יצירה בעקבות אני מאמין מאת טשרניחובסקי

(מקום שני בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

 

1.    🔗

וכאשר משהה החתן את סוליית נעלו באוויר ואז מטיח אותה מטה בעוצמה אל הכוס, האם אתם מבחינים גם, באותו רגע ממש, בדם התינוקות הניתז?

לא קל להבחין בו, בדם: הוא איננו מכתים את הנעל המצוחצחת ולא את לובן השמלה, איננו מחלחל אל טהרת האהבה, איננו מטמא את הראשית המשפחתית; הוא לא דבק בחיבוקים המיוזעים, לא נכנס למעטפות עם הצ’קים, ריחו החלוד לא מתמזג בניחוח הקבב על מקל הקינמון. ואולם בהאזנה עיקשת ישמעו חדי האוזן את צרימת צווחתו של הדם בניגונם היפה של הפסוקים: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ͏ָם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.”¹ כי הפסוקים הללו ממזמור קל"ז בתהלים סובלים ממה שניתן לכנותו “סינדרום השכן המקלקל”: אנו רגילים לשייך את הפסוקים לעולם ערכי מסויים, ורגילים להתעלם התעלמות מוחלטת מן הפסוקים המתגוררים בשכנות באותו מזמור ממש: “בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.”²

געגועים זכים לירושלים וכמיהה לנקמה אכזרית? קדושת הקשר הזוגי וניפוץ תינוקות אל הסלע? הילכו כל אלה יחדיו? כן, ודאי, ובקלילות רבה; משום שהצרימה שמרביתנו חשים כיום אל מול הצימודים האלה, תסמינו העיקרי של הסינדרום, מצויה אצלנו, ולא התקיימה אצל מגורשי ציון אשר ישבו על נהרות בבל ושאפו, אכן, מה אפשר לעשות, לנקמה מדממת, לניפוץ עוללים; וממילא לא תיארו לעצמם שדווקא פסוקים ממזמורם זה ייבחרו ברבות הימים לככב ברגע השיא של החתונה היהודית.

עבור כותביו של התנ"ך צרימות מן הסוג הזה לא התקיימו כלל, משום שבאופן טבעי הם לא חשו מחוייבים לעולם הערכים שלנו כפי שרבים מאיתנו מבקשים לחוש ביחס לעולם הערכים שלהם. הנה, כולנו מתמוגגים מחזון השלום היפה של ישעיהו, “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…”³ וכו' וכו', וכן הלאה וכן הלאה, כולנו זוכרים ומצטטים ומקלסים ומהללים, אלא שבאותו פרק עצמו, כמה פסוקים אחר כך וכחלק מאותו חזון של שלום על־טבעי ושל אחדות בין־שבטית תחת מלכותו של בית דוד, מייחל הנביא לגבי אותו עתיד מזהיר: “וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם”⁴; יהודה וישראל ישעטו כתף אחת להילחם בפלשתים, יבזזו את ארם היושב ממזרח, וישעבדו את אדום, מואב ועמון. סתירה? רק בעינינו הליברליות המודרניות. לישעיהו עצמו קל יותר לדמיין את הזאב והכבש גרים יחדיו מלדמיין את בני יהודה, פלשת ועמון אוכלים בצוותא אבטיח ומשחקים שש־בש על חוף הים.

 

2.    🔗

כך נפתח “אני מאמין”, שירו המפורסם של שאול טשרניחובסקי, מן השירים ההומניסטיים המובהקים של השירה העברית המודרנית; זהו שיר שכוח של חזון מפעם בו, חזון על רוח האדם, “רוּחַ עָז” המסיר מעליו “כַּבְלֵי־הֶבֶל”, חזון סוציאליסטי של שחרור, חזון גאולי של רעות ותקווה, של שלום בין לאומים, של חירות לאומית לעמנו בארצנו!

ובקיצור: זהו שיר משעמם למדי. כי מה יש בו? רק אור יש בו, אור כפשוטו, מין “יהיה טוב” במלעלית, “יהיה טוב, כן”. לא צללים, לא ערפילים, לא ספקות ולא גוונים. כן, כך יאה לחזון וכך נאה לאמונה, אך כך יאה פחות ונאה פחות לשיר, אם נניח ששיר מבקש לתפוס משהו עשיר יותר בהוויה האנושית, משהו סמיך ונזידי יותר מ"טו דו ליסט" של תנועת נוער.

הנה, גם המלט הנסיך מאמין באדם: “איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות…”⁵ אך לאחר דברי האמת האלה ודברים נוספים ברוחם, הוא מוסיף: “אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה?” כי כשמשפחתך רוויה ברצח, בשאיפות נקם ובפיתולים אדיפליים סבוכים, האמונה בגדולת האדם מתאיינת עבורך, מתאבקת לאבק, או מכל מקום מתאזנת אל מול חוויית החיים והוויית הנפש. וכך קורה גם כשאתה מסתכסך עם שכנך המרעיש בשתיים בלילה, וכך גם כשאתה מתווכח עם אשתך מה לעשות עם הילדים בשבת. וכיצד היה שירו של טשרניחובסקי נראה אילו נכתב שניה לאחר שאיזה טיפוס אודסאי מחוצף היה עוקף אותו בתור לקניית לחם? כי עוד אאמין גם באדם?! ניקודים יעלו בפתו!

ועוד דבר צריך לומר: השיר גולש בסופו, ובאופן מביך למדי, לנרקיסיזם. כך מאחל טשרניחובסקי למשורר העברי אשר יחיה בעתיד הגאולי, הרחוק, עם תחייתו המעשית והרוחנית של העם בארצו:

כן, טשרניחובסקי, ששירו זה לקוח מספרו הראשון, ממקם עצמו בעתיד כמקור השראה למשוררי האומה. אף זה עניין שבאמונה: כי האדם המאמין, הנשען על משמעות כבירה שמעבר לעצמו, יהא זה אלוהים או תהא זו רוח האדם, עלול למצוא עצמו נשמט ונמזג אל תוך אותה משמעות, עלול לשים עצמו ככוכב המנצנץ במרכזה.

ובכל זאת

 

3.    🔗

בכל זאת, כן: בכל זאת זהו שיר נחוץ. כי אם אין לו ליהודי החילוני, החופשי, המודרני, תפילה בת תוקף, אזי שלפחות תהיה לו קריאת כיוון, שיהיה לו נס המתנופף ברוח, שיהיה לו לפחות המנון. שיר משעמם למדי, כן, ובכל זאת המנון נפלא. ואכן, זהו המנונן של תנועות נוער שונות, ואף היו שהציעו להפכו להמנון המדינה. וגם אם אין לי אמונה גדולה ברוח האדם, הנה בכל זאת אני איש חינוך, והאמונה ברוח האדם איננה רק נטיית נפש שיש לי או אין לי, אלא כורח מקצועי, אביזר נפש שחובה עלי לאחוז בו כדי למלא את תפקידי נאמנה.

וגם, בכל זאת, משהו מן הערפיליות המסקרנת מצוי בפתיחתו של השיר, שהנמענת שלו – אהובה? ידידה? נפש המשורר? רוח האדם? – שוחקת לחלומותיו, שחוק שיש בו אולי חדוות השתתפות בחלום, אולי לעג, ואולי אף המשורר עצמו שותף לאותו שחוק, ומכל מקום יש בו בשחוק הזה, בפתיחה הזו, משום אפשרות של ספק, מעין התלבטות בתוקפו של החזון המועמד על הדף.

ואפילו את מבוכת הנרקיסיזם ניתן איכשהו לקבל, אם נזכור שטשרניחובסקי המוכשר היה בן 17 או 19 – ציון שנת הכתיבה משתנה ממהדורה למהדורה – ולאנשים צעירים בגילאים אלו מותר ובריא לפנטז על גדולה עתידית; מה גם שטשרניחובסקי אכן זכה לגדולה ולתהילה – שאלמלא כן לא הייתי כותב את הדברים הנכתבים כאן.

ובכן, ארכין את ראשי בענווה בפני טשרניחובסקי, ואחר ארימו בגאווה אל המרום, אכחכח בגרוני, ובעיניים נוצצות אשיר לה, לרוח האדם, אשיר לו, לשלום בין העמים, אשיר לרעות ולחירות, הנה כך: “שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי…”

אך מי זה כאן דופק בדלת?

 

4.    🔗

נכון: השכן קפץ לביקור; והוא לא בדיוק דופק בדלת, אלא יותר מרסק אותה ארצה בחרבו ומפצפץ אותה לפצפוצים…

…פשוט מרסק אותה ארצה ומתפרץ פנימה וטובח בנוכחים. איזה שלום ואיזה עמים.

עד כמה הם שכנים, שני השירים? בקובץ “חזיונות ומנגינות”, ספרו הראשון של טשרניחובסקי שיצא ב־1898 מצוי “חרבי, אי חרבי” (שמעתה נקרא לו כאן בחיבה “חרבי”) בעמוד שלפני “אני מאמין” (שמעתה ייקרא כאן “שחקי”). עמוד נושק לעמוד; ככה שכנים. ועד כמה השכן הזה מקלקל? זה כבר תלוי בעולם הערכים שלכם. אבל אם שלום בין העמים פירושו עבורכם שאתם מוכנים להימנע מלהשמיד ולהכרית; ואם אמונה ברוח האדם פירושה עבורכם ויתור על יצר הנקמה והשהיה של דחף האלימות; אזי השכן הזה מקלקל גם מקלקל.

ולא כל כך נעים לומר, אך דווקא השכן הזה, השכן המקלקל על ערכיו הקלוקלים, דווקא הוא מוצלח יותר כשיר, שכּן הוא מתפרץ אל הדף בשטף אנרגטי אלים, בקצב פעימות הלב הלוחם, בנקישת חרבות, בהתגלגלות מוזיקלית חסרת מעצורים שדומה לה נמצא בקצבו התוקפני של הראפ. הנה, התקינו בפיכם הגייה מלעלית, חיבשו לרגע את כובע הראפר, וגלגלו על לשונכם את המלים הבאות:

ולא רק מבחינת קצבו, כמובן, אלא גם מבחינת התוכן, השיר מושך אותנו פחות לעבר “שחקי שחקי” ויותר לעבר “חרבו דרבו”.

חרבי, אי חרבי, ואיפה גבעתי?

 

5.    🔗

ובכל זאת לא בדיוק חרבו דרבו ולא חרבי דרבי, כי השיר נולד בתוך הקשר שונה מאוד, באודסה רוויית הפוגרומים של סוף המאה ה־19, אצל משורר של עם שאין לו כוח ולא יכולת להגן על עצמו; ולא בדיוק ראפ, כי האלימות של הראפ היא מוחלטת ובטוחה בעצמה ובלתי מסוייגת, ואילו כאן מסתיים השיר בהסתייגות המוציאה את האוויר מן הבלון הלוחמני:

אכן, המשורר, אשר ביקש עד כה להתהולל בלוחמנותו, נאלץ להודות שלזו אין כלל כיסוי, שכן “עֶבֶד־עֲבָדִים הֱיוֹת כְּבָר הִסְכַּנְתִּי, / זָנְחה דְּרוֹר נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי כָּל טוֹב…” והשורה המסיימת את השיר מבהירה היטב מה נותר מכל דברי הרהב: “וְאֶשֹּׁךְ כִּמְשֻׁגָּע אֶת כְּבָלַי בְּזָעַם…” הזעם נותר, אך נותרו גם הכבלים.

וכאילו הוצאת האוויר מן הבלון עשויה לאפשר לנו לנשום לרגע, ולגשת בלב קל יותר אל “שחקי” שבעמוד הבא. אלא שהצרימה נותרת בעינה. כי בחשבון אחרון, המשורר לא ויתר על הנקמה, לא ויתר על האלימות, לא עבר ביוזמתו ממטחנת הקצב של הראפ למלודיית פולק מלווה בגיטרה ומפוחית; אלא פשוט הוא מודה: אין בו כוחות, או נכון יותר, אין בעמנו הרמוס כוחות, לאחוז בחרב נוקמת ואלימה. הזרוע אמנם קופאת באוויר באוחזה בחרב, אך מן הבחינה העקרונית הנקמה רצויה לה.

 

6.    🔗

אבל העניין מורכב אף יותר. כי לא רק שכנות מקלקלת יש כאן: “חרבי” לא סתם מתפרץ בחוצפה הרסנית אל “שחקי”; מתגנב ללב החשד שהם בחרו להתגורר בשכנות. כי שניהם, על אף השוני הרב ביניהם, עוסקים בנושא דומה, ברוח האדם, וניסוחים דומים מותחים קורים של שיחה ביניהם. “זָנְחה דְּרוֹר נַפְשִׁי” מתלונן המשורר ב"חרבי", ואילו “שחקי” עונה לכך ואינו מתייאש: “כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת”. “וְרוּחִי כִּי יִסְעַר, יִתְגָּעֵשׁ בַּכֹּחַ” מתאר “חרבי” את הלהט הרגשי המוביל בסופו של השיר להתרסקות אל קרקע הייאוש, ואילו “שחקי” מנחם באמונתו באדם, “גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז”. “וְאֶשֹּׁךְ כִּמְשֻׁגָּע אֶת כְּבָלַי בְּזָעַם…” מתייסר המשורר ב"חרבי", כאדם ובשם העם; “רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל”, עונה “שחקי” לאדם, ו"בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ" עונה הוא לעם.

ואם אמנם דיאלוג יש כאן, ואם אמנם הם מין צמד חמד מפתיע שכזה, אזי ניתן, אולי, לסמן מעין מהלך רווי ניגודים הזורם מראשיתו של “חרבי” אל סופו של “שחקי”: רוח נקמה נופחת בנפש המשורר, מנפחת אותו כבלון של אלימות; אלא שהבלון מתרוקן ביפיחה צפצפנית של יאוש וחידלון; אך הנה, בעוברנו אל “שחקי”, הרוח המצטפצפת מתוכו בכל זאת ממשיכה לנשוב, מכוונת עצמה לעתיד, מכוונת עצמה לתקווה.

המהלך הזה מציל את “שחקי” כשיר, גואל אותו משממון ההמנוניות, כי לפתע הוא נטען, ונטענים התקווה שבו, האמונה שבו, המבט למרחוק שבו, במטען של אלימות סמויה. זיכרו, בשירכם את השיר: היד המושטת לשלום בין לאומים, ביקשה לעצמה לא רק את האחיזה בחרב הנוקמת, אלא אף את חדוות האחיזה בחרב הזו.

אך בחשבון אחרון, “שחקי” מוותר על החרב, מוותר על הנקמה, מפקיד את שתיהן אצל השכן הממורמר מן הכניסה האחורית של בניין חזונו, זוכר שהן נמצאות שם, וממשיך הלאה בלעדיהן. אם ישעיהו בחזונו מתקשה להיפרד מהשפלת העמים השכנים ומשעבודם בעתיד הגאולי, הרי ש"שחקי" מוותר בחזונו על הנקמה האלימה. וגר זאב עם כבש – וזהו זה; הכבש לא צריך לנגוס עד דם בזנבו של הזאב כדי לחוש בבוא הגאולה. היד המושטת לשלום ביקשה בעבר את חדוות האחיזה בחרב הנוקמת, אך עתה, לעת עתיד, היא אינה מבקשת אותה עוד, ופנטזיית הנקמה אינה מתממשת כחלק מפנטזיית הגאולה. כך מסתמנת האלימות ב"חרבי" כפנטזיה שניתן לבחוש בה ולהלל את מימושה, אך ניתן גם להיפרד ממנה, לפחות בחזון הכולל לרוח האדם.

ומתבקש לשאול, דחוף לשאול, נחוץ לשאול: מה עלינו?

 

7.    🔗

כן, מה עלינו, מה יהא עלינו, מה נעשה אנו בימים האלה, בעצם הזמן הזה?

ברבות השנים אימצה התרבות העברית המודרנית את “שחקי” ונתנה לו מקום מרכזי, המנוני, ואילו “חרבי”, על אף המוזיקליות המפתה שלו, לא הולחן, והוא איננו משירי טשרניחובסקי המוכרים. הנקמה הושארה במרתף התרבותי.

מפעם לפעם צף יצר הנקמה לפני השטח של הציבוריות הישראלית, אך רק עם אסון השביעי באוקטובר זכה לעדנה גדולה, מיקם את היצר בטווח התרבותי הנורמטיבי, בלב הפרהסיה התרבותית, ובאופן חסר תקדים. האם יכול היה להיות אחרת?

לא, כנראה שלא. אנו זקוקים ל"חרבו דרבו"; התרבות צריכה לאחוז ביצר, לשקף אותו, לבטא אותו, לשחק בו.

אך מה יעדן את היצר? מה ירכך אותו עבורנו? מה יגדור אותו במחוזות הפנטזיה? מה יחשק אותו בחזון חפץ בטוב, אוהב אדם? האם יצליח להתרומם ולעמוד יציב איזה “שחקי” חדש בלבה של התרבות העברית?