בנעורים, בימים שבהם רותקתי למיטה מחמת מחלה, בדרך כלל בחודשי החורף, אבל גם בעונות המעבר הפרועות, נהניתי לשנן שירים בעל פה. מאוחר יותר נדבק לי ההרגל הזה גם לאורך שבתות ארוכות בקיץ, ולפעמים היה שב ומופיע גם בימי שגרה רגילים, אחרי שעות בית הספר. זה הלך איתי שנים על גבי שנים. שיר יפה עושה חשק ללמוד אותו בעל פה. ואני למדתי בעל פה בלי הפוגה, כי זה נתן לי הרגשה של קניין.

כשהתגייסתי לצבא ישנה מתחתיי במיטת הקומתיים בחורה אחת שקראו לה אלה. נדמה לי שהתגוררה עד אז במודיעין עם הוריה (צחקנו על המקום המוזר הזה, בעל השם המשולש, שקראו לו מודיעין־מכבים־רעות). היא סבלה מנדודי שינה. מדי לילה, אחרי שכיבו לנו את האורות, ולמרות שהיה עלינו לשתוק, דקלמתי לה את אחד השירים שזכרתי בעל פה. למען האמת, זו הייתה תקופה רעה מאוד בשבילי. כל הזמן הופיעו לי סימנים כחולים חדשים על הרגליים בגלל הטיפוס למיטה הגבוהה. הרגליים של אלה היו נקיות מחבורות, כי ישנה בקומה התחתונה. אבל גם בשבילה אלה היו ימים לא טובים. ומכיוון שחלקנו זו עם זו את המיטה הצבאית, תמיד הסכמתי לדקלם לה שיר. בסוף היא ביקשה רק את “אנבל־לי”, כי היה לו צליל יפה לדעתה. חוץ מזה לא ממש דיברנו. אחרי שטיפסתי למיטה הגבוהה כבר לא התחשק לי לרדת משם.

השיר היחיד ששיננתי במהלך הטירונות היה “עלטה” מאת דוד פרישמן. את שאר השירים למדתי עוד קודם לכן, בתיכון. לאמיתו של דבר, את “עלטה” למדתי דווקא בבית. מכיוון שהייתי אומללה כל כך בצבא, נעשיתי חולה לעיתים תכופות. קדחתי מחום, וכל הזמן היה לי קר והייתי צריכה להתכסות. בסופו של דבר רשם אותי מישהו למסדר החופ"ל. רופא הבסיס, גבר עם פנים רחבות שקרקפתו הבריקה באור המרפאה, שלח אותי הביתה עם צרור נדיב של גימלים. הוא אמר לי שמכיוון שאני גרה רחוק הוא רושם לי ימי מחלה ארוכים, כדי שיהיה לי זמן גם לנסיעות ברכבת. באותה שעה חשבתי את הנדיבות שלו לדבר מופרע, ובמידה מסוימת אפילו מחשיד. אבל פעם אמר לי שהזכרתי לו את בתו, ואז זה סוף סוף הסתדר מבחינתי.

מכל מקום, את “עלטה” שיננתי באחד מימי המפלט שהעברתי בבית, הרחק מהטירונות ומעלילותיה. ייתכן שכדי ללמוד את השיר בעל פה היה המרחק הגדול מהבסיס הכרחי, ושאילולא החלפת האווירה לא הייתה לי שהות להרהר בענייני שירה. עם זאת, המרחק הזה כפה עליי בדידות איומה. כשחזרתי לבסיס גיליתי שלכולם מלבדי כבר היו נשקים. הם חילקו להם שמות משלהם, שמות טיפשיים כמו חואן וסקארלט ג’והנסון, ישנו איתם מתחת למזרון בלילה וגם ידעו לפרק ולהרכיב אותם מחדש בתוך זמן קצר. את “עלטה” קראתי לראשונה באותו יום עצמו שבו קיבלו כולם את הנשקים. זה היה זמן קצר אחרי שחזרתי הביתה מהמרפאה. בחוץ כבר ירד הערב, ואילו אני הייתי עייפה אחרי שעות רבות בטלטולי הדרך. הטלתי את הקיטבג הצבאי על הרצפה, וקראתי את השיר בעיניים כבדות. חשבתי שזה השיר העצוב ביותר שקראתי מימיי.

כתבתי קודם לכן על הרגשה של קניין. במשך השנים באמת הלכו והצטברו אצלי נכסי הרוח האלה שזכרתי בעל פה, ולזמן מה אפילו שקלתי לערוך רשימה שתמנה את כולם. אבל נכון יותר לומר שעם השירים שלמדתי בעל פה היו לי יחסי גומלין. תמיד אנו לומדים את השירים בעל פה עד שיש לנו איתם יחסי גומלין, מפני שכאשר אנחנו מדקלמים אותם בקול יש לנו הרגשה שאיננו רק בעליהם – אלא שבאופן כלשהו הם תובעים בעלות משלהם גם עלינו. אותו ערב פסעתי הלוך ושוב בחדר עם שורות השיר של פרישמן עד שהתרגלתי אליהן, וזכרתי אותן בעל פה. חזרתי עליהן עד שהרגשתי שקנו בתוכי שביתה. את כל זה עשיתי למרות שהייתה לי סחרחורת איומה, מפני שלא הצלחתי להפסיק את המהומה שהתעוררה בי למקרא השיר הזה, שטלטל אותי במלוא עוצמתו הפואטית:

שיננתי את “עלטה” במרץ, ואחרי כן שבתי ושקעתי בעצבות. הרגשתי שהיה לנו, לפרישמן ולי, משהו מן המשותף. היה זה דבר שנשמט מאחיזתנו כליל, ושבאותה שעה של בהירות קיווינו לשאול על אודותיו דבר מה. בקול חלוד חזרתי על השורה “אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה”, והחוויתי בידיים ריקות על פניי. שפשוף העיניים הזה של פרישמן – ביודעין או שלא ביודעין – העסיק אותי באובססיביות. דקלמתי את השיר ושפשפתי את עיניי בקדחתנות. שוב ושוב שפשפתי את עיניי, אבל זה לא הועיל בכלום.

חוץ מזה, השתאיתי מהאופן שבו מכונת העולם המשומנת פעלה בלי הפוגה, תמיד רועשת וגונחת ומקרקשת. “וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה” – התנועה הזו החרידה אותי. בחדר המכונות של העולם פעלו רבבות אומללים ואלפי זוכים בעת ובעונה אחת, ובכוח מכאני אדיר התחלפו בני אדם אחדים בבני אדם אחרים. זה נכון, חשבתי לעצמי. מפני שככה פועל העולם, על אחת כמה וכמה בצבא, שבו גילו לנו לראשונה את האמת האיומה: שאת כולם אפשר שיחליפו בהינף אחד. אבל חמור מכול, העולם הרטטני והשוקק הזה היה לחלוטין מועד להחמצה מבחינתי. בדרך כלשהי הוא התנהל רחוק כל כך מהישג ידי. הייתי בת שמונה עשרה. עמדתי בחדר עם הקיטבג הצבאי שמוט על הרצפה, ושאלתי את עצמי היכן בעצם מתנהלים חיי. אבל בשום אופן לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת. הכול נראה לי חסר תוחלת.

חזרתי לבסיס בבוקר שבו יצאה הפלוגה למטווחים. שורה מתנשפת של אוטובוסים המתינה לנו במגרש החנייה. אלה תחבה בין המושבים את הרובה שלה, שהיה לו שם של גבר מסדרה אמריקאית בנטפליקס. לי לא היה רובה. המ"מ נבחה עלינו משהו עם כובע משוך על מצחה, ואחר כך נסענו לבסיס מרוחק בדרום. כולם חזרו מאושרים מרחבת המטווחים, ואכלו בתיאבון מנות קרב עם בוטנים ושוקולד למריחה מקופסת שימורים. לאמיתו של דבר, מכיוון שישבתי רחוק מכולם, ברחבת הבטון שקראו לה “החצר האחורית”, שמעתי רק את קולות הירי ולא ראיתי כלום. היה יום חם מאוד. מדי פעם קפצתי לשירותים כדי לשטוף את הפנים, אבל זה לא הועיל. כולנו הזענו כהוגן. אחר כך המ"מ ביקשה שאמלא כדורים במחסניות הריקות, וכך ביליתי עוד כמה שעות בהתעסקות עם הידיים. בסוף היום מוניתי להיות מאזינה, ואז תחבתי אטמים לאוזניי ונכנסתי לראות איך כולם יורים.

עם רדת הערב עשינו את דרכנו חזרה לבסיס. העלו אותנו שוב על שורת האוטובוסים שהמתינו במגרש החנייה. אלה תחבה את הרובה בין רגליה. בחוץ שררה חשיכה. אוויר הערב היה רענן, אבל אנחנו כבר היינו עייפים. לאף אחד לא היה מצב רוח לדבר. באותו לילה ביקשה ממני אלה לדקלם לה שוב את “אנבל־לי” לפני השינה, ואני אמרתי לה שאין לי יותר חשק אליו. הצעתי לה במקום זה שיר חדש שלמדתי. היא הסתובבה על גבה ואמרה שמצידה זה בסדר. הסתכלתי על תקרת החדר, עצמתי את עיניי ודקלמתי לה את “עלטה”.