א קָשָׁה הִיא גָּלוּת, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל (ספרי דברים, מג).

שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל – מכריעה במשקלה את כל הקללות שבפרקי התוכחה שבספר דברים, פרקים כז–כח.

*

ב אָמְרוּ בֵּי רַב: אַרְבָּעָה מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּרָאָם, וְאֵלּוּ הֵן: גָּלוּת, כַּשְׂדִּים וְיִשְׁמְעֵאלִים וְיֵצֶר הָרַע (סוכה נב ע"ב).

בֵּי רַב – בבית מדרשו של רב.

גָּלוּת – שגלה עם ישראל.

כַּשְׂדִּים – מלכות בבל.

*

ג “וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” (ויקרא כו, לג) – זוֹ מִדָּה קָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי הַמְּדִינָה גוֹלִים כֻּלָּם לְמָקוֹם אֶחָד – רוֹאִים זֶה אֶת זֶה וּמִתְנַחֲמִים, וְכָאן הוּא אוֹמֵר: “וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” – שֶׁאֲפַזֵּר אֶתְכֶם בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאֵין אֶחָד מִכֶּם קָרוֹב אֵצֶל חֲבֵרוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת” (יחזקאל כב, טו); וְאוֹמֵר: “וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ” (ירמיה טו, ז) – כְּאָדָם שֶׁהוּא זוֹרֶה שְׂעוֹרִים בְּמִזְרֶה וְאֵין אַחַת מֵהֶן דְּבֵקָה לַחֲבֶרְתָּהּ (ספרא בחקותי, ו; ילק"ש לירמיה, רצג).

מִדָּה קָשָׁה – צרה, עונש קשה.

מְדִינָה – עיר.

מִזְרֶה – הכלי שבעזרתו מפרידים בגורן בין השעורה ובין הקש והמוץ על ידי העפתם ברוח.

*

ד “גָּלְתָה יְהוּדָה” (איכה א, ג) – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָם גּוֹלִים? אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁגּוֹלִים, אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִים מִפִּתָּם וְשׁוֹתִים מִיֵּינָם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת; אֲבָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אוֹכְלִים מִפִּתָּם וְאֵין שׁוֹתִים מִיֵּינָם, גָּלוּתָם גָּלוּת (איכ"ר לפסוק).

אוֹכְלִים מִפִּתָּם – של בני הארץ שאליה גלו.

אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת – של ממש, גלות שלמה.

*

ה “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם” (בראשית כה, לא) – אָמַר לוֹ: מְכֹר לִי יוֹם אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ. אָמַר רַב אַחָא: כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב יְמֵי הַגָּלוּת יִמְצָא שֶׁיּוֹם אֶחָד יָשַׁב יַעֲקֹב בְּשַׁלְוָה בְּצִּלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בר"ר סג, יג).

“מִכְרָה כַיּוֹם” – ומילים אלו נדרשות כבקשת יעקב לקנות מעשיו, הוא סמלה של רומי, גם יום אחד, זמן קצר עד מאוד, של שלווה.

*

ו “וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן” (בראשית לג, יג) – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא: אִלּוּלֵא רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד” – כְּבָר מֵתוּ כָּל הַצֹּאן בִּימֵי אַדְרְיָנוֹס (בר"ר עח, יג).

“וּדְפָקוּם” – יכו אותם באכזריות (והפסוק נדרש כמדבר באנשיו של עשיו, סמלה של רומי).

כְּבָר מֵתוּ וגו’ – היו כל עם ישראל (הם הצאן) מומתים באכזריות.

אַדְרְיָנוֹס – מדכא מרד בר כוכבא.

*

ז “וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר” (בראשית לב, יז) – אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִהְיוּ צָרוֹת בָּאוֹת עַל בָּנַי, לֹא תָבִיא אוֹתָן זוֹ אַחַר זוֹ, אֶלָּא הַרְוַח לָהֶם מִצָּרוֹתֵיהֶם (בר"ר עה, יג).

צָרוֹת – מידי הָרומאים (והפסוק מספר בראשית מדבר על מפגש יעקב בעשיו, סמלה של רומי).

הַרְוַח לָהֶם – שים רווח, פסק זמן.

*

ח “נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי” (איכה א, יד) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: סְקוּדָה הָיִיתִי מִן הַמַּלְכֻיּוֹת. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁהוּא מְבִיאָן עָלַי אַחַת אַחַת, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא מְבִיאָן עָלַי מְכֻפָּלוֹת: בָּבֶל וְכַשְׂדִּים, מָדַי וּפָרָס, יָוָן וּמַקְדּוֹנִיָּא, אֱדוֹם וְשֵׂעִיר. “יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי” (שם) – הֱבִיאָן עָלֵי מְשׂרָגוֹת: בָּבֶל קָשָׁה וּמָדַי מְתוּנָה, יָוָן קָשָׁה וֶאֱדוֹם מְתוּנָה, כַּשְׂדִּים קָשָׁה וּפָרָס מְתוּנָה, מַקְדּוֹנִיָּא קָשָׁה וְשֵׂעִיר מְתוּנָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה” (דניאל ב, מב) (איכ"ר לפסוק).

סְקוּדָה – חתוכה ופצועה.

שֶׁהוּא מְבִיאָן – הקב"ה.

מְכֻפָּלוֹת – שתיים ביחד.

אֱדוֹם וְשֵׂעִיר – כנראה הכוונה לרומי ולביזנץ.

מְשׂרָגוֹת – לסירוגין: אחת אכזרית ואחת מתונה באופן יחסי.

“מִן קְצָת” וגו’ – ותרגום הדברים: מקצת מן המלכויות יהיו תקיפות ומקצת יהיו שבורות (וחלשות).

*

ט “וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ” (בראשית טו, יז) – שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הֶרְאָה לוֹ – גֵּיהִנּוֹם וּמַלְכֻיּוֹת וּמַתַּן תּוֹרָה וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ עֲסוּקִים בִּשְׁתַּיִם הֵם נִצָּלִים מִשְּׁתַּיִם, פֵּרְשׁוּ מִשְּׁתַּיִם – הֵם נִדּוֹנִים בִּשְׁתַּיִם. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיֵּרְדוּ בָּנֶיךָ, בְּגֵיהִנּוֹם אוֹ בְּמַלְכֻיּוֹת? רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בָּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם” (דברים לב, ל) – זֶה אַבְרָהָם, “וַה' הִסְגִּירָם” (שם) – מְלַמֵּד שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִדְבָרָיו. רַ' יוּדָן וְרַ' אִידִי וְרַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמְרוּ: אַבְרָהָם בָּרַר לוֹ גֵּיהִנּוֹם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם” (תהלים סו, יב). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר: כָּךְ הָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ כָּל הַיּוֹם, אָמַר: בַּמֶּה אֶבְרֹר? זוֹ קָשָׁה וְזוֹ קָשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, עַד מָתַי אַתָּה יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ בִּלְבָבֶךָ? חֲתֹךְ אֶת הַדָּבָר וּבְרֹר לְךָ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת – “בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם” (בראשית טו, יח) (בר"ר מד, כא; פס"ר טו, ב; תנחומא פקודי, ח).

הֶרְאָה לוֹ – הקב"ה לאברהם (בברית בין הבתרים).

גֵיהִנּוֹם וגו’ – שבכל ארבעה דברים אלו יש אש, תנור, עשן או לפיד.

מַלְכֻיּוֹת – שעבוד עם ישראל בימיהן של מלכויות שונות (וראו בקטע הבא).

עֲסוּקִים בִּשְׁתַּיִם – תורה ומקדש.

נִצָּלִים מִשְׁתַּיִם – גיהינום ושעבוד (ל)מלכויות.

פֵּרְשׁוּ – יזנחו, יעזבו.

יֵרְדוּ – יסבלו (כשיחטאו).

בָּרַר – בחר.

“צוּרָם” – על יסוד המדרש הרואה בתיבת “צור” (ישעיה נא, א) כינוי (ל)אברהם.

“הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר שבמקום אש הגיהינום רודות בעם המלכויות, הן ה"אנוש".

תָּמֵהַּ – מתלבט בלבו.

קָשָׁה – אכזרית.

“כָּרַת ה'” – והמילים נדרשות כציווי הקב"ה לאברהם לחתוך, לקטוע את התלבטויותיו.

*

י “וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו” (בראשית טו, יב) – “אֵימָה” – זוֹ בָּבֶל, “חֲשֵׁכָה” – זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְתַעֲנִית, “גְּדֹלָה” – זוֹ יָוָן, “נֹפֶלֶת עָלָיו” – זוֹ אֱדוֹם. “הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב” (דברים ח, טו) – “נָחָשׁ” – זוֹ בָּבֶל, “שָׂרָף” – זוֹ מָדַי, “וְעַקְרָב” – זוֹ יָוָן (בר"ר מד, יז).

“עָלָיו” – על אברהם, בברית בין הבתרים (וראו בקטע הקודם).

בָּבֶל – שנאמר עליה “איום ונורא הוא” (חבקוק א, ז).

מָדַי – היא פרס, ורומז לגזירות המן ולתגובת ישראל עליהן (אסתר ד, ג).

יָוָן – שהיתה אימפריה רחבה ומפוארת.

אֱדוֹם – שנאמר עליה “מקול נפלם רעשה הארץ” (ירמיה מט, כא), והכוונה לרומי.

*

יא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר” (ירמיה ה, ו) – זוֹ בָּבֶל, “זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם” (שם) – זוֹ מָדַי, “נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם” (שם) – זוֹ יָוָן, “כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף” (שם) – זוֹ אֱדוֹם (ויק"ר יג, ה).

יִטָּרֵף – בידי אדום (=רומי).

*

יב “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת” (זכריה ו, א) – הֵן אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת שֶׁבְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. “בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשׁוֹנָה סוּסִים אֲדֻמִּים” (שם שם, ב) – זוֹ מַלְכוּת בָּבֶל, שֶׁשָּׁפְכָה כַּמָּה דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; “וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים” (שם) – זוֹ מַלְכוּת פָּרַס וּמָדַּי, שֶׁהֻשְׁחֲרוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרַת הָמָן; “וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים” (זכריה ו, ג) – זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהִלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִין; “וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים” (שם) – זוֹ מַלְכוּת הָרְבִיעִית, שֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרוֹת כַּמָּה גְּוָנִים מְשֻׁנִּים זוֹ מִזּוֹ (ילק"ש לזכריה, תקעד).

אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ראו בקטעים הקודמים.

הֻשְׁחֲרוּ – מצער.

הִלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם וגו’ – העליבו את ישראל (בקללם את העם ואת אלוהיו).

מַלְכוּת הָרְבִיעִית – רומי.

גְּוָנִים – סוגים, צורות.

*

יג “לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז” (איוב ג, כו) – “לֹא שָׁלַוְתִּי” מִבָּבֶל, “וְלֹא שָׁקַטְתִּי” מִמָּדַי, “וְלֹא נָחְתִּי” מִיָּוָן, “וַיָּבֹא רֹגֶז” בֶּאֱדוֹם (שמו"ר כו, א).

אֱדוֹם – היא רומי.

*

יד “אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ” (משלי ל, כד) – הֵם אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. “הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז” (שם שם, כה) – זֶה בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִים זֶה הָעָם לֹא הָיָה” (ישעיה כג, יג); “שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם” (משלי ל, כו) – זֶה מָדַי, “וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם” (שם) – זֶה כּוֹרֶשׁ, שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ; “מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה” (משלי ל, כז) – זֶה יָוָן, זֶה אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, שֶׁנִּטַּלְטֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּאַרְבֶּה שֶׁטָּס וּפוֹרֵחַ בָּאֲוִיר; “שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ” (שם שם, כח) – זֶה אֱדוֹם, שֶׁאֵין בְּכָל הַשְּׁרָצִים שְׂנוּאָה כִּשְׂמָמִית, וְכֵן נֶאֱמַר: “וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי” (מלאכי א, ג); “וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ” (משלי ל, כח) – שֶׁהֶחֱרִיבָה מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים (מדמ"ש לפסוקים; ילק"ש למשלי, תתקסד).

אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ראו בקטעים הקודמים.

כַּשְׂדִּים – בבלים.

“בֵּיתָם” – ודורש מילה זו על ביתו של עם ישראל, המקדש.

נִטַּלְטֵל – במסע כיבושיו.

אֱדוֹם – היא עשיו, היא רומי.

*

טו “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” (שיר השירים ו, י) – אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁל שֶׁבַח יֵשׁ כָּאן לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁבְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל יִשְׂרָאֵל לֹא כָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּמַלְכוּת בָּבֶל מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר” – נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה מִשְׁתַּחֲוָה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר” (ישעיה יד, יב), וְדָנִיּאֵל הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל לַמָּקוֹם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא” (דניאל ו, יא), וְלָמָּה הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל? כְּדֵי שֶׁיְּרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: “שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן” (משלי יא, כז), וְנִמְצָא לָהֶם הָאֱלֹהִים בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי” (שם ח, יז). וְכֵן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָשְׁלַךְ דָּנִיּאֵל לְגֹב אֲרָיוֹת לֹא נִזַּק, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הָשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְלֹא נִזָּקוּ אֶלָּא הֵאִירוּ לָעוֹלָם כַּשַּׁחַר שֶׁהוּא מֵאִיר לָעוֹלָם, וְעָשׂוּ לַגּוֹיִים לְהַכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְקַלְּסוֹ.

“יָפָה כַלְּבָנָה” – בְּמַלְכוּת מָדַי. אַתָּה מוֹצֵא, בַּלַּיְלָה אִם אֵין הַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַחשֶׁךְ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ תוֹךְ הַמְּדִינָה; כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַכֹּל שְׂמֵחִין וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. כָּךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וּבָאָה אֶסְתֵּר וְהֵאִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה” (אסתר ח, טז).

“בָּרָה כַּחַמָּה” – בְּמַלְכוּת יָוָן, סַנְדְּרִיאוֹס אִיּוֹס אֶלְיוֹס – חַמָּה שְׁמָהּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּבּוֹר נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: “יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח” (תהלים יט, ו): בִּתְקוּפַת תַּמּוּז מִי יָכוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ? הַכֹּל בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ” (שם שם, ז), כָּךְ בְּמַלְכוּת יָוָן הַכֹּל בָּרְחוּ מִמֶּנָּה, וּמַתִּתְיָה הַכּוֹהֵן וּבָנָיו עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָרְחוּ מִפְּנֵיהֶם הָאֻכְלוּסִין שֶׁל אַנְטִיּוֹכוֹס וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּן, וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: “כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים, הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי” (יואל ד, י), וְאוֹמֵר: “כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ” (שופטים ה, לא).

“אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” – בֶּאֱדוֹם. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ “אֲיֻמָּה”? לְפִי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּמַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא” (דניאל ז, ז). מַהוּ “אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת”? אַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת יֵשׁ בָּרָקִיעַ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִים לַעֲמֹד חוּץ שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד חוּץ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים” (ירמיה לא, לה). “אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” – אֵין דְּגָלִים אֶלָּא צְבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “דֶּגֶל מַחֲנֵה… וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם” (במדבר ב, ג–ד), וְכֵן דִּגְלֵי הַשָּׁמַיִם – הַמַּלְאָכִים, וְדִגְלֵי הָאָרֶץ – יִשְׂרָאֵל, וַאֲדוֹן שְׁנֵיהֶם – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וּכְשֵׁם שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמַּלְאָכִים, כֵּן הַגּוֹיִים יְרֵאִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים כח, י) (שמו"ר טו, ו).

אַרְבָּעָה דְּבָרִים וגו’ – מילות השבח לרעיה בשיר השירים (המסמלת את עם ישראל) נדרשים כעדות לשמירת אמונתו של העם בתקופת ארבע המלכויות ששלטו עליו (וראו בקטעים הקודמים).

“הֵילֵל בֶּן שָׁחַר” – והמילים נדרשות על מלך בבל שהיה מהלל את השמש.

שׁוֹחֵר – קם מוקדם, עם שחר.

לַמָּקוֹם – לקב"ה.

“וְכַוּין” וגו’ – ותרגום הדברים: וחלונות פתוחים לו בעלייתו לכיוון ירושלים, ושלוש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל.

מָצִינוּ – מצאנו (בכתובים).

לְקַלְּסוֹ – לשבח אותו.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

הַמְּדִינָה – העיר.

סַנְדְּרִיאוֹס וגו’ – ביוונית: אלכסנדר בן השמש, כינויו של אלכסנדר מוקדון.

חַמָּה שְׁמָהּ – מלכות יוון מסומלת בשמש.

הָאֻכְלוּסִין – אנשי הצבא.

אֱדוֹם – רומי.

“וַאֲרוּ” וגו’ – ותרגום הדברים: “והנה חיה רביעית נוראה ואיומה וחזקה” (וראו קטע יב).

מַזָלוֹת – מערכות של כוכבים.

אֵין הַשָּׁמַיִם וגו’ – השמים מתקיימים בזכות המזלות שסובבים בהם.

“הַחֻקִּים הָאֵלֶּה” – והדברים נדרשים על חוקי השמים, סיבובם הקבוע של המזלות.

צְבָאוֹת – שבטי ישראל.

*

טז “עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת” (שיר השירים ג, א) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ מֵאִיר לִי בֵּין לֵילוֹת לְלֵילוֹת: בֵּין לֵילָם שֶׁל מִצְרַיִם לְלֵילָם שֶׁל בָּבֶל, בֵּין לֵילָם שֶׁל בָּבֶל לְלֵילָם שֶׁל מָדַי, בֵּין לֵילָם שֶׁל מָדַי לְלֵילָם שֶׁל יָוָן וּבֵין לֵילָם שֶׁל יָוָן לְלֵילָם שֶׁל אֱדוֹם; וְעַכְשָׁו נִסְמְכוּ לִי לֵילוֹת לְלֵילוֹת (שהש"ר לפסוק).

מֵאִיר לִי וגו’ – נותן לי תקופה של מנוחה בין שעבוד לשעבוד (המסומלים בלילות).

אֱדוֹם – רומי.

נִסְמְכוּ – באים ברצף, ללא הפוגה.

*

יז בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּאֻמָּהּ זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם” (ירמיה ו, ל) – מָה הַכֶּסֶף הַזֶּה נִצְרָף וְנַעֲשֶׂה כְּלִי, וְשׁוּב נִצְרָף וְנַעֲשֶׂה כְּלִי, וְכֵן פְּעָמִים הַרְבֵּה, וּבָאַחֲרוֹנָה אָדָם פּוֹרְכוֹ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה עוֹד לִמְלָאכָה, כֵּן יִשְׂרָאֵל – הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁמְּאָסָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יִרְמִיָּה זֶה בָּא לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֱמֶת שֶׁמָּאַסְתָּ אֶת בָּנֶיךָ? “הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה, אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ? מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?” (ירמיה יד, יט) – אִם לְגָרְשֵׁנוּ אַתָּה רוֹצֶה – הַכֵּה אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּמוּת! (שמו"ר לא, י).

נִצְרָף – מזדקק בכבשן ונמס בחומו.

בָּאַחֲרוֹנָה – אחרי שנצרף פעמים רבות.

פּוֹרְכוֹ – מפורר אותו.

לְגָרְשֵׁנוּ – מן העולם.

עַד שֶׁנָּמוּת – וייפסק הסבל.

*

יח אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲבוֹתֵינוּ עַל יְדֵי שֶׁהֵרִיחוּ מִקְצָת צָרָתָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת קָצְרָה רוּחָם, אָנוּ שֶׁאָנוּ מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ מְעֵיהֶן כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים וְכַמָּה קִצִּין וְכַמָּה עִבּוּרִין – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (שהש"ר ג, ד; איכ"ר ה, ט).

הֵרִיחוּ מִקְצַת וגו’ – חשו רק מעט (משעבוד למלכויות זרות).

מֻבְלָעִים וגו’ –כביכול נבלענו בידי המלכויות ואנו חשים את הצרות מכל עבר.

קִצִּין, עִבּוּרִין – תקופות ארוכות.

*

יט “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד) – אָמַר רַב אָבִין בְּשֵׁם רַב סִימוֹן: מַהוּ “מִקֶּרֶב גּוֹי”? שֶׁהָיוּ מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ” (תהלים קכד, ג) (מד"ת קיד, ו).

מֻבְלָעִים וגו’ – ראו בקטע הקודם.

*

כ “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים ב, ב) – רַ' אֱלִיעֶזֶר פֵּרַשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים קָשֶׁה לְבַעְלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד).

רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַ' חָנָן אָמַר: “גּוֹי מִקֶּרֶב עַם” וְ"עַם מִקֶּרֶב גּוֹי" לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם. אִם כֵּן לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם (שהש"ר לפסוק).

הַמִּקְרָא – את הפסוק.

נְתוּנָה – מצויה.

קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – דרשה מן הקב"ה להתגבר (על מידת הדין, כמפורט להלן).

אֶלָּא “גוֹי מִקְרֶב גּוֹי” – שלא היתה כל הבחנה בין עם ישראל למצרים.

בְּלוֹרִית – גידול שער הראש בדרך המקובלת אצל עובדי עבודה זרה.

כִּלְאַיִם – שעטנז, בגדים הארוגים מצמר ופשתן (בניגוד למצוות התורה [ויקרא יט, יט]).

*

כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִי כָּתַב מְגִלַּת תַּעֲנִית? אָמְרוּ: חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ, שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִים אֶת הַצָּרוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף אָנוּ מְחַבְּבִים אֶת הַצָּרוֹת, אֲבָל מָה נַעֲשֶׂה, שֶׁאִם בָּאנוּ לִכְתֹּב אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִים. דָּבָר אַחֵר: אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע. דָּבָר אַחֵר: אֵין בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִזְמֵל (שבת יג ע"ב).

מְגִלַּת תַּעֲנִית – מגילה קדומה שמנתה את הימים שבהם אין להתענות, מכיוון שהם ימי חג או ימים שבהם נגאל עם ישראל מצרות שונות.

חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ – חכם מסוף ימי הבית השני וחבריו.

מְחַבְּבִים אֶת הַצָּרוֹת – חוגגים את זיכרון הישועה מן הצרות, ועל כן רצו להזכירן.

אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִים – כי רבות הן.

דָּבָר אַחֵר – נימוק נוסף.

אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע – השוטה אינו מכיר לא בצרותיו ולא בישועתו מהן.

אֵין בְּשַׂר הַמַּת וגו’ – אין המת חש כשחותכים בסכין את בשרו, כלומר: התרגלנו לצרות ואיננו מרגישים בהן עוד.

*

כב “אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה” (ישעיה נא, כג) – מָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם? הָיוּ מַרְבִּיצִין אוֹתָם בְּפוּלַטֶרִיּוֹת וּמַעֲבִירִין מַחֲרֵשׁוֹת עֲלֵיהֶם (בר"ר סט, ה).

“אָמְרוּ” – הגויים.

“שְׁחִי” – התכופפי.

מַרְבִּיצִין וגו’ – משכיבים אותם ברחובות העיר.

*

כג פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשֶׁיְחַלְּלוּ שַׁבָּתוֹת. מָה עָשׂוּ יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ וַחֲבֵרָיו? הָלְכוּ וְנָטְלוּ עֵצָה מִמַּטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִים אֶצְלָהּ. אָמְרָה לָהֶם: בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. הָלְכוּ וְהִפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. אָמְרוּ: אִי שָׁמַיִם! לֹא אֲחֵיכֶם אֲנָחְנוּ? לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? מָה נִשְׁתַּנֵּינוּ מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁאַתֶּם גּוֹזְרִים עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת? – וּבִטְּלוּן (ראש השנה יט ע"א).

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

מַטְרוֹנִיתָא – גבירה רומית.

בַּלַּיְלָה – ורעש ההפגנה אולי יביא את אנשי רומי לתבוע מן המלכות לפתור את הבעיה.

אִי שָׁמַיִם – לשון שבועה.

אֲחֵיכֶם – הרומאים הם מצאצאי עשיו, אחי יעקב.

בִּטְלוּן – ביטלו את הגזירות.

*

כד “הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ” (איכה א, ה) – אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ (סנהדרין קד ע"ב).

מֵצֵר – גורם צרות וצער.

*

כה שָׁנָה רַ' חִיָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ” (איוב כח, כג)? יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת שֶׁל עֵשָׂו, עָמַד וְהִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל.

אָמַר רַ' חֲנִינָא: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁגְּרָם לְבֵית אִמָּם. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, לְהֵיכָן מְשַׁגְּרָהּ? לְבֵית אִמָּהּ. עֻלָּא אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ תְּמָרִים וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה (פסחים פז ע"ב–פח ע"א; גיטין יז ע"א).

“דַּרְכָּהּ”, “מְקוֹמָהּ” – והפסוק נדרש כמדבר בעם ישראל, בדרכו ובמקום הראוי שיגלה אליו.

עֵשָׂו – מלכות רומי.

לְשׁוֹן תּוֹרָה – עברית (הקרובה לארמית, וכך לא תשתכח העברית מן הגולים).

בֵּית אִמָּם – ארבע האמהות שבאו מן האזור שלימים נקרא בבל.

מְשַׁגְּרָהּ – שולח אותה.

תְּמָרִים – המצויים בבבל בשפע.

*

כו רַ' אָבִין פָּתַח: “וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא” (דניאל ב, כא) – אָמַר יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל: אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם יוֹשְׁבִין בִּירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹתִין מֵי הַשִּׁילוֹחַ, שֶׁמֵּימָיו נְקִיִּים וּמְתוּקִים, עַכְשָׁו שֶׁלֹּא זְכִיתֶם הֲרֵי אַתֶּם גּוֹלִין לְבָבֶל וְשׁוֹתִין מֵי פְּרָת, שֶׁמֵּימָיו עֲכוּרִים וּסְרוּחִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר” (ירמיה ב, יח) (איכ"ר פתיחתא יט).

פָּתַח – את דרשתו בציטוט פסוק.

“וְהוּא מְהַשְׁנַא” וגו’ – ותרגום הדברים: “והוא (הקב"ה) משנה עתים וזמנים.”

זְכִיתֶם – צברתם זכויות.

*

כז רַבָּהּ בַּר בַּר חָנָה חָלַשׁ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ, וְשָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ דְּבַר הֲלָכָה. בֵּינָתַיִם בָּא חַבָּר אֶחָד וְנָטַל אֶת הַנֵּר מִלִּפְנֵיהֶם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ בְצִלְּךָ אוֹ בְצִלּוֹ שֶׁל בֶּן עֵשָׂו (גיטין טז ע"ב–יז ע"א).

חָלַשׁ – חלה.

חַבָּר – כוהן פרסי, מעובדי האש.

נָטַל וגו’ – לקח את הנר שדלק לפני החולה, לרגל חג האש שבו נאסר על הדלקת אש שלא במקדשים.

אוֹ בְּצִלְּךָ וגו’ – אם לא זכינו לשבת בארץ ישראל ולחסות בצלו של ה', עדיף לשבת ברומי (מצאצאי עשיו) ולא בצל שלטון הפרסים בבבל, שהוא קשה יותר.

*

כח אָמַר רַ' יוֹסֵי: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: “וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה” (דברים כח, כט) – וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵלָה לְאוֹרָה? עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה וְרָאִיתִי סוֹמֵא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לְךָ? אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין (מגילה כד ע"ב).

מִצְטַעֵר וגו’ – מתקשה להבין את הפסוק.

וְכִי מָה וגו’ – מה ההבדל, מבחינתו של העיוור, אם הוא מחפש את דרכו בשעות האור או בשעות הלילה?

בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי – אירע לי.

סוֹמֵא – עיוור.

פְּחָתִין – בורות פתוחים.

*

כט אָמַר רַב יְהוּדָה: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת שְׁלוֹשָׁה דְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַיּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר, וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה” (ירמיה כא, ט).

רַ' יוֹחָנָן אָמַר: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי” (שם כב, ל), וּלְאַחַר שֶׁגָּלָה נֶאֱמַר: “וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ” (דברי הימים א ג, יז) (סנהדרין לז ע"ב).

מְכַפֶּרֶת וגו’ – מבטלת (בשל עוצמתה) שלושה עונשים קשים אפשריים אחרים.

עַל הַכֹּל – כל העונשים.

“הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי” – גזירה שנגזרה על המלך יכניה שימות בלא בנים.

לְאַחַר שֶׁגָּלָה – בוטלה הגזירה וזכה לבנים (ועל גלותו ראו: ירמיה כז, כ).

*

ל אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: יָכוֹלְנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן” (ישעיה נא, כא) (עירובין סד ע"ב–סה ע"א).

מִשּׁוּם – בשם.

יָכוֹלְנִי לִפְטֹר וגו’ – בטענה כי העם אינו חייב בשום עונש, כיוון שהפסוק מעיד עליו שהוא כשיכור (מן הצרות), ושיכור אינו נענש על מעשיו.

*

לא “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ” (בראשית מב, א) – אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִים לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם (תענית י ע"ב).

עֵשָׂו, יִשְׁמָעֵאל– מלכות רומי והעמים הערביים שבדרום.

*

לב “בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר” (ישעיה נא, כ) – מָה תּוֹא זֶה, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּמִכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו, אַף מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד נָכְרִים אֵין מְרַחֲמִים עָלָיו (בבא קמא קיז ע"א).

“כְּתוֹא מִכְמָר” – כבעל החיים (הוא התאו) הלכוד במלכודת.

*

לג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בֵּין הָאִילָנוֹת, וְנָשְׁבָה הָרוּחַ וְהֵטִיחוּ הֶעָלִים זֶה בָּזֶה, וְעָמַדְנוּ וְרַצְנוּ וְאָמַרְנוּ: אוֹי לָנוּ, שֶׁמָּא יַדְבִּיקוּנוּ הַפָּרָשִׁים! לְאַחַר שָׁעָה נִפְנֵינוּ לַאֲחוֹרֵינוּ וְרָאִינוּ שֶׁאֵין בְּרִיָּה שָׁם, וְיָשַׁבְנוּ בִמְקוֹמֵנוּ וּבָכִינוּ וְאָמַרְנוּ: אוֹי לָנוּ, שֶׁנִּתְקַיֵּם עָלֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: “וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף” (ויקרא כו, לו) (ספרא בחוקתי, ב; ילק"ש לויקרא, תרעה).

הֵטִיחוּ – הכו, רישרשו.

יַדְבִּיקוּנוּ – ישיגו אותנו.

בְּרִיָּה – אדם.

מִקְרָא – פסוק.

*

לד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרִי כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת, בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ לָנוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר – נִבְרַח? וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם “בִּרְחוּ”, אָמַר לָהֶם בְּרֶמֶז: וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת משֶׁה וְאֶת דָּוִד.

מָה כָּתוּב בְּיַעֲקֹב? “וַיִּבְרַח יַעֲקֹב” (הושע יב, יג), וְכֵן בְּמשֶׁה – “וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה” (שמות ב, טו), וְכֵן בְּדָוִד – “וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט” (שמואל א יט, יח); וְאוֹמֵר: “לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ… חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם” (ישעיה כו, כ) (תנחומא בובר מסעי, א; במ"ר כג, א).

כְּתָבִים רָעִים – מכתבים ובהם גזירות רעות.

הַמַּלְכוּת – שלטון רומי.

מִתְיָרֵא – חושש מפני המלכות, שמא יאשימוהו בבריחה.

“חֲבִי” – התחבאי.

*

לה “לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ” (ישעיה כו, כ) – בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה הַשָּׁעָה חֲצוּפָה לֹא תֵעֲמֹד כְּנֶגְדָּהּ, אֶלָּא תֵּן לָהּ מָקוֹם. הִסְתַּכְּלוּ בִּי, כִּבְיָכוֹל, כְּשֶׁרָאִיתִי שָׁעָה חֲצוּפָה בַּעֲווֹנוֹתֵיכֶם נָתַתִּי לָהּ מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ” (איכה ב, ג) (תנחומא בובר ויצא, ה; ילק"ש לשמות, קסח).

שָׁעָה חֲצוּפָה – זמנים קשים במיוחד.

תֵּן לָהּ מָקוֹם – היכנע לה ואל תנסה להילחם בה.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).

“הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ” – כשנמנע מלהילחם באויבים בשעת החורבן.

לו “הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל עַמִּי” (איכה ג, יד) – רַב אַבָּהוּ פָּתַח: “יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר” (תהלים סט, יג) – אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בְּבָתֵּי תֵּאַטְרָאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת; “וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר” (שם) – מֵאַחַר שֶׁהֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִשְׁתַּכְּרִים הֵם יוֹשְׁבִים וּמְשִׂיחִים בִּי וּמַלְעִיגִים בִּי וְאוֹמְרִים: “הֲרֵי אֵין אָנוּ צְרִיכִים לַחֲרוּבִים כַּיְהוּדִים”, וְהֵם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “כַּמָּה שָׁנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִחְיוֹת?”, וְהוּא אוֹמֵר: “כְּחָלוּק שֶׁל שַׁבָּת שֶׁל הַיְהוּדִים”. וּמַכְנִיסִים אֶת הַגָּמָל לְתֵאַטְרָאוֹת שֶׁלָּהֶם וְהַחֲלוּקִים שֶׁלּוֹ עָלָיו, וְהֵם אוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ: “עַל מָה זֶה מִתְאַבֵּל?”, וְהוּא אוֹמֵר: “הַיְהוּדִים הַלָּלוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הֵם, וְאֵין לָהֶם יָרָק וְאָכְלוּ הַחוֹחִים שֶׁל זֶה, וְהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם”. וּמַכְנִיסִים אֶת הַמּוּמָס לְתֵאַטְרוֹן שֶׁלָּהֶם וְרֹאשׁוֹ מְגֻלָּח, וְהֵם אוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ: “לָמָּה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מְגֻלָּח?”, וְהוּא אוֹמֵר: “הַיְהוּדִים הַלָּלוּ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּתוֹת הֵם, וְכָל מָה שֶׁהֵם יְגֵעִים כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת אוֹכְלִים בַּשַּׁבָּת; וְאֵין לָהֶם עֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶם, וְשׁוֹבְרִים מִטּוֹתֵיהֶם וּמְבַשְּׁלִים בָּהֶן, וְהֵן יְשֵׁנִים בָּאָרֶץ וּמִתְעַפְּרִים בְּעָפָר וְסָכִים בְּשֶׁמֶן – לְפִיכָךְ הַשֶּׁמֶן בְּיֹקֶר” (איכ"ר פתיחתא יז; שם ג, ה).

פָּתַח – את דרשתו בפסוק מספר תהלים.

“יָשִׂיחוּ בִי” וגו’ – והפסוק נדרש כקינתו של עם ישראל על אומות העולם המלעיגות עליו בהצגות בתיאטרון ובקרקס.

חֲרוּבִים – מאכל בהמות ואנשים עניים מרודים.

חָלוּק שֶׁל שַׁבָּת – בגד מיוחד לשבת, שהיה עובר מדור לדור בשל עוניים של בני ישראל שלא יכלו לרכוש בגד חדש.

חֲלוּקִים – מעין תכריכים, סימן לאבל.

שְׁבִיעִית – שנת שמיטה.

מוּמָס – ליצן.

מִתְעַפְּרִים בְּעָפָר וגו’ – ראשם נמלא בעפר והם זקוקים לשמן רב כדי לסוך אותו, ועל כן מחיר השמן עולה. הליצן זקוק אף הוא לשמן, אך כיוון שאינו בעל אמצעים הוא חייב לגלח את ראשו.

*

לז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹד אַחֶרֶת יֵשׁ לָהֶם בְּרוֹמִי: אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה מְבִיאִין אָדָם שָׁלֵם וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל אָדָם חִגֵּר, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמַנִּיחִין לוֹ בְּרֹאשׁוֹ קַרְקַפְלוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל, וְתוֹלִין לוֹ בְּצַוָּארוֹ מִשְׁקַל אַרְבָּעָה זוּזִים שֶׁל פַּז, וּמְחַפִּין אֶת הַשּׁוֹקַיִם בְּנֹפֶךְ וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו: “סַךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר, אָחִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ זַיְפָן; מִי שֶׁרָאָה – רָאָה, וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה – לֹא יִרְאֶה, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ לְרַמַּאי בְּרַמָּאוּתוֹ וּלְזַיְפָן בְּזַיְפָנוּתוֹ?” וּמְסַיְּמִין בּוֹ כָּךְ: “אוֹי לוֹ לָזֶה כְּשֶׁיָּקוּם זֶה!” (עבודה זרה יא ע"ב).

עוֹד אַחֶרֶת – עוד חג נוסף.

אָדָם שָׁלֵם – בריא, המסמל את עשיו (שרומי מצאצאיו).

חִגֵּר – צולע, המסמל את יעקב (ראו בראשית לב, לא).

בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן – בגדים מפוארים, שלפי האגדה עשה הקב"ה לאדם ולחוה ועברו אחר כך מדור לדור, ובין השאר היו בידי עשיו.

קַרְקַפְלוֹ וגו’ – עור פניו של ר' ישמעאל שהופשט ממנו בייסורים גדולים כשהוצא להורג.

פַּז – זהב.

מְחַפִּין – מכסים.

נֹפֶךְ – אבן יקרה.

סַךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר – ביוונית: חשבונו של האדון הוא שקר, כלומר: החשבון שעושה יעקב לגבי מועד גאולתו הוא שגוי.

אָחִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ – יעקב.

לֹא יִרְאֶה – כי האירוע הזה מתרחש רק אחת לשבעים שנה.

מָה הֲנָאָה – איזו תועלת.

רַמַּאי, זַיְפָן – כינויי גנאי ליעקב ורמז למעשה גניבת הבכורה.

אוֹי לָזֶה וגו’ – אוי לישראל כשתקום עליו רומי.

*

לח אָמַר רַ' פִּינְחָס: מַעֲשֶׂה הָיָה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים זוֹנוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן שֶׁהָיוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ. בִּשְׁעַת מְרִיבָה אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: אֵין אַתְּ הוֹלֶכֶת מִכָּאן? שֶׁנִּרְאִים פָּנַיִךְ כִּפְנֵי יְהוּדִית! לְאַחַר יָמִים נִתְפַּיְּסוּ. אָמְרָה לָהּ: עַל הַכֹּל מָחוּל לָךְ, אֶלָּא עַל מָה שֶׁאָמַרְתְּ לִי: נִרְאִים פָּנַיִךְ כִּפְנֵי יְהוּדִית – לֹא מָחוּל לָךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר: “רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה” (איכה א, יא) (איכ"ר לפסוק).

אֵין אַתְּ הוֹלֶכֶת מִכָּאן? – הסתלקי מכאן.

“זוֹלֵלָה” – המילה נדרשת מלשון זלזול וזילות.

*

לט “חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי” (תהלים לט, ט) – רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: לֹא הָיוּ רְאוּיִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶן דְּווּיִים וּסְכוּפִים, וְלָמָּה יֵשׁ בָּהֶן דְּווּיִים וּסְכוּפִים? אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִין לָהֶם: “לֹא אֻמָּה שֶׁל דְּווּיִים וּסְכוּפִים אַתֶּם?” עַל שֵׁם “חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי”.

רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: לֹא הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם רְאוּיִין שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן מַעֲלֶה חֲטָטִים, וְלָמָּה יֵשׁ בָּהֶן מַעֲלֶה חֲטָטִים? אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִין לָהֶם: לֹא אֻמָּה שֶׁל מְצֹרָעִים אַתֶּם? עַל שֵׁם “חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי” (בר"ר פח, א; ילק"ש לבראשית, קמז).

לֹא הָיוּ רְאוּיִין וגו’ – כי החוטא הסובל בעולם הזה זוכה לעולם הבא (והגויים אינם ראויים לעתיד כזה).

דְּווּיִים וּסְכוּפִים – חולים ומעונים.

מוֹנִין – מצערים ומביישים.

עַל שֵׁם – כדי לקיים את הבקשה שבפסוק.

חֲטָטִים – אבעבועות, פצעים פתוחים.

מ בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל, מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ – וְזוֹהִי זְוָעָה. חֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹעֵט בָּרָקִיעַ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שׁוֹאֵג בְּקוֹלוֹ וּמַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג… שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ” (ירמיה כה, ל) (ברכות נט ע"א).

שְׁרוּיִים – נמצאים.

כְּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).

לַיָּם הַגָּדוֹל – הים התיכון.

זְוָעָה – רעידת אדמה.

“נָוֵהוּ” – ביתו, כינוי לעם ישראל או לארץ ישראל והמקדש.

*

מא שָׁאַל בַּלְצָא אֶת רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: מֵהֵיכָן הָרַעַשׁ נַעֲשֶׂה? אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּבָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה וּבְעוֹבְדֶיהָ הֵיאָךְ נְתוּנִין בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם, וְרוֹאֶה בֵּיתוֹ חָרֵב וְנָתוּן בְּיָדָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַנֵּא וְשׁוֹאֵג, וּמִיָּד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ רוֹעֲשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלַיִם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ” (יואל ד, טז) (שמו"ר כט, ט).

בַּלְצָא – שם אדם.

רַעַשׁ – רעידת אדמה (וראו בקטע הקודם).

בֵּיתוֹ – בית המקדש (או ארץ ישראל).

כְּבְיָכוֹל – ראו בקטע הקודם.

*

מב שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחָרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֱלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי! אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי! אָמַר לִי: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחָרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. אָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּנִי עוֹבְרֵי דְּרָכִים. אָמַר לִי: בְּנִי, מַה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחָרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת:

אוֹי, שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי,

וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי,

וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי –

לְבֵין הָאֻמּוֹת!

אָמַר לִי: בְּנִי, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ! לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלושׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִים “אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ”, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר:

אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ!

מָה לוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו?

וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם!

(ברכות ג ע"א).

שָׁמַר לִי – המתין.

הָיָה לְךָ וגו’ – צריך היית להתפלל בחוץ ולא להיכנס למקום שעלול להתמוטט.

מְנַהֶמֶת – משמיעה קול עמום.

חַיֶיךָ וגו’ – לשון שבועה.

עוֹנִים – במסגרת התפילה (כמענה לקדיש או לתפילה אחרת).

“שְׁמֵהּ רַבָּא” – בארמית: שמו הגדול.

כִּבְיָכוֹל – ראו קטע מ.

מְקַלְּסִין – משבחים.

מָה לוֹ – אוי לו.

*

מג “יוֹנָתִי תַמָּתִי” (שיר השירים ה, ב) – אָמַר רַ' יַנַּאי: מָה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ – חֲבֵרוֹ מַרְגִישׁ, כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּבְיָכוֹל, “עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה” (תהלים צא, טו); וְאוֹמֵר: “בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר” (ישעיה ג, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר, כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּצָעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבַּר עִמְּךָ, מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים; כִּבְיָכוֹל, אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָם (שמו"ר ב, ה).

“יוֹנָתִי תַמָּתִי” – כינוי זה לעם ישראל נדרש כמדבר באחות תאומה.

חָשַׁשׁ – סובל כאב.

חֲבֵרוֹ – תאומו.

כִּבְיָכוֹל – ראו קטע מ.

“צָרָתָם” – של ישראל.

אִי – אין.

שָׁרוּי – נמצא.

הֱוֵי יוֹדֵעַ וגו’ – דע על פי המקום (הסנה הקוצני) שממנו אני מדבר עמך.

*

מד בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבִּים עַל עַם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים וַחֲסִידִים וּכְשֵׁרִים מִצְטַעֲרִים בְּגָלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹפֵחַ שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹ עַל זוֹ וְנוֹתְנָן כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנָן כְּנֶגֶד זְרוֹעוֹתָיו וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶם בַּסֵּתֶר. וּמִפְּנֵי מָה בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם בַּסֵּתֶר? גְּנַאי לוֹ לַאֲרִי שֶׁיִּבְכֶּה בִּפְנֵי שׁוּעָל, גְּנַאי לוֹ לְרַב שֶׁיִּבְכֶּה בִּפְנֵי תַּלְמִידוֹ, גְּנַאי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁיִּבְכֶּה בִּפְנֵי הֶדְיוֹט שֶׁל עֲבָדָיו; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי” (ירמיה יג, יז) (סא"ר, כח).

מִצְטַעֲרִים – סובלים.

טוֹפֵחַ – מכה.

גְּנַאי – דבר שאינו מכובד.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

*

מה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם: גָּלוּ לְמִצְרַיִם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם” (שמואל א ב, כז); גָּלוּ לְבָבֶל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה” (ישעיה מג, יד); גָּלוּ לְעֵילָם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם” (ירמיה מט, לח); גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָהּ” (ישעיה סג, א). וְאַף כְּשֶׁהֵם עֲתִידִים לִגָּאֵּל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ” (דברים ל, ג) – “וְהֵשִׁיב” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וְשָׁב” – מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת; וְאוֹמֵר: “אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים” (שיר השירים ד, ח).

רַבִּי אוֹמֵר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: אִם תְּבַקְּשֵׁנִי הֲרֵינִי אֵצֶל בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְבַקְשֵׁנִי הֲרֵינִי אֵצֶל בְּנִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם” (ויקרא טז, טז) (מגילה כט ע"א; ספרי במדבר, קסא).

עֵילָם – ארץ הגובלת במזרח בבל.

אֱדוֹם – רומי.

רַבִּי – יהודה הנשיא.

תְּבַקְּשֵׁנִי – תחפש אותי.

*

מו “בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה” (ירמיה יג, יז) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: מָקוֹם יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּ"מִסְתָּרִים" שְׁמוֹ. מַהוּ “מִפְּנֵי גֵוָה”? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם (חגיגה ה ע"ב).

מִפְּנֵי גַּאֲוָתָם – בגלל כבודם והדרם.

נִטְּלָה – נלקחה.

*

מז זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח: “אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה” (תהלים סח, ז) – אַתָּה מוֹצֵא, עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִים בִּפְנֵי עַצְמָם וּשְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ; וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ – נַעֲשׂוּ כֻלָּם הוֹמָנְיָא אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ – חָזְרָה שְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד” (איכה א, א) (איכ"ר פתיחתא כט).

פָּתַח – את דרשתו בפסוק מספר תהלים.

“מוֹשִׁיב יְחִידִים” וגו’ – והפסוק נדרש כמדבר במצב ראשיתי שבו יושבות דמויות בנפרד, לאחר מכן נגאלות ממאסר, ובסופו של דבר הן שוכנות באזורים נפרדים.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

בִּפְנֵי עַצְמָם – בנפרד.

הוֹמָנְיָא – קבוצה מאוחדת.

*

מח “פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה” (שיר השירים ה, ב) – לֶעָתִיד כְּשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, יֹאמְרוּ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הִגְלֵיתָנוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת וּדְחִיתָנוּ מִבֵּיתְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָא לְגָאֳלֵנוּ?! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמֶלֶךְ שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּלְמָחָר בָּא לְהַחֲזִירָהּ. אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶתְמוֹל גֵּרַשְׁתַּנִי מִבֵּיתְךָ וְעַכְשָׁו אַתָּה בָּא לְהַחֲזִירַנִי?! אָמַר לָהּ: דְּעִי לָךְ, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיָּצָאת מִבֵּיתִי גַּם אֲנִי לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי, וְאִם אֵין אַתְּ מַאֲמֶנֶת לִי – רְאִי הַטַּל שֶׁעַל רֹאשִׁי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: מִיּוֹם שֶׁיְּצָאתֶם מִבֵּיתִי גַּם אֲנִי לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי, הַנִּיחוּ יַדְכֶם עַל רֹאשִׁי וְתִרְאוּ “שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה” (סא"ז, כא; מדרש המצוטט בילקוט אליעזר [מאת אליעזר זוסמן] נו ע"ב).

לְמָחָר – לאחר זמן.

מַאֲמֶנֶת – מאמינה.

מט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם “אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה”? שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ. בָּא מֹשֶׁה אָמַר: “הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא” (דברים י, יז); בָּא יִרְמְיָה וְאָמַר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִים בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? – לֹא אָמַר “נוֹרָא”; בָּא דָּנִיּאֵל וְאָמַר: גּוֹיִים מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר “גִּבּוֹר”. בָּאוּ הֵם וְאָמְרוּ: אַדְרַבָּה, זוֹ הִיא גְּבוּרַת גְּבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ וְנוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם לִרְשָׁעִים; וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵיאָךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הָאֻמּוֹת?! – וּבָשָׂר וָדָם יֵשׁ בּוֹ כּוֹחַ לִתֵּן קִצְבָה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ?

אָמַר רַ' יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: יוֹדְעִין הֵם הַנְּבִיאִים שֶׁאֱלוֹהָם אֲמִתִּי וְאֵינָן מַחֲנִיפִין לוֹ (יומא סט ע"ב; ירושלמי ברכות ז, ג).

הֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ – החזירו את שבחיו של הקב"ה, שהם ככתר לו, לקדמותם.

מְקַרְקְרִים – מנפצים את הקירות במקדש.

לֹא אָמַר “נוֹרָא” – אלא “האל הגדול הגיבור” (ירמיה לב, יח).

מִשְׁתַּעְבְּדִים – מושלים.

לֹא אָמַר “גִּבּוֹר” – אלא “האל הגדול והנורא” (דניאל ט, ד).

בָּאוּ הֵם – אנשי כנסת הגדולה (וקבעו בפתיחת תפילת שמונה עשרה את המילים: “האל הגדול הגיבור והנורא”).

כּוֹבֵשׁ – עוצר, בולם.

נוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם – נוהג בסבלנות ובמתינות (שמא יחזרו בתשובה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו’ – איך היה יכול עם ישראל להמשיך ולהתקיים, בלא הפחד שמפיל הקב"ה על אומות העולם?

וּבָשָׂר וָדָם וגו’ – האם יכול בן אדם (כגון ירמיהו ודניאל) לקבוע קצבה מוגבלת לשבחי הקב"ה?

*

נ אַדְרְיָנוֹס אָמַר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ: גְּדוֹלָה הַכִּבְשָׂה הָעוֹמֶדֶת בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים! אָמַר לוֹ: גָּדוֹל הוּא הָרוֹעֶה שֶׁמַּצִּילָהּ וְשׁוֹמְרָהּ וְשׁוֹבְרָם לְפָנֶיהָ! הֱוֵי: “כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח” (ישעיה נד, יז) (תנחומא תולדות, ה).

אַדְרְיָנוֹס – קיסר רומי.

הַכִּבְשָׂה וגו’ – דימוי לעם ישראל המחזיק מעמד בעוז בקרב אומות העולם האורבות לו.

הָרוֹעֶה – הקב"ה.

הֱוֵי – לפיכך.

*

נא פִילוֹסוֹף אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' אֶלְעָזָר: לֹא כָּךְ אָמַר הַנָּבִיא: “הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס” (מלאכי א, ד) – וַהֲלֹא כָּל הַבִּנְיָנִים קַיָּמִים! אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר: לֹא דִבֵּר הַכָּתוּב כְּנֶגֶד הַבִּנְיָן, אֶלָּא כְּנֶגֶד הָעֵצוֹת; כָּל מָה שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִים וּמְחַשְּׁבִים בִּלְבַבְכֶם לִבְנוֹת עָלֵינוּ וּלְכַלּוֹתֵנוּ – הוּא הוֹרֵס עֲצַתְכֶם. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, כָּךְ הוּא; יוֹשְׁבִים בְּכָל שָׁנָה לָבוֹא וּלְכַלּוֹת אֶתְכֶם וְזָקֵן אֶחָד בָּא וּמְבַטֵּל (ילק"ש למלאכי, תקפז).

פִילוֹסוֹף – חכם רומי.

“הֵמָּה יִבְנוּ” – והפסוק מדבר באדום (סמלה של רומי).

כְּנֶגֶד – על.

זָקֵן – אולי הכוונה להופעות פלאיות של אליהו הנביא.

*

נב רַ' אַבָּהוּ הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ לִפְנֵי הַמִּינִים בְּרַב סָפְרָא, שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא. הֵנִיחוּ לוֹ מֶכֶס שֶׁל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים. פַּעַם אַחַת מְצָאוּהוּ, אָמְרוּ לוֹ: “רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם” (עמוס ג, ב) – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵמָה מְכַלָּהּ בְּאוֹהֲבוֹ? שָׁתַק וְלֹא אָמַר לָהֶם כְּלוּם. הֵטִילוּ סוּדָר בְּצַוָּארוֹ וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתוֹ. בָּא רַ' אַבָּהוּ וּמְצָאָם. אָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם מְצַעֲרִים אוֹתוֹ? אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא אָמַרְתָּ לָנוּ שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא? וְלֹא יָדַע לוֹמַר לָנוּ פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ פָּסוּק! אָמַר לָהֶם: לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם אֶלָּא בְּמִשְׁנָה, אֲבָל בְּמִקְרָא כְּלוּם אָמַרְתִּי לָכֶם? אָמְרוּ לוֹ: בַּמֶּה נִשְׁתַּנֵּיתֶם אַתֶּם, שֶׁיּוֹדְעִים? אָמַר לָהֶם: אָנוּ, בִּשְׁבִיל שֶׁאָנוּ מְצוּיִים אֶצְלְכֶם, מְטִילִים עַל עַצְמֵנוּ וּמְעַיְּנִים, הֵם אֵינָם מְעַיְּנִים. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר לָנוּ אַתָּה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ; אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת (עבודה זרה ד ע"א).

מִשְׁתַּבֵּחַ וגו’ – משבח את רב ספרא, חכם בבלי, באוזני כופרים (כנראה יהודים נוצרים).

הֵנִיחוּ וגו’ – ויתרו לו על תשלום מסים.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וגו’ – האם אדם כועס מוציא את כעסו על אהובו? מכאן שאין ישראל אהובים על הקב"ה.

הֵטִילוּ סוּדָר וגו’ – כרכו פיסת בד סביב צווארו והציקו לו.

לֹא אָמַרְתִּי וגו’ – גדולתו של רב ספרא היא במשנה, לא בפירושי פסוקים בתנ"ך.

בַּמֶּה נִשְׁתַּנֵּיתֶם וגו’ – מדוע אתם, בני ארץ ישראל, שונים מן החכמים הבבלים ויודעים לפרש פסוקים?

מְצוּיִים אֶצְלְכֶם – חיים בחברת המינים (הנוהגים לחפש ביסוס לדעותיהם בפסוקי מקרא).

מְטִילִים וגו’ – מקבלים על עצמנו לעיין בפסוקים (ולהתכונן להתווכח על פירושיהם).

לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה – משל לאדם שתובע חוב משני אנשים.

מְעַט מְעַט – לא בפעם אחת, אלא במידה קטנה בכל פעם (וזה לדבריו פירוש המילה “אפקוד”).

*

נג “ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי” (תהלים ו, ב) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהָיְתָה בְּיָדוֹ חֶרֶב הִנְדוּיִית, וְנִשְׁבַּע שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל רֹאשׁ בְּנוֹ, וּכְשֶׁנִּתְפַּיֵּס אָמַר: אִם עָבְרָה עַל רֹאשׁ בְּנִי אֵין לוֹ חַיִּים, וּמִי יוֹרֵשׁ מַלְכוּתִי? וּלְבַטֵּל גְּזֵרָתִי אִי אֶפְשָׁר. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? הִכְנִיס הַחֶרֶב לְנַרְתֵּקָהּ וְהֶעֱבִירָה עַל רֹאשׁ בְּנוֹ – וְנִמְצָא בְּנוֹ נִצָּל וּגְזֵרָתוֹ נִתְקַיֶּמֶת.

רַ' חֲנִינָה אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיְתָה לְפָנָיו אֶבֶן גְּדוֹלָה, וְנִשְׁבַּע שֶׁהוּא זוֹרְקָהּ עַל בְּנוֹ. חָזַר וְאָמַר: אִם אֲנִי זוֹרְקָהּ בּוֹ אֵין לוֹ חַיִּים. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? צִוָּה וְכִתְּתוּהָ צְרוֹרוֹת קְטַנִּים וְהִתְחִילוּ זוֹרְקִין עָלָיו אֶחָד אֶחָד – וְנִמְצָא הַמֶּלֶךְ הִצִּיל אֶת בְּנוֹ וְקִיֵּם אֶת שְׁבוּעָתוֹ (מד"ת ו, ג; ילק"ש לתהלים, תרלה).

אַל בְּאַפְּךָ תּוֹכִיחֵנִי – אל תעניש אותי בעוצמת כעסך.

חֶרֶב הִנְדּוּיִית – עשויה מברזל שבא מהודו והיא חדה במיוחד.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

כִּתְּתוּהָ צְרוֹרוֹת – שברו אותה לאבני חצץ.

*

נד אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל” (שופטים ה, יא)? צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁפִּזְּרָם לְבֵין הָאֻמּוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: אָנוּ טוֹבִים מִכֶּם. כָּתוּב בָכֶם: “כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם” (מלכים א יא, טז) – וְאִלּוּ אָנוּ, הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים יוֹשְׁבִים אַתֶּם עִמָּנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹשִׂים לָכֶם כְּלוּם. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ, יִטָּפֵל לְךָ תַּלְמִיד אֶחָד? נִטְפַּל לוֹ רַ' אוֹשַׁעְיָא, אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כֵּיצַד תַּעֲשׂוּ: תְּכַלּוּ אֶת כֻּלָּם – אֵינָם אֶצְלְכֶם; אֶת שֶׁיֵּשׁ אֶצְלְכֶם – יִקְרְאוּ לָכֶם מַלְכוּת קְטוּעָה. אָמַר לוֹ: גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי! בְּכָךְ אָנוּ יוֹרְדִים, בְּכָךְ אָנוּ עוֹלִים (פסחים פז ע"ב).

“פִּרְזוֹנוֹ” – והמילה נדרשת בשיכול אותיות מלשון פיזור.

מִין – כופר (כנראה יהודי נוצרי).

“הִכְרִית” – השמיד.

“אֱדוֹם” – כינוי שכינו חז"ל את רומי והנצרות.

יוֹשְׁבִים אַתֶּם עִמָּנוּ – בקרב הרומאים.

רְצוֹנְךָ, יִטָּפֵל לְךָ – האם אתה מוכן שיצטרף אלינו?

תְּכַלּוּ אֶת כֻּלָם – תנסו להרוג את היהודים כולם.

אֵינָם אֶצְלְכֶם – לא כולם מצויים תחת שלטון רומי.

אֶת שֶׁיֵּשׁ אֶצְלְכֶם – תהרגו את היהודים שתחת שלטונכם.

מַלְכוּת קְטוּעָה – קצוצה, פגומה, שהורגת בתושביה.

גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי – לשון שבועה (באלת האהבה הרומית).

בְּכָךְ אָנוּ יוֹרְדִים וגו’ – בדיוק בעניין זה אנו מתחבטים ומתקשים להכריע.

*

נה “וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו” (בראשית לח, א) – אָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְפַזֵּר עַצְמֵנוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאָנוּ מְכֻנָּסִין הַשְּׁטָר מָצוּי לְהִגָּבוֹת (בר"ר פה, ב).

אָמְרוּ – אחי יוסף.

נְפַזֵר עַצְמֵנוּ – נתפזר ולא נשהה יחדיו.

כָּל זְמַן וגו’ – רק כשכולנו מצויים יחדיו, העונש (על מכירת יוסף) עשוי לבוא עלינו.

*

נו אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: לֹא לְמָקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין; עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת (בר"ר עג, ו).

לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן – מעבר לנהר אגדי, שמימיו רותחים כל השבוע ונחים בשבת.

*

נז “וַיֹאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ” (בראשית לב, ט) – אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבְּדָרוֹם, “וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה” (שם) – אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה. אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִפְלֵיטָה מִתְעַנִּים הָיוּ עֲלֵיהֶם בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי (בר"ר עו, ג).

בְּדָרוֹם – אזור השפלה ויהודה (שנהרס בידי רומי [המסומלת בעשיו] לאחר מרד בר כוכבא).

רַ' הוֹשַׁעְיָה – איש הגליל.

מִתְעַנִּים הָיוּ וגו’ – אנשי הגליל מתפללים וצמים יומיים בשבוע למען ביטחונם של אנשי הגולה.

*

נח אָמַר ר' אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאֻמּוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ” (הושע ב, כה) – כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה, אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כֹּרִים. (פסחים פז ע"ב).

כְּלוּם וגו’ – האם אין אדם זורע כמות קטנה (“סאה”, כשישה ק"ג), אם אין הוא מתכוון לזכות בכמות גדולה (“כמה כורים”; והכור הוא שלושים סאה) של יבול?

*

נט “אֵלַי קֹרַא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה” (ישעיה כא, יא) – אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִישַׁעְיָה: רַבֵּנוּ יְשַׁעְיָה, מָה יוֹצֵא לָנוּ מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה? אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁנִּשְׁאַל. כֵּיוָן שֶׁשָּׁאַל חָזַר אֶצְלָם, אָמְרוּ לוֹ: “שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל” (שם) – מָה מִלֵּל שׁוֹמֵר הָעוֹלָמִים? אָמַר לָהֶם: “אָמַר שֹׁמֵר, אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה” (ישעיה כא, יב). אָמְרוּ לוֹ: וְגַם לַיְלָה?! אָמַר לָהֶם: לֹא כְּשֶׁאַתֶּם סְבוּרִים, אֶלָּא בֹּקֶר לְצַדִּיקִים וְלַיְלָה לִרְשָׁעִים, בֹּקֶר לְיִשְׂרָאֵל וְלַיְלָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אֵימָתַי? אָמַר לָהֶם: אֵימַת שֶׁתִּרְצוּ אַתֶּם יִרְצֶה הוּא – “אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ” (שם). אָמְרוּ לוֹ: מִי מְעַכֵּב? אָמַר לָהֶם: תְּשׁוּבָה – “שֻׁבוּ אֵתָיוּ” (שם) (ירושלמי תענית א, א).

הַלַּיְלָה הַזֶּה – הגלות הארוכה, גלות רומי (המסומלת בשעיר), המשולה ללילה חשוך.

עַד שֶׁנִּשְׁאַל – את פי הקב"ה.

מִלֵּל – אמר (הקב"ה, הוא שומר העולמים).

“אָתָה” וגו’ – בא (לאחר הלילה יבוא הבוקר, אור הגאולה).

וְגַם לַיְלָה? – האם אחרי הבוקר ישוב הלילה?

כְּשֶׁאַתֶּם – כמו שאתם.

“אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ” – ותרגום המילים הארמיות: אם תבקשו תבקשו, אך מדרשן: אם תרצו, ירצה גם הוא.

מְעַכֵּב – את הגאולה.

תְּשׁוּבָה – אי חזרה בתשובה היא המעכבת, ועל כן מסיים הנביא בקריאה (בארמית): שובו ובואו.

*

ס “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ” (ישעיה ס, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לִמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, בָּא אֶחָד וְהִדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר – וְכָבָה, וּבָא אַחֵר וְהִדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר – וְכָבָה. אָמַר: מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵינִי מַמְתִּין אֶלָּא לְאוֹרוֹ שֶׁל בֹּקֶר. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָשִׂינוּ לְךָ מְנוֹרָה בִּימֵי מֹשֶׁה – וְכָבְתָה, בִּימֵי שְׁלֹמֹה – וְכָבְתָה; מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין אָנוּ מַמְתִּינִים אֶלָּא לְאוֹרְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר” (תהלים לו, י) (ילק"ש לישעיה, תצט).

בִּימֵי מֹשֶׁה – במשכון (שנחרב).

בִּימֵי שְׁלֹמֹה – במקדש.

*

סא “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם” (שיר השירים ב, ז; ג, ה; ה, ח) – אָמַר רַ' יוֹסֵי בְּרַ' חֲנִינָא: שָׁלוֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹמָה; וְאַחַת, שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם; וְאַחַת, שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּי.

“הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם… בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה” (שיר השירים ב, ז; ג, ה) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם מְקַיְּמִים אֶת הַשְּׁבוּעָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – אֲנִי מַתִּיר אֶת בְּשַׂרְכֶם כִּצְבָאוֹת אוֹ כְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה (כתובות קיא ע"א).

שָׁלוֹשׁ שְׁבוּעוֹת – החזרה המשולשת על לשון ההשבעה (וראו בקטע הבא).

שֶׁלֹא יַעֲלוּ כְּחוֹמָה – שלא יעלו לארץ ישראל במספר רב של אנשים ובעוצמה.

יִשְׁתַּעְבְּדוּ – ישעבדו.

מוּטָב – טוב ויפה.

מַתִּיר וגו’ – מתיר להרוג אתכם, כפי שמותר לשחוט ולאכול את בשר הצבי והאיל (ראו דברים יב, טו).

*

סב “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם… אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ” (שיר השירים ב, ז; ג, ה) – רַ' אוֹנְיָא אָמַר: אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת הִשְׁבִּיעָם כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת שֶׁדָּחֲקוּ עַל הַקֵּץ וְנִכְשְׁלוּ, וְאֵלּוּ הֵם: אֶחָד בִּימֵי עַמְרָם, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן דִּינַי, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵבָא, וְאֶחָד בִּימֵי שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרַיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת… לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים” (תהלים עח, ט–י) (שהש"ר ב, ז).

אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת – הביטוי “השבעתי אתכם בנות ירושלים” מצוי במגילת שיר השירים פעמיים נוספות (ה, ח; ח, ד).

כְּנֶגֶד – אל מול.

דָּחֲקוּ עַל הַקֵץ – ניסו להביא את הגאולה בכוח, טרם זמנה (והוא מדרש על “אם תעוררו… עד שתחפץ”).

בִּימֵי עַמְרָם – כשהחליטו בני ישראל להימנע מהולדת בנים (ראו סוטה יב ע"א) וכך לאלץ את הקב"ה לגאול אותם בטרם ייעלם העם.

בֶּן דִינַי – מראשי המרד ברומאים בעת חורבן הבית.

בֶּן כּוֹזֵבָא – הידוע יותר בשמו בר כוכבא (ובאיגרותיו הוא קרוי בן כוסיבא).

שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרַיִם – על יסוד מסורת אגדית שלפיה ביקשו בני אפרים לצאת ממצרים טרם עת ומתו בדרכם לארץ ישראל (סנהדרין צב ע"ב ועוד [ראו דברי הימים א ז, כב]).

*

סג “וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ” (בראשית ח, ט) – רַב יְהוּדָה בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת; וְכָךְ “הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם וְלֹא מָצְאָה מָנוֹחַ” (איכה א, ג) – אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת; וְכָךְ “וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ” (דברים כח, סה) – הָא אִלּוּ מָצְאוּ מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים (בר"ר לג, ו; איכ"ר א, כט).

“הִיא” – עם ישראל.

חוֹזֶרֶת – לארץ ישראל.

*

סד מֹשֶׁה אָמַר: “וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם” (ויקרא כו, לח); בָּא יְשַׁעְיָה וְאָמַר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ” (ישעיה כז, יג).

אָמַר רַב: מִתְיָרֵא אֲנִי מִמִּקְרָא זֶה: “וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם”.

– וְשֶׁמָּא כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: “תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ” (תהלים קיט, קעו)?

– אֶלָּא מִסּוֹפוֹ שֶׁל הַמִּקְרָא: “וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם” (ויקרא כו, לח);

– וְשֶׁמָּא כַּאֲכִילַת קִשּׁוּאִים וּדְלוּעִים? (מכות כד ע"א).

בָּא יְשַׁעְיָה – והבטיח את חזרת האובדים לארץ.

מִתְיָרֵא וגו’ – חושש מן האמור בפסוק לגבי אובדן העם.

וְשָׁמָּא כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶשֶׁת – תגובת חכם אחר על דברי רב: שמא גורל העם יהיה כגורל אבידה שבעליה מחפש אחריה ואף מוצא אותה?

אֶלָא מִסּוֹפוֹ שֶׁל הַמִּקְרָא – המשך דברי רב, החושש מהאמור בסיום הפסוק בדבר חיסולו המוחלט של העם.

כַּאֲכִילַת קִשּׁוּאִים וּדְלוּעִים – שגם אם הם נאכלים, נותרים אחריהם גרעיניהם לזריעה ולצמיחה מחודשות.

*

סה “הָיְתָה כְּאַלְמָנָה” (איכה א, א) – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לִבְרָכָה: “כְּאַלְמָנָה” וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵלֶיהָ (תענית כ ע"א; סנהדרין קד ע"א; איכ"ר א, ג).

לִבְרָכָה – ניתן לדרוש את הדברים לחיוב.

דַּעְתּוֹ – כוונתו.

*

סו “וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי” (שיר השירים ח, יד) – מָה הַצְּבִי הַזֶּה הוֹלֵךְ לְסוֹף הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּזְרוּ בְּכָל הָעוֹלָם, עֲתִידִין לַחֲזֹר (ילק"ש לשיר השירים, תתקצד).

לְסוֹף הָעוֹלָם – למרחקים גדולים.

*

סז שָׁנִינוּ: “וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים” (ויקרא כו, מד) – בִּימֵי כַּשְׂדִים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם דָּנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; “וְלֹא גְּעַלְתִּים” (שם) – בִּימֵי הָמָן, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר; “לְכַלֹּתָם” (שם) – בִּימֵי יְוָנִים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּמַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כּוֹהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו; “לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם” (שם) – בִּימֵי רוֹמִיִּים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי שֶׁל בֵּית רַבִּי וְחַכְמֵי דּוֹרוֹת; “כִּי אֲנִי ה' אֱלהֵיהֶם” (שם) – לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁאֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלָה לִשְׁלֹט בָּהֶם (מגילה יא ע"א).

כַּשְׂדִּים – בבל.

שִׁמְעוֹן הַצַדִּיק – מאנשי כנסת הגדולה, המוסד העליון בהנהגתו הרוחנית של עם ישראל בתקופת הבית השני.

בֵּית רַבִּי – בית הנשיא, צאצאי רבי יהודה הנשיא.

*

סח “יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם” (בראשית טו, יג) – “יָדֹע” שֶׁאֲנִי מְפַזְּרָם, “תֵּדַע” שֶׁאֲנִי מְכַנְּסָם; “יָדֹע” שֶׁאֲנִי מְמַשְׁכְּנָם, “תֵּדַע” שֶׁאֲנִי פּוֹרְקָם; “יָדֹע” שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָם, “תֵּדַע” שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָם (בר"ר מד, יח).

“יָדֹעַ תֵּדַע” – דברי הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, הנדרשים כהודעה על סבל הגלות ועל גאולה גם יחד.

מְמַשְׁכְּנָם – מפקיד את ישראל כמשכון (לזמן קצוב) בידי אומות העולם.

פּוֹרְקָם – פודה אותם.

*

סט “יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה” (תהלים כ, ב) – מָשָׁל לְאָב וּבֵן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְנִתְיַגַּע הַבֵּן וְאָמַר לָאָב: אַבָּא, הֵיכָן הִיא הַמְּדִינָה? אָמַר לוֹ: בְּנִי, סִימָן זֶה יְהֵא בְּיָדְךָ: אִם רָאִיתָ בֵּית הַקְּבָרוֹת לְפָנֶיךָ – הָרֵי הַמְּדִינָה קְרוֹבָה לְךָ. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם רְאִיתֶם אֶת הַצָּרוֹת שֶׁתָּכְפוּ אֶתְכֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה” (מד"ת כ, ד; ילק"ש לתהלים, תרפ).

הַמְּדִינָה – העיר.

סִימָן זֶה וגו’ – הרי לך סימן שבעזרתו תוכל להשיב על השאלה.

תָּכְפוּ – באו זו אחר זו בלא הפסקה.

*

ע אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אַתָּה גּוֹאֲלֵנוּ? אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁתֵּרְדוּ לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ” (הושע ב, ב). אָמְרוּ בְּנֵי קֹרַח: בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה אָנוּ – “כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ… קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ” (תהלים מד, כו–כז) (מד"ת מה, ג; ילק"ש להושע, תקלג).

מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה – השלב, המעמד, הנמוך ביותר.

“וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ” – מילים אלה נדרשות כאומרות כי רק כשינמיכו עד הארץ יתחילו לעלות.

בְּנֵי קֹרַח – אומרי המזמור (פסוק א).

*

עא “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַי: רַבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מְצַוֵּחַ מִמָּה שֶׁעָשׂוּ לוֹ הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בר"ר סה, כא).

רַבִּי – הרב שלי, מורי.

יַעֲקֹב, עֵשָׂו – המסמלים בדרשה זו את עם ישראל ואת רומי.

*

עב “וְאַתָּה ה' עַד מָתָי?” (תהלים ו, ד) – אָמַר רַב כָּהֲנָא: מָשָׁל לְחוֹלֶה שֶׁהָיָה מִתְרַפֵּא עַל יְדֵי הָרוֹפְאִים, וְהָיָה הַחוֹלֶה מְצַפֶּה, מָתַי יָבוֹא הָרוֹפֵא, בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת אוֹ בְּחָמֵשׁ שָׁעוֹת אוֹ בְּשֵׁשׁ אוֹ בְּשֶׁבַע – וְלֹא בָּא. עָבְרוּ שְׁמוֹנֶה, תֵּשַׁע, עֶשֶׂר – וְלֹא בָּא. עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה הִתְחִיל מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא, וְאָמַר: אִם שָׁהִיתָ עוֹד צִבְחַר, נַפְשִׁי יָצְאָה. כָּךְ אָמַר דָּוִד: כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה הַמַּלְכֻיּוֹת מוֹשְׁכוֹת וּמִשְׁתַּעְבְּדוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, צָוַח “וְאַתָּה ה' עַד מָתָי”, שֶׁאַתָּה הוּא הָרוֹפֵא שֶׁלִּי וְשׁוֹהֶה לָבוֹא אֶצְלִי (מד"ת ו, ה).

אַרְבַּע שָׁעוֹת – השעה הרביעית של היום.

מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא – מתקרב ומגיע.

שָׁהִיתָ עוֹד צִבְחַר – התעכבת עוד מעט.

דָּוִד – בעל ספר תהלים.

מוֹשְׁכוֹת – ממשיכות לאורך זמן רב.

שׁוֹהֶה – מתעכב.

*

עג “וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל” (ירמיה מו, כז) – מְדַבֵּר בְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ” (בראשית כח, יב) – אֵלּוּ שָׂרַי אֻמּוֹת הָעוֹלָם; מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים חֲלָקִים וְיוֹרֵד, וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְעוֹלֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: תֹּאמַר אֵין לוֹ לָזֶה יְרִידָה?! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב” – אֲפִלּוּ אַתָּה רוֹאֵהוּ עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֶצְלִי, מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'” (עובדיה ד) (פדר"כ כג, ב; ויק"ר כט, ב; תנחומא ויצא, ב; ילק"ש לבראשית, קכא).

“תֵּחַת” – תפחד.

שָׂרֵי אַמּוֹת הָעוֹלָם – כי לכל אומה יש במרומים שר (מלאך) המייצג אותה.

שִׁבְעִים שְׁלַבִּים – כנגד שבעים שנות שלטון מלכות בבל בעם ישראל (וכן בהמשך לגבי שאר המלכויות).

אֱדוֹם – היא רומי.

אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה – אין איש יודע כמה שלבים עולה מלכות זו.

אֵין לוֹ לָזֶה יְרִידָה – ומלכות רומי תמשול לעולם.

“אִם תַּגְבִּיהַ” וגו’ – דברי הנביא מכוונים אל אדום.

*

עד “וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ” (בראשית ט, ה) – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת; “וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם” (שם) – זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו” (שם לב, יב) (בר"ר לד, יג).

“אֶדְרֹשׁ” – אתבע (נקם או עונש) משופכי דמים, בעלי חיים ובני אדם.

אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – שנראו בחזון דניאל (פרק ז) כארבע חיות, והן מזוהות כבבל, מדי, יוון ורומי (המסמלת את עשיו).

*

עה “כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע” (ישעיה סא, י) – שִׁבְעָה לְבוּשִׁים לָבַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּפָּרַע מֵאֱדוֹם הָרְשָׁעָה: כְּשֶׁבָּרָא הָעוֹלָם לָבַשׁ הוֹד וְהָדָר; כְּשֶׁנִּגְלָה לָנוּ עַל הַיָּם לָבַשׁ גֵּאוּת; כְּשֶׁנָּתַן אֶת הַתּוֹרָה לְעַמּוֹ לָבַשׁ עֹז; כְּשֶׁנִּפְרַע מִן הַכַּשְׂדִּים לָבַשׁ נְקָמָה; כְּשֶׁעָתִיד לִמְחֹל עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹבֵשׁ לָבָן, וּבְשָׁעָה שֶׁהַמָּשִׁיחַ נִגְלֶה לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ צְדָקָה, וּכְשֶׁבָּא לִפָּרַע מִמַּלְכוּת אֱדוֹם לוֹבֵשׁ אָדֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ” (ישעיה סג, ב) – זוֹ נִקְמַת אֱדוֹם. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְבוּשׁ זֶה נָאֶה לְךָ מִכָּל לְבוּשִׁים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלָּבַשְׁתָּ (פס"ר לז, ב).

יִפָּרַע מֵאֱדוֹם הָרְשָׁעָה – יעניש את רומי.

הוֹד וְהָדָר – תהלים קד, א.

גֵאוּת – שם צג, א.

עֹז – שם כט, יא.

כַּשְׂדִּים – בבל.

נְקָמָה – ישעיה נט, יז.

לָבָן – דניאל ז, ט.

צְדָקָה – ישעיה נט, ז.

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה – שעת הנקמה מאדום.

*

עו תְּנָא בְּשֵׁם רַ' אֱלִיעֶזֶר: נִקְמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד עֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא” (דברים טו, ט); נִקְמָתָם שֶׁל אֱדוֹם בְּיַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל” (יחזקאל כה, יד) (ויק"ר לד, ט).

נִקְמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וגו’ – עם ישראל נענש על שאינו נענה לבקשות עזרה מצד העניים.

“וְקָרָא עָלֶיךָ” וגו’ – הפסוק מדבר בעני שאין רוצים להלוות לו.

נִקְמָתָם שֶׁל אֱדוֹם – אדום (רומי) תיענש על פגיעתה בעם ישראל, הגזול והעשוק כעני.

*

עז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּפְשֹׁט מַלְכוּת אֱדוֹם בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (מיכה ה, ב) (יומא י ע"א).

בֶּן דָּוִד – המשיח.

תִּפְשֹׁט – תתפשט.

“לָכֵן יִתְּנֵם” וגו’ – והפסוק נדרש כעוסק בגאולת בני ישראל במקביל לתקופת היריון ולידה.

*

עח “מִן הָאָדֹם הָאָדֹם” (בראשית כה, ל) – הוּא אָדֹם וְתַבְשִׁילוֹ אָדֹם, אַרְצוֹ אֲדֻמָּה, גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים, לְבוּשָׁיו אֲדֻמִּים, פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם בִּלְבוּשׁ אָדֹם. הוּא אָדֹם – “וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי” (שם שם, כה); תַּבְשִׁילוֹ אָדֹם – “הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה” (שם שם, ל); אַרְצוֹ אֲדֻמָּה – “אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם” (שם לב, ד); גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים – “מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם” (נחום ב, ד); לְבוּשָׁיו אֲדֻמִּים – “אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים” (שם); פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם – “דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם” (שיר השירים ה, י); בִּלְבוּשׁ אָדֹם – “מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ” (ישעיה סג, ב) (בר"ר סג, יב).

הוּא אָדֹם – עשיו, המסמל את רומי (וכל הדרשה עוסקת בקשר שבין עשיו·שעיר·אדום לצבע האדום).

פּוֹרֵעַ – מעניש, נוקם.

“מְתֻלָּעִים” – לבושים בגדים הצבועים בתולעת שני, שצבעה אדום.

“דּוֹדִי” – הוא הקב"ה.

“מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ” – דברי הנביא מופנים אל הקב"ה, החוזר מנקמתו באויבי ישראל.

*

עט אָמַר רַ' יוֹנָתָן: שְׁלוֹשָׁה דְבָרִים נִתְּנוּ מַתָּנָה לָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵם: תּוֹרָה וּמְאוֹרוֹת וּגְשָׁמִים; רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: אַף הַשָּׁלוֹם; רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה אָמַר: אַף הַיְּשׁוּעָה; רַ' תַּנְחוּמָא אָמַר: אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; רַ' יִצְחַק בֶּן מַרְיוֹן אָמַר: אַף פָּרָשַׁת הַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן, כֵּיוָן שֶׁאָדָם יוֹרֵד לְתוֹכוֹ מִיָּד מֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הָרַחֲמִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם (בר"ר ו, ה; ויק"ר לה, ח).

נִתְּנוּ מַתָּנָה – חינם (ולשון נת"ן נזכרת במקרא לגבי כל הדברים המנויים בקטע, כגון: שמות לא, יח [תורה]; בראשית א, יז [מאורות] וכן הלאה).

פָּרָשַׁת הַיָּם הַגָּדוֹל – היכולת להפליג בים התיכון ולצאת ממנו בשלום (ראו ישעיה מג, טז).

הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם – היא רומי (“ונתתי נקמתי באדום” [יחזקאל כה, יד]).