כִּי־רַבּוֹת אַנֹחתַי וְלִבִּי דַוָי

(איכה א' כ"ב).

I.    🔗

תשעה באב מלים מה איומות ונוראות

מרים הנה כלענה לכל אהב עמו

לשמען תזלנה העינים דמעות

כל לב איש ישראל יתר ממקומו.

II.    🔗

יום בו היתה ציון לשּיה נדחה

מה עתקו רודפיה גברו מעניה

פלאים ירדה ראשה לעפר שחה

נפלּה למשּואות טבעו בבוץ שעריה.

III.    🔗

בו הרס שרף מקדש אלהנו

עיר הקדשּ נהרסה גם נחרבה

ביום הזה קטפה לאמתנו

ויזר לאם ישּראל כמו דוה.

IV.    🔗

ביום הזה נהרסה גוית הלאם

גרמיה פזרו עצמיה נפצחו

דמה ושארה כלה מנה עד תם

נתקו מיתריה כליותיה נפלחו.

V.    🔗

רוח אפינו נפח אל קרבנו

רוח החיה אשר היה הלאם

יצא ממנו לא יפה בקרבנו

ותמת האמה ותרד אל תהום.

VI.    🔗

ואבך תמרורים ואמרר בבכי

בראותי מה מר גורלו הנּהו

ויפול ישרון למשאות לדחי

מי ישור אחריתו ומי ידעהו.

VII.    🔗

הה עמי האמללּ עמי הכאב

מה איום שּברך מה אמולה לּבתך

מרב תלאותיך הה לבך דואב

כים גדול שברך אנושה מכתך.

VIII.    🔗

אז לפני ימים המה שּנות אלפים

עת רגע ישראל לא ידע פרץ

עמדה על תלה העיר ירושלים

עיר כלילת היופי ומשוש הארץ

IX.    🔗

אך עתה מה נורא מה איום אוי אבוי

כי גרש ישראל מעל אדמתו

אפס תפארתו אפס כל הוד ונוי

וישראל פזר מביתו ונחלתו.

X.    🔗

אז לפני ימים המה שנות אלפים

עת ישב ישראל כאזרח רענן

וייף עם ישּרון ויראה החיים

ועל ארצו פוריה ישב שלאנן.

XI.    🔗

אך עתה הה הנה רוחי חבלה

הן אמלל ישראל שחת גורלו

על רוחו גויתו הקרץ עלה

ומרגֹע לא מצא בכל עמלו.

XII.    🔗

אז לפני ימים המה שנות אלפים

היה ישראל גוי אחד בארץ

נכבד היה עם עלה ממצרים

לא ידע כל שוד כל שּבר וקרץ.

XIII.    🔗

אך עתה הה הוי צרה ומועקה

ירדפוהו ימצאוהו עמל ותלאה

מכלּ עברים אך צרח אך עקא

מי זדון שּטפו נפשו הנהלאה.

XIV.    🔗

אלהים אדירים האם לנצח

לא יעלה ישראל מיון מצולה

האם לעד תהיה קרבן הרצח

רק בתולת בת ציון עמך הסגולה.

XV.    🔗

אם תחיה האמה כביר גועה

אם רוח חיים יפח אל קרביה

גדולה השאלה זאת נפשי ידעה

לאלהים פתרונים הוא יפתריה.