כסף חדשי קיבלנו בדיוק נמרץ ובסבר פנים מהאדון וורמסר, ולא חסר לנו כלום.1 הסתדרנו יפהמאד, והתרגלנו לחיי קסרקטין שלנו, החברים התקשרו פחות או יותר, ויכולנו להיות מאושרים ושמחים בחלקנו. אך בטלה הלא תביא לידי שעמום, ומנהגו של דיגור להרעיבנו מעבודה דיכא אותנו עד עפר. השתדלנו בעצמנו למצוא איזה עבודה שהיא, שלא נהיה בעינינו כאוכלי לחם חסד.
הצענו לפני מר וורמסר שירשה לנו לסלול דרך ישרה, כעין כביש בין זכרון העתיקה והחדשה, ששם היה מלא סלעים נוראים והלכו סחור סחור. מר וורמסר הבין את צרת נפשנו והרשות נִתנה לנו אך בתנאי, לעבוד מתי וכמה שאנחנו חפצים, מפני שזה לא עבודת חובה, אלא רשות, תרופה נגד השעמום.2
בחשק ובמרץ יוצא מהכלל נִגשנו לעבודה זו, שהיתה כולה האנציטיבה3 שלנו. והנה באו להפריע לנו ממקום אחר: מעשנו זה, שבעצם ידינו לקחנו עלינו, התפרסם במושבה, ונשי האכרים באו למקום המעשה לראות בסבלתנו. בראותן את הסלעים כבדי המשקל נעקרים ממקומם, ומסִעִים את הענקים האלה לצדי הדרך, עבודת הפרך לפי מושגן, התנפלו עלינו בבקשות ובתחנונים ובדמעות ממש, נִשקו את ידינו וטענה אחת בפיהם שנחדול בשם ה' את העבודה המפרכת הזאת: “רחמו על נפשות אמותיכם. אנחנו גם כן אמהות לבנים והרשות בידינו להפריע לכם”, ואי אפשר להן לראות ולשתוק.
והנה, בימי כסליו האחרונים, נפלה פתאום טִפה מרה בכוס חיינו שקלקלה לגמרי את השורה. אולי מפני שהגשמים התאחרו וחום נורא שלט בכל תקפו, התפרצה מגפת קדחת ממארת במושבה זכרון, וכל יום לפי התור נפל למשכב חד מחבריה. אנוכי, צעיר שבחבורתינו, נתקפתי הראשון. מצבי היה חמור מאד. איזה ימים שכבתי בחום מכסימלי בלי הרף, ולפי דברי רופא המושבה הנוצרי היוָני שטִפל בי, מצבי היה לגמרי אחר יאוש. אך הודות להרוקח המנוסה ר' יעקב מטבריה, נִפדתי ממוות.
עוד אני חלש מאוד אבל מסכנה יצאתי, נפלו אין אונים כל חברי אחד אחרי השני, כעמיר אחרי הקוצרים. החדר האחד שלנו הפך לבית חולים ממש, אך בלי עזרת אחיות רחמניות ובלי שום עזרה כלל. כל הששה התהפכו על מִטותיהם בחום של קדחת לוהטת, ואין אפילו מי שיגיש מעט מים לחולים, ובכן מה יכֹלים להועיל ביקורי הרופא והרוקח? בבדידות כזו יכלנו לגוע עד אחד, ואין להאשים את המושבה, כי המצב הכללי לא היה שונה בהרבה ממצבנו אנו. הסבל המשותף קשר את לבותינו, ומי מאתנו שהרגיש איזה הקלה, קם וטִפל בחולים, עד שגבר עליו החום ונפל למעצבה, ובשל עוזר נפל עזור.4
ביום שני לחודש טבת תרמ"ו (10.12.1885), בהעיר השחר את כל היקום לחיים, פסק לב אחד מהששה לדפוק, לאסון כל חבריו. לב צעיר, מלא מרץ. נרדם לנצח חברנו [אברהם] הלפרין, בן יחיד לאמו האלמנה מביאליסטוק. יותר לא הספקנו לדעת ממנו, כי תמיד חשב יותר מאשר דִבר. חברי “קדישה” באו, ואת החלק השִׁשי מאתנו לקחו עמהם. אפילו ללוות אותו לבית עולמו לא זכינו. לִוינו אותו רק בעינינו, מבלי אפשרות לזוז ממטותינו – לא פסקנו מלקדוח. ינעם לו עפרו.
באותם הימים נפלה לקרבן גם צעירה נחמדת, פאר המושבה, בת האכר שטרנברג, שכל המושבה התאבלה עליה. הפחד תקף את כלם, והמוֶת עצמו מרחף נגד עינינו: בבקר מצאנו חבר שני גוסס, [גרשון] הורוויץ. החדר מלא חולים, ולחיי חברנו אמרו נואש. התאזרנו חיל ובכל שארית כֹחותינו סִדרנו לו מקום משכב בצל הבית בחוץ, שלא יראו חבריו החולים בגוע לעיניהם החבר השני.5 עוד לא נמחק ממני רושם המחזה הטרגי הזה: דלת רחבה מסודרה6 בחוץ, ועליה מפרפר חברי הורוויץ ומתאבק עם מר המות. בלבנו המורתח כבר אמרנו לו שלום לנצח. אך מה רב הפלא! כעבור איזה זמן נגשנו אליו והנה האויר החיצוני7, אויר הים הצח, פעל עליו לטובה: הלב הצעיר טרם העצרו התגבר והתחיל מחדש לדפוק. והנה השפתים מתנועעות, ובלאט מבקשות מעט מים! השבנוהו לחדר, ואחרי טִפול רב שב לחיים, והבריאות שבה לאט לאט לאיתנה והביאה עמדה אריכות ימים ועבודה פוריה בארץ.
אחרי המקרה הזה החלטנו שאי אפשר עוד להשאיר את חברנו [משה] אמיתי8 במצבו השפל בחדר בית החולים שלנו. משפחה אחת זכרונית לקחה אותו לביתה, ושם טִפלו בו ברחמים רבים. כעבור שבועות מספר שב אמנם לאיתנו, אך בתור תוצאה מהמחלה, מרוב הכינין שקִבל, נפגם מאז חוש השמיעה שלו. החבר הרביעי, איגלי מפטרוגרד, השתרשה בקרבו הקדחת ולא הרפתה ממנו לאורך ימים ונעשה לגמרי אינוליד9. הֻחלט לשלחו לראשון לציון להחליף אויר, ועם זה להחליף כח. החבר החמישי יצחק אפשטיין עזה זה בקִצור10 עם המחלה ויצא שלם בגופו וברוחו.
כעבור זמן מה, ואנחנו התהלכנו כצללים על אדמת זכרון ולעבודה לא היינו מוכשרים, התעסקנו באספות לדון על המצב. שלחנו מכתבים קולקטִביים למר לילנבלום ולהד"ר פינסקר11 ומשם, בתור תשובה, קִבלנו העתקים מהמכתבים שהם קבלו מפריז מלאים תלונות עלינו.12 אף כי השנה הנזכרת לא היתה ברוכה בגשמים בכל זאת היאוש גדל ושגשג אצלנו באופן מבהיל.
וכעין מלח לפצעינו שִׁמשה הידיעה שקִבלנו מראשון לציון על דבר חברנו איגלי, והיא דִכאה לגמרי את רוחנו. ידידיו, ומר אוסוויצקי בראש, השתדלו שיִשאר ראשוני ומחובר אל הקרקע והתאמצו לעזור לו. אוסוויצקי, הפקיד הראשי של הנדיב,13 עשה עבורו דבר יוצא מהכלל וכבר קִבל חלקת אדמה. מכל הצדדים עזרו לו אך מאומה לא הועיל, הקדחת לא עזבתו, ועזב הוא את הארץ לנצח. עד היום אין לנו שום ידיעה ממנו, שום מושג היכן נאבד האיש המיואש הזה, שלא השאיר זכר אחריו חוץ מהקומפוזיציות להרבה שירים המושרים עד היום בארץ.14
נשארנו ארבעתנו – גרשון הורוויץ, יצחק אפשטיין, משה אמיתי ואני, הצעיר מכלם בעל הבטחון הגדול מכֻּלם – קשורים ודבוקים כאחים, ועגלתנו בת ארבה הגלגלים התחילה לנוע לאט לאט.
בינתיים השתנה קצת המצב הפוליטי, קִבל איזה צורה אחרת. דיגור שִׁנה את התכסיס שלו והתחיל להתעסק ברצינות בסִדור גנה גדולה לאורך כל המגרש מול בית הפקידות. מאיזה סִבה כמוסה, או מזימה, סִפח אלינו בתור מתלמדים בחקלאות גם מבני זכרון. הראשון היה אברהם בריל, שידע היטב את השפה הצרפתית ומצא בו תועלת רבה לשמש אותו ואת בני ביתו, וכעבור איזה זמן גם את אחיו דן, ואחריו גם את פ' פסקל.15
עבודה מספיקה גם בשבילנו הארבעה לא היה, והשתמשנו ביתר הזמן החפשי ללכת לעזור לכורמים בזמִרת גפנים, עם החורשים לחרוש ולזרוע ועם הקוצרים לקצור, בשביל לקבל מושגים מכל מיני עבודות חקלאות. באחד הימים הופיע ידידנו מר מרדכי לובמן,16 מודד אדמה17 מדופלם, ללמוד את אדמת “נזלי” ו"כַבַרה" עם בּצותיה – שזה היה כבר אז חלום הברון לרכוש. בִּקשנו להיות בין עוזריו, וחצינו עמו בביצות כברה אלה, אשר רק אחרי ארבעים שנה נרכשו ממש ובזה נפתר החלום של הברון.
שמענו כי האכרים יורדים לחרוש בפעם הראשונה את אדמת נזלי, שנתהוה גמר קנייתה. לקחנו גם אנו, אני וחברי מ',18 כל אחד זוג שוָרים, וירדנו עמהם לשפוך גם זעתינו לרכך את רגבי אדמתה הקשה. באותו מקום נמצא כעת בית התחנה של הרכבת,19 ובעברי כעת ברכבת, כמה נעים לי בהִזכרי כי באותו המקום חרשנו הניר הראשון לפני ארבעים ושלוש שנים.20 מסביב היתה שממת נצח, אך מרבץ של חזירי יער, שהם היו אדוני המקום היחידים, וכעת משתרע לעיניך שטיח ירוק כהה עם נקודות זהב בהיר: הפרדסים המשובחים בכל הארץ, פרדסי הברון ב"נזלי".
את השבתות היִנו מבלים בטיולים בכל הסביבה, עם חברנו הורוויץ בראש, שידע היטב את תורת הבוטניקה ולִמד אותנו את הצמחיה של ארצנו.21 לאט לאט רכשנו לנו ידידים טובים וגם אהדה רבה מבין אכרי זכרון יעקב, ועל כולם אהדת המנהל מר וורמסר. וכל מה שהוא קרב אותנו יותר, הרחיק אותנו יותר מר דיגור.
וכבר עברו עשרה חדשים מיום דרוך רגלינו על אדמת זכרון.
והנה הופיע בזכרון המפקח הראשי על כל עבודת הברון בארץ, מה אליהו שייד, הידוע היטב בהסטורית ארצינו.22 עמדו הביא, כסרח העודף, עוד שני פקידים: מר בן־שמאל בתור מנהל המושבה ראש פנה,23 במקום מר אָשְרי המפוטר, ומר דיהֶה,24 צרפתי נוצרי, גנן.
מנהג הימים ההם: בבוא המפקח הראשי לארץ מחויָבים היו כלם לעבור תחת שבטו לחקירה ולבקורת. בא גם תורנו לבוא לפניו, והענין מסובך: הרפורטים אודותנו לא התאימו זה לזה. מה שכתב מר דיגור [הגנן], סתר המנהל מר וורמסר. ומהאדון שייד צריך לצאת משפטינו לשבט או לחסד.
התיצבנו לפני מר שייד בנוכחות הסנגור וורמסר והקטגור מר דיגור. הפגישה הראשונה היתה מלכתחילה רעה מאד, מפני שכמושכל הראשון שלו הוא התבסס על הפרוטוקלים והרפורטים של צוררנו מר דיגור, שהיה אלוף25 לראשנו. לפי החוק הבירוקרטי למר וורמסר לא היתה שום רשות להתערב בעניניו ולכתוב אודותינו מטוב עד רע, מפני טענת הבירוקרטיה שאנחנו לא שייכים באופן ישר לו. יצא שהיינו כֻּלו חַיָב.26 אבל מר וורמסר דִבר על המקום עם מר שייד, הרצה לפניו את כל סבלותינו ועִנוי נפשנו, ונתן לו מושג נאמן על התנהגותו של מר דיגור עִמנו, וכי לפי דעתו רק בעד עוונות של אחרים אנו סובלים ודמנו נשפך חִנם ובלי צדק. אז התרכך מעט מר שייד והתחיל לחפש מוצא, שהזאב יהיה שבע והכבשה שלמה.
כעבור איזה ימים של תהיה וצִפִיה וצפיה מצדנו, ואחרי התייעצות מרובה, נקראנו להתיצב בפעם השניה לפני שייד, ושאל אותנו מה חפצנו אנו ברגע הנוכחי. ענינו: “כפי שהבאת עמדך גנן חדש בשביל ראש פנה, אשר איננו יודע לפי שעה שום פוליטִקה ארצישראלית, בקשתנו שתשלח גם אותנו לראש פנה לנסות שם את מזלנו. במשך הזמן תפסנו כבר קצת את השפה הצרפתית ואפשר שנוכל להבינהו ולחיות בשלוםעם מר דיהה. מוכנים אנו ללכת אחריו, לעבוד תחת ידו”. המלים אך יצאו מפינו והסניגור שלנו מר וורמסר תפס את הרעיון הזה כעוגן הצלה היחידי בשבילנו. גם בעיני שייד ישר הדבר, ואחרי שגם מר דיהה הסכים בחפץ לב, הצעתנו נתקבלה.
אך להצד השני לא הריח הדבר לגמרי. מובן מאליו שהצעד האסטרטגי שלנו לא נעם ביותר לחכו: מחשבת האגגי27 להשמיד אותנו מן הארץהופרעה. השתדל וחִבֵּל תחבולות איך לבטל את כל מחשבת הברון לחנך אותנו בתור מדריכי הישוב בחקלאות. מה עשה? עוד באותו יום סִדר הסכמה ממר שייד, ותיכף אחרי שעזבנו אסף חדר דרדקים שלם מבני זכרון – את בניהם של אפלבאום ואהרונסון ובנו השני של פסקל – כֻּלם אז ילדים ממש, שטרם למדו קרוא וכתוב. אחרי ששִׁמשו איזה זמן את “הרבי” דיגור, שולחו הם וקודמים להם מבני זכרון לבתי ספר חקלאיים בצרפת – על ידי ההמלצה של מר דיגור ועל חשבון הברון.28
הפוליטִקה של הברון היתה שבכל מקום שלמדו יָצאו בלי תעודות גמר, מפני שלא היו בטוחים בנוער הזה שישובו לארץ אם יקבלו תעודותיהם. הלא אז כל העולם פתוח לפניהם וישאפו לחפש דרך קלה יותר מחיי חקלאות בארץ ישראל, לראות בעוני הוריהם ובסבל בני משפחתם שמתענים תחת נוגשיהם אפטרופסיהם. אף כי רובם הֻשבו לארץ טרם שקִבלו תעודת גמר, הם שבו מוכתרים בתואר הכבוד “אגרונֹמים”, ושִמשו בתור פקידים גבוהים בארץ ישראל. עובדה זו מכריחנו להבין את מידת הטוב בלמודים אם ידעו מראש שבין כך וכך תעודות לא יקבלו, ומשרה בארץ ישראל מוכנה ומזומנה לפניהם. זה הרעל שהכניס האנטישמי לסמם את הישוב העברי.
כאן יש להעיר שזו [היתה] החוליה הראשונה של השרשרת הארוכה של הרוח הצרפתי ששרר במושבות, עם כל הדמורליזציה.29 משלוח הבנים פתח פה לשטן, והתחילו גם במשלוח בנות האכרים פריזה, וזהו מה שהעטה חרפה ברבות הימים על הישוב בימי ממשלת השיידים.30 הרעה נפתחה בזכרון יעקב על ידי האנטישמי דיגור שנקם ונטר כנחש הקדמוני.
משנה מקום משנה מזל. התכוננו לנסיעה חדשה והלב הצעיר הִסֵס לקראת העתיד המעורפל. קשה היתה הפרידה. הרי סוף סוף רכשנו לנו בזכרון ידידים הרבה, וחן המקום על יושביו, ויפי הטבע בהבִּטך ממרום ההר על הים – ועתה עלינו להתחיל הכל מבראשית, ומי יכל לנבא עתידות לנו אם לא יצאנו מהפח ונִפול בפחת?
משנכנס ירח מנחם־אב [אוגוסט 1886] באו חַמָרים מצפת עם פרדות משא להעבירנו לראש פנה. אחרי עשרה ירחי עמל, סבל, ואבדות בחומר וברוח, עלינו על הפרדות ועזבנו את זכרון יעקב בהשאירנו חבר אחד בין רגבי אדמתה מבלי להספיק אפילו להעמיד לו ציון על קברו.
-
ראו מיכל פוחצ’בסקי אל הוריו בבריסק דליטא, ט' אדר ב תרמ"ו (16.3.1886), מכתבים מתקופת ההכשרה בזכרון יעקב, נספח המכתבים. ↩︎
-
ראו יצחק אפשטיין אל לאון פינסקר באודסה (כנראה כסלו תרמ"ו, 11.1885),שם. ↩︎
- היזמה. ↩︎
-
“וכשל עוזר ונפל עזֻר ויַחדָו כֻּלָם יִכְלָיוּן” (ישעיה לא ג). ↩︎
-
בגרסה הראשונית: “כי לא נעים ביותר להחולים להיות נוכחים לקונצרט פינלי כזה”. ↩︎
- מסודרת, מונחת. ↩︎
- הפתוח. ↩︎
- משה והארפטיג שינה שם משפחתו לאמיתי. ↩︎
- מוגבל. ↩︎
- נאבק בעוז ובמהירות. ↩︎
-
ראו גרשון הורוויץ אל שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ) בוורשה, י"ח באדר א תרמ"ו (23.2.1886), וכן ארבעה מהחמישה שנותרו בזכרון יעקב אל לאון פינסקר באודסה, י"ד באדר א תרמ"ו (19.2.1886), מכתבים מתקופת ההכשרה בזכרון יעקב, נספח המכתבים. ↩︎
-
הכותב הוסיף כאן הערה: “המכתבים נמצאים כעת באוסף המכתבים מהארכיון של חובבי ציון בזמן ההוא, שהוציא לאור בזמן האחרון מר דרויאנוב”, ראו ספרו של דרויאנוב, כתבים לתולדות. הספר יצא במהדורה מחודשת בעריכת שולמית לסקוב, ראו דרויאנוב, כתבים. ↩︎
-
כזכור באותה עת היה אוסביצקי מנהל המושבה ראשון לציון. ↩︎
-
בהשפעת בלקינד, הזמין אוסביצקי את איגלי להתגורר בראשון לציון. איגלי קיבל משימה להלחין את קובץ השירים “ברקאי” שחיבר נפתלי הרץ אימבר. לשיר "תקוותנו (“התקוה”) הלחין איגלי מנגינה מורכבת, שונה לכל בית, ובני המושבה התקשו ללמוד אותה, ראו מאה שנות, עמ' 33–34; אלמגור, הזמר העברי, עמ' 277. ↩︎
-
אברהם ודן בריל היו בניו של חיים צבי בריל, פרץ פסקל היה בנו של הרמן פסקל. המשפחות עלו לארץ ב־1882 והיו מראשוני זכרון יעקב. בשנת 1888 (כשנתיים לאחר המסופר כאן), לפי בקשת דיגור, שלח הברון את שלושתם ללמוד חקלאות בוורסאי, לפי שייד, זיכרונות, עמ' 83, הערה 4. כשחזרו לארץ עבדו בפקידות הברון במושבות שונות. ↩︎
-
כזכור ביקרו השישה בביתו של לובמן ביומם האחרון ביפו. ↩︎
- קרקעות. ↩︎
- הכוונה כנראה למשה ורהפטיג־אמיתי. ↩︎
-
מסילת חיפה־לוד נסללה ב־1919. במפה מ־1921 מופיעה תחנה בשם Zimmarin. במפה של החברה הבריטית לרכבות בארץ־ישראל מ־1930 מופיע שם התחנה “זכרון יעקב” ממערב לצומת זכרון יעקב (ליד פרדס נזלי). אנו מודים לרון שפיר מאוניברסיטת בר־אילן על מידע זה. ↩︎
-
מכאן נראה שגרסה זו של קטעזה מהזיכרונות נכתבה ב־1929. ↩︎
-
בגרסה מאוחרת: “וקרא לפנינו מספר הטבע עצמה על אודות הצמחיה העשירה של ארצנו”. ↩︎
-
אליהו שייד היה יליד אלזס (1841). אחרי שניהל את מוסדות הצדקה של הברון בפריז, נשלח לארץ בספטמבר 1883 ומ־1884 עד 1899 היה המפקח הראשי על עבודת הברון במושבות. בין היתר תיאם שייד את פעילות ההתיישבות מול השלטונות העות’מניים ורכש קרקעות ורישיונות בנייה למושבות. נתלו בו גם שחיתות ויחס קשה למתיישבים. במהלך כל תקופת עבודתו בארץ היה בסיסו בצרפת והוא היה מגיע לביקורים בארץ, ראו דרויאנוב, כתבים, ב, עמ' 739–740; ליסק, תולדות היישוב עמ' 426–431. ↩︎
-
מר בן־שמאל הוא יעקב בן שִׁמול, יליד מרוקו, שהיה תחילה מורה ורואה חשבון במקוה ישראל, ומ־1883 עבד בפקידות הברון במושבות יהודה. בשנת 1886, הזמן המתואר כאן, עבר לנהל את ראש פינה, לפי דרויאנוב, שם, ב, עמ' 724. כנראה שכונה גם “בן שמואל”, ראו פרימן, ספר היובל, עמ' 16. ↩︎
-
ז’יל דיהה סיים בית ספר חקלאי בוורסאי והתמחה בכרמים. עבד בראש פינה מטעם הברון בשנים 1886–1894, ראו שייד, זיכרונות עמ' 132. ↩︎
- מפקד, מנהל. ↩︎
-
על פי תלמוד בבלי, סנהדרין צח ע"א “ואמר רבי יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב”. ↩︎
- מלך עמלק. ↩︎
-
המטרה של דיגור היתה שהמדריכים החקלאיים החדשים יחונכו תחת חסותו ובהשפעתו, וכך גם יוכל לשלוט על המשך דרכם. את מאיר אפלבאום, יליד 1870, שמשפחתו הייתה מראשוני זכרון יעקב, שלח הברון לבית הספר לכורמים ברואיבה ליד אלג’יר וכשחזר היה לגנן של ראשון לציון. לימים היה מומחה להדרים ופיתח את הענף בארץ. אהרון אהרונסון, יליד רומניה (1876), שימש גנן־עוזר בפקידות זכרון יעקב מסוף 1887. בשנת 1991 נשלח ללמוד חקלאות בצרפת ולאחר מכן שימש גנן במטולה. אהרונסון גילה את אם החיטה בארץ וגם את הצמח “אהרונסוניה”, הנקרא על שמו, ראו שייד, זיכרונות, עמ' 8, הערה 5; תדהר, אנציקלופדיה, עמ' 464; אהרנסון, הברון, עמ' 124. ↩︎
-
כאן מרמז פוחצ’בסקי לפרנקופיליה ששררה לימים במושבות, ביחוד בראשון לציון, בהשפעת הפקידות הצרפתית והצעירים בני המושבות שחזרו מלימודים בצרפת ובאלג’יר. בגרסה קודמת במקום “הרוח הצרפתי” מופיע “הניאוף הצרפתי.” ↩︎
-
עדויות אחרות מהתקופה מספרות במפורש על ניצול מיני של הבנות ששלח שייד לפריז ועל זכויות יתר שניתנו למשפחות של אותן הבנות. אליאב טען ששייד ניצל את כוחו לרעה “וריננו אחריו שהיה רודף נשים ונוהג איפה ואיפה”, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ' 295–296. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות