על מקורות ומקבילות לפזמון “תאמר אהיה רב” לח. נ. ביאליק

בשנת 1910 נתפרסם בשבועון “העולם” שנערך בידי א. דרויאנוב, שיר בשם “זמר לבעל־עגלה”, בחתימתו של ח. נ. ביאליק (שנה ד', גל' 32). כיום מוכר השיר בשם אחר – “תאמר אהיה רב” – והוא נכלל במדור “מזמורים ופזמונות (מעין שירי־עם)” בכרך כל שיריו של ביאליק (תשכ"ב, עמ' רצח־ש).

השיר מוכר מאוד, ומשום כך נצטט רק את תחילתו:

תֹּאמַר, אֶהיֶה רַב –

לֹא לָמַדְתִּי תוֹרָה;

שֶׁמָא תֹאמַר: סוֹחֵר –

מָעוֹת אֵין לִסְחוֹרָה.

ארבע השורות הראשונות מהוות את הבית הראשון, שלאחריו בא הפזמון החוזר, הפותח במילים:

אִי מַזָלִי, מַזָל רַע!

אֵין לִי הָא וְאֵין לִי הָא,

אָנָה אֵפוֹא אֲנִי בָא?

מָה אֲנִי וְחַיַי מָה?

כאן בא ברפריין עוד “זנב” בן 8 שורות, המובן בעיקר לאור כותרתו הראשונה של השיר (“זמר לבעל־עגלה”): “פרוטה אין בכיס פה, / ואין באיבוס מספוא. / סוסי פיגר ואין לי עוזר, / והגלגל אינו חוזר; / גרוני יבש – ויי”ש אין טיפה, / ובבית אשה “קליפה”; / על האבן, תחת הר, / אשב ואבכה מר."

בעקבות הבית הראשון באים עוד שמונה בתים קצרים, בני ארבע שורות כל אחד, ובהם מזכיר בעל השיר מקצועות שונים, שבהם אין הוא מעז לעסוק (חייט, קובר־מתים, מוזג, סבל, אכסנאי, גרדי, בדחן, לסטים, שוחט ובודק, מלמד, סנדלר, שואב־מים וכד'). מדוע אין הוא מנסה כוחו במקצועות הללו? בגלל חוסר־אמצעים, פחד, בורות, חולשה, פגם בכלי העבודה, איסור הלכתי, אוסיבות אחרות, שונות ומגוונות: “תאמר: קח נדוניה - / שלמה וחיה אשתי… / / תאמר: היה מינקת – אין לי, אויה, דדים.”

מוטיב דומה מופיע גם בפזמון ידוע אחר של ביאליק, שגם הוא כתוב בסגנון עממי: הכוונה לשיר “מי יודע עיר לישטינא”, שזכה גם להרבה פארודיות וחיקויים. בפזמון זה מתאר ביאליק בהומור סרקאסטי – בצד כמה בעלי־מלאכה שהם בעלי־מום (“רצען גידם עם מרצע, / וחייט מטליא שתום־העין”) – גם כמה מבעלי־הבתים של לישטינא, שהיו עוסקים במסחר או בפונדקאות, אילו… שתי הדוגמאות, שהוא מביא, מופיעות בסוף הבית השני והשלישי שבפזמון, והקהל חוזר דווקא עליהן, כרפריין הבא אחרי הבתים:

וְאֶחָד סָחַר בְּשַׂעֲרוֹת חֲזִיר –

אִלוּ הָיוּ שָׁם חֲזִירִים.

… וְאֶחָד, אִלוּ מָצָא אוֹרְחִים –

נַעֲשָׂה בּוֹ בַּיוֹם פֻּנְדָקִי.

(שם, רעא–רעב)

“שירי־עם” או “קופלטים נבובים”?    🔗

נראה, שביאליק עצמו לא התייחס לשיריו אלה בכובד־ראש. במכתבו לדרויאנוב כתב זמן קצר קודם לכן: “מצאתי לי קצת פנאי ואכתוב שירים אחדים. שירים סתם ושירי־עם” (איגרותיו, כרך ב', עמ' קט). שיר ידוע אחר, המופיע גם הוא באותו מדור בכרך שיריו – “יעקב ועשו” – לא נתפרסם על ידי המשורר עצמו, אלא ראה אור כעבור שנים בעתון הירושלמי ‘על המשמר’, כשבראשו מופיעה הערת המהדיר, א.ז. בן־ישי: “את הפזמון הזה שמעתי מפיו של ביאליק, והריני מוסרו כאן על־פי הזכרון” (יז טבת תרפ"ג).

רוב המבקרים העברים לא ייחסו תחילה משקל רב ל"שירי־העם" הללו². בין המעטים שכתבו עליהם בהתלהבות היה יעקב פיכמן, שפירסם במוסף ‘דבר’ בשנת תרפ"ז רשימה, בה כתב: “איש מאתנו לא הגיע למדרגת השכלול וצלילות־הקול של שירי־העם של ביאליק. השירים העממיים של ביאליק מעידים על כוחו האמנותי ביותר ממיטב יצירותיו המאוחרות” (גל' מ).

דברי־השבח של פיכמן העלו את זעמו של שלונסקי, עורך ‘כתובים’, שהיה גאה בכמה מפזמוניו הוא, ואף פרסמם מדי־פעם בעמוד הראשון של כתב־עת ספרותי זה. ברשימת־התגובה שלו למאמרו של פיכמן, " ‘שירי־עם’ או קופלטים נבובים", עקץ שלונסקי את פיכמן, ובעקיפין גם את ביאליק: “ודאי, אמת ויציב כי ח.נ. ביאליק הצליח לדובב שירי־עם בעברית. אם כי לא נכון משפטו החרוץ של פיכמן, שהם ‘מעידים על כוחו האמנותי ביותר ממיטב יצירותיו האחרות’. מסופקני מאד אם יתענג ביאליק על קומלימנט מפתיע זה” (כרך א, גל' מב, ו תמוז תרפ"ז).

מאוחר יותר זכו כמה משירי “המדור הקל” שבכרך שיריו של ביאליק לדיונים רציניים יותר, ובראשם – מאמרה של לאה גולדברג המנתח בהרחבה את השיר […]³ 56–43). אנו נקדיש הפעם את דיוננו לשיר שבו פתחנו, “תאמר אהיה רב”, וננסה לדון בעיקר במקורותיו השונים וביצירות דומות לו, שנכתבו בספרות העברית החדשה.

לא תרגום, אלא מעשה יצירה    🔗

מנין נטל ביאליק את רוב החומרים ל"שירי־העם" שלו? בספרו ‘תולדות הספרות העברית החדשה’ מציין לחובר: “יש שירים ובתים משירי־העם (של ביאליק) הלקוחים כמו שהם משירי־עם ביודית, אבל הם משובצים תמיד שיבוץ חדש ומאירים ומבהיקים באור חדש, ובצורה שלהם יש תמיד מן המקוריות העברית” (כרך ג', תשכ"ג, עמ' 130–131). במונוגראפיה שלו על ביאליק מצביע לחובר על העובדה, שהפנייה אל הטבע, שהתבלטה בספרות האירופית במחצית הראשונה של המאה, היתה קשורה גם בפנייה אל הפולקלור ואל היצירה העממית, וקרוב לוודאי שביאליק הושפע משתיהן (כרך ב', עמ' 618–624).

גם ז. שניאור הצביע על מקורם האידי של כמה משירי־העם. בספרו ‘ח. נ. ביאליק ובני דורו’ (תשי"ח), בפרק “משירי־עם”, הוא מזכיר את השיר “מי יודע עיר לישטינא” ומוסיף: “אין כל ספק כי דרך השירים העממיים בשפה היהודית המדוברת באו אלינו משירי־העם של ביאליק, והקורא הבקיא באלו ובאלו רואה בעליל מה הוא חומר היולי ביד אמן” (עמ' 83–87). שניאור אף מצביע שם על הקובץ ‘יודישע פאלקס לידער’ שהוציא מ. מארק בפטרבורג בשנת 1900 כעל המקור לכמה מן השירים הללו.

דיון רחב הרבה יותר בשירי־העם של ביאליק מופיע בחוברת המשוכפלת ‘סוגיית יידיש במסכת ביאליק’, שנערכה על פי הרצאותיו של פרופ' דב סדן באוניברסיטה העברית (אין תאריך). וכך נאמר שם, בין השאר:

בעמ' 10 באותה חוברת מופיע ניתוח מפורט של השיר “תאמר אהיה רב”, ובעקבותיו מביא סדן ציטוט מתוך החלק הרביעי של “קוצו של יוד” ליל"ג, המזכיר מעט את שירו של ביאליק:

וּמַה יַעֲשֶׂה תַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵעָה?

לִהְיוֹת גוֹבֵה־הַמַס? לֹא יֵדַע לְשׁוֹן־הַמְדִינָה.

לְשׁוֹחֵט רַךְ־לֵב הוּא, לִמְלַמֵד – חֲלוּשׁ רֵאָה.

לְסוֹחֵר – אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָן – קוֹל־נְגִינָה.

(כרך שירי יל"ג עמ' קלד)

בחוברתו מביא סדן שני שירים מתוך האנתולוגיה של גינצבורג ומארק במקורם ובתרגום בלתי־מחורז לעברית. הראשון בהם הוא השיר “האב איך מיר א בויד” (“יש לי עגלה סכוכה”, שיר 323 באנתולוגיה), הפותח בשורות, המזכירות מאד את הפזמון החוזר ב"זמר לבעל־עגלה". וזה תרגומו:

ואחר פתיחה זו מופיעים הבתים – כל אחד מהם הוא בן ארבע שורות, כבשירו של ביאליק – ובהם נימנים המקצועות השונים (“וויל איך זיין א חזן”):

בצד השיר הזה מביא סדן גם שיר אחר מאותה אסופה, “און די פארד נעהען ניט” (“והסוסים אינם הולכים”) – גם הוא שירו של בעל־עגלה, המזכיר עוד יותר את הנוסח העברי של ביאליק:

מוטיב הישיבה על אבן, המאכלסת את רוב שירי־העם באירופה; ומוטיב השיכור" (עמ' 10).

“הנדזי רוצה נגר להיות”    🔗

אל השירים העממיים היהודיים, שצוטטו ע"י סדן, צירף מרדכי האלטר, איש קבוצת דפנה, מקור נוסף. במאמרו “גלגולי המוטיב של ה’לא יוצלח' בשיר־עם של ביאליק”, שראה אור ברבעון ‘מבפנים’ לפני כשמונה שנים (כרך לג, תשל"א) מציין האלטר כמה מקבילות ביידיש לשיר “תאמר אהיה רב”, ומוסיף:

וכאן מביא האלטר את השיר הגרמני במקורו ובתרגום חופשי לעברית:

הנדזי רוצה נגר להיות. / מכבידה עליו המקצועה. / גורף־ארובות רוצה להיות, / אבל זה לא נאה. / / פזמון: הנדזי, הנדזי, ראשך תוגיע / למה אתה יכול להגיע? /

הנדזי רוצה סנדלר להיות, / אימום הוא חסר. /… הנדזי רוצה חייט להיות - / אבל החוט קרא לו. וכד'…

השיר הגרמני העממי מסתיים במלים הבאות:

הנדזי הקט להאנס נהיה כבר. / אבל שום דבר לא הביא לגמר. / טרם זמנו חלף־עבר לו, / אך אין לו כוח בידו (עמ' 223).

בסוף רשימתו מצביע האלטר על “המשותף וגם על השוני” שבין השיר הגרמני לבין שירו של ביאליק:

מיידיש לעברית – ומעברית ליידיש    🔗

הקשר שבין שירי־העם היהודיים, הומפיעים באסופה של גינצבורג ומארק, לבין “תאמר אהיה רב” אינו מוטל בספק. יתכן מאוד, כי גם השיר הגרמני על “הנדזי הקט” היה מוכר לביאליק. אולם אין לשכוח, כמובן, מקור קדום הרבה יותר, שהשפיע כנראה גם על שירי־העם ביידיש: שיריו של ר' אברהם אבן־עזרא על רוע מזלו, ושירים מאוחרים יותר, שיוחסו לו ונכתבו בסגנונו. לשירים אלה הקדשנו רשימה מיוחדת לפני כחודש (“אנטי־גיבור מן המאה ה־12”, ‘ידיעות אחרונות’, 22.6.79), ובה הבאנו – בצד שירי ראב"ע והשירים שיוחסו לו – גם בית אחד בנוסח הראב"ע שנכתב בתקופת ההשכלה ע"י צ.ה. זומרהויזן.

על הדמיון שבין “תאמר אהיה רב” לבין כמה משירי ראב"ע הצביעו כבר סדן, האלטר, י. לוין (בספרו על הראב"ע, עמ' 378) ואחרים. די להציץ בשירי ראב"ע ובשירו של ביאליק כדי לעמוד מיד על דמיון זה (והשווה, למשל, “גלגל ומזלות במעמדם / נטו במהלכם” אצל ראב"ע עם “והגלגל אינו חוזר”, אצל ביאליק). דמיון רב עוד יותר קיים בין השיר הארוך בנוסף רעב"ע שפורסם לראשונה מתוך […]⁵

ידיעות אחרונות - תרבות ספרות אמנות, כ"א בתמוז [שנה לא ידועה]