יצירה בעקבות הר הכרמים מאת שלמה הללס

(ציון לשבח בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

 

א.    🔗

זו היתה תנועה חברתית יוצאת מגדר הרגיל. מתוך כמיהה לאדמה, להתחדשות, לחיים חדשים ובריאים יותר, הלכו להם יהודים אל עבר־הים, גאלו קרקעות שאכלה בהם העזובה ואזרו כח להקים לעצמם גני עדן צומחים ומניבים. הם רכשו שפה חדשה, השיגו מימון מפה ומשם, התקבצו בקהילות, עזרו זה לזה בסבך הבירוקרטיות של ההגירה וניטעו מחדש בקרקע, אחרי שנים של תכנון והכנה. זו היתה תנועה שהתחילה לא מזמן, הייתי אומר, בשנים האחרונות, וכבר הצליחה לסחוף אחריה רבבות, שהחליטו לעבור ממגדלי הוד השרון ומפרברי כרמיאל אל חוות ביוון, בפורטוגל, בתאילנד ובקוסטה ריקה.

אם ההגירה אל ישראל הרי היא “עלייה”, וציונות, לפחות במובן המקובל שלה, מתבטאת בעיקר באמצעות העלייה, מה נוכל לומר אפוא על ה"ירידה" מהארץ? באותו מובן מקובל אפשר לומר כי מדובר על פעולה שהיא בבחינת נטישת הרעיון הציוני: כל תנועה שמרחיקה את היהודי מהמולדת ומעודדת אותו בצורה כזו או אחרת למצוא לו בשנית בית באירופה היא תנועה שמפנה עורף לאידיאולוגיה הציונית. בקהילות הבין־לאומיות מדברים על הביטוי “אקס־פטריוטיזם” – קהילות של אנשים שבחרו לא להשתייך לאף קבוצת לאום, ולדבר זה עם זה באנגלית מנוגנת בשלל מבטאים. אבל אני מרגיש שמדובר במשהו אחר.

 

ב.    🔗

אתוס. מילה שנושאת על גבה ההיולי רעיון מופשט, לעיתים – מופשט מדי. דא עקא שעל פי רוב צריך להנחיל אותו להמונים. האסטרטגיה התרבותית הרווחת: יצירת דמות שתישא את האתוס. ליבם של בני האדם נוטה ללכת אחר המעשים והמעשיות, כשהערכים מתגלמים בדמות בשר ודם. בספרו של שלמה הללס, “הר הכרמים”, חנא־ליזר הוא דמות כזו. הקורא חש זאת כמעט מהרגע הראשון של הרומן: חנא־ליזר מגשים את האתוס הציוני במובן הפשוט ביותר. הוא מהחלוצים העולים אל ההר, ושנים אחר כך – כשהיו ודאים כי הארץ טובה ומניבה – באו מאות יהודים להתיישב גם הם על ההר בעקבותיו.

אולם לקריאה מתלווה גם הספק אם אכן באתוס הציוני עסקינן; הרי חנא־ליזר לא רק שלא הגיע לארץ ישראל, אלא אף מתחומי עירו לא הרחיק הרבה. חלקת האדמה שאותה הפריח הייתה על הר הצופה אל הדניסטר הרחב ולא אל הכנרת, וחייו עברו בבדידות מזהרת, בעריריות נלעגת, ובשתיקה הולכת ומעמיקה בינו ובין שני הגויים מוכי החרטות שגרו איתו על ההר. לא בקיבוץ…

אלא שהספק נפתר ונגוז עם קריאת המשפט החותם את הספר: “והר הכרמים היה תפארת לעיר ולתושביה היהודים, זכר לחנא־ליזר עד היום הזה. [מקווה־ישראל תרפז–תרץ]”. ופתאום ברור שהר הכרמים הוא משל, הרחקה ספרותית שנועדה לדבר על הציונות, כי אם יש מקום שבו אין ספק כי יצירה ציונית תיכתב, הרי זה מקווה ישראל, בית הספר החקלאי הציוני הראשון, מוסד הדגל ואבן שואבת לשבים אל האדמה העברית. קו חדש, ציוני ומפתיע נמתח אם כן בין שפלת הדניסטר ובין גבעות החול של יפו.

 

ג.    🔗

עשיתי את אותו הדבר שעשיתי עשרות פעמים, נסעתי בטרקטור בין שורות התפוחים – אבל הפעם משהו היה שונה. ריססתי כשאני נוסע ומאט, נוסע ומאט, עד שבאמצע השורה נעצרתי, סגרתי את הברזים והחלטתי שאני עוזב את המקצוע. חזרתי למחסן, הכנסתי כמה דברים לתיק, נתתי חיבוק גדול לבוס, ועזבתי. אין־סוף החלטות שהחלטתי בחיי היו אימפולסיביות, חדות, חותכות, אבל דווקא ההחלטה הזו, שהייתה אולי המפתיעה שבהן, והפחות מעובדת שביניהן, דווקא עליה מעולם לא התחרטתי.

זה היה מטע במרכז הגולן, מטע חדש בן שנה לכל היותר. ה"מחסן", השם שניתן למתחם הלוגיסטי של המטע הענק, צפה על תא שטח לא קטן שסבל מהצפות חוזרות ונשנות. בתא השטח הזה ניטעו שורות ארוכות של עצי תפוח, שהיה עליהם להתמודד עם קרקע רוויה מדי במים וענייה מדי בחמצן, ועל העצים הוטל גם להתחרות בכל מיני דגנים שאלוהים בכבודו ובעצמו ברא במיוחד בשביל ביצות שכאלה. במרססת שעל הטרקטור היה קוקטייל קטלני של ראונדפ, דגנול ושאר מרעין בישין, וכל יום מישהו מאיתנו היה צריך לרסס כמה שורות, בתקווה שבאיזשהו שלב הדברים יעלו על המסלול. הייתי סטודנט לחקלאות, סיימתי שנה א', שנה שלמה של לימודי ליבה ארבעה ימים בשבוע, ושנה שלמה של ריסוס רעלים על אותן השורות שוב ושוב. במהלך אותה השנה, הורדתי עוד ועוד את ידית הסל"ד של הטרקטור עד שלסוף שהוא נעצר. ירדתי ממנו ומאז לא נהגתי שוב על טרקטור. ואל הלימודים בסתיו לא חזרתי.

 

ד.    🔗

חנא־ליזר היה איש שוטה, גס ופשוט. לוּ הייתה לי חיבה למספרים הייתי בודק כמה פעמים אחד מהתיאורים האלה מוזכר לגביו של חנא־ליזר, מפי המספר או בפי אחת הדמויות בסיפור, ולבטח הייתי מגלה שהתיאור חוזר עשרות פעמים. גם חברו עם הארץ, טרינטי – ראשון העולים אל ההר – היה שוטה, פשוט וגס. בעמוד האחרון של הספר מופיע התיאור החוזר בפעם האחרונה: “כי הנפטר היה אחד מבני־‏העליה המועטים, שעל־ידי עבודה פשוטה וגסה כעבודת האדמה, בא לידי עבודת אלוהים אמתית ולידי מעשים טובים. ובזכות אנשים כאלה העולם מתקיים”.

הידיים ידי הללס, והקול – קול גורדון: השיבה אל הטבע, אל האדמה, כגילוי מחדש של הדת והביטוי האפשרי היחידי שלה. ולפתע, בדידותו של חנא־ליזר מקבלת משמעות עזה כשהיא נמזגת עם בדידותו של גורדון. ההתבדלות מן ההמון, התאלמנות כואבת והתמקמות זרתוסטראית על הר ממשי או רעיוני. וכך מעבה ומעמיק הללס את האתוס שנושא חנא־ליזר על כתפיו הרחבות. גיבור הכרמים הוא גם התגלמות תורתו של גורדון: “עושים כך וכך, מסקלים ועוזקים. חופרים, נוטעים ועודרים. העיקר עבודה. העיקר לעזוב את העיר ולעבור הנה. תביטו אל השמים, תלמדו את דרך העננים והרוחות – והכל יהיה טוב” מסביר חנא־ליזר למתיישבים החדשים את עיקרי תורתו.

 

ה.    🔗

לא חזרתי לנהוג שוב בטרקטור, אבל לנסוע עוד נסעתי בו. למשל, בפאתי פרייבורג, עמדתי לצד הנהגת, הלגה, כשאנחנו מובילים עגלת ענק מלאה עד חצייה בענבים אחרונים לעונה. ביקשתי להצטרף אליה כי רציתי לראות את היקב. זה היה יום הבציר האחרון, אחרי חודש וחצי של בציר. אחר כך ביקרתי חבר ישראלי שעבד אז על דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטה בעיר. ישבנו במרפסת שהייתה תלויה מעל נהר שאת שמו לא טרחתי לזכור. הדירה הייתה של האוניברסיטה מקדמא דנא, ומקס (בכבודו ובעצמו) וובר, היה יושב והוגה בה מחשבות סוציולוגיות מעניינות. הגעתי אליו שיכור מהכרמים, ויצאתי מהדירה שלו מסטול מעשב ושיחות. בפעם ההיא הגענו למסקנה שכל מה שהציונות הצליחה לעשות הוא להשהות את הנדודים של היהודי לדור או שניים ותו לא. היהודי חוזר לנדוד. ובגדול.

יהודי אירופה הופרדו מן האדמה בחוק. האדמה הופקעה מן היהודי ובכך גם הטבע הופקע ממנו עקב החוקים הגזעניים ששלטו באירופה מאות שנים. כעת, בנסיבות חיינו אנו, נראה שהיהודי מופקע מהאדמה מכיוון שהקרקע תחתיו הולכת ומתמעטת, ומחירה מאמיר משנה לשנה. המוצר המקובל ביותר לאנשים שמבקשים קרבה לאדמה הוא דירת גן, שסימן ההיכר שלה הוא רצועת קרקע צרה, בין מטר וחצי לשלושה מטרים, לאורך קו גבול מגרש.

מתוך כך, אפשר לתהות: האם יכול להיות שהכוח הקמאי שדחף את היהודי חזרה אל ארצו, הוא אותו הכוח שדוחף אותו, בימים אלו ממש, אל ארצות הניכר? ייתכן. אך אפילו אם נכון הדבר, נראה שהנדודים החדשים הם נדודים אחרים בתכלית. נדידת “היוגבים” הישראלית היא חדשה באופיה. לא עוד נדידה מבית מדרש אחד לשני, לא עוד נדידה לעבר אפשרויות מסחריות חדשות, אלא תנועה למען התיישבות חקלאית חלוצית. תופעה אוקסימורונית של ממש: נדידה ושורשיות בכפיפה אחת.

 

ו.    🔗

אחרי שעזבתי את מטע התפוחים ואת הלימודים של מדעי החקלאות, פניתי ללמודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. שם פגשתי מישהי, התאהבנו, קנינו אופנוע בן כמעט 30, מלאנו את הארגז בספרים ובילינו סמסטר על הכבישים בין גרמניה ובין ספרד. ואז, באחד הכבישים הצרים והיפים של אנדלוסיה, פגשנו את אנחל.

אנחל גר לא רחוק משם, בחווה קטנה והררית בת כארבעה דונם מוקפת עצי זית משלושה כיוונים, והוא הציע לנו לרכוב אחריו בין מעיינות מפכים, חורבות רומיות, וצוקי קונגלומרט אדום. מאה מסות אני יכול לכתוב על אנחל. האיש ששם יד על הלב כמעט בכל משפט שיוצא לו מהפה. הלב שלו נוכח לא רק במחוות האלה, אלא גם במילים (mi corazon, mi corazon) ובמעשים. ואני כותב עכשיו על אנחל משתי סיבות: האחת היא שאני מחכה לכתוב על אנחל ולא זקוק לשום סיבה לשם כך. והשנייה היא שגם אנחל נתקל בבעיה דומה לבעיה שמטע התפוחים הענק שעבדתי בו נתקל בה: שטח מוצף.

החווה של אנחל גבלה בפלג מים קטן, שבשל שימוש של חקלאות שלחין חוותה מנעד רחב של ספיקות, והשטח המישורי שנשק לנחל הוצף לפעמים. מה עשה אנחל? באמצעות טרקטור קטן חפר בריכה טבעית באדמה המהודקת בלאו הכי, הכניס אליה כמה סרטנים מקומיים קטנים, ובשולי הבריכה שתל במבוק שיחזק בשורשיו את הדפנות החפורות. בעזרת הבמבוק בנה, ואת הסרטנים אכל. לנו הוא הכין פאיית סרטנים אנדלוסית מפוארת רבוכה בשמן זית פרי ידיו. שהינו כאורחים בני בית אצל אנחל יומיים שלושה, ובמרוצת השנים חזרנו אליו עוד שלוש פעמים. למדתי חקלאות מאנחל כפי שלא הייתי לומד בשנים של עבודה חקלאית־מסחרית או בשנה של לימודים אקדמיים. נקודות המוצא שלו היו: לא לפחד להתנסות, sin quimicos (בלי כימיקלים), לעבוד קרוב לבית ככל האפשר, וכמובן – לעבוד עם הלב.

 

ז.    🔗

הללס מתאר בספרו הווי חיים תוסס ועשיר בעיירה שדרים בה יהודים דורות רבים. ברקע העלילה אפשר לחוש את הרוחות הנושבות של “סופות בנגב”, חוקי מאי ותופעה היסטורית שלא הכרתי עד הקריאה בספר – מושבות חקלאיות עבריות בשפלת אוקראינה. אונגר, דמות האגרונום העברי ברומן, עבר ממושבה למושבה כדי לחנך ולהעביר ידע חקלאי, להקים תשתיות ולדבר אל עסקני העיירות, ואותם שהלכו אחריו אל המושבות, הלכו “ונתאכרו שם”. התאכרות. הטיית שורש שגם בה פגשתי לראשונה אצל אצל הללס, שהיה, כך מגלה לי ויקיפדיה, סופר, מחנך ומנהל בית הספר מקווה ישראל, מוסד שבאים אליו כדי להתאכר.

“איכר” היא מילה ארכאית בשפה העברית. שם העצם המתאר את תהליך ההפיכה לאיכר – נעלם לחלוטין מן השפה המודרנית, אך גם המילה איכר הולכת ונעלמת מן הלשון המדוברת. הייתכן שגם האיכר כמעט נכחד במרחב העברי כפי שהוא נעלם מן השפה העברית?

החקלאי הוא איש המתפרנס מהקרקע – אותם אפשר למצוא על־פי־רוב. הם מקצים תא שטח קטן בקצה הנחלה על מנת לשכן שם את הפועלים, מהגרי עבודה, לרוב חוקיים, לרוב תאילנדים. גלגול מודרני של פיאודל ואריס. החקלאי הוא בעל שטחי חקלאות גדולים בדרך כלל, תאגידים יתנו לו שירותי השקיה ממים מותפלים, חברות מסחריות יספקו לו חבילת טיפולים לכלים החקלאיים הממוכנים ובית אריזה יקנה ממנו את התוצרת. החקלאי הוא מונוקלטוריסט, כלומר, הוא יגדל בשטח שלו גידול אחד עד שלושה לכל היותר, או במילים שלנו: אם הוא מגדל תפוחים, הוא יגדל אותם גם בביצות ויהי מה. כשגורדון דיבר על חיי עבודה ושיבה אל הטבע הוא כנראה לא דיבר על החקלאים המודרניים. אך מיהו האיכר?

 

ח.    🔗

קרוב משפחה שלי קנה שטח באיטליה עם מערכת שמסיטה מים מהנחל אל בריכות דגים. חבר קנה שטח פשוט וגס בין הים ובין פלג מים קטנטן בחצי האי פיליון המבוקש. שכן אהוב קנה קרקע על צוק האוקיינוס בפורטוגל – לגדל בה כרוביות ולהביט ממנה אל האין־סוף. מדי פעם חבר מזמין אותי להתלוות אליו לטיול נדל״ני גדוש פנטזיות. אני נוטה בדרך כלל לסרב. פעם הצטרפתי ומצאתי את עצמי בוהה דקות ארוכות בלק האדום שבציפורני המתווכת. מסיבה עלומה המעמד הביך אותי. התביישתי במשהו שלא הבנתי מהו. ניסיתי להסיט את השיחות לעבר המקום האישי, וניסיתי להסיט את המבט מהקלסרים שנפתחו ונסגרו מול עינינו, ופשוט לבהות בידיה של המתווכת שפשפשו הלוך ושוב באותם הקלסרים. היא סיפרה לי שהיא עברה לכאן מהעיר, שהיא התאהבה בהרים, שהכלב שלה התאהב גם הוא בהרים. וששניהם משוטטים ימים שלמים בסופי שבוע.

לא היה כמעט שום ערך בכך שהצטרפתי אל החבר ההוא. רק אמרתי לו שלא צריך לקנות בשלב שהוא נמצא בו שום נכס, שכרגע אפשר להסתפק בהשכרת דירה פשוטה, ולהחליט אחר כך, כשהוא יכיר טוב יותר את האזור. שכדאי לטייל קצת אם כבר הגענו עד לכאן, ושמוטב, מידי פעם, להפסיק לחשוב על רכישת קרקעות ולחשוב על רכישה סולידית של בקבוק או שניים של גראפה מקומית. בסוף הטיול כבר נמאסנו אחד על השני, נעלמנו אחד לשני במסוף בדיקת הדרכונים, וחזרנו לדבר זה עם זה כעבור כמה שבועות. הישראלי הנודד יוצא מהטריטוריה הכנענית עם רעב עצום לנדל״ן, ואני, שיש לי בעיקר חששות מהתחום, הייתי בן לווייה גרוע למסע רכישות שכזה.

 

ט.    🔗

כמאה שנה אחרי כתיבת הר הכרמים, אני יכול להגיד בביטחון גמור שתנועת ההתאכרות קורמת עור וגידים. איכרים זעירים משתפים זה עם זה ידע בערוצי יוטיוב, ובספרים מאוירים בהוצאות עצמיות. פילוסופים של תנועות אקולוגיות מעבירים הרצאות בגינות שכונתיות במרכזי הערים. קורסים דיגיטליים להקמת גינות מאכל נמכרים כמו לחמניות טריות. נביאות פארמאקלצ’ר כותבות ניוזלטרים שבועיים ברשתות החברתיות. אנשים שמקימים חוות זעירות מתעדים את התהליך בבלוג: כל שלב, כל הצלחה וכל כישלון. ההתאכרות היא תנועה כלל עולמית שחורגת בהרבה ממותניה הצרים של המדינה.

הר הכרמים אוצר בתוכו מתח אמיתי שקיים בין שניים מערכיה של הציונות: הזיקה לישראל מחד גיסא ומאידך גיסא הזיקה לטבע ולאדמה. הללס בוחן את ההירכיה בין שניהם ובוחר להאדיר אחת מהן על חשבון האחרת. איני טוען שזו בחירה פילוסופית גורפת, לא של הללס ולא של גורדון; כל שאני טוען הוא שזהו הלך הרוח הנושב מהעלילה שהוא בדה. בין כך ובין אחרת, הקולות הקוראים במאה ה־21 לשוב אל האדמה, נישאים בגאון בעיקר בקרב קהילות אלטרנטיביות, ופחות בקרב הציונות הקלאסית, עד כדי סימנים לקרע ממשי בין שני מרכיבים אלו.

 

י.    🔗

היום אני חי עם האישה מהסמסטר על האופנוע. נולדו לנו שתי בנות, ואנחנו גרים בבניין מגורים בן ארבע קומות שגובל בהרי הנגב. בצמוד לבניין יש לנו גינה קטנה, של כמאה מטר רבוע, מגודרת היטב בגדר של שני מטר גובה, כנגד יעלים ותנים. יחד עם השכנים אנחנו מגדלים ירקות, מעט עצי פרי, כמה תרנגולות, ולפעמים, בקיץ, בשביל לעבור בשבילים הצרים צריך להשתחל בין ענפי אספרגוס, שעועית ופטל, ולדלג מעל גבעולי תירס שנפלו והתייבשו.

אני קם בבקרים, מאכיל את התרנגולות, ומאכיל את החרקים בהם אני מאכיל את התרנגולות, קוטף מעט ירקות לארוחת הבוקר ופותח את היום בדרך שאני אוהב. אין לי ארבעה דונם, הבית שלי אינו מוקף זיתים משלושה כיוונים ואין לי בריכת סרטנים. לפעמים עולה בי כמיהה מסויימת למרחבים טבעיים יותר, פשוטים וגסים, כשאני מעבד את האדמה הקטנטנה הזאת, מתבונן בשינויי העונות, ותורם את חלקי הצנוע בתנועת ההתאכרות. בינתיים, עדיין בציון.