(גרסה שונה מזו ששנשלחה לתחרות הכתיבה 2025 וצוינה לשבח)

מוקדש לזכרו של נתן שלימוביץ' (1889–1982)

1.    🔗

תמיד ידעתי כי בתחילת המאה ה־20, עת סבי רק עלה מסטראובין, ביילרוס, הוא עבד כרצף בתל אביב, ויום אחד עת חיים נחמן ביאליק ראה אותו עובד תחת השמש הקופחת, טפח על כתפו ואמר משהו בנוסח: כל הכבוד בחור, רק ככה נבנה את ארץ ישראל. בשנה האחרונה נחשף עוד חלק מתמונת הזיכרון הגדולה שלעולם לא תחשוף את כל חלקיה: סבי הוא בעצם זה שריצף (יחד עם שותפו שאחר כך רימה אותו בכסף, וכשסבי גילה איים להתאבד, לכן סבי ויתר ואותו שותף הקים לימים חברה שכיום שווי השוק שלה נאמד בכ־2.73 מיליארד שקלים) הלכה למעשה את בית ביאליק כולו מבפנים (וגם את כל רחוב שינקין ב־1932). בהתחשב במידע החדש, סביר שביאליק טפח על שכמו עת סבי ריצף את ביתו, ולא כשריצף למשל את המדרכה ברחוב בן יהודה, כשבא לבדוק איך העבודות מתקדמות. אגב, במהלך הריצוף, עת צמאה נפשו למים, כמו כל הפועלים דאז, לא היה נוקש בדלתות הבתים. הן לא היו נעולות. לכן היה נכנס, שותה מים, יוצא וממשיך לעבוד. האדריכל היה יוסף מינור, שתכנן לבקשת המשורר בית בסגנון אקלקטי מובהק, המשלב מוטיבים מזרחיים, מנדטוריים ואירופיים. העיצוב האמנותי – קירות, חלונות, תקרות ורצפות – בוצע בשיתוף בית ספר בצלאל שעמד אז תחת ניהולו של בוריס שץ. דגש רב הושם על פרטי הקישוט, שכללו בין היתר קשתות, עמודים בסגנון יווני, סבכה דקורטיבית וציורי קיר, ביניהם ציורים של סיפור שליחי המרגלים שנשלחו לארץ כנען; כוהנים מניפים את ארון הברית ועוד. סבי ושותפו (היה במקור שותף שלישי עם ידיים שמאליות שהודח, השתלט על אדמות נטושות ליד חוף הים והפך לאיל נדל"ן), כך הבנתי מבדיקה מעמיקה יותר, היו הקבלנים המבצעים בפועל של הריצוף (עבודה אותה קיבלו מאליעזר קפלן מחברת סולל בונה). כלומר הם הניחו את האריחים המעוצבים, שהיו אריחי קרמיקה צבעוניים בעבודת יד, מעוטרים במוטיבים מהתנ"ך, מעולם החי והצומח, זרויי כיתובים עבריים. הם ממוקמים בעיקר באולמות המרכזיים של הבית, כולל חדרי האורחים והסלון. בית ביאליק נבנה בין 1924 ל־1925, ובהתחשב בטכניקות של התקופה ובמאפייני המקום, ניתן להעריך שהריצוף עצמו (כולל הנחת האריחים, יישור וסיום) לקח כמה שבועות עד חודש. הריצוף נחשב שלב שמחייב דיוק וסבלנות, אך לרוב היה חלק מהשלבים הסופיים בבנייה, ולכן משך הזמן שלו קצר יחסית לעומת הבנייה הכוללת. ביאליק עצמו היה מעורב באופן פעיל בתכנון הבית, כולל עיצוב הפנים והגינה שסביבותיו.

2.    🔗

מידע זה גרם לי לתהות: שאול טשרניחובסקי (שהיו רופא המשפחה של אבי כילד) חי בבתים שכורים וצנועים ברחובות שונים בתל אביב, אחד מהם בבוגרשוב, עד מותו ב־1943. לא היה לו בית קבוע, ואולי זה חלחל למיתוס שנבנה סביבו – המשורר הרופא הנודד, שהביא לשיריו וללבבות את השמש היוונית אך חי בצניעות מקומית, שלא בנה בית בארץ, אבל הקים בה שירים רבים. גם שלונסקי דר בבית קטן וצנוע ברחוב ארלוזורוב, מלא ספרים וכתבי יד, והיה ידוע באירוח סופרים צעירים. ביתו שימש מוקד של רוח, תסיסה ושפה, לא של הדר אדריכלי. יש שיגרסו כי ביאליק ביקש לבנות את השירה באבן, בעוד שטשרניחובסקי ושלונסקי השאירו אותה באוויר, אבל מדובר במשפט יפה, פיוטי, שלא בהכרח משקף את רבדיה של המציאות, אבל ההבדלים ניכרים: בית ביאליק נועד לבטא “תחייה לאומית” באבן, אך עשה זאת בשפה אירופית־אקלקטית, לא עברית־עממית. זהו בית שנבנה בידיים של פועלים, אבל דיבר בלשון של נסיכים. בית שלגמרי לא סימל את מעמד הפועלים הארץ־ישראלי, אך אולי ביטא את האופן בו ישראל (ומן הסתם ביאליק עצמו) שאפו להיות – מלאי תרבות אירופית שנוזלת מכל צד, פנטזיה ארכיטקטונית של תחייה, שבה הקולקטיב האלמוני יוצר ארמון של רוח.

3.    🔗

עם זאת, המסורת היהודית הייתה נוכחת בכל רגע, אם זה בסימטריה והחלוקה הפנימית – הבית נבנה בהשראת הבית היהודי המסורתי ובדגם של בית־מדרש: חלל מרכזי, גבוה ומואר, שסביבו חדרים קטנים יותר. המבנה מסמל את הרעיון של מרכז רוחני שממנו נובעים חיים ויצירה – ממש כמו מרכז התורה בבית המדרש. בשפה הארכיטקטונית שילב יוסף מינור אלמנטים המזכירים בתי כנסת מזרחיים ובתי מידות ספרדיים. כמו כן, מלבד הציורים, גם עיטורי הגבס, המסגרות והוויטראז’ים מתייחסים לסמלים מקראיים – עץ החיים, המנורה, אריות שומרים, מגיני דוד. בנוסף, בחלוקת החללים ובשימוש בספרייה כמרכז הבית יש הד למוטיב הלימוד. יש שיגרסו כי זו הצורה שבה החזון הלאומי נהפך לאבן, אבל גם הדרך שבה האבן הופכת שוב לחזון. ובנחיתה לא בהכרח רכה ראוי לציין: ביאליק היה היחיד מבין השלושה (טשרניחובסקי ושלונסקי) שהצליח כלכלית. לא היה רק משורר, אלא גם מו"ל, בעל הוצאת “דביר”, ואדם שנהנה מהכנסה יציבה מתרגומים, מנאומים ומכירות ספרים. ביאליק יכל להרשות לעצמו לבנות בית מפואר, אבל זו הייתה גם השקפת עולמו, וחלק מחזונו להקרים בביתו מקדש קטן לעבריות המתחדשת. לימים, כשהבית יהיה עובדה מוגמרת, מרהיבה, יאמר עליו הסופר יצחק שלו כי בית ביאליק הוא מיקרוקוסמוס של התרבות העברית המתחדשת. הוא מקום שבו מתערבבים עבר והווה, רוח ויד, שירה ובנייה. הצייר נחום גוטמן יוסיף, “כשאני מביט בבית ביאליק אני רואה יותר מאבן וקיר, אני רואה את נבכי הנפש העברית, את התלאות והתקוות.” אגב, ההערכה כי שיווי בית ביאליק וכל הטמון בו הוא בערך 70 מיליון שקלים.

4.    🔗

סבי לא היה איש גבוה, אולי מטר שבעים לכל היותר (כך לפי זיכרוני), אך בניו סיפרו כי היה חזק בצורה בלתי רגילה. גם היה מסוגל לעבוד עשר שעות (ואם צריך יותר) ברציפות, ולאכול במהלכן רק לבן, מלפפון ולחם, והיה מסוגל להרים מרצפות כבדות משקל. גם היה חסין לעקיצות עקרבים. כשהיה מרים בלטות ישנות לא פעם הסתתרו תחתן עקרבים. פעמיים עקצו אותו. מהפעם השלישית הפך מחוסן. הוא לא עבד מהר, אבל גם לא לאט. היה לו קצב משלו. והספק עבודה מרשים. סבי גם לא היה איש משכיל. הוא גדל בבית דתי ובעיקר ידע עבודת כפיים ותורה, אם כי אותם חלקים חדשים בתמונה חשפו כי אביו היה גבאי. בית כנסת בסטרובין, מחוז סלוצק. סבי עלה ארצה בתחילת המאה חסר כל. השאיר שני הורים ושני אחים (ההורים ואחיהם נטבחו על ידי הנאצים מאוחר יותר. אח אחד שלו נהרג כששירת בצבא הרוסי. האח השני נפצע והרופאה שטיפלה בו הפכה לימים לאשתו). גרסה אחת סיפרה כי עלה ארצה מכיוון שלא היה מוכן להתגייס לצבא הרוסי. גרסה מאוחרת יותר טענה כי עלה קודם כל בגלל ציונות. סיפורים אחרונים די מיצקו גרסה זו בבטון. למשל, הסיפור שברל כצנלסון לקח יום אחד את סבי לעבוד כרכז כתבים בעיתון דבר, אבל אחרי כמה שעות של ישיבה בטלה במשרד, סבי ריסק את העיפרון שניתן לו ואמר, מה זו העבודה הזו? ככה לא בונים את ארץ ישראל! יצא ולא חזר עוד. סבי נשאר עד יומו האחרון סוציאליסט אדוק שלא רצה מעולם שום דבר פרט לפרנסה מספקת למשפחתו. מעולם לא יצא לחופשה, ואת שעות הפנאי שלו אחרי שריצף העביר בעיקר במטע בננות ואבוקדו ששתל סמוך לביתו המאוחר (נהג לצאת לעבוד במטע כאשר לחץ הדם עלה לו, כי כך לטענתו, כלומר בעבודה במטע, היה יורד. גם התעקש כמו בננות ואבוקדו שותלים ולא זורעים), אותו קנה בהקפה כי חשב להתפרנס מחקלאות, בשלב מסוים ידיו כבר התמלאו שלפוחיות והתקשה לרצף, אבל גם התקשה להתפרנס ממכירות פירות, לכן בנוסף עבד כאיש טכני בעירייה).

5.    🔗

לפני זמן מועט יחסית עוד חלק מהתמונה התברר: סבי ממש העריץ את ביאליק. ייתכן שכבר העריץ אותו לפני שריצף את ביתו, אם כי מן הסתם הערצה זו גברה לאחר מכן. דודי סיפר כי כסוציאליסט אהב לצטט מתוך השיר אחד במאי את השורה, “העולם כולו בלי ראש, והלב אין בו שקט, כל המעלה מן הדם, וכל המטה מן הנפש”. ואז דודי הוסיף כי לפעמים גם נזכר באימה כי נהג לצטט מתוך על השחיטה את השורות, “התליין, הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום”. דודי הוסיף כי בכל פעם שהיה שומע זאת מיד נכנס לארון מרוב פחד. “חשבתי שתיכף באים לשחוט אותנו, והוא בכלל לא שם לב”. והוא ממש אהב לקרוא? “מה זאת אומרת?” כלומר קרא את שירי וסיפורי ביאליק? את ספר אגדה? “אני לא זוכר שום ספר אצלנו בבית, חוץ מהתנ”ך, הוסיף הדוד, אבל הוא אהב להקשיב." להקשיב? הדוד סימן לי לחכות רגע, הלך לחפש משהו בחדר העבודה – דודי עבר לאחרונה מקרוון בו נסע ברחבי שביל חוצה ישראל, אל בקתה פונקציונלית במושב ניר חיים והחל גם ללבוש כובע טמבל פסיכדלי – שמעתי אותו מחטט בניירות כבדים, פותח וסוגר מגירות. חזר מתנשף עם תמונה מרופטת בשחור לבן. מה זה? “תסתכל”, אמר ועיניו ברקו. רואים בצילום עשרה צעירים וצעירות יושבים בשלוש שורות, כולם עם חולצות לבנות, חלקם עם עניבות. מאחוריהם אישה נוספת עוזרת למישהי לרדת למישור. מאחוריהם שני גזעי עצים, ואז, בצד ימין, שלט ועליו כיתוב בגיר לבן – חוג לספרות, ירושלים, 1926. מה זה? שאלתי. “זה סבא שלך”. מה? הוא הצביע על אחד הגברים הצעירים. בחיים לא הייתי מזהה. אני לא מבין… הוא למד ספרות? הוא לא היה רצף. איך היה לו זמן? “ברור שהוא היה רצף”, ענה דודי, “אבל לפעמים, אחרי שעות העבודה, אהב ללכת ולהקשיב קצת, מה שנקרא היום שומע חופשי”. זה גרם לי לחשוב שמא סבי הרצף היה גם אמן השמיעה, ההקשבה. בקושי דיבר, לא כתב, לא תיעד, בעיקר הקשיב. לא רק למילים, אלא לקצב, לקול האבן, לחריקה הקטנה כשהיא מתיישבת במקום הנכון. אולי כל רצפה מתחילה בהקשבה. הבטתי בתמונה, במבט סבי הזר הנשקף ממנה. מה הוא עשה בירושלים? דודי משך בכתפיו, “נסע להקשיב קצת לספרות, זה הרבה לפני שהתחתן. אני חושב שגם הייתה לו שם מישהי”. לימדו אז ביאליק באוניברסיטה העברית? שאלתי את דודי. הוא משך בכתפיו. “אני מניח שכן. מה כבר יכלו ללמד?”

6.    🔗

מעולם לא חשבתי על מרצפות. בגיל 15 עבדתי שלושה ימים במפעל מרצפות וברחתי משם כל עוד נפשי בי, למרות שבדמיוני ראיתי את סבי עובד ללא חולצה ברחובות ההומים של תל אביב הישנה, מזיע, מתאמץ, מאתגר את כוחותיו הפיזיים, ולא מדבר, ולרגע לא מתלונן. עם זאת, לאחרונה התחלתי מהרהר בהן מדי פעם, כי הרי המרצפות (רצפות) הן הבסיס שעליו עומדים כל החיים. ובעצם סבי הקים את הבסיסים הללו בכל מיני מקומות (עוד לקוח מפורסם: איסר הראל, ראש המוסד לשעבר ואיזה ראש עיריית הרצליה), בעיקר בבתים פרטיים, אבל גם מרחבים ציבוריים. בית ביאליק הוא כבר מזמן גם מוזיאון ומקום של פעילויות ילדים וערבי שירה, והוא לגמרי בלתי פרטי – הוא רצפה תרבותית ולאומית. רצפות הן לכאורה דבר חשוף לעין, אבל נסתר מהתודעה. רק כשיש סדק או חלילה שבר משגיחים בהן. עבודת הרצף המייצר את הרצפות לא נועדה לתהילה, אלא לשרת, להקים בסיס עבור האחר, עבור העתיד הפרטי והקולקטיבי, לא עבור עתידו שלו. הרצף משאיר חותם פיזי של ידיו, אבל לא חותם בשמו. כך כולנו דורכים על עבודתם של שהניחו בסיסים. זה אמנם לא לכתוב קורפוס שירי לאומי, אבל לא מדובר בעבודה פשוטה (לעיתים תהיתי אם טפיחת השכם של ביאליק הייתה התנשאות). זו עבודה שדורשת סדר וארגון כדי לייצר שורות ותבניות. הרצף חייב לחשוב על שיבוץ, התאמה, סימטריה, בדומה לאופן בו ביאליק סידר חוויות, משפטים, מילים לתוך בתים ומשקל, כך הרצף מסדר אבנים לתוך מקצב. גם אבן וגם מילה נבחרות אחת־אחת, ומונחות לאחר מחשבה (אם כי אצל הרצף הן לרוב צריכות להיות זהות אחת לשנייה). הרצפה סופגת את כל הצעדים, הבוץ, השמש, הלכלוך, הדמעות, ועדיין עומדת. כך גם השיר. כמו כן, הרצפה נוגעת באדמה כדי לאפשר את הקיום האנושי, שהוא זקוף, מתרומם. ואולי כך סבי ראה זאת לפעמים, אם היו רגעים בהם היה לו קשה במיוחד. אולי כך חשב כשהחל לרצף את בית ביאליק, כמי שהכין עבור המשורר בסיס, שיהווה עבורו קו המראה לשמיים.

7.    🔗

במאמרו של ביאליק" הלכה ואגדה" (תרע"ז / 1917), כפי שנדפס במהדורת כל כתביו (דביר, כרך ג', עמ' 242–243) הוא מתאר את ההלכה כרצפה, ואת האגדה כריחוף שמעליה. “ההלכה היא הגוף, והאגדה – הנשמה. ההלכה קובעת את הגבול, האגדה פורצת אותו. ההלכה היא החומה, האגדה היא האוויר שמעליה. ההלכה היא הדרך, האגדה – הלב המרגיש.” בהמשך המאמר הוא מוסיף: “אין האגדה מתקיימת בלא הלכה, כשם שאין נשמה מתקיימת בלא גוף; ואין ההלכה מתקיימת בלא אגדה, כשם שאין גוף מתקיים בלא נשמה.” ביאליק מצליח לזקק בהם את מהותו של המתח (או ההשלמה) בין המוחשי למופשט, בין הסדר היומיומי לבין החזון הרוחני. עם זאת, אצל ביאליק אין היררכיה של עליונות. כמו בעץ הספירות של ספר הזוהר, שתי הדרגות תלויות זו בזו: האגדה בלי הלכה היא חסד שאינו מתגשם. ההלכה בלי אגדה היא גוף בלי נשמה.

8.    🔗

כאמור, ביאליק עבר לבית ב־1926 כשהיה בן 53. לפני כן התגורר במספר מקומות בתל אביב, ביניהם ברחוב אחד העם. הוא הספיק לחיות בבית שמונה שנים בלבד. ב־1934 הלך לעולמו בווינה, לאחר ניתוח שלא צלח. סביר כי בבית כתב בין היתר את השירים “לאם”, “כאב”, “אשא עיני” וכן קטעי פרוזה ותיאטרון. מותו בטרם עת זעזע את היישוב היהודי בארץ ישראל וגם בתפוצות. אלפי אנשים השתתפו במסע ההלוויה שיצא מקולנוע מוגרבי בתל אביב לעבר בית העלמין טרומפלדור. דמויות ציבוריות חשובות, סופרים, אנשי חינוך ונציגי היישוב המאורגן נשאו הספדים. עצרות אבל נערכו גם במקומות אחרים ברחבי הארץ. לאחר מכן מוסדות רבים הנציחו את שמו, וכנראה שבכל עיר יש רחוב אחד ביאליק, כמעט תמיד מרכזי. סבי מת ב־1987, כשהוא בן 87. מעטים היו בהלווייתו. הוא לא הונצח בשום מסמך או אבן, רק ברשומות של משרד הפנים מן הסתם, וכמובן במצבתו. בתקופה מסוימת דודי שכנע את העירייה בעיר בה גר רוב חייו לאחר תל אביב, לקרוא לרחוב בו גר ועבר מטמורפוזה לשכונה הולנדית בשם נטעים (שמו של סבי היה נתן, כינויו “נטע” או “נוטע”), וכך קראו לרחוב. אחרי שלוש שנים החליטה העירייה באופן שרירותי להחליף את השם לזלמן ארן. דודי יום אחד נסע לתומו, ראה את השלט החדש וכמעט דרס זקנה על קלנועית. הוא התקשר במשך תקופה כל יום לעירייה. לא עזרו מחאותיו ובקשותיו. עד שהחליט להרפות, אבל עדיין בעבע. מי זה זלמן ארן בכלל? זעם. מה הוא ריצף? מה הוא בנה בארץ ישראל?

9.    🔗

ברור שהוא היה רצף", ענה דודי, “אבל לפעמים, אחרי שעות העבודה, אהב ללכת ולהקשיב קצת, מה שנקרא היום שומע חופשי”. הבטתי בתמונה. 13 גברים ונשים, כולם לבושים לבן חגיגי, מאחוריהם שני אקליפטוסים עבים. ליד אבן שחורה עליה כתוב כנראה בגיר (אם כי הכיתוב בולט מדי ומחשיד), החוג לספרות עברית 1926. אחד מהם היה סבי. היחיד שמשלב ידיו ושנעליו בלויות. לא הייתי מזהה לעולם. מה הוא עשה בירושלים? דודי משך בכתפיו, “נסע להקשיב קצת לספרות, זה הרבה לפני שהתחתן. אני חושב שגם הייתה לו שם מישהי”. לימדו אז ביאליק באוניברסיטה העברית? שאלתי. דודי משך בכתפיו. “אני מניח שכן. מה כבר יכלו ללמד?” רגע, חשתי את הדופק מפכפך. אתה יודע, הוא בטח למד אצל יוסף קלוזנר. דודי כיווץ עיניו. השם נשמע לו מוכר. בעצם גם ביאליק עצמו לימד שם! דודי נראה מופתע. ממה שאני זוכר, הוא לא היה מרצה רשמי, אבל לפעמים היה מגיע, תורם להרצאות, משתתף בשיחות במסדרונות, ומעורר ויכוחים על משמעות הספרות. הוא ראה בה מוסד שישלים את תחיית העם בתחיית הלשון והתרבות – כלומר, לא רק מוסד מדעי, אלא גם מרכז רוח לאומי. מקום שצריך לטעת את הרוח היהודית בנפש המדע. דודי נראה משועמם ואצר פיהוק בולעני. בעצם, המשכתי לומר בעיקר לעצמי, ביאליק דווקא תקף את הגישה הפילולוגית הקרה והדגיש את הצורך להבין טקסטים עבריים מתוך “רוח עמם”. לא לחתוך את היצירה לגזרים. כלומר, לשמר את החוויה האסתטית והרגשית. לאחר מכן עלעלתי במאמרו הלכה ואגדה (1927), שם כתב בין היתר, “אין אדם דש ברוח הספרות, אלא אם חומה לו לאורכה ולרוחבה – לא אם נתחוה על שולחן הניתוחים”, וקראתי על הוויכוח הציבורי שהתגלע בינו לבין קלוזנר סביב השאלה מהי ספרות לאומית. קלוזנר ראה בה ביטוי רעיוני של הלאום, בעוד שביאליק טען שהיא ביטוי רוחני־קיומי של היחיד בתוך האומה. אפשר לקחת את התמונה? שאלתי בהתלהבות. ציפיתי שדודי יסכים מיד. הוא הביט בה קצת, התלבט, שחרר פיהוק, ולבסוף – אולי כדי להיפטר מנוכחותי – אמר, נו בסדר, רק תשמור עליה טוב הא?

10.    🔗

בתור תלמיד גרוע לא הבנתי את השפה הגבוהה, המליצית, של שיריו, ורק זוכר כי באי חשק כתבתי את מה שכל מורה לספרות הכתיבה תחת הכותרת מה התכוון המשורר (לימים למדתי ולימדתי כי זו שאלה שאין לה מקום, אלא אם כן המשורר הבהיר למה התכוון. כל ניחוש אחר, מושכל ככל שיהיה, הוא רק ניחוש, ואגב, יש משפטים או הלחמי מילים שגם המשוררים עצמם לא ידעו למה הם התכוונו, הם פשוט חשו צורך לכתוב אותם). יחד עם זאת, לעולם לא סלדתי משירתו או מהתכנים על אודותיו. אני חושב שכל פעם שדובר עליו בהקשר כזה או אחר, התמונה שלו טופח על שכמו של סבי עלתה בהכרתי. למעשה, אפילו ביקרתי פעמיים בבית ביאליק בחיי הבוגרים (השקה ספרותית, או ערב כזה או אחר), ואיכשהו דווקא בפעמים הללו נמחק לגמרי מראשי כל עניין המרצפות. לא ירשתי מסבי (או מאבי) מיליגרם של כישרון טכני או כוח פיזי, אבל אני מניח כי אם היה חי, היה גאה בכך (הוא הוריש את הכישרון הטכני והכוח לבנו, אבי, שלא ממש היה גאה בכך). ועדיין כמבוגר לא ההנתי לפתוח ספר של ביאליק, או לקרוא מרצוני אפילו שיר אחד קטן, גם מהסיבה כי ביאליק כבר לא נמצא בסביבתי הקרובה, על מדפים, בתוכניות לימוד או בהנחתות מגבוה. את הספרים שהיו בבית הוריי אבי תרם לספרייה. למרות זאת, לאחרונה, כנראה בעקבות התבהרות התמונה, החלטתי לעשות זאת, אבל לא לפתוח את אחד מספריו, אלא להתחיל להקשיב לאחרים קוראים את יצירותיו. במיוחד הקלטות ישנות יותר, כמו שושיק שני קוראת את “מתי מדבר”, או חיים טופול עם המשפט "ברוך הגבר אשר יאמץ לבו. כך נוח לי, שומע חופשי.