שיחת חוץ (לונדון) [תאריך לא ידוע]
דמות חדשה של גיבור ספרותי מופיעה באחרונה לעתים תכופות על בימות התיאטרון, על מסכי הקולנוע והטלוויזיה ועל דפי הספרות הנוצרת כיום באירופה – דמותו של צעיר מוסלמי, השוהה זמנית באירופה כפועל זר, כסטודנט או כחבר בארגון מחבלים.
תוך פחות מחודש ימים נזדמן לנו לראות כאן לא פחות מארבעה סרטים, מחזה וספר שגיבוריהם – צעירים ערביים, החיים כיום בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובאנגליה.
שניים מן הסרטים הללו מעניינים במיוחד: שניהם נוצרו בשנה שעברה, ושניהם מספרים על צעיר מוסלמי, העובד בגרמניה כפועל זר. אבל כאן נפסק הדמיון ביניהם. הסרט האחד הופק בידי במאי גרמני צעיר ובעל־שם הנחשב כיום כ"גאון התורן" של הקולנוע האירופי. הסרט השני הופק בידי במאי איראני צעיר, אלמוני כמעט. וראה זה פלא: בשעה שסרטו של הבמאי האירופי הוא מלודראמה פרימיטיבית, המזכירה את הגרועים בסרטי המזרח הקרוב, הרי סרטו של הבמאי האיראני הרבה יותר מוצלח, אנין, “אירופי” ו"מערבי" ממנו, ואווירתו מזכירה לא פעם אווירה צ’כובית אמיתית.
הסרט הגרמני, “צער אוכל את הנשמה”, נוצר אשתקד בידי ריינר ורנר פאסבינדר, הנחשב כיום כ"ילד השעשועים" של האינטליגנציה האירופית. על מעמדו של פאסבינדר בעולם הקולנע ועל היוקרה שממנה הוא נהנה כיום תעיד העובדה שמארגני פסטיוואל־הסרטים הלונדוני כללו בפסטיוואל שלהם לא פחות משלושה מסרטיו האחרונים – כבוד שלא זכה לו שום יוצר־סרטים אחר באותו פסטיוואל. סרטיו של פאסבינדר מתוארים בדרך כלל כ"מלודראמות על נושאים אקטואליים ‘בוערים’ ", ובאחד מן הסרטים שהוקרנו בפסטיוואל – “שועל”, העוסק בחיי חבורת הומוסקסואלים – גילם פאסבינדר עצמו את התפקיד הראשי.
הסרט “צער אוכל את הנשמה” לא נכלל בפסטיבל, אבל הוקרן לפני שבועות אחדים על מסך הטלוויזיה של הבי.בי.סי. בכל רחבי אנגליה. רבים מאוהדיו של הבמאי הגרמני ציפו להקרנה זו בהתרגשות רבה. הסרט כולל גם סצינת־מין נועזת, שכמותה ניתן, אמנם, לראות על מסכי־הקולנע, אבל לא על מסכי הטלוויזיה. למרבה הפלא הוקרנה גם סצינה זו במלואה. ובכלל, מרבה לאחרונה הטלוויזיה הבריטית להראות עירום על מסכיה כמעט מדי ערב, לצורך ושלא לצורך. אך בה בשעה מסרבות רשויות הטלוויזיה להקרין סרטים המטיפים לתיכנון משפחה או לשימוש באמצעי־מניעה, וזאת בטענה ש"הטלוויזיה היא מדיום משפחתי, ואסור לה לפגוע ברגשות הצופים".
“פחד אוכל את הנשמה” הוא סיפור־אהבה מוזר למדי: אהבה שבין פועלת־נקיון גרמניה, אלמנה שמנה ומכוערת בת ששים, לבין פועל ערבי צפון אפריקאי צעיר, חסון, שחרחר ונאה כבן שלושים. אמנם, אחרי הרומאן הקולנועי בין סבתא מוד הישישה לבין הנער התמהוני הארולד, שהוקרן אשתקד גם בארץ, אין הפרש הגילים שבין שני גיבורי הסרט של פאסבינדר יכול עוד לזעזע. ובכל זאת: כל מי שראה כיצד נראים זה ליד זה השחקנית בריגיטה מירה (שחקנית ותיקה ומצויינת, המופיעה לרוב בתפקיד של סבתא שמנה וטובת־לב) והשחקן אל־הדי בן סאלם, המגלם את תפקידו של עלי, יתקשה להאמין שבין השניים ניצתה אהבה ממבט ראשון. עלי המזוקן חסון, גברי ומזכיר בהופעתו את דמותו של צעיר צפון־אפריקאי אחר – אותלו – כפי שהיא מגולמת על הבמה. אבל אצל פאסבינדר זונח אותלו את דסדמונה ומתאהב דווקא באמיליה, המשרתת הקשישה (ואמנם שמה של פועלת־הנקיון בת־הששים שבסרט הוא אמי).
עלי, גיבור הסרט, בא לגרמניה – כרבים מבני ארצו – כדי להשתכר שם כפועל זר. הוא מבלה את זמנו הפנוי בבית־קפה קטן, שם מתכנסים הפועלים הערביים, משחקים שש־בש ומאזינים בצוותא לשירים מזרחיים מסולסלים. בעלת־הקפה, צעירה גרמניה בלונדינית שופעת־איברים רוחשת חולשה מיוחדת ללקוח הנאה.
ערב אחד, בשובה הביתה מן העבודה, נכנסת אמי – האלמנה הבודדה והאמהית – לבית־הקפה הקטן, המשמש כמקום מפגש לפועלים הערביים. לראשונה בחייה היא שומעת שיר מזרחי מתמשך, ומיד היא מוקסמת מן האווירה האכזוטית של שולחנות הפורמייקה והשש־בש. עלי מבחין בה, עוזב את שולחן חבריו ומזמין את האורחת (שגילה כפול מגילו) לריקוד וואלס. בסופו של הריקוד הוא מלווה אותה לביתה, וכשהם מגיעים לשם היא מזמינה אותו בהיסוס לעלות לדירתה, כדי לשתות שם כוס קפה. עלי מספר לה בגרמנית רצוצה כמה קשים תנאי חייהם של הפועלים הזרים בגרמניה, וכיצד הוא נאלץ לחלק את חדרו עם עוד חמישה חברים. בעיקר קשים, לדבריו, תנאי־חייהם של הפועלים הערבים.
“את יודעת, מאז הענין ההוא במינכן קשה להיות ערבי בגרמניה”.
“העניין ההוא במינכן” אינו רומז, כמובן, למרתפי־הבירה של מינכן בשנות העשרים והשלושים, אלא לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן לפני קצת למעלה משלוש שנים.
סבתא אמי מתרגשת לשמע הדברים. היא נתאלמנה לפני שנים רבות, ועיניה הטובות מביטות באהבה וברחמים בגבר הנאה ושחום־העור, שחייו קשים כל כך מאז “אותו עניין במינכן”. עלי מבחין בסימפטיה המתלווית אל כוס הקפה, ולפתע הוא מניח את ידו השחומה והגברית על ידה השמנמונת של בת־שיחו. תחילה היא מתקשית להאמין בכך; אבל עלי חוזר ומלטף אותה, ועד־מהרה ברור שהוא אינו חוזר הלילה אל החדר הצר והצפוף, בו גרים חמשת חבריו, אלא נשאר בדירה החמה והנקיה ובמיטתה החמה והנקיה של אמי שלו.
עלי להודות שבנקודה זו התחלתי לחוש אי־נוחות רבה, מחשש שהבמאי יתעקש להראות לנו צמד־חמד זה במיטה. אבל למזלנו נחסכה מאתנו סצינת־מתח מסעירה זו, ורק ארוחת־הבקר המשותפת של השניים בבקר המחרת אישרה מעל לכל ספק את העובדה שהם בילו את הלילה כזוג נאהבים.
כשמחליט הזוג הצעיר להנשא נדמה לרגע שעלי מוכן לקבל עליו את הדין כדי לזכות בדרך זו באזרחות ובדרכון גרמניים. אבל עד מהרה מסתבר שפאסבינדר ועלי אינם עוסקים בחישובים מעשיים כאלה. עלי אוהב באמת ובתמים את האשה השמנה ומשולשת־הסנטר הזאת, הקשישה ודאי מאמו, גם אם אינו יכול להחליף עמה יותר מכמה משפטים בגרמנית רצוצה (שאחד מהם, פתגם מזרחי אותו הוא מתרגם לגרמנית, משמש ככותרת הסרט).
השניים נישאים, למזל־טוב, אבל חייהם אינם קלים. השכנות, הידידות וחברותיה של אמי לעבודה מחרימות אותה על שהעזה להכניס לביתה נתין זר ושחום־עור, “חיה שחורה”. בעל המכולת מסרב למכור לעלי מצרכי מזון. אנשים ברחוב מעליבים אותו: “הסתלק מכאן, זר מלוכלך!”. שנאת־הזרים של בני “גרמניה האחרת” מוצאת לה קרבן חדש. גם חבריו של עלי מלגלגים עליו, והבלונדינית הצעירה והעגלגלת שבבית־הקפה אינה מבינה מה מצא אותלו הצעיר בסבתא בת הששים. אבל חרף כל הקשיים החיצוניים חיים השניים כזוג יונים.
עד שמגיע “משבר הקוסקוס”.
לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, מודיע עלי שהוא מוכרח לצאת מן הבית לבדו באחד הערבים כדי לחפש את הדבר היחיד שבו חשקה נפשו, ושאותו אין אמי הטובה יכולה להעניק לו – מנה חמה של קוסקוס.
אמי המומה. עד כה בישלה לעלי את כל מעדני המטבח הגרמני, אבל מה שנכון – נכון: קוסקוס אמיתי אין היא יודעת להכין. עלי קם ועוזב את הבית בזעם, וממהר ישר אל בית־הקפה המוכר לו. שם ממתינה לו הבלונדית שופעת־החזה וכשהיא שומעת מה רצונו היא מזמינה אותו בקריצה לעלות עמה לחדרה, הנמצא מעל לקפה. שם תטעים אותו קוסקוס כזה שכמוהו לא טעם מעולם.
עלי עולה לחדרה של אשפית־הקוסקוס, וכאן באה אותה תמונת מישגל נועזת, שאותה הזכרנו קודם לכן. אבל נראה שהוא הפריז במקצת באכילת הקוסקוס, ועם שובו בשעת לילה מאוחרת הביתה הוא קורס לסף דלתה של אמי ונופל על הארץ חסר הכרה.
גם אחר שכוחותיו חוזרים אליו אין עלי נרגע מכיסופיו לקוסקוס. שוב הוא עוזב את אשתו המודאגת, ושוב הוא חוזר אליה – ומתמוטט. הפעם הוא מגיע לבית־חולים, ושם מסביר הרופא הגרמני לאמי שבעלה סובל מכיב־קיבה. “רבים מן הפועלים הזרים הנמצאים בגרמניה מקבלים אולקוס, כיון שאינם רגילים לאוכל שלנו”, מסביר הרופא.
הסרט הארוך והאטי מסתיים בתמונה מרגשת: עלי שוכב במיטתו בבית החולים, ולידו יושבת אשתו הסבלנית והסלחנית, המבטיחה ללמוד כיצד להכין לו מעתה והלאה קוסקוס אמיתי, כדי שלא יסבול יותר ממחלת ה"אולקוסקוס" (הלא הוא אולקוס הנגרם כתוצאה מאי־אכילת קוסקוס).
קשה לתאר עד כמה מגוחכים נראים הדברים המוצגים בידי פאסבינדר בקצב אטי להחריד וברצינות נוראית. אבל מסתבר שאניני־הטעם שבקרב האינטליגנציה האירופית הצעירה מעריצים ברובם את פאסבינדר וצופים גם בסרט זה כשעיניהם לחות מהתרגשות. וכיון שהם יודעים שפאסבינדר משלב בסרטיו גם ביקורת חברתית נזדעזעו, ודאי, מן העוול הנגרם לעלי ולחבריו מאז “אותו ענין במינכן”.
שבועיים בלבד אחרי שראינו את סיפור־האהבה שבין עלי לבין אמי צפינו כאן, במסגרת פסטיוואל הסרטים הלונדוני, בסרט צנוע שנוצר השנה בידי במאי איראני בן 31, שוהרב שאדיד סאלס, ושמו “הרחק מן הבית”.
גם גיבור “הרחק מן הבית” הוא גבר מוסלמי בן שלושים, העובד בגרמניה כפועל זר ומדבר גרמנית רצוצה. אבל בניגוד לעלי הצפון־אפריקאי אין חוסין התורכי גבר נאה ומצליח, אלא רווק שמנמן, ביישן, שלא ידע עדיין אשה ושאינו מצליח לפתח שיחה עם הנשים הגרמניות המעטות, הנקרות על דרכו. חוסין נמצא בגרמניה כבר ארבע שנים, עובד כפועל בבית־מלאכה וחוסך כסף כדי לשוב לכפרו קטן בתורכיה, לקנות לו בית קטן ולמצוא אשה. עבודתו מונוטונית ביותר – יום־יום הוא עומד ליד אותה מכונה, וגוזר אותם “שטאנצים” ממתכת. בשעת הפסקת־האוכל הוא יושב ליד שולחן נפרד, שעה שהפועלים הגרמנים מחליפים ביניהם הלצות מפולפלות. היחס אליו בבית־המלאכה טוב וגם השכר נאה – כאלף מארק בחודש. עם הישמע הצפירה לסיום העבודה מסיר חוסין את הסרבל שלו, מתלבש “פראנג’י”, נוטל את תיקו ואת שכרו ויוצא ברכבת־התחתית לחדרו, בדירה ישנה, שבה גרות גם שתי משפחות עניות של מהגרים מתורכיה. חוסין מחלק את חדרו עם נער ושמו קאסים, השולח את רוב משכורתו למשפחתו בכפר הקטן שבתורכיה. עמם גר בדירה צעיר תורכי נוסף שבא ללמוד רפואה בגרמניה, והוא מבלה את רוב זמנו ברדיפה אחרי נערות גרמניות, ומשלהב את דמיונם של הגברים שבדירה – רווקים ונשואים כאחד – בסיפורי־הצלחותיו, שכולם פרי־דמיונו.
חוסין (לתפקיד הצעיר התורכי בחר הבמאי האיראני בשחקן בן־ארצו, פארביז סאיאד) הוא גבר סימפאטי, חם, אנושי, נוגע ללב. בדידותו ותחושת הזרות שהוא נתקן בה מזכירות רבים מגיבורי סיפוריהם העבריים של סופרים כברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן, ברקוביץ, גנסין, נומברג ואחרים – צעירים יהודים מזרח־אירופאיים, ששהו בגרמניה על סף המאה.
הבמאי מרבה להזכיר את צ’כוב. “שאבתי הרבה השראה מצ’כוב”, הוא אומר. “אילו חי כיום, היה יכול לצלם בקלות את סיפוריו שלו, הכתובים לעתים כתסריט קולנועי. הריתמוס של הסיפור שלי מושפע מאד מצ’כוב”.
סאלס צילם את סרטו הצבעוני תוך אחד־עשר יום בלבד, ובתקציב צנוע ביותר. יחס הקטעים המצולמים לקטעים שנכללו בסרט הוא אחד־לשניים. פארביז סאיאד, המגלם את תפקידו של חוסין, הוא השחקן המקצועי היחיד בסרט. כל שאר התפקידים מגולמים בידי מהגרים תורכים עניים, שאותם פגש הבמאי בגרמניה, והסרט צולם בחלקו הגדול בדירתה של משפחת מהגרים כזו.
מדוע בחר הבמאי האיראני לצלם דווקא סרט כזה על מהגרים תורכים בגרמניה? “איגוד מפיקי הסרטים באיראן הוא ‘מאפייה’ אמיתית”, מסביר סאלס. “הם דורשים מכל במאי להכניס לסרטו ריקודי־בטן ומלודראמה, להבטיח ששני הגיבורים יינשאו בסוף הסרט, וכדומה. לא רציתי לעשות ‘עוד סרט פרסי’, ולמזלי מצאתי מספר חברים, שהסכימו להפיק את הסרט יחד עמי, בתנאי התנדבות כמעט”.
כמו סרטו של פסבינדר, גם “הרחק מן הבית”, הוא סרט אטי מאד. אבל בניגוד לו, זהו סרט אנושי מאד, אמין, משכנע. כדי להמחיש את המונוטוניות והעליבות בחייו של חוסין חוזר הבמאי ומראה שוב ושוב, יום אחר יום, את חוסין העומד ליד מכונת ה"שטאנץ" בבית המלאכה, את דרכו הביתה ברכבת התחתית, את חדרו העלוב, את נסיונותיו הפאתטיים למצוא לו ידיד או נערה. גם חוסין, כעלי, סובל משנאת־הזרים של הגרמנים. גם עליו מתנפל בקרון הרכבת התחתית גרמני שיכור, הקורא לעברו “זר מלוכלך!” ומציע לו לחזור “למקום שממנו בא”. גם חוסין פוגש לפתע בסבתא ישישה, המזמינה אותו לעלות לחדרה ולשתות כוס קפה – אבל רק כדי לספר לו על בנה הבכור, בן־גילו, הנמצא גם הוא “הרחק מן הבית”, בארה"ב. אבל חרף נקודות־דמיון אלה אין ההשוואה בין שני הסרטים לטובתו של “הגאון התורן” של הקולנוע האירופי בן־ימינו.
במסגרת פסטיוואל הסרטים הלונדוני הוקרן גם אפוס אלז’יראי ראוותני ומשעמם בן ארבע שעות, שזכה (מטעמים פוליטיים ברורים), בפרס הגדול של פסטיוואל קאן השנה. תוניסיה יוצגה בפסטיוואל בעקיפין באמצעות שני סרטים שצולמו על אדמתה בידי במאים אירופאים: “המשיח”, סיפור חיי ישו, שצולם ברובו בתוניסיה בידי הבמאי האיטלקי רוסליני (ועליו דיווחנו כבר בנפרד) ו"בנו של עאמר מת" – סרט בכורה של במאי בלגי צעיר, המספר על צעיר בלגי, המנסה להתחקות אחר עברו של ידידו הקרוב – צעיר תוניסאי שמצא את מותו בבריסל בנסיבות מסתוריות.
צעיר ערבי צפון־אפריקאי אחר הופיע בסרט נוסף שהוקרן בפסטיוואל – סרטו החדש של הבמאי הצרפתי קלוד שברול, “הדרך לאושר”. עלילת־הסרט מבוססת על סיפור גירושיו של התסריטן הקבוע של שברול, פול גגוף, שכתב גם את התסריט לסרט זה ואף השתתף בו – יחד עם אשתו־לשעבר ובתם הקטנה – בתפקיד הראשי. פול ואשתו מופיעים בתחילת הסרט כזוג אמיד ומאושר, הנשוי, זה שמונה שנים. ברגע של חולשה מגלה פול לאשתו שהוא בוגד בה לפעמים, ומציע גם לה לעשות זאת, לשם גיוון וחיזוק חיי הנישואין שלהם. היא אינו מחכה הרבה, וכבר באותו לילה מוצאת לה מאהב מקסים: צעיר ערבי נאה ואלגנטי בשם חביב. עד־מהרה מסתבר שקיסמו המזרחי של חביב והאושר שהוא גורם לאשה הצרפתיה במיטתו (המוקפת מרבדים מזרחיים) אינם מחזקים את חיי הנישואין של האשה, העוזבת את בעלה ועוברת לגור עם חביב. וכשהבעל הנעלב מוצא לו יפהפיה בלונדינית אנגליה ונושא אותה לאשה מסתבר לו, לתדהמתו, שגם היא בילתה לא מעט במיטתו של חביב, שהיה בעלה הראשון.
חביב מופיע בסרטו של שאברול כגבר האקזוטי, הנאה, הרגיש, היודע לכבוש לבבה של אשה אירופית ולהטעימה מסודות"הגן הבשום". ואם חושינו אינם מטעים אותנו נוצף, ודאי, בקרוב בדמות זו של המאהב המזרח־תיכוני, כמוה לא ראה המסך מאז ימי “בן השייך” של רודולף וואלנטינו.
אין זה מקרה, כמובן, שצעירים ערביים מופיעים באחרונה ביצירות אירופאיות רבות. צרפת מוצפת פועלים זרים מצפון־אפריקה, החיים בדחקות רבה, ובפאריס מוצגים כיום שלושה מחזות העוסקים בהווי חייהם. שניים מן המחזות הללו מוצגים גם בדיאלקט הצפון־אפריקאי. בהצגה “תור הזהב”, שזכתה להצלחה רבה בפאריס בשנתיים האחרונות, ניתן לפגוש בין הדמויות – המוצגות ברוח ה"קומדיה דל ארטה" – גם את עבדאללה וחסן. ואין צורך להזכיר שוב את הסקנדל שהתעורר באחרונה בצרפת בקשר ל"פרס גונקור", שהוענק לספר בו מופיעים אשה יהודיה קשישה ונער פלשתיני.
צעיר פלשתיני נוסף מופיע בספרו של אנדריו אוסמונד, “סאלאדין”, שיצא לא־מכבר באנגלית והמוצג עתה בכל חלונות הראווה של חנויות הספרים, ההומות מרוב קונים לקראת חג המולד. “סאלאדין” (גלגולו האנגלי של השם צלאח א־דין) הוא סיפור הרפתקאות שנכתב מתוך פזילה ברורה לרשימת רבי־המכב ולהוליבוד. גיבורו רב־המעללים של הספר הוא צעיר פלשתיני ושמו אניס, ושכינויו “סאלאדין”. הוא נמצא באירופה כחבר ארגון מחבלים פלשתיני, וכבר בפתיחת הספר הוא מוצג כשהוא מחפש רעיון לפעולת־ראווה סנסציונית, שתמשוך את אור הזרקורים אל ארגונו. הוא מוצא רעיון כזה ומוציא אותו אל הפועל בחמישה בספטמבר, 1972.הרי זה “אותו ענין במינכן”, - רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדה – שבו מתחיל “סאלאדין” את הקאריירה המזהירה שלו. ולא במקרה אימץ לעצמו את שמו של צלאח א־דין. גם הוא חולם לגרש את “הצלבנים החדשים” מן המזרח התיכון.
“סאלאדין” ומעשי ארגונו מוצגים בספר באור אוהד ביותר. מבקר הספרים של הבי.בי.סי, שסקר את הספר למול מצלמות הטלוויזיה, העיר: “נהניתי מאוד מן הספר, ולמדתי ממנו הרבה דברים שלא ידעתי קודם לכן על המשבר במזרח־התיכון”.
הוא לא שכח, כמובן, להמליץ על הספר כאחת המתנות המתאימות ביותר לבני־המשפחה לקראת חג־המולד, הבא עלינו לטובה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות