לו “הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל עַמִּי” (איכה ג, יד) – רַב אַבָּהוּ פָּתַח: “יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר” (תהלים סט, יג) – אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בְּבָתֵּי תֵּאַטְרָאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת; “וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר” (שם) – מֵאַחַר שֶׁהֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִשְׁתַּכְּרִים הֵם יוֹשְׁבִים וּמְשִׂיחִים בִּי וּמַלְעִיגִים בִּי וְאוֹמְרִים: “הֲרֵי אֵין אָנוּ צְרִיכִים לַחֲרוּבִים כַּיְהוּדִים”, וְהֵם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “כַּמָּה שָׁנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִחְיוֹת?”, וְהוּא אוֹמֵר: “כְּחָלוּק שֶׁל שַׁבָּת שֶׁל הַיְהוּדִים”. וּמַכְנִיסִים אֶת הַגָּמָל לְתֵאַטְרָאוֹת שֶׁלָּהֶם וְהַחֲלוּקִים שֶׁלּוֹ עָלָיו, וְהֵם אוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ: “עַל מָה זֶה מִתְאַבֵּל?”, וְהוּא אוֹמֵר: “הַיְהוּדִים הַלָּלוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הֵם, וְאֵין לָהֶם יָרָק וְאָכְלוּ הַחוֹחִים שֶׁל זֶה, וְהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם”. וּמַכְנִיסִים אֶת הַמּוּמָס לְתֵאַטְרוֹן שֶׁלָּהֶם וְרֹאשׁוֹ מְגֻלָּח, וְהֵם אוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ: “לָמָּה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מְגֻלָּח?”, וְהוּא אוֹמֵר: “הַיְהוּדִים הַלָּלוּ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּתוֹת הֵם, וְכָל מָה שֶׁהֵם יְגֵעִים כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת אוֹכְלִים בַּשַּׁבָּת; וְאֵין לָהֶם עֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶם, וְשׁוֹבְרִים מִטּוֹתֵיהֶם וּמְבַשְּׁלִים בָּהֶן, וְהֵן יְשֵׁנִים בָּאָרֶץ וּמִתְעַפְּרִים בְּעָפָר וְסָכִים בְּשֶׁמֶן – לְפִיכָךְ הַשֶּׁמֶן בְּיֹקֶר” (איכ"ר פתיחתא יז; שם ג, ה).
פָּתַח – את דרשתו בפסוק מספר תהלים.
“יָשִׂיחוּ בִי” וגו’ – והפסוק נדרש כקינתו של עם ישראל על אומות העולם המלעיגות עליו בהצגות בתיאטרון ובקרקס.
חֲרוּבִים – מאכל בהמות ואנשים עניים מרודים.
חָלוּק שֶׁל שַׁבָּת – בגד מיוחד לשבת, שהיה עובר מדור לדור בשל עוניים של בני ישראל שלא יכלו לרכוש בגד חדש.
חֲלוּקִים – מעין תכריכים, סימן לאבל.
שְׁבִיעִית – שנת שמיטה.
מוּמָס – ליצן.
מִתְעַפְּרִים בְּעָפָר וגו’ – ראשם נמלא בעפר והם זקוקים לשמן רב כדי לסוך אותו, ועל כן מחיר השמן עולה. הליצן זקוק אף הוא לשמן, אך כיוון שאינו בעל אמצעים הוא חייב לגלח את ראשו.
*
לז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹד אַחֶרֶת יֵשׁ לָהֶם בְּרוֹמִי: אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה מְבִיאִין אָדָם שָׁלֵם וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל אָדָם חִגֵּר, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמַנִּיחִין לוֹ בְּרֹאשׁוֹ קַרְקַפְלוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל, וְתוֹלִין לוֹ בְּצַוָּארוֹ מִשְׁקַל אַרְבָּעָה זוּזִים שֶׁל פַּז, וּמְחַפִּין אֶת הַשּׁוֹקַיִם בְּנֹפֶךְ וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו: “סַךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר, אָחִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ זַיְפָן; מִי שֶׁרָאָה – רָאָה, וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה – לֹא יִרְאֶה, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ לְרַמַּאי בְּרַמָּאוּתוֹ וּלְזַיְפָן בְּזַיְפָנוּתוֹ?” וּמְסַיְּמִין בּוֹ כָּךְ: “אוֹי לוֹ לָזֶה כְּשֶׁיָּקוּם זֶה!” (עבודה זרה יא ע"ב).
עוֹד אַחֶרֶת – עוד חג נוסף.
אָדָם שָׁלֵם – בריא, המסמל את עשיו (שרומי מצאצאיו).
חִגֵּר – צולע, המסמל את יעקב (ראו בראשית לב, לא).
בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן – בגדים מפוארים, שלפי האגדה עשה הקב"ה לאדם ולחוה ועברו אחר כך מדור לדור, ובין השאר היו בידי עשיו.
קַרְקַפְלוֹ וגו’ – עור פניו של ר' ישמעאל שהופשט ממנו בייסורים גדולים כשהוצא להורג.
פַּז – זהב.
מְחַפִּין – מכסים.
נֹפֶךְ – אבן יקרה.
סַךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר – ביוונית: חשבונו של האדון הוא שקר, כלומר: החשבון שעושה יעקב לגבי מועד גאולתו הוא שגוי.
אָחִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ – יעקב.
לֹא יִרְאֶה – כי האירוע הזה מתרחש רק אחת לשבעים שנה.
מָה הֲנָאָה – איזו תועלת.
רַמַּאי, זַיְפָן – כינויי גנאי ליעקב ורמז למעשה גניבת הבכורה.
אוֹי לָזֶה וגו’ – אוי לישראל כשתקום עליו רומי.
*
לח אָמַר רַ' פִּינְחָס: מַעֲשֶׂה הָיָה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים זוֹנוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן שֶׁהָיוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ. בִּשְׁעַת מְרִיבָה אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: אֵין אַתְּ הוֹלֶכֶת מִכָּאן? שֶׁנִּרְאִים פָּנַיִךְ כִּפְנֵי יְהוּדִית! לְאַחַר יָמִים נִתְפַּיְּסוּ. אָמְרָה לָהּ: עַל הַכֹּל מָחוּל לָךְ, אֶלָּא עַל מָה שֶׁאָמַרְתְּ לִי: נִרְאִים פָּנַיִךְ כִּפְנֵי יְהוּדִית – לֹא מָחוּל לָךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר: “רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה” (איכה א, יא) (איכ"ר לפסוק).
אֵין אַתְּ הוֹלֶכֶת מִכָּאן? – הסתלקי מכאן.
“זוֹלֵלָה” – המילה נדרשת מלשון זלזול וזילות.
*
לט “חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי” (תהלים לט, ט) – רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: לֹא הָיוּ רְאוּיִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶן דְּווּיִים וּסְכוּפִים, וְלָמָּה יֵשׁ בָּהֶן דְּווּיִים וּסְכוּפִים? אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִין לָהֶם: “לֹא אֻמָּה שֶׁל דְּווּיִים וּסְכוּפִים אַתֶּם?” עַל שֵׁם “חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי”.
רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: לֹא הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם רְאוּיִין שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן מַעֲלֶה חֲטָטִים, וְלָמָּה יֵשׁ בָּהֶן מַעֲלֶה חֲטָטִים? אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִין לָהֶם: לֹא אֻמָּה שֶׁל מְצֹרָעִים אַתֶּם? עַל שֵׁם “חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי” (בר"ר פח, א; ילק"ש לבראשית, קמז).
לֹא הָיוּ רְאוּיִין וגו’ – כי החוטא הסובל בעולם הזה זוכה לעולם הבא (והגויים אינם ראויים לעתיד כזה).
דְּווּיִים וּסְכוּפִים – חולים ומעונים.
מוֹנִין – מצערים ומביישים.
עַל שֵׁם – כדי לקיים את הבקשה שבפסוק.
חֲטָטִים – אבעבועות, פצעים פתוחים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות