¹

כדי להגיע לחוף גאולה צריך להתכוון באמת לחפש מוצא. אני עוברת בדרך כלל דרך הטיילת לאורך החוף, ולכן אני יודעת שהמנוף הגדול, שמטיל צל על גורד השחקים בהתהוות שהוא בונה ליד הטיילת, מייצר רעש חריקה שמזכיר אזעקה לעוברים ולשבים. כל מי שנמצא בחוף גאולה התאמץ במידה זו או אחרת כדי להגיע אליו, זה בטוח. המנוף הגדול תלוי בשלשלאות ענק, וכשהוא מתרומם הוא מייצר צליל שהתגובה אליו היא כמעט מיקרוסקופית, אבל קיימת, עד הרגע שבו הגופים של כולם מפנימים שאין זה צליל של אזעקה אמיתית. התחלתי ללכת לחוף גאולה בקפדנות דתית עוד לפני שנגמר לגמרי החורף האחרון. הים בחוף גאולה הוא אותו ים תיכון שתוחם את ישראל, אבל באיזשהו אופן, הוא גם הנקודה הכי רחוקה מישראל שאליה אני יכולה להגיע באופניים. בחיי הכרתי סיפורים על בריחה מהים, או באמצעות הים. החיים ביבשה הובילו אותי לברוח אל הים.

הנקודה החשופה בים, שהיא מסוכנת ביותר כי לא מיירטים בה טילים, ושסכנות נוספות נשקפות בה, כך למדתי מכל מיני מקורות, הפכה עבורי לעוגן ומצוף כנגד כל הסיכויים והמסורת. אני יושבת בחוף גאולה ומסתכלת על שני מבוגרים זורקים פריזבי למרחקים במשך שעות. פעם קראתי לחוף גאולה בשמו כי ככה קוראים לו, אבל השם הלך והתקרב אל המציאות, הלך וקיבל גוף, הלך ונהיה לדבר האמיתי. כמו שרחוב גאולה מוביל אותך לחוף ששמו גאולה. היום אני קוראת לחוף גאולה בשמו לא רק כי קוראים לו ככה, אלא כי זהו שמו באמת, וכך אוכל להבדיל בינו לבין כל חוף אחר. ובאשר למקורות שמהם למדתי, אני קראתי שהים הוא גדול, אינסופי ומפחיד. אי אפשר לחצות אותו בבטחה ברגל או באופניים, לשם כך עליו להיקרע. למדתי מהסיפורים שהים הוא לא המקום שאליו צריך להגיע, אלא המקום שבאמצעותו מגיעים. חוף גאולה מהפך את סדרי העולם הללו. כשקראתי לראשונה את שירת הים של רבי יהודה הלוי נחרדתי לגלות שההקשרים הטקסטואליים שלו לים הם למעשה לא מה שאתה רוצה לדעת כשאתה מתכנן מסע ימי לארץ ישראל בימי הביניים. כל מיני סיפורים מטרידים מאוד על לווייתנים שבולעים אותך, מבול ששוטף את האנושות, בריחה שמערבת צבא מצרי שרודף אחריך בתוך הים עצמו, דברים קשים מאוד. קשים מאוד ועם ממד טרנספורמטיבי. יהודה הלוי התכונן למסע שלו עם חומרים שבהם הים הוא כזה, אבל אין ברירה אלא להתמודד עימו, כדי לצאת מבטן הלווייתן, או להגיע בסופו של דבר לארץ מובטחת, איפה שלא תהיה – הים מבטיח שאחרי שתעבור בו תהיה במקום אחר. נחמתו של הלוי היא השירה שאליה הוא יכול לפנות כשליבו, תרתי משמע, סוער. לאן פונים האנשים כשהלב שלהם סוער?

המרחק של חוף גאולה מהצרות של בני האדם שחיים כאן בשנים האחרונות נמדד גם בתוכן של החוף, ולא רק במיקומו. בחוף תנאים וחוקים אחרים מחוקי העיר והיבשה. “לֹא לַחֲכָמִים שֵׁם וְגַם לֹא חֵן / לַיֹּדְעִים, רַק יֹדְעִים לִשְׂחוֹת”. החוק הכי חשוב הוא לא להיכנס עם בקבוקי זכוכית. אני יודעת שזה החוק הכי חשוב כי הוא נאמר במערכת כריזה אוטומטית בארבע שפות שונות כל שעה. כולם יחפים על החול החם ובתוך המים.

שאר החוקים החשובים של החוף נאמרים אלייך ממערכות כריזה. מקבלי ההחלטות נקראים “מצילים”. מתוך סוכה, שמצויר עליה מעין פרצוף עם פה מחייך אדיר ממדים, הם אומרים דברים כמו “לא לשבת מול התחנה. יופי. גברת לא לשבת מול התחנה. לא לשבת מול התחנה. לא לשבת מול התחנה.”, “יש גלים שחורים!”, “של מי הילדים הקטנים שנכנסים למים עם הכובעים? איפה ההורים שלהם?”. המצילים מזהירים מהתרחקות מחוף גאולה, ומזהירים תדיר מתרחצים שמדרימים לכיוון חוף אביב, שאינו חוף לרחצה. ואז הם אומרים את המשפט הקבוע: “אל תפתחו לי שם חוף חדש!”. שמעתי שמועה שהמצילים שתלו בחוף אביב דגי סרגוס שנושכים את הרגליים של המתרחצים ומבלבלים ביניהם לבין מזון, כדי למנוע ממתרחצים לרחוץ בחוף אביב. אבל דגי הסרגוס ערקו גם לחוף גאולה, כי הים והדגים לא נענים לחוקים ולגבולות שבני האדם יצרו, ועכשיו הם מכרסמים את האנשים גם שם, עדיין מבולבלים לגבי ההבדלים בין מזון לבין כפות רגליים.

באחד מימי שבת השמשיים בתחילת האביב כטב"ם מתימן הרחיק לכת והפעיל התראות של פיקוד העורף בשליש מדינה. לקחנו את הכפכפים שלנו ונעמדנו במחסה קלוש של בית מלון עם עוד כל מיני באי חוף מבולבלים. עד שחזרנו לנקודה שבה התמקמנו בחוף, כולם כבר התמקמו לפנינו, והסדין שלנו חיכה לנו בדיוק כפי שהיה. לידנו גבר שזוף חזר לנקודת המוצא שלו בעמידת ראש, והבחור שמסתובב עם הגיטרה הסתובב עם הגיטרה, והפריזבי הושלך אל על וזהר בשמיים בהשתקפות עם השמש שהחלה לרדת לכיוון הגלים. הכטב"מ היה כלא היה. למעשה היה נדמה לי שאם אשאל מישהו בחוף על הכטב"מ, הוא בכלל לא יבין על מה אני מדברת.

כשזמני המלחמה המשיכו ללחוץ את חייהם של האנשים מתוכם התחלתי לדמיין שיום אחד חוף גאולה קם לתחייה ובמעין אסון טבע צונאמי־מבול מחליט על דעת עצמו לבטל את כל מה שקרה ובחבלי משיח רטובים מהמתוכנן להביא את הגאולה בגליו. “וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז/ כִּי אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה”. בשעה טובה. הארץ כולה נשטפת במבול של חוף גאולה, על כל מה שיש בו. פריזבי, קססות, ארמונות בחול, דגי סרגוס, האיש עם הגיטרה, נערים שמקפיצים כדורגל. מה אם בסיפור הזה הטרנספורמציה היא שוב באמצעות הים, והפעם תוצאתה היא הים? אולי נוכל לשים סוף למעגלים שאנחנו מצויים בהם?

אחרי שחוף גאולה ישטוף את המזרח התיכון כולו, לפחות, החיים החדשים ייקבעו על ידי כרזות המצילים. כולם הולכים יחפים בכל מקום. בקבוקי זכוכית מוצאים מהחוק כליל. החוקים נאמרים בעל פה מתוך סוכות המצילים המפוזרות בארבע שפות. דגי הסרגוס הופכים דו־חי ומכרסמים בכפות הרגליים, כתזכורת לכרסום של המציאות בבני האדם של לפני הגאולה, כתזכורת לכרסום של בני האדם בסדרי העולם.

בשישי בצוהריים בחוף גאולה החול רותח ועמוס מחצלות, סדינים ושטיחי ים שצעירים סחבו איתם מארצות המזרח. הים מטלטל בגליו את המתרחצים שצפים בו כמו שקדי ים במרק שאת קצהו אי אפשר לראות, “וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ בְּעֵינוֹ”. מסוק אחד חותך בשמיים ברעש חרחור־מכונה, ושקדי המרק כולם מביטים אליו ושותקים לרגע. עד שייאלם רעש המסוק ועד שייעלם צפונה, שאון הים יתגבר ויתעלה כאילו מעולם לא פסק למול מראה של מלחמה.

אני יושבת בשנה האחרונה בים ומסתכלת על חוף גאולה סופח לתוכו את כל המכות שבני האדם מכים בעצמם ובכל זאת מוצא דרך להיראות אותו דבר בכל ערב, לשלוח את גליו אל החול החם, וללטף את האנשים שנפלטים מהיבשה אל חוף גאולה.