וְלוּא גַם אֶצְעַק, הַאִם יִשְׁמָעֵנִי מִי מִמַּעַרְכוֹת

הַמַּלְאָכִים? וְאֲפִלּוּ יִקְרֶה זֹאת וְאֶחָד

מֵהֶם פִּתְאֹם אֶל לִבּוֹ יִקָּחֵנִי, הֵן אֶכְלֶה

מֵעָצְמַת קִיּוּמוֹ. כִּי הַיָּפֶה אֵינֶנּוּ אֶלָּא

תְּחִלַּת הָאָיֹם, מַה שֶּׁאָנוּ עֲדַיִן עוֹמְדִים בּוֹ,

וְאָנוּ סוֹגְדִים לוֹ מִשּׁוּם שֶׁבְּשַׁלְוָתוֹ לֹא יִשְׁעֶה אֵלֵינוּ

לְהַשְׁמִידֵנוּ. כִּי כָל מַלְאָךְ אָיֹם.

וְלָכֵן מַבְלִיג אָנִי. בּוֹלֵעַ אֶת קְרִיאַת פִּתְיוֹנוֹ

שֶׁל הַבְּכִי הָאָפֵל. הוֹ, מִי יוּכַל לִהְיוֹת

לָנוּ לְמוֹעִיל? לֹא מַלְאָכִים, לֹא בְנֵי-אָדָם,

וְהַחַיּוֹת הַפִּקְחוֹת, מֵהֶן לֹא יֵעָלֵם

כִּי אֵין אָנוּ בְּנֵי-בַּיִת בּוֹטְחִים בְּיוֹתֵר

בָּעוֹלָם הַמֻּסְבָּר. אוּלַי יִוָּתֵר לָנוּ

אֵיזֶה אִילָן בַּמּוֹרָד, כְּדֵי שֶׁנּוֹסִיף לִרְאוֹתוֹ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ; יִוָּתֵר לָנוּ הָרְחוֹב שֶׁל אֶתְמוֹל

וֶאֱמוּנָיו הַמְפֻנָּקִים שֶׁל הֶרְגֵּל

שֶׁהִסְכִּין עִמָּנוּ וְכָךְ נִשְׁאַר וְלֹא הָלַךְ לוֹ.

הוֹ, וְהַלַּיְלָה, הַלַּיְלָה, כְּשֶׁמְּלֹא יְקוּם רוּחַ

צוֹרֵב אֶת פָּנֵינוּ, – לְמִי לֹא יִוָּתֵר הוּא, הַמְיֻחָל,

הַמְאַכְזֵב בְּחֶסֶד, שֶׁהַלֵּב הַבּוֹדֵד,

מְעֻתָּד לוֹ בְּפֶרֶךְ. הַאִם לָאוֹהֲבִים יֵקַל הוּא?

הוֹ, אֶת גּוֹרָלָם רַק מְחַפִּים זֶה בָּזֶה הֵם.

הֲטֶרֶם תֵּדַע זֹאת? הָטֵל אֶת הָרִיק מִזְּרוֹעֶיךָ

אֶל הַמֶּרְחָבִים שֶׁנִּנְשֹׁם; אוּלַי הָעוֹפוֹת יַרְגִּישׁוּ

אֶת הָאֲוִיר הַמֻּרְחָב בִּמְעוּפָם הַמֻּפְנָם.

אָכֵן, לַאֲבִיבִים נִדְרַשְׁתָּ. וְהָיוּ בֵין כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

שֶׁהֶאֱמִירוּךָ לָחוּשׁ בָּהֶם. מִשְׁבָּר

גָּאָה בֶּעָבָר וְקָרַב אוֹ

כִּנּוֹר הִתְמַכֵּר בְּעָבְרְךָ

עַל יַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ. כָּל זֹאת הָיְתָה שְׁלִיחוּת.

אֲבָל הֶעָמַדְתָּ בָּהּ? הַאִם לֹא הָיִיתָ עֲדַיִן

מֻסַּח-דַּעַת תָּמִיד מִצִּפִּיָּה, כְּאִלּוּ כָל דָּבָר

בִּשֶּׂרְךָ עַל אֲהוּבָה? (וְהֵיכָן תַּחְבִּיאֶנָּה,

וּבְבֵיתְךָ מִתְאָרְחִים גְּדוֹלֵי הָרַעְיוֹנוֹת הַזָּרִים

וּתְכוּפוֹת הֵם נִשְׁאָרִים אֶצְלְךָ גַּם לָלוּן)

וְאִם גַּעְגּוּעִים לְךָ, שִׁירָה אֶת הַאוֹהֲבִים; עֲדַיִן

רִגְשׁוֹתֵיהֶם הַנּוֹדָעִים לֹא הֻנְצְחוּ דֵי צָרְכָּם.

אוֹתָם, הֵן כִּמְעַט תְּקַנֵּא בָהֶם, הַזְּנוּחִים, שֶׁמְּצָאתָם

אוֹהֲבִים יוֹתֵר כָּל כָּךְ מִן הָרְווּיִים. שׁוּב וְשׁוּב חֲלִילָה

פְּתַח בְּהַלֵּל שֶׁלְּעוֹלָם נִבְצָר מִלְּהַשִּׂיגוֹ;

חֲשֹׁב נָא: הַגִּבּוֹר מִתְקַיֵּם, אֲפִלּוּ שְׁקִיעָתוֹ הָיְתָה לוֹ

רַק תּוֹאֲנָה כְּדֵי לִהְיוֹת; לֵדָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

אֲבָל אֶת הָאוֹהֲבִים מַחֲזִיר הַטֶּבַע

המְיֻגָּע אֶל חֵיקוֹ, כְּאִלּוּ אֵין כֹּחַ לוֹ שֵׁנִית

זֹאת לְבַצֵּעַ. הֲנָתַתָּ דַּעְתְּךָ כָּרָאוּי

עַל קַסְפָּרָה סְטַמְפָּה,¹ כְּדֵי שֶׁנַּעֲרָה כָּלְשֶׁהִי,

שֶׁאָבְדָה אֶת אֲהוּבָהּ, תָּחוּשׁ בַּמּוֹפֵת הַמֻּפְלָג

שֶׁל הָאוֹהֶבֶת הַזֹּאת: לוּא אֶהְיֶה נָא כְּמוֹתָהּ?

הֲלֹא נוּכַל סוֹפְסוֹף לְהַרְבּוֹת אֶת פּוֹרִיּוּתָם

שֶׁל רִאשׁוֹנֵי מַכְאוֹבֵינוּ? כְּלוּם אֵין זֶה הַזְּמַן בְּאָהְבֵנוּ

לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הָאָהוּב וּבִרְעָדָה גַם לַעֲמֹד בְּכָךְ:

כַּעֲמֹד הַחֵץ בַּיֶּתֶר, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בִּזְנִיקָתוֹ

לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵהוּא עַצְמוֹ. כִּי הֶתְמֵד אֵינֶנּוּ בְנִמְצָא.

קוֹלוֹת, קוֹלוֹת. שְׁמַע, לְבָבִי, כְּפִי שֶׁשָּׁמְעוּ

רַק הַקְּדוֹשִׁים לְבַדָּם: כָּךְ שֶׁהַקְּרִיאָה הָעֲצוּמָה

הֱרִימָתַם מִן הָאָרֶץ; אַךְ הֵם הוֹסִיפוּ

לִכְרֹעַ, בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים, וְלֹא שָׁעוּ כְלָל:

כָּךְ הָיוּ שְׁמוּעִים. לֹא שֶׁאֶת קוֹל הָאֱלֹהִים

תּוּכַל שֵׂאת, וְלוּא בִמְעַט. אֲבָל הַאֲזֵן לָרַחַף,

לַבְּשׂוֹרָה הַבִּלְתִּי-פוֹסֶקֶת, הַמִּתְהַוָּה מִן הַדְּמָמָה.

מֵאוֹתָם הַנִּפְטָרִים בְּאִבָּם הוֹמָה הִיא עַכְשָׁו אֵלֶיךָ.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְנַסְתָּ, בַּכְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּרוֹמִי וּבְנַפּוֹלִי,

הַאִם לֹא פָנָה אֵלֶיךָ שָׁם חֲרִישִׁית גּוֹרָלָם?

אוֹ שֶׁפָּגְעָה בְךָ כְּתֹבֶת חֲקוּקָה בְשֶׂגֶב,

כְּמוֹ תְמוֹל הַלּוּחַ בְּסַנְטָה מַרִיָּה פוֹרְמוֹזָה²

מַה יֹּאבוּ אֵלֶּה? כִּי חֶרֶשׁ אָסִירָה מִמֶּנִּי

אֶת מַרְאִית הָעָוֶל הַמַּפְרִיעָה קְצָת

לְעִתִּים לְרוּחוֹתֵיהֶם בִּתְנוּעָתָם הַטְּהוֹרָה.

אָמְנָם, מְשֻׁנֶּה הַדָּבָר לֹא עוֹד לְהִתְגּוֹרֵר בָּאָרֶץ,

לֹא עוֹד לְקַיֵּם אֶת הַמִּנְהָגִים שֶׁאַךְ זֶה נִלְמָדוּ,

לֹא לְהַעֲנִיק לִוְרָדִים וְלִשְׁאָר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר מִבְטָח

בָּהֶם אֶת הַמַּשְׁמָע אֲשֶׁר לֶעָתִיד הַאֱנוֹשִׁי;

לֹא עוֹד לִהְיוֹת מַה שֶּׁהָיִינוּ לְאוֹתָן יָדַיִם

הַחֲרֵדוֹת עַד אֵינְסוֹף, וַאֲפִלּוּ אֶת שְׁמֵנוּ

לְהַשְׁלִיךְ כְּמוֹ צַעֲצוּעַ שֶׁנִּשְׁבָּר.

מְשֻׁנֶּה לֹא עוֹד לְהוֹסִיף לְאַוּוֹת הָאִוּוּיִים. מְשֻׁנֶּה

לִרְאוֹת כָּל מַה שֶּׁהָיָה מִתְיַחֵס וְהוּא מְרַפְרֵף כָּךְ,

חָפְשִׁי בֶחָלָל. וְלִהְיוֹת מֵת הֲרֵי זֶה מְיַגֵּעַ

וּמָלֵא מְשִׁיָּה מַשְׁלִימָה עַד שֶׁלְּאִטֵּנוּ נָחוּשׁ³

בִּמְעַט נִצְחִיּוּת. – אֶלָּא שֶׁהַחַיִּים

שׁוֹגִים כֻּלָּם בְּכָךְ שֶׁהֵם מַרְבִּים מִדַּי לְהַבְחִין.

הַמַּלְאָכִים (כָּךְ אוֹמְרִים) יֵשׁ וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם

בֵּין חַיִּים הֵם מְהַלְּכִים אוֹ בֵין מֵתִים. הַזְּרִימָה הַנִּצְחִית

סוֹחֶפֶת אֶת שְׁנֵי הַתְּחוּמִים שֶׁבְּכָל הַגִּילִים

בְּכָל עֵת עִמָּהּ וְרוֹעֶשֶׁת מֵעֵבֶר לִשְׁנֵיהֶם.

לְבַסּוֹף אֵינָם זְקוּקִים לָנוּ עוֹד, הֵם, הַמַּקְדִּימִים לָמוּת,

רַכּוֹת נִגָּמֵל מִכָּל מַה שֶּׁהוּא אַרְצִי כְּשֵׁם

שֶׁבְּלִי מֵשִׂים אָנוּ גְדֵלִים מִשֶּׁנִּינַק מִשְּׁדֵי אִמֵּנוּ. אַךְ אָנוּ,

הַזְּקוּקִים לְתַעֲלוּמוֹת כֹּה גְדוֹלוֹת, שֶׁהִתְקַדְּמוּתֵנוּ הַבְּרוּכָה

נוֹבַעַת תְּכוּפוֹת מֵאֵבֶל –: הֲנוּכַל לִהְיוֹת בִּלְעֲדֵיהֶם?

הַאִם לַשָּׁוְא הִיא אַגָּדַת הַקִּינָה עַל מוֹתוֹ שֶׁל לִינוֹס,⁴

שֶׁנְּגִינָתָהּ לָרִאשׁוֹנָה הִבְקִיעָה שִׁמְמַת הַקִּפָּאוֹן;

עַל כִּי רַק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מְבֹהָל, שֶׁמִּמֶּנּוּ

נַעַר כִּמְעַט אֱלֹהִי פֶתַע סָר לָעַד, בָּרִיק אָז

רֶטֶט אָחַז הַסּוֹחֵף אוֹתָנוּ וּמְנַחֵם וְעוֹזֵר.

טירת דוּאינו, ינואר 1912