א קָשָׁה הִיא גָּלוּת, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל (ספרי דברים, מג).
שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל – מכריעה במשקלה את כל הקללות שבפרקי התוכחה שבספר דברים, פרקים כז–כח.
*
ב אָמְרוּ בֵּי רַב: אַרְבָּעָה מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּרָאָם, וְאֵלּוּ הֵן: גָּלוּת, כַּשְׂדִּים וְיִשְׁמְעֵאלִים וְיֵצֶר הָרַע (סוכה נב ע"ב).
בֵּי רַב – בבית מדרשו של רב.
גָּלוּת – שגלה עם ישראל.
כַּשְׂדִּים – מלכות בבל.
*
ג “וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” (ויקרא כו, לג) – זוֹ מִדָּה קָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי הַמְּדִינָה גוֹלִים כֻּלָּם לְמָקוֹם אֶחָד – רוֹאִים זֶה אֶת זֶה וּמִתְנַחֲמִים, וְכָאן הוּא אוֹמֵר: “וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” – שֶׁאֲפַזֵּר אֶתְכֶם בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאֵין אֶחָד מִכֶּם קָרוֹב אֵצֶל חֲבֵרוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת” (יחזקאל כב, טו); וְאוֹמֵר: “וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ” (ירמיה טו, ז) – כְּאָדָם שֶׁהוּא זוֹרֶה שְׂעוֹרִים בְּמִזְרֶה וְאֵין אַחַת מֵהֶן דְּבֵקָה לַחֲבֶרְתָּהּ (ספרא בחקותי, ו; ילק"ש לירמיה, רצג).
מִדָּה קָשָׁה – צרה, עונש קשה.
מְדִינָה – עיר.
מִזְרֶה – הכלי שבעזרתו מפרידים בגורן בין השעורה ובין הקש והמוץ על ידי העפתם ברוח.
*
ד “גָּלְתָה יְהוּדָה” (איכה א, ג) – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָם גּוֹלִים? אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁגּוֹלִים, אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִים מִפִּתָּם וְשׁוֹתִים מִיֵּינָם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת; אֲבָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אוֹכְלִים מִפִּתָּם וְאֵין שׁוֹתִים מִיֵּינָם, גָּלוּתָם גָּלוּת (איכ"ר לפסוק).
אוֹכְלִים מִפִּתָּם – של בני הארץ שאליה גלו.
אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת – של ממש, גלות שלמה.
*
ה “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם” (בראשית כה, לא) – אָמַר לוֹ: מְכֹר לִי יוֹם אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ. אָמַר רַב אַחָא: כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב יְמֵי הַגָּלוּת יִמְצָא שֶׁיּוֹם אֶחָד יָשַׁב יַעֲקֹב בְּשַׁלְוָה בְּצִּלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בר"ר סג, יג).
“מִכְרָה כַיּוֹם” – ומילים אלו נדרשות כבקשת יעקב לקנות מעשיו, הוא סמלה של רומי, גם יום אחד, זמן קצר עד מאוד, של שלווה.
*
ו “וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן” (בראשית לג, יג) – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא: אִלּוּלֵא רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד” – כְּבָר מֵתוּ כָּל הַצֹּאן בִּימֵי אַדְרְיָנוֹס (בר"ר עח, יג).
“וּדְפָקוּם” – יכו אותם באכזריות (והפסוק נדרש כמדבר באנשיו של עשיו, סמלה של רומי).
כְּבָר מֵתוּ וגו’ – היו כל עם ישראל (הם הצאן) מומתים באכזריות.
אַדְרְיָנוֹס – מדכא מרד בר כוכבא.
*
ז “וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר” (בראשית לב, יז) – אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִהְיוּ צָרוֹת בָּאוֹת עַל בָּנַי, לֹא תָבִיא אוֹתָן זוֹ אַחַר זוֹ, אֶלָּא הַרְוַח לָהֶם מִצָּרוֹתֵיהֶם (בר"ר עה, יג).
צָרוֹת – מידי הָרומאים (והפסוק מספר בראשית מדבר על מפגש יעקב בעשיו, סמלה של רומי).
הַרְוַח לָהֶם – שים רווח, פסק זמן.
*
ח “נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי” (איכה א, יד) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: סְקוּדָה הָיִיתִי מִן הַמַּלְכֻיּוֹת. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁהוּא מְבִיאָן עָלַי אַחַת אַחַת, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא מְבִיאָן עָלַי מְכֻפָּלוֹת: בָּבֶל וְכַשְׂדִּים, מָדַי וּפָרָס, יָוָן וּמַקְדּוֹנִיָּא, אֱדוֹם וְשֵׂעִיר. “יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי” (שם) – הֱבִיאָן עָלֵי מְשׂרָגוֹת: בָּבֶל קָשָׁה וּמָדַי מְתוּנָה, יָוָן קָשָׁה וֶאֱדוֹם מְתוּנָה, כַּשְׂדִּים קָשָׁה וּפָרָס מְתוּנָה, מַקְדּוֹנִיָּא קָשָׁה וְשֵׂעִיר מְתוּנָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה” (דניאל ב, מב) (איכ"ר לפסוק).
סְקוּדָה – חתוכה ופצועה.
שֶׁהוּא מְבִיאָן – הקב"ה.
מְכֻפָּלוֹת – שתיים ביחד.
אֱדוֹם וְשֵׂעִיר – כנראה הכוונה לרומי ולביזנץ.
מְשׂרָגוֹת – לסירוגין: אחת אכזרית ואחת מתונה באופן יחסי.
“מִן קְצָת” וגו’ – ותרגום הדברים: מקצת מן המלכויות יהיו תקיפות ומקצת יהיו שבורות (וחלשות).
*
ט “וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ” (בראשית טו, יז) – שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הֶרְאָה לוֹ – גֵּיהִנּוֹם וּמַלְכֻיּוֹת וּמַתַּן תּוֹרָה וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ עֲסוּקִים בִּשְׁתַּיִם הֵם נִצָּלִים מִשְּׁתַּיִם, פֵּרְשׁוּ מִשְּׁתַּיִם – הֵם נִדּוֹנִים בִּשְׁתַּיִם. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיֵּרְדוּ בָּנֶיךָ, בְּגֵיהִנּוֹם אוֹ בְּמַלְכֻיּוֹת? רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בָּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם” (דברים לב, ל) – זֶה אַבְרָהָם, “וַה' הִסְגִּירָם” (שם) – מְלַמֵּד שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִדְבָרָיו. רַ' יוּדָן וְרַ' אִידִי וְרַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמְרוּ: אַבְרָהָם בָּרַר לוֹ גֵּיהִנּוֹם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם” (תהלים סו, יב). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר: כָּךְ הָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ כָּל הַיּוֹם, אָמַר: בַּמֶּה אֶבְרֹר? זוֹ קָשָׁה וְזוֹ קָשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, עַד מָתַי אַתָּה יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ בִּלְבָבֶךָ? חֲתֹךְ אֶת הַדָּבָר וּבְרֹר לְךָ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת – “בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם” (בראשית טו, יח) (בר"ר מד, כא; פס"ר טו, ב; תנחומא פקודי, ח).
הֶרְאָה לוֹ – הקב"ה לאברהם (בברית בין הבתרים).
גֵיהִנּוֹם וגו’ – שבכל ארבעה דברים אלו יש אש, תנור, עשן או לפיד.
מַלְכֻיּוֹת – שעבוד עם ישראל בימיהן של מלכויות שונות (וראו בקטע הבא).
עֲסוּקִים בִּשְׁתַּיִם – תורה ומקדש.
נִצָּלִים מִשְׁתַּיִם – גיהינום ושעבוד (ל)מלכויות.
פֵּרְשׁוּ – יזנחו, יעזבו.
יֵרְדוּ – יסבלו (כשיחטאו).
בָּרַר – בחר.
“צוּרָם” – על יסוד המדרש הרואה בתיבת “צור” (ישעיה נא, א) כינוי (ל)אברהם.
“הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר שבמקום אש הגיהינום רודות בעם המלכויות, הן ה"אנוש".
תָּמֵהַּ – מתלבט בלבו.
קָשָׁה – אכזרית.
“כָּרַת ה'” – והמילים נדרשות כציווי הקב"ה לאברהם לחתוך, לקטוע את התלבטויותיו.
*
י “וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו” (בראשית טו, יב) – “אֵימָה” – זוֹ בָּבֶל, “חֲשֵׁכָה” – זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְתַעֲנִית, “גְּדֹלָה” – זוֹ יָוָן, “נֹפֶלֶת עָלָיו” – זוֹ אֱדוֹם. “הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב” (דברים ח, טו) – “נָחָשׁ” – זוֹ בָּבֶל, “שָׂרָף” – זוֹ מָדַי, “וְעַקְרָב” – זוֹ יָוָן (בר"ר מד, יז).
“עָלָיו” – על אברהם, בברית בין הבתרים (וראו בקטע הקודם).
בָּבֶל – שנאמר עליה “איום ונורא הוא” (חבקוק א, ז).
מָדַי – היא פרס, ורומז לגזירות המן ולתגובת ישראל עליהן (אסתר ד, ג).
יָוָן – שהיתה אימפריה רחבה ומפוארת.
אֱדוֹם – שנאמר עליה “מקול נפלם רעשה הארץ” (ירמיה מט, כא), והכוונה לרומי.
*
יא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר” (ירמיה ה, ו) – זוֹ בָּבֶל, “זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם” (שם) – זוֹ מָדַי, “נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם” (שם) – זוֹ יָוָן, “כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף” (שם) – זוֹ אֱדוֹם (ויק"ר יג, ה).
יִטָּרֵף – בידי אדום (=רומי).
*
יב “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת” (זכריה ו, א) – הֵן אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת שֶׁבְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. “בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשׁוֹנָה סוּסִים אֲדֻמִּים” (שם שם, ב) – זוֹ מַלְכוּת בָּבֶל, שֶׁשָּׁפְכָה כַּמָּה דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; “וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים” (שם) – זוֹ מַלְכוּת פָּרַס וּמָדַּי, שֶׁהֻשְׁחֲרוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרַת הָמָן; “וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים” (זכריה ו, ג) – זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהִלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִין; “וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים” (שם) – זוֹ מַלְכוּת הָרְבִיעִית, שֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרוֹת כַּמָּה גְּוָנִים מְשֻׁנִּים זוֹ מִזּוֹ (ילק"ש לזכריה, תקעד).
אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ראו בקטעים הקודמים.
הֻשְׁחֲרוּ – מצער.
הִלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם וגו’ – העליבו את ישראל (בקללם את העם ואת אלוהיו).
מַלְכוּת הָרְבִיעִית – רומי.
גְּוָנִים – סוגים, צורות.
*
יג “לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז” (איוב ג, כו) – “לֹא שָׁלַוְתִּי” מִבָּבֶל, “וְלֹא שָׁקַטְתִּי” מִמָּדַי, “וְלֹא נָחְתִּי” מִיָּוָן, “וַיָּבֹא רֹגֶז” בֶּאֱדוֹם (שמו"ר כו, א).
אֱדוֹם – היא רומי.
*
יד “אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ” (משלי ל, כד) – הֵם אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. “הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז” (שם שם, כה) – זֶה בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִים זֶה הָעָם לֹא הָיָה” (ישעיה כג, יג); “שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם” (משלי ל, כו) – זֶה מָדַי, “וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם” (שם) – זֶה כּוֹרֶשׁ, שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ; “מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה” (משלי ל, כז) – זֶה יָוָן, זֶה אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, שֶׁנִּטַּלְטֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּאַרְבֶּה שֶׁטָּס וּפוֹרֵחַ בָּאֲוִיר; “שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ” (שם שם, כח) – זֶה אֱדוֹם, שֶׁאֵין בְּכָל הַשְּׁרָצִים שְׂנוּאָה כִּשְׂמָמִית, וְכֵן נֶאֱמַר: “וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי” (מלאכי א, ג); “וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ” (משלי ל, כח) – שֶׁהֶחֱרִיבָה מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים (מדמ"ש לפסוקים; ילק"ש למשלי, תתקסד).
אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ראו בקטעים הקודמים.
כַּשְׂדִּים – בבלים.
“בֵּיתָם” – ודורש מילה זו על ביתו של עם ישראל, המקדש.
נִטַּלְטֵל – במסע כיבושיו.
אֱדוֹם – היא עשיו, היא רומי.
*
טו “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” (שיר השירים ו, י) – אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁל שֶׁבַח יֵשׁ כָּאן לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁבְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל יִשְׂרָאֵל לֹא כָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּמַלְכוּת בָּבֶל מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר” – נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה מִשְׁתַּחֲוָה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר” (ישעיה יד, יב), וְדָנִיּאֵל הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל לַמָּקוֹם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא” (דניאל ו, יא), וְלָמָּה הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל? כְּדֵי שֶׁיְּרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: “שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן” (משלי יא, כז), וְנִמְצָא לָהֶם הָאֱלֹהִים בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי” (שם ח, יז). וְכֵן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָשְׁלַךְ דָּנִיּאֵל לְגֹב אֲרָיוֹת לֹא נִזַּק, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הָשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְלֹא נִזָּקוּ אֶלָּא הֵאִירוּ לָעוֹלָם כַּשַּׁחַר שֶׁהוּא מֵאִיר לָעוֹלָם, וְעָשׂוּ לַגּוֹיִים לְהַכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְקַלְּסוֹ.
“יָפָה כַלְּבָנָה” – בְּמַלְכוּת מָדַי. אַתָּה מוֹצֵא, בַּלַּיְלָה אִם אֵין הַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַחשֶׁךְ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ תוֹךְ הַמְּדִינָה; כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַכֹּל שְׂמֵחִין וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. כָּךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וּבָאָה אֶסְתֵּר וְהֵאִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה” (אסתר ח, טז).
“בָּרָה כַּחַמָּה” – בְּמַלְכוּת יָוָן, סַנְדְּרִיאוֹס אִיּוֹס אֶלְיוֹס – חַמָּה שְׁמָהּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּבּוֹר נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: “יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח” (תהלים יט, ו): בִּתְקוּפַת תַּמּוּז מִי יָכוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ? הַכֹּל בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ” (שם שם, ז), כָּךְ בְּמַלְכוּת יָוָן הַכֹּל בָּרְחוּ מִמֶּנָּה, וּמַתִּתְיָה הַכּוֹהֵן וּבָנָיו עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָרְחוּ מִפְּנֵיהֶם הָאֻכְלוּסִין שֶׁל אַנְטִיּוֹכוֹס וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּן, וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: “כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים, הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי” (יואל ד, י), וְאוֹמֵר: “כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ” (שופטים ה, לא).
“אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” – בֶּאֱדוֹם. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ “אֲיֻמָּה”? לְפִי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּמַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא” (דניאל ז, ז). מַהוּ “אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת”? אַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת יֵשׁ בָּרָקִיעַ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִים לַעֲמֹד חוּץ שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד חוּץ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים” (ירמיה לא, לה). “אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” – אֵין דְּגָלִים אֶלָּא צְבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “דֶּגֶל מַחֲנֵה… וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם” (במדבר ב, ג–ד), וְכֵן דִּגְלֵי הַשָּׁמַיִם – הַמַּלְאָכִים, וְדִגְלֵי הָאָרֶץ – יִשְׂרָאֵל, וַאֲדוֹן שְׁנֵיהֶם – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וּכְשֵׁם שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמַּלְאָכִים, כֵּן הַגּוֹיִים יְרֵאִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים כח, י) (שמו"ר טו, ו).
אַרְבָּעָה דְּבָרִים וגו’ – מילות השבח לרעיה בשיר השירים (המסמלת את עם ישראל) נדרשים כעדות לשמירת אמונתו של העם בתקופת ארבע המלכויות ששלטו עליו (וראו בקטעים הקודמים).
“הֵילֵל בֶּן שָׁחַר” – והמילים נדרשות על מלך בבל שהיה מהלל את השמש.
שׁוֹחֵר – קם מוקדם, עם שחר.
לַמָּקוֹם – לקב"ה.
“וְכַוּין” וגו’ – ותרגום הדברים: וחלונות פתוחים לו בעלייתו לכיוון ירושלים, ושלוש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל.
מָצִינוּ – מצאנו (בכתובים).
לְקַלְּסוֹ – לשבח אותו.
אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.
הַמְּדִינָה – העיר.
סַנְדְּרִיאוֹס וגו’ – ביוונית: אלכסנדר בן השמש, כינויו של אלכסנדר מוקדון.
חַמָּה שְׁמָהּ – מלכות יוון מסומלת בשמש.
הָאֻכְלוּסִין – אנשי הצבא.
אֱדוֹם – רומי.
“וַאֲרוּ” וגו’ – ותרגום הדברים: “והנה חיה רביעית נוראה ואיומה וחזקה” (וראו קטע יב).
מַזָלוֹת – מערכות של כוכבים.
אֵין הַשָּׁמַיִם וגו’ – השמים מתקיימים בזכות המזלות שסובבים בהם.
“הַחֻקִּים הָאֵלֶּה” – והדברים נדרשים על חוקי השמים, סיבובם הקבוע של המזלות.
צְבָאוֹת – שבטי ישראל.
*
טז “עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת” (שיר השירים ג, א) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ מֵאִיר לִי בֵּין לֵילוֹת לְלֵילוֹת: בֵּין לֵילָם שֶׁל מִצְרַיִם לְלֵילָם שֶׁל בָּבֶל, בֵּין לֵילָם שֶׁל בָּבֶל לְלֵילָם שֶׁל מָדַי, בֵּין לֵילָם שֶׁל מָדַי לְלֵילָם שֶׁל יָוָן וּבֵין לֵילָם שֶׁל יָוָן לְלֵילָם שֶׁל אֱדוֹם; וְעַכְשָׁו נִסְמְכוּ לִי לֵילוֹת לְלֵילוֹת (שהש"ר לפסוק).
מֵאִיר לִי וגו’ – נותן לי תקופה של מנוחה בין שעבוד לשעבוד (המסומלים בלילות).
אֱדוֹם – רומי.
נִסְמְכוּ – באים ברצף, ללא הפוגה.
*
יז בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּאֻמָּהּ זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם” (ירמיה ו, ל) – מָה הַכֶּסֶף הַזֶּה נִצְרָף וְנַעֲשֶׂה כְּלִי, וְשׁוּב נִצְרָף וְנַעֲשֶׂה כְּלִי, וְכֵן פְּעָמִים הַרְבֵּה, וּבָאַחֲרוֹנָה אָדָם פּוֹרְכוֹ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה עוֹד לִמְלָאכָה, כֵּן יִשְׂרָאֵל – הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁמְּאָסָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יִרְמִיָּה זֶה בָּא לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֱמֶת שֶׁמָּאַסְתָּ אֶת בָּנֶיךָ? “הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה, אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ? מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?” (ירמיה יד, יט) – אִם לְגָרְשֵׁנוּ אַתָּה רוֹצֶה – הַכֵּה אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּמוּת! (שמו"ר לא, י).
נִצְרָף – מזדקק בכבשן ונמס בחומו.
בָּאַחֲרוֹנָה – אחרי שנצרף פעמים רבות.
פּוֹרְכוֹ – מפורר אותו.
לְגָרְשֵׁנוּ – מן העולם.
עַד שֶׁנָּמוּת – וייפסק הסבל.
*
יח אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲבוֹתֵינוּ עַל יְדֵי שֶׁהֵרִיחוּ מִקְצָת צָרָתָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת קָצְרָה רוּחָם, אָנוּ שֶׁאָנוּ מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ מְעֵיהֶן כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים וְכַמָּה קִצִּין וְכַמָּה עִבּוּרִין – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (שהש"ר ג, ד; איכ"ר ה, ט).
הֵרִיחוּ מִקְצַת וגו’ – חשו רק מעט (משעבוד למלכויות זרות).
מֻבְלָעִים וגו’ –כביכול נבלענו בידי המלכויות ואנו חשים את הצרות מכל עבר.
קִצִּין, עִבּוּרִין – תקופות ארוכות.
*
יט “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד) – אָמַר רַב אָבִין בְּשֵׁם רַב סִימוֹן: מַהוּ “מִקֶּרֶב גּוֹי”? שֶׁהָיוּ מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ” (תהלים קכד, ג) (מד"ת קיד, ו).
מֻבְלָעִים וגו’ – ראו בקטע הקודם.
*
כ “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים ב, ב) – רַ' אֱלִיעֶזֶר פֵּרַשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים קָשֶׁה לְבַעְלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד).
רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַ' חָנָן אָמַר: “גּוֹי מִקֶּרֶב עַם” וְ"עַם מִקֶּרֶב גּוֹי" לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם. אִם כֵּן לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם (שהש"ר לפסוק).
הַמִּקְרָא – את הפסוק.
נְתוּנָה – מצויה.
קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – דרשה מן הקב"ה להתגבר (על מידת הדין, כמפורט להלן).
אֶלָּא “גוֹי מִקְרֶב גּוֹי” – שלא היתה כל הבחנה בין עם ישראל למצרים.
בְּלוֹרִית – גידול שער הראש בדרך המקובלת אצל עובדי עבודה זרה.
כִּלְאַיִם – שעטנז, בגדים הארוגים מצמר ופשתן (בניגוד למצוות התורה [ויקרא יט, יט]).
*
כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִי כָּתַב מְגִלַּת תַּעֲנִית? אָמְרוּ: חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ, שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִים אֶת הַצָּרוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף אָנוּ מְחַבְּבִים אֶת הַצָּרוֹת, אֲבָל מָה נַעֲשֶׂה, שֶׁאִם בָּאנוּ לִכְתֹּב אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִים. דָּבָר אַחֵר: אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע. דָּבָר אַחֵר: אֵין בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִזְמֵל (שבת יג ע"ב).
מְגִלַּת תַּעֲנִית – מגילה קדומה שמנתה את הימים שבהם אין להתענות, מכיוון שהם ימי חג או ימים שבהם נגאל עם ישראל מצרות שונות.
חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ – חכם מסוף ימי הבית השני וחבריו.
מְחַבְּבִים אֶת הַצָּרוֹת – חוגגים את זיכרון הישועה מן הצרות, ועל כן רצו להזכירן.
אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִים – כי רבות הן.
דָּבָר אַחֵר – נימוק נוסף.
אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע – השוטה אינו מכיר לא בצרותיו ולא בישועתו מהן.
אֵין בְּשַׂר הַמַּת וגו’ – אין המת חש כשחותכים בסכין את בשרו, כלומר: התרגלנו לצרות ואיננו מרגישים בהן עוד.
*
כב “אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה” (ישעיה נא, כג) – מָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם? הָיוּ מַרְבִּיצִין אוֹתָם בְּפוּלַטֶרִיּוֹת וּמַעֲבִירִין מַחֲרֵשׁוֹת עֲלֵיהֶם (בר"ר סט, ה).
“אָמְרוּ” – הגויים.
“שְׁחִי” – התכופפי.
מַרְבִּיצִין וגו’ – משכיבים אותם ברחובות העיר.
*
כג פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשֶׁיְחַלְּלוּ שַׁבָּתוֹת. מָה עָשׂוּ יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ וַחֲבֵרָיו? הָלְכוּ וְנָטְלוּ עֵצָה מִמַּטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִים אֶצְלָהּ. אָמְרָה לָהֶם: בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. הָלְכוּ וְהִפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. אָמְרוּ: אִי שָׁמַיִם! לֹא אֲחֵיכֶם אֲנָחְנוּ? לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? מָה נִשְׁתַּנֵּינוּ מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁאַתֶּם גּוֹזְרִים עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת? – וּבִטְּלוּן (ראש השנה יט ע"א).
מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.
מַטְרוֹנִיתָא – גבירה רומית.
בַּלַּיְלָה – ורעש ההפגנה אולי יביא את אנשי רומי לתבוע מן המלכות לפתור את הבעיה.
אִי שָׁמַיִם – לשון שבועה.
אֲחֵיכֶם – הרומאים הם מצאצאי עשיו, אחי יעקב.
בִּטְלוּן – ביטלו את הגזירות.
*
כד “הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ” (איכה א, ה) – אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ (סנהדרין קד ע"ב).
מֵצֵר – גורם צרות וצער.
*
כה שָׁנָה רַ' חִיָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ” (איוב כח, כג)? יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת שֶׁל עֵשָׂו, עָמַד וְהִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל.
אָמַר רַ' חֲנִינָא: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁגְּרָם לְבֵית אִמָּם. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, לְהֵיכָן מְשַׁגְּרָהּ? לְבֵית אִמָּהּ. עֻלָּא אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ תְּמָרִים וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה (פסחים פז ע"ב–פח ע"א; גיטין יז ע"א).
“דַּרְכָּהּ”, “מְקוֹמָהּ” – והפסוק נדרש כמדבר בעם ישראל, בדרכו ובמקום הראוי שיגלה אליו.
עֵשָׂו – מלכות רומי.
לְשׁוֹן תּוֹרָה – עברית (הקרובה לארמית, וכך לא תשתכח העברית מן הגולים).
בֵּית אִמָּם – ארבע האמהות שבאו מן האזור שלימים נקרא בבל.
מְשַׁגְּרָהּ – שולח אותה.
תְּמָרִים – המצויים בבבל בשפע.
*
כו רַ' אָבִין פָּתַח: “וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא” (דניאל ב, כא) – אָמַר יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל: אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם יוֹשְׁבִין בִּירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹתִין מֵי הַשִּׁילוֹחַ, שֶׁמֵּימָיו נְקִיִּים וּמְתוּקִים, עַכְשָׁו שֶׁלֹּא זְכִיתֶם הֲרֵי אַתֶּם גּוֹלִין לְבָבֶל וְשׁוֹתִין מֵי פְּרָת, שֶׁמֵּימָיו עֲכוּרִים וּסְרוּחִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר” (ירמיה ב, יח) (איכ"ר פתיחתא יט).
פָּתַח – את דרשתו בציטוט פסוק.
“וְהוּא מְהַשְׁנַא” וגו’ – ותרגום הדברים: “והוא (הקב"ה) משנה עתים וזמנים.”
זְכִיתֶם – צברתם זכויות.
*
כז רַבָּהּ בַּר בַּר חָנָה חָלַשׁ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ, וְשָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ דְּבַר הֲלָכָה. בֵּינָתַיִם בָּא חַבָּר אֶחָד וְנָטַל אֶת הַנֵּר מִלִּפְנֵיהֶם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ בְצִלְּךָ אוֹ בְצִלּוֹ שֶׁל בֶּן עֵשָׂו (גיטין טז ע"ב–יז ע"א).
חָלַשׁ – חלה.
חַבָּר – כוהן פרסי, מעובדי האש.
נָטַל וגו’ – לקח את הנר שדלק לפני החולה, לרגל חג האש שבו נאסר על הדלקת אש שלא במקדשים.
אוֹ בְּצִלְּךָ וגו’ – אם לא זכינו לשבת בארץ ישראל ולחסות בצלו של ה', עדיף לשבת ברומי (מצאצאי עשיו) ולא בצל שלטון הפרסים בבבל, שהוא קשה יותר.
*
כח אָמַר רַ' יוֹסֵי: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: “וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה” (דברים כח, כט) – וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵלָה לְאוֹרָה? עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה וְרָאִיתִי סוֹמֵא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לְךָ? אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין (מגילה כד ע"ב).
מִצְטַעֵר וגו’ – מתקשה להבין את הפסוק.
וְכִי מָה וגו’ – מה ההבדל, מבחינתו של העיוור, אם הוא מחפש את דרכו בשעות האור או בשעות הלילה?
בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי – אירע לי.
סוֹמֵא – עיוור.
פְּחָתִין – בורות פתוחים.
*
כט אָמַר רַב יְהוּדָה: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת שְׁלוֹשָׁה דְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַיּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר, וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה” (ירמיה כא, ט).
רַ' יוֹחָנָן אָמַר: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי” (שם כב, ל), וּלְאַחַר שֶׁגָּלָה נֶאֱמַר: “וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ” (דברי הימים א ג, יז) (סנהדרין לז ע"ב).
מְכַפֶּרֶת וגו’ – מבטלת (בשל עוצמתה) שלושה עונשים קשים אפשריים אחרים.
עַל הַכֹּל – כל העונשים.
“הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי” – גזירה שנגזרה על המלך יכניה שימות בלא בנים.
לְאַחַר שֶׁגָּלָה – בוטלה הגזירה וזכה לבנים (ועל גלותו ראו: ירמיה כז, כ).
*
ל אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: יָכוֹלְנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן” (ישעיה נא, כא) (עירובין סד ע"ב–סה ע"א).
מִשּׁוּם – בשם.
יָכוֹלְנִי לִפְטֹר וגו’ – בטענה כי העם אינו חייב בשום עונש, כיוון שהפסוק מעיד עליו שהוא כשיכור (מן הצרות), ושיכור אינו נענש על מעשיו.
*
לא “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ” (בראשית מב, א) – אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִים לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם (תענית י ע"ב).
עֵשָׂו, יִשְׁמָעֵאל– מלכות רומי והעמים הערביים שבדרום.
*
לב “בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר” (ישעיה נא, כ) – מָה תּוֹא זֶה, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּמִכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו, אַף מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד נָכְרִים אֵין מְרַחֲמִים עָלָיו (בבא קמא קיז ע"א).
“כְּתוֹא מִכְמָר” – כבעל החיים (הוא התאו) הלכוד במלכודת.
*
לג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בֵּין הָאִילָנוֹת, וְנָשְׁבָה הָרוּחַ וְהֵטִיחוּ הֶעָלִים זֶה בָּזֶה, וְעָמַדְנוּ וְרַצְנוּ וְאָמַרְנוּ: אוֹי לָנוּ, שֶׁמָּא יַדְבִּיקוּנוּ הַפָּרָשִׁים! לְאַחַר שָׁעָה נִפְנֵינוּ לַאֲחוֹרֵינוּ וְרָאִינוּ שֶׁאֵין בְּרִיָּה שָׁם, וְיָשַׁבְנוּ בִמְקוֹמֵנוּ וּבָכִינוּ וְאָמַרְנוּ: אוֹי לָנוּ, שֶׁנִּתְקַיֵּם עָלֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: “וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף” (ויקרא כו, לו) (ספרא בחוקתי, ב; ילק"ש לויקרא, תרעה).
הֵטִיחוּ – הכו, רישרשו.
יַדְבִּיקוּנוּ – ישיגו אותנו.
בְּרִיָּה – אדם.
מִקְרָא – פסוק.
*
לד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרִי כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת, בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ לָנוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר – נִבְרַח? וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם “בִּרְחוּ”, אָמַר לָהֶם בְּרֶמֶז: וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת משֶׁה וְאֶת דָּוִד.
מָה כָּתוּב בְּיַעֲקֹב? “וַיִּבְרַח יַעֲקֹב” (הושע יב, יג), וְכֵן בְּמשֶׁה – “וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה” (שמות ב, טו), וְכֵן בְּדָוִד – “וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט” (שמואל א יט, יח); וְאוֹמֵר: “לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ… חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם” (ישעיה כו, כ) (תנחומא בובר מסעי, א; במ"ר כג, א).
כְּתָבִים רָעִים – מכתבים ובהם גזירות רעות.
הַמַּלְכוּת – שלטון רומי.
מִתְיָרֵא – חושש מפני המלכות, שמא יאשימוהו בבריחה.
“חֲבִי” – התחבאי.
*
לה “לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ” (ישעיה כו, כ) – בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה הַשָּׁעָה חֲצוּפָה לֹא תֵעֲמֹד כְּנֶגְדָּהּ, אֶלָּא תֵּן לָהּ מָקוֹם. הִסְתַּכְּלוּ בִּי, כִּבְיָכוֹל, כְּשֶׁרָאִיתִי שָׁעָה חֲצוּפָה בַּעֲווֹנוֹתֵיכֶם נָתַתִּי לָהּ מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ” (איכה ב, ג) (תנחומא בובר ויצא, ה; ילק"ש לשמות, קסח).
שָׁעָה חֲצוּפָה – זמנים קשים במיוחד.
תֵּן לָהּ מָקוֹם – היכנע לה ואל תנסה להילחם בה.
כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).
“הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ” – כשנמנע מלהילחם באויבים בשעת החורבן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות