העז סוזי מדלגת אחרי בעליה למקלט. היא רצה באמוק, בשלב מסוים מחניקה פעייה שאין בה כדי להסגיר דבר, ובסופו של דבר מגיע הרגע המיוחל – ההצלה. סוזי ובעליה מתייחדים מתחת לאדמה כשטילים נורים מעל ראשיהם. גם הכלב צביקה (משום־מה, החלו תושבי ישראל לקרוא לבעלי החיים בשמות אנושיים, ועוד ארכאיים למדי) – הוא ניצל מההריסות לאחר ארבעה ימים, נס של ממש. התוכי אבו הפך ויראלי כשצעק “אזעקה” ־בוודאי שגם הוא מסומר נוצות מאותם הקולות הצורמים. במקלטים ציבוריים – כמעט תיבת נוח של ממש – בני אדם, כלבים, חתולים וציפורי שיר, ואפילו הן אינן נשלחות כדי לבדוק האם עבר זעם הטיל; הן שם כדי להינצל. המקלט הפך למיקרו־קוסמוס פנתאיסטי של ממש. ובכך, אומרים אנו, גוברים אנחנו על צרנו – אנו מוקירים שמירה על נפשות חיות; וערכם עבורנו לא תלוי רק בעובדה שהתגלו בעולם ביום הבריאה החמישי או השישי, אלא בעצם שותפותם עמנו ואהבתנו העמוקה כלפיהם.

כשאני רואה את מסירות הנפש הזו כלפי החי, קל לי מאוד להיזכר ב"שלום עליכם", שעגלים ותרנגולים הם חלק בלתי נפרד מחיי העיירה שלו (ודי להציץ בעמוד המוקדש לו באתר “אנונימוס”). גם הילד המספר ב"נפש חיה" של שלום עליכם מציל ציפור קטנה שנפלה מעץ. הילדים שמוצאים אותה שוכחים כי הם רעבים וצמאים, יוצאים מגדרם ומשקיעים את מירב מרצם להצילה. אולם אותה הציפור – היא משמשת כתזכורת מרה ל"נפש חיה" של שלום עליכם, שמה שמאפיין אותה וניכר גם בכינוי שדבק בה הוא עצם העובדה שנשמה באפה. והיא – אף אחד לא ממש רוצה בחייה. בעולם אחר, נדמה שאף אחד לא היה טורח לקחת אותה למרחב המוגן. בניגוד לסוזי, צביקה, אבו, או הציפור בסיפור, “נפש חיה”, או בתרגומים אחרים המדגישים יותר את מוזרותה – “היצור”, היא ובכן – “דבר” שאומנם חי, אולם איש אינו יודע לומר בדיוק מה הוא; בניגוד לכוכבי סרטוני המלחמה, גם אין לה שם. זוהי הסיבה שקל יותר להכמיר רחמים על ציפור מאשר על.. ובכן… על “זה”.

מה ניתן בכל זאת לומר על “נפש חיה”? הכל יודעים לומר כי היא יציר חלציהם (לא אשתמש במילה “בתם”) של רב הקהילה ואשתו הרוגזת, ושהיא אוהבת תפוזים. אולם היא גיבנת, נכה, אינה מדברת, ומשמיע קולות חסרי פשר. לעתים נדמה כי “נפש חיה” היא בריה הגרועה מחיה; אולי דווקא משום שהיא נתפשת בעיני דמויותיו של שלום עליכם כמעין ערבוב, כלאיים, בין חיה לאדם. כחיה, תדיר מופעלת לכיוונה מצוות “צער בעלי חיים”; אביה מחלק לה אגוזים כקוף בקרקס. אולם “נפש־חיה” היא גם אדם, וזה, דבר שמוחנו אינו יכול לקבל. הדבר מתגלם במשפט האוקסימורוני של אביה: “הלא צער בעלי חיים הוא! […] הלא גם היא נפש אדם!” וכי, אין היא “נשמה” – אותו כוח המחבר אותה לעולמות מעלה, כשאר בני האדם. וגם אם ננסה להפעיל את מירב כוחנו האנליטי, הרי שהדמויות של שלום עליכם אינן מצליחות להבין למה ניתן להשוות אותה. שהרי פעמים מושווית “נפש־חיה” לציפור חסרת ישע, ופעמים לשטן. היא מציבה את הדמויות של שלום עליכם, וגם אותנו, מול השאלה – כיצד “זה” גם אדם וגם לא אדם?

הרי כמה עסק האדם בשאלת מותרו מן הבהמה. נדמה כי כל ניסיון לשחזר היטב את הדיון יעלה חרס בידי, אפילו בכובעי האקדמי. מה שניתן לומר הוא, לכל הפחות, שסוגייה זו ניקרה במוחו של האדם לאורך כל ציר ההיסטוריה כמעט; וכאשר מגיח לאוויר העולם מה שנראה ככזה וכזה, וכך וכך, הוא גורם לקריסת כל האידיאלים הברברניים של “רציונל”, “יכולת שפה”, “מושג אלוהות” ו"תפישת עצמי" – ובעצם ביכולתו של האנוש לתפוס את עצמו, מה שמוביל לחרדת אמת. ומדוע חרדה? לעתים נדמה שקוסם לנו הרעיון החייתי – להיות מה שנותן דרור ליצריו, ומחזיק בחירות אין קץ (נניח לשאלת האינסטינקט) – בעזרת כנפיים לדוגמה (חשבו כמה פעמים הסתכלתם מבעד לחלון משרדכם בשעת בין ערביים מנומנמת ושוועתם להיות ציפור). אולם כל אלו מרהיבים אותנו כשאנו חושבים עליהם בנפרד מקיומנו הנוכחי – אולי בגלגול הבא, לדוגמה. אך המוכר שהפך לזר, שלעתים רבות נתפס אפילו כ"חטא" – זה דבר שבני אדם החושבים בצורה קטגורית מתקשים לשאת (אם כי, ילדינו כבר יכולים לחשוב על קרוקודיל שהוא גם מטוס קרב, וזאת אני מבשרת לכם כעת אם טרם השתלטתם להם על הטיק־טוק).

אז כמי שנתפשת בעיני סובביה כלא ממש אדם, “נפש־חיה” למעשה, היא בריה שדורשת “תחזוקה” ברמה הנמוכה ביותר. אין בה עצמה כדי לדרוש, כדי להציב גבולות, כדי להפעיל אחרים. ולכן, כוח חיותה, גם הוא מוטל לעתים בספק, עד שהיא מתפשטת לא רק מאנושיותה אלא גם מקיומה ממש. כפי שכותב שלום־עליכם, “ויש אשר עברו ימים רצופים ואנשי הבית שכחו כי יש נפש חיה בעולם.” והרי עץ שנפל ביער ללא איש ששמע אינו קיים, ו"יצור" שמילא ורוקן ריאותיו כשאדם לא שם לב, כנראה מעולם לא נשם. כך, “נפש־חיה” חווה התפוגגות והתגבשות רק כאשר באים עמה במגע, בקיום צילי והמטושטש. באירוניה, דווקא האי־קיום הזה הוא שמסייע לשרידותה. היא מוכתרת במקביל כמלכתו הבלתי־מנוצחת של הקיום הביולוגי, כ"זו שתקבור אותנו כולנו". היא מצליחה לטעת שורש עמוק ביותר במעיין הנעורים; היא נושאת את גופה בצורה מרשימה, על אף שהיינו מצפים אחרת.

אנשי העיירה רואים בקיומה הפיזי המתמשך של “נפש־חיה” נס אלוהי: “בואו וראה כמה נפלאים דרכי אלוהינו! הנה יש לו בעולמו בריה עלובה כנפש חיה – ובכל זאת חיה תחיה! נפש חיה לא תמות, אחרים ימותו תחתיה!” שלום עליכם נוהג ללעוג לדמויותיו, גם אם בחמלה, ונדמה שגם הוא, כמוני, מבין כי העניין הוא הפוך לגמרי; את מותנו אנו מוצאים דווקא כשאנו מתעסקים תדיר ב"אנוש המובהק". והנה, אחיה של “נפש־חיה” היה תלמיד חכם, ואיבד את חייו הרבה לפניה מדלקת במוח, משום שתש כוחו והשתמש בראשו כה תדיר. אנו מוצאים את מותנו בשל הגיונותינו, בשל ההברות בעלות המשמעות היוצאות מפינו, בשל אותן היכולות ליצור קשרים עם סובבנו (ולחרבן). ו"נפש־חיה" – כעץ קדמוני, יצור פרימורדיאלי בעל מערכת גופנית פרימיטיבית ו"עלובה" אך בה־בעת אליטיסטי במידת־מה, יש לה יכולת לשימור עצמי פוער פה; אחרים עשויים לראות בה “טפיל שקט” – כזה החי על חשבון אחרים, אך מבלי להותיר נזק ניכר. אני נזכרת בחלחלה בכל אותם הסיפורים על ריחות נוראיים שפשו בבנייני קומות עד אשר נמצאו באחת מהן שאריותיו של אדם שאיש לא זכר או בא עמו במגע. וגם אם התמיד במסע חייו כטייל עקשן עד אשר הגיע לגילאים הנושקים למספרים תלת ספרתיים, קשה לומר שאכן חי. כמו “נפש־חיה”, הוא חי, אולי, כשקרא “שלום” לשכן בחדר המדרגות או במעלית, או הגניב חיוך לכלבלב. אך קיומו נפער ונסגר, נקלט והתאדה, כמו גלי רדיו במקלט.

אולם חרף זערוריותם, נפש־חיה היא כגרד טורדני עד מאוד עבור מי שיצר אותה, אשת הרב הרוגזת, השואלת אותה: “הוי נפש־חיה, עד מתי תעני את נפשי? ריבונו של עולם, למה תחיה ותתענה נפש כזו בעולם?” נפש חיה היא מראה עגומה לחייה של הרבנית עצמה. היא מענה אותה בדיוק משום שהיא חלק ממנה; זהו חלק שנראה כמעוות, מעורר פלצות, כמו איבר נוסף ועודף היוצא מן הגוף ומשתלשל ממנו בצורה מבחילה, המענה את הגוף המקורי והגוף המקורי אותו; כמו גולם הקם על יוצרו לא במעשיו, אלא בעצם הימצאותו בעולם. ונפש־חיה, זו שאינה מצליחה לפצות פיה, כיצד ייתכן שהיא דווקא תוצר של החכם והגדול בתורה? כיצד אדם, ועוד שכזה, מצמיח מתוכו – ובכן, לא ברור בדיוק מה… אחרים מרחמים עליה, אך כאמור, כפי שמרחמים על גוזל חסר קן. בין אם בכעס ובין אם בחמלה, “נפש חיה” לעולם לא תזכה ליחס הגון של אדם.

מותה של “נפש־חיה” במידה רבה מעביר אותה תהליך של האנשה על ידי סביבתה. תחילה, הילד המספר עדיין מדמה אותה לציפור פצועה, לחיה, ובשאלותיו מעיד על כך שביתוק מעגל חייה הוא אנומליה, שהרי – מה היה בדיוק לבתק? “האומנם מתה נפש חיה? מה פירוש מתה? מה הם החיים ומה הוא המוות? למה חיתה ולמה מתה?” אך בהמשך, דווקא מותה של “נפש־חיה” מאפשר לשלום־עליכם להעלות מבאר מוחו שאלות כלליות על מוות אנושי – “כיצד אנשים מתים, מה הוא האיש במותו?” לפתע הפכה “נפש חיה” לאנוש. על אף שהילדים ב"חדר" שמחים כי לא יצטרכו ללכת לבית הספר ומנצלים את מותה, אין הדבר מצביע על חוסר אנושיות; אצל שלום עליכם, כזכור, ילדים שמחים על כך שהם יתומים.

במותה קמה “נפש־חיה” לתחייה כאנוש שמסוגל כעת לפרוץ משעולים שלא יכלה להלך בהם בחייה. ראשית – היא נולדת, שוב. לא בכדי בוחר שלום עליכם את שמותיהן של בתיה, שפרה ופועה, האחת בת מלוכה והשתיים האחרות מיילדות – כולן הצילו זאטוטים בני יומם, כמלוות את האם בשעת המוות של בתה. בהתייפחותה של האם על האין, בוקע היש – “נפש־חיה”, העוברת גלגול של ממש ו"מתעלה" לדרגתו של אדם במלא מובן המילה. היא אף זוכה לכינוי של הסגולה היהודית הגבוהה ביותר – “צדיקה”; לא רק שלא הרעה, אלא הייתה דמות מופת של ממש, כזו שאומנם לא היתה לה עד לפני רגע נשמה, אך כנראה הצליחה להושיט ידה לקדוש ברוך הוא. היא גם כמעט מתחתנת – בחלום מעורר אי נחת של הילד המספר תחת חופה שחורה. והנה, דווקא שכאובד ל"נשמה־חיה" כושר חיותה הפיזי, הדבר היחיד שבו הצטיינה ועקפה את כולם – ניצבת היא המרכז המשולש של לידה־חתונה־ומוות, ממש כאדם.

מוח טורדני כשלי יצטרך להעלות את השאלה האם רק “נפש־חיה” עוברת תהליך שכזה במותה, או שמא זהו גורל כולנו. גורל כולנו למות, מן הסתם, אך האם גורל כולנו להפוך את עורנו כששמנו ייכתב בספר דברי הימים? כשפני מתינו היקרים הולכים ומתרבים, גובר מאידך החשש, כשאנו מאזינים להספדים, כי כולם היו בעצם אותו האדם. ברגע של כנות, התראיינה מורה של אחד מנופלינו וטענה כי “התקשה רוב הזמן” – ויצרה ביקורת בקרב כל הסובבים אותי. הליכה בבית קברות כשלעצמה גורמת לשפשוף עיניים מפליא – לא מזמן בביקורי בבית קברות יהודי עתיק בפראג תוארו כל הנשים כ"חסודות יראות שמיים"; וכי לא היתה ולו איזו “ינטע” או “יכנע” אחת בכל הזמנים? והנה גם “נפש־חיה” – אחרי מותה הופכת ה"שטן" או (ה"ציפור", לבחירתכם) לקדושה. אולם ישנו הבדל חד – בעוד אנו רק מתעלים מ"סתם מישהו" ל"מישהו", “נפש חיה” מצליחה לבצע סלטה אווירית ברמה אולימפית ולקפוץ מדרגת תת־אדם או חצי אדם לעל־אדם. ואולי, זה הקשר האפשרי היחידי – אנו, בני האדם, חוטאים ומיטיבים, פורמים ומאחים; הדיבור משחית ומבריק אותנו, ויכולתנו לפשוט את עורנו האנושי שחלקיו מוכה בגבשושיות וחלקיו טהור מוגבלת. מי שיכול לעשות זאת הם דווקא מי שטבל ידיו עמוק בסחי העוול, כך שהרחצה היא עבורו טיהור של ממש, כמו במקרים של קדושים דתיים רבים; או מי שלא לקח חלקו במשחק האנושי מעולם, כמו “נפש חיה”.

כי הרי על אף שנדמה שאין לה תכלית לחייה, בסיפורו של שלום עליכם יש לה תפקיד שהיא נושאת היטב על גיבנתה; “נפש־חיה” היא זרקור לחיינו. לשם כך נולדה ולשם כך מתה. היא עדות חיה, חיה מאוד, לאותה צביעות האנושית, לחוסר יכולתה הממשי לקבל צורות חיים הסוטות מהמקובל, גם אם אין בהן להזיק. לולא נולדה “נפש חיה”, הייתה ממשיכה הרבנית במחול שדים של איפוק תעשייתי; ילדים היו ממשיכים להציל ציפורים כחלק ממצוות צער בעלי חיים. אך “נפש חיה”, שזו הקטגוריה היחידה שמצליחים הסובבים אותה לתחום אותה בה, בעצם חריגתה מה"אנושי", תוך התעלות עליו ונחיתות ממנו גם יחדיו –מערערת את תפקיד אשת הרב, מפצחת את קליפתה היפה של מצווה וחושפת במקומה ריקבון עמוק. היא מובילה בעצם מותה, דרך ישיבת השבעה של הרב המלמד, לביטול תורה של רבים – אך תורה שממילא לא התקיימה בהם, אלא למראית עין.

עד כאן סיפורה של “נפש חיה”. שנים רבות עברו מאז כתיבת הסיפור, מאז נחלקה החברה האנושית למי שמנע את לידתן של “נפשות חיות” שכאלה, מחשש לאותה אכזריות אנושית הדולקת אחריהן, ולאחרים, אשר סברו שאין לעשות זאת, בשל הערך האינטרינזי הנטוע בחייהן ובשל יכולתן לתקן את נשמתנו (כן, לנו יש נשמה) המעוותת. אין בכוונתי להכריע בדיון כה רגיש שנדמה שעשוי להשיב רוחות מהפכה ומלחמות אזרחים. כל שאני יודעת הוא שכל אחד מן הצדדים זיהה את נפיצותן החברתית השברירית של “נפשות חיות” שכאלה, יכולתן ללחוץ על כפתור פתולוגי של החברה האנושית, לדרוך על עצבים חשופים ולחשוף את פרצופה האמיתי. בכל אופן, ניתן להסכים שבחלוף מאה שנה, לו חייתה “נפש חיה” בעולמנו, היתה נתפשת כאנוש שלם, בהיר ונכוח בעיני רוב חברות העולם.

אך דבר אחרון יש לומר טרם אקטע את שצף מחשבתי, וכך הוא: “נפש חיה” הייתה חיה או מתה; היא קיבלה את מעט הערך שניתן לה משום שהפכה לאנוש, או לכל הפחות מכיוון שהחזיקה או איבדה את חייה. אולם במבט מחלון חדרי בהרי ירושלים אני צופה על היערות, והגאיות, והאבנים, העננים, כיפת השמיים וגרמיהם. אלו שאינם משתתפים עמנו בשאון החיים, אך עדיין נושאים אותנו מצונפים בחסד הרחם המגונן, הרך והמטיב שלהם; וכעת קל לנו לחלוף על פניהם כמו “נפש־חיה”, כאילו הינם ואינם, כל פעם לפי שיגיונותינו וגחמותינו. אך ברגע האמת, חלקם כבר מזמן התכלו בלהבות טורפניות וזעזעו את שנתנו הענוגה, ונפלטנו מהם בניתוח חירום שהותיר אותם מדממים ואותנו פגים נאלמים והלומים. אנו צופים בהם ברטט שפתיים כהורים גוססים. הוגה שאני חוקרת אומר שהדומם הוא בעצם חי – גם בו יש התנגדויות ודינאמיקה של חומר. כנראה שתפישה זו נס לחה כבר במאה ה־19. אבל השאלה עדיין בעינה – הייתכן שעל אודות הסביבה הדוממת ישוחזר אותו הסיפור מחר? אי־אז אני מדמיינת כיצד במותה נלקה את עצמנו, נקרא קדיש ונגיד: “לכן בעל הרחמים יסתירך בסתר כנפיים! ויסלח לעונותינו ויכפר את הפשעים!”