כל כך אין לך מזל, אבן עזרא, שיש על שמך מכתש על הירח. בוא נתערב שעל שמי לא יהיה. לכל היותר סמטה אפלה בעיירה שכוחת אל שתושביה נמלטו ממנה ותנים ושועלים מייללים לירח והוא מתעקש: לא לא, יותר אינני זורח. אני לא אסטרולוג או אסטרונום או כמעט שום דבר אחר ממה שאתה. בקושי משורר. כלומר, מתיימר. עוד לא פרסמתי ספר, וכבר נושק לארבעים, אבל הגעתי, עם עוד משוררת אחת, לגמר של תחרות מתוקה בה הזוכה מפרסם ספר. הזוכה הייתה זוכה. נו, איזה מזל. היא פרסמה ספר. פרגנתי, באתי להשקה. כעת אני משתמש בך בתחרות מתוקה אחרת. אולי מינוס ומינוס יהפכו לנס או לפחות יסמאו נפש שופטים. אתה אומר שאם תמכור נרות, השמש לא תשקע, הא? אני אשווה ואעלה. חכמה קטנה, אני יודע. אם אני אמכור נרות, השמש תשקע ועוד איך אבל אני מתערב איתך שיהיה אופנתי פתאום להתרגל לחושך, לקבל את החושך, לחבר חושך חיצוני לפנימי ולא להילחם בו חלילה אלא לאהוב אותו כפי שהוא. ללטף את החושך. אחרי זמן מה בחושך, העיניים מתרגלות, כל ילד יודע. נרות? בוז! מי קונה נרות. אם כבר פנסי לד אבל כאלה שאין ולעולם לא יהיו לי במלאי. ואם יהיו, יעברו הלאה, ללהיט הבא. אתה מבין? אם אמכור תכריכים אנשים כן ימותו, בוא, אני לא שוגה באשליות, אבל שוב זה יהיה עניין של אופנה חולפת שרומסת אותי בדרכה. לא נולדתי בזמן. ברגע בו אתחיל למכור תכריכים, יאמרו שזה לא סביבתי, שזה לא אתי, שזה לא אנושי, שזה פשוט לא מתאים. מאותו יום ואילך יקברו בבגדי משי בלבד. תולעי משי מיוחדים יכרסמו בבגדים וירגיעו את האדמה ואת הנשמה. כן, זה אמיתי. כלומר, זה יהיה אמיתי אם אמכור תכריכים. מופעלים עליי לחצים שונים שלא להתקרב לתחום. כל שמתירים לי זה לכתוב, ‘לא שאתה טוב’ הם יורים לעברי, אבל ככה אתה פחות יכול להזיק. אז הנה אני, גם למל"ם גם שלימזל.

נסחפתי, הייתי באמצע להפליג בשבחך. מה עוד היית מלבד אסטרולוג ואסטרונום? ויקפידיה בא לעזרי: משורר, בלשן, פרשן מקרא ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד וכו' וכו'. חיית בתקופת תור הזהב ובכית על מזל. אתה בזהב ואני בפלסטיק ואתה מדבר על ביש גדא. כן נו, נדדת ממקום למקום. מה רע, היית בלונדון, בגדד וגם ברומא, ירושלים שבספרד וירושלים שבארץ. נדמה לנו שהיית בארץ. אנחנו לא יודעים. הרבה דברים עליך אנחנו לא יודעים. אולי אפילו היית בהודו. התייחסת להודו לא מעט כך שקשה להאמין שלא הגעת לשם. אבל הנה משהו שאנחנו כן יודעים ואתה לא. הפכת גם לגיבור של אגדות עממיות. לא סתם גיבור. גיבור על. יכולת לעוף מאות שנים לפני שסופרמן נולד. בו בזמן אתה גם גיבור אנטי גיבור כמה מאות שנים לפני המאה העשרים. אני לא יודע אם אתה מכיר את האגדות העממיות אודותיך אבל אם לא, כדאי שתכיר. וגם אתן, קוראותיי האחרות, מי שלא תהיינה. תפסיקו לקרוא אותי, תקראו אותו ואותן. דמות מיתית מופתית. שרק יבוא שוב ויושיע אותנו מעצמנו. שיבוא ויביא את חבריו מתור הזהב שיראו שיש יהדות אחרת, שמעריכה אסתטיקה, שמשלבת תורה ומדע, שיוצאת למלחמה כשצריך.

על כל פנים, אין לי אלא לשוב לטרונייתי כלפיך, אבן עזרא. ובכן, אולי ברחת מרדיפות, אבל איזה יהודי לא? אתה לפחות חלמת על ארץ ישראל השלמה שתגאלנו במהרה בימינו ואני בציון החצויה ומתאמץ לא להתגעגע לגלותנו שעושה לנו עיניים וגם יורה בנו חיצים שמזכירים מאיפה באנו וכמה עמוק אנחנו תקועים. לפעמים עולים לי חלומות על אנדלוסיה של מעלה. אנדלוסיה שלך. או אנדלוסיה אידיאלית שלא הייתה מעולם. אולי קצת כמו ירושלים שחלמת אתה וחברך האנדלוסי, יהודה הלוי. אנדלוסיה שחוגגת את השונה והאחר והצועני ומאמצת אותו ומייצרת פלמנקו ואללה מסתפרד ונהיה לאולה (כן, הקריאה אולה במלחמות השוורים הארורות, הגיעה מהקריאה אללה בטקסים מוסלמיים, דומני שבעיקר סופיים, בצפון אפריקה. הייתי עד לטקס סופי שכזה בנווה המדבר סיווה שבמצרים, בואכה לוב. יש לי הקלטות משם אבל אני זוכר את הקריאה המרכזית גם בלי להביט – אללה אללה. לא אתפלא אם גם אתה נתקלת באלה, או באללה, במסעותיך בצפון אפריקה) ואין נהרות דם וגזרות שמד וגירוש והמרות דת ואוטו דה פה, כן יש נהר מופלא כל כך שהוא גם ים והוא הנהר של סביליה של פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנייז שיהונתן גפן תרגם וברוזה שר. יש פסטיבלי שירה בגנים ואפילו בטבע, כן יצאנו החוצה מהגן, ביקרנו ברומנטיקה הסוערת וינקנו איזשהו משהו מכל קודמינו, כן, גם ממך, אתה חי כאן בינינו, במובן מסוים יותר מאיתנו. חיית לא רק באנדלוסיה, גם בטולדו. תן לי לגלות לך גם שכמאתיים שנים אחרי מותך נכלא ועונה למוות שמואל הלוי. קודם היה לו מזל, אחר כך לא. זהו הגורל היהודי. קודם היה שופט וגזבר של המלך ‘האכזר’ (שדווקא היה טוב ליהודים), הוא בנה בטולדו בית כנסת שהפך כמובן לכנסייה. אני מגלה לך את זה אבל אינך מופתע. נמלטת מספרד בזמן, דווקא היה לך מזל, רק כך יכולת לכתוב את הקינה על חורבן יהודי ספרד. יבוס של ספרד הובסה. רחובות היהודים, החודריות, מלאי כל טוב חוץ מיהודים.

הם כולם כאן, או באמריקה. הם עוד בדרכם למנוחה ולנחלה. ישעיהו לייבוביץ' אמר שהמשיח יבוא. הוא תמיד יבוא, בלשון עתיד. הוא אף פעם לא בא ואם בא מישהו ואומר שהוא משיח, הרי שבהגדרה הוא משיח שקר. נדמה לי שככה אנחנו כעם עם אותה מנוחה ונחלה. אנחנו תמיד בדרך לשם. שם יגור זאב עם כבש, ועד אז יטרוף כבש את כבש וזאב בכלל יחגוג. כמו ישראלי מצוי, עם נפש יהודי, גם אני העני נווד במנוסה. ממדינה למדינה. עוד לא בן ארבעים והייתי בחמישים מדינות. בימינו זה לא המון. אתה יכול לחצות ארצות בלי לשים לב בכלל. אתה יוצא לך להליכת בוקר בערבות הולנד ומוצא עצמך אוכל צהריים בבלגיה. אם תעלה על רכבת, או אפילו על אופניים, תאכל ארוחת ערב בארץ אחרת.

הטיול הגדול שלי… אה, זה מה שאנחנו עושים אחרי שאנחנו נלחמים על חיינו, כן כן, אנחנו צריכים להילחם על חיינו, אנחנו כבר לא היהודי הגלותי הגאון כמוך ואפילו לא היהודי שר הביטחון והרמטכ"ל המהולל שמואל הנגיד שבטח גדלת עליו. אנחנו חיילים פשוטים שמפקידים את המוח בשין גימל כמו שאמר לנו פעם המפקד שלנו, ברגע לא מאוד נדיר של זעם, מפקידים את המוח כשנכנסים לבסיס ומשחקים אותה ראש קטן קוסעומו. כלומר, אסטרונומים לא נהיה גם אם ממש נשאף. אבל אם נחלום בהקיץ בשעת השמירה, כי כמה כבר אפשר להסתכל על הגדר המגעילה הזאת, ישפוך עלינו המפקד את זעמו ואת המימייה שלנו עם המים הקפואים שהוא הוציא מהאפוד שלנו ויצליף בנו צעקותיו ‘יא אסטרונום! ככה יבוא אליך מחבל ויחטוף אותך, זה מה שאתה רוצה, הא?’ ובאותו רגע אתה כבר כמעט רוצה את זה אם הוא רק יעזוב אותך בשקט וייתן לך לשוב לחלום על מיכל. מיכל שזנחה אותך כי אין לך מזל. כלומר, ככה אתה מסתכל על זה, אתה לא מסוגל להישיר מבט אל המראה ולהגיד, למה בעצם שהיא תרצה להיות איתי, אם לי בקושי יש כוח לעצמי, כפרה עליו, תראה אותו, אל תהיה אליו כל כך קשה, תן לו אהבה. הלכתי לאיבוד. איפה הייתי? בטיול הגדול, הענק, האף פעם לא נגמר. עד שיש עוד מלחמה. ואז כולם מזנקים. כולם מלבדי. אני אין לי מזל אני. ככה הקב"ן אמר. פטור מסיבות של בריאות הנפש היו מילותיו המכובסות, אבל הוא בעצם אמר ‘אתה אין לך מזל אתה, עזוב, צא בחוץ’. ואנחנו נודדים לנו, כתבת עליך ועליי ‘ביד הנדוד נפשך מסורה’. מאיר בנאי כתב עליי ‘לעולם היא תתנגן בו, מנגינת הנדודים’. אגב, גם הוא הלחין ושר משיריך. גם להקת המדרגות. בטח יש עוד שאיני יודע. אבל אתה מבין למה אני טוען שאתה חי? אתה בספוטיפיי משמע אתה קיים.

על כל פנים, אנחנו מוסיפים לנדוד מתוך איזו אמונה טפלה שאולי משנה מקום באמת משנה מזל אבל מי כמוך יודע, אברהם, אומלל נשאר אומלל, גם אם יקראו מכתש על שמו על הירח, זה בכל מקרה יקרה אחרי חייו, לא יזמינו אותו לטקס, ובחייו ינדוד ולא יכירו בגדולתו, במיוחד לא בסלרנו שכל כך יעציבוהו שישורר בשיר (‘נדוד הסיר אוני’) ששוב לא יכתוב ספרים כל עוד הנו בסלרנו, ומזלנו שנדד גם משם, אבל אויה לו ובניו יתנכרו לו ובנו יצחק אולי אפילו יתאסלם לא עלינו ובטוח ימות עוד בחיי האב שיכתוב עליו קינה. אוי אברהם! אבל מה לי כי אלין, שפר עליי מזלי שנולדתי לעולם בו יש על שמך (היהודי) מכתש על הירח. מזל שלא סחרת בנרות ותכריכים. מזל שכתבת שירים, שסחפת נשמות, ששינית מזלות, שהפכת אסון לששון ולו על הנייר, וזוועה למקור להומור, השד יודע אם אינך אבי ההומור היהודי הידוע. זה מצחיק עוד יותר כשנזכרים בפירוש שלך לתורה. רציונליסט מושבע. רק היגיון. כל מה שנוגד את ההיגיון מתבטל. הרמב"ם, עוד אחד מאבות הרציונליזם היהודי, ציווה את בנו לעיין רק בפירושים שלך ‘כי הם טובים מאוד, ומועילים לכל מי שיקרא בהם, בהשתכלות יפה, בשכל זך ורעיון דק’. ואז נזכרים שאתה גם אסטרולוג שמאמין שזה נולדתי ביום בו נולדתי גוזר לי איזה גורל. איזה גורל, אבן עזרא, הא? רציונליסט ואסטרולוג ואין זה תרתי דסתרי, לא אצלך.

הייתי מת לדעת מה אתה חושב על המכתש אבל מה שמתסכל למדי במוות זה שאפילו פתק קטן עם כמה מילים אינך יכול להעביר. לא נותר לנו אלא לשער. אפשר בקלות לשער שהיית מגיב בהומור האופייני לך. שלא לומר בהומור עוקצני. אפשר באותה מידה לשער שהיית קוטל את כותב שורות אלו על פגמיו הגלויים. כן, קטיל קאני שאני. אבל תולה עצמי על אילן ענק. אתה יודע, בדיוק היום קראתי על מאמץ להציל עץ (מצלול מפוצץ, ראוי לציין, וכמה יפה כי מתאמצים להציל עצים) בגיל ארבע מאות חמישים שנה שמתנשא לגובה של תשעים ותשע מטר (כלומר, עכשיו מעט פחות, מסיבות ברורות) ובוער מבפנים והחוקרים בודקים מה בדיוק גרם ללהבות וכבר שללו פגיעת ברק ושאר העצים שסביבו בסדר, לא בוערים מבפנים ולא מבחוץ והרי האדם עץ השדה ובוער מבפנים גם אם סביבו אנטרטיקאים ולא כל שכן בארץ שכולה קודש וחול ושרב וזה גם מזכיר לי את השיר שלי שצפוי לצאת כשהכוכבים יסתדרו, לא אלאה אותך בכולו אבל הוא מתחיל כך:

תראה אבן עזרא, או תרשה לי לקרוא לך אברהם, המאה העשרים עם זרם התודעה הביאה אותנו לתובנה, שאולי תחלוק עליה, כי כתיבה טובה יכולה לקפוץ מנקודה לנקודה. אפילו לעוף. מקוטל קנים קפצתי לאילן ענק וזה הזכיר לי כתבה שקראתי במרשתת וזה ביחד עם הבעירה הפנימית לא יכלו שלא להזכיר את הפסוק המקראי והשיר הנתן זכי שלום חנוכי, כי האדם עץ השדה, כמובן, וזה הזכיר לי את השיר שלי, וכל זה כדי להגיד שמזלך שנולדת בתור הזהב ולא עכשיו, בחיי. אני בא למחשב להטיל את קניי על האילן הענק שהנו אתה ופתאום תוקפים אותי, שלא באשמתי, טוב מעט באשמתי כי לא כיביתי את האינטרנט, אבל היי, אני צריך מדי פעם עזרת חבר, אתה יודע, כמו כל חוקר מתחיל, קופץ מחומר שכתב איזה רב על אבן עזרא הפרשן למידע מדעי על פני הירח וכו' ואז מופגז בידיעות זהב על עצים בוערים מבפנים וגול גדול (עזוב, אני לא מתכוון לתווך לך את חשיבות הכדורגל בעולם הזה, כן, יוון כבשה את יהודה ואת העולם וכן, המערב הביס את המזרח, אני יודע שזה בטח נשמע לך מוזר אבל גם בטוח שתמצא לזה הסבר שישכנע אותי. בכל מקרה, האסלאם ירד מגדולתו הרבה לפני שנולדתי, זהו זמן הדמדומים של עידן הצלב) ואני תוהה לעצמי איך האילנות הגבוהים של הימים העתיקים היו שורדים את השצף קצף ממבו ג’מבו רשרוש פשפשים הזה. עצמי, ספקן וציניקן יותר משאני, עונה לי בהתרסה ש’מי אמר שהם היו שורדים', ואני מיד עונה לו בזעם ורוגע משולבים היטב, ‘של נעליך מעל רגליך’ או איזה משהו כזה שאומר בואנה, אתה מדבר פה על האילנות הגבוהים, תירגע, וכן, תהיה יחף, תרגיש את האדמה הנעימה, וכשאתה מטפס עליהם, כדי להגיע לצמרת, תטפס יחף, נעליים מחליקות יותר, תקשיב לי, זה מניסיון. עצמי, אל תראה אותו ככה, הוא חתיכת כאב ראש לפעמים, הוא גם יודע לא פחות ממני ותראה מה הוא ענה לי, אתה תכיר את המילים, הוא הוסיף מנגינה מלגלגת, והמילים הן – ‘רוח אל עשתנו כולנו ומחומר קורצו הקדמונים כמונו ואוזן מילים תבחן’, אתה מזהה, נכון? אתה כתבת את המילים הללו בפירושך לקהלת.

אתה לימדת אותנו, או לפחות את עצמי המציק, שהפוטנציאל שלנו לא נופל משל אף אחד אחר. האדמו"ר החסידי זושא לימד משהו אחר. הוא פחד שכשיעלה לשמיים לא ישאלו אותו למה לא היה משה רבנו אלא למה לא היה זושא. החובה הבלתי נסבלת הזאת של היות עצמנו! (‘מי שזה לא יהיה’, צוחק עצמי) אבל גם לא להגזים בשאיפות. נדרשת, לדידו, צניעות מסוימת. אתה תובע: תגזימו! תשאפו אל על (או חברות פחות נצלניות אם אתם חכמים) כי למה לנדוד עם מקל ושק כמו בימים שלי.

כתבת בשיר ‘אשכים לבית השר’ שנולדת בלי כוכב. נניח. תשכח מכל מה שכתבתי, אני נולדתי עם. ולו לא אמכור נר, תכריך או ספר אחד. קורא אותך, כותב אליך, דייני.