂא נִפְלָא
וְאֵין אֲנִי חוֹשֵׁשׁ מִפְּנֵי כָּבְדּוֹ?
אַתְּ שֶׁנּוֹצַרְתְּ לָשֵׂאת אִתִּי
סוֹדֵנוּ הַקָּטָן כְּמוֹ תִּינוֹק בַּסַּל,
לְאָן פָּנִית?
הָרְחוֹב טָרַף אֲצִילוּתֵךְ
כְּדֵי לְהַצִּיגֵךְ בַּשֶּׁמֶשׁ
בְּלֹא נוֹצָה וְתֹאַר.
לְמִי דָּרוּשׁ הָיָה הַלַּעַג
עֵת צִפּוּ לָךְ כּוֹכָבִים וַאֲנָשִׁים?
ב
אַךְ לֹא לָנֶצַח לַעַג.
גַּם חֲלוֹמוֹת רָעִים גָּזִים בְּטֶרֶם אוֹר.
וְהַדְּמָמָה חוֹזֶרֶת אַרְמוֹנָהּ כְּמוֹ מַלְכָּה מֵאֵבֶל:
עֵינֶיהָ רַק רִיסִים וְלַיְלָה.
בְּשׂוֹרַת־חֵרוּת לֹא אַתְּ הֵבֵאת לִי,
כִּי אַתְּ הָיִית זוֹ הַבְּשׂוֹרָה: בְּהֵעָלְמֵךְ.
חֹמֶר חָדָשׁ נוֹצַק בַּעֲצָמַי –
כֹּה אַוְרִירִי וְכֹה מוּחָשׁ;
נוֹגֵעַ בִּי מִבְּלִי אוּכַל לָגַעַת בּוֹ,
וְהוּא אֲשֶׁר הִצְמִיחַ לִי כְּנָפַיִם וּפִרְחֵי עָנָן.
אֵיךְ לְהַסְבִּיר לָךְ?
כֹּל שֶׁהָיָה בִּי נָע בְּפַחַז הַכַּסְפִּית,
תּוֹסֵס וּמְפַזֵּז כִּנְחִיל דְּבוֹרִים בְּתוֹךְ דָּמִי,
כֹּל שֶׁהָיָה בִּי –
כֹּל שֶׁהִנּוֹ בִּי –
אַתְּ!
מִין צֶלֶם לֹא־נִתְפָּשׂ
עִם זֹאת צָמוּד אֵלַי,
נִשְׁקָף בְּעַד בְּשָׂרִי כְּמוֹ בְּעַד
זְגוּגִית שֶׁל צִפִּיָּה לְמִי שֶׁלֹּא יָבוֹא…
זוֹעֵק מִכַּד שָׁבוּר…
מִצְּעָדִים הַמִּתְדַּפְּקִים עַל הָרִצְפָּה
בְּלֹא רַגְלַיִם…
שלש אהבות
מאתרפאל אליעז
יֵשׁ אֲהָבוֹת גֵּאוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
פִּסְלֵי חַיּוֹת
מִנְּבוּאוֹת קְדוּמוֹת:
רוֹבְצוֹת וְלֵב עַצְמָן
מְכַרְסְמוֹת –
לֵב־יַהֲלוֹם קִשֵּׁחַ.
יֵשׁ אַהֲבוֹת חוֹלְמוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
קוֹסְמוֹת
הֵן זוֹ לָזוֹ.
מְשׁוֹטְטוֹת בַּיַּעַר
כִּשְׁנֵי הֵדִים
חוֹצִים
אִישׁ לְעֶבְרוֹ.
אִם תִּפָּגַשְׁנָה לְעוֹלָם,
הַשֶּׁמֶשׁ תִּתְרַסֵּק בֵּין עֲנָפִים
שׁוֹתֶתֶת דָּם.
יֵשׁ אֲהָבוֹת מֵתוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
שְׁתֵּי אֲחָיוֹת
עִם תְּאוֹמֵי־עֵינַיִם.
צְמֵאוֹת
אֶל זֶרֶם זַךְ תִּצְפֶּינָה
בְּלִי תִּטְבֹּלְנָה
שִׂפְתֵיהֶן בַּפֶּלֶג.
שלש אהבות
מאתרפאל אליעז
יֵשׁ אֲהָבוֹת גֵּאוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
פִּסְלֵי חַיּוֹת
מִנְּבוּאוֹת קְדוּמוֹת:
רוֹבְצוֹת וְלֵב עַצְמָן
מְכַרְסְמוֹת –
לֵב־יַהֲלוֹם קִשֵּׁחַ.
יֵשׁ אַהֲבוֹת חוֹלְמוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
קוֹסְמוֹת
הֵן זוֹ לָזוֹ.
מְשׁוֹטְטוֹת בַּיַּעַר
כִּשְׁנֵי הֵדִים
חוֹצִים
אִישׁ לְעֶבְרוֹ.
אִם תִּפָּגַשְׁנָה לְעוֹלָם,
הַשֶּׁמֶשׁ תִּתְרַסֵּק בֵּין עֲנָפִים
שׁוֹתֶתֶת דָּם.
יֵשׁ אֲהָבוֹת מֵתוֹת –
כְּזוֹ שֶׁלָּנוּ.
שְׁתֵּי אֲחָיוֹת
עִם תְּאוֹמֵי־עֵינַיִם.
צְמֵאוֹת
אֶל זֶרֶם זַךְ תִּצְפֶּינָה
בְּלִי תִּטְבֹּלְנָה
שִׂפְתֵיהֶן בַּפֶּלֶג.
אהבה נוסח ישן
מאתרפאל אליעז
כְּהַבֵּט זָר אֶל זָר הִבַּטְנוּ:
מָה אֵרַע, חֲתוּלָה בְּתוּלָה?
הַקַּיִץ קָרַע סַנְדָּלָיו וְהָלַךְ לוֹ.
עֵינַיִךְ בּוֹזְקוֹת בִּכְמִיהָה
אֶל גַּן־עֵדֶן שֶׁאֵין בּוֹ אַף כֶּלֶב נוֹבֵחַ.
הַחֹרֶף הוּא לִי.
עַל פֵּרוֹת שֶׁהִבְשִׁילוּ
וְאָבַד סֻכָּרָם לְבַדִּי אֶתְאַבֵּל.
לָךְ מֻבְטַחַת פְּרוּסַת הַכָּבֵד,
קַעֲרַת הֶחָלָב וּמַבָּט חַשְׁדָנִי –
כְּתָמִיד.
וְהַגֶּשֶׁם הַחַם?
בִּזְכוּתוֹ רָהִיטִים אֲטוּמִים
נִתְכַּסּוּ עַלְעָלִים וְהָיוּ לִצְמָחִים
וְכָל צֶמַח לְנֶפֶשׁ.
וְדִינָהּ שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ?
לֹא קְמִילָה מְהַלֶּכֶת עַל חֶבֶל?
אַתְּ שָׁמַרְתְּ אֱמוּנִים לַתַּנּוּר,
חֲתוּלָה בְּתוּלָה,
וְעַתָּה יוֹשִׁיעֵךְ מִקָּרַת הַבְּדִידוּת.
וְאוֹתִי לֹא יוֹשִׁיעַ דָּבָר זוּלָתִי
רוּחַ חָכְמָה וְאַתְּ, מַלְכָּתִי,
הַחָכְמָה בְּכִתְרֵךְ.
סַלְּקִי נָא טְלָפַיִךְ מֵעַל שִׂמְלָתָהּ.
חִדְלִי מֵרִחְרוּחַ אַחַר נִיחוֹחָהּ הֶחָלוּם.
הִיא הָלְכָה, יַקִּירָה.
הִיא הָלְכָה, יַקִּירָה.
פִּקָּחוֹן שֶׁהִקְפִּיא זוּטוֹת שֶׁאָהַבְנוּ
טָח פָּנֶיהָ בְּסִיד.
לִי יָאָה הַיַּתְמוּת,
לָךְ הַתֹּם, קֵיסָרִית.
עֲשִׂי חֶסֶד עִמִּי וְחַפְּשִׂי לָךְ קֵיסָר
אוֹ עַכְבָּר כִּלְבָבֵךְ!
עַל בִּטְנֵךְ הִיא בָּכְתָה.
צִפָּרְנַיִךְ לִטְּפָה.
רְגוּעָה מִמַּגָּע בְחֶמְדַּת פַּרְוָתֵךְ
עִמָּדִי הִתְהַלְּכָה שְׁזוּפָה מִיָּפְיָהּ.
בְּלִבְנַת עִיר קֵיצִית כִּצְלָלִים טִיַּלְנוּ.
זֶה לָזֶה בְּדוּתוֹת־חֵן בָּדִינוּ.
הִיא הָגְתָה בָּךְ.
מַתָּנוֹת קָנְתָה לָךְ.
אִישׁוֹן לַיְלָה.
עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים פִּרְפְּרָה.
לֹא שָׂבְעָה מֵרְאוֹת בַּלְהוֹת־קֶסֶם.
בְּשׁוּק הַדָּגִים עָלַיִךְ גָּנְחָה וְשָׂמְחָה.
עִם תֵּשַׁע נַפְשׁוֹתַיִךְ הֵשִׂיחָה לִבָּהּ.
אֶת צֹאן סַהֲרוּרֶיהָ שָׁלְחָה לַיָּרֵחַ.
בְּשׁוּבֵנוּ הַבַּיְתָה רָעֲדָה כְּצַמֶּרֶת,
שֶׁשָּׁכְלָה גּוֹזָלִים עַל קִנָּם.
בְּשָׁכְבָהּ עַל עֶרֶשׂ דּוֹדִים
בֵּין שָׁדֶיהָ פִּנְּקָה
אוֹתָךְ.
אַל תִּישְׁנִי, חֲתוּלָה בְּתוּלָה!
מְלוֹא הַיַּעַר עֵצִים אוֹסִיף לַתַּנּוּר
אִם תּוֹסִיפִי לִשְׁמֹר וְלִפְקֹחַ.
אֶת מַקֵּל הַסּוּמִים שֶׁל סָבִי אֶתֵּן בּוֹ.
אֶת טַבַּעַת הַנֵּדֶר.
אַל תִּישְׁנִי!
אַתְּ שְׁלֵמָה בַּחֲלוֹם.
נְעִימָה בַּתְּנוּמָה.
רִנּוּנֵךְ מַפְקִירֵנִי לָרוּחַ
הַשּׁוֹרֵק בַּסְּדָקִים.
הֲתַעַצְמִי יַהֲלוֹמַיִךְ?
לֹא אָעֵז לְהַחֲרִיד מֵרִבְצָהּ
חֲתוּלָה בְּתוּלָה וּבַת מֶלֶךְ מִצְרִית.
בֵּינִי לְבֵינֵךְ גְּוִיָּה טְהוֹרָה מוּטֶלֶת.
מִי יָגִיף עַפְעַפֶּיהָ?
קַר לִי.
ונציה בחורף
מאתרפאל אליעז
מִמֶּרְחַקִּים שֶׁל חוֹל לוֹהֵט
עַל כַּף יָדִי הֵבֵאתִי
חֲלוֹם עַל עִיר בָּנוּהָ יוֹרְדֵי־יָם
וַעֲנִיִּים רוֹקְדִים.
הֵבֵאתִי שַׁי שֶׁל אַהֲבָה־מֵרֹאשׁ:
לַפִּיד שֶׁגֶּשֶׁם זָר כִּבָּהוּ.
חַלּוֹן עָגֹל שֶׁבְּמִגְדָּל עַתִּיק נִתַּץ
וּבַעֲדוֹ עָף מַבָּטֵךְ כְּמוֹ זָמִיר אִלֵּם.
כָּל מִי שֶׁלֹּא אָהַב אִשָּׁה
מִבְּלִי יִרְאֶה פָּנֶיהָ מֵעוֹלָם,
מִבְּלִי יִשְׁמַע קוֹלָהּ מֵחֲלִילִים שֶׁל חֶרֶס רוֹעֲדִים,
מִבְּלִי יָרִיחַ אֲבִיבִים בְּהֶבֶל פִּיהָ,
סִימָן שֶׁאֵין לוֹ לֵב.
אִם חֹם־כְּאֵב, שֶׁאֵין לוֹ גְּמוּל וְכֹפֶר,
מֵצִיף אוֹתְךָ כִּנְשִׁיקָה־בָּרוּחַ,
סִימָן שֶׁהַנֵּכָר הִפְשִׁיר
וְאֵין לְךָ תִּקְוָה לְאשֶׁר פִּתְאֹמִי.
מִי יַחֲזִירְךָ לְמִשְׂחֲקֵי הַמַּחֲבוֹאִים
עִם הַיַּלְדָּה הָרִאשׁוֹנָה
אֲשֶׁר פָּצְעָה אֶת לֵילוֹתֶיךָ,
אִם לֹא אִיִּים הַלָּלוּ,
מָקוֹם לַעֲלִילָה בָּדוּהָ יְלָדִים
בְּהִתְרַשֵּׁל אִמָּם מִלְּנַשְּׁקָם בַּלֶּחִי?
סִימָן נוֹסַף, שֶׁהַנֵּכָר חָדַל,
אֶפְשָׁר לִמְצֹא בָּאֱמוּנָה, שֶׁפֹּה
בֵּין קִמְרוֹנִים שׁוֹמְרֵי תַּעֲלוּמוֹת
גַּם “לָאו” שֶׁלְךָ זוֹרֵם כְּשִׁיר בִּשְׂדוֹת הַקַּיִץ,
כִּי אֵין הָאַהֲבָה אוֹמֶרֶת לָאו
לְנַעַר פֶּתִי וַאֲהוּב־הָאֵל.
כִּכַּר סַן־מַרְקוֹ טְהוֹרַת־דְּמָמָה,
הַיּוֹם יוֹדַעַת לְהַקְשִׁיב בְּרִבְבוֹת גְּוָנִים.
גְּשָׁמִים שֶׁלָּהּ פּוֹרְטִים
עַל עוּגָבִים עִם מֵיתָרִים שֶׁל מַיִם,
גַּגּוֹת שֶׁלָּהּ דּוֹלְפֵי צְלִילִים.
יוֹנִים שֶׁלָּהּ מְפֻטָּמוֹת
לוֹבְשׁוֹת עִם בֹּקֶר צֶלֶם־סוֹחֲרִים.
כַּנְפֵי עוֹפֶרֶת שֶׁלָּהֶן
וְרִחוּפָן חֲסַר הַחֵן יָעִירוּ בִּי סְלִידָה.
מָתַי יֶחְדַּל נִקּוּשׁ הַמַּקּוֹרִים עַל הָרָצִיף?
יוֹנֵי שָׁלוֹם שֶׁכָּל הָעֵת רָבוֹת עַל גַּרְגְּרֵי־אֶתְנָן
וּמַגְנִיבוֹת מַבָּט אֶל פַּבְלוֹ הַגָּדוֹל
בְּהִתְפַּנְּקוּת נִזְעֶפֶת.
לְהִנָּפֵשׁ מִכִּעוּרָן הַקְּלַסִּי
אֲנִי עוֹצֵם עֵינַי וּמַאֲזִין
לִצְעָדִים מְדַנְדְּנִים שֶׁל צַיָּרִים קְדוּמִים,
שֶׁבָּאוּ לְמַלֵּא אֶת הַכִּכָּר צְבָעִים רוֹחֲשֵׁי חִיּוּת,
עַד אֶפְקָחֵן לְשֵׁמַע קוֹל תַּיָּר זָקֵן אוֹהֵב־שִׂיחָה:
"תִּקְוָה לָמוּת אַף הִיא תִּקְוָה, סֶנְיוֹר,
זוֹ שְׁבִיל אָרֹךְ שֶׁבְּקָצֵהוּ לַיְלָה.
לִפְנֵי שְׁלשִׁים שָׁנָה פִּטְּמָה אַהֲבָתִי
אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁל הַיּוֹנִים הַלָּלוּ.
מוּזָר, סֶנְיוֹר, שֶׁעוֹד אֶזְכֹּר דְּבָרִים
כֹּה אֲהוּבִים עָלַי בַּאֲדִישׁוּת כָּזֹאת…"
אַיֶּלֶת נַיְלוֹן זְהוּרִית
נוֹגַעַת קַלִּילָה בִּמְעִילִי הַלַּח.
"פַּרְדּוֹן מֶסְיֶה!… וְגַל שֶׁל רֹךְ נָשִׁי
נִבְלַע בֵּין פַּנָּסִים קוֹלְחֵי עֶגְמָה וּקְטֹרֶת גַּז.
מִרְפֶּסֶת הַמָּלוֹן פְּתוּחָה אֶל נוֹף הַתַּיָּרִים
וְשׁוּב זָרוּת גּוֹאֶלֶת מְצִיפָה צִי שֶׁל סִירוֹת רָדוּם,
חַרְטוֹמֵיהֶן נָעִים וּמַעֲלִים סְחַרְחֹרֶת.
רִבּוֹן עוֹלָם, הַב לִי שִׁוּוּי מִשְׁקָל!
תֵּן לִי לַחֲזוֹת בְּעִיר בָּנוּהָ יוֹרְדֵי יָם
וַעֲנִיִּים רוֹקְדִים!
וָלֹא – כָּל הַכִּכָּר תִּשְׁמֹט תַּחַת רַגְלַי
וְשֶׁלֶד הַהֵיכַל סַן־מַרְקוֹ יִתְמוֹטֵט
עַל מְגְדָּלָיו וְזַעֲקַת קְדוֹשָׁיו!
סְפִינַת קִיטוֹר קְטַנָּה צוֹפֶרֶת.
אֲנִי אוֹחֵז בְּדַרְכּוֹנִי
וּבְתַאֲוַת נָקָם גּוֹרֵר מֵעַפְעַפַּי
נְסֹרֶת אוֹר־פִּלְפֵּל שֶׁל יוֹם חָדָשׁ.
אהבת קיץ
מאתרפאל אליעז
בְּרוּכָה הָאֵשׁ הַבָּאָה מֵחֵיקֵךְ –
מֵעַרְמוֹנִים קְלוּיִים בִּגְוִיָּתֵךְ:
תְּמִימָה וְאַמִּיצָה
אוֹכֶלֶת אֶת אוּדֶיהָ עֲדֵי אֵפֶר.
אֵיכָה מֵחֲבַצֶּלֶת־גּוּף
נִפְצַל גּוּפָם שֶׁל יְלָדַי
וַיַּעַמְדוּ זְקוּפִים וּמַחֲצִיפֵי־פַּרְצוּף
עַל שְׂפַת הַיָּם!
שָׂרוּעַ עַל הַחוֹף כְּאָב קַדְמוֹן
אֲנִי מֵאִיץ בְּדִמְיוֹנִי
לִבְרֹא מִלִּים שֶׁל צֶדֶף,
קְרִיאוֹת שֶׁל מַיִם עַלִּיזִים,
לִפְעֹם בִּדְכִי שֶׁל עֲנָנִים רוֹתְחִים,
הַכֹּל לְמַעַן אֲצָרֵף מִשְׁפָּט שֶׁל שֶׁבַח
וְרַעַם הוֹדָיָה לִנְדִיבוּת רַחְמֵךְ!
אֲבוֹי קִנְאַת הַגֶּבֶר!
הֲתִנָּתֵן לוֹ זְכוּת הֱיוֹת כָּמוֹךְ אַךְ רֶגַע:
לָלֶדֶת בְּחֶבְלֵי שְׁאוֹל בָּנִים וְכוֹכָבִים?!
מֵחֻלְשָׁתֵךְ הָאֱלֹהִית כֹּחִי צוֹמֵחַ.
מִשִּׁזָּפוֹן זוֹהֵר עַל לֶחְיֵי צֶאֱצָאַי.
חַיַּי מַשְּׁבֵי סוּפָה נִסְתֶּרֶת,
חַיַּי תְּסִיסַת חֹמֶר פּוֹרֶה
הַמְּנִיבִים תִּקְוָה וְעוֹד תִּקְוָה לְעוֹד תִּקְוָה
וְעַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם!
אֲבָל בְּהִטָּרֵף בְּשָׂרֵךְ בִּמְעַרְבֹּלֶת,
כָּל יְהָבִי לָאֹפֶק!
בְּהֵעָדְרֵךְ הַפִּתְאֹמִי עֵינַי נֶעֱצָמוֹת
מִפַּחַד פֶּן אֶרְאֶה, שֶׁאֵין עוֹד מַה לִּרְאוֹת!
בְּהֵעָדְרֵךְ לְהֶרֶף־עַיִן אֵינְסוֹפִי
אֲנִי נִרְצָע לְפִתּוּיֵי הַמָּוֶת
וְחֵשֶׁק לִי לְהַעֲרוֹת נַפְשִׁי
כְּמוֹ דִמְעַת־מַבּוּל עַד כְּלוֹת עוֹלָם!
אַךְ לֹא!
לֹא כְּנָזִיר סוּמָא טוֹמֵן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל
אֶשָּׂא תְּפִלָּה כְּהֵד שֶׁאֵין לוֹ הֵד,
כִּי אִם אֶשְׂחֶה בָּאֲפֵלָה הָאֲדֻמָּה
עַד בְּהוֹנוֹת רַגְלַיִךְ הָעוֹגְנוֹת בַּסֶּלַע.
בַּסַּנְוֵרִים אֶלְפֹּת בִּרְכֵּךְ הָאַדִּירָה
אֵלֶיהָ נִצְמְדוּ בָּנַיִךְ
כְּמוֹ יוֹנְקִים שֶׁל יָם חֲמַקְמַקִּים.
הַאִם אֶקְרַע עֵינַי עַד סְגוֹר הַלֵּב?
מַחֲרִיד וְנֶהְדָּר צְחוֹק הַגּוּרִים שֶׁלָּנוּ!
זְרוֹעִי אוֹבֶדֶת בִּזְרוֹעָם.
"אָבִינוּ פֶּרֶא יְשִׁימוֹן שֶׁל מַיִם.
אָנוּ גֵאִים.
שֶׁמֶץ עָפָר בִּסְנַפִּירֶיךָ לֹא דָּבַק…"
רוּחַ עַרְבִית כְּלוּאָה בְּכֻתָּנְתִּי.
רֹאשֵׁךְ כָּבֵד מִמֶּלַח וְאַצּוֹת.
צֶמֶד סְיָחִים שֶׁלִּי מוֹשְׁכִים אוֹתָךְ הַבַּיְתָה.
אַתְּ סָכָה שְׁרִירֵיהֶם בְּשֶׁמֶן הַתְּנוּמָה הָרַךְ
כְּדֵי לַהֲטִילָם פְּרוּעִים לַעֲיֵפָה
אֶל עֶרֶשׂ מִתְנַדְנֵד עַל חֲלוֹמוֹת.
הִנֵּה הַיּוֹם, שֶׁכֹּה אָהַבְתִּי לֶאֱהֹב,
כּוֹנֵס עַצְמוֹ עָנָו וְשַׁאֲנָן
בְּתוֹךְ תֵּבַת מַרְאוֹת
אֲשֶׁר נִפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת כְּחֶפְצֵךְ…
הברקן
מאתרפאל אליעז
הַיּוֹם אֵינֵךְ מַאֲמִינָה שֶׁזֶּה לָזֶה הִשְׁתַּעְבַּדְנוּ
כְּצֶמֶד אֲסִירִים בְּגוּף אֶחָד,
אַךְ אָז דִּמִּית כִּי הָעֵצִים כִּבְדֵי פְּרִיחָה
הִשְׁפִּילוּ לְרַגְלַיִךְ בְּלוֹרִיּוֹת שֶׁל חֹפֶשׁ.
הַיּוֹם זְמַנֵּךְ סָגוּר.
תָּאֵי־תָּאִים עוֹצְרֵי אַבְקַת רוֹכֵל עֲקָרָה.
וְאָז הִשְׁהֵית מַבָּט אֶל מְעוּפָן שֶׁל צִפֳּרִים
כְּמִתְנַכֶּלֶת לְצוּדָן לַהֲנָאָה פִּרְאִית.
שָׁעוֹת יָכֹלְתְּ לְהִתְבּוֹנֵן בְּשִׂמְלָתָהּ שֶׁל פַּרְפָּרִית
מְשֻׁבָּצָה אַבְנֵי חֶמְדָּה קְטַנּוֹת
כְּמִתְאַוָּה לִרְקֹם גְּלִימַת שַׁבָּת
לְסַבָּא אֱלֹהִים עַל מַעֲשֵׂי יָדָיו הַמֻּפְלָאִים.
הַיּוֹם לָטֹרַח לָךְ לָשׁוּט עַד הַמִּרְפֶּסֶת.
וְאָז מְלוֹא אֶרֶץ חֲלוּמָה
מָדַדְתְּ בְּסַנְדָּלַיִךְ הַקְּרוּעִים.
בְּעוֹד הַכּוֹכָבִים רַעֲנַנִּים
נִעַרְתְּ אֲפֻדָּתֵךְ כְּעָב קַלָּה
וְקִפּוּלֶיהָ נִפְתְּחוּ כְּמוֹ פְּרִיסַת שָׁלוֹם לַנּוֹדְדִים.
הַיּוֹם הַמֶּשִׁי עַל בְּשָׂרֵךְ מַטְוֵה סִרְפָּד.
הֲתִזְכְּרִי אֶת שְׁמֵי־הַכֶּסֶף בַּשָּׂדֶה?
בְּאַנְדַּרְטָתוֹ שֶׁל הַבַּרְקָן נִתְקַלְנוּ.
אַבִּיר רַב חֲנִיתוֹת, אָצִיל כִּבְדֹלַח מֵת,
הִקְשִׁיב לְפִרְכּוּסֵי גְּרוֹנֵךְ רַב קֶשֶׁב:
בַּרְקָן יָקָר, כַּמָּה בְּדִידוּת וְגַאֲוָה בָּנוּ אֶת מִבְצָרְךָ!
גִּידֵי הַבְּדִיל שֶׁלְּךָ כְּמֵיתְרֵי זַכְרוּת נוֹגֶנֶת
כּוֹפִים הַעֲרָצָה הַמְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיךָ.
מֵחֲרָבוֹת שְׁלוּבוֹת קְלוּעִים כְּתָרֶיךָ
וְעֹנִי רָם נָסוּךְ עַל נְתִינֶיךָ.
בַּרְקָן יָקָר, נִטְפֵי הַדָּם עַל גִּזְעֲךָ רוֹמְזִים
עַל אֶצְבָּעוֹת שֶׁנֶּאֶבְקוּ בְּאַהֲבָה נוֹאֶשֶׁת.
הַאִם בִּזְכוּת אֱמוּנָתְךָ, אַבִּיר נוֹדֵד,
יוֹקְדִים בְּמֶרְחָבְךָ זִיזֵי סְלָעִים
וְהַטְּרָשִׁים הָיוּ לְגַן נָדִיב?
פְּשֹׁט צַוָּארְךָ, חָבִיב,
וּלְקָדְקֳדֶיךָ הַדּוֹקְרִים נָשַׁקְתִּי!..
ריב פרחים
מאתרפאל אליעז
אַחֲרוֹן אוּדֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת
אֻכַּל.
רַק הַדְּמָמָה הִבְחִינָה בְּדָמָהּ הַקַּל,
צוֹבֵעַ בְּדַל־עָנָן כְּחַלְחַל
אֲשֶׁר נִפְקַח אַדִּיר תְּנוּפָה,
פָּרַשׂ אַדֶּרֶת
יְפֵיפָה.
הָיָה זֶה וֶרֶד.
בְּקוֹל תְּלוּנָה
קָרְאָה הַשּׁוֹשַׁנָּה
אֵלַי חִוֶּרֶת:
"מַדּוּעַ וֶרֶד?
הָלַכְתִּי אַחֲרֶיךָ כָּל עוֹנָה
לְכָל מִשְׁתֶּה וַחֲתֻנָּה.
אַתָּה בְּנִיחוֹחַי פָּרַחְתָּ,
אֲנִי לִבְּךָ הֵרַחְתִּי.
אַתָּה כַּלֵּיל חָשַׁכְתָּ,
אֲנִי עַל דַּל מְעִיל שֶׁלְּךָ זָרַחְתִּי.
הַיּוֹם נִקְשַׁרְתָּ לְאַחֶרֶת
אַתָּה קוֹרֵא לָהּ וֶרֶד!
אַל תִּצְטַדֵּק לִי: שׁוֹשַׁנָּה,
הֲלֹא אַתְּ מְבִינָה:
אַהֲבָתִי הָיִית לִי רִאשׁוֹנָה!
מַהֵר הַחְזֵר עֲטֶרֶת לְיָשְׁנָהּ
וְתֵן לַשּׁוֹשַׁנָּה
אֲשֶׁר לַשּׁוֹשַׁנָּה!"
אַחֲרוֹן אוּדֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת
אֻכַּל.
אֶל נַחַל דִּמְדּוּמִים כְּחַלְחַל
קָפְצָה הַשּׁוֹשַׁנָּה.
לְאָן, לְאָן סְחָפָהּ הַזֶּרֶם?
תְּלוּשׁ־עַלְעָלִים וּנְטוּל־כּוֹתֶרֶת
כְּמוֹ יַלְדָּה קְטַנָּה
בָּכָה בַּטַּל
הַוֶּרֶד…
זמר אהבה
מאתרפאל אליעז
צֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם,
אוֹר לִרְבָבָה,
אֵי, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,
אֵין לִי אַהֲבָה!
בְּכִי אֶחָד לִשְׁנַיִם
צְחוֹק לִרְבָבָה.
אַי, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,
אֵין לִי אַהֲבָה!
סוּס יָחִיד הָיָה לִי.
בַּנָּהָר טָבַע.
בִּלְעָדָיו, שָׁמַיִם,
מַה לִּי אַהֲבָה!
גְּלוּיוֺת מִסְּפָרַד
מאתרפאל אליעז
גְּלוּיוֺת מְצֻיָּרוֺת מִגְרָנַדָּה
מאתרפאל אליעז
גְּלוּיוֺת מְצֻיָּרוֺת מִגְרָנַדָּה
מאתרפאל אליעז
שׁוּק הַפְּרָחִים
מאתרפאל אליעז
שָׁב הַנָּהָר אֶל אֲפִיקָיו, בְּזַעַף.
אַךְ בְּשָׁטְפוֹ אֶל מוּל חוֹמוֹת אַלְהַמְבְּרָה
נִהְיֶה הוּא לְעוּגָב
הַמְשַׁלֵּחַ נַחֲשֵׁי קוֹלוֹת עֲגַלְגַּלִּים.
הַרְחֵק מִכָּאן שׁוּק הַפְּרָחִים תּוֹסֵס
וּמַבָּטִי נִלְכַּד
בִּמְעַרְבֹּלֶת סַסְגּוֹנִית שֶׁל חַג.
מַנְטִילְיוֹת, פֶינְטַס, מְנִיפוֹת
עָמְדוּ מִמַּסָּעָן הַמְפֹאָר.
מִתּוֹךְ קְטִיפָה וַעֲרָפֶל
נָשִׁים הִבִּיטוּ בִּי,
“לֹא זָר אַתָּה” – לוֹחֲשׁוֹת לִי הַשְּׁתִיקוֹת –
"אוּלַי אָחִינוּ הָאוֹבֵד אַתָּה
אוֹ אֲהוּבֵנוּ הַבּוֹגֵד
אוֹ הַנּוֹקֵם אֲשֶׁר חָזַר בּוֹ מִשְּׁבוּעַת נָקַם…"
בְּעוֹד זִמֵּר בִּי דַּם גְּרָנַדָּה הַשָּׁפוּי
יָרַדְתִּי בַּגִּבְעָה
אֶל חשֶׁךְ מְעָרָה בְּסַקְרוֹמוֹנְטֶה1
- סַקְרוֹמוֹנְטֶה – שְׁכוּנַת צוֹעֲנִים דָּרֵי מְעָרוֹת בִּגְרָנַדָּה. ↩︎
אַנְטוֹנְיוֹ
מאתרפאל אליעז
"נִזְרֹם יַחְדָּו סֶנְיוֹר, " –
אוֹמֵר לִי צוֹעֲנִי זָקֵן, –
"אַנְטוֹנְיוֹ בְּנִי צוֹלֵל אִתְּךָ
אֶל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ גֶּבֶס.
בַּפֶּתַח הוּא עוֹמֵד מֵאָז הוּבָא
מֵאֶרֶץ זֶמֶר עַל כַּנְפֵי פְלַמֶנְקוֹ.
שְׁנֵי רִקוּדִים, סֶנְיוֹר, בְּדוֹלַר…"
אַנְטוֹנְיוֹ רוֹקֵד.
קְצוּבָה וְחַדְקוֹלִית מַכָּה בִּי הַדְּמָמָה.
יָדַי הִפְשַׁלְתִּי בְּתִקְוָה לִשְׁאֹף
אֶת בֹּשֶׂם עֲלוּמָיו הַפִּתְאֹמִי.
בְּפִתּוּלֵי גּוּפוֹ הָרוֹתְתִים
כִּסַּנִי עַד אָבְדַן הַגְּבוּל
בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי.
“נִזְרֹם יַחְדָּו סֶנְיוֹר,” –
אוֹמֵר לִי הַזָּקֵן, –
"נֵרֵד מֵרוֹם שִׁלְגֵי הַסְּיֶרָה
וּכְתֹנֶת בְּנִי תֵּרֵד אִתָּנוּ אֲדֻמָּה
כְּמוֹ צִפֹּרֶן־טַל בְּטֶרֶם בֹּקֶר.
שְׁנֵי רִקוּדִים, סֶנְיוֹר, בְּדוֹלַר."
"אַנְטוֹנְיוֹ, מֵעַתָּה נָהִיר לִי סוֹד גּוּפְךָ
הַמִּתְהַפֵּךְ כְּסַיִף מְנַגֵּן.
מָתְנֶיךָ עֲטוּפִים שְׂרֵפָה לֵילִית
וְצַוָּארְךָ זָרוּי כּוֹכְבֵי־זֵעָה שְׁחוּמִים."
אַנְטוֹנְיוֹ רוֹקֵד.
לְקוֹל הַטַּנְבּוּרִים רוֹשְׁפִים וְרִידֵי עֵינָיו
וְהַצְּלָלִים סְבִיבוֹ
כִּמְחִיאוֹת כָּנָף דְּמוּמוֹת
שֶׁל צִפֳּרֵי סֻכָּר שָׂרוּף.
אַנְטוֹנְיוֹ נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן זְקוּף רֹאשׁ
שֶׁחֵץ שֶׁל דָּם פּוֹרֵחַ עַל שְׂפָתָיו.
אַנְטוֹנְיוֹ מָה עוֹלַלְתָּ?
בְּנַעֲלֵי הַלַּכָּה סוֹעֲרָה
דִּינְךָ אַתָּה חוֹרֵץ עַל מַרְצְפוֹת הַסֶּלַע.
חַיֶּיךָ נֶחְתָּכִים
וְגֶשֶׁם יַהֲלוֹם נִתָּךְ עָלֵינוּ.
אַנְטוֹנְיוֹ, חֲדַל!
גְּבוּרָה? תְּשׁוּקָה לָמוּת? אוֹ תֹּם שֶׁל קֶצֶב?
הֲיֵשׁ שִׂמְחָה חוֹצֶבֶת סַכִּינִים?
הֲיֵשׁ עַצֶּבֶת מְחוֹלֶלֶת נֵס?
הַמְחוֹלֵל אַנְטוֹנְיוֹ?
מְנוֹרָה גְּרוּמָה שֶׁל מְעָרָה
הֵאִירָה פֶּתַע כִּעוּרֵנוּ.
אַנְטוֹנְיוֹ פֶּסֶל קֶרַח חֲגִיגִי
נִצָּב בְּלִי נִיעַ. תַּם הַנֵּס.
פִּרְחָח שְׁחַרְחַר שׁוֹלֵף לִבּוֹ מִמָּתְנִיָּה קְרוּעָה
וּבְחֵיקָה שֶׁל בַּת צָרְפַת יָפָה תּוֹלֵהוּ.
מָרִיָּה דּוֹלוֹרֶס
מאתרפאל אליעז
דְּיוֹקַן צוֹעֲנִיָּה גְּלוּם־שַׁחַם מְלֻטָּשׁ
"אַנְטוֹנְיוֹ, נֶפֶשׁ קַלִּילָה!
נַפְשִׁי פּוֹטְרָה אוֹתְךָ מִנֵּדֶר.
וְכִי לִילָךְ כָּמוּשׁ תָּבִיא אֶל מִטָּתִי הַלַּיְלָה?
בְּאַלְמֻגֵּי־זְכוּכִית תָּלִיט עֶרְגַּת צַוָּאר גֵּאֶה?
פִּגְיוֹן שֶׁל צוֹעֲנִים יִשְׁפֹּט בֵּינֵינוּ אֲהוּבִי!
יָבוֹא הַמָּוֶת,
דִּמְעָתִי יִגְמַע."
"אֵי עַצְמוֹתַיִךְ הַכְּשׁוּפוֹת מָרִיָּה?
אֵי זָוִיּוֹת הַחֵן?
אוֹרְחִים רָמִים תְּכֻלֵּי צָפוֹן הִגִּיעוּ.
רִקְדִי, רִקְדִי דּוֹלוֹרֶס
עַד תִּתְמַלֵּא פִּנְכַּת הַחֶרֶס
כִּתְרֵי נוֹרוּאֶגָה וְהוֹלַנְדָה!
רִקְדִי וְאַחַר־כָּךְ כָּל נַהֲרוֹת סְפָרַד
שִׁפְכִי עַל קָדְקֳדִי!"
הַשֶּׁקֶט כְּמוֹ הוּעַם בְּתַדְהֵמָה.
פָּנֶיהָ הַקְּטַנּוֹת קְטַנּוֹת מִשֶּׁהָיוּ.
וּשְׂחוֹק כִּרְקִיקָה שֶׁל כְּפוֹר
הִבְהִיק עַל פְּנֵי אַנְטוֹנְיוֹ.
מָרִיָּה כִּסְנוּנִית־נְיָר הִתְעוֹפְפָה בַּחֶדֶר.
שְׁלשָׁה אַנְגְּלִים דַּקֵּי־בָּשָׂר וְגִנּוּנִים
בָּלְעוּ אֶת לֵב עַצְמָם
מִקֹּצֶר נְשִׁימָה וְהִשְׁתָּאוּת
הֲיִתָּכֵן?
זָמִיר יָרֹק עַל בַּד נְחשֶׁת מְפַרְפֵּר.
כִּסְנַפִּירֵי שֶׁנְהָב צוֹלְפוֹת הַקַּסְטַנְיֵטָס.
סָפֵק חֶדְוָה סָפֵק חָרוֹן.
שָׁדֶיהָ זוֹהֲרִים כְּלִימוֹנֵי עִנְבָּר.
יְגוֹן פִּרְחֵי גְּרָנַדָּה בְּעֵינֶיהָ.
"אֲנִי אָדוּשׁ בְּשָׂרְךָ – קוֹרֵאת דּוֹלוֹרֶס, –
שֵׁדִים בְּחוּם וּפָז אֶרְקֹם עָלָיו!"
רַגְלָיו בְּעָשָׁן כְּחַלְחַל מְחוֹלְלוֹת,
וְעַל רִצְפַּת הָעֵץ יוֹנָה שְׁחוּמָה נוֹפֶלֶת.
בְּחֶרֶט הַפִּנְכָּה נוֹקְשׁוֹת
מָעוֹת מִכָּל קָצְוֵי תֵּבֵל.
חשֶׁךְ עַתִּיק לוֹחֵךְ מִצְחִי הֶחָם.
חֵיקָהּ הָאֲוְרִירִי חָשְׂפָה גְּרָנַדָּה.
עַל חַלּוּקֵי הַשְּׁבִיל מְהַדְהֲדוֹת פְּסִיעוֹת.
פַּס הַנָּהָר כָּסוּף.
צוֹעֲנִיָּה זוֹעֶפֶת, אָן פָּנַיִךְ?
מַשַּׁב כְּנָפַיִם שֶׁל סְנוּנִית בּוֹעֶרֶת
בִּסְבַךְ שֶׁל צְלָלִיּוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ.
רִצְפַּת הַמְּעָרָה עוֹקֶרֶת בִּתְשׁוּקָה
אִלֶּמֶת אַחֲרֵינוּ.
מָרִיָּה שָׁטָה עַל גִּשְׁרֵי הַסַּהַר
וְצוֹעֲנִי שָׂרוּג בְּצַמּוֹתֶיהָ.
מַה שּׁוֹמֵמָה כִּכַּר גְּרָנַדָּה!
מַגְּפֵי שׁוֹטְרִים הוֹרְסִים
פִּרְחֵי הַשּׁוּק הָאַחֲרוֹנִים.
דּוֹלוֹרֶס, הָא, דּוֹלוֹרֶס.
"קְנֵה פֶּרַח לִי נָבוּל, סֶנְיוֹר!
אַנְטוֹנְיוֹ הָלַךְ לוֹ עִם גּוֹנְבֵי סוּסִים
וְנֶעְלַם בֵּין חֲלִילֵי־הַגֹּמֶא.
קְנֵה פֶּרַח לִי נָבוּל, סֶנְיוֹר!
בְּרַקּוֹתַי אֶתְּנֵהוּ
שְׂפָתַי מֵתוֹת אֵלֶיךָ!
בִּמְחִיר מִלַּת נִחוּם אֶלֶף תְּהוֹם אֶפְסַח…"
אידיליה קסטילית
מאתרפאל אליעז
בִּכְפָר קַסְטִילִי אַפְרוּרִי
יוֹשְׁבִים עַל סַף בֵּיתָם בַּפַּטְיוֹ
שְׁנֵי יְשִׁישִׁים צְחֹרֵי גַּבּוֹת
וִישִׁישָׁה כְּסוּפַת־עֵינַיִם.
שְׁרַפְרַף אַלּוֹן אֲכוּל רִמָּה,
קַנְקַן שֶׁל חַרְסִינָה סְדוּקָה,
שְׁלשָׁה סְפָלִים גְּרוּסֵי שָׂפָה
וְהָעִקָּר: שְׁלשָׁה זְקֵנִים
לוֹגְמֵי שְׁתִיקַת הַסְּיֶסְטָה.
עוֹבֵר־אֹרַח בָּא מֵאֲרָצוֹת,
לִרְאוֹת הַתַּרְנְגוֹל הַסְּפָרַדִּי –
אַבִּיר הַנֶּאֱבָק בַּשַּׁחַר.
לִרְאוֹת מַרְבָד מֻצָּב עַל חֲרָבוֹת,
שֶׁחָרָשֵׁי טוֹלֶדוֹ יַבַּלְתָּם חִשְּׁלָה.
הוֹ, הוֹ, חַרְבוֹת־פְּלָדָה הַמִּתְיַפְּחוֹת כְּעוּגָבִים!
הַתּוֹסְסוֹת מִכֹּחַ גַּבְרָא וּתְשׁוּקָה לְצֶדֶק.
שֶׁבְּצֵאתָן לַקְּרָב יוּנְפוּ עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ!
אֲבָל הַבָּא מֵאֲרָצוֹת יִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ,
יַגִּיעַ לְלֵדֶסְמָה,
כְּפָר אַפְרוּרִי עִם יְשִׁישִׁים שְׁלשָׁה
לוֹגְמֵי שְׁתִיקַת הַמַּנְסָנִיָּה1
מִתּוֹךְ סְפָלִים גְּרוּסֵי שָׂפָה.
"אִישׁ זָר – אוֹמֶרֶת הַזְּקֵנָה –
טוֹב לְהָשִׂיחַ לֵב עִם זָר,
אוּלַי אַתָּה הוּא גַּבְרִיאֵל,
מַלְאָךְ חוֹגֵר פִּגְיוֹן שֶׁל אַלְמֻגִּים,
שׁוֹחֵר טוֹבָה לַטּוֹב גַּם לָרָשָׁע
עַל סוּס לָבָן?
עוֹנֶה לָהּ קוֹל נִקּוּשׁ צָרוּד:
זֶה סֵפֶל חַרְסִינָה בְּסֵפֶל חַרְסִינָה!
שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת, שֵׁשׁ קְנוֹקָנוֹת כְּמוּשׁוֹת,
צוֹבְתוֹת גְּבִינָה וָזַיִת.
מִשְּׁלשֶׁת הַפִּיּוֹת הַיְתוֹמִים מִשֵּׁן
עוֹלָה תְּפִלָּה עִלֶּגֶת אֶל בּוֹרֵא הַלֶּחֶם
וּמִכִּכַּר הַכְּפָר שְׁטוּפָה בְּצֵל
הֵד פַּעֲמוֹן צָעִיר עוֹנֶה אָמֵן, אָמֵן.
"אִישׁ זָר – אוֹמֶרֶת הַזְּקֵנָה –
טוֹב לְהָשִׂיחַ לֵב עִם זָר.
אוּלַי אַתָּה הוּא רְפָאֵל,
מַלְאָךְ מַקְשִׁיב לְפִטְפּוּטֵי זְקֵנִים,
שֶׁעֲזָבָם הַלֵּחַ.
הַמֹּחַ חִלָּזוֹן זוֹחֵל זוֹחֵל.
חוּטֵי הַדָּם עַכְבִישִׁים תְּשׁוּשִׁים,
הַמֵּצַח אֶבֶן שַׁחַם עַל בְּאֵר סְתוּמָה."
יָשִׁישׁ אֶחָד פּוֹתֵחַ פִּיו:
"אִישׁ זָר יִרְאֶה לְהִרְהוּרֵי הַלֵּב,
אַךְ סוֹד יִשְׁמֹר בְּכִלְיוֹתָיו.
אִישׁ זָר יִלְטֹף כִּבְשָׂה זָרָה,
אַךְ לֹא יַחְמֹד צַמְרָהּ.
אִישׁ זָר יַחֲלִיק בְּכַף יָדוֹ
עַל קֶרֶן שׁוֹר, אַךְ לֹא יִתְקַע בָּהּ
הַזְעֵק כַּלְבֵי הַצַּיִד.
אִישׁ זָר יִשְׁאַל:
מַדּוּעַ הָרוֹעֶה עָטוּף בְּלוֹאִים?
מַדּוּעַ חֲלִילוֹ שָׂמֵחַ בְּלִי יִשְׁתֶּה?"
"אִישׁ זָר – אוֹמֶרֶת הַזְּקֵנָה –
הוּא וְרֵעוֹ רֵעַי מִנְּעוּרִים שֶׁל פָּז הֵם.
אֲנִי אַחֲרֵי הַצֹּאן וְהֵם אַחֲרַי.
בְּאֹרֶךְ יְדֵיהֶם עַד לְחָזִי יָרְדוּ,
כִּי בְּחָזִי הָמוּ שְׁתַּיִם יוֹנִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אַךְ אֵלֶּה אֵין יוֹדְעִים מַה לְּהַסְתִּיר מִזָּר.
"שְׂפָתַי, סֶנְיוֹר, לֹא תּוּת שָׂדֶה,
אַךְ מָתְנֵיהֶם גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת שֶׁל רֶמֶץ מֵת.
אֲפִלּוּ הַמִּלָּה תָּגִיחַ מִפִּיהֶם בְּתַכְרִיכִים!
אַךְ הָאֱמֶת אֱמֶת! זְקֵנִים אֲבָל גְּבָרִים!
אֵין הֵם מוֹנִים מִסְפַּר הַלְּגִימוֹת.
אֵין הֵם מוֹנִים מִסְפַּר הָאֲנָחוֹת.
אַהֲבָתָם רוֹבֶצֶת
כַּעֲרוּגָה עִם חֲבַצֶּלֶת יְחִידָה
עַל שְׂפַת הַטּוֹרְמֶס."2
וְהַזָּקֵן אֲשֶׁר פָּנָיו כְּטִיחַ מִתְקַלֵּף:
"דּוֹלוֹרֶס הַיָּפָה כִּבְּסָה בַּטּוֹרְמֶס,
אַיָּל שֶׁלִּי נָעַץ קַרְנוֹ בַּמַּיִם,
שֶׁהִסְתַּבְּכָה בַּמַּלְמָלָה הַמְרַפְרֶפֶת בֵּין רַגְלֶיהָ.
מָה הַחַיִּים סֶנְיוֹר?
חֲלוֹם שֶׁנֶּאֱחַז בַּבַּרְקָנִים!"
"רֵעַי שֶׁלִּי, סֶנְיוֹר, אַרְבַּע עוֹנוֹת אִלְּמִים הֵם,
אַרְבַּע עוֹנוֹת חֵרְשִׁים הֵם,
אַךְ פֶּתַע הֵם קָמִים בְּשְׁנוֹת הַכֹּחַ,
לֹא רַעַד בְּקוֹלָם וְלֹא מַסּוֹר.
אֲנִי שׁוֹמַעַת וּפָנַי שָׁנִי,
(יֵשׁ בַּכְּלִמָּה קֻרְטוֹב שֶׁל תַּעֲנוּג!)
בִּמְקוֹם אִישׁוֹנֵיהֶם שְׁנֵי יַנְשׁוּפִים שֶׁל אוֹר.
פִּתָּם שְׁרוּיָה בְּיֵין תַּפּוּחַ,
שֶׁבְּעָקְצוֹ יַצְמִיחַ דַּרְדָּרֵי שָׂפָם."
אֲדוֹן עוֹלָם צִוָּנוּ כִּי נִסְלַח.
עַתָּה הַכֶּתֶר בְּיָדִי וְאָנֹכִי סוֹלַחַת.
פֶּפֶּה קוֹלֵט צִלְצוּל שֶׁל חֲתֻנָּה
וּשְׂחוֹק שֶׁל נוֹאֲפִים פּוֹרֵשׂ לִי.
פַּבְּלוֹ קוֹלֵט צִלְצוּל שֶׁל לְוָיָה,
אוֹטֵם אָזְנָיו וְלַחֻרְשָׁה מוֹשְׁכֵנִי.
יִסְלַח לִי אֵל גָּבוֹהַּ: גַּם אֲנִי חוֹטֵאת!
נֶכְדָּה לִי שֶׁהֲדַר פָּנַי גָּנְבָה מִמֶּנִּי.
זֶה חֵטְא, סֶנְיוֹר.
הָיוּ לִי שְׁזִיפֵי עֵינַיִם
וְיֵשׁ לִי פֶּחָמִים כְּבוּיִים.
שְׁאַל־נָא אֶת רֵעַי כַּמָּה וְרָדִים שׁוֹטִים
פִּזְּרוּ הֵם עַל דַּרְכִּי בְּעַד קְרִיצָה!
עַכְשָׁו אֲנִי רַק פִּטְרִיָּה צְחִיחָה,
אֲבָל הַשֶּׁבַח לְמָרִיָּה:
שְׁנֵיהֶם רוֹאִים אוֹתִי יוֹרֶדֶת אֶל קִבְרִי
כְּמוֹ כַּלָּה שֶׁלֹּא עָלְתָה עַל עֶרֶשׂ חֲתָנִים…"
בִּכְפָר קַסְטִילִי אַפְרוּרִי
לֵדֶסְמָה שְׁמוֹ…
סיפורו של ג'ו בסביליה
מאתרפאל אליעז
אֶתְמוֹל שְׁפוּיִים בְּלִבְנָתָם
הָיוּ צַוְּארֵי הָאֶבֶן שֶׁל סֶבִילִיָּה.
בֹּהַק־נַחַשׁ רִצֵּד עַל כִּפּוֹתֶיהָ.
הַקַּיִץ בְּרָכְבוֹ מֵעַל צְרִיחִים
אַלִּים הָיַה וּשְׁלוּחַ רֶסֶן
וּפֶסֶל סַנְטִיָּגוֹ מִכַּנּוֹ יָרַד לָפוּשׁ בְּצֵל הַדֹּלֶב.
הַיּוֹם גַּגּוֹת סֶבִילִיָּה מִתְיַפְּחִים כְּמוֹ כָּרְעוּ לָלֶדֶת.
עֲנַף עוֹפֶרֶת מְקַרְצֵף רַעֲפֵיהֶם בְּרַעַם
וְהַנָּהָר בּוֹלֵעַ סַחַף אֲדַמְדַּם, טַרְפֵּי זֵיתִים וְקֶצֶף…
עִיר מוּזָרָה, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, לֹא כָּל־כָּךְ, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
בִּסְקוֹטְלַנְד נוֹף שֶׁל מַיִם וּסְלָעִים
יַבִּיעַ אַהֲבָה־וָפַחַד בִּשְׁבוּעָה וָנֶדֶר,
שֶׁמִּלּוֹתָיו נוֹפְלוֹת עַל קוֹנְכִיּוֹת הָאֹזֶן
כְּגרְגְּרֵי חִטָּה בְּשֵׁלָה.
לֹא כֵן הַמַּיִם בְּסֶבִילִיָּה. רִנָּתָם
עוֹטֶפֶת אֵלֶם וּכְמִיהָה לַמָּוֶת.
גַּם הַנָּהָר נִמְתָּח כְּגוּף עַלְמָה חוֹלֶמֶת
שֶׁצַּמּוֹתֶיהָ מִשְׁתַּלְּחוֹת עַד אֹפֶק.
אֶתְמוֹל עוֹד רְאִיתִיהָ יְחֵפָה עַל סוּס
שֶׁצּוֹעֲנִים הִדְהִירוּ בְּלִי אֻכָּף וָמֶתֶג…
נָהָר מוּזָר, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, לֹא כָּל־כָּךְ, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
רְאֵה בַּרְנָשׁ זֶה בִּגְלִימַת טְלָלִים!
שָׁלֵו וַחֲגִיגִי פּוֹשֵׁט לִי יָד דּוֹלֶפֶת
וּמְגָרֶה נִדְבַת יָדִי לְנֹגַהּ הַבָּרָק.
בְּמוֹלַדְתִּי הַגֶּשֶׁם מִצְטַלֵּל
כְּמוֹ הָיָה אַלְמֹג שֶׁל וִיסְקִי
וְקַבְּצָנִים שֶׁלָּנוּ מְלַטְּפִים זְקָנָם,
מְפַהֲקִים מוּל אָח שֶׁל בֵּית־מַרְזֵחַ.
וְזֶה כְּאֵל קַדְמוֹן מָשׁוּי מִן הַמְּצוּלָה
שׁוֹלֵחַ בִּרְכוֹתָיו עַל־פְּנֵי הַמַיִם
וּבֹהֶן סַקְרָנִית מִנְּעָלָיו קוֹרֶצֶת…
זֶה עַם מוּזָר, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, לֹא כָּל־כָּךְ, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
שׁוּב אֲגַמִּים שֶׁל אוֹר מֵעַל סֶבִילִיָּה!
יוֹנִים סְגֻלּוֹת־נוֹצָה עַל גַּג הַקָּתֶדְרָלָה.
בֵּין דַּרְגָּשִׁים שֶׁל קַשׁ וְסַפְסָלִים לַחִים
מַבְקִיעַ קַרְנָבָל־נֵרוֹת־וְדוּמִיּוֹת.
נַחְשׁוֹל שָׁחֹר שֶׁל מְנִיפוֹת, כְּפָפוֹת, שְׁבִיסֵי־מִגְדָּל
עוֹלָה וּמִתַּמֵּר אֶל יֵשׁוּ־חַרְסִינָה.
מֵאַפִּרְיוֹן שֶׁל עֵץ הוּא נָד בְּלִי חֵפֶץ
אֶל צֹאן מַעֲרִיצָיו וְשָׁט לוֹ הָלְאָה.
זֶה חַג מוּזָר, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, לֹא כָּל־כָּךְ, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
מִבַּעַד עַפְעָפָּיו שֶׁל סְפָרַדִּי הוֹגֵן
אוֹרְבוֹת דִּמְעוֹת־חֲלוֹם, וּלְעֵת מְצֹא
בְּעֹנֶג הֵן פּוֹרְצוֹת מְסַךְ הָעַיִן.
אִם חֲרָטוֹת קָשׁוֹת וְהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה
נוֹהִים אַחֲרֵי קָדוֹשׁ מוּקָע עַל צְלָב,
סִימָן הוּא, כִּי לַחֵטְא יֵשׁ הוֹד וָכֹחַ
שֶׁבִּפְנֵיהֶם לֹא יַעֲמֹד עֲפַר־אָדָם.
כְּלוּם לֹא עַל כֵּן נִכְנָע גּוּפֵנוּ כְּאַגְמוֹן?
שֶׁאִם לֹא כֵן מַה מַּעֲשִׂים לִי בְּסֶבִילִיָּה?
הָגוּת זָרָה, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, לֹא כָּל־כָּךְ, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
בְּעִיר מוֹלַדְתִּי, בִּסְקוֹטְלַנְד הַנָּאוָה,
אָחִי הַבְּכוֹר הָיָה אֲהוּב לִבִּי
וְגַאֲוַת אָבִי הָיִיתִי אָנֹכִי.
אָחִי הַטּוֹב כָּלְתָה נַפְשׁוֹ לְיַיִן,
אֲנִי נַפְשִׁי לְכַלָּתִי נָתַתִּי.
גֶּבֶר נָאֶה הָיָה אָחִי, אַמִּיץ וְצַח,
אַךְ לַמּוֹזֵג מָכַר כְּתֹנֶת אָבִינוּ.
וְיוֹם אֶחָד בְּהִכָּנְסִי אֶל בֵּית הַיַּיִן
יָשְׁבָה לָהּ כַּלָּתִי לְיַד אָחִי הַטּוֹב
וְכוֹס־חִבּוֹת הִקִּישׁוּ זֶה עִם זֶה.
הִיא לְאָחִי נָשְׁקָה, אֲנִי יָרַקְתִּי.
מֵאָז שָׁכַחְתִּי אֶת צְלָלִית פָּנֶיהָ…
גּוֹרָל מוּזָר, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, כְּבָר הָיוּ דְּבָרִים, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
אָבִי הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ מִצַּעַר.
הוּא לֹא הִשְׁאִיר כָּל צַוָּאָה אוֹ פֶּתֶק.
לְקֶבֶר אֲבוֹתָיו הוּבָא כַּנֹּהַג,
וּלְמָחֳרַת הַיּוֹם נִפְטַר אָחִי הַטּוֹב.
הוּא לֹא מָחָה דִּמְעַת עֵינִי וְלֹא לָקַח חֶלְקוֹ
וְכַלָּתִי הָאֲהוּבָה בְּשִׂמְלַת מֶשִׁי רוֹעֲשָׁה
הִפְסִיעָה בְּרֹב חֵן עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא
וּבְעֵינֵי בְּתוּלָה הִבִּיטָה אֶל הַקֶּבֶר…
סִפּוּר מוּזָר, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
הוֹ, לֹא כָּל־כָּךְ, עוֹנָה בַּת־קוֹל.
בְּעִיר קְטַנָּה שֶׁלִּי, אֲשֶׁר גַּנִּים סָבִיב לָהּ,
הִשְׁחִירוּ הַפְּרָחִים אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה אַפְלִיג, אָמַרְתִּי,
אֶל אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ וְיִרְאַת שָׁמַיִם.
מֵעִיר אֶל עִיר הִגַּעְתִּי לְסֶבִילִיָּה
אֲבָל גַּם בָּהּ אֵינִי מוֹצֵא מָנוֹחַ:
פְּסִיעוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ עַל הַדֶּשֶׁא –
בְּשִׂמְלַת אֵבֶל רוֹעֲשָׁה הִיא מְהַלֶּכֶת…
זֶה בֶּאֱמֶת מוּזָר, לֹא כֵן? – שׁוֹאֵל הַסְּקוֹטִי ג’וֹ.
מוּזָר מְאֹד! – עוֹנָה בַּת־קוֹל –
אֲנִי הִיא הַהוֹלֶכֶת אַחֲרֶיךָ.
הגשר העתיק בסלמנקה
מאתרפאל אליעז
בֵּין קִמּוּרֵי הַגֶּשֶׁר הָעַתִּיק
בּוֺכוֺת הַנְּשָׁמוֺת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.
לַמַּיִם אֵין תִּקְוָה לָשׁוּב אֶל הַמַּבּוּעַ,
לְךָ – אֶל שֶׁמֶשׁ הַיַּלְדוּת.
הַדֶּרֶךְ, שֶׁסּוֺפָה עִיִּים שֶׁל בַּיִת,
שֹׁבֶל-עָלִים וַאֲנָחוֺת מוֺשֶׁכֶת.
בֵּין קִמּוּרֵי הַגֶּשֶׁר הָעַתִּיק
שׁוֺתְקוֺת הַנְּשָׁמוֺת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
הָאֶבֶן, שֶׁהָיוּ לָהּ פְּנֵי אֱנוֺשׁ וָסֵבֶר,
עֵת כִּי הֻנְּחוּ עָלֶיהָ עַמּוּדֵי הַגֶּשֶׁר,
כֹּחָה עוֺד בְּמָתְנֶיהָ וְגַבָּהּ לַסֵּבֶל
שֶׁלֹּא כְּאַחְיוֺתֶיהָ בְּהֵיכְלֵי הַקֹּדֶשׁ
אֲשֶׁר קָרְסוּ וְנִטְחֲנוּ לְאֵפֶר.
כְּשֶׁיָּרַדְתִּי מִתַּחְתָּיו אוֺתוֺ הַלַּיְלָה,
תָּמַךְ בִּי הַנָּזִיר הַיְּהוּדִי וְהוֺלִיכַנִי
בִּצְעָדִים בּוֺטְחִים וּמְתוּנִים
וְאֶל קִרְבּוֺ שָׁאַף עִמִּי נִיחוֺחַ,
הַנֶּאֱצָל מֵאֲזוֺבִים קְדוּמִים,
שֶׁנֶּחֶרְתוּ בַּזִּכָּרוֺן
כְּנוֺף שֶׁל אֶרֶץ-גַּמָּדִים
וְרַק הָאַגָּדָה הִשְׂגִּיאָתַם כַּלְּבָנוֺן.
פְרֵאֵי1 לוּאִיס דֶּה לֶאוֺן מָצָא אֶת אֱלֹהָיו
בְּהִרְהוּרֵי לִבּוֺ הַפּוֺעֲמִים בְּאֶפֶס-קוֺל,
שֶׁשְּׁבִילֵיהֶם זוֺרְמִים אֶל תֹּם שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ:
"הַטּוֺרְמֶס, הַנּוֺשֵׁק לָעַמּוּדִים הַלָּלוּ
וְהַמַּפְרֶה אֶת כָּל הָעֵמֶק הַחוֺלֵם,
בֶּן-לְוָיָה רוֺנֵן וְנֶאֱמָן הָיָה לִי
כְּשֶׁרָקַמְתִּי חֲרוּזִים לַבֶּגֶד הֶחָדָשׁ
בּוֺ הִתְעַטֵּף שִׁיר הַשִּׁירִים בִּשְׂפַת קַסְטִילִיָּה
אָכֵן, מֵימֵי הַטּוֺרְמֶס הַשּׁוֺטְפִים מַעֲדַנּוֺת
וְלֹא שְׂדוֺת-יְהוּדָה הַלּוֺהֲטִים בַּשֶּׁמֶשׁ,
כָּתְבוּ אֶת הַמְּגִלָה הַנִּפְלָאָה…
אֲבָל נַנִּיחַ לַשִּׁירָה, סֶנְיוֺר. יֵשׁ נַעֲלָה מִמֶּנָּה,
וְהִיא, אוּלַי, הָאֱמוּנָה שֶׁמִּשְׁכָּנָה בַּכּל,
שֶׁיֵּשׁ בּוֺ מִמַּגַּע יָדָיו שֶׁל הַבּוֺרֵא…
רְאֵה, סֶנְיוֺר, בָּאַפְלוּלִית הַחֳצוּבָה
עוֺמֶמֶת אֵשׁ דַּלָּה שֶׁל גֶּלְלֵי בָּקָר.
כֶּתֶר עָשָׁן עוֺטֵר אֶת רָאשֵׁיהֶם
שֶׁל גֶּבֶר וְאִשָּׁה וְנַעֲרָה.
חֲמוֺר כָּחוּשׁ לְסַלָּמֶנְקָה הֱבִיאָם
וּלְפִי פַּרְצוּפֵיהֶם הַחֲדוּרִים
וַדַּאי הֵם בְּנֵי רוֺדְרִיגֵס הַסְּמוּכָה…"
הַנַּעֲרָה לְאוֺר כּוֺכְבֵי הַלַּיְלָה,
עוֺרָה שָׁדוּף הָיָה, פָּנֶיהָ רֶמֶץ.
זָקְפָה קוֺמָה כְּמוֺ גִּבְעוֺל עָקָר
אַךְ בְּקוֺלָה הִתְרוֺנְנוּ זוּגִים:
לֹא יָד לִנְדָבָה פָּשְׁטָה כִּי אִם
חָלִיל שֶׁל חֵן צָרוּד:
"לְשֵׁם בִּקּוּר חוֺלִים וְאִחוּלִים
טְרִיִּים כְּאַוְזֵי אֲגַם הִגַּעְנוּ,
אַךְ עֵדֶר חֲזִירִים חָסַם דַּרְכֵּנוּ,
וְהֶעֱלָה עָלֵינוּ מַסֵּכוֺת-עָפָר.
בְּנֵי סַלָּמֶנְקָה צָחֲקוּ לְרֹעַ מַזָּלֵנוּ
וְלָנוּ אֵין פַּת לֶחֶם."
פְּרוּטוֺת שֶׁשַּׂמְתִּי בְּיָדָה בָּרְקוּ.
בְּגַלְגַּלֵּי עֵינֶיהָ כְּזִיקֵי זָהָב.
"גַּם הַחֲמוֺר רָעֵב, סֶנְיוֺר.
תֵּן עוֺד אַחַת…"
יָשְׁבָה מְכֻרְבָּלָה בִּסְמַרְטוּטֶיהָ.
רֹאשָׁה רָכוּן עַל רֹאשׁ הַבְּהֵמָה.
מֵחֹם אֲשֶׁר נִפְלַט מִפַּרְוָתָה הַמְרֻפֶּשֶׁת
הִלַּת הַנְּעוּרִים הַנְּבוּלָה
הִתְהַבְהֲבָה עַל לְחָיֶיהָ וְכָבְתָה.
- פראי-האח. ↩︎
עלמה קבצנית צועניה
מאתרפאל אליעז
לִבֵּךְ –
בֻּבָּה שֶׁל חַרְסִינָה חוֺנֶפֶת –
אַיֵּהוּ?
עִירֵךְ –
אַרְמוֺן שֶׁל קוֺנְכִיּוֺת
חַיָּיו פָּחוֺת מִקְּרִיצַת עַיִן –
אַיֵּהִי?
חֲלוֺמֵךְ –
שׁוֺדֵד צָעִיר הַמִּשְׁתַּזֵּף עַל סֶלַע –
הֲבָגַד בָּךְ?
אַף-עַל-פִּי-כֵן, עַלְמָה, שְׁחוּמָה,
מֵיתְרֵי קוֺלִי קָרַעַתְּ
בִּשְׁתִיקָתֵךְ.
יָפְיֵךְ גָּנַבְתְּ מֵחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר –
הַאִם כּוֺזֵב יָפְיֵךְ?
גְּמִישׁוּת גּוּפֵךְ כִּיַּרְתְּ
מֵחוֺל הַמִּתְאַבֵּךְ בָּרוּחַ –
הַאִם יִקְפָּא גּוּפֵךְ?
וּמֵעֵינַי לָקַחַתְּ כְּמִיהָה לְמֶרְחַקִּים –
זוֺ הַכְּמִיהָה מַדּוּעַ מִתְנַכֶּרֶת?
אַף-עַל-פִּי-כֵן, עַלְמָה שְׁחוּמָה,
עַל כַּף יָדִי טָבוּעַ גּוֺרָלֵךְ
וְצוּרָתוֺ מַטְבֵּעַ כֶּסֶף.
חתן איש אנדלוס
מאתרפאל אליעז
צְלִילֵי עוּגָב מְנַדְנְדִים קְדוֺשִׁים עַל הַכְּתָלִים.
יֵשׁוּעַ הֶעָנָו צָלוּב צְלִיבוֺת הַרְבֵּה,
יֵשׁוּעַ הֶעָנָו עוֺטֶה הִלַּת זָהָב וּתְכֵלֶת.
אֵין הוּא מוֺצֵא לִבּוֺ לִשְׁפֹּךְ אֶת דִּמְעָתוֺ הָעֲצוּרָה.
הוּא בָּא אֵלַי מִן הַמִּזְבֵּחַ.
מֵעַל פָּנָיו מָחָה צְלָלִים וְאוֺר נֵרוֺת נִיחוֺחַ.
"– הַאִם תֵּלֵךְ עִמִּי כִּבְרַת עָפָר?
חָשְׁקָה נַפְשִׁי מְעַט אֲוִיר וָשִׂיחַ."
יֵשׁוּעַ הֶעָנָו כִּבָּה אֶת הָאוֺרוֺת.
אֶת נֵזֶר הַקּוֺצִים הֵסִיר מֵעַל מִצְחוֺ.
יָצָאנוּ בְּחֶדְוָה שֶׁל נְעָרִים.
יָשַׁבְנוּ אֶל שֻׁלְחָן שֶׁל בֵּית-מַרְזֵחַ.
"הַלָּלוּ שִׁכּוֺרִים שֶׁלִּי.
נִיצוֺץ הָאֱמוּנָה בְּעֵינֵיהֶם
עוֺזְרֵנִי לְהוֺלִיךְ הַצְּלָב מִדּוֺר אֶל דּוֺר.
הַדֶּרֶךְ לָעוֺלָם קְצָרָה כִּי שִׁפּוּעָהּ
פְּתַלְתֹּל וְהַמַּרְאוֺת רַבֵּי פָּנִים."
צָעִיר וַחֲגִיגִי נִגַּשׁ שִׁכּוֺר אֶחָד.
עֲקַלְקַלּוֺת עֲקַלְקַלּוֺת
צוֺעֵד עִמּוֺ הָאֹשֶׁר כְּמוֺ שָׁמַע שִׂיחוֺ שֶׁל יֵשׁוּ.
מִשְׁתַּחֲוֶה.
כִּמְעַט נוֺשֵׁק לְפֶצַע הַמָּשִׁיחַ.
"בְּשֵׁם הַבֵּן, בְּשֵׁם מָרִיָּה, הָבוּ אֹזֶן!
אֶהְיֶה בְּחֶבְרָתָם הָרוֺמֵמָה.
כֹּהֵן לָבָן יִפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשְּׁמַנְמַנּוֺת עַל כַּלָּתִי.
בְּאֶצְבָּעָהּ אֶתֵּן טַבַּעַת.
כּוֺס יַיִן תַּעֲלֵינִי עַד בִּרְכַּת שָׁמַיִם."
יֵשׁוּעַ הֶעָנָו בְּקֹרַת רוּחַ:
“נִשְׁתֶּה וְיִתְחַזְּקוּ מָתְנֶיךָ.”
"חֵי אֲתוֺנוֺ הַלְּבָנָה,
תֵּן אֹמֶץ לְחָתָן וְעֹז בִּזְרוֺעוֺתָיו.
יְדֵי נַעֲרָתִי חַמּוֺת.
וּמִשֶּׁנֶּיהָ שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר צַחְקָנִית נוֺטֶפֶת.
"עוֺלֶה אֲנִי בְּמַדְרֵגוֺת גִּבְעָה.
כִּנּוֺר הַכֶּרֶם אֶל נַפְשִׁי יוֺרֵד.
מַדּוּעַ כֹּה נוּגָה הַמַּנְגִּינָה.
בְּיוֺם שִׂמְחַת הַלֵּב?
תָּמִיד הָיִיתִי גֶּבֶר."
תְּמִיהַת שִׁכּוֺר נָשְׁרָה אֶל כּוֺס הַיַּיִן.
הָרֵי גָּלִיל הוֺרִיקוּ בְּעֵינָיו שֶׁל הַגּוֺאֵל.
“וְאִם נַקְרִיב לְךָ עוֺד כּוֺס תּוֺמֶכֶת לֵב?”
"אֲפִלּוּ לְגִימָה קַלָּה, סֶנְיוֺר,
וְאָנֹכִי נָהָר נִצָּב עַל בְּהוֺנוֺת רַגְלָיו
עוֺלֶה בְּסֻלְמוֺת קְדוֺשִׁים עַד רוּם רָקִיעַ!
דָּמִי נִשָּׂא אֵיתָן
וְכֹחַ בִּי לַהֲרִימָהּ וּלְנַשְּׁקָה עַד נֵצַח.
רְאוּ! אֲנִי צוֺמֵחַ לְמַרְאֵה הָאֹדֶם הַבָּהִיר!
הוֺ, כַּלָּתִי! חַכִּי לִי עַד הַנֵּטֶף הַאַחֲרוֺן!"
קָם הֶחָתָן אִישׁ אַנְדָּלוּס
וּבִקְפִיצַת עֲקַלָּתוֺן נִמְלַט הָרְחוֺבָה.
"עַתָּה אָשׁוּבָה לַמִּזְבֵּחַ, שָׁם אַמְתִּין לוֺ.
שְׂכָרִי לְזֶה הַיּוֺם נִתַּן לִי.
מִלִּים, עִבְרִית וַאֲרָמִית, שָׂמַחְתִּי לְהַשְׁמִיעַ
כְּמוֺ בִּנְעוּרַי בְּטֶרֶם אֱלֹהִים פָּגַשׁ בִּי…"
פליט וחשמן
מאתרפאל אליעז
אֲנִי נְקֻדָּה שְׁחֺרָה בַּשֶּׁלֶג.
חַיָּה קְטַנָּה רְדוּפָה בְּיָם שֶׁל סִיד.
רִיצָתִי מַכָּה בְּלִבִּי
וְלִבִּי בִּגְרוֺנִי.
מַלְאַךְ אֲסִירֵי הַכֶּלֶא,
שְׁלַח לַיְלָה!
רַטֵּשׁ עֵינֵי כְּלָבִים!
הַחֲרֵשׁ נְבִיחוֺת אֲדֻמּוֺת בַּעֲקֵבַי!
יַעַר, יַעַר.
עַנְפֵי נְחָשִׁים מִשְׂתָּרְגִים בְּרַגְלַי.
רַעֲמוֺת שַׁלֶּכֶת כְּפוֺרִית
חוֺמְסוֺת אֲוִירִים.
שֶׁמֶשׁ חֹרֶף צְחֹרָה דּוֺלֶקֶת אַחֲרַי.
עַד סְדִינִים עֲקוּרִים מְדַלֶּגֶת.
חוֺרֶצֶת אִילָנוֺת.
חוּסִי עָלַי, גַּחְלִילִית גֵּיהִנוֺם!
חֲפַרְפֶּרֶת שֶׁל צִינוֺק פְּעוּטָה דּוֺהֶרֶת.
עוֺרֶגֶת לְצֵל שֶׁל מִקְלָט.
הֲנַפַח נַפְשׁוֺ הַיַּעַר?
קוֺלוֺת מְרַדְּפַי נָדַמּוּ.
אִמְרִי, צִפּוֺר אַמִּיצַת מֵיתָרִים,
הַאִם צִיַּצְתְּ?
יָדִי מְמַעֶכֶת קוֺצִים: אֲנִי חַי!
רֵיחַ שָׂרָף בִּנְחִירַי
צִפָּרְנֵי אֹרֶן.
טַעַם צִנָּה מְגָרֶה
וּתְשׁוּקָה לְכַרְסֵם
וְשִׂנְאָה וְתִקְוָה
מְטָרְפִים בִּי הַכֹּל מֵחָדָשׁ.
עַל זַנְבוֺת עַכּוּזָם
זְאֵבִים מְיַחֲלִים לְמוֺתִי,
נִבְהֲלוּ מֵהַבּוּז בְּעֵינַי.
אָסְפוּ נִבְלָתָם וְהָלְכוּ.
אִם חַי אַתָּה, אָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם,
פְּרֹס לִי מְעַט לֶחֶם.
כְּרֵסִי מְלֵאָה שֶׁלֶג
בְּשָׂרִי רָדוּם.
אִזְרִי מָתְנַיִךְ, חֲפַרְפֶרֶת רְצוּצָה!
כִּבְרַת דֶּרֶךְ שֶׁל כְּלוּם
וְאַתְּ תַּחַת כִּפַּת קָתֶדְרָלָה!
קוֺל מִגְּבָהִים וְלֹא קוֺלְךָ, אֵלִי?
מֵאֲרוֺן מֵתִים מוּפָז
הִתְרוֺמֵם הַחַשְׁמָן.
אִוְשַׁת עֲצָמוֺת מִפִּיהוּ נוֺזֶפֶת:
"עַל קִבְרִי הַקָּדוֺשׁ רָבַצְתָּ, בְּנִי!
קָתֶדְרָלָה שֶׁל בּוּרְגוּס חִלַּלְתָּ!
פִּתּוּחֵי שַׁיִשׁ יָקָר אַל תַּשְׁחִית.
אַל תִּגַע בְּשַׁרְבִיט הַשֶּׁנְהָב.
בֵּין צִיצֵי בַּרְזֶל חֲכָמִים
עֲבֹר לְאִטְּךָ פֶּן תַּפִּיל חֲלֻדָּה
עַל עֵינַי הָרֵיקוֺת.
תֵּן כָּבוֺד לַחַשְׁמָן:
נִשְׁמָתוֺ צְרוּרָה בַּנֵּצַח
וְנִצְחוֺ – בְּרִקְמַת אַבְנֵי יָרֵחַ.
קְרַב אֵלַי עַל בִּרְכֶּיךָ.
טַבַּעַת הַקֹדֶשׁ נַשֵּׁק.
תֵּן הוֺדָיָה לַמָּרוֺם.
רֵד מִקִּבְרִי כִּי פָּנֶיךָ שַׁלְהֶבֶת!"
"שַׁלְהֶבֶת שֶׁנַּפְשִׁי קָנְתָה בְּעִנּוּיֶיהָ.
מִפַּחַד הַרוֺדְפִים עָלְתָה.
מִקֶּצֶף כְּלָבִים בִּשְׂדוֺת הַחֹרֶף.
אֲנִי, הוֺד קְדֻשָּׁתְךָ,
מִבֵּית כִּלְאִי שֶׁבַּמִּנְזָר בָּרַחְתִּי."
כָּל עוֺלָמֵנוּ, בְּנִי, הוּא כֶּלֶא.
קִבְרֵנוּ כֶּלֶא
לִבֵּנוּ כֶּלֶא.
שׁוּב לַמִּנְזָר וּשְׂמַח בְּכֶלֶא חַם,
כִּי בַּקֹּר, בְּנִי,
רַק רוּחַ אֱלֹהִים תִּשְׁכֹּן."
“אֲנִי רָעֵב, הוֺד קְדֻשָּׁתְךָ.”
גלגולו של נזיר
מאתרפאל אליעז
אָמַר נָזִיר יָפֶה:
צִנַּת שָׁמַיִם נוֺשֶבֶת הַיּוֺם.
רַק עַל פֶּסֶל שֶׁל עֶלֶם שַׁזוּף
נְסוּכָה רוּחַ שֶׁל קַיִץ כֵּהֶה.
מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים אֵיךְ הִגִּיעָה עַד כָּאן?
הַבֹּקֶר שָׁמַעְתִּי בְּקוּמִי
כְּנָפַים גְּדוֺלוֺת מְדוֺבְבוֺת
שִׂפְתֵי מִתְפַּלְּלִים. הַכֹּל יְלָדִים.
זֶה חַגָּם הַלָּבָן
אַחַר-כָּךְ יָצְאוּ מִכָּאן מְבֻגָּרִים.
פֶּסֶל הָעֶלֶם לֹא קֹרַץ מֵאֶבֶן זָרָה,
עִם זֹאת יִשְׁכָּחוּהָ.
הַקְשֵׁב, אֲדוֺנִי, אֶל נְבָכֶיהָ –
תְּפִלָּה רְחוֺקָה תִּשְׁמַע.
"צָלְבֵנִי אָבִי עוֺד שֶׁבַע צְלִיבוֺת
אַךְ תְּנֵנִי לָמוּת כְּאַחַד הַפְּשׁוּטִים.."
כָּךְ אָמַר הַנָּזִיר לְעַצְמוֺ,
הַנָּזִיר הַיָּפֶה,
וּפָרַשׁ לוֺ.
בְּדִמְדּוּמֵי הַכְּנֵסִיָּה לְבַדִּי.
יֵשׁוּ שֶׁל אֶבֶן זָרָה חָצוּב בְּיָד זָרָה
עָמַד בְּכוּכוֺ.
פַּס אָדֹם עַל מִצְחוֺ הַפָּלוּחַ.
כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד נָשַׁקְתִּי לְאַכְזָרְךָ בַּיָּד.
צִּנַּת שָׁמַיִם רְחוֺקִים נָשְׁבָה מֵעָלָיו.
אֲנִי זוֺכֵר אֶת הַפַּחַד
אֶת הַקְּדֻשָּׁה בְּצוּרָתוֺ שֶׁל זָקֵן
שֶׁעֵינָיו עֲצוּמוֺת.
אֶת רַחַשׁ הַפְּרָחִים עַל אֲרוֺנוֺ הַמֻּזְהָב.
נוֺצְרִים. נוֺצְרִיּוֺת.
הֵם לֹא כָּמוֺנוּ.
הָאַכְזָרְךָ שֶׁלָּהֶם.
הַהֵיכָל שֶׁלָּהֶם.
הֲיִסְלַח לִי אֵי-פַּעַם הָאֵל
שֶׁנָּשַׁקְתִּי לְיַד הַזָּקֵן?
מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן?
הַנָּזִיר הַיָּפֶה, הֲיֵדַע שֶׁאֲנִי הוּא?
כְּנָפַיִם גְּדוֺלוֺת דּוֺבְבוּ
שִׂפְתֵי מִתְפַּלְּלִים. הַכֹּל יְלָדִים.
אָחִי הֶעָנֹג, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי,
צַוָּארְךָ הָאַרֹךְ לַטֶּבַח
גַּם כַּאֲשֶׁר הָגוּת אֱלֹהִים
נֶאֱצֶלֶת מִשַּׁיִשׁ.
גַּם בִּהְיוֺתְךָ שַׁלְוַת סֵבֶל סְכוּיָה.
בְּדִמְדּוּמֵי כְּנֵסִיָּה לְבַדִּי
עָנַנִי הַפֶּסֶל:
"חֲלוֺמִי לָהֶם מָכַרְתִּי
הֵם חֶרֶב נָתְנוּ לִי
כְּבֹשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, אָמְרוּ לִי.
נָבוֺא אַחֲרֶיךָ.
נִמְנֶה אַנְחוֺתֶיךָ.
דָּמְךָ נֶאֱגֹר בְּגָבִיעַ.
דְּבַשׁ יִסּוּרֶיךָ נֶחָמָה לְאָבִיךָ הָרָם…"
שָׁמַעְתִּי פְּסִיעוֺת הַנָּזִיר הַיָּפֶה.
הִדְלִיק נֵר חֵלֶב.
וַיִּסֹּב וּפָנָיו פְּנֵי זָקֵן.
בַּכֹּתֶל הָאֵם הַבְּתוּלָה הֶחֱוִירָה.
שָׁמַעְתָּ תְּפִלָּה מִנִּבְכֵי הָאֶבֶן?
שָׁאַל.
נָזִיר יָפֶה חָצוּב בָּאֶבֶן
בְּחֶמְלָה הִבִּיט אֵלַי
חזיון תעתועים וגשם בכנסיה קטנה של כפר
מאתרפאל אליעז
א
רֵיחַ קְטֹרֶת וּמוֺר מְטַפֵּס
עַל סֻּלָּם שֶׁל עָשָׁן לְבַנְבַּן.
תַּכְרִיכֵי שַׁיִשׁ מְסֻלְסָל
חוֺפְפִים עַל אִישׁ קָדוֺשׁ עֲדֵי זְקָנוֺ.
בְּעֵינָיו הַפְּרוּשׂוֺת כְּיוֺנִים
נִכָּרִים חֲרִיצֵי הָאִזְמֵל,
שֶׁפַּסָּל אַלְמוֺנִי טָבַע
בְּתִקְוָה לְהַשְׁרוֺת אֱמוּנָה
בֵּין בָּאֵי הַהֵיכָל הַפְּשׁוּטִים.
אַף-עַל-פִּי-כֵן חֶמְלַת הָאֶבֶן פּוֺצַעַת.
בְּנֵי כְּפָר כֵּהֵי דְּמוּת וְתִלְבֹּשֶׁת
נוֺשְׂאִים זֵרִים רְטֻבִּים שֶׁל פַּחַד.
הַשְּׁתִיקָה סוֺפֶדֶת לַמֵּת.
בְּנֵי כְּפָר סְמוּקֵי לְחָיַיִם
מְבָרְכִים לְצֶמֶד הָדוּר
וְנוֺשְׁקִים לְיַד הַכֹּמֶר.
עוֺד בְּטֶרֶם מִצְמֵץ בָּרָק
עוֺד בְּטֶרֶם נֻפְּצוּ
רִבּוּעֵי צִבְעוֺנִין בַּכִּפָּה
שִׁלַּח בִּי פַּעֲמוֺן הַמִּגְדָּל
רַעַם.
עַל זְגוּגֵי חַלּוֺנִיּוֺת
הִתְלַבֵּט בָּהוּל הַמָּטָר
עַל אֲרוֺן הַמֵּת פְּרָחִים עַלִּיזִים
בִּיּדֵי חָתָן וְכַלָּה תִּפְרַחַת תַּפּוּז
שֶׁל דּוֺנַג צְחַרְחַר.
בְּהִתְרוֺקֵן הַהֵיכָל מִתְנַשְּׁמִים
פִּסְלוֺנֵי הַבַּרְזֶל בַּשַּׁעַר.
מַשִּׁירִים פְּתוֺתֵי חֲלֻדָּה
עַל כִּתְפֵי אֲבֵלִים וְעוֺלְזִים.
ב
בְּדִידוּת סַגְּפָנִית אֶל בֵּיתָה הָרֵיק חוֺזֶרֶת.
רַק צְלִילֵי הָעוּגָב טְהוֺרִים
כְּאֶגְלֵי הַמָּטָר הַבּוֺרְקִים לְלֹא רַחַשׁ.
זוּלָתָם אֵין וִדּוּי שֶׁל תְּנוּעָה.
זוּלָתָם אֵין תְּשׁוּקָה לְשִׁנּוּי.
גַּם מְעוֺף הַשְּׂרָפִים בַּכְּתָלִים מְאֻזָּן.
כְּשֶׁרוּחַ אֱלֹהִים
מְעִיקָה עַל קְדוֺשָׁיו
הֵם לוֺגְמִים יַיִן לָבָן
וְדַם דּוּמִיּוֺת.
אֲנִי מוֺצֵא מַחְסֶה בְּחֵיק אַבְרָהָם
הַיּוֺשֵׁב מְלוֺא פְּאֵר יְרֵכָיו בַּתִּקְרָה.
הִיא תּוֺמֶכֶת בַּנַּעַר יִצְחָק
הָאוֺבֵד בְּעָנָן מְפֻצָּל.
נִבְרֶשֶׁת רַבָּתִי מְחַשֶּׁבֶת לִפֹּל
אַךְ אֵינֶנָּה נוֺפֶלֶת.
דַּי לָהּ לְהַלֵּךְ אֵימִים.
לְהַקְפִּיא אֶת הַדָּם.
קוּרֵי עַכָּבִישׁ דְּבֵקִים בְּרִיסַי.
הַאֶמְצָא גְּאֻלָּה לְנַפְשִׁי?
הַאֵצֵא מִמָּבוֺךְ?
עַל תְּהוֺם שְׁסוּעָה מֵעָלַי
רוּחִי מְפַרְפֶּרֶת.
בְּצֵאתִי לַכִּכָּר שֶׁלֶג חָדָשׁ מְקַדֵּם פָּנַי.
עוֺדֶנִּי חוֺשֵׁד וּמַבִּיט אָחוֺרָה:
הַכְּנֵסִיָּה הַקְּטַנָּה עָקְרָה מִמְּקוֺמָהּ.
הִיא נֶחְפֶּזֶת אֵלַי!
כְּנַף-מַלְאָךְ שֶׁנִּמְלַט מִתּוֺכָהּ
כְּבָר נוֺגַעַת בִּכְנַף מְעִילִי!…
בית אלהים אביונים
מאתרפאל אליעז
בַּכְּנֵסִיָּה הַגַּלְמוּדָה אֵין צַלְיָנִים בַּחֹרֶף.
צַיָּר חוֺבֵב מַבִּיט אֶל קִמּוּרֶיהָ
וּמְחַפֵּשׂ עִקְּבוֺת מַלְאָךְ שֶׁל פְרֶסְקוֺ.
מֵאֲחוֺרֵי הַמְעֻנִּים שֶׁבַּפְּסֵיפָס
מֻצְנָע עוּגָב עַתִּיק.
זָקֵן סוּמָא שֶׁמֵּת מִזֶּה שָׁנִים,
פּוֺרֵט עָלָיו.
לִפְנֵי מָרִיָּה הַתַּמָּה מְגֻלָּפָה
עַל גֶּבֶס צִבְעוֺנִי
נוֺבְלוֺת הַשּׁוֺשַׁנִּים דְּאֶשְׁתָּקַד
עַל הַמִּזְבֵּחַ
לִפְנֵי הַכֹּמֶר הַמַּבְהִיק
בְּכֻתֹּנֶת מְעֻמְלֶנֶת
מוּטָל הַשֶּׁקֶט
פָּצוּעַ בֶּחָזֶה.
וְיֵשׁוּ, נַעַר יְהוּדִי אֲדם-שֵׂעָר,
צוֺפֶה אֶל כּוֹס שֶׁהִתְרוֺקְנָה זֶה כְּבָר.
מִרְיָם אִמּוֺ תַּרְעִיף אֵלָיו
בַּת-שְׂחוֺק שֶׁל חַרְסִינָה חִוֶּרֶת.
כּוֺכָב שֶׁל טִיחַ, שֶׁנִּקְלַף מִן הַכִּפָּה
רוֺמֵז כִּי אֵין תִּקְוָה גַּם לַטָּהוֺר.
בַּכּֽנֵסִיָּה הַגַּלְמוּדָה
גּוֺסֵס הָאוֺר.
פַּרְדֵּס הָרִמּוֺנִים
מאתרפאל אליעז
פרדס הרמונים
מאתרפאל אליעז
פַּרְדֵּס הָרִמּוֺנִים זָקֵן
וַעֲסִיסוֺ זָקֵן מֵרִמּוֺנָיו.
בִּמְלֹךְ הַסְּתָו מִשֹּׁרֶשׁ עַד צַמֶּרֶת
כָּל הָעֵצִים זוֺלְגִים דְּמָעוֺת שֶׁל יַיִן,
מַשְׁקִים אֶת עֲפָרוֺ.
מִזֶּה דּוֺרוֺת עַל רְגָבָיו
נַעֲרָה בַּת-כְּפָר טוֺפֶפֶת,
תָּמִיד פָּנֶיהָ לַבְּאֵר.
תָּמִיד לְעֵת עַרְבַּיִם.
תָּמִיד כַּד-חֶרֶס עַל רֹאשָׁה.
שֶׁמֶש עַרְבִית –
רִמּוֺן בֵּין רִמּוֺנִים –
חוֺדֶרֶת לַפַּרְדֵּס
וּמְפַסֶּגֶת סַכִּינֶיהָ.
"דַּם הַשְּׁקִיעָה הֵצִיף רַגְלַיִךְ,
דָּמָה דָּמִי – שְׁנֵי תְּאוֺמִים שָׁרִים.
מַדּוּעַ בְּעָבְרֵךְ אַתְּ מְעַקֶּמֶת חֺטֶם?"
"מִבֹּשֶׂם הָרָקָב אֲנִי פּוֺחֶדֶת.
אֶמְעַד וְאֶת כַּדִּי אֶשְׁבֹּר."
"הַנִּיחִי אֶת כַּדֵּךְ לָאָרֶץ
וַאֲמַלְּאֵהוּ נִגּוּנִים דְּמוּמִים.
הֵם יַעַטְפוּךְ כְּמוֺ פְּלָגִים,
יְטַלְּלוּ גַּנֵּךְ יוֺמָם וָלַיְלָה."
"אֲנִי שׁוֺמַעַת בְּהוֺנוֺת רַגְלֶיךָ,
הַלּוֺחֲשׁוֺת כִּנְחָשִׁים בַּדֶּשֶׁא.
אִם הַשְּׁקִיעָה תִּפְצַע פָּנַי
אֶמְעַד וְאֶת כַּדִּי אֶשְׁבּר."
"לֹא אֶת נַפְשֵׁךְ תִּשְׂאִי עַל כַּף יָדֵךְ
וְלֹא לִבֵּך כָּלוּא בְּכַד הַחֶרֶס.
אַהֲבָתִי פְּתוּחָה וְדִמְעָתָהּ קוֺרֵאת לָךְ,
הֲיִדַּרְדֵּר אַלְמֹג בּוֺעֵר הַיָּמָּה?
"רָאִיתִי שִׁגְעוֺנְךָ בֵּין רִמּוֺנִים
וּגְוִיָּתְךָ – עַל-פְּנֵי עָפָר תָּחוּחַ.
מִתַּחַת לָעַלְוָה הַמְרַפְרֶפֶת
רַק הַמֵּתִים קוֺלְטִים נִגּוּן שִׁירֶיךָ."
פַּרְדֵּס הָרִמּוֺנִים זָקֵן
וַעֲסִיסוֺ זָקֵן מֵרִמּוֺנָיו.
הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר עָבְרָה טוֺפֶפֶת
בִּצְעָדִים חוֺפְזִים חֲזָרָה הַבַּיְתָה.
בְּטֶרֶם תִּפְתַּח הַדֶּלֶת
מֵעַל רֹאשָׁהּ הִשְׁמִיטָה כַּד הַחֶרֶס
וַיִּנָּתֵץ אֶל אֶבֶן הַמִּפְתָּן
לִרְסִיסִים שֶׁל זֶמֶר.
אורח בירושלים
מאתרפאל אליעז
הַנּוֺדֵד:
לֹא בְּשֶׁל הֱיוֺתֵךְ עִיר וְכֶתֶר
כִּי בְּשֶׁל הֱיוֺתֵךְ עַנְוַת-אֶבֶן
בְּצִלֵּךְ כָּרַעְתִּי.
הַהֵד:
קוּם,בְּנִי.
הַנּוֺדֵד:
כָּל סְמָלַיִךְ כָּהוּ.
הַנְּחֹשֶׁת כֻּסְּתָה יְרֹקֶת.
הַתְּפִלּוֺת הָיוּ לִנְסֹרֶת.
רַק כּוֺכָבֵךְ גָּבַהּ
וַיִּנְחַת עַל צַמֶּרֶת שֶׁל בְּרוֺשׁ.
הַהֵד:
חָלַמְתָּ, בְּנִי.
אֲנִי וְרִידֵי-אוֺר סוֺעֲרִים.
אֲנִי תְּשׁוּקָה וְרֶחֶם עוֺלָלִים –
זָרָה לַעֲדָיִים.
הַנּוֺדֵד:
אַתְּ מְהַתֶּלֶת בִּי, אִמִּי.
הַהֵד:
אִמְּךָ עֵינֶיהָ הָרַכּוֺת לֹא נֶעֱצָמוּ.
הֵן צוֺפִיּוֺת בְּעַד חַגְוֵי-הַקֶּבֶר.
הַנּוֺדֵד:
מִפִּתָּהּ הַדַּלָּה אֹשֶׁר טָעַמְתִּי.
וְאֶת עֲלֵי עַפְעַפַּי רוֺקַעַת אֵשׁ.
לוּ בְּנֵךְ אֲנִי! לוּ אִמִּי אַתְּ!
הַהֵד:
אֵם-בָּנֶיךָ כְּאֵם-וְכַלָּה.
צִירֵי לֵדָתָה בְּגוּפְךָ חֲרוּתִים.
שְׁתִיקָתִי נְסוּכָה עַל הַחַי וְהַמֵּת.
הַנּוֺדֵד:
מַה בֹּשֶׂם-זְמַנִּים מוֺשְׁכֵנִי אֵלַיִךְ?
הֲיִפְרַח בִּי צָפוֺן?
הֲיָפוּחַ בִּי שֶׁלֶג כִּתְכֵלֶת?
הַהֵד:
רַק עֵינַי הֵן צָפוֺן.
כִּי מִצָּפוֺן יָבוֺא.
רַחַשׁ עָבִים הִנְחָה פְּסִיעוֺתֶיךָ.
קוֺלְךָ מְנַסֵּר בִּי כְּקֶשֶׁת
צֶחָה, וְשׁוֺקֶטֶת.
הֲנָשׁוּט בַּשְּׁוָקִים פְּרוּמֵי לֵב וְחֵשֶׁק?
נִתְמַלֵּא פְּסִיפָסִים?
פִּרְחֵי גְוִיל וּבַזֶּלֶת נִלְבַּשׁ?
הַנּוֺדֵד:
עֵינַיִךְ יְסוֺד קַר כַּנֵּצַח.
הַהֵד:
וְרַחַשׁ אֱלהִים עֲלֵיהֶן.
הַב לִי זֶרַע בָּנִים וְנִגְאַלְתִּי.
הַב לִי טֹהַר-בְּשׂוֺרָה
מֵאָבוֺת קַדְמוֺנִים.
נִגּוּן סְלָעִים עַתִּיקִים
בִּי נַחַל אֵיתָן קוֺרֵעַ.
הַנּוֺדֵד:
מִלּוֺתַיִךְ כְּזֹהַר פָּרוּשׂ עַל הרַ קֹדֶשׁ
וּבְשָׂרִי כְּמִדְרוֺן לְרַגְלָיו.
הֲתִצְמַח אֱמוּנָה מִבָּשָׂר?
הֲתָרֹן מִדָּמִים תִּקְוָה?
הַהֵד:
הֲתָשׁוּב לְזַמְזֵם הַשֶּׁמֶשׁ
בִּשְׂפָתָיו שֶׁל רוֺעֶה-מְחַלֵּל?
הַנּוֺדֵד:
נָשָׂאתִי יוֺמִי מֵרָחוֺק
כְּרוֺעֶה תַּרְמִילוֺ עֲלֵי שֶׁכֶם.
וְהָיָה צֵל הָרִים לְהָרִים
וְאֵפֶר רָוִיתִי בְּטֶרֶם שְׂרֵפָה.
הַהֵד:
אֲנִי וְרִידֵי-אוֺר סוֹעֲרִים.
אֲנִי תְּשׁוּקָה וָרֶחֶם.
לֹא אֶל מָוֶת אֶמְשֹׁךְ צְעָדֶיךָ.
הַנּוֺדֵד:
בְּשֶׁל הֱיוֺתֵךְ עַנְוַת-אֶבֶן
בְּצִלֵּךְ כָּרַעְתִּי
וַיִּיקְרוּ לִי חַיַּי כַּמָּוֶת,
בָּאתִי לְמַעַן אָמוּת בָּךְ.
הַהֵד:
לְמַעַן תִּחְיֶה בְּבָנֶיךָ!
הַנּוֺדֵד:
הֲתִרְאִי לְנַפְשׁוֺ שֶׁל נוֺדֵד?
מֵיתָרוֺ כִּי נִתַּק
לֹא יָשׁוּב לְהָרִיעַ.
הַהֵד:
הֲתִרְאֶה לְנַפְשָׁהּ
שֶׁל נַעֲרָה עִוֶּרֶת?
שִׁירְךָ מִתְרוֺנֵן בְּפִיהָ!
קוּם, יַקִּיר, וֶהְיֵה לִי עֵינַיִם!
מסע חוה אמי ואדם אבי
מאתרפאל אליעז
חַוָּה אִמִּי לֹא הָיְתָה בְּתוּלִית וְרַכָּה.
אָדָם אָבִי לֹא הָיָה בּוּל-סֶלַע.
יוֺם אֶחָד, קָם רִאשׁוֺן הַזּוּגוֺת
וְעָשָׂה מַסָּעוֺ הָרִאשׁוֺן בָּרַכֶּבֶת.
מְנֻמְנֶמֶת בְּאֹשֶׁר-קְדוּמִים
הִתְרַפְּקָה אֵם-כָּל-חַי עַל חָזֵהוּ
שֶׁל חַיָּל, שֶׁחָזַר מִן הַקְּרָב,
וַתַּחֲלֹם:
"נַגִּיעַ לִמְחוֺז-חֶפְצֵנוּ, אָדָם,
וְנֵרֵד בְּשָׂדֶה פָּתוּחַ.
אַתָּה בְּמַדִּים יְרֻקִּים, אָדָם,
אֲנִי בְּשִׂמְלָה יְרֻקָּה
וְאַחֲרֵינוּ יֵלְכוּ שְׁלוּבֵי-לֵב
פִּרְחָחֵינוּ קַיִן וְהֶבֶל…"
וְאָדָם שֶׁהָיָה רֵיאָלִיסְט מְפֻלְפָּל
נָפַח בְּאַפָּה וְאָמַר:
“אַתְּ חוֺלֶמֶת, אִשְׁתִּי, אַתְּ חוֺלֶמֶת…”
וְחַוָּה בְּאִפּוּק מְאֻזָּן חֲרִישִׁית:
"בַּעֲלִי הַכּוֺכָב,
אֲהוּבִי הַשָּׂעִיר,
חֲלוֺמִי בְּתַפּוּחַ הַדַּעַת.
כְּבָר חָלְפוּ כָּךְ וְכָךְ שְׁנוֺת-חַיִּים מִנִּי אָז
וְלֵחוֺ שֶׁל אִישִׁי הַנִּצְחִי עוֺד לֹא נָס.
אֶת עֵינֶיךָ, אָדָם, לֹא אֶתֵּן לֶעָפָר,
וּבְשָׂרְךָ לֹא אֶתֵּן לָעוֺרְבִים.
בְּשַׁלְוָה עִלָּאִית אֲצַפֶּה, אֲהוּבִי,
לְצִיץ שֶׁיִּנְבֹּט מִשְּׂפָתֶיךָ,
לַדְּמָמָה, שֶׁתִּתֵּן בְמָתְנֶיךָ אוֺנִים
וְתֹאחַז בֶאֱמוּנַת אֱלֹהֶיךָ
כֶּאֱחֹז בְּשָׁדִי."
"הַכֹּל שַׁפִּיר וְנָאֶה, יַקִּירָה,
אֲבָל אַתְּ חוֺלֶמֶת, אִשְׁתִּי, אַתְּ חוֺלֶמֶת!"
וְחַוָּה שֶׁהָיְתָה הַשְּׁנוּנָה בַּנָּשִׁים:
"כֹּל שֶׁהָיָה לֹא הָיָה כִּי מָשָׁל, אֲהוּבִי,
וְקַיִן וְהֶבֶל יְחֵפִים וְיָפִים
מֵעוֺלָם לֹא נִגְּשׁוּ לַמִּזְבֵּחַ,
כִּי אֵין טוֺב מֵהַלֵּךְ שְׁלוּבֵי-לֵב
בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ"
וּבָרֶגַע הַזֶּה הָרַכֶּבֶת עָמְדָה
וְהַזּוּג הַמֻּפְלָא הֵקִיץ
מִצְּפִירָה שֶׁפִּלְּחָה אֶת אָזְנָם כמו חץ.
וְאָדָם, שֶׁהָיָה רֵיאָלִיסְט עַרְמוּמִי
וְיָרַד לְפִשְׁרָם שֶׁל צְלִילִים רַבֵּי-סֵמֶל,
הִתְבַּהֵל וְלָחַשׁ לְאִשְׁתּוֺ:
"חַוָּתִי, חַוָּתִי, שָׁמַעְתִּי הָאוֺת,
וְהָאוֺת עוֺד יוֺקֵד עַל מִצְחוֺ שֶׁל קַיִן.
לֹא יָרַדְנוּ בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ,
יָרַדְנוּ בְּרָצִיף שֶׁל רַעַשׁ וּפִיחַ.
אֵין בָּנֵינוּ הוֺלְכִים שְׁלוּבֵי-לֵב.
קְחִי עֲלֵי-תְּאֵנָה, חַוָּתִי,
וְכַסִּי אֶת כְּלִמַּת הַבּוֺרֵא!"
וַיִּשְׁפֹּךְ אָדָם דְּמָעוֺת גְּדוֺלוֺת
אֶל חֵיקָה שֶׁל חַוָּה:
"אֲנִי מוֺחֵל עַח1 חֲסָדִים שֶׁהֵבֵאנוּ
מִגַּן נְעוּרֵינוּ,
וּמוֺחֵל עַל נָחָשׁ צָנוּף, שֶׁהֶחְבֵּאת בְּסַלֵּךְ,
וּמוֺחֵל וּמוֺחֵל עַל תַּפּוּחִים
שֶׁנּוֺפְלִים עַל רֹאשִׁי מִדֵּי סְתָו.
אַלְלַי, חַוָּתִי, אַלְלַי,
הַיָּקָר מִכֹּל שֶׁבַּגָּן לֹא הֵבֵאנוּ:
הוּא הַבּוֺר בּוֺ הֶבֶל נִטְמַן,
הוּא הַבּוֺר הֶחָצוּב בֵּינֵךְ לְבֵין אֱלֹהַיִךְ!"
וְחַוָּה שֶׁלְּפֶתַעַ הָיְתָה לָהּ עֶדְנָה וְרַכּוּת,
בִּשְׂפָתֶיהָ סָתְמָה אֶת בְּאֵר דִּמְעוֺתָיו שֶׁל אָדָם
וְאָמְרָה בְּלָשׁוֺן מְתוּקָה:
"שׁוֺטֶה, שׁוֺטֶה!
זֶה הַבּוֺר הֶחָצוּב בֵּין חַוָּה וֶאֱלֹהַּ,
הוּא רַחְמִי הַשּׁוֺקֵק אַהֲבָה וְחֶמְלָה וּבָנִים!"
- כך במקור. צ"ל “על” הערת פב"י. ↩︎
אי חרמונים?
מאתרפאל אליעז
אֵי הַר חֶרְמוֺנִים?
שֶׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד אַיֵּהוּ?
שַׁחַר וָרֹד עַל שְׂדוֺת-בִּצָּה
וַחֲבַצֶּלֶת יְחִידָה
זוֺקֶפֶת תִּמְהוֺנָהּ שָׁמַיְמָה:
אֵי הַר חֶרְמוֺנִים?
וְאֵי הָרִמּוֺנִים הַלְּבָנִים?
מִקֹּצֶר-רוּחַ לְהַחֲיוֺת נַפְשִׁי
עַל רְגָבִים דְּשׁוּאִים אֲנִי דּוֺלֵג,
עַל צֶמֶר עֲדָרִים מְעֻנָּנִים
וּצְעָדַי מְשַׁנְּנִים:
אֵי חֶרְמוֺנִים, אֵי חֶרְמוֺנִים?
אֲנִי עוֺלֶה בַּאֲפָרִים תְּלוּלִים,
רָאשֵׁי-בַּזֶּלֶת אֶת שְׁבִילַי חוֺסְמִים.
אֵי חֶרְמוֺנִים?
וְאֵי הַקֶּסֶם שֶׁהִקְסִים עַצְמוֺ?
הַאִם נָפוֺץ כְּמוֺ כַּנְפֵי פִּשְׁתָּן
שֶׁל מַלְאָכִים תּוֺעִים בְּאֶרֶץ דִּמְיוֺנִים?
רִבּוֺן עוֺלָם, אֵי אֶרֶץ חֶרְמוֺנִים?
צְפַרְדֵּעַ עַל בִּטְנָהּ הַחֲוַרְוֶרֶת
שׁוֺכְבָה פְּרַקְדָּן,
שׁוֺאֶלֶת בִּשְׁקִיקָה:
קוּאַה, קוּאַה! אֵי חֶרְמוֺנִים?
בְּמַעֲלֵה הָהָר בְּשָׂרִי מַצְמִיחַ עֹז,
אַךְ אִירִיסִים וְסֵיפָנִים
שׁוֺלְפִים לְפֶתַע סַכִּינִים
לְבַל אֶקְרַב אֶל חֶרְמוֺנִים!
לְבַל אָרִיחַ צַפְרִירִים גְּבוֺהִים!
הַחֵטְא לְהִתְרוֺעֵעַ עִם טוֺרְפִים גֵּאִים?
עִם אַלּוּפֵי בַּזִּים וּנְשָׁרִים?
לַחֲלֹשׁ בְּכֹחַ שֶׁל מַבָּט עַל דּוּמִיּוֺת-תְּהוֺם
וְעַל צוּרִים מִתְרוֺנְנִים?
אִי חֶרְמוֺנִים?
וְכִי אָשׁוּב עַל עִקְּבוֺתַי חֲדַל-בָּשָׂר?
נָבוּב כְּמוֺ קְלִפַּת אֱגוֺז?
הֵן רַק אֶתְמוֺל בְּהֶבֶל פִּי הַחַם
טָבַעְתִּי עַל נָצִיץ שֶׁל קֶרַח
עֶרְגָּה אִלֶּמֶת: חֶרְמוֺנִים!
הַאִם הָרִים הֵם נַחְשׁוֺלִים מְאֻבָּנִים
אוֺ סְעָרִים שַׁאֲנַנִּים
אֲשֶׁר מוֺשְׁכִים אוֺתִי בְּצִפָּרְנַיִם אֶל-עָל?
הִנֵּה, בִּרְעָלָה שֶׁל עֲרָפֶל שָׁקוּף
שׂוֺחֶה הַגַּיְא בְּצִמְחִיָּה סוֺחֶפֶת, תַּת-יַמִּית!
הַשֶּׁמֶשׁ מִתְרַפֶּקֶת
עַל מַדְרֵגוֺת סְלוּעוֺת: קְפוּאָה!
גּוּפִי נִכְנָע לְתַרְדֵּמָה גוֺאֶלֶת.
מִתּוֺךְ צוּקִים בְּקוּעִים רַעֲנַנְּים
גָּח חֲלוֺמִי הַמְאֻשָּׁר:
פֶּרֶא-עָרוֺד צַח וְלָבָן דּוֺהֵר –
עַל רֶכֶס חֶרְמוֺנִים!
פרשת נח
מאתרפאל אליעז
בַּלַּיְלָה הַהוּא תַּחַת גַפְנִי יָשַׁבְתִּי.
מְלוֹא הַבְּאֵר יַיִן כָּתֹם לָגַמְתִּי.
טֶנֶא בְּרָכוֺת לַבּוֺרֵא הֶחָבִיב שָׁלַחְתִּי.
רְקִיעִים שִׁבְעָה בִּבְשָׂרִי הֵאִירוּ.
עַל כַּרְמִי הַיָּפֶה יָרֵחַ-עֵנָב הֵגִיחַ.
וְאֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.
כְּרֹב אוֺנִי בְּמָתְנַי, כְּטוֺב לִבִּי בַּיַּיִּן,
אֶרֶץ-שׁוֺשַׁנִּים עֲלֵי שֶׁכֶם נָשָׂאתִי.
אִשְׁתִּי הַטּוֺבָה נְחִילֵי בָּנִים יָלְדָה לִי
וְהָרִים רִנָּתִי שָׁמַיְמָה הִשִּׂיאוּ.
לְבוֺרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן קִלּוּסַי נָעֲמוּ
וַיִּתֶּן לְעַבְדּוֺ עֲקַלָּתוֺן-רַב-מַחַץ
שֶׁלְּחַיִץ יַעֲמֹד בֵּין זַרְעִי וְאוֺיְבֵינוּ.
וְאֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.
וַיָּבוֺאוּ עָלַי לְפִתְאֹם בְּנֵי חֹשֶׁךְ
וְרֹאשׁ עֲקַלָּתוֺן מָגִנִּי כָּרָתוּ
וְשׁוּעָלִים קְטַנִּים חֶמְדַּת כַּרְמִי הִשְׁחִיתוּ.
הִתְעַטְּפוּ עַפְעַפַּי עָגְמָה שְׁחוֺרָה כַּמָּוֶת
וּפְצָעַי מוֺעֲכוּ כְּגוֺלֵל עֲלֵי קֶבֶר.
שְׁלֹשִׁים יוֺם וּשְׁלֹשִׁים לַיְלָה תְּלוּנָה לֹא שָׁפַכְתִּי
וַיִּשְׁתְּ לְבָבִי לַעֲנָה בְּלֹא יַיִן.
וְאֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.
וַיַּעֲמֹד בּוֺרֵא נְפָשׁוֺת וּטְלָלִים פֶּתַח אֹהֶל
וַיַּרְא כִּי עָצֵב כֶּעָפָר נֹחַ,
כִּי רֵיקָה בְּאֵר מִיַּיִן,
כִּי צְחִיחִים שְׁדֵי אִשְׁתּוֺ כַּשַּׁיִת.
וַיֹּאמֶר אֲדוֺן כָּל הָאָרֶץ:
"לֹא יִגְוַע בַּצָּמָא עַבְדִּי נֹחַ.
חֲמָתִי עַל רֹאשָׁם שֶׁל בְּנֵי רֶשַׁע אַרְתִּיחַ,
שֶׁאִם עַתִּיק הָעוֺלָם מִנִּי חֵטְא
עַתִּיקָה שִׁבְעָתַיִם הַגָּפֶן."
וַיָּבוֺא מַלְאָךְ גַּבְרִיאֵל פֶּתַח אֹהֶל:
"קַח תֵּבָה זְעִירָה זוֺ אֵלֶיךָ,
כְּאִישׁוֺן בָּבַת עַיִן שָׁמְרֶנָּה,
בִּיבָרוֺ שֶׁל אָבִינוּ רוֺחֵשׁ בָּהּ,
כָּל חַיָּה וְצִפּוֺר, וְזוֺחֵל וְכָל דָּג לְמִינֵהוּ
הֻפְקְדוּ בְּיָדֶיךָ.
יִפָּתְחוּ אֲרֻבּוֺת שָׁמַיִם וְנֹחַ יִסְגֹּר תְּרִיבֶיהָ."
אַרְבָּעִים יוֺם, אַרְבָּעִים לַיְלָה תְּפִלָתִי נָשָׂאתִי.
וְאֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.
קוֺל הַמַּיִם שָׁכַךְ וְאֶשְׁנַב הַתֵּבָה פָּתַחְתִּי.
הִפְרַחְתִּי עוֺרֵב
וְיוֺנָה רִאשׁוֺנָה הִפְרַחְתִּי
וַתָּשׁוּב הַיּוֺנָה לְבַדָּה וּבְפִיהָ טְרָף-זַיִת.
וַיִּרְקֹד לְבָבִי מִשִּׂמְחָה וָאֶבְכֶּה
וָאֶשְׁלַח יוֺנָתִי הַשְּׁנִיָּה וָאֹמַר לָהּ:
טוּסִי, יוֺנָה, אֶל כַּרְמִי הַיָּפֶה וְחַכִּי לִי.
עַד יָשׁוּבוּ הַמַּיִם כֻּלָּם גַּם אֲנִי אָשׁוּבָה.
וְאֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.
וַתָּנַח הַתֵּבָה עַל פִּסְגַּת אֲרָרָט נִשְׂגֶּבֶת
וַתֵּהֹמְנָה חַיּוֺת הַתֵּבָה וַתְּפַצַּחְנָה.
וָאֵצֵא וְעִמִּי הַכְּבֻדָּה הַקְּדוֺשָׁה,
כַּלּוֺתַי וּבָנַי אַחֲרַי בְּהַשְׁקֵט דֶּרֶךְ אֶרֶץ
וְאִשְׁתִּי הַטוֺבָה וַאֲנִי עַל חֲמוֺר דָּהַרְנוּ.
וַנָּבוֺא הַכַּרְמָה
וְיוֺנָה צְחֹרָה הוֺמִיָּה בֵּין טְרָפִים יְרֻקִּים
וָאֵשֵׁב תַּחַת גַּפְנִי כְּקֶדֶם
וָאֵשָּׂא כַּפַּי לְמַעְלָה.
וְהִנֵּה, מִקֶּשֶׁת בֶּעָנָן זוֺהֶרֶת
בִּרְכַּת הָאֱלֹהִים עַל רֹאשִׁי יוֺרֶדֶת
וְאֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.
מראות מאשנב הרכבת
מאתרפאל אליעז
שָׂדוֺת, שָׂדוֺת שְׁחֻמֵּי שְׂרֵפָה,
אַל תְּנַקְּרוּ עֵינַי, מְרוּצַתְכֶם עִוֶּרֶת!
תִּלֵּי תִּלִּים שְׁזוּפֵי רוּחוֺת,
חַבְקוּנִי בְּחֶמֶלָה!
כַּרְמֵי-סַפִּיר וענְבָּרִין,
דִּמְכֶם קוֺלֵחַ עַל פָּנַי,
חוֺרֵץ כְּיַיִן וְנָגֺוֺז!
תַּחַת רַגְלַי נִשְׁמַט הַגֶּשר,
נִזְעַק כְּשִׁיר בַּרְזֶל וּמִדַּרְדֵּר לַוָּדִי.
הַגַּיְא לֹעוֺ הַמִּנְהָרִי פּוֺעֵר
וְעַד שֶׁהוּא אוֺטְמוֺ
חֻרְשַׁת הַצַּפְצָפוֺת גּוֺנֶבֶת תַּדְהֵמָה
וְרוּחַ נִשְׁמָתִי.
יַעַר יַעַר.
קַוֵּי מָטָר מְעֻלְעָלִים.
גְּדוּדֵי עֵצִים אִישׁ עַל אָחִיו!
נוֺפְלִים קָמִים עַל דִּגְלֵיהֶם הַיְרֻקִּים.
הָנִיחוּ לִי לָתוּר אַחֲרֵי מְעוּף צִפּוֺר,
אַחֲרֵי טִיסַת אַרְנָב!
מָתַי, מָתַי יָסוּף הַיַּעַר!
אַלְפֵי גְּרוֺנוֺת וְהִתְעַטְּשׁוּת אַחַת.
חַיַּת מַתֶּכֶת שׁוּלֵי הַכְּפָר נוֺשֶׁכֶת.
מִסְגָּד וּכְנֵסִיָּה קַדִּים בָּאֹפֶק.
רוֺכֶלֶת מְצֻיֶּצֶת כְּגִנָּה שֶׁל תּוּת,
שְׁתֵּי צִפָּרְנִים וְרֻדּוֺת-תְּשׁוּקָה בֵּינוֺת שָׁדֶיהָ.
נָשִׁים בְּרִיאוֺת-חַרְצָן וַעֲגֻלּוֺת-רִמּוֺן
מוֺכְרוֺת לִי פְּרִי מָתוֺק וְאַהֲבָה מָרָה
וּבְטֶרֶם נְגִיסָה, מַבְּטֵיהֶן צָבְתוּ מַטְבֵּעַ.
לֹא הֵן יָדְעוּ לְמִי קָטְפוּ הַתְּאֵנִים
וְלֹא הַתְּאֵנִים – מִי יִבְלָעֵן בַּדֶּרֶךְ.
זָהָב שָׁחוּט, זָהָב חָרוּץ, זָהָב כָּתוּת.
כִּפּוֺת חִטִּים וְשִׁפּוֺנִים פִּטְמוֺתֵיהֶן שָׁמַיְמָה.
עֲסִיס חָצִיר נִגַּר אֶל עַצְמוֺתַי.
כַּרְמֵי-וְרָדִים רַחֲמוּ עַל נְחִירַי!
הַשֶּׁמֶשׁ מְעוֺפֶפֶת מִגִּבְעָה אֱלֵי גִּבְעָה.
הַדָּם הַזֶּה לֹא אָנֹכִי שָׁפַכְתִּי!
לְפֶתַע מִתְקָרֶרֶת דַּעְתָּה
עֵינָה הַיְחִידָה נִסְגֶּרֶת מֵאֲחוֺרֵי מִגְדָּל.
צְלָלִים עָטִים עָלַי, סִיעוֺת שֶׁל עוֺפוֺת פֶּרֶא
שֶׁכַּנְפֵיהֶם הָרְסוּקוֺת תּוֺלוֺת בָּאֲמִירִים,
בָּרְכָסִים, עַל שַׁפּוּדֵי סְלָעִים
כְּמוֺ כְּבָסִים שְׁחוֺרִים
וּבַאֲנָחָה סְתוּמָה טוֺבְלִים בַּנַּחַל!
הַשֶּׁמֶשׁ! אֵי הַשֶּׁמֶשׁ?
הִיא מִתְפַּלֶּלֶת בֵּין כָּתְלֵי הַלֹּבֶן
שֶׁל בֵּית-מִדְרָשׁ קָטָן סוֺכֵךְ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
עָשָׁן צוֺרֵב תּוֺלֵשׁ אֶת עַפְעַפַּי.
כּוֺכַב הָעֶרֶב רָץ עִם הָרַכֶּבֶת.
פִּסַּת מִדְבָּר שֶׁל לַיְלָה אֶת רֹאשִׁי גוֺרֶרֶת
אֶל גַּרְדּוֺמָה שֶׁל תַּחֲנָה.
לִבִּי, לִבִּי נִרְגַּע.
אֲנִי נוֺשֵׁק לִי נְשִׁיקוֺת פְּגִישָׁה.
לִמְקַדְּמֵי פָּנַי אֲנִי חוֺלֵק אֶת נֵזֶר מַסָּעַי.
אַךְ הָרָצִיף חוֺמֵק עַל פַּנָּסָיו וּמַמְתִּינָיו.
גָּלוּם בְּאַדַּרְתִּי הָרְגוּבָה אֲנִי מַצִּיג
רַגְלַי עַל מִרְצָפָה רוֺעֶדֶת.
אִישׁ לֹא חִכָּה.
בְּדִידוּת עַזָּה כְּבֹשֶׂם הַחַיִּים, רַק אַתְּ?
וּמִגְּרוֺנִי נוֺבֵט צִיץ פְּעִיָּה כְּשֶׁל תִּינוֺק:
הִגַּעְתִּי!
מבט מעל הגג
מאתרפאל אליעז
מִגַּג בֵּיתִי אֲנִי רוֺאֶה בָּתִּים
עַל הַבָּתִּים קִרְעֵי עָבִים
כַּנְפֵי עוֺפֶרֶת
שִׁבְרֵי חַמָּה
בְּלוֺאֵי זָהָב וָעֶשֶׁן.
בְּתוֺךְ שְׁלוּלִית שֶׁל דָּם וּפִיחַ
אֲנִי רוֺאֶה גְּרוּטוֺת אָרָד וּפַח.
שְׁבִיבֵי כֵּלִים וַחֲרָסִים
שֶׁאֲהֵבוּם בְּלֵב בָּשָׂר
בְּזִכְרוֺנוֺת גְּלוּמִים בְּזִכְרוֺנוֺת
בֶּאֱמוּנוֺת תְּפֵלוֺת יָפוֺת מִפָּז.
וְעַל הַכֹּל אֲנִי רוֺאֶה:
מַבָּט אֶחָד – שֶׁלִּי!
בְּהִתְעַוֵּת מַלְכוּת הַחֲפָצִים
יוֺרֵד הָעֹנִי אֶל נַפְשִׁי.
הָעִרְבּוּבְיָה רוֺדָה בִּי
וְצוֺחֵק הַבֹּהוּ.
בְּהִשָּׁסַע מַמְלֶכֶת הַהַרְמוֺנִיּוֺת
עֲגֻלּוֺת הָאֲבָנִים הַלְּטוּשׁוֺת
הָרוֺחֲפוֺת בִּשְׁלַל גַּלִּים וְטַבָּעוֺת –
עַצְבוּת יוֺרֶדֶת אֶל מִצְחִי
אֶל עַפְעַפַּי
אֶל אֲהוּבַת לִבִּי.
אֲנִי אֶל מִנְהֲרוֺת חֲלוֺם נִמְלָט
לוּא הַחֲלוֺם יֵאוֺת לִפְתֹּחַ שְׁעָרָיו.
וּבַחֲלוֺם וִדּוּי עַצְמִי אֶשְׁמַע:
אֲבוֺי, צְוִיחָה שֶׁל עוֺף מִדְבָּר צָמֵא וּמְאַיֵּם!
וְלוּא יִטֶּה לִי חֶסֶד אֵל הַדּוּמִיּוֺת
שֵׁנָה תְּפַרְנְסֵנִי כֹּחַ.
וּבְפָקְחִי עֵינַי אֲנִי חָדָשׁ, אַלִּים,
אֲנִי פּוֺרֵק אֶת עֹמֶס הַתְּשׁוּקוֺת שֶׁלֵּדָתָן בַּחֹשֶׁךְ
אֲנִי נִצְלֶה עַל גֶּחָלִים שֶׁלֹּא אֲנִי הִבְעַרְתִּי
אֲנִי שׁוֺאֵג מֻפְקָר וּמְגֻחָךְ
וְאֵין לִי מַעֲנֶה אֶלָּא כְּאֵב.
מַדּוּעַ נִכְפְּתָה עָלַי עֶרְגָּה זוֺ
שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּחֵטְא מִבְּלִי חָטָאתִי?
מַדּוּעַ טַעַם מָוֶת וְרָקָב בְּפִי בְּטֶרֶם אֲלַחֵךְ עָפָר?
מַה פֵּשֶׁר הַשִּׂמְחָה לָאֵיד שֶׁל בְּנֵי מִינִי עָלַי?
הַאִם רַק מְטֹרָף נִכְסָף אֶל הַשַּׁלְוָה
שֶׁאֵין לָהּ שֹׁרֶשׁ וְצַמֶּרֶת?
לַשָּׁוְא אֲנִי שׁוֺאֵל וְעוֺד אֶשְּאַל
עַד אִם יִהְיֶה דָּמִי לִשְׁאֵלָה
עַד אִם יִהְיֶה בְּשָׂרִי לִמְדוּרָה
בָהּ יִשְׂרְפוּ עֵינַי וּמַבָּטָן גַּם יַחַד…
שיר החצים
מאתרפאל אליעז
אֲנִי הוֺלֵךְ בֵּין הַחִצִּים
הֵם נִתָּזִים עָלַי מִכָּל אֶשְׁנָב וּצְרִיחַ.
גּוּפִי קוֺלְטָם בְּלִי אֲנָחָה וּבְלִי סְלִידָה:
חֶצְיָם – עֵינַיִם אוֺהֲבוֺת
חֶצְיָם – לַבָּה וָאֶרֶס.
חִצִּים!
חִצִּים שֶׁל כּוֺכָבִים דַּקִּים שֶׁהִשְׁחִיזָם הַנֵּצַח.
חִצִּים שֶׁל קֶשֶׁת בֶּעָנָן שֶׁהִתְבַּגְּרוּ בִּן רֶגַע.
אַנִי אוֺסְפָם בַּאֲלֻמּוֺת וַעֲלֵיהֶם נִרְדָּם
כְּמוֺ קוֺצֵר שְׁטוּף-שִׁבֳלִים וָשֶׁמֶשׁ.
הַיֶּלֶד הַמֵּצִיץ מֵאִישׁוֺנַי יָקִיץ, יָרִיעַ:
עוֺד לֹא כָּלוּ כָּל הַחִצִּים
חִצֵּי חֲלוֺם וְחַלָמִישׁ וְיַהֲלוֺם
וְחֵץ הַמְבַקֵּשׁ בִּי רֵעַ לְרִיצָה אַחַר הָאַיָּלוֺת
עַד שֶׁאֲנִי עַצְמִי לְחֵץ אֶהְיֶה
לְהִתְנַפֵּץ חוֺצֵץ בֵּין הַחִצִּים!
נִשְׁלַם הַקְּרָב בֵּין הַנִּצִּים
אֲנִי יוֺצֵא מִמֶּנּוּ בִּשְׂרִיטָה
וּבְעִקְּבוֺת דָּמִי הוֺלֵךְ אוֺיְבִי הַמְדֻמֶּה
כְּמוֺ עַל שְׁבִיל אָדֹם.
תִּרְאוּהוּ אָץ לַקֶּשֶׁת וְחוֺזֵר אוֺהֵב וְנֶאֱהָב
וְאָנוּ נִשָּׂאִים יַחְדָּו מֵעַל שָׂדוֺת וִיעָרִים
צוֺנְחִים אֶל יָם וְאֶל נָהָר
שְׁלוּבִים וּמֻשְׁחָלִים כִּפְקַעַת נְעָצִים
בַּל תִּנָּתֵק וּבַל תֹּאבַד בָּעֲרָפֶל.
כָּל הַסְּתָוִים וְהַקֵּיצִים
חַיַּי חוֺלְפִים בֵּין הַחִצִּים
בְּצִפִּיָּה לַחֵץ – אַחֲרוֺן כָּל הַחִצִּים –
שֶׁיִּתָּקַע בְּדֹפֶן לְבָבִי
וְכָךְ נֵרֵד אֶל בּוֺר מְחֻבָּקִים לָעַד.
המלים שאהבתי
מאתרפאל אליעז
הַמִּלִּים שֶׁאָהַבְתִּי עָמְדוּ עַל סִפִּי.
בְּהִירוֺת. אוֺבְדוֺת גַּאֲוָה וְקוֺמָה.
הֵן בִּקְשׁוּ הֲבָנָה מִלִּבִּי,
אַךְ לִבִּי קָם לִדְמָמָה.
שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֺת,
שֶׁאֲנִי לִמַּדְתִּין לִשְׁאֹל
וְעֵינַי אֲבֵלוֺת
רָאוּ אֶת הַקּוֺל
שֶׁעָלָה מִשְּׁאוֺל.
אָמְרוּ: לֹא פִּטַּמְתָּ אוֺתָנוּ סְמָלִים.
הָיִינוּ זוֺגִים. לֹא הָיִינוּ צְלִילִים.
לֹא הִלְבַּשְׁתָּ אוֺתָנוּ בְּגָדִים כְּבֵדִים.
עָמַדְנוּ בַּקֹּר: רְדִידִים רוֺעֲדִים.
הָיִינוּ לְךָ יְלָדוֺת יְחֵפוֺת.
בַּגֶּשֶׁם דִּשְׁדַּשְׁנוּ אִתְּךָ יְחֵפוֺת.
שָׂמַחְנוּ לַדַּלּוּת
בִּשְׁבִילְךָ פְּנִינִים מְזֻיָּפוֺת
מִשְּׁלוּלִיּוֺת דְּלוּחוֺת.
בְּנִבְכֵי צְדָפִים וְקוֺנְכִיּוֺת
גִּדַּלְנוּ פְּרָחִים וְחַיּוֺת.
בִּמְחִיר זְהוּרִים וּנְעוּרִים
גִּלִּינוּ מַלְכֻיּוֺת
בְּחָרְבוֺת קְבָרִים.
לְמַעַנְךָ נִמְזֹג בְּאִישׁוֺן עַיִן
כָּל שֶׁנּוֺתַר עֲדַיִן
בְּכוֺסִית הַיַּיִן.
נִסְתַּלְסֵל כְּהֵד בְּתוֺךְ הֵד
וְנִכְבֶּה אוּדִים וְגֶחָלִים
בְּדִמְיוֺנְךָ הַלּוֺהֵט.
לַקְּרָב נֵעָרֵךְ בַּחֲצוֺת
וְנִתְיַצֵּב בַּתָּוֶךְ
כְּדֵי לְהַסּוֺת
בְּאָזְנֶיךָ פַּעֲמֵי הַמָּוֶת.
וְאִם יִפֹּל עָלֶיךָ פַּחַד
כִּי דִּינְךָ נֶחֱרַץ לְגָלוּת
נִקַּח מַקֵּל נְדוּדִים
נֵצֵא יַחַד
וְנַתְחִיל מֵחָדָשׁ בְּפַרְבַּר הַיַּלְדוּת…
ספר שירים שלי
מאתרפאל אליעז
אָבָק – נָסִיךְ אֶבְיוֺן אָפֹר –
רָכוּן עָלֶיךָ וְקוֺרֵא.
שַׁלֶּכֶת מִתְעַלְעֶלֶת בְּלִי מַשָּׁב שֶׁל זִכְרוֺנוֺת –
פָּנֶיהָ הַכְּמוּשִׁים כּוֺבֶשֶׁת בְּעָבָר דָּהוּי.
עֵטִי טָבַל בַּחֲלוֺמוֺת.
בְּאוֺתִיּוֺת גַּחְלִיל הִשְׁתַּעֲשַׁע.
הַחֲרוּזִים – בּוּעוֺת סַסְגּוֺן –
הִשְׁתַּקְשְׁקוּ כִּמְכִתּוֺת זְכוּכִית וְהִתְנַפְּצוּ.
הַחֲרוּזִים חֵרְשִׁים הַיּוֺם לִצְלִיל נַפְשָׁם.
בֵּין עַפְעַפַּי שְׁמוּרָה דִּמְעַת עָפָר:
עַל שֶׁמָּחַקְתִּי תְּמִימוּתְךָ.
עַל שֶׁהִתַּרְתִּי לַמִּלִּים לְהִתְעַטֵּף
בְּמַשְׁמָעוּת צוֺלַעַת קֻנְדָּסִית.
עַל טָעֻיּוֺת הַדְּפוּס אֲשֶׁר קָנוּ לָהֶן חוֺתַם-אֱמֶת.
בִּמְחִלּוֺת הָעָשׁ הַנִּפְתָּלוֺת עוֺד שׁוֺקְקִים חַיִּים.
עוֺד צִיּוּצֵי הָעֹבֶשׁ מְצַיְּרִים עַצְמָם
כְּאִלּוּ הֵם דָּגֵשׁ, עִקָּר וְכַוָּנָה.
סְפֵקוֺת קְטַנִּים שֶׁלְּךָ אֲנִי שׁוֺמֵעַ בַּעֲדָם:
הַאִם כְּדַאי הָיָה הַטֹּרַח
לִתְפֹּר לִי מַחֲלָצוֺת נְיָר דָּלִיק?
לְהִתְהַדֵּר בַּעֲדָיִים שֶׁל דְּיוֺ וְלַיְלָה?
אֲנִי שׁוֺמֵעַ נְקִיפוֺת לִבְּךָ:
בְּטֶרֶם הֱיוֺתִי לְסֵפֶר רָחֲפָה רוּחִי – כְּנָפֶיהָ דּוּמִיָּה.
וְכִי לֹא שַׂמְתִּי לַקַּרְקַע אָזְנִי
לָדַעַת הִתְעַלְּסוּת הַשָּׁרָשִׁים?
וְלֹא יָדִי כָּתְבָה אַהֲבָתָם בּוֺקַעַת אֲבָנִים?
וְהִיא, כְּלוּם לֹא הֵגִיחָה עֲטוּרַת פְּרָחִים
לָתֵת עַצְמָהּ בִּסְעָרָה עִלֶּגֶת?
אָבָק – נָסִיךְ אֶבְיוֺן אָפֹר –
רָכוּן עָלֶיךָ וְקוֺרֵא.
מַגַּע הַשֶּׁמֶשׁ הֶעֱלָה בְּךָ נִיצוֺץ-פִּתְאֹם!
סוֺף-סוֺף אַתָּה בּוֺעֵר!
שִׁירַי עוֺטְפֵי עַשָׁן חוֺזְרִים אֶל אַדְמָתָם הָעֲנָנִית.
- עדנה פולק
- עדנה הדר
- צחה וקנין-כרמל
- אסתר ברזילי
לפריט זה טרם הוצעו תגיות