יצירה בעקבות מילון העברית הישנה והחדשה של אליעזר בן־יהודה

(מקום שלישי בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

 

א    🔗

אליעזר בן־יהודה – משוגע. אין דרך אחרת להסביר את מה שקרה שם. המילון העצום והמפרך הוא רק תופעת לוואי למופרעות הנפשית שבערה בתוך הגוף הזה, שנלחם כל חייו לדבר בשפה שאף אחד לא מבין, והכריח את הסובבים אותו לנהוג כמוהו, כולל הילד המסכן שלו שאף קיבל שם אומלל: בן־ציון בן־יהודה. בן־יהודה האב היגר לארץ הצחיחה הזאת והמשיך לדבר עברית ולהדביר את כל שאר השפות, פרסם מאמרים קיצוניים שקוראים למאבק לאומי ואף נכלא בעקבות זאת. מישהו עם הגיון בריא כבר מזמן היה צריך להפסיק את ההתנהגות המופקרת הזו.

אבל לו זה לא הזיז. יש מי שאומרים שהאש הזו נקראת התלהבות, העברית בערה בו, והוא הצית אותה בכל הסובבים אותו. לרב אנחנו נוטים לראות את ההשפעה שלו כמי שהאיר את הדרך, ושוכחים שהדרך הוארה בעזרת שריפה.

 

ב    🔗

בראשית – התורה נפתחת באות ב', בראשית.

ברא – מייד אחריה הפועל: ברא. בהגדרתו של אליעזר בן־יהודה: עשה דבר שלא היה במציאות מקודם¹. אלוהים בורא את העולם במילים, ובן־יהודה בורא מילים בעולם, וכך הוא הופך מציאות אחת לאחרת. בכל תולדות הבלשנות ידועה העברית בתור מקרה ההצלחה היחיד והגדול ביותר של החייאת שפה. זה לא דבר שקורה. הרבה שפות נכחדות. מעט שפות מודרניות נולדות, לרב ממפגשים אינטנסיבים של עמים שונים, כמו שפות קריאוליות. אבל שפה מתה שחזרה לתחייה? נס.

ביצירת מילון יש בריאה מחדש של העולם ושל כל הערכים בו. הרבה אנשים כותבים, ובכך הם יוצרים סיפורים, נרטיבים חדשים. אבל הם לא בוראים את כל המילים. הם לא בוראים את כל הדברים. רק מה שנחוץ להם בשביל לספר. ומילון? עם כל כך הרבה כרכים? הוא לא בורא סיפור אחד, או עולם אחד. הוא בורא את היכולת לספר, את אפשרות הקיום של מציאות בעברית.

 

ג    🔗

גלות – אליעזר בן־יהודה תיעב את הגלות וכל מה שקשור בה. איך יודעים את זה? הנה ההגדרה המילונית שלו למונח:²

מה זה המשפט האחרון הזה? הגלות היא הרבה דברים. אבל ההגדרה כאן לא משתמעת: כיף זה לא. זה עונש, זו חרפה. מהו עם בלי אדמה ובלי שפה אחת? בן־יהודה שואל שאלה רטורית, ואני חושבת על אמא שלו. מה איתה? איך היא אכלה את זה שהוא נוטש את היידיש? שהוא עוזב לארץ ישראל? מה לגבי שפת אם?

 

ד    🔗

די – לדבר על בן־יהודה. בואו נדבר על המילון. שישה עשר כרכים עבים שמלאים בהגדרות ומסודרים לפי הא־ב, ופעלים – לפי השורש. ספר שמאגד בתוכו מילים מהמקרא והתלמוד, כמו גם מילים שהמציא בן־יהודה עצמו, ולכל מילה גם אטימולוגיה קצרה: מהו מקור המילה, מאיזו תקופה, וכמה דוגמאות. בנוסף לכל זה, לכל ערך יש גם מקבילה בכמה שפות אירופיות, כמו גרמנית, צרפתית ואנגלית, כי ברור שהמשתמשים אינם דוברי עברית, וספק אם אפילו את ההגדרה בעברית למילה שחיפשו יצליחו להבין בלי לבדוק במילון עוד. פרויקט של משוגע, כבר אמרתי?

 

ה    🔗

המשכיות – את משימת המילון הענקית שלו הוא לא השלים. אחרים נאלצו לעמול ולסיים את המלאכה במקומו.

 

ו    🔗

וידוי – הידיעה הזו קצת משמחת אותי. מגיע לו. איזה היבריס, לחשוב שהוא יכול להקים לתחייה את העברית. אם היה נכשל, זה אפילו היה יפה. צדק פואטי מהסוג שמתאים לטרגדיות יווניות. אבל בן־יהודה הצליח. הוא עף לשמים והגיע עד לשמש, והבאים אחריו הדליקו מהגוף הבוער את הלפידים והאירו את הדרך הלאה.

 

ז    🔗

זכרון – כרך שמונה והלאה נערכו על ידי אנשים אחרים, שטרחו לציין מתי העיר הערות משלו ומתי אלו הערותיהם. הם גם הקפידו לא להכניס ערכים חדשים ומילים שנטבעו בשפה אחרי מותו. בעצם, ברגע שנפטר כאילו נגמרו כל המילים בעולם, ונחתם הגולל על השפה. המילון הזה אמנם הושלם בעזרת אחרים, אך הוא מתעד את הלקסיקון רק ברגעי החיים של בן־יהודה.

מילונים בתור מוזיאונים של שפה מדגישים את העובדה שהשפה היא מעין זיכרון צלילי של דורות על גבי דורות. מילים שאף אחד לא משתמש בהן יותר נשארות תלויות דוממות בין השורות של המילון. לעומת זאת, מילים אחרות מתעופפות בקלילות הלאה אל תוך השפה הדבורה, הן מזמזמות ונשמעות סביבנו בחיי היומיום. למשל, חשבו על המילה:

 

ח    🔗

חידוש – המילה “חידוש” במשמעות “המצאת מילים” לא נמצאת במילון בן־יהודה³. הוא לא טרח להמציא מונח לפעולה הזו,⁴ כאילו שאם יופיעו מעצמן המילים במילון תהיה להן סמכות שווה כמו למילים העתיקות שעומדות לפניהן ואחריהן בטור הארוך של הערכים וההגדרות. כי בניגוד למילונים ברב שפות העולם, שמרכז כובד משקלם הוא על שימור הידע והעבר, מטרתו של בן־יהודה הייתה העתיד, ואת העתיד הזה הוא החביא בין מילים מהעבר.

 

ט    🔗

טהרנות – לחזון שלו הצטרפו כל אנשי המילונים והאקדמיה ללשון, שמטרתם גם לרסן את המשתמשים, שלא יגזימו. מישהו צריך ללמד את כל העולים החדשים האלו עם השפות הגויות שלהם והמנהגים המשונים איך לשטוף ידיים ולדבר עברית נכונה. הרי אף אחד לא רוצה שפה שהיא קצת־יידיש־קצת־לדינו־קצת־ארמית־וערבית־ומלח־ופלפל לפי הטעם. אבל איכשהו למרות כל הנסיונות לבשל עברית נכונה, בסוף עדיין יצא חריף מדי.

 

י    🔗

ישראליות – חריף מדי זה מה ששומעים כשבטעות נכנסים במישהו בכביש. בן־יהודה בטח היה מסמיק. הוא לא תכנן שככה יגידו בעברית שלו, בשפה הטהורה הזו. וכאן, מתחת לחגורה של העברית, איפה שלא מנומס, יש הרבה חופש למשתמשים. אנשים מערבבים קללות באיזו שפה שבא להם. ערבית, יידיש, רוסית, אנגלית. וגם בעברית הם לא חוסכים איחולים. ואיכשהו ככה, כשהעברית רעה, היא גם חיה מאוד. היא מוכתמת וסומרת ומנותקת לגמרי מהמילון, היא כבר עברית ישראלית, היא דוגרי. אין בה שום דבר מהטוהר של בית המקדש השפתי שבנה בן־יהודה, שיכול להתקיים רק בתוך שפה כבויה, כתובה.

 

כ    🔗

כתב – העברית מיוחדת בכך שיש לה כתב עתיק במיוחד. הרבה שפות שנכחדו לא נכתבו אף פעם, ולכן אין לנו מושג איך הן נשמעות. כתב הוא סוג של תווי נגינה לקול. ככה אנחנו יודעים לשיר את הרעיונות שלנו החוצה. והמילון עשוי מאוסף של סימנים כאלו, מאובנים של צליל שעוזרים לזכור איך אומרים. המילים הכתובות חונטות את השפה, וברגע שמנסים להקים לתחייה את העברית, החניטה העתיקה הזו עוזרת מאוד לשחזר את פניה.

 

ל    🔗

לשון – הכי יפה לשפה שהיא נושכת את הלשון. שיש חוקים ואף אחד לא מציית להם. זה קצת כמו כשמחכים בתור לדואר בארץ. ברור שיש תור, אבל כולם עוקפים. מקבלים מספרים, אבל אפילו אלו לא מתנהגים בדיוק לפי הסדר, ואיכשהו הדודה במספר 539 נכנסת לפני מספר 538 בלי איזו סיבה הגיונית. אמנם כן, יש כללי אצבע, והמלצות חמות להתנהלות נכונה. אבל כל השאר זה אינטואיציה וחכמת רחוב.

בלשנים ולשונאים אוהבים לחשוב על עצמם כעל מתמטיקאים של השפה, והמילון, שפורש את המילים ומפריד אותן כמו בשולחן ניתוחים, מאוד מנסה להיות מדעי עם האסתטיקה האנליטית שלו. אבל במתמטיקה החוקים והנוסחאות עובדים, ובשפה חיה יש “בדרך כלל”, והמון יוצאי דופן.

 

מ    🔗

משחק – שפה היא גם סוג של משחק. קצת כמו שטולקין המציא לעצמו עולם בדיוני, גם בן־יהודה עשה את זה, רק שהוא חי בתוך העולם שהמציא לעצמו. הוא שיחק בלדבר שפה שאף אחד לא יודע, שפת ילדים סודית שהאירופאים האחרים בבית הקפה לא יבינו אותו. הוא נכנס לתוך בניית המילון במעין דרך אגב, כי בשביל המשחק צריך כלים וחסרים כמה (אוי, הוא לא ידע לאיזה בוץ הוא נכנס). כלי־המשחק הראשון שחסר לו היה המילה “מילון”, אותה טבע במקום המילה “ספר־מילים”. הוא בטח התלהב מהיכולת ליצור מילים בעזרת תבנית משקל ושורש כמו ילד שמשתעשע בקסם קלפים חדש שלמד.

היום כל ילד בגן ממציא מילים. לפעמים זו שגיאה של חוסר ידע, לפעמים טעות שהשתרשה והפכה לנורמה, ולעתים זה פשוט שעשוע. הרי משחק הוא גם צחוק⁵, והשפה, אסור לה לקחת את עצמה ברצינות מדי. אנשי האקדמיה ללשון וכל מני שוטרים־של־העברית מנסים לתקן ולאלף את דוברי העברית הסוררת, אבל לשווא. העברית חיה, והיא עלולה להסתער על כל מי שקושר אותה ברצועה.

 

נ    🔗

ניבים – העברית מורכבת מאיברי גוף: לשון ושפה וניבים. והניבים של העברית חדים. כשהייתי בחילופים בליידן לקחתי קורס על שפות נכחדות והחייאת שפות כאקטיביזם קהילתי. עברית עלתה בשיחות לא מעט, אבל לאו דווקא בגלל שהיא שפה שקמה לתחייה. להפך, הפרנקנשטיין הזה משגשג כל כך שהוא הפך לשפה טורפת. העברית הכחידה את הלדינו ואת היידיש, ואת הבוכרית, ועוד אינספור שפות יהודיות של קהילות קטנות ברחבי העולם. הניבים המקומיים האלו, ברגע שהיגרו לארץ, לא שרדו את השיניים והציפורניים של העברית.

 

ס    🔗

סקס – בניגוד לעברית החסודה שבן־יהודה גידל, העברית של היום היא גם שרלילה לא קטנה. היא מתבוללת עם מי שבא לה, יש לה סטייל והיא אוהבת לעשות סקס ולדבר עם סלנג מאנגלית. היא עושה חאפלות עם הערבית ולא אכפת לה לעשות קונצים גם ליידיש. היא לא פראיירית. היא חוליגנית שעושה ברדקים גם ברוסית, ובכל זאת יש לה שיק צרפתי, כי עברית צחה זה פאסה. וככה היא הולכת ומתמזגת לה עם כל מני שפות אחרות.

 

ע    🔗

עיבור – השורש ע.ב.ר הוא שורש נהדר. הוא כולל בתוכו את העברית עם כל העבר שלה, אבל גם את המעבר לעתיד, להתעברות של העברית, להכלה שלה את השפות הנוספות. ויש בזה משהו מרגש, כי העברית פתאום גדולה יותר, והפנים שלה מאירות, והיא אמנם עדיין חיה רעה אבל מעניין מה יצא מהשילוב עם שפות נוספות.

התחלה של דיאלקטים או סוציולקטים אפשר לראות ברחבי הארץ בדיבור השונה של כל מני קבוצות. אנשים בתחנת הדלק באשדוד מדברים עברית קצת אחרת ממי שגר בהרצליה ועובד בהייטק. אלה שואלים מילים משפה אחת, ואלו מאחרת. אלו מדגישים אותיות מסוימות, ואלה מעדיפים הגייה שונה. העברית המגובשת מתחילה להתפצל.

 

פ    🔗

פיצול – הפנטזיה ההזויה של בן־יהודה התגשמה. היהודים, שהיו פזורים ברחבי העולם, התקבצו בארץ והתחילו לדבר עברית, עברית אחת, מאוחדת. אבל גם פה הוא לא חשב עד הסוף, כי ברגע שהצליחו היהודים להבין אחד את השני הם גם התחילו לריב. בן־יהודה הקים את מפעל חייו על אידאולוגיה חזקה ובוערת, וכעת האידאולוגיות מתפרקות, כולם מתווכחים. והעברית, שהייתה ילדה טובה והפכה למתבגרת בועטת, עכשיו היא גם גדולה מספיק בשביל לברוח מהבית לברלין.

 

צ    🔗

צדק פואטי – שמונת הכרכים הראשונים של המילון הודפסו בברלין כשאף אחד לא דיבר שם מילה בעברית. עכשיו יש קהילה של חבר’ה מקועקעים עם פירסינג שגרים בברלין ומדברים עברית שפת־אם וגרמנית של סטודנטים.

 

ק    🔗

קרע – לסטודנטים האלו נחמד בגרמניה והם לא מתכננים לחזור. הטכנו של ברלין טוב יותר, יש עבודה במוזיקה, עדיין אפשר למצוא פלאפל טעים, והמחירים זולים. וזה בלי לדבר בכלל על המלחמות והחום בארץ. הקרע מתחיל, העברית של פנגיאה־ישראל מתפרקת. כל קבוצה כזו שעוזבת לחיות במקום אחר ממשיכה עדיין לדבר עברית, עם השפעות מבחוץ. ובין העברית בארץ לעבריות של חו"ל מתחיל להיווצר מרחק.

 

ר    🔗

ריבוי – עברית שפות יפות. היא כאן לא רק כדי להישאר, אלא כדי להתרבות. היא מתפצלת ומתפזרת ומשתנה ומשתינה על כל הבן־יהודאים. לא שייכת לאף אחד, לא מבוקרת, משתוללת ומשתרללת ומתבוללת, וזו התוצאה, הריבוי: יש כמה עבריות שונות.

 

ש    🔗

שיגעון – יש אנשים שחושבים שהם המשיח. בן־יהודה לא חשב שהוא המשיח כי הוא היה המשיח, הוא הביא את הגאולה אל השפה, ועכשיו כל האנשים מדברים “שפה ברורה” – עברית. חזון אחרית הימים, לא?

אבל לא, כי זה לא נכון. בן־יהודה בכלל הניח את אבני היסוד למגדל בבל. לרגע נדמה לנו שניצחנו ושכולם מדברים עברית, אבל העברית קמה עלינו. היא משתוללת כמו אש, הבניין נופל וכולם מתפזרים מפה, הולכים עם העברית שלהם למקומות שונים, מפיצים אותה הלאה ובוללים אותה בשפות אחרות. ובן־יהודה נשאר גלמוד ומשוגע ביסודות של תחתית הבניין.

 

ת    🔗

תהייה – נכון, האידאלוגיות לוהטות והבית בוער. אבל אם העברית גדלה כל כך שהיא עוזבת לברלין ומתפרעת בעצמה, אולי בעצם זה אומר שבן־יהודה הצליח?