זכרון יעקב וסמרין – שתים שהן אחת. סמרין¹ היו חרבֹת כפר קטן, שתִקנו קצת שאפשר למעון לבני אדם, ובם גרו משפחות אחדות. זכרון החדשה נבנתה בקרבת החורבה והשתרעה על ההר השטוח ממול, אך שם היו רק צריפי עץ בעצם בנינם. מורה הדרך שלנו, כדי לצאת חורבת שתיהן, העמיד את עגלתנו “בין הבתרים”, ומשלחת יצאה מאתנו להודיע את בואנו למנהל הראשי של המושבה.

המקום נמצא על ראש הר זקוף, אחד משלשלת הרי הכרמל הנמשכים בקו מקביל לשפת הים דרומה עד מנגד “'קסרין” ²ההיסטורית. רוכסי ההרים מסביב מכוסי יער חרובים, אלונים ועצי יער אחרים, ושיחים סבוכים הנטושים בין סלעי הגיר הרבים. טבע המקום אמנם פראי, אך גם יופי לא חסר פה. הירוק מעורה עם צללי השחור של העצים ולבנת הסלעים המבצבצים מביניהם, יש בזה איזו הרמוניה של יופי רב־גוני.

בהעיפך עין מערבה מתגלה לפניך שטיח תכלת עם שפמו הצהוב לבנבן. תמיד הוא מלא תנועה ותנודה. לפעמים מתקצף ומכה גלים על פני הסלעים השמִים מעצור לפניו, וה[גלים] נשברים וניתזים לאחור בכח. ומרוב כעס יהמה [הים], ירעש ןיתגעש, ולא שב בו רוחו עד שמנסה את כחו עוד פעם ועוד פעם עדי יתעַיף. אז נרגע כביכל מזעפו, וקמטיו יתישרו, וכרקיע פח ממורט מבריק מול השמש, ואז כברבורים לבנים יכתימו את התכלת סירות הדוגה הפזורות על פני השטיח. פעמים נדירות אתה רואה איזה גוש מגוון, בלי צורה, שט לו ומעלה עשן כמו ערפל המסתיר את פני השמש. ובראותך את הגוש הזה יתקפוך געגועים למכתבים מבית ההורים, שהנפש נשארה קשורה להתם, למרות שהגוף נעתק להכי, כמרחק ממערב למזרח.

אחרי שעה קלה הופיעה המשלחת בלִויַת צעיר, שליח מהפקיד מר וורמסר,³ להראות ולמסור לרשותנו את מקום מנוחתנו, שהכינו בשבילנו עוד טרם באנו. זה היה חדר אחד גדול בבנין אבן עתיק. מעין מחסן המכיל תיבות וארגזים מלאים מכל מיני משלוחים, וביניהם סמי מרפא בריחם הספציפי החריף. בתוך מחסן זה הקציעו פִנה גם לנו: מטות עץ עם מזרונים, שלחן ואיזה טבורֶטים⁴ – כל זה מצאנו מן המוכן. גם ארוחת תמיד⁵ על שֻׁלחן משפחת בריל, הגרה בדיוטה העליונה מעל המחסן, לפי שעה עד שנסתדר.

המקום שהוקצע למגורינו נמצא בזכרון העתיקה, במקום שהיה סמרין. הכפר סמרין, כפי שסיפרו, היה מיושב קודם פלחים “חרתים”, “אריסים”⁶ והאדמה כֻּלה היתה שייכת לאיזה אפנדי. כאשר מכר את האדמה, לא נשאר להם לאריסים כלום, אלא לעזוב את המקום ולהתפרנס מגנבה ושוד. הם, שהיו גרי המקום מקודם, בקיאים בכל השבילים, המערות ונקיקי הסלעים, לעתים תכופות היו מנסים את מזלם, וכמעט שלא שבו בידים ריקות.

עוד לא כל המשפחות הספיקו לעבור מחיפא לזכרון, ובזכרון העתיקה גרו רק אי אלה משפחות בשרידי בנינים שנשארו מהבעלים הקודמים, הפלחים. כל האנוונטר החי של כל המושבה אספו לילה לילה בבניָן אחד גדול שנמצא שמה. בכל לילה שמרו על רפת זו, המכילה את כל נכס המושבה, ששה שומרים מזויינים מבני המושבה, בתור. בעת צרה, עד שתבוא עזרה, היה מצב השומרים מסוכן.

חפצו כנראה לבצר את העמדה החשובה הזאת, והושיבו אותנו בזכרון העתיקה – מהצדק והיושר הוא העמיד את הרַוקים נגד המכִּים – ובדרך אגב עצה טובה השמיעו לנו, שפה לא כדאי להסיר הבגדים בלילה, טוב להיות מוכנים בכל שעות הלילה להתנפלות של גנבים ושודדים. בימים הראשונים, בהיותנו עוד מלאי התלהבות, לא פשטנו את בגדנו. מוכנים ומזומנים היינו לילה לילה לקרב. גם רובים השגנו, וחדרנו היה דומה למין קסרקטין של שוטרים.

למחרת בואנו, ביום הראשון של ראש השנה, עשינו את הביקור הראשון אצל האדמיניסטרטור, כפי הבִּטוי הזכרוני, מר וורמסר. יהודי אלזסי נמוך קומה במיטב שנותיו, בר אוריין. אצלו מצאנו את הרוקח ר' יעקב יליד טבריה, שעסקו יחד בסוגיה אחת בתלמוד. כפי שנודע לנו אחרי כן עסדו יחד איזה שעות מדי לילה בלִמוד שעור במשנה או בגמרא. אף בהיותו מנהל המושבה וטרוד מאד, כנהוג בעת שבאים להחיות מקום שמם ופראי וחפצים להכניס את התרבות מראשיתה, בכל זאת הקדיש עתים לתורה.

מר וורמסר קִבל אותנו באֹפן די סִמפטי. כפי הנראה אהב להִמצא בין אנשים יודעי תורה, וכאשר תהה על קנקנינו ומצא גם בנו בני תורה מחוניכם על ברכי המסורת, התקשר אלינו מהרגע הראשון, הציע לפנינו את שרותו בכל עת, דרש שלא להתבַּיֵש מפניו ולספר לו על כל מחסורינו, והזמין אותנו לסעוד על שלחנו כל חג לאומי. למותר לספר כי דאג לנו בכל מה שהיה תלוי בו.

הוא הקציב לנו תשלום חדשי כפי הדרוש למחיַת רַוָקים בזמן ובמקום ההוא, וכעבור ימי החג של ראש השנה, באנו לפניו בבגדי חול שיסדר אותנו בעבודה. “ראשית”, ענה, “עוד לא הספקתם לנוח מעמל הדרך. ועוד, הלא בגדיכם לא נוחים כלל לעבודה”. הכניס אותנו לחדר מלא ארגזים ושם אוצר של מלבושים, כעין יוניפורם¹ בשביל אכרים ששולָח מפריס. ויַלבש אותנו לכל אחד לפי מִדתו, וחילף בגדים משנה על ידינו². בזו הרגע הרגשנו כאִלו המרת הדת: נכנסנו אליו בורגנים ויצאנו פרולטרים גמורים! לבר מצוה של דג’מס רוט' קִבלנו מתנות: טליתות וסדורים בדפוס רדלהיים³ לזכָּרון.

הכל מה שסֻפר עד כה אך דברים טפלים, מעין אגב אורחא. אבל העִקר, מטרת בואנו ולמה שולחנו, או יותר טוב – נדרשנו, הוא לקבל פה חִנוך חקלאי על המקום, על ידי מחנכים שהברון שלח מצרפת לפי שעה בלי הבדל דת. ודוקא נפל הגורל שנוצרים יהיו מחנכינו, ופה מתחילה הטרגדיה.

אחרי יום או יומיים הציג אותנו המנהל לפני מר דיגור, הגנן הצרפתי נוצרי המנהל את כל עניני המשק וסִדורי הבנין בזכרון, במלה אחת: המוציא והמביא אשר בלעדיו איש לא ירים את ידו. הוא המורה ומדריך לכל בני זכרון, והוא הוא המורה שלנו שעל ידו דרוש לנו לעבור את כל הקורס בהנהלת המשק וחקלאות. בידו נמסר גורלנו, להעביר אותנו דרך שבעה מדורי גהנום וכאשר נצא מזוקקים, אזי נזכה לראות בטוב ולהיות מורי דרך לאחרים.

בהבעת פני מורנו זה ברגע ההתְוַדעות קראנו איזה שחוק סרקסטי מעליב, מלא בִּטול. בו ברגע נזכרנו בפגישתנו עם מנהל מקוה ישראל מר הירש. קור עבר בעצמותינו בהביטנו על האדם האנטיפטי הזה. כפי שהתברר לנו אחרי כן לא טעינו כלל. האיש היה לקוי קצת באנטישמיות⁴, אבל בעד בצע הכסף הרב שקִבל מאת הברון מכר את מצפונו, ולמראית עין קִבל עליו להיות מורה ומדריך ליהודים החדשים בארץ ובלתי מנוסים בחקלאות.

הוא בעצמו לא היה חדש בארץ. הוא היה מן המהגרים הצרפתים שמסתובבים בסוריה, גם השפה הערבית לא היתה זרה לו. לכן מצאו בו פקידי הברון האלזסים חפץ ובחרו בו.

משרתו הראשונה של מר דיגור היתה בראשון לציון,⁵ ונזדמן לבני ביל"ו לעבוד תחת ידו. בלי צדִיה גִלה קצת את טלפיו, והביל"ויים, בהיותם כבר מנוסים באנטישמיות, הכירו תיכף את פרצופו, וכאשר החל להציק להם כדרכו, אִיְמו עליו שישאר בלי שִׁנַים. אחרי קטטות ומריבות בלתי פוסקות בינו ובין האכרים בראשון העבירו אותו לזכרון – יש אומרים שקִבל דמי קדימה, אז הפקידות מצאה לנחוץ להעביר אותו. במקומו הביאו לראשון גוי יותר שקט, את מר קוולן, שכל מעיָניו שם אך בכוס⁶. סברה היא שהקטטות הללו היו המסיבות⁷ שהביאו להצעת מר מיכאל ארלינגר לפני הנדיב להביא אותנו השִׁשה להיות יורשי המומחים הנוצרים בהנהלת המשקים. ואיזה שחוק הטבע⁸ היה בזה שדוקא האיש הזה, המלא רעל, בידו מסרו אותנו לעכסנו⁹.

דיגור לא שכח את עלבונו, ומיום שעזב את ראשון שלא מחפצו שמר עברתו¹⁰ לכל אשר מרוסיה מוצאו. בזכרון יעקב הרגיש את עצמו בטוח. בני זכרון מוצאם מרומניה, השפה הרומנית קרובה לצרפתית והיו מבינים אולי יותר טוב, גם האופי של היהודי הרומני ודִבורו היותר פוליטי. כאשר פגש אותנו, ראה בנו קלסתר פני הביל"ויים שנואי נפשו. זה לבד הספיק לו לשנוא אותנוו ולחבל מזימות איך להשניא עלינו את המקום, הארץ העבודה ולהִפטר מאתנו.

בינו ובין מר וורמסר היחסים היו מתוחים, ןדיגור, אף כי בלבו בז להם, סחב את האכרים דוקא על צדו, והשניא עליהם את המנהל רך הלב מר וורמסר, שמטבעו לא היה איש מעשה ולא היה אהוד ביותר בעיניהם. ופה התקרבות מיוחדת במינה מ"הוורמסר" אלינו, מעין דיסגרמוניה¹¹ עם הנהגתו בכלל עם אִכרי זכרון. וככל שהקשר בינינו מתחזק, הִרבה דיגור לשטום אותנו ולהתיר דמינו. אולי גם קנאת האכרים אל היחס שביננו ובין וורמסר, הכל ביחד ברא מעין אטמוספרה מחושמלת, ונדמָה לנו כאִלו כל הסביבה התיצבה כצר נגדינו.

במקום שלפי תפקידו היה מוטל עליו לטפל בנו, לתת לנו עבודה חקלאית ושִׁעורים פרטיים ומעשיים, לסגל אותנו להנהלת משק וכו', מה עשה? פקד עלינו לבוא בכל יום, בבקר השכם, לחכות על יד ביתו לפקודתו כשכירי יום מהמין היותר נמוך. ובכוָנה תחילה הקדים טרם בֹּקר והלך לו אל היער, הרובה על שכמו, לצוד ציד. ואנחנו יושבים על מדרגות ביתו, מצפים ומחכים להופעתו, וכמו להכעיס נמצאות המדרגות הללו מול חלונות בית הפקידות, וכוונתו היתה שהפקיד¹² יראה אותנו יושבים בטל כיושבי קרנות. כל כל אכרי זכרון עוברים ברחוב ונותנים לנו את ברכת הבֹּקר טוב בקול רם, מצלצל וממושך כדרכם, ולנו נדמה כי זה מָרוח באיזה מין לעג מפני שעצבינו היו מורגזים ומתוחים. לבסוף, אחרי המתנה רבה, מופיע מר דיגור עם רוביהו על כתפו וצחוק של שטן על שפתיו, פונה אלינו בשפה גרמנית רצוצה, מה שהספיק להתלמד לדבר אי אלה משפטים בז’רגון¹³: “כבר באתם?” ושוב המתנה, עד שיספיק לשתות את הקפה שלו ולקנח איזה סעודה.

כעת מתחיל סדר היום הקבוע שלנו: ארבעה מאתנו יתעסקו בסבלות, היינו ילכו לסדר את הקרשים, הקורות ועוד חֹמרי בניָן שהגרמנים החיפאים מביאים יום יום בעגלותיהם, ומצטברים במקום שרק לשם אפשר להגיע בעגלה. בל תשכחו שזכרון דהאידנא, קודם היה הר של סלעים. אבל המושבה – היא תיבנה על פי תכנית אירופאית בלי התחשבות עם פּרָאוּת המקום: רחוב ארוך וישר. על פי תבנית זו מתחו קו, מִדת ארכו יותר מקילומטר, על פני הסלעים ואבני הנגף הממלאים את כל השטח, ובנו לפי סדר התכנית יסודות אבן, עליהם מעמדים צריפי עץ לכל אכר ואכר על מגרשו שנפל בגורלו, כעין רחוב אירופי.

התפקיד של סבלות נמסר לנו. בשביל עבודה כזו בחרו בזמר בעל כשרונות נעלים מהאופרה הממלכתית, זה שגמר בית ספר תיכוני לגננות, השלישי – בית ספר ריאלי במדליה של זהב ועוד דכותיהן¹⁴, לשאת על שכמנו את כל חמרי הבנין למרחקים הגונים, בין אבני נגף וצוּרי מכשול, ולהניחם בסדר על יד כל יסודי האבן שהוכנו. ושנים מאתנו, על פי התור, השאיר על יד ביתו להיות לעזר למשרתת שלו, ערביה נוצרית־אורטודוקסית שונאת ישראל, להתעמר בנו בהעסיקה אותנו לצרכי המטבח. להביא לה מים, לנקות את השטיחים מאבק ועוד עבודות מענינות כאלה וכאלה.

לצאת ידי חובתו כלפי הגבוהים ממנו, התחשב לעשות איזה ערוגות עם ירקות ופרחים, וזה יהיה לו לכְסות עינים, כביכול נותן לנו שִׁעורים בחקלאות. עלי לציין שלא היה מים על המקום. מים הנחוצים להשקאה הובלו על ידי חמורים מהמעיינות שנמצאים די רחוק מהמושבה. מבלי להתחשב עם זה שנמצאה אדמה נקיה בקרבת המים, בחר בשביל הערוגות דוקא את המקום על יד ביתו, על אדמה מכוסה סלעים, אשר כל שעל אדמה צריך לכבוש בזעה ובדם. בשביל ערוגות צריך קודם לברוא אדמה, זאת אומרת לעקור סלעים, להוציא מן השֹׁרש שיחי בר, לְיַשר, ולהביא אדמה ממקום אחר, ואחרי כן להוביל מים עם חמורים מהמעין הרחוק כדי להשקות את הגינה.

יום־יום כאשר גמרנו את העבודה העִקרית, הסבלות, אז נִגשנו לטפל בהכשרת הקרקע עבור גינתו, ערוגות הירק והפרחים בשביל צרכי הפקידים. וכמו להכעיס ממש, התעכבו הגשמים בשנה ההיא עד סוף כסלֵו, וחום כבד שרר. במקום מולדתינו אפילו בתקופת תמוז לא טעמנו צפיחית כזו.

מובן מאליו עד כמה התקדמנו במקצוע החקלאי, אותו המקצוע העִקרי בשבילו באנו, וממילא מובן שהיחסים ביננו ובין מורנו הנכבד התחדדו מיום ליום – זה היה מגמתו ופרי מזימתו. הפקיד מר וורמסר הרגיש היטב במעשי רֶשע של האנטישמי הידוע, וכאשר העיר לו פעם על התנהגותו שהיא למטה מכל בִּקורת, אז נתקלקל עוד יותר יחסו אלינו, ובחשדו כי אנחנו התאוננו לפני הפקיד, הכתיר אותנו בשם: “פוילנצכר”¹⁵ והתחמק לגמרי מלתת לנו עבודה אפילו איזה שהיא.

בהרפורטים¹⁶ ששלח [דיגור] פריזה לא התעצל כלל להבאיש את ריחנו ולבדות עלינו כל מיני עלילות. והברון, בקבלו את הרפורטים הללו, במר נפשו שלח לקרוא ליועצו וידידו הטוב, הישיש מר מיכאל ארלינגר, וטפח על פניו את המכתבים המלאים מרירות כלענה שקִבל מארץ ישראל, בהאשימו אותו בבחירתו. וארלינגר המסכן הוציא קטעים מהמכתבים ושלחם להד"ר פינסקר הדואב, ומזכירו מר לילנבלום השיב אותם עם הפוסטה¹⁷ הראשונה לידינו בהוספת תלונות ותרעומות עלינו מצדם, בהבאישנו את ריחם בפני הנדיב בהתנהגותנו האי רצויה, ואיומים כי סוף סוף יְנערו את כפיהם מאתנו.

הזרע שזרע החקלאי מר דיגור על תלמי לִבנו, והוא היחידי שהבשיל ועשה פרי, זה הוא היאוש. רוב חברַי אִבדו את ראשם והחליטו לדרוש שישיבו אותם לאותם המקומות שהביאו אותם משם. אך כאשר נפגשנו עם מר וורמסר, אשר לעתים קרובות, בכל הזדמנות של איזה חג או ימי דפגרא, הזמין אותנו לאכול עִמדו על שֻׁלחנו, שִׁדל אותנו בדברי נִחומים כי סוף סוף ישתנה המצב. הוא הוא שעִכב את חברַי מלעשות את הצעד העלוב הזה, ובצדק אוכל לאמר שרק הודות לו נִצחנו באחרונה.

כסף חדשי קיבלנו בדיוק נמרץ ובסבר פנים מהאדון וורמסר, ולא חסר לנו כלום.¹ הסתדרנו יפהמאד, והתרגלנו לחיי קסרקטין שלנו, החברים התקשרו פחות או יותר, ויכולנו להיות מאושרים ושמחים בחלקנו. אך בטלה הלא תביא לידי שעמום, ומנהגו של דיגור להרעיבנו מעבודה דיכא אותנו עד עפר. השתדלנו בעצמנו למצוא איזה עבודה שהיא, שלא נהיה בעינינו כאוכלי לחם חסד.

הצענו לפני מר וורמסר שירשה לנו לסלול דרך ישרה, כעין כביש בין זכרון העתיקה והחדשה, ששם היה מלא סלעים נוראים והלכו סחור סחור. מר וורמסר הבין את צרת נפשנו והרשות נִתנה לנו אך בתנאי, לעבוד מתי וכמה שאנחנו חפצים, מפני שזה לא עבודת חובה, אלא רשות, תרופה נגד השעמום.²

בחשק ובמרץ יוצא מהכלל נִגשנו לעבודה זו, שהיתה כולה האנציטיבה³ שלנו. והנה באו להפריע לנו ממקום אחר: מעשנו זה, שבעצם ידינו לקחנו עלינו, התפרסם במושבה, ונשי האכרים באו למקום המעשה לראות בסבלתנו. בראותן את הסלעים כבדי המשקל נעקרים ממקומם, ומסִעִים את הענקים האלה לצדי הדרך, עבודת הפרך לפי מושגן, התנפלו עלינו בבקשות ובתחנונים ובדמעות ממש, נִשקו את ידינו וטענה אחת בפיהם שנחדול בשם ה' את העבודה המפרכת הזאת: “רחמו על נפשות אמותיכם. אנחנו גם כן אמהות לבנים והרשות בידינו להפריע לכם”, ואי אפשר להן לראות ולשתוק.

והנה, בימי כסליו האחרונים, נפלה פתאום טִפה מרה בכוס חיינו שקלקלה לגמרי את השורה. אולי מפני שהגשמים התאחרו וחום נורא שלט בכל תקפו, התפרצה מגפת קדחת ממארת במושבה זכרון, וכל יום לפי התור נפל למשכב חד מחבריה. אנוכי, צעיר שבחבורתינו, נתקפתי הראשון. מצבי היה חמור מאד. איזה ימים שכבתי בחום מכסימלי בלי הרף, ולפי דברי רופא המושבה הנוצרי היוָני שטִפל בי, מצבי היה לגמרי אחר יאוש. אך הודות להרוקח המנוסה ר' יעקב מטבריה, נִפדתי ממוות.

עוד אני חלש מאוד אבל מסכנה יצאתי, נפלו אין אונים כל חברי אחד אחרי השני, כעמיר אחרי הקוצרים. החדר האחד שלנו הפך לבית חולים ממש, אך בלי עזרת אחיות רחמניות ובלי שום עזרה כלל. כל הששה התהפכו על מִטותיהם בחום של קדחת לוהטת, ואין אפילו מי שיגיש מעט מים לחולים, ובכן מה יכֹלים להועיל ביקורי הרופא והרוקח? בבדידות כזו יכלנו לגוע עד אחד, ואין להאשים את המושבה, כי המצב הכללי לא היה שונה בהרבה ממצבנו אנו. הסבל המשותף קשר את לבותינו, ומי מאתנו שהרגיש איזה הקלה, קם וטִפל בחולים, עד שגבר עליו החום ונפל למעצבה, ובשל עוזר נפל עזור.⁴

ביום שני לחודש טבת תרמ"ו (10.12.1885), בהעיר השחר את כל היקום לחיים, פסק לב אחד מהששה לדפוק, לאסון כל חבריו. לב צעיר, מלא מרץ. נרדם לנצח חברנו [אברהם] הלפרין, בן יחיד לאמו האלמנה מביאליסטוק. יותר לא הספקנו לדעת ממנו, כי תמיד חשב יותר מאשר דִבר. חברי “קדישה” באו, ואת החלק השִׁשי מאתנו לקחו עמהם. אפילו ללוות אותו לבית עולמו לא זכינו. לִוינו אותו רק בעינינו, מבלי אפשרות לזוז ממטותינו – לא פסקנו מלקדוח. ינעם לו עפרו.

באותם הימים נפלה לקרבן גם צעירה נחמדת, פאר המושבה, בת האכר שטרנברג, שכל המושבה התאבלה עליה. הפחד תקף את כלם, והמוֶת עצמו מרחף נגד עינינו: בבקר מצאנו חבר שני גוסס, [גרשון] הורוויץ. החדר מלא חולים, ולחיי חברנו אמרו נואש. התאזרנו חיל ובכל שארית כֹחותינו סִדרנו לו מקום משכב בצל הבית בחוץ, שלא יראו חבריו החולים בגוע לעיניהם החבר השני.⁵ עוד לא נמחק ממני רושם המחזה הטרגי הזה: דלת רחבה מסודרה⁶ בחוץ, ועליה מפרפר חברי הורוויץ ומתאבק עם מר המות. בלבנו המורתח כבר אמרנו לו שלום לנצח. אך מה רב הפלא! כעבור איזה זמן נגשנו אליו והנה האויר החיצוני⁷, אויר הים הצח, פעל עליו לטובה: הלב הצעיר טרם העצרו התגבר והתחיל מחדש לדפוק. והנה השפתים מתנועעות, ובלאט מבקשות מעט מים! השבנוהו לחדר, ואחרי טִפול רב שב לחיים, והבריאות שבה לאט לאט לאיתנה והביאה עמדה אריכות ימים ועבודה פוריה בארץ.

אחרי המקרה הזה החלטנו שאי אפשר עוד להשאיר את חברנו [משה] אמיתי⁸ במצבו השפל בחדר בית החולים שלנו. משפחה אחת זכרונית לקחה אותו לביתה, ושם טִפלו בו ברחמים רבים. כעבור שבועות מספר שב אמנם לאיתנו, אך בתור תוצאה מהמחלה, מרוב הכינין שקִבל, נפגם מאז חוש השמיעה שלו. החבר הרביעי, איגלי מפטרוגרד, השתרשה בקרבו הקדחת ולא הרפתה ממנו לאורך ימים ונעשה לגמרי אינוליד⁹. הֻחלט לשלחו לראשון לציון להחליף אויר, ועם זה להחליף כח. החבר החמישי יצחק אפשטיין עזה זה בקִצור¹⁰ עם המחלה ויצא שלם בגופו וברוחו.

כעבור זמן מה, ואנחנו התהלכנו כצללים על אדמת זכרון ולעבודה לא היינו מוכשרים, התעסקנו באספות לדון על המצב. שלחנו מכתבים קולקטִביים למר לילנבלום ולהד"ר פינסקר¹¹ ומשם, בתור תשובה, קִבלנו העתקים מהמכתבים שהם קבלו מפריז מלאים תלונות עלינו.¹² אף כי השנה הנזכרת לא היתה ברוכה בגשמים בכל זאת היאוש גדל ושגשג אצלנו באופן מבהיל.

וכעין מלח לפצעינו שִׁמשה הידיעה שקִבלנו מראשון לציון על דבר חברנו איגלי, והיא דִכאה לגמרי את רוחנו. ידידיו, ומר אוסוויצקי בראש, השתדלו שיִשאר ראשוני ומחובר אל הקרקע והתאמצו לעזור לו. אוסוויצקי, הפקיד הראשי של הנדיב,¹³ עשה עבורו דבר יוצא מהכלל וכבר קִבל חלקת אדמה. מכל הצדדים עזרו לו אך מאומה לא הועיל, הקדחת לא עזבתו, ועזב הוא את הארץ לנצח. עד היום אין לנו שום ידיעה ממנו, שום מושג היכן נאבד האיש המיואש הזה, שלא השאיר זכר אחריו חוץ מהקומפוזיציות להרבה שירים המושרים עד היום בארץ.¹⁴

נשארנו ארבעתנו – גרשון הורוויץ, יצחק אפשטיין, משה אמיתי ואני, הצעיר מכלם בעל הבטחון הגדול מכֻּלם – קשורים ודבוקים כאחים, ועגלתנו בת ארבה הגלגלים התחילה לנוע לאט לאט.

בינתיים השתנה קצת המצב הפוליטי, קִבל איזה צורה אחרת. דיגור שִׁנה את התכסיס שלו והתחיל להתעסק ברצינות בסִדור גנה גדולה לאורך כל המגרש מול בית הפקידות. מאיזה סִבה כמוסה, או מזימה, סִפח אלינו בתור מתלמדים בחקלאות גם מבני זכרון. הראשון היה אברהם בריל, שידע היטב את השפה הצרפתית ומצא בו תועלת רבה לשמש אותו ואת בני ביתו, וכעבור איזה זמן גם את אחיו דן, ואחריו גם את פ' פסקל.¹⁵

עבודה מספיקה גם בשבילנו הארבעה לא היה, והשתמשנו ביתר הזמן החפשי ללכת לעזור לכורמים בזמִרת גפנים, עם החורשים לחרוש ולזרוע ועם הקוצרים לקצור, בשביל לקבל מושגים מכל מיני עבודות חקלאות. באחד הימים הופיע ידידנו מר מרדכי לובמן,¹⁶ מודד אדמה¹⁷ מדופלם, ללמוד את אדמת “נזלי” ו"כַבַרה" עם בּצותיה – שזה היה כבר אז חלום הברון לרכוש. בִּקשנו להיות בין עוזריו, וחצינו עמו בביצות כברה אלה, אשר רק אחרי ארבעים שנה נרכשו ממש ובזה נפתר החלום של הברון.

שמענו כי האכרים יורדים לחרוש בפעם הראשונה את אדמת נזלי, שנתהוה גמר קנייתה. לקחנו גם אנו, אני וחברי מ',¹⁸ כל אחד זוג שוָרים, וירדנו עמהם לשפוך גם זעתינו לרכך את רגבי אדמתה הקשה. באותו מקום נמצא כעת בית התחנה של הרכבת,¹⁹ ובעברי כעת ברכבת, כמה נעים לי בהִזכרי כי באותו המקום חרשנו הניר הראשון לפני ארבעים ושלוש שנים.²⁰ מסביב היתה שממת נצח, אך מרבץ של חזירי יער, שהם היו אדוני המקום היחידים, וכעת משתרע לעיניך שטיח ירוק כהה עם נקודות זהב בהיר: הפרדסים המשובחים בכל הארץ, פרדסי הברון ב"נזלי".

את השבתות היִנו מבלים בטיולים בכל הסביבה, עם חברנו הורוויץ בראש, שידע היטב את תורת הבוטניקה ולִמד אותנו את הצמחיה של ארצנו.²¹ לאט לאט רכשנו לנו ידידים טובים וגם אהדה רבה מבין אכרי זכרון יעקב, ועל כולם אהדת המנהל מר וורמסר. וכל מה שהוא קרב אותנו יותר, הרחיק אותנו יותר מר דיגור.

וכבר עברו עשרה חדשים מיום דרוך רגלינו על אדמת זכרון.

והנה הופיע בזכרון המפקח הראשי על כל עבודת הברון בארץ, מה אליהו שייד, הידוע היטב בהסטורית ארצינו.²² עמדו הביא, כסרח העודף, עוד שני פקידים: מר בן־שמאל בתור מנהל המושבה ראש פנה,²³ במקום מר אָשְרי המפוטר, ומר דיהֶה,²⁴ צרפתי נוצרי, גנן.

מנהג הימים ההם: בבוא המפקח הראשי לארץ מחויָבים היו כלם לעבור תחת שבטו לחקירה ולבקורת. בא גם תורנו לבוא לפניו, והענין מסובך: הרפורטים אודותנו לא התאימו זה לזה. מה שכתב מר דיגור [הגנן], סתר המנהל מר וורמסר. ומהאדון שייד צריך לצאת משפטינו לשבט או לחסד.

התיצבנו לפני מר שייד בנוכחות הסנגור וורמסר והקטגור מר דיגור. הפגישה הראשונה היתה מלכתחילה רעה מאד, מפני שכמושכל הראשון שלו הוא התבסס על הפרוטוקלים והרפורטים של צוררנו מר דיגור, שהיה אלוף²⁵ לראשנו. לפי החוק הבירוקרטי למר וורמסר לא היתה שום רשות להתערב בעניניו ולכתוב אודותינו מטוב עד רע, מפני טענת הבירוקרטיה שאנחנו לא שייכים באופן ישר לו. יצא שהיינו כֻּלו חַיָב.²⁶ אבל מר וורמסר דִבר על המקום עם מר שייד, הרצה לפניו את כל סבלותינו ועִנוי נפשנו, ונתן לו מושג נאמן על התנהגותו של מר דיגור עִמנו, וכי לפי דעתו רק בעד עוונות של אחרים אנו סובלים ודמנו נשפך חִנם ובלי צדק. אז התרכך מעט מר שייד והתחיל לחפש מוצא, שהזאב יהיה שבע והכבשה שלמה.

כעבור איזה ימים של תהיה וצִפִיה וצפיה מצדנו, ואחרי התייעצות מרובה, נקראנו להתיצב בפעם השניה לפני שייד, ושאל אותנו מה חפצנו אנו ברגע הנוכחי. ענינו: “כפי שהבאת עמדך גנן חדש בשביל ראש פנה, אשר איננו יודע לפי שעה שום פוליטִקה ארצישראלית, בקשתנו שתשלח גם אותנו לראש פנה לנסות שם את מזלנו. במשך הזמן תפסנו כבר קצת את השפה הצרפתית ואפשר שנוכל להבינהו ולחיות בשלוםעם מר דיהה. מוכנים אנו ללכת אחריו, לעבוד תחת ידו”. המלים אך יצאו מפינו והסניגור שלנו מר וורמסר תפס את הרעיון הזה כעוגן הצלה היחידי בשבילנו. גם בעיני שייד ישר הדבר, ואחרי שגם מר דיהה הסכים בחפץ לב, הצעתנו נתקבלה.

אך להצד השני לא הריח הדבר לגמרי. מובן מאליו שהצעד האסטרטגי שלנו לא נעם ביותר לחכו: מחשבת האגגי²⁷ להשמיד אותנו מן הארץהופרעה. השתדל וחִבֵּל תחבולות איך לבטל את כל מחשבת הברון לחנך אותנו בתור מדריכי הישוב בחקלאות. מה עשה? עוד באותו יום סִדר הסכמה ממר שייד, ותיכף אחרי שעזבנו אסף חדר דרדקים שלם מבני זכרון – את בניהם של אפלבאום ואהרונסון ובנו השני של פסקל – כֻּלם אז ילדים ממש, שטרם למדו קרוא וכתוב. אחרי ששִׁמשו איזה זמן את “הרבי” דיגור, שולחו הם וקודמים להם מבני זכרון לבתי ספר חקלאיים בצרפת – על ידי ההמלצה של מר דיגור ועל חשבון הברון.²⁸

הפוליטִקה של הברון היתה שבכל מקום שלמדו יָצאו בלי תעודות גמר, מפני שלא היו בטוחים בנוער הזה שישובו לארץ אם יקבלו תעודותיהם. הלא אז כל העולם פתוח לפניהם וישאפו לחפש דרך קלה יותר מחיי חקלאות בארץ ישראל, לראות בעוני הוריהם ובסבל בני משפחתם שמתענים תחת נוגשיהם אפטרופסיהם. אף כי רובם הֻשבו לארץ טרם שקִבלו תעודת גמר, הם שבו מוכתרים בתואר הכבוד “אגרונֹמים”, ושִמשו בתור פקידים גבוהים בארץ ישראל. עובדה זו מכריחנו להבין את מידת הטוב בלמודים אם ידעו מראש שבין כך וכך תעודות לא יקבלו, ומשרה בארץ ישראל מוכנה ומזומנה לפניהם. זה הרעל שהכניס האנטישמי לסמם את הישוב העברי.

כאן יש להעיר שזו [היתה] החוליה הראשונה של השרשרת הארוכה של הרוח הצרפתי ששרר במושבות, עם כל הדמורליזציה.²⁹ משלוח הבנים פתח פה לשטן, והתחילו גם במשלוח בנות האכרים פריזה, וזהו מה שהעטה חרפה ברבות הימים על הישוב בימי ממשלת השיידים.³⁰ הרעה נפתחה בזכרון יעקב על ידי האנטישמי דיגור שנקם ונטר כנחש הקדמוני.

משנה מקום משנה מזל. התכוננו לנסיעה חדשה והלב הצעיר הִסֵס לקראת העתיד המעורפל. קשה היתה הפרידה. הרי סוף סוף רכשנו לנו בזכרון ידידים הרבה, וחן המקום על יושביו, ויפי הטבע בהבִּטך ממרום ההר על הים – ועתה עלינו להתחיל הכל מבראשית, ומי יכל לנבא עתידות לנו אם לא יצאנו מהפח ונִפול בפחת?

משנכנס ירח מנחם־אב [אוגוסט 1886] באו חַמָרים מצפת עם פרדות משא להעבירנו לראש פנה. אחרי עשרה ירחי עמל, סבל, ואבדות בחומר וברוח, עלינו על הפרדות ועזבנו את זכרון יעקב בהשאירנו חבר אחד בין רגבי אדמתה מבלי להספיק אפילו להעמיד לו ציון על קברו.

בפעם הראשונה פנינו צפונה מזכרון. רכבנו בשביל המתפתל לרגלי שלשלת הרי הכרמל עד חיפה.¹ הדרך היתה מעניֶנת מאד: הרים מכוסים יער מימין ושדות דורה ירוקה משמאל. בקרְבנו לכפר טירה נכנסנו לתוך יער של זיתים עטופי סוד, מסובלים בפריָם הירוק.

הלאה מתחיל הכרמל להתקרב אל הים, כאִלו חפץ לרחוץ את רגליו מלאות אבק. והנה לפנינו שדמות האכרים הגרמנים המתגנדרים ביפי נירם, בעבודה האינטנסיבית, האירופאית, וזה מכה גלים בלבך מרוב קנאה. במקום שהכרמל טובל את רגלו בים, וגלי הים מלַחצים בו וחותרים תחתיו חתירות, המושבה הגרמנית היפה והשקטה.² מורדי הכרמל מכוסים כרמי חמד והענבים עומדים בעצם בשולם. במילה אחת הדרך הרהיב את הנפש. יפי השומרון וחִנו כאִלו התרכז בעצם תקפו בפִנה זו של הכרמל.

העיר חיפא עצמה עשתה רושם של כפר. אוכלוסים מעטים, וכל העיר הסתמנה בשוק מקומר ואיזה עשרות חנויות מוכרי ירקות, שבזה נבדלת העיר הערבית מן הכפר. המסחר בעיר היה כלו בידי הגרמנים, וגם כל מיני אומנויות אחזו בידיהם, והם היו אדוני חיפה בפועל. מהישוב היהודי נשארו אך מתי מספר, אחרי שאנשי רומניה, אכרי זכרון, שישבו איזה שנים בחיפא ישוב ארעי, התישבו קבע בזכרון יעקב.

אחרי שעה קלה עזבנו את חיפה ויצאנו בדרך לעכו. אך צעדו הפרדות איזה צעדים לצד צפון מהעיר, הסתלק פתאום כל היופי והקסם שבטבע. מדבר חול שטוח משתרע לפניך – חול לבן, המסמא את עיניך ופולט חומו ככבשן.³ רק אויר הים מלטף, מעודד את נפשך הלאה. ויער של תמרים פראים קטני קומה משתרעים לימינך, מזכירים את יריחו מהתנ"ך. ארצנו ארץ פלאות אמִתית שבמשך איזה צעדים מסוגלת למהפכה כזו: דרומית ודרומית מזרחית מחיפה ארץ זבת חלב ודבש, וצפונה – ארץ מלֵחה משַׁכלת יושביה.

והנה הפתעה: נהר בזרמתו יוצא מבין החולות ונשפך בשטף ובתעוזה לתוך הים. גשר אין. הפרדות המנוסות המאולפות נכנסות לתוך הים פנימה, מקום שזרמי הנהר פסקו, ומבלי שום פחד חוצות במי הים ועוברות. ואנו יושבים כמאובנים על אוכפי הפרדות, והלב נוקף מפחד שמא יגרפנו הנחל, כמו שעשה פעם, משכבר הימים, נחל קדומים נחל קישון זה לחיל סִיסְרא ושונאנו ומנאצנו.⁴ הדרך נמשכת הלאה על פני החול הרטוב, השטוף מגלי הים, עד בואך לנהר השני, הנעֲמן, ועד שער עכו.

בבואנו לפני השער נתקלו עינינו בגן נהדר, מלא הוד, המכיל בקרבו כל מיני עצי פרי, עצי נוי ופרחים נהדרים. הגן שייך לאיזה שֵׁיח פרסי, מחולל דת הבהאים, שגורש מארצו עבור חפשו תִקונים בדת, ומקום גלותו לכל ימי חייו הוא עכו.⁵ פה רואים שיד נאמנה יכולה להפוך מדבר לארץ נושבת, אדמת מלֵחה לגן עדן. שער הגן מצאנו נעול, ובשעת מנוחה של הפרדות הסתובבנו סביב לגדר כדבורים סביב פרחים, ולא שבעה נפשנו מהיופי המוקסם השפוך על גן זה.

באנו לעכו, העיר ההיסטורית, עיָרה פעוטה מוקפת כולה חומה, שקטה כבית קברות. משם המשכנו דרכנו הלאה, מזרחה, ומישור רחב ידים התגלה לעינינו – זה מישור עכו המתחבר בדרום עם עמק יזרעאל, שגם הוא לא זר לנו מגרסא דינקותא. ממישור עכו המצטיין בשטחיותו, בולט כמו טבור באמצעיתו, איזה גבעה עגולה יפה, שטוחה למעלה כעין מלאכותית ממש.⁶ זוהי העיר המהוללה בהסטוריתנו שֶׁפֶר־עם⁷ ולא רחוק ממנה אושה, מקום האוניברסיטה התלמודית הידועה בימי תלמוד ירושלמי.⁸

לאט לאט מתחילה הדרך להתרומם ולהתפתל והסביבה נעשית הררית יותר ויותר. להרים האלה חסר אותו היופי והקסם שמצטיינים בהם רוכסי הכרמל, אבל מעלה יתרה יש להם, שמוכשרים הם לגִדול חטה וכל מיני דגנים, וכל שעל אדמה המבצבצת מבין הסלעים נחרשת ונעבדת ומתעטפת בר.

אחרי איזה שעות של העפלה נגלתה לפני עינינו רמה בין ההרים, והדרך הגדולה המובילה לגליל העליון עוברת באמצעיתה.⁹ הכפר הראשון ברמה זו, “מגדל כרמים”,¹⁰ הוא מקום חניה לעוברי דרכים. פה סדרנו לנו בתוך כרם זיתים לינת לילה תחת כפת השמים. מקום נהדר, שדמוֹת בר וכרמי זיתים נחמדים מעורבים ולכודים זה בתוך זה. מתצפית זו משתקף עם קרני השמש הראשונות הכרמל, מכוסה בצעיף כחול ירוק על חורשותיו הרעננות. משם אם תסב עיניך מערבה תראה איך קרני השמש מצטחקים בים הגדול בעת טבילת הבקר. צפונה מתגלה לעיניך שלשלת של הרי נפתלי¹¹ וצבעם אפור, וכמו זעומים ואבלים הם על מות גבורי הגליל המיואשים, בלחמם מול גייסות הרומיים בעד חירותם ומולדתם.¹² מזרחה משתרעים מישורים הרריים צרים מכוסי יערות של זיתים לרבואי רבבות. זה מחסן היצהר המהולל שעליו נאמר: “וטבל בשמן רגליו”.¹³

עלינו שוב על הפרדות להמשיך דרכנו הלאה. הדרך פראית, אך בכל זאת מלאה יופי. הצמחיה חזקה, ירק ירֹק לכל אשר תביט, יערות יערות של זיתים עד כמה שהעין תופסת. זה הפעם הראשונה שנפגשנו במראה נחמד ומלבב כזה. הדרך הגדולה מתוחה בקו ישר בעמק הצר, ועל מורדי ההרים משמאל שורה של כפרים זה אחר זה, וביניהם כפר מהולל בשִמנו הרב “רַמיֶה”.¹⁴

מרמיה והלאה הדרך נעשית קשה מאד, כֻּלה זרועה אבנים חלקות וחצץ. הפרדות הולכות ונתקלות¹⁵ בלי הרף, ואסור לך להסיח דעת אף רגע כי מסכן אתה בזה את נפשך. ולמרות זאת הנך אנוס להתמסר בכל חוש השמיעה שבך לקול הקצוב בטַקט, היוצא כמו ממנענעי הפסנתר – קולות החצץ הנשמעים על ידי דפיקת פרסות הפרדות. פה נזכרתי בשירת דבורה, באמרה: “מקול המחצצים בין משאבים”.¹⁶

איזה טבע עשיר מסביב! לאן שתעיף עין לא תראה סוף ליער הזיתים. ומרוב האורות מתבלטים הצללים, והעזובה מורגשת מחוסר יד שתדאג לסדר דרכים הגונות כיאות למקום פורה כזה, ואני משנן לי בניגון התנ"כי את הפסוק “פנו דרך סולו מסילה לבני עמי”¹⁷ הדרך הולכת ורעה: שביל הררי צר מלא חתחתים עובר על גבי צוקים בצלע הר תלול, ופחד יתקפיך בהביטך לצדדין. נפשך מסורה ביד הגורל, אם תמעד רגל הפרד ויכשל, אז עצמותיך תִפזרנה כמו השעיר המשתלח להעזזאל ביום הכפורים.

וגולת הכותרת של סכנת הדרך היתה כאשר הגענו למעבר ואדי למון.¹⁸ פה שני צוקי סלעים גבוהים מזה ומזה ובאמצע פרץ¹⁹ כמאה מטרים עמקו. בתחתיתו זורם נחל מים, ומלמעלה נדמה לך שאתה רואה את מי התהום. ²⁰ שני הצוקים כל כך קרובים אחד לשני שנדמה לך שתוכל לאחזם ביד, ²¹ ולו גשר נטוי פה כי אז כהרף עין אתה בצד השני. קנאה תקפתנו בבעלי הכנף, שלפני עינינו פרחו הלוך ושוב בלעגם בנו, מחוסרי הכנפים, שצריכים לרדת לשאול תחתִיה בזגזגים כל כך מסוכנים כדי להגיע לעבר השני. קפצנו מעל הפרדות ועזבנו אותם לנפשם, ואנו התגלשנו אחריהם בהתאמצנו לבלי הביט תהומה, שלא יאחזך חס ושלום סיבוב ראש ואבדת לנצח. אם הפרד טעון איזה ארגז רחב, הנתקל בזיזים היוצאים מן הסלע, הפרד מאבד שווי המשקל ונופל למדחפות שמשם לא ישוב לעולם. אני במשך הזמן עברתי את הארץ לארכה ולרחבה כמה פעמים ומקום תופת כהמעבר הזה עוד לא פגשתי.

ודרך מעבר מסוכן זה מעבירים את כל הזקנים והזקנות הנוסעים לצפת לבלות שם את שארית חייהם:²² קושרים אותם אל גב הבהמה כמו מטען שאין בו חיים. בעמדנו כבר על ההר שמנגד ובהסתכלנו לאחור אז נשבענו שעוד פעם לא נעבור דרך פה ויהי מה.

שיירתנו העפילה על הר הגיר, ומשם נשקפה לנו לפתע עיר המקובלים צפת הקדושה. הפרדים התחילו לצהול בקול של שמחה ותרועת נצחון על שעברו בשלום את הדרך הרחוקה והמסוכנת ובאו שוב [לגבול] מולדתם הור ההר²³ שמשם צפֹה הצפת.²⁴

עברנו את העיר צפת העתיקה והקדושה, המלאה רזין של מקובלים. זה הפעם הראשונה בחיים שנפגשנו עם עיר מזרחית צפופה כזו. יפו וחיפא פרזות תשבנה, וירושלים עוד לא הספקנו לראות, לכן הרושם היה חזק ומלא רז. צפת הקדושה! עטרת ארצנו. היופי שבך לא יסולא בכסף. קסם וסודיות התלכדו בך. בריות גופא נהורא מעליא וחיי אריכא²⁵ קשרת בתוכך. רק דבר אחד חסר לך: מזיני חיתא²⁶ – וצפיפות כזו בלתי הִגיֵנית שאין לאיש אירופא לתאר לעצמו. ולמרות כל זאת האוכלוסין בריאים, יפים, שמחים ועליזים!

בצאתנו מן העיר התרוממנו על הר כנען, המתחרה בגבהו עם צפת. משם נשקף לנו מחזה נהדר שלא יִמח זכרו לנצח. בעמדך על ה"כנען" נדמה כי בקפיצה אחת לצד ימין תטָבל בים כנרת, כראי מלוטש משתקפים בו צלמי ההרים. הלאה רואים את טבריה העיר, רובצת כעדר כבשים על יד האגם. ממולך, אם תישיר, הגולן בבשן²⁷ מעולף ערפל דק ושקוף למחצה. אם תעיף עין לצד שכנגד הכנרת, תראה את ים סומכוס ועמק החולה הכורעים ברך ומרחצים את רגלי החרמון השָׂב המתעטף, בירח מנחם־אב, בצעיף שחור על גבי שלגי הלבן.

במקום הזה, בהטותך היטב אוזן קשבת תשמע קול המית מי הירדן, המשתפכים שפוך ונפול מעל גבי אשדים מרובים, עדי הגיעו להחבק בזרועות הכנרת ומָשַׁק מימיו יחדלון במצְאו מרגוע, בהתחברו עם מעינה של מרים שלִוה את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עדי בואם לארץ נושבת, ונטמע בכנרת.²⁸

בהורידנו לבסוף עין לרגלי הכנען, ראינו ששם למטה מבצבץ איזה ישוב פעוט, דובק לקיר ההר, ועל ידו, כתאומי צביה, רובץ הכפר הערבי ג’עוני. הלכזה יקרא “ראש פִנה”? הזו הפִנה השקטה אליה השתוקקנו, למצוא בה מזור לעצבינו המורגזים ולדמנו המורעל?²⁹

שעה קלה ירדנו ברכס הר כנען והגענו למחוז חפצינו, ראש פנה, ראש מאוַינו. פה טרם כל בדקנו את עצמותינו אם נשארו שלמים, ואחרי כן את חפצינו שגם הם סבלו די בטלטול הדרך הקשה והמשונה הזאת. נכנסנו לבית שהכינו בשבילנו, האחרון מקבוצה קטנה של בתים חדשים שנבנו מחות ל"גיטו", לרגלי הר כנען. בית של ארבעה חדרים – לכל אחד ואחד חדר מיוחד לבדו וחפשי לעשות בחדרו מה שלבו חפץ! איזה הבדל מהמחסן בזכרון! מצאנו מטות עץ מוכנות והשתטחנו עליהן לישר את עצמותינו ולנוח קצת מעמל הדרך, והתקוה שעשעה אותנו כי החילוף אינו רע, והכל ישתנה לטובה!