בפעם הראשונה פנינו צפונה מזכרון. רכבנו בשביל המתפתל לרגלי שלשלת הרי הכרמל עד חיפה.1 הדרך היתה מעניֶנת מאד: הרים מכוסים יער מימין ושדות דורה ירוקה משמאל. בקרְבנו לכפר טירה נכנסנו לתוך יער של זיתים עטופי סוד, מסובלים בפריָם הירוק.
הלאה מתחיל הכרמל להתקרב אל הים, כאִלו חפץ לרחוץ את רגליו מלאות אבק. והנה לפנינו שדמות האכרים הגרמנים המתגנדרים ביפי נירם, בעבודה האינטנסיבית, האירופאית, וזה מכה גלים בלבך מרוב קנאה. במקום שהכרמל טובל את רגלו בים, וגלי הים מלַחצים בו וחותרים תחתיו חתירות, המושבה הגרמנית היפה והשקטה.2 מורדי הכרמל מכוסים כרמי חמד והענבים עומדים בעצם בשולם. במילה אחת הדרך הרהיב את הנפש. יפי השומרון וחִנו כאִלו התרכז בעצם תקפו בפִנה זו של הכרמל.
העיר חיפא עצמה עשתה רושם של כפר. אוכלוסים מעטים, וכל העיר הסתמנה בשוק מקומר ואיזה עשרות חנויות מוכרי ירקות, שבזה נבדלת העיר הערבית מן הכפר. המסחר בעיר היה כלו בידי הגרמנים, וגם כל מיני אומנויות אחזו בידיהם, והם היו אדוני חיפה בפועל. מהישוב היהודי נשארו אך מתי מספר, אחרי שאנשי רומניה, אכרי זכרון, שישבו איזה שנים בחיפא ישוב ארעי, התישבו קבע בזכרון יעקב.
אחרי שעה קלה עזבנו את חיפה ויצאנו בדרך לעכו. אך צעדו הפרדות איזה צעדים לצד צפון מהעיר, הסתלק פתאום כל היופי והקסם שבטבע. מדבר חול שטוח משתרע לפניך – חול לבן, המסמא את עיניך ופולט חומו ככבשן.3 רק אויר הים מלטף, מעודד את נפשך הלאה. ויער של תמרים פראים קטני קומה משתרעים לימינך, מזכירים את יריחו מהתנ"ך. ארצנו ארץ פלאות אמִתית שבמשך איזה צעדים מסוגלת למהפכה כזו: דרומית ודרומית מזרחית מחיפה ארץ זבת חלב ודבש, וצפונה – ארץ מלֵחה משַׁכלת יושביה.
והנה הפתעה: נהר בזרמתו יוצא מבין החולות ונשפך בשטף ובתעוזה לתוך הים. גשר אין. הפרדות המנוסות המאולפות נכנסות לתוך הים פנימה, מקום שזרמי הנהר פסקו, ומבלי שום פחד חוצות במי הים ועוברות. ואנו יושבים כמאובנים על אוכפי הפרדות, והלב נוקף מפחד שמא יגרפנו הנחל, כמו שעשה פעם, משכבר הימים, נחל קדומים נחל קישון זה לחיל סִיסְרא ושונאנו ומנאצנו.4 הדרך נמשכת הלאה על פני החול הרטוב, השטוף מגלי הים, עד בואך לנהר השני, הנעֲמן, ועד שער עכו.
בבואנו לפני השער נתקלו עינינו בגן נהדר, מלא הוד, המכיל בקרבו כל מיני עצי פרי, עצי נוי ופרחים נהדרים. הגן שייך לאיזה שֵׁיח פרסי, מחולל דת הבהאים, שגורש מארצו עבור חפשו תִקונים בדת, ומקום גלותו לכל ימי חייו הוא עכו.5 פה רואים שיד נאמנה יכולה להפוך מדבר לארץ נושבת, אדמת מלֵחה לגן עדן. שער הגן מצאנו נעול, ובשעת מנוחה של הפרדות הסתובבנו סביב לגדר כדבורים סביב פרחים, ולא שבעה נפשנו מהיופי המוקסם השפוך על גן זה.
באנו לעכו, העיר ההיסטורית, עיָרה פעוטה מוקפת כולה חומה, שקטה כבית קברות. משם המשכנו דרכנו הלאה, מזרחה, ומישור רחב ידים התגלה לעינינו – זה מישור עכו המתחבר בדרום עם עמק יזרעאל, שגם הוא לא זר לנו מגרסא דינקותא. ממישור עכו המצטיין בשטחיותו, בולט כמו טבור באמצעיתו, איזה גבעה עגולה יפה, שטוחה למעלה כעין מלאכותית ממש.6 זוהי העיר המהוללה בהסטוריתנו שֶׁפֶר־עם7 ולא רחוק ממנה אושה, מקום האוניברסיטה התלמודית הידועה בימי תלמוד ירושלמי.8
לאט לאט מתחילה הדרך להתרומם ולהתפתל והסביבה נעשית הררית יותר ויותר. להרים האלה חסר אותו היופי והקסם שמצטיינים בהם רוכסי הכרמל, אבל מעלה יתרה יש להם, שמוכשרים הם לגִדול חטה וכל מיני דגנים, וכל שעל אדמה המבצבצת מבין הסלעים נחרשת ונעבדת ומתעטפת בר.
אחרי איזה שעות של העפלה נגלתה לפני עינינו רמה בין ההרים, והדרך הגדולה המובילה לגליל העליון עוברת באמצעיתה.9 הכפר הראשון ברמה זו, “מגדל כרמים”,10 הוא מקום חניה לעוברי דרכים. פה סדרנו לנו בתוך כרם זיתים לינת לילה תחת כפת השמים. מקום נהדר, שדמוֹת בר וכרמי זיתים נחמדים מעורבים ולכודים זה בתוך זה. מתצפית זו משתקף עם קרני השמש הראשונות הכרמל, מכוסה בצעיף כחול ירוק על חורשותיו הרעננות. משם אם תסב עיניך מערבה תראה איך קרני השמש מצטחקים בים הגדול בעת טבילת הבקר. צפונה מתגלה לעיניך שלשלת של הרי נפתלי11 וצבעם אפור, וכמו זעומים ואבלים הם על מות גבורי הגליל המיואשים, בלחמם מול גייסות הרומיים בעד חירותם ומולדתם.12 מזרחה משתרעים מישורים הרריים צרים מכוסי יערות של זיתים לרבואי רבבות. זה מחסן היצהר המהולל שעליו נאמר: “וטבל בשמן רגליו”.13
עלינו שוב על הפרדות להמשיך דרכנו הלאה. הדרך פראית, אך בכל זאת מלאה יופי. הצמחיה חזקה, ירק ירֹק לכל אשר תביט, יערות יערות של זיתים עד כמה שהעין תופסת. זה הפעם הראשונה שנפגשנו במראה נחמד ומלבב כזה. הדרך הגדולה מתוחה בקו ישר בעמק הצר, ועל מורדי ההרים משמאל שורה של כפרים זה אחר זה, וביניהם כפר מהולל בשִמנו הרב “רַמיֶה”.14
מרמיה והלאה הדרך נעשית קשה מאד, כֻּלה זרועה אבנים חלקות וחצץ. הפרדות הולכות ונתקלות15 בלי הרף, ואסור לך להסיח דעת אף רגע כי מסכן אתה בזה את נפשך. ולמרות זאת הנך אנוס להתמסר בכל חוש השמיעה שבך לקול הקצוב בטַקט, היוצא כמו ממנענעי הפסנתר – קולות החצץ הנשמעים על ידי דפיקת פרסות הפרדות. פה נזכרתי בשירת דבורה, באמרה: “מקול המחצצים בין משאבים”.16
איזה טבע עשיר מסביב! לאן שתעיף עין לא תראה סוף ליער הזיתים. ומרוב האורות מתבלטים הצללים, והעזובה מורגשת מחוסר יד שתדאג לסדר דרכים הגונות כיאות למקום פורה כזה, ואני משנן לי בניגון התנ"כי את הפסוק “פנו דרך סולו מסילה לבני עמי”17 הדרך הולכת ורעה: שביל הררי צר מלא חתחתים עובר על גבי צוקים בצלע הר תלול, ופחד יתקפיך בהביטך לצדדין. נפשך מסורה ביד הגורל, אם תמעד רגל הפרד ויכשל, אז עצמותיך תִפזרנה כמו השעיר המשתלח להעזזאל ביום הכפורים.
וגולת הכותרת של סכנת הדרך היתה כאשר הגענו למעבר ואדי למון.18 פה שני צוקי סלעים גבוהים מזה ומזה ובאמצע פרץ19 כמאה מטרים עמקו. בתחתיתו זורם נחל מים, ומלמעלה נדמה לך שאתה רואה את מי התהום. 20 שני הצוקים כל כך קרובים אחד לשני שנדמה לך שתוכל לאחזם ביד, 21 ולו גשר נטוי פה כי אז כהרף עין אתה בצד השני. קנאה תקפתנו בבעלי הכנף, שלפני עינינו פרחו הלוך ושוב בלעגם בנו, מחוסרי הכנפים, שצריכים לרדת לשאול תחתִיה בזגזגים כל כך מסוכנים כדי להגיע לעבר השני. קפצנו מעל הפרדות ועזבנו אותם לנפשם, ואנו התגלשנו אחריהם בהתאמצנו לבלי הביט תהומה, שלא יאחזך חס ושלום סיבוב ראש ואבדת לנצח. אם הפרד טעון איזה ארגז רחב, הנתקל בזיזים היוצאים מן הסלע, הפרד מאבד שווי המשקל ונופל למדחפות שמשם לא ישוב לעולם. אני במשך הזמן עברתי את הארץ לארכה ולרחבה כמה פעמים ומקום תופת כהמעבר הזה עוד לא פגשתי.
ודרך מעבר מסוכן זה מעבירים את כל הזקנים והזקנות הנוסעים לצפת לבלות שם את שארית חייהם:22 קושרים אותם אל גב הבהמה כמו מטען שאין בו חיים. בעמדנו כבר על ההר שמנגד ובהסתכלנו לאחור אז נשבענו שעוד פעם לא נעבור דרך פה ויהי מה.
שיירתנו העפילה על הר הגיר, ומשם נשקפה לנו לפתע עיר המקובלים צפת הקדושה. הפרדים התחילו לצהול בקול של שמחה ותרועת נצחון על שעברו בשלום את הדרך הרחוקה והמסוכנת ובאו שוב [לגבול] מולדתם הור ההר23 שמשם צפֹה הצפת.24
עברנו את העיר צפת העתיקה והקדושה, המלאה רזין של מקובלים. זה הפעם הראשונה בחיים שנפגשנו עם עיר מזרחית צפופה כזו. יפו וחיפא פרזות תשבנה, וירושלים עוד לא הספקנו לראות, לכן הרושם היה חזק ומלא רז. צפת הקדושה! עטרת ארצנו. היופי שבך לא יסולא בכסף. קסם וסודיות התלכדו בך. בריות גופא נהורא מעליא וחיי אריכא25 קשרת בתוכך. רק דבר אחד חסר לך: מזיני חיתא26 – וצפיפות כזו בלתי הִגיֵנית שאין לאיש אירופא לתאר לעצמו. ולמרות כל זאת האוכלוסין בריאים, יפים, שמחים ועליזים!
בצאתנו מן העיר התרוממנו על הר כנען, המתחרה בגבהו עם צפת. משם נשקף לנו מחזה נהדר שלא יִמח זכרו לנצח. בעמדך על ה"כנען" נדמה כי בקפיצה אחת לצד ימין תטָבל בים כנרת, כראי מלוטש משתקפים בו צלמי ההרים. הלאה רואים את טבריה העיר, רובצת כעדר כבשים על יד האגם. ממולך, אם תישיר, הגולן בבשן27 מעולף ערפל דק ושקוף למחצה. אם תעיף עין לצד שכנגד הכנרת, תראה את ים סומכוס ועמק החולה הכורעים ברך ומרחצים את רגלי החרמון השָׂב המתעטף, בירח מנחם־אב, בצעיף שחור על גבי שלגי הלבן.
במקום הזה, בהטותך היטב אוזן קשבת תשמע קול המית מי הירדן, המשתפכים שפוך ונפול מעל גבי אשדים מרובים, עדי הגיעו להחבק בזרועות הכנרת ומָשַׁק מימיו יחדלון במצְאו מרגוע, בהתחברו עם מעינה של מרים שלִוה את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עדי בואם לארץ נושבת, ונטמע בכנרת.28
בהורידנו לבסוף עין לרגלי הכנען, ראינו ששם למטה מבצבץ איזה ישוב פעוט, דובק לקיר ההר, ועל ידו, כתאומי צביה, רובץ הכפר הערבי ג’עוני. הלכזה יקרא “ראש פִנה”? הזו הפִנה השקטה אליה השתוקקנו, למצוא בה מזור לעצבינו המורגזים ולדמנו המורעל?29
שעה קלה ירדנו ברכס הר כנען והגענו למחוז חפצינו, ראש פנה, ראש מאוַינו. פה טרם כל בדקנו את עצמותינו אם נשארו שלמים, ואחרי כן את חפצינו שגם הם סבלו די בטלטול הדרך הקשה והמשונה הזאת. נכנסנו לבית שהכינו בשבילנו, האחרון מקבוצה קטנה של בתים חדשים שנבנו מחות ל"גיטו", לרגלי הר כנען. בית של ארבעה חדרים – לכל אחד ואחד חדר מיוחד לבדו וחפשי לעשות בחדרו מה שלבו חפץ! איזה הבדל מהמחסן בזכרון! מצאנו מטות עץ מוכנות והשתטחנו עליהן לישר את עצמותינו ולנוח קצת מעמל הדרך, והתקוה שעשעה אותנו כי החילוף אינו רע, והכל ישתנה לטובה!
-
הנתיב שנסעו בו הוא פחות או יותר הנתיב שעובר בו היום הכביש הישן מתל אביב לחיפה (כביש מס' 4). ↩︎
-
המושבה המוזכרת כאן היא המושבה הטמפלרית הראשונה בארץ. רכישת אדמותיה החלה ב־1869. בתי המושבה נבנו לאורך רחוב ישר. הטמפלרים היו חקלאים בעלי ניסיון והשתמשו במיכון מודרני. הם עסקו גם במתן שירותי תחבורה מתקדמים לתושבי האזור והכניסו שיטות מסחר מודרניות, ראו כרמל, התיישבות הגרמנים, עמ' 19–27; אליאב, ארץ־ישראל, עמ' 71–72. המושבה הייתה במקום שהיום נמצאות שדרות בן־גוריון בחיפה. ↩︎
- פוחצ’בסקי מתאר כאן את מפרץ חיפה. ↩︎
- ראו שירת דבורה, שופטים ה כא. ↩︎
-
בהא־אללה (זוהר האל) הוגלה לעכו ב־1868. הגן המתואר כאן הקיף את אחוזתו. הוא נפטר ב־1892, כשש שנים לאחר המסופר כאן. הוא נקבר באחוזה, וזו הייתה למקום המקודש ביותר לבני דת הבהאים, ראו שרון, הבהאים, עמ' 8–14. ↩︎
-
התיאור הזה מתאים לתל כיסון, במרכז עמק זבולון, שהיה ישוב חקלאי במהלך כל התקופות ההיסטוריות. ↩︎
-
כשמביטים מצפון עמק זבולון (ממזרח לעכו) לכיוון דרום או דרום־מזרח, נראות גבעות שפרעם קלומרים אחדים מעבר לתל כיסון דרומה. שפרעם העתיקה הייתה מקום מושבו השני של הסנהדרין בגליל לאחר חורבן הבית השני, ראו בן יוסף, מדריך, 4, עמ' 206. ↩︎
-
אושה היה מקום המושב הראשון של הסנהדרין לאחר חורבן בית שני, ראו שם, עמ' 28. ↩︎
-
ה"רמה" היא בקעת בית הכרם, אזור כרמיאל של היום, “הדרך” היא הדרך הטורקית מעכו לדמשק שעברה דרך בקעת בית הכרם. ↩︎
-
בשם “מגדל כרמים” מתכוון פוחצ’בסקי למג’ד אל כרום, זוהי טעות בתרגום שם הכפר, שצריך להיות “פאר הכרמים” (“מג’ד” בערבית: הדר, פאר). ↩︎
-
הרי נפתלי נמצאים מצפון־מזרח לשם מעל עמק החולה. ייתכן שיש כאן טעות בשם או היסחפות פואטית. במבט צפונה ממג’ד אל כרום צופים על המדרונות הדרומיים של הגליל העליון המערבי. ↩︎
-
ייתכן שפוחצ’בסקי רומז כאן על המאבק שהיה ביודפת, הנמצאת דרומה משם, בגליל התחתון. ↩︎
-
ברכת משה לשבט אשר “וטבל בשמן רגלוֹ” (דברים לג כד). ↩︎
- שמן הזית של הכפר ראמה מהולל גם היום. ↩︎
- ומועדות. ↩︎
-
“מקול מחצצים בין משאבים” (שופטים ה י). ייתכן שהמתואר כאן הוא שביל פרדות שעבר במדרונות הדרומיים של הר מצפה הימים, שטחי המרעה של עין כמונים של היום. ↩︎
-
“ואמר סֹלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי” (ישעיהו נז יד). ↩︎
-
ואדי למון־עמוד כנראה בקטע שבין עין סתר לבין העלייה לעין כובס ושיח' כובס. ↩︎
- רצה בהר, ערוץ צר. ↩︎
-
“הֲלוֹא אַת הִיא הַמחֲרֶבֶת יָם מֵי תְהוֹם רַבָּה הַשָׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים” (ישעיהו נא י'). נציין שהמונח העכשווי “מי תהום” עדיין לא היה בשימוש יום־יומי בזמן כתיבת הזיכרונות, אם כי כבר היה קיים. ↩︎
-
בגרסה מוקדמת: “כמו ביד לקחת”, ומופיע שם תיקון: “שנדמה לך שתוכל לאחזם” בכתב ידה של הסופרת נחמה פוחצ’בסקי, אשתו של כותב הזכרונות. ↩︎
-
זה היה בעיקרו שביל להולכי רגל ששימש את העולים מטבריה לצפת, שרצו להימנע מלעבור דרך אזורי הרעייה והשוד סביב עמק החולה ואזור ג’עוני. אנו מודים ליובל אבידור מיודפת על המידע ועל פענוח המסלול. ↩︎
-
הור ההר הוא הגבול הצפוני של ישראל שעתיד יהושע לכבוש: “וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדל תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבא חמת” (במדבר לד ז–ח). ↩︎
-
“שמשם צפה הצפת”, כלומר משם אפשר לצפות על צפת. מקור המילים בדברי ישעיהו “ערך השלחן צפה הצפית אכול שתֹה” (ישעיהו כא ה), שם משמעותן כיסוי השלחן במפה. הכותב משתמש בהן כבמשחק מילים, ובו גם רמז לפריסה של הנוף לפני העיניים. אנו מודים לאנשי האקדמיה ללשון העברית על תשובתה לשאלתנו. ↩︎
-
“בריות גופא ונהורא מעליא וחיי עריכא” – בריאות הגוף ואור ממעל וחיים ארוכים (ארמית משובשת מעט). ↩︎
- מזון לחיים. ↩︎
-
“גולן בבשן” היה השם שנתנו בני צפת לניסיון התיישבות שלהם בגולן, כעשרה ק"מ מדרום לקונייטרה. העלייה לקרקע הייתה ב־1886, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 47. נראה שכאן הכוונה להרי הגולן והבשן. ↩︎
-
לפי המסורת, למרים אחות משה היה מעיין שליווה אותה במדבר והשקה את בני ישראל לשבטיהם. לפי מסורת זו אחרי מות מרים נעלם המעיין, ואז התבקש משה לדבר אל הסלע שיוציא ממנו מים (במדבר כ). לפי מסורת אחרת המעיין נוצר כשמרים נפטרה במדבר, ליווה את בני ישראל לאורך נדודיהם ולבסוף מצא את מנוחתו בכנרת. ↩︎
-
ופוחצ’בסקי ממשיך: “ולדמנו המורעל בעטיו של הצרפתי דיגור, שהתנקש בנו ויצר בזכרון יעקב קן לדמורליזציה, שממנה התדבקו באחרונה כל מושבות הנדיב שהתכנסו תחת כנפי המפקח הראשי מר ‘אליהו’ הקדוש – שייד, אשר תעלוליו ידועים למדי על ידי המאמרים המרובים המפוזרים בספרותנו מחיי הישוב, ואין לי מה להוסיף עליהם ולגרד את הפצעים שכבר העלה עליהם קרום”. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות