תחרות הכתיבה של פרויקט בן־יהודה לשנת 2025 יוחדה לכתיבה מסאית. בדומה לקודמתה, התחרות הזמינה יוצרים עכשוויים להתכתב עם יצירות ספרות־מקור בעברית, המונגשות בפרויקט בן־יהודה, ועודדה כתיבה הרואה עצמה חלק משלשלת הדורות. התחרות התקיימה בתמיכת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי ובתמיכת קרן יאן מיכלסקי.

כ־200 יצירות הוגשו לתחרות. מושאי ההתכתבות היו מגוונים – מגוון יוצרים, תקופות, סוגות וסגנונות.

ועדת השיפוט בחרה שלוש יצירות שזכו בפרס וחמש יצירות שזכו לציון לשבח.

היצירות שזכו בפרסים:

במקום הראשון: הרחק ממסדר הדגל / אורי שגב בעקבות דוד פרישמן

במקום השני: שַׂחֲקִי חַרְבִּי: “אני מאמין” והשכן המקלקל / יואב בן־ארי בעקבות שאול טשרניחובסקי

במקום השלישי:עברית חיה רעה / עמרי גנשרוא בעקבות מילון העברית הישנה והחדשה של אליעזר בן־יהודה

היצירות שזכו בציון לשבח (היצירות מופיעות בסדר אקראי):

השומעים החופשיים / עמיחי שלו בעקבות חיים נחמן ביאליק

ככה וככה: נפש חיה, נפש דוממה / שוהם שנהב בעקבות שלום עליכם

על מי שהלך ונתאכר / אחיעד זקבך בעקבות שלמה הללס

בעקבות גלגל ומזלות / צבי ג’וי זוקובסקי בעקבות אברהם אבן עזרא

“וְאֻקְיָנוֹס לְפָנֶיךָ לְמָנוֹס”: על חוף גאולה / הילה נעימה גורנת בעקבות יהודה הלוי

אסופה זו כוללת את היצירות המוזכרות לעיל ויצירות נוספות שהוגשו לתחרות.

חבר השופטים:

ד"ר ננה אריאל

ד"ר יערה שחורי

בני מר

ד"ר מתן חרמוני

 

דבר חבר השופטים:    🔗

רבים תופסים כתיבה כתהליך השתחררות מהשפעתם של יוצרים קודמים וגיבוש שפה מקורית. תחרות המסות, שבמרכזה דיאלוג עם יצירות ממאגר “פרויקט בן־יהודה”, מעלה על נס רעיון אחר: כתיבה היא תמיד התכתבות עם קודמינו. שפתו של אדם רוויה במילים של אחרים וכל כתיבה היא חוליה בשרשרת ארוכה, כפי שנהג לכתוב ההוגה הרוסי מיכאיל בחטין. בחלק מהמסות שקראנו הייתה היצירה רק נקודת מוצא להפלגה רעיונית או לזיכרון אישי, ובחלקן עמדה היצירה בלב הדיון. בכל המקרים, המסה הייתה רוויה בהדים של קולות, רעיונות, הלכי הרוח ולשון של כתבים אחרים. רבות מהמסות העידו על מגוון מקורות השראה מכל רחבי העברית.

המסות פירשו בדרכים שונות את ההזמנה לניסיון, הטמונה בשמה של סוגת המסה. בקוטב אחד הגבול בין מסה לבין פרוזה היטשטש. המסות תיארו התנסות אישית בעולם, לעיתים קרובות בגוף ראשון, וההיבט ההגותי היה שזור וארוג אל תוך הסיפור. מסות לא מעטות, ודווקא כמה מן הטובות שבהן, התקרבו לז’אנר הממוארי. ובקוטב השני, המסות הופיעו בפנינו כמאמר מלומד הכתוב בטון מרוחק שמדגיש מחויבות לדיוק עובדתי, אם כי בלי להיות כבול בשלשלאות הכתיבה האקדמית. רבות מהמסות שקראנו נעו בתוך הרצף הזה והתמקמו באזורי ביניים שבין סיפור לתזה. בסופו של דבר, נדמה לנו שבמסות שנבחרו ניתן להבחין באיכות מסאית מובהקת, שאולי ניתנת להגדרה דווקא על דרך השלילה: מסה בעינינו אינה רק סיפור, או רק מאמר, והיא אינה חיבור שלהם, אלא יצירה של תרכובת חדשה, שקשה להבחין במרכיביה השונים.

רבות מהמסות היו משובחות באיכותן הספרותית וההגותית. הן נגעו בשלל נושאים, ושלא במפתיע, ביניהם המלחמה שהטביעה חותם עמוק ובל ימחה על בני ובנות המקום. גם מסות שלכאורה לא הזכירו את מאורעות השעה נשאו את הצלקות של זמננו, מהן בייאוש קיומי, ומהן בניסיון לחפש מוצא. די בכך להעיד על חיוניותיה של המסה כז’אנר גם היום ואת הצורך המתמיד בה. רבות מהמסות כללו התבוננות בטבע, הרהורים על הלשון העברית ומחשבות על המהפכות הטכנולוגיות של זמננו. ככל שהתקופה סוערת יותר, ההתכתבות עם יצירות עבר מספקת פרספקטיבה רחבה ופתח להבנה שלמה יותר של המציאות, אך לפעמים גם ההפך – הכרה בלתי נמנעת בעוצמת השבר ובלא נודע.

כפי שהשפה עצמה היא התגוששות בין קולות, לעיתים משלימים ולעיתים מנוגדים, כך השופטות והשופטים בתחרות התחבטו ולעתים התווכחו על היצירות הנבחרות. הבחירות לא משקפות הסכמה מוחלטת על היכל תהילה, אלא המלצה על יצירות שנגעו בנפשם של אחדים מאיתנו, הסעירו אחרים, והעניקו לכולנו רגע של חסד.

 

נימוקי השופטים לזכיות:    🔗

מקום ראשון    🔗

הרחק ממסדר הדגל / אורי שגב

“בנעורים, בימים שבהם רותקתי למיטה מחמת מחלה, בדרך כלל בחודשי החורף, אבל גם בעונות המעבר הפרועות, נהניתי לשנן שירים בעל פה.” במלים אלה נפתחת המסה “הרחק ממסדר הדגל” הכתובה מתוך נקודות המגע שבין השירה, האני והעולם. בין שלל המסות, הטובות והיפות לכשעצמן, הזדהרה מסה זו שלכאורה נסובה על רגעים קונקרטיים ומרים בחיי אישה צעירה: מחלה שלא ניתן לה שם ואחריה שירות צבאי שהכותבת נדמית כלכודה בו. בכתיבה משובחת, אינטימית וצלולה כאחת, השירה מצטיירת כאמנות שימושית מאוד שניתן להפיק באמצעותה משמעות ויופי ולא פחות מכך התנגדות. השירה היא שכומסת עבורה את האפשרות להתרחק ממסדרי הדגלים. במהלך שירות צבאי אפרורי ומדכדך, השירה הופכת לקניין רוחני המתרבה כאשר הוא נמסר הלאה. השיר נמסר כמו צופן מנערה אחת לשנייה, כקריאת תיגר על הסיטואציה הכללית. ניתן לראות זאת כנוסח פעיל או תשובה לשאלה כיצד מועילה השירה לחיים. כי בעודה עורגת מגופו של עולם אל אורו, מגיחה השירה כחבל הצלה, ובמפורש: שיר אחד של דוד פרישמן.

“ככל שמביטים באובייקט מגלים בו עוד ועוד מן העולם; וטוב לזכור שהסופר הרציני, לא חשוב עד כמה מוגבל הנוף המסוים שלו, כותב תמיד על העולם כולו.” כתבה פלאנרי אוקונור¹, ואכן נראה כי במסה לא ארוכה זו הצליחה אורי שגב לדבר על עולמה של אישה צעירה בישראל ולגרום לנו להרהר במה שלכאורה מובן מאליו ובאפשרות לסדוק אותו ולו באמצעות המלים.

מקום שני    🔗

שַׂחֲקִי חַרְבִּי: “אני מאמין” והשכן המקלקל / יואב בן־ארי

המסה “שַׂחֲקִי חַרְבִּי: “אני מאמין” והשכן המקלקל” היא פנינה הגותית שקושרת באופן וירטואוזי בין תמות שונות ומאירה באור חדש כמה וכמה הנחות יסוד באשר ליצירות שמונחות במקום בולט בזיכרון התרבות העברית הקולקטיבי – מפסוקי תהילים, דרך עיון מעמיק בשירו של שאול טשרניחובסקי ועד נגיעות אירוניות ביצירות שנלעסו כבר היטב כמו השיר ‘יהיה טוב,’ שהיה טוב לזמנו.

ועוד יש לציין את האופן שבו מוגשת המסה בפני הקורא. יש בכתיבה מוזיקה פנימית, וריתמוס בדרך ההרצאה, שבאופן מעורר התפעלות, מביא את חוויית הקריאה לכדי הנאה צרופה.

מקום שלישי    🔗

עברית חיה רעה / עמרי גנשרוא

“עברית חיה רעה” מנסחת מבט חדש ומקורי על מצבה של העברית. בעשרים ושלושה ערכים, אחד לכל אות (רק האות בי"ת זכתה לשני ערכים) בוחנת המסה היבטים שונים של מילון בן־יהודה ההיסטורי ושל העברית בכללה. זה מבט ביקורתי, מוכיח אבל גם אוהב, והעברית העכשווית של המסה ממחישה את המרחק שעשתה השפה מאז מילון בן־יהודה, שהמסה הזאת מתכתבת אתו במישרין, ועד השפה של המילון הקצר שלפנינו. מאליה עולה שאלת היחסים בין העברית הכתובה ההיא לבין העברית הישראלית המדוברת, ובין המרכז בישראל לדוברי עברית בעולם, שברלין משמשת להם משל. העברית הישראלית שהמסה כתובה בה מודעת לעצמה. הבחירה בצורת המילון אינה גימיק, אדרבה: היא מאפשרת להעלות נושאים כבדי משקל בחיוך ובגמישות.

ציון לשבח

השומעים החופשיים / עמיחי יוסף שלו

במסה “השומעים החופשיים” מספר המחבר על סבו הרָצַף שריצף את בית ביאליק בשנות העשרים של המאה הקודמת. “רצפות”, הוא כותב, “הן לכאורה דבר חשוף לעין, אבל נסתר מהתודעה. רק כשיש סדק או חלילה שבר משגיחים בהן”. עבודת הריצוף, אריח אחר אריח, מעלה אל התודעה את השותפים הסמויים בעבודת הספרות, שלרוב לא נתפסים כחלק ממנה – מניחי התשתיות, מציבי המסד. הגילוי המפתיע של המחבר, שסבו לא רק ריצף את הבית אלא היה גם שומע חופשי שלמד על ביאליק באקדמיה, מוביל אותו להרהור על מעמדם של השומעים החופשיים. המסה מעוררת את השאלה מה חופשי בשומע החופשי? לכאורה, זהו החופש הרשמי ממחויבות הדדית בין הלומד למוסד, אך למעשה זוהי חירות מאינטרס, למידה מתוך סקרנות טהורה. המסה מציבה את השומעים החופשיים כאידיאל של החירות ללמוד לכל דורש, בכל גיל ובכל משלח יד, וכשותפים עקיפים לבניין התרבות העברית, מהמסד ועד הטפחות.

ציון לשבח

“ואוקיינוס לפניך למנוס”: על חוף גאולה / הילה נעימה גורנת

המסה הזאת מתכתבת עם שירי הים של יהודה הלוי, שבהם המשורר העברי הימי־ביניימי מְשווה בנפשו ומתאר את המסע לארץ ישראל. המסע העתידי מעורר בו חששות, הן מהדרך והן מהיעד, ונפשו משתקפת בפני הים הסוער והרוגש. מהצד האחר של הים התיכון וכעבור אלף שנה כמעט מתארת המסה הנוכחית את חוף גאולה בתל אביב בימי המלחמה האחרונה. הים אינו, ואולי אינו רק, מקום בילוי מרגיע, אלא להפך: חוף הים חשוף לסכנת הטילים והכטב"מים, ורחש הגלים אינו משקיט את הפחד מאזעקות. הגאולה שבשם החוף עומדת למבחן קשה, שמערער את התשובה הישראלית הבוטחת לשאלות על מקום מקלט ליהודים. חוף גאולה מסמן את הגבול של ישראל, את “הנקודה הכי רחוקה”, ובכך הוא גם רומז לאחריתו של יהודה הלוי, המשורר הגדול שכמה לארץ, אבל כמעט שלא הצליח להגשים את חלומו.

ציון לשבח

ככה וככה: נפש חיה, נפש דוממה / שוהם שנהב

המסה “ככה וככה” מתכתבת עם הסיפור “נפש חיה”, אחד הסיפורים הקשים והכואבים ביותר ביצירתו של שלום עליכם (בתרגומו מיידיש של י"ד ברקוביץ): סיפור על בתו של המְלמד ב"חדר", שיצאה לאוויר העולם מעוותת ונכה וכך גדלה וחייתה בביתם בקרן זווית, יצור שבִן לילה היה ובן לילה אבד. הילדה הזאת, המכונה “נפש חיה” (ובתרגומים אחרים: “היצור”) מעוררת בילד, אחד מילדי ה"חדר" הצופה בה שלימים עתיד לכתוב את הסיפור עליה, אימה ומשיכה, וגם שאלות על הגבולות בין חיים למוות, בין אדם לחיה. המסה המתכתבת עם הסיפור מיטיבה להבין את רוחו ואת האכזריות והחמלה שהוא כתוב בה, ומתארת אותו כ"עדות חיה, חיה מאוד, לאותה צביעות האנושית, לחוסר יכולתה הממשי לקבל צורות חיים הסוטות מהמקובל, גם אם אין בהן להזיק". כל זה מתואר על רקע המלחמה האחרונה והאופן שבו הגיבו לה ישראלים, בני אדם ובעלי חיים, והטבע שבו אנחנו חיים.

ציון לשבח

על מי שהלך ונתאכר / אחיעד זקבך

המסה “על מי שהלך ונתאכר” מתכתבת עם הרומן “הר הכרמים” (1931) של הסופר שלמה הלל’ס המתאר חיי יהודים כפריים בבסרביה והוגדר כ"חמדה גנוזה בספרות העברית" (ב. י. מיכלי). אל מול תיאורי הטבע והגעגועים אל האדמה שאצל הללס, מציב אחיעד זקבך את חייו שלו, לצד מקטעים מחיי אחרים, כולם מעין חברים לא רשמיים במגמה אותה הוא מכנה תנועת התאכרות חדשה. במונחים אלה הוא מביט בתופעת המהגרים מישראל אל חוות חקלאיות באירופה ובחייו שלו.

“האם יכול להיות שהכוח הקמאי שדחף את היהודי חזרה אל ארצו, הוא אותו הכוח שדוחף אותו, בימים אלו ממש, אל ארצות הניכר?” זקבך שואל ועושה שימוש במונחים רומנטיים במכוון, כטוען במטען חדש את הקריאה בהלל’ס. בשפה בהירה ואישית הוא מציע מסה המשלבת עיון וניסיון בהרהרו על הזמן ועל המקום. זהו חיפוש אחר מלים חדשות־ישנות למציאות חייו; הוא, שכותב את דבריו מכאן, העובד את האדמה “בינתיים, עוד בציון”.

ציון לשבח

התכתבות עם אבן עזרא (יצירה ללא שם) / צבי ג’וי זוקובסקי

"כל כך אין לך מזל, אבן עזרא, שיש על שמך מכתש על הירח. בוא נתערב שעל שמי לא יהיה.

לכל היותר סמטה אפלה בעיירה שכוחת אל שתושביה נמלטו ממנה ותנים ושועלים מייללים לירח והוא מתעקש: לא לא, יותר אינני זורח. אני לא אסטרולוג או אסטרונום או כמעט שום דבר אחר ממה שאתה. בקושי משורר. כלומר, מתיימר".

הפתיחה המרהיבה ושובת הלב הזו מוליכה את הקורא אל תוך מסה מהודקת וחכמה שהיא מעין דין וחשבון תרבותי היסטורי שפורש המחבר בפני אברהם אבן עזרא, מי שעולה מתוך המסה כדמות שפתחה את עולם הידע בפני יהודי ספרד. מה שמרשים במיוחד בקריאת המסה היא היכולת לכתוב ברוב פאתוס ובאירוניה בו זמנית, טון שהוביל את הקריאה.