לחוה בתודה

את אסופת־שיריו “ספר המראות” ערך רילקה בשנת 1901. הוא היה אז בן 26 ודר עם אשתו הפסלת בכפר קטן – ווֹרסוֶדֶה – בצפון־גרמניה, יחד עם קבוצת אמנים מתקדמים. מחייתו היתה מובטחת, כי משפחת דודו האמיד בפראג העניקה לו קצבת־לימודים שנתית. שמו כבר הלך לפניו כמחברם של כמה קובצי־פיוט, אגדות, מחזות ומאמרים על אמנות. כשנפגש פעם אחת עם סטיפאן גיאורגֶה, הזהירוֹ המשורר הוותיק ממנו, להחמיר עם עצמו ולא להיגרר אחרי השתפכות פיוטית.

בפתחו של “ספר המראות” קבע רילקה את השיר “פתיחה”, הפונה אל הקורא ואומר:

בְּעֵינֶיךָ הַיְּגֵעוֹת מֵעֲמָלָן

לְהִשְׁתַּחְרֵר מִסַּף בָּלֶה, לְאַט

לְאַט תָּרִים שְׁחוֹרוֹ שֶׁל אֵי אִילָן

וּמוּל שָׁמַיִם תַּצִּיגוֹ. תָּמִיר, בָּדָד.

וְהִנֵּה תֵבֵל עָשִׂיתָ. וְהִיא רַבָּה.

לכאורה זו פניה מליצית ורומאנטית. אדם יוצא בערב מביתו, רואה עץ – והריהו רוקם בדמיונו עולם שלם, הופך את המציאות לפיוט, לחלום. המשורר, האמן, מסייע לאדם להפליג לעולם בדוי, להתחמק מן המציאות הקשה. ואכן, רבים רואים ברילקה משורר ענוג, איסטניס, ליריקן אנין־דעת הסוגד ליופי.

אולם תפישה זו של יצירתו מופרכת מעיקרה. עדות לכך ההתעניינות הגוברת ברילקה בדורנו הרחוק מאסתיטיקה ומרומאנטיקה. קשה להסביר את השפעתו – החורגת מתחומי זמנו ולשונו – אם לא היתה שירתו אלא השתפכות־נפש. אמנם, רילקה גדל באוירה רווּיה רגישוּת וגעגועים ליופי שחלף. הוא היה בן למשפחה זעיר־בורגנית מאוכזבת בפראג של הקיסר פראנץ־יוסף. אביו היה מר־נפש על שלא התקדם בדרגות הקצונה האוסטרית וחיפש כל ימיו ראיות לייחוס־מוצאו. אמו היתה בת־טובים, קאתולית אדוקה ויפת־נפש. בצעירותו ספג רילקה את הלכי־הרוח הדיקאדֶנטיים של סוף המאה הי"ט ואת כמיהות התנועה הלאומית הצ’כית. לאחר מכן הרבה להסתופף בבתי אמנים ואצילים והושפע מסגנונה המאולץ, הסנטימֶנטלי, של תקופתו. אין תמה שגם הוא התמכר לשכרון הצלילים, הצבעים, הגוונים הדקים, שאיפיינו את שלהי האימפרֶסיוניזם. אבל המייחד אותו מן המשוררים האחרים בני דורו בגרמניה – כסטיפאן גיאוֹרגֶה והוּגוֹ פוֹן הופמַנסטאל – הוא דווקא זה, שסלד בבולמוס החושני וביעודו של האמן כמכהן בהיכל היופי, או כחוזה המרומם על יתר העם. רילקה ביקש לעשות את שירתו שליחות חינוכית, קרדום לחפור בו בור מים חיים.

פחות מכל נתכוון רילקה לסייע בשירתו להתחמקות מן המציאות. כבר ב"ספר הנזירות" (שנכתב בשנת 1899) הטעים:

כָּל הַבָּא קַבְּלֶנּוּ: יָפֶה וְגַם אָיֹּם.

שׂוּמָה רַק לָלֶכֶת: אֵין רֶגֶשׁ רָחוֹק.

– – – – – – –

קְרוֹבָה הִיא הָאָרֶץ

הַמְכֻנָּה בְּפִיהֶם חַיִּים.

וְזֶה סִימָנָהּ:

הִיא אֵינֶנָּה שְׂחוֹק.

וסמוך לעריכת “ספר המראות” כתב אל רודֶן, הפסל הצרפתי הגדול (שרילקה העריצוֹ וחיבר מסה על יצירתו): “הריני פונה אליך לא בלבד לשם מחקר, אלא גם כדי לשאלך: כיצד עלינו לחיות?” ואם נעיין בשיר “פתיחה”, ניווכח, כי איננו מתכוון לאריגת קורי פיוט. הן מדובר בו באדם סתם: “כְּכֹל שָׁאַתָּה…”. והעץ שהאדם רואה מול האופק איננו נהפך למרקם חלומי. הוא נשאר שחור, תמיר, בודד כשהיה. התבל ה"רַבָּה" שהאדם עושה לו אינה איפוא דמיון. זוהי המציאות. אמנם, אין זו המציאות כעובדה קיימת, בדוּלה מן האדם. על האדם לקולטה, להשתתף בעשייתה. אך גם שותפות זו במעשה־היצירה איננה דבר־מה מלאכותי ושרירותי. התבל מגיעה באדם רק למלוא שלמותה “כַּמִּלֶּה הַמַּבְשִׁילָה עוֹד בַּדְּמָמָה”. ולא זו בלבד. השיר גם קורא לאדם להסתגל למציאות החדשה. “כְּכֹל שָׁאַתָּה… לְךָ לְךָ מֵחַדְרְךָ בּוֹ כָּל דָּבָר תֵּדַע” – לְךָ לְךָ לקראת החדש, הבלתי־ידוע.

רילקה קורא איפוא לאדם לא לייפות את המציאות, לא לחפות עליה, כי אם למרוד בה ולשנותה. הסיטואציה האמיתית בשיר “פתיחה” טעונה מתח עצום. האדם איננו יכול להישאר בביתו הרגוע, בחדרו “בּוֹ כָּל דָּבָר תֵּדַע”. עליו לצאת החוצה, גם אם דבקות עיניו בסף הבלה, גם אם קשה לו להינתק מעברו. ובצאתו – עומד הוא ביקום לבדו:

הָאַחֲרוֹן מוּל הַמֶּרְחָק בֵּיתְךָ

בינו לבין האינסוף אין שום חציצה או מגן. אותו אילן שחור שהוא מציג “מוּל הַשָּׁמַיִם” אינו אלא פעלו, מראה עיניו “הַיְגֵעוֹת מֵעֲמָלָן”. האדם הוא המרימו, הזוקפו, על כל משא שחורו. הוא לבדו בסוגל לעשות זאת בריקנות שמסביבו. ורק עשייתו זו יוצרת מחיצה בינו לבין האינסוף האיום – ולוא גם אין מחיצה זו אלא האילן התמיר, הבודד. באותה ריקנות של “מרחק” ו"שמים" האופפת אותו, גם אילן בודד הריהו “תֵּבֵל רַבָּה”, אחיזה של ממש, דבר מה שהאדם יכול למצוא בו עניין וטעם, עד אשר “עֵינֶיךָ יַנִּיחוּהָ בְּחִבָּה”.

את המקרה הפעוט של ראיית האילן ממלא איפוא רילקה משמעות עמוקה. הוא תופשהּ לא בהתרשמות האדם, אלא כפעולתו. האדם תופש כאן את מקום האלוהים, נהפך מבריה לבוראה של תבל רבה. האדם הוא הבורא את העולם, כי אין אחר שיעשה זאת במקומו, למענו. כי אין באינסוף – “מוּל הַמֶּרְחָק” – אלא הוא לבדו. כי אינו יכול לסמוך אלא על כוחו, על עצמו. ואולם זאת אומרת גם, כי האדם בורא את עולמו, פועל, חי, לא לתכלית כלשהי, אלא מרצונו בלבד, באשר אין הנמצא אלא הוא ומעשי ידיו. אך במציאות שהאדם כל־יכול בה והיקום חסר־טעם, אין גם טעם לרצונו. השיר “פתיחה” רומז לכך באמרו על התבל:

וְּכָהֵבן רְצוֹנְךָ אֶת טַעֲמָהּ

עֵינֶיךָ יַנִּיחוּהָ בְּחִבָּה.

וביתר החלטיוּת אמור הדבר באחד משירי “ספר הנזירות”:

כָּל טַעַם הוּא רַק זָר חוֹסֶה

אֲשֶׁר סּוֹפוֹ לֹאבַד.

הסיטואציה המתוארת ב"פתיחה" אופיינית לרוב שירי רילקה. הנושא המרכזי ביצירתו הוא היתום, הדווי שבעולם אינסופי, ריקן, חסר עוגן וטעם, החרדה ששרוי בה האדם שאין לו אלוהים. רילקה הוא אחד הראשונים אשר חשו בכל חריפותו של דוי זה, באי־הנחת שבתרבות, בחשיפתו הקיומית של האדם העכשווי, רב־התושיה, גדול הטכניקה, השולט במשאבי הארץ, הזוקף את מגדליו אל מול השמיים, אבל אינו מסוגל לאהוב ואיננו מוצא לו מנוח. “ספר העוני והמוות” הוא זעקה מרה על “אֵימַת הַכְּרַכִּים” שהיא “עֲמֻקָּה וְעַד צַוָּאר תַּגִּיעַ”. הבדידות והמועקה שבחיי העיר הגדולה הן הציר שעליו סובבות “רשימותיו של מָלְטֶה לַאוֹרִידְס בְּרִיגֶה”, יצירתו הפרוזאית הגדולה של רילקה. ב"סוֹנֶטִים אֶל אוֹרְפֵאוּס" מזהיר רילקה כי

בַּכִּבְשָׁנִים דּוּמָם יֶעֱשָׁנוּ

אִשֵּׁי הַתְּמוֹל וְקֻרְנָסֵי הַקִּיטוֹר יוּרָמוּ

וְיִגְדְּלוּ. אַךְ כֹּחֵנוּ פּוֹחֵת כְּמוֹ נִשְׂחֶה הַיָּמָּה.

ענוּתו של האדם הנאלץ לחיות בסביבה מלאכותית, ממוכנת, מתוכננת, בעולם שהוא עצמו יוצרו ומשחיתו; בעית הניכור ו"איכות החיים" (בז’ארגון של ימינו), היא המשתקפת בשיריו של רילקה. “כיצד נוכל לחיות – שאל באחד ממכתביו – אם נבצר מעִמנו לתפוש את יסודות החיים הללו? כשאין אנו מסוגלים לאהוב, מהססים להחליט ומפקפקים מול המוות?” אין תימה על שיש רואים ברילקה את “גדול משוררי תקופת המכונות והעובדים השכירים” (פריץ קלאט) וקובעים את מקומו בין ניצשה ודוסטוייבסקי לקאפקה (אֶרִיךְ הֶלֶר) כאחד ממבשׂרי האכסיסטֶנציאליזם. אין תימה על שידידו, הפילוסוף רודולף קאסנֶר, כתב עליו, כי מכל גדולי השירה בגרמניה היה רילקה הבלתי בורגני ביותר (וגם הפחות גרמני שבכולם).

ביצירתו של רילקה כמעט ואין זכר לבתי־חרושת, לטכניקה, למדע, לבעיות סוציאליות. אבל גם בשעה שהוא מתאר פסלים, נופים, בני־אדם, חיות, דמויות מיתולוגיות, חבוי בתוכנם הגלוי של תיאוריו משמעם הסמוי: ניכורו של האדם, הקרע שבין האדם העכשווי לבין המציאות, הטבע. האדם של רילקה ניצב תמיד מחוץ ליקום וממולו. לפיכך חש הוא את עצמו ריקן, מבקש את תיקון נשמתו דווקא בעצמים, בדברים הממשיים שמסביבו. ענוּתו היא תוצאה ישרה מחרותו, כשם שמוגבלותו היא תוצאה מכוחו:

בִּמְקוֹם בַּעֲנָוָה וָנַחַת

לְהִשְׁתַּלֵּב בִּשְׁבִילֵי עַד,

נִתְקַשֵּׁר כָּךְ וְגַם אַחֶרֶת,

וְהַחוֹרֵג מִכָּל מִסְגֶּרֶת

הֲרֵיהוּ לְעוֹלָם בָּדָד.

סיטואציה קיומית זו, המתמקדת במועקת הבדידות, מטביעה את חותמה לא רק על תכנם של שירי רילקה, אלא גם על צורתם. האדם המנותק מן הקשר החי, הטבעי, עם סביבתו, חש את עצמו עומד מול עולם זר ועויין, מופקר לכוחות אלמוניים, כמין בורג קטן במנגנון ענק. הוא חש את קיומו כמצטמצם במילוּיוֹ של תפקיד מסויים, כאילו אינו אלא כלי או אף עצם דומם:

אַגִּידָה לְךָ: אֵין אִישׁ חַי אֶת חַיָּיו.

מִקְרִים הֵם בְּנֵי־אָדָם, קוֹלוֹת מֵחֹשֶׁךְ,

פְּחָדִים, שִׁבְרֵי יוֹמְיוֹם, זוּטוֹת שֶׁל אֹשֶׁר,

מִיַּלְדוּתָם מֻסְוִים, מְחֻפָּשִׂים,

בּוֹגְרִים כְּמַסֵּכוֹת, פָּנִים חֵרְשִׁים.

שיריו של רילקה מבטאים את דלדולו הקיומי של האדם בן ימינו, את ניכורו העצמי, בהציגם את עולמו הפנימי מזווית־ראייתו של משקיף מבחוץ; בכך שאינם מביעים חוויות, כי אם קובעים ומנתחים אותן. המיוחד בליריקה של רילקה הוא שאיננה סובייקטיבית, כי אם אובייקטיבית. בני־האדם שבשיריו רובם ככולם מוגדרים, ולכן גם מוגבלים, כאילו בעלי מלאכה אחת: “נביא”, “סומא”, “יתום”, “אוהבת”, “אלמנה”. אפילו חווייה אישית עמוקה כ"מפנה" בחייו מתאר הוא בגוף שלישי (כי הגוף הראשון שבשיריו אינו אלא העמדת־פנים, כמו של שחקנים). ורבים מן הטובים והמפורסמים בשיריו אינם אלא תיאורי דמויות ומאורעות, הקיימים כמו קיום כפול: כתיאור פיוטי של מציאות מסויימת וגם כישות שירית הקיימת בזכות עצמה והמסמלת מציאות אחרת, יותר עמוקה, השונה מן המציאות הגלויה, והמלאה סתירות ומתחים. (שירים אלה זכו לפיכך לכינוי מיוחד: Dinggedichte, כלומר: “שירי־עצמים” או “שירי ממשות”.):

שֶׁכֹּה אֹהָבָה, עַד כִּי זֶה הַנֵּבֶל

הִרְבָּה נְהִיָּה מִכָּל נְשֵׁי הַנֶהִי;

עַד כִּי עוֹלָם נְהִיָּה נוֹצַר, שֶׁבּוֹ

הַכֹּל שֵׁנִית הָיָה: יַעְרָוֹת וָגַיְא,

נָתִיב וָעִיר, שָׂדֶה, נָהָר, חַיּוֹת;

עַד כִּי סְבִיב הָעוֹלָם הַהוּא גַם כֵּן,

כִּסְבִיב הָאָרֶץ הָאַחֶרֶת, שֶׁמֶשׁ

וּשְׁמֵי־דְמָמָה מְכוֹכָבִים הִלְּכוּ,

שָׁמַיִם שֶׁל נְהִי, מְלוֹא כּוֹכְבֵי סֶלֶף –:

כך מתאר רילקה את אבלו של אורפאוס (“אורפֵאוס, אֶברידיקה, הֶרמֶס”). הסיבה לליקוי המאורות, להסתלקות השכינה מחיי האדם, נעוצה איפוא בעצם הכפילות שבחיינו, בהבדלה שאנו מבדילים בין קודש לחול, בין הפרט לכלל, בין האדם לתבל. “הַחַיִּים שׁוֹגִים כֻּלָּם בְּכָךְ שֶׁהֵם מַרְבִּים מִדַּי לְהַבְחִין”, אומר רילקה ב"אלגיה הראשונה".

אולם חשיפת הכפילות שבעולמנו, הדווי שבניכור, הריהי רק פן אחד בשירת רילקה. ואילו הפן האחר בה הוא מזמור העוז והאמונה. כמו ניצשה, שהשפיע עליו השפעה עמוקה, כן ביקש גם רילקה לא רק להביע את מועקת האדם המיותם שבימינו, אלא גם ללמדו להתגבר על חרדתו ועל ענוּתו. ככל שהעמיק לחוש את בדידות האדם ואת חדלונו, לא אמר נואש, כי אם שאב מתוך כך כוחות חדשים, מצא ניחומים בעצם העובדה שיש לאדם כוח לשאת את כאבו, לעמוד במשבר, לחיות גם באפס אהבה ותקוה:

וְרַק סוֹהֵר לְךָ יִהְיֶה אֱלֹהַּ,

שֶׁמִּכָּל סֶדֶק עֵינֵי זָר נִבְזוֹת

בְּךָ יִתְקַע. וְאַתָּה תִחְיֶה בְּכָל זֹאת.

חרף הפילוג והפיצול המעכירים את חיינו, מדגיש רילקה, יכול האדם להתגבר על ניכורו, לבטל את המחיצה שבינו לבין הטבע, בין הפְּנים לבין החיץ, להתעלות על ה"אני" האישי המצומצם, ועם זה לסלק גם את תחושת הבדידות והדווי:

הוֹ בַּיִת, הוֹ שָׂדֶה, הוֹ אוֹר עַרְבִּית,

הֲרֵי פִּתְאֹם כִּמְעַט פָּנִים תַּסְבִּיר,

תִּהְיֶה חָבֵר רַחוּם וּמְרֻחָם.

בְּכָל הַיְצוּרִים עוֹבֵר מָקוֹם אֶחָד.

מְקוֹם פְּנִים הַתֵּבֵל…

אָהוּב אֲנִי. וְנִשְׁעֶנֶת עַל לִבִּי

תֵּבֵל יָפֶה וְדִמְעָתָהּ מוֹחֵית.

כדי להגיע לכך, אומר רילקה, עלינו להתנער מן התפישות המקובלות, מדמויות העולם שאנו מורגלים וגם מוגבלים בהן:

בֵּינֵינוּ מַבְדִּילָה מְחִצָּה דַּקָּה בִּלְבַד,

וְרַק בְּמִקְרֶה. כִּי יִתָּכֵן, –

מִפִּיךָ אוֹ מִפִּי מִלָּה אַחַת –

וְהִיא תִּתְפּוֹרֵר

בְּלִי קוֹל, בְּדוּמִיָּה:

מִתְמוּנוֹתֶיךָ הַמְּחִצָּה בְּנוּיָה.

עלינו לפעול, לעשות, להיות שותפים במעשה היצירה, כי רק על־ידי כך נצא מגדרנו ונמצא את עצמנו עשירים משעלה על דעתנו.

אוֹתְךָ יַשִּׂיג רַק מַעֲשֶׂה,

יַבְהִיר רֵק פֹּעַל־יָד

כתב רילקה כבר ב"ספר הנזירות". וכן הדגיש ב"גוּפוֹ של אפּוֹלוֹ קַדמָאִי" (שב"שירים חדשים"):

לְךָ וְשַׁנֵּה אֶת חַיֶּיךָ

וכן פירט ב"אלגיה התשיעית":

וְשֶׁמָּא אָנוּ כָּאן כְּדַי לְהַגִּיד: בַּיִת,

גֶּשֶׁר, בְּאֵר, שַׁעַר, כַּד, עֵץ־פְּרִי, חַלּוֹן, –

לְכָל הַיּוֹתֵר: עַמּוּד, מִגְדָּל… אֲבָל לְהַגִּיד, הָבֵן־נָא,

הוֹ, לְהַגִּיד זֹאת כָּךְ, כְּפִי שֶׁהַמַּמָּשִׁים עַצְמָם בִּפְנִימָם

מֵעוֹלָם לֹא חִשְׁבוּ לִהְיוֹת.

כי “להגיד” – זאת אומרת: להביע, לעצב עיצוב אמנותי, – היא מלאכתו, דרך עשייתו של המשורר, ולכן גם דרך חייו. שהרי “אמנות אינה אלא אחת הדרכים לחיות”, כניסוחו באחד ממכתביו.

אבל המיוחד בהגותו של רילקה הוא, שאינו מצפה לשכר פעולתו, שאינו מבקש ישועה בעתיד וגם לא ניחומים בתכלית כלשהי, אלא מקבל את העמל והתלאה כחלק הכרחי של החיים; שהוא מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. כלום אין די לאדם בכך שהוא אוהב, משתוקק – שואל רילקה – גם אם אינו משיג את מבוקשו? גם אם נבצר ממנו להשיגו?

אַתְּ, שֶׁאֵינֶנִּי אוֹמֵר לְךָ כִּי

בַּלֵּיל אֶבְכֶּה חֶרֶשׁ;

שֶׁהֱיוֹתֵךְ כָּךְ מְכַלָּה אֶת כֹּחִי

כְּמוֹ עֶרֶשׂ;

אַתְּ, שֶׁאֵינֵךְ אוֹמֶרֶת לִי כְשֶׁבִּגְלָלִי

שְׁנָתֵךְ נוֹדֶדֶת;

הָאֵין אָנוּ יְכוֹלִים

אֶת הַתִּפְאֶרֶת

לָשֵׂאת בְּלִי שֶׁנִּשְׁבְּעָה?

וביתר בהירות ב"אלגיה העשירית":

אֵיכָה נְבַזְבֵּז מַכְאוֹבֵינוּ!

… וַהֲרֵי הֵם

עִתּוֹתֵינוּ, עַצְמֵנוּ הֵם שֶׁבַּ-

שַׁלֶּכֶת, כָּרִים, בְּרֵכוֹת, נוֹף מְכוֹרָה,

וכאן מגיע רילקה לאמירת “הן” לחיים על אף הדווי שבהם, ביתר דיוק: לאמירת “הן” גם לדווי, לחיוב הקיום והחיים ללא כל סייג ותנאי, גם אם כרוך הדבר בוויתורים ובמכאובים קשים ביותר. כך הופכת לו הקינה לשיר הלל.

עֵת עַד תֹּם

תְּאֻכַּל הֲרֵי תִגְבַּר כִּפְלַיִם.

בִּתְמוּרָה הֱוֵי יוֹצֵא גַּם בָּא.

אִם מַר לְךָ שֶׁתוֹת – הֱוֵי לְיַיִן,

הִקָּרֵה בִּמְקוֹם כֻּלְּךָ תַּרְפֶּה.

אומר הוא באחרון ה"סונטים אל אורפאוס". וזהו גם פשר אימרתו הנודעת

עֲנִיּוּת הִיא זֹהַר רַב מִבַּיִת.

יש רואים באמרה זו עדות להסתגרותו במגדל־שן פייטני, להתעלמותו ממצוקת העניים ומן הצורך בתיקונים חברתיים. אולם ראייה זו נעוצה בחוסר הבנה. רילקה לא התעלם מן הבעיות החברתיות, אלא שלא האמין, כי ניתן לשחרר את בני־האדם ממצוקתם בעזרת שינויים אירגוניים וטכניים כל עוד לא ישתנו בני־האדם עצמם, כל עוד לא יכשירו את עצמם לחיים חדשים. דווקא משום שהעולם שבימינו מדכא ומחריד – הורה רילקה – שׂוּמה עלינו למצוא בנו כוח לא רק לשאתו ולשנותו, אלא גם לגלות בו פנים חדשות. שׂוּמה עלינו לחולל את הנס בקרבנו, כי אין מי שיוכל לחוללו מלבדנו. עלינו לשוב ולקדש את העולם, גם אם יהיה הדבר כרוך במות ה"אני" הישן שבתוכנו. עלינו למצוא את האלוהים (ללדת אותו, אומר רילקה בדימוי פאראדוקסאלי), אפילו יהיה אלוהינו

גְּדוֹל אַבִּירֵי הָאָיִן,

הַמֶּלֶךְ הָאֶבְיוֹן וַחֲפוּי הָרֹאשׁ.

שהרי אלוה זה יוכל לשאוב את כוחו רק מכוחנו, רק מזה שנתעלה על עצמנו, שנשלים אם העולם ונשלימנו בלבנו.

לֹא נָבִין יִסּוּרִים,

לֶאֱהֹב לֹא נִלְמַד,

מִן הַמּות הַמְמוֹגֵג

הַצָּעִיף לֹא נָרִים.

רֵק שִׁיר בְּאֶרֶץ רַבָּה

מְקַדֵּשׁ וְחוֹגֵג

כדי לשוב ולהשתלב ביקום צריך איפוא האדם להכיר בקיומו של כוח עליון, בכוֹח הסמוי ממנו והנשגב מתושייתו. על האדם לשכב

בְּצֶנַע

עַל לוּחַ לְבָבוֹ כִנוֹר נוֹגְנִים

כתב רילקה בצעירותו ב"ספר הצליינות". וביתר בהירות באחד ה"סונטים של אורפאוס":

חוּט צִבְעוֹנִי, מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנַסְתָּ לָאֶרֶג,

כְּכֹל שֶׁיִּהְיוּ הַתְּמוּנוֹת שֶׁבְּתוֹכָן תִּשְׁתַּלֵּב

(וְלוּא גַּם זֶה רֶגַע מְסֻיָּם בְּחַיִּים שֶׁל כְּאֵב)

חוּשָׁה כִּי הַכַּוָּנָה לִכְלָלוֹ שֶׁל שְׁטִיחַ הַכָּבוֹד.

רילקה לא הטיף למורא שמיים ולא לביטול הגשמיות. אדרבא, כל שירתו מלאה חדוות חוויה וחושניות עזה, כולה הלל לחיים הארציים בכל שפעת עושרם, בכל גילוייהם.

מִפְּנֵי שֶׁהֱיוֹת כָּאן זֶה הַרְבֵּה… וְלוּא רַק פַּעַם אַחַת:

לִהְיוֹת הָווּי אַרְצִי…

משנן הוא ב"אלגיה התשיעית". אבל עם זה הוא גם מטעים (ב"אלגיה הראשונה"):

הֲטֶּרֶם תֵּדַע זֹאת?… כָּל זֹאת הָיְתָה שְׁלִיחוּת.

באשר החיים הארציים כוללים לא רק את מה שגלוי ומוּדע לאדם, אלא גם את כל מה שסמוי ממנו. שכן קיומנו – בגוף, ברוח, במקום מסויים – הריהו גם גילגול מסויים של חלילת הזמן, של התמורות שביקום. הווי אומר: היקוּם על תמורותיו, חלילת הזמן, תלויים בנו, בחיינו ובמעשינו.

אֶרֶץ, הַאִם לֹא זֹאת תֹּאבִי: בְּסָמוּי

לְהִתְהַוּוֹת בָּנוּ? – הַאִם לֹא חֲלוֹמֵךְ הוּא,

לִהְיוֹת וְלוּא אַךְ פַּעַם סְמוּיָה?…

וְכִי מַה הִיא שְׁלִיחוּתֵךְ הַנְּחוּצָה, אִם לֹא גִלְגּוּלָהּ שֶׁל צוּרָה?

שואל, לכן, רילקה באותה “אלגיה תשיעית”. וביתר פשטות אומר הוא זאת באחד משיריו האחרונים:

לֹא יֻהֲרָה הִיא בְּמִכְלוֹל אֵין־פֵּשֶׁר

לְהִשְׁתַּתֵּף וְשֶׁכֶם לְהַטּוֹת.

…אֵין זֶה דַי נִשָּׂא בִּלְבַד לִהְיוֹת.

…שֶׁכֵּן בַּגֶּבֶר

לְהִמָּלֵךְ הָאֵל רוֹצֶה.

רילקה הרצה את דבריו בלשון של דימויים וסמלים, שכן היה משורר ולא פילוסוף. אולם הוא נתכוון לומר דברים ברורים מאוד. “הוא היה משורר ושנא את הבקֵירוּבי”, כתב ב"מלטה בריגה". והמעיינים בשיריו (במיוחד קיתֶה האמבּורגר) כבר עמדו על הדמיון המופלא שבין תפישתו לבין התפישה הפינומֶנולוגית של הוּסֶרל. על קירבתה לפילוסופיה האכּסיסטנציאליסטית העיד היידֶגֶר עצמו.

כאן ראוי לציין גם את הנקודות המשותפות לתפישתו של רילקה ולגישה היהודית, המטעימה גם היא את הדבקות בחיים, את העימות הישיר בין האדם לאלהים, את התביעה מן האדם לעצב את העימות הישיר בין האדם לאלהים, את התביעה מן האדם לעצב בעצמו את חייו. רילקה עצמו היה מוּדע לכך. אין זה מקרה שעזב את הכנסיה הקאתולית, התקיף את הנצרות במלים בוטות, דחה את ישו כמתווך ואת הזיקה לחסד אלהי, ומצא ענין מיוחד בדמויות מן המקרא. אין זה מקרה שרבים משיריו מזכירים מזמורי תהילים.

לחייו האישיים של רילקה נמצא ביצירתו הפיוטית זכר קלוש בלבד. מן הסיפור האוטוביוגראפי שאמר לכתוב על שנות שהותו בבית־הספר לקצינים לא השלים אלא קטעים מעטים. שירי אהבה כמעט לא כתב. את רוב היצירות שחיבר בצעירותו – בימי היותו סטודנט למשפטים וחבר הבוהֶמה הספרותית שך פראג – גנז אחרי־כן. בשנת 1896 עבר למינכן. שם הפגישו הסופר יעקב ואסֶרמן עם לוּ אנדריאס־סאלומֶה, שהיתה לאהובתו, ואחר כך לידידתו האמהית עד אחרית ימיו. לוּ היתה גדולה ב־16 שנים מרילקה, בת גנראל רוסי שנאלצה לעזוב את פטרסבורג בשל פרשת־אהבים סוערת, אשה יפה, מחוננת, סופרת והוגה בבעיות אמונה ותרבות. בנעוריה היתה ידידתו של ניצשה, ובאחרית ימיה תלמידתו של פרויד. רילקה הלך אחריה לברלין, מקום מגוריה של לוּ עם בעלה. שם שמע הרצאות באוניברסיטה (אצל הפילוסוף זימֶל) ונתוודע אל הסופרים והאמנים בבירת גרמניה. יחד עם לוּ נסע פעמיים (ב־1899 וב־1900) לרוסיה, ביקר אצל טולסטוי, נתארח אצל הצייר פאסטרנק, ונתרשם עמוקות בכנותם של פשוטי העם ומאמונתם החיה. הוא ביקר גם באיטליה, ולבסוף נתיישב בווֹרפּסוֶדֶה, נשא אשה, ונתכוון להקים שם בית ומשפחה.

אולם תקוותו נכזבה, כי בסוף שנת 1901 – ימים מספר אחרי הולדת בתו – בוטלה קצבתו המשפחתית. לשוא ניסה רילקה למצוא לו משרה או עבודה קבועה. הוא חיבר מונוגראפיות על קבוצת האמנים בווֹרפּסוֶדֶה ועל הפסל רודֶן, אבל הכנסתו לא הספיקה למחיית משפחתו. רילקה עזב איפוא את ביתו ומאז ועד סוף ימיו היה נע־ונד – בפאריס, באיטליה, בדניה, בשבדיה, בספרד, במארוקו, במצרים, בגרמניה – חי בדוחק משכר הרצאות, הקראות ותרגומי־פיוט, אך בעיקר מתמיכת ידידים ומעריצים עשירים. לעתים התאכסן באחוזות ובטירות, ולעתים בחדרים שכורים ובבתי־מלון זולים. היה איש רֵעים, אבל תמיד יחידי. נקלע בין קלוחי יצירה שופעת לתקופות דכדוך, ייסורים ומחושים (זמן מה אף אמר לעבור טיפול פסיכואנליטי, אבל נמנע מכך מחשש שיבולע לכשרו השירי). הרבה לכתוב מכתבים, אהב להלך יחף כדי לחוש ברגליו את מגע האדמה, קשר קשרי אהבה עם נשים רבות, אך תמיד חזר בפחי־נפש אל העיסוק האחד של חייו – אל השירה, אל שירת ההגות. במשך זמן מה (1905 – 1906) עבד כמזכיר אצל רודֶן במידוֹן. מלחמת העולם (1914) השפיעה עליו כהלם. חפציו בפאריס אבדו. רילקה גוייס לצבא האוסטרי ועבד חודשים אחדים (1916) כעוזר בארכיון. אחרי המלחמה ישב רוב ימיו בכפר נידח בדרום שוויצריה, ושם גם נפטר, בודד בבית־חולים, בייסורים קשים, ממחלת הלבקומיה. בחייו – בלי בית, בלי משפחה, בלי עיסוק מסוים, בלי פרנסה בטוחה, אורח רצוי בכל מקום ובכל מקום נכרי – הוא כמו הדגים את תלישותו של האדם העכשווי. אך הקשיבוּת הרבּה לשירתו היתומה מעידה גם על עוצם הכמיהה להתגבר על תלישות זו.

רילקה היה בן־בית בכמה ארצות ובלשונות שונות. הוא כתב שירים לא רק גרמנית, אלא גם רוסית, צרפתית ואיטלקית. רוב שיריו פורסמו באסופות שערך רילקה עצמו (קצתם לא כונסו עד היום), אבל אסופות אלו אינן מביאות את השירים לפי זמני כתיבתם, ולפיכך אינן משקפות בצורה נאותה את דרך צמיחתם ואת התפתחותו הרוחנית. בספר זה העדפנו איפוא להביא את השירים לפי סדרם הכרונולוגי. בכמה מקומות – שסומנו בכוכב (*) – צורפו לשירים הערות הסבר, שהובאו בע' 253, אם כי בלוח השירים שצויינו גם האסופות שהשירים נכללו בהן בשעתם.

אֶל כְּנֵסִיַּת־קָט זוֹ עוֹלִים אֶל עָל,

בְּרוּמָהּ שֶׁל הַגִּבְעָה אוֹתָהּ בָּנוּ;

וּכְפָר דַּל זֶה בְּיָדֶיהָ הוּא נָתוּן,

לִצְפוֹת בּוֹ וּלְגוֹנֵן בּוֹ הַדְּמָמָה.

אַךְ הָאָבִיב מַגְבִּיהַּ עוֹד לְמַעְלָה.

הִיא מְחַיֶּכֶת לֹבֶן כְּכַלָּה;

רְאוֹת הַבְּקָתוֹת כְּבָר אֵין הִיא יְכוֹלָה,

וְרַק אֵלָיו תַּבִּיט בְּדֹם עִנְבָּל לָּהּ.

ברלין 12 בדצמבר 1897

שָׁכֵן יָהּ, שְׁמַע: לְעִתִּים לְךָ אַפְרִיעַ,

בִּנְקִישׁוֹתַי בַּלַּיְלָה אַעִירְךָ, –

אַךְ זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע כָּל זִיעַ

וְאֵדַע: אַתָּה שָׁם לְבַדְּךָ.

וְאִם תַּחְפֹּץ דְּבַר-מַה, אֵין אַף אֶחָד

הַגֵּשׁ מַשְׁקֶה לְיָדְךָ הַמְגַשֶּׁשֶׁת:

אֲנִי מַקְשִׁיב תָּמִיד. תֵּן אוֹת, אִוֶּשֶׁת.

אֲנִי קָרוֹב לְךָ.

בֵּינֵינוּ מַבְדִּילָה מְחִצָּה דַּקָּה בִּלְבָד,

וְרַק בְּמִקְרֶה. כִּי יִתָּכֵן, –

מִפִּיךָ אוֹ מִפִּי מִלָּה אַחַת –

וְהִיא תִּתְפּוֹרֵר

בְּלִי קוֹל, בְּדוּמִיָּה:

מִתְּמוּנוֹתֶיךָ הַמְּחִצָּה בְּנוּיָה.

כִּצְבָא שֵׁמוֹת הֵן מִסְּבִיבְךָ נִצָּבוּ.

וּבְהִדָּלֵק בִּנְבָכַי הָאוֹר,

בּוֹ לְבָבִי אֶת יֶשׁוּתְךָ יִסְקֹר,

קַרְנָיו עַל פְּנֵי הַמִּסְגְּרוֹת יִטָּפוּ.

וְשׁוּב חוּשַׁי, שֶׁבְּנָקֵל יִיעָפוּ,

כְּמוֹ גוֹלִים, תְּלוּשִׁים מִן הַמָּקוֹר.

אֲנִי בַתֵבֵל כֹּה בּוֹדֵד, אֲבָל לֹא בוֹדֵד עֲדֵי

הֱיוֹת לִי כָל יוֹם לְמוֹעֵד.

אֲנִי בַתֵּבֵל כֹּה נִקְלֶה, אֲבָל לֹא קָטָן עֲדֵי

הֱיוֹת לִפָנֶיךָ כִּכְלִי,

חָכָם וְכָבֵד.

רְצוֹנִי הוּא אוֹנִי, וּרְצוֹנִי כִּי אֲנִי אוֹבִילֵנִי

לִקְרַאת מַעֲשֶׂה;

וּבִזְמַנִּים שֶׁל בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּשֶׁדְּבַר-מָה קָרֵב הֵנָּה

וְעוֹדֶנּוּ מְהַסֵּס,

רוֹצֶה אֲנִי לִהְיוֹת לוֹ עֵד

אוֹ בוֹדֵד.

לְשַׁקֵּף אוֹתְךָ רוֹצֶה אֲנִי מְלֹא קוֹמָתְךָ תָּמִיד,

וְלֹא לִכֵהוֹת וְלֹא לְהִזְקִין בְּרֹב הַיָּמִים

מִלְּהַחֲזִיק מִשְׁקַל קְלַסְתֵּרְךָ הַמִּשְׁתּוֹחֵחַ.

רוֹצֶה אֲנִי לְהִתְמַתֵּחַ.

עַקְמִימוּת כָּל-שֶּׁהִיא לְבַל תִּשָּׁאֵר בִּי.

כִּי בְמָקוֹם שֶׁעָקֹם אֲנִי, שָׂם עָקֹב הִנֵּנִי.

יְהִי נָא לִבִּי

כֵּן מוֹלְךָ. הִנֵּה אֲתָאֲרֵנִי

כְּנוֹף בּוֹ הִסְכַּנְתִּי

מִימֵי נְעוּרִים,

כְּמִלָּה שֶׁהֵבַנְתִּי,

כְּכַד שִׁקּוּיִי,

כְּפָנֶיהָ שֶׁל אִמִּי,

כִּסְפִינָה

בָּהּ נִצַּלְתִּי

בְּסַעַר אֵימִים.

רְאֵה, אֹבֶה רֹב.

אוּלַי אֹבֶה אֶת הַכֹּל לִגְמֹעַ:

בְּכָל נְפִילָה אֶת חֶשְׁכַת הָאֵינְסוֹף

וְּשְׂחוֹק הָאוֹרוֹת שֶׁבְּכָל עֲלִיָּה לַגָּבוֹהַּ.

הִנֵּה, כֹּה רַבִּים הָאוֹמְרִים: לַהֲדָ"ם,

וְחֶלְקַת מִשְׁפָּטָם

הִיא לָהֶם כְּקָמֵעַ.

אַךְ אַתָּה שָׂשׂ לִקְרַאת כָּל אָדָם

הַצָּמֵא וְיָגֵעַ.

שָׂשׂ אַתָּה לִקְרַאת כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּךָ

וְאַתָּה לוֹ מַכְשִׁיר.

וְעוֹד חַם אַתָּה וְסָמוּי וְעָשִׁיר,

וְלִצְלֹל עוֹד נוּכַל בִּבְרִיאַת תְּהוֹמְךָ,

וְלִמְצֹא שָׁם הַחַיִּים מַחֲשִׁים.

יַעַן כִּי לְפָנִים אוֹתְךָ אֶחָד אָהַב,

יוֹדְעַנִי כִּי לָנוּ אֱהָבְךָ מֻתָּר.

אֲפִלּוּ נִכְפֹּר בִּצְפוּנָיו שֶׁל הָהָר:

אִם יֵשׁ בִּנְבָכָיו זָהָב

וְאֵין מִי שֶׁיֹּאבֶנוּ לַחְפֹּר,

בְּבוֹא הָעֵת הַנָּהָר יוֹצִיאֶנּוּ לָאוֹר

וְיַבְקִיעַ סְתוּמֵי הַמִּרְבָּץ

בְּלִי כַשּׁיל.

גַּם אִם לֹא נֶחְפַּץ:

יָהּ מַבְשִׁיל.

חַיַּי אֵינָם זוֹ שְׁעַת רוֹמְמוֹתַיִם,

בָּהּ תֶּחֱזֵנִי כֹּה נִמְהָר.

אֲנִי הָעֵץ נוֹפִי לוֹ יַרְכָתַיִם,

רַק פֶּה אֶחָד מִפִּיּוֹתֵי אַלְפַּיִם,

וְזֶה אֲשֶׁר לָרִאשׁוֹנָה נִסְגָּר.

פּוּגָה אֲנִי אֲשֶׁר בֵּין שְׁנֵי קוֹלוֹת

הַמִּתְקַשִּׁים זֶה עִם זֶה לִחְיוֹת,

כִּי הַקּוֹל מוֹת רוֹצֶה לַעֲלוֹת –

אֲבָל בָּאִינְטֶרְוָל הָאָפֵל

בְּרֶטֶט יַשְׁלִימוּ.

וְהַשִּׁיר יָפֶה.

אוֹתְךָ אֶמְצָא בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

שֶׁהֵם לִי כְּאָחִים וְכִידִידוֹת;

בַּזְּעִירִים אַתָּה עוֹבֵר כְּהֵלֶךְ,

וּבַגְּדוֹלִים אַתָּה אוֹמֵר כָּבוֹד.

כַּךְ הַכֹּחוֹת הַמֻּפְלָאִים יִנְקֹפוּ

וְכָל דָּבָר יָחֹנּוּ בְעָבְרָם:

שִׁפְעָם בַּשֹּׁרֶשׁ, בַּגְּזָעִים יַחְלֹפוּ,

וּתְשׁוּבָתָם תַּזְהִיר בַּנּוֹף הָרָם.

עוֹבְדִים אָנוּ, שְׁוִילִים, עוֹשֵׂי בַמְּלֶאכֶת,

וְאוֹתְךָ נִבְנֶה, דְּבִיר רָם שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

וְיֵשׁ שֶׁאִישׁ בָּא, וְהוּא עָיֵף מִלֶּכֶת,

עוֹבֵר בֵּינֵינוּ כְּזֹהַר בַּנִּבְרֶכֶת,

וּמִלַּמְּדֵנוּ מַעֲרָךְ חָדָשׁ.

לַפִּגּוּמִים אָנוּ עוֹלִים בְּרֶטֶט,

תְּלוּיִים הַפַּטִּישִׁים בִּמְלֹא כָבְדָּם,

עַד שֶׁנּוֹשְׁקֵנוּ רֶגַע כְּבָרֶקֶת,

אֲשֶׁר – כְּמוֹ יָדַע הַכֹּל מִנֶּגֵֶד –

מִמְּךָ שָׁלוּחַ, כְּרוּחַ מִן הַיָּם.

אָז יִתְרוֹעֵעַ בַּסַּדְנָאוֹת מֵהֹלֶם פַּעַם,

וּבְעִמְקֵי הָרִים נִשְׁמָע הַקּוֹל.

עַד רֵד הַלֵּיל עִמְּךָ עוֹד נַעֲמֹל,

לִרְאוֹתְךָ מִסְתַּמֵּן מִתּוֹךְ הָרַעַם.

יָהּ כִּי גָדוֹל.

מַה תַּעֲשֶׂה, יָהּ, אִם אָמוּת?

כַּדְּךָ אֲנִי (וְאִם הוּא כָּתוּת?).

יֵינְךָ אֲנִי (וְאִם הוּא חָמוּץ?).

אֲנִי לְךָ מְלָאכָה וּכְסוּת,

עִמִּי יֹאבַד גַּם טַעַמְךָ.

וּבַיִת לֹא יִהְיֶה לְךָ

בּוֹ תְּבֹרַךְ בִּשְׂפַת רֵעוֹת.

מֵעַל רַגְלֶיךָ הַיְגֵעוֹת

אֲנִי, אַנְפִּילָתְךָ, אֶצְנַח.

זֶה מְעִילְךָ מִמְּךָ יִסַּב.

וּמֶבָּטְךָ, אֲשֶׁר בְּרֶטֶט

עַכְשָׁו לֶחְיִי אוֹתוֹ קוֹלֶטֶת,

יָבוֹא, יָתוּר אַחֲרַי בְּלִי הֶרֶף, –

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף, עִם רֶדֶת עֶרֶב,

בְּחֵיק אֲבָנִים זָרוֹת יִשְׁכַּב.

מַה תַּעֲשֶׂה, יָהּ? לְךָ אֶדְאַג.

כָּל מִי אֲשֶׁר יָדוֹ טוֹרַחַת

לֹא בִּזְמַנּוֹ הַדַּל שֶׁל כְּרַךְ,

כָּל הָעוֹשִׂים דַרְכָּם בְּנַחַת,

הַמְבַקְשִׁים פִּנָּה נִדַּחַת,

מָקוֹם חָבוּי כִּמְעַט וְרַךְ, -

מַאֲמִירִים לְךָ בְּיַחַד,

יוֹם שֶׁל חֻלִּין הַמְּבֹרָךְ:

כָּל פְּעֻלָּה תְפִלָּה הִנֶּנָּה.

לְךָ יָדֵינוּ נְשׂוּאוֹת

בְּכָל אֲשֶׁר הֵן תַּעֲשֶׂינָה;

בֵּין תְּכַיֵּרְנָה, בֵּין תִּכְרֶינָה,

תְּחִנּוֹתֵיהֶן אַט תַּעֲלֶינָה

אֵלֶיךָ מִן הָאֶצְבָּעוֹת.

הַזְּמַן מַרְבֶּה תְמוּרוֹת בַּחֶלֶד.

שׁוֹמְעִים אָנוּ עָלָיו תְּכוּפוֹת.

אֲבָל, זְקֶנְךָ הוּא לָנוּ שֶׁלֶט,

וְעוֹד רַגְלֵנוּ מִתְנַהֶלֶת

בְּתֶלֶם שֶׁל דּוֹרֵי דוֹרוֹת.

כְּמוֹ הָעוֹרְקִים שֶׁבַּבַּזֶּלֶת

שְׁרוּיִים אָנוּ בְאֵל הַהוֹד.

אַתָּה הוֹלֵךְ וּבָא. הַדֶּלֶת

דּוּמָם תָסֹּב, לְלֹא מַכְאוֹב.

לֹא יִשָּׁמַע קוֹלְךָ בַּחֶלֶד

עֵת חֶרֶשׂ בַּבָּתִּים תָּסֹב.

נוּכַל כֹּה הִתְרַגֵּל אֵלֶיךָ,

עַד שֶׁעֵינֵינוּ לֹא נָרִים

עֵת כִּי יִיפוּ מִכְּחוֹל צְלָלֶיךָ

בְּסִפְרֵנוּ פְּנֵי הַצִּיּוּרִים;

יַעַן תָּמִיד, בְּקוֹל אוֹ בְשֶׁקֶט,

אוֹתְךָ נוֹגְנִים כָּל הַדְּבָרִים.

וְכִי אָצִיץ בְּךָ בַּצֹּהַר

יֵשׁ וְכֻלּוֹּתְךָ תִּכָּפֵל:

אַתָּה כְעֵדֶר צְבָאֵי צֹחַר

וַאֲנִי כַיַּעַר הָאָפֵל.

אַתָּה כְּמוֹ גַלְגַּל שֶׁל זֹהַר,

אֲשֶׁר כָּל חִשּׁוּרָיו חָשָׁכוּ:

אֶחָד אֶחָד יוֹרְדִים צִירָיו,

וְהַמַּכְבִיד אֵלַי יִקְרַב.

וּמַעֲשַׂי כָּעֵץ יִצְמָחוּ

מִמְּאֹדָיו אֶל מְאֹדָיו.

אַתָּה בַּמַּעֲמָק חָרַגְתָּ,

וְשׁוּם מַעְפִּיל לֹא יַשִׂיגְךָ.

קַשּׂוּב, שֶׁשִׂיחַ סוֹד הִמְתַּקְתָּ,

אֲבָל לְתֵאָבוֹן שָׁתַקְתָּ

בְּבוֹא מוּג לֵב לְנַסּוֹתְךָ.

סְבַךְ שֶׁל סְתִירוֹת אַתָּה כְיַעַר.

כְּיֶלֶד עִמָּדִי תִשְׂחַק,

אֲבָל מִפִּיךָ קוֹל הַנַּעַר

עַמִּים וּמַמְלָכוֹת יִשְׂחַק.

רֵאשִׁית סְפָרִים לְךָ נִכְתָּבוּ,

רֵאשִׁית תְּמוּנוֹת נִסּוּ אוֹתְךָ.

וּבֵין יִבְכּוּ וּבֵין יֹאהָבוּ,

אוֹתוֹת שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשְׂגָּבוּ

טְבוּעוֹת בִּפְנֵי כָּל שֶׁחָשָׁבוּ

עִם הַבְּרִיאָה לְהַשְׁווֹתְךָ.

בַּאֲלָפִים לֹא נִמְצָאֶךָ,

הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ לַשָּׁוְא.

עַד כִּי בִדְמִי דְבִיר חֲסָדֶיךָ

שָׁמַעְנוּ חֶרֶשׂ צְעָדֶיךָ

וְהָעֶרְגָּה לַחֲזוֹת פָּנֶיךָ

לֶהֱיוֹתֶיךָ דְּמוּת תְּשַׁו.

אוֹתְךָ יַשִׂיג רַק מַעֲשֶׂה,

יַבְהִיר רַק פֹּעַל-יָד.

כָּל טַעַם הוּא רַק זָר-חוֹסֶה

אֲשֶׁר סּוֹפוֹ לֹאבַד.

הֻמְצָא כָּל טַעַם בִּמְכֻוָּן,

וְעוֹד נִכָּר בּוֹ חוּט לָבָן,

אֲשֶׁר הוּא בּוֹ נִכְלָב;

אֲבָל, אַתָּה בָא כְפֻרְקָן

וְאֵין מִמְּךָ מִפְלָט.

אֵינִי שׁוֹאֵל הֵיכָן בֵּיתְךָ,

עֲנֵנִי מִבַּכֹּל.

תָּמִיד אֲנִי הוּא עַבְדְּךָ,

רוֹשֵׁם בַּסֵּפֶר אֶת כְּבוֹדְךָ

וְלֹא יִפְנֶה לַקּוֹל.

אֵלֶיִךָ הֵם כָּל מִצְעָדַי

בְּכָל דַּרְכֵי לֶכְתִּי;

כִּי מִי אֲנִי וּמִי אַתָּה,

אִם זֶה אֶת זֶה נַחְטִיא.

יָהּ סָח לְאִישׁ רַק טֶרֶם שֶׁיֻּשְׁלַם.

אַחַר מִלֵּיל מוֹלִיךְ אוֹתוֹ דוּמָם.

אַךְ הַמִּלִּים טֶרֶם הֱיוֹת הָאָדָם,

מִלִּים מַלְאָכִיוֹת אֵלּוּ, הִנָּן:

שָׁלוּחַ אַתָּה בְּמִצְוַת כָּל חוּשׁ,

לְךָ עַד קַצְוֵי עֶרְגָּתְךָ וְאַל תָּמוּשׁ,

תְּנָה לִי לְבוּשׁ.

כְּתַבְעֵרָה צְמַח מִבַּעַד לַכֵּלִים.

לְמַעַן יִתְפָּרְשׂוּ כָּל הַצְּלָלִים

וְתָמִיד יְכַסּוּנִי עַד תֹּם.

כָּל הַבָּא קַבְּלֶנוּ: יָפֶה וְגַם אָיֹם.

שׂוּמָה רַק לָלֶכֶת: אֵין רֶגֶשׁ רָחוֹק.

אֲבָל, אַל מִמֶּנִּי תִפָּרֵד.

קְרוֹבָה הִיא הָאָרֶץ

שֶׁבְּפִיהֶם חַיִּים מְכֻנָּה.

וְזֶה סִימָנָהּ;

הִיא אֵינֶנָּהּ שְׂחוֹק.

תֵּן לִי יָדְךָ.

כָּךְ הֱקִיצוֹתִי רַק תִּינוֹק,

שָׁלֵו וּמְיַחֵל

אַחֲרֵי כָל לַיְלָה וּמָצוֹק

בְּךָ לְהִסְתַּכֵּל.

כְּכָל אֲשֶׁר שִׂכְלִי צוֹפֶה,

חוֹקֵר, מְאַזֵּן, מוֹדֵד…

אַתָּה הֹוֶה, הֹוֶה, הֹוֶה,

וְאוֹתְךָ עוֹטָה הָעֵת.

וַאֲנִי גַם יֶלֶד, גַּם יוֹתֵר,

וְאָב וְנַעֲרוֹ.

חָשׁ אֲנִי: הַגַּלְגַּל חוֹזֵר

וְזֶהוּ סוֹד עָשְׁרוֹ.

מוֹדֶה אֲנִי לְךָ, כֹּחִי,

הַסּוֹכֵן בִּי וּמוֹלִיכִי,

וְנֶחְבָּא בֵין חוֹמוֹתַיִם;

עַכְשָׁו פָּשׁוּט לִי יוֹם חֻלִּין,

וּכְמוֹ זִיו שֶׁל הַדְרַת פָּנִים

אֶל מוּל קַדְרוּת כַּפַּיִם.

ברלין, 20 בספטמבר – 14 באוקטובר 1899

כְּכֹל שָׁאַתָּה: בָּעֶרֶב צֵא לְךָ

מֵחַדְרְךָ, בּוֹ כָּל דָּבָר תֵּדַע;

הָאַחֲרוֹן מוּל הַמֶּרְחָק בֵּיתְךָ:

כְּכֹל שָׁאַתָּה.

בְּעֵינֶיךָ, הַיְגֵעוֹת מֵעֲמָלָן

לְהִשְׁתַּחְרֵר מִסַּף בָּלֶה, לְאַט

לְאַט תָּרִים שְׁחוֹרוֹ שֶׁל אֵי אִילָן

וּמוּל שָׁמַיִם תַּצִּיגוֹ. תָּמִיד, בָּדָד.

וְהִנֵּה תֵּבֵל עָשִׂיתָ. וְהִיא רַבָּה.

וְכַמִּלָּה הַמַּבְשִׁילָה עוֹד בַּדְּמָמָה.

וּכְהָבֵן רְצוֹנְךָ אֶת טַעֲמָהּ,

עֵינֶיךָ יַנִּיחוּהָ בְּחִבָּה…

ברלין, 24 בפברואר 1900

וְשׁוּב חַיַּי הָעֲמֻקִּים הוֹמִים

וּכְמוֹ שׁוֹטְפִים בְּרַחֲבֵי גָדוֹת.

כְּבָר כִּקְרוֹבִים לִי כָל הָעֲצָמִים

וְיֶתֶר מֻבָּטִים לִי הַמַּרְאוֹת.

הָאַלְמוֹנִי אֵינֶנּוּ זָר לִי עוֹד.

חוּשַׁי, כְּמוֹ הָעוֹפוֹת, עַד לָרָקִיעַ,

סְחוּף הָרוּחוֹת, מֵרֹאשׁ אַלּוֹן יַגִּיעוּ.

וּבְמֵי אֲגַם, בּוֹ יוֹם הָפוּךְ מַפְצִיעַ,

לִבִּי, כְּרָכוּב עַל הַדָּגִים, יִצְלֹל.

ווֹרפּסוֶדֶה, 27 בספטמבר 1900

¹

גָּדוֹל הַמָּוֶת,

שֶׁלּוֹ כֻּלָּנוּ

וּבְפִינוּ צְחוֹק.

בְּעוֹד כֹּה לֶחָי מְדַמִּים אָנוּ,

וְהִנֵּה הוּא בָנוּ

יִבְכֶּה בָּכֹה

1900 או 1901

א

עוֹמֵד אֲנִי בָּאֹפֶל וּכְמוֹ עִוֵּר,

כִּי מֶבָּטִי הַמְחַפְּשֵׂךְ רֵיקָם חוֹזֵר.

דָּחְקוֹ שֶׁל יוֹם בָּהוּל לִי רַק מָסָךְ

אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרָיו אָחוּשׁ אוֹתָךְ.

מַמְתִּין אֲנִי כִּי יַעֲלֶה – אוּלַי –

זֶה הַמָּסָךְ מֵאֲחוֹרָיו חַיִּים חַיַּי,

מֵאֲחוֹרָיו חֻקַּת חַיַּי וּמִשְׁפָּטִי,

וּבְכָל זֹאת: מוֹתִי.

ב

אֵלַי אַתְּ מִתְרַפֶּקֶת וְלֹא בְּבוּז,

כִּי אִם כְּאֶל חֵמָר שֶׁהִיא לוֹ דְפוּס

יָדוֹ שֶׁל הַיּוֹצֵר, הַחֲזָקָה.

בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי דְּמוּת זַכָּה –

אֲבָל הִנֵּה עָיְפָה, הִנֵּה רָפְתָה,

הִנֵּה שְׁמָטַתְנִי וַאֲנִי מְכִתָּה.

ג

הָיִית מִכָּל נָשִׁים לִי אִמָּהִית,

וְכִגְבָרִים הָיִינוּ חֲבֵרִים.

הָיִית יְפַת-הַתֹּאַר לִיצָרִים

וּתְכוּפוֹת יַלְדָּה קְטַנָּה הָיִית.

רַכּוֹת מִכָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ אָרַחְתִּי,

קָשִׁית מִכָּל אֲשֶׁר עִמִּי שָׂרָה.

הָרוֹמַמָה הָיִית בָּהּ נִתְבָּרַכְתִּי –

וְהָיִית לִי לִתְהוֹם לְבָלְעֵנִי פְּעוּרָה.

מרס 1901

אַתָּה מִסַּעַר לֹא תִירָא, –

רָאִית אֵיךְ צָמַח.

עֲצֵי הַגָּן נָסִים. שְׂדֵרָה

כְּפָרָשִׁים בַּסָּךְ.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ: הֵם נָסִים

וְאַתָּה אֵלָיו הוֹלֵךְ.

וְכָל חוּשֶׁיךָ בּוֹ שָׂשִׂים

מוּל שַׁחַק מִתְאַבֵּךְ.

יַרְחֵי הַקַּיִץ חָגוּ תְמוֹל,

לְשַׁד הָעֵצִים עָלָה;

עַתָּה הוּא מְבַקֵּשׁ לִפֹּל

אֶל חֵיק בּוֹרֵא עוֹלָם.

אָמַרְתָּ: כְּבָר הֻכַּר הָאוֹן, –

כִּי בְיָדְךָ הַפְּרִי.

עַתָּה אָבַד זֶה הַפִּתְרוֹן,

וְשׁוּב אַתָּה נָכְרִי.

הָיָה הַקַּיִץ כְּמוֹ בֵּיתְךָ,

מוּדָע בּוֹ כָּל דָּבָר.

עַכְשָׁו הַחוּצָה, אֶל לִבְּךָ,

לְךָ, כְּמוֹ לָעֲרָבָה.

כִּי הַבְּדִידוּת עוֹלָה כָעָב,

בָּאִים יְמֵי בּוּקָה;

מִבֵּין חוּשֶׁיךָ רוּחַ סְתָו

אֶת הָעוֹלָם יִקַּח.

בְּעַד נוֹפָם הָרֵיק יַבִּיט

הַשַּׁחַק שֶׁלָּאַט;

הֱוֵי עַתָּה אוֹר שֶׁל עַרְבִּית

וְאֶרֶץ וּמִקְלָט.

עָנָו הֱוֵי עִם הַכֵּלִים

וְלַמְּצִיאוּת נָכוֹן,

לְמַעַן תִּמָּצֵא מַתְאִים

בִּתְפֹשׂ בְּךָ כֹּחוֹ.

שׁוּב מִתְפַּלֵּל אֲנִי, רַב חֶסֶד,

מִבַּעַד לָרוּחַ שְׁמַע קוֹלִי,

כִּי בִנְבָכַי אֵין שְׂפַת-הַיֶּתֶר,

אֲסִימוֹנֵי מִלִּים לֹא לִי.

חָלוּק הָיִיתִי. מְכָרוּנִי

לְנֵתַחִים בֵּין הַזֵּדִים.

יָהּ, כָּל הַצּוֹחֲקִים צְחָקוּנִי,

שִׁקּוּי הָיִיתִי לַשּׁוֹתִים.

מֵאַשְׁפַּתּוֹת אוֹתִי פָלִיתִי,

בֵּין גְּרוּטָאוֹת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית;

בַּחֲצִי-פֶה שִׁמְךָ הָגִיתִי,

כְּלִיל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית.

הוֹ, אֵיךְ אֶת שְׁתֵּי יָדַי אֵלֶיךָ

הֵרַמְתִּי בְּאֵלֶם שֶׁל תְּחִנָּה,

לָשׁוּב לִמְצֹא כְאָז עֵינַי,

בָּהֶן רָאִיתִי אֶת פָּנֶיךָ.

הָיִיתִי בַיִת שֶׁנִּשְׂרַף,

יָלוּנוּ בוֹ רַק בְּנֵי בְּלִיַּעַל,

בְּטֶרֶם מִתְּחוּמֵי מוֹשָׁב

יְרַדְּפוּם זִכְרוֹנוֹת מַעַל.

הָיִיתִי עִיר עַל שְׂפַת הַיָּם,

אֲשֶׁר בָּהּ מַגֵּפָה פָּרָצָה

וְהַיְלָדִים הִכְּתָה דּוּמָם,

כְּמוֹ גְוִיָּה אֲשֶׁר נִפְלָצָה.

הָיִיתִי לִי כְמוֹ נָכְרְי,

וְעָלָיו הָיָה לִי רַק בָּרִי,

שֶׁאֶת אִמִּי הַצְּעִירָה

הִשְׁקָה בְשֵׂאַתָהּ אוֹתִי,

וְכִי לִבָּהּ, מַהוּצָרָהּ,

בְּהָלְמוֹ הִכְאִיב לִצְמִיחָתִי.

וְעַתָּה הִנֵּה אֲנִי מַחֲלִים

וְנֶאֱסָף מִן הַכְּלִמּוּת,

וַאֲנִי נִכְסָף אֶל הַצְּמִיתוּת,

לְעֵין הַתְּבוּנָה שֶׁל עֲמִיתוּת,

לְשׁוּרֵנִי כְּאַחַד הַכֵּלִים;

אֶל לְבָבְךָ וְאֶל שְׁתֵּי יָדָיו –

הוֹ, לוּא יֵצְאוּ הֵן לְחַבְּקֵנִי –

אֲנִי מוֹנֶה עַצְמִי, וְאַתָּה –

אַתָּה רַשַּׁאי לְבַזְבְּזֵנִי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֲנִי הוּא זֶה, שֶׁלְּפָנֶיךָ

כָּרַעְתִּי בְּבִגְדֵי נָזִיר:

לֵוִי שְׁפַל-בֶּרֶךְ מִמְּשָׁרְתֶיךָ,

אֲשֶׁר הָגְךָ, שֶׁמִּלֵּאתִיו;

קוֹל דַּק מִתָּא בִּקְצֵה הַבַּיִת,

שֶׁהָעוֹלָם סְבִיבוֹ חוֹלֵף, –

וְאַתָּה אוֹתוֹ הַגַּל עֲדַיִן,

שֶׁכָּל הָעֲצָמִים שׁוֹטֵף.

הַכֹּל כְּקֹדֶם. רַק הַיָּם

וּבוֹ מְעַט אִיִּים שֶׁרָמוּ.

הַכֹּל כְּקֹדֶם. רַק נָדַמּוּ

שִׁירֵי כְרוּבִים אֲשֶׁר נָעָמוּ,

וְזֶה אֲשֶׁר זִכְרוֹ הוּעַם

הוּא זֶה שֶׁעֲצָמִים כֻּלָּמוֹ

אֵלָיו נוֹטִים וְהוּא כֹּחָם.

הַאִם אַתָּה הַכֹּל, וְאָנִי –

יָחִיד הַשָּׁח וְהַמּוֹרֵד?

הַאִם הַכְּלָל לֹא כְלָלַנִי?

וּכְשֶׁבָּכִיתִי מִי עָנַנִי?

וּכְלוּם אַתָּה בִכְיִי קוֹלֵט?

הַאִם תִּשְׁמַע מַה מִּלְּבַדִּי?

הֲיֵשׁ קוֹרֵא עוֹד חוּץ מִמֶּנִּי?

סוּפָה בַּחוּץ? שׁוּר סוּפָתִי,

רְאֵה כִּי סַעַר יְשׁוּפֵנִי.

הַאִם לֹא תִשְׁמָעֵנִי יַעַן

תַּקְשִׁיב לְשִׁיר קָטָן, חָלוּשׁ?

שְׁמַע לִי, הֵן גַּם אֲנִי אָנוּשׁ,

וְגַם שִׁירִי בוֹדֵד, בְּלִי מַעַן.

אֲנִי הוּא זֶה, אֲשֶׁר בְּפַחַד

הָיָה שׁוֹאֶלְךָ, מִי אַתָּה.

כָּל עֵת שֶׁהַחַמָּה שׁוֹקַעַת

אֲנִי יָתוֹם וּמְקֻטָּע,

חִוַּר וּמְסֻלָּק כְּנֵצֶל,

וּבְכָל חֶבְרָה זָר וּבָזוּי,

וּכְמִנְזָר עוֹמֵד כָּל עֶצֶם,

אֲשֶׁר הָיִיתִי בוֹ כָלוּי.

אֲזַי, אֵלִי שׁוֹמֵעַ שִׂיחַ,

הַמְקֹרָב לְכָל צָרָה,

רֵעִי בְּרַע לִי, בְּאֵין מוֹשִׁיעַ,

אַתָּה כְּלֶחֶם לִי נִדְרָשׁ.

אוּלַי לֹא תֵדַע, לַיְלָה מַהוּ

לִבְנֵי-אָדָם נְטוּלֵי שְׁנָת.

עַל מִשְׁכָּבָם כֻּלָּם יִרְשָׁעוּ:

זָקֵן, בְּתוּלָה וְיֶלֶד קָט.

יָקִיצוּ כִּצְפוּיִים לְדִין,

עוֹד עֲצָמִים סְבִיבָם יַשְׁחִירוּ,

וּבְרַעַד יְדֵיהֶם יַחְוִירוּ,

וּלְבֻלְמוּס הוֹלֵל יַחְבִּירוּ,

כִּלְנוֹף שֶׁל צַיִד הַכְּלָבִים.

עָבָר נִשְׁקָף עוֹד לִפְנֵיהֶם

וּבֶעָתִיד פְּגָרִים הֻנָחוּ,

סִימָן לָבוֹא הַבֹּקֶר אֵין,

וְאֶל קְרִיאַת הַגֶּבֶר הֵם

לַשָׁוְא אֶת חוּשֵׁיהֶם יִשְׁלָחוּ.

הַלֵּיל סוֹגְרָם כְּמוֹ מִבְצָר.

וּבְאֵימַת פִּצְעֵי יָדַיִם

חוֹרִים חוֹפְרִים הֵם בְּחוֹמוֹתַיִם, –

אַךְ מְחִלּוֹת שָׁם עַד אַפְסַיִם,

וְאֵין מוֹצָא מִן הַמֵּצַר.

וְכָךְ כָּל לֵיל וְלֵיל, אֵלִי.

תָּמִיד יֵשׁ אֲחָדִים עֵרִים,

הוֹלְכִים, הוֹלְכִים, וְלֹא יָבוֹאוּ.

הֲתִשְׁמָעֵם, כְּסַגֵּי נְהוֹרָא

דּוֹרְכִים הָאֶמֶשׁ?

עַל מַדְרֵגוֹת צוֹנְחוֹת תְּהוֹמָה

צָקוּן-לְךָ חֶרֶשׂ?

הֲתִשְׁמָעֵם נוֹפְלִים עַל הַסְּלָעִים? הֵן

אֶת קוֹל בִּכְיָם תִּשְׁמַע; הֲרֵי בוֹכִים הֵם.

אֲנִי קוֹרֵא לְךָ, כִּי הֵם עוֹבְרִים

עַל יַד דַּלְתִּי. כִּמְעַט שֶׁרְאִיתִים.

אֶל מִי אֵפוֹא אֶקְרָא, יָהּ, אִם

לֹא אֶל הָאַפְלוּלִי וְלֵילִי מִלֵּיל,

הָעֵר גַּם בְּלִי מְנוֹרָה אֲשֶׁר תָּהֵל,

וְלֹא יִפְחָד; עָמֹק וְגַם יָחִיד

שֶׁלֹּא פֻּנַּק בָּאוֹר; זֶה אֶדָעוֹ,

כִּי הוּא מֵאָרֶץ עִם עֵצִים יִצְמַח

וּכְטַל אוֹרוֹת,

בְּעֵת פְּנֵי אֶל אֲדָמָה אוֹרִיד,

עוֹלֶה לְאִטּוֹ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה נִרְאֵיתָ לִי, חֵי עוֹלָמִים,

וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, כְּמוֹ אַתָּה בְנִי,

שֶׁעֲזָבַנִי בְּעוֹדוֹ פָעוּט,

יַעַן בִקְרָא לֵישֵׁב עַל כֵּס מַלְכוּת,

שֶׁלְּפָנָיו הָאֲרָצוֹת כָּעֲמָקִים.

וְאָנֹכִי נִשְׁאַרְתִּי כְזָקֵן,

שֶׁלֹּא יָּבִין עוֹד אֶת עֲלִילוֹת בְּנוֹ,

וְרַק מְעַט יַגִּיעַ לְאָזְנוֹ

מִן הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר זַרְעו תִקֵּן.

זֶה אָשְׁרְךָ הָרַב, אֲשֶׁר יִסְחַר

עַל פְּנֵי יַמִּים, יֵשׁ וַאֲנִי חָרֵד

לוֹ וּמְבַקֵּשׁ כִּי אֶל תּוֹכִי יַחֲזֹר,

לָאֹפֶל בּוֹ טֻפַּחְתָּ עַד בּוֹא עֵת.

וּכְשֶׁאֲנִי נִתְפָּשׂ בְּחֶבְלֵי יוֹם,

יֵשׁ וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא אִינְךָ.

וְאָז אֶקְרָא עָלֶיךָ: אֵין מָקוֹם

בּוֹ לֹא יַנְצִיחַ הַסּוֹפֵר שִׁמְךָ.

אָב אֲנִי; אַךְ גָּדוֹל מֵאָב הַבֵּן.

כִּי הוּא מַה שֶּׁאָבִיו הָיָה וְכֵן

מַה שֶׁאָבִיו שׁוּב לֹא הִסְפִּיק לִהְיוֹת.

הוּא הַמָּחָר וְהוּא אֶתְמוֹל אַחֵר,

וְהוּא הַחֵיק וְהוּא הַיָּם וְעוֹד.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בְּאָזְנֶיךָ תְפִלָּתִי לֹא אִי-כָבוֹד:

וּכְמוֹ מָצָאתִי בְּסֵפֶר קַדְמוֹנִים,

כִּי קְרוֹבְךָ אָנִי, נֶכֶד, בֵּן אוֹ נִין.

אֲנִי לֶאֱהָבְךָ רוֹצֶה מְאֹד…

כְּלוּם אֶת הָאָב נֹאהַב? הֵן קְשֵׁי-פָנִים

מֵחִבּוּקוֹ הָרֵיק מֵאֵין-אוֹנִים

פּוֹרְשִׁים אָנוּ, כָּמוֹךְ, בְּלִי מֵשִׁים.

וְאֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר נָבַל נָשִׂים

בֵּין הַגְּוִילִים שֶׁאֵין לָהֶם קוֹרְאִים.

וּמִלִּבּוֹ, כְּמוֹ מֵהָר נִשְׁפֶּה,

נִזְרֹם אֶל הַשִּׂמְחָה וְלִנְכָאִים.

כְּלוּם אֵין הָאָב לָנוּ מַה שֶׁעָבַר,

יָמִים חָלְפוּ וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת,

בְּגָדִים שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ, אֲבַק דּוֹרוֹת,

יָדַיִם שֶׁבָּלוּ, שֵׂיבַת-שֵׂעַר.

וְאַף אִם בְּיָמָיו הָיָה גָדוֹל,

עִם צְמִיחָתֵנוּ בָא זְמַנּוֹ לִפֹּל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְרַחֲמָיו הֵם לָנוּ כְסִיּוּט,

וַאֲמָרָיו הֵם לָנוּ כִצְנִינִים, –

רוֹצִים אָנוּ לִהְיוֹת לוֹ צַיְּתָנִים,

אוּלָם דְּבָרָיו נִשְׁמַע כְּמִבַּחוּץ.

הַדְּרָמָה שֶׁבֵּינֵינוּ כֹּה גְּדוֹלָה,

שֶׁלֹּא נָבִין בָּרַעַשׁ זֶה אֶת זֶה;

רַק אֶת שְׂפָתָיו הַדּוֹבְבוֹת נֶחֱזֶה,

אֲבָל הָרוּחַ תְּסָעֵר מִלָּיו.

וּבְעוֹד לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה צָמוּד,

רָחוֹק נִרְחַק כְּקַצְוֵי עוֹלָמוֹת;

רַק בְּהַגִּיעַ שְׁעָתוֹ לָמוּת,

נֵדָע כִּי הוּא חָיָה עַל אֲדָמוֹת

זֶה בִּשְׁבִילֵנוּ אָב. וְעָלַי – עָלַי

לִקְרֹא לְךָ אָבִי?

הֵן זֹאת אוֹמֶרֶת, לְנַדּוֹתְךָ מִלְּבָבִי.

לֹא, בְּנִי אַתָּה. וּכְיַלְדִּי אֲהוּבִי

אֵדָעֲךָ. אַתָּה יָחִיד לִי בֵן,

גַּם בִּהְיוֹתְךָ לְאִישׁ, לְאִישׁ זָקֵן.

¹

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כַּבֵּה עֵינַי: אֲנִי עוֹד רוֹאֲךָ;

אֶת שְׁתֵּי אָזְנַי הָשַׁע וְאֶשְׁמָעֲךָ.

לְלֹא רַגְלַי אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלֶיךָ,

וּבְאֵין לִי פֶּה עוֹד אֶהֱגֶה שִׁמְךָ.

נַתֵּק אֶת זְרוֹעוֹתַי, וּבִלְבָבִי

אֲנִי אֶתְפֹּשׂ אוֹתְךָ, כְּמוֹ בְּיָד.

אֶת לְבָבִי הָדֵק, מֹחִי יִפְעַם.

וְאִם גַּם בְּמֹחִי שְׂרֵפָה תִצַּת,

אֶשָּׂאֲךָ תָמִיד בִּיקוֹד הַדָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְנִשְׁמָתִי לִפָנֶיךָ כְאִשָּׁה,

כְּרוּת אֲשֶׁר דָּבְקָה בְּנָעֳמִי.

בַּיּוֹם הִיא מְלַקֶּטֶת הַמְּלִילוֹת

בֵּין עֳמָרֶיךָ, כְּיֶתֶר הַשְּׁפָחוֹת.

אֲבָל בָּעֶרֶב בַּנָּהָר תִּרְחַץ,

וְתִתְלַבֵּשׁ וְתִתְיַפֶּה מְאֹד,

וְאֶל הַגֹּרֶן, עֵת הַכֹּל נָמִים,

תָּבוֹא וּתְגַלֶּה הַמַּרְגְּלוֹת.

וְכִי תִּשְׁאָלֶנָּה בַחֲצוֹת, לְךָ

בְתֹם לֵב תֹּאמַר: רוּת אֲנִי, אֲמָתְךָ.

וּפָרַשְׂתָּ עַל אֲמָתְךָ כְנָפְךָ.

כִּי אַתָּה תִנְחַל…

וּלְרַגְלֶיךָ נִשְׁמָתִי תִישַׁן,

וּמִדָּמְךָ תֵחַם עַד לַזְּרִיחָה.

וְהִיא כְרוּת. וְהִיא לְךָ אִשָּׁה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הוּא הַנּוֹחֵל.

כִּי הַבָּנִים נוֹחֲלִים.

אָבוֹת כָּלִים,

בָּנִים קַיָּמִים וְנָבִים.

אַתָּה הוּא הַנּוֹחֵל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וִירַק תְּמוֹלֵי גַנִּים

תִּנְחַל, וְרֹגַע תְּכֵלֶת

שֶׁבְּקִרְעֵי רָקִיעַ,

וּרְבִיבֵי יָמִים,

וּשְׁמָשׁוֹת שֶׁל קֵיצֵי לְהָבִים,

וּבְכִי וְכֹסֶף שֶׁבַּאֲבִיבִים

כִּבְמִכְתָּבֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה אוֹהֶבֶת.

וּסְתָוִים, שֶׁכְּבִגְדֵי תִפְאֶרֶת

בְּזִכְרוֹנָם שֶׁל פַּיְּטָנִים שְׁמוּרִים.

וָחֳרָפִים תִּנְחַל, כְּמוֹ שַׁיֶּרֶת

אַרְצוֹת-יְתוֹם אֲשֶׁר עָטוּ צְחֹרִים.

תִּנְחַל פִירֶנְצִי, רוֹמִי וְקָזָן,

וֶנֶצְיָה וְהַדְּבִיר שֶׁבְּרוּאַן,¹

וּטְרוֹיְצְקָה לַוְרָה,²

וְגַם אֶת הַמִּנְזָר

אֲשֶׁר בְּקִיּוֹב, בְּשִׁפּוּלֵי הָהָר,

מְבוֹךְ כּוּכִים בֵּין עִיר לְבֵין גַּנֶּיהָ.

מוֹסְקְבָה לְךָ וְכָל פַּעֲמוֹנֶיהָ,

וְכִנּוֹרוֹת וְצִלְצְלֵי הַשֵּׁמַע,

וְכָל שִׁיר אֲשֶׁר נָבַע מִמְּקוֹר הַדֶּמַע

בְּנִזְרְךָ כְּאֶבֶן-חֵן יֻתַּן.

לְמַעְנְךָ רַק יִסְתַּגֵּר פַּיְּטָן

וְיֶאֱגֹר תְּמוּנוֹת שֶׁל עֹז וְעֹשֶׁר,

וּבְהַמְשִׁילוֹ עוֹלָם יִבְגֵּר לְאֹשֶׁר,

וְכָל חַיָּיו יִהְיֶה אַלְמָן…

וְאָמָּנִים בְּצַיְּרָם אֶת הַטֶּבַע

רַק יַחֲזִירוּהוּ לְךָ בְּצוּרַת קֶבַע,

אֲשֶׁר חוֹלֵף בְּרָאתוֹ לָרִאשׁוֹנָה

וְרַק בַּתְּמוּנוֹת הוּא נֶצַח. שׁוּרָה נָא,

זוֹ מוֹנָה לִיזָה, כְּיַיִן מְשֻׁמָּר

בָּהּ כָּל אִשָּׁה כְּמוֹ הָיְתָה מִכְּבָר,

וְשׁוּם אִשָּׁה מְאוּם לֹא תְחַדֵּשׁ.

כִּי כָּל יּוֹצֵר הוּא כְּמוֹתְךָ.

וְרוֹצֶה בְּנֶצַח. וְאוֹמֵר לַשֵּׁשׁ:

נִצְחִי הֱוֵי, כְּלוֹמַר: הֱוֵי שֶׁלְּךָ.

גַּם אוֹהֲבִים אוֹסְפִים לְמַעַנְךָ.

כִּי פַּיְּטָנִים הֵם שֶׁל שָׁעָה חוֹלֶפֶת.

וּבְנָשְׁקָם עַל פֶּה אָדִישׁ כָּאֶבֶן

יַטְבִּיעוּ בּוֹ חִיּוּךְ, כְּמוֹ יְיַפּוּהוּ.

וְנוֹשְׂאֵי עֹנֶג הֵם, וְיַרְגִּילוּהוּ

לִכְאֵבִים שֶׁלְּבַגְרוּת יַכְשִׁירוּ.

וְנוֹשְׂאֵי צַעַר הֵם גַּם כִּי יָשִׁירוּ,

וְּכִסּוּפִים יַרְדִּימוּ וְיָעִירוּ,

עַד יִפְרְצוּ בִּבְכִי בְּלֵב אִישׁ זָר.

וּכְצָבְרָם תַּעֲלוּמוֹת יִגְוָעוּ,

כִּגְוֹעַ הַחַיּוֹת בְּלִי שֶׁיָּבִינוּ, –

אַךְ יִתָּכֵן כִּי הֵם נִינִים יָקִימוּ,

אֲשֶׁר בָּהֶם שׁוּב חַיֵּיהֶם יָנִינוּ,

וּלְךָ הָאַהֲבָה, אֲשֶׁר יָדָעוּ

כְמוֹ סוּמִים וּבִשְׁנָתָם, יַנְחִילוּ.

כָּךְ כָּל זִמְרַת הָאָרֶץ לְךָ תּוּבָא.

וּכְמֵי הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר מִמַּעַל,

כְּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר, מִשְׂפַת הַקַּעַר

גּוֹלְשִׁים תָּמִיד לַקַּעַר שֶׁמִּלְּמָטָה,

כָּךְ מְקַבֵּל אֶת כָּל הַשֶּׁפַע אַתָּה,

בְּהִתְמַלֵּא דְבָרִים וְרַעְיוֹנוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֲנִי אֶחָד רַק מִקְּטַנֵּי קְטַנֵּיךָ,

וְהַחַיִּים אֶרְאֶה מִתּוֹךְ תָּאִי,

וּבְנֵי אָדָם זָרִים לִי מִכֵּלִים,

וְאֵיךְ אֶשְׁפֹּט אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

אֲבָל, אִם לִפָנֶיךָ תְּבִיאֵנִי

וּלְנֶגֶד מֶבָּטֶיךָ אֶתְיַצָּב,

שָׂאֵנִי – נָא, – כִּי לֹא חָצוּף הִנֵּנִי –

וְאַגִּידָה לְךָ: אֵין אִישׁ חַי אֶת חַיָּיו.

מִקְרִים הֵם בְּנֵי-אָדָם, קוֹלוֹת מֵחֹשֶׁךְ,

פְּחָדִים, שִׁבְרֵי יוֹמְיוֹם, זוּטוֹת שֶׁל אֹשֶׁר,

מִיַּלְדוּתָם מֻסְוִים, מְחֻפָּשִׂים,

בּוֹגְרִים כְּמַסֵּכוֹת, פָּנִים חֵרְשִׁים.

וּלְעִתִּים חוֹשְׁבַנִי: יֵשׁ בֵּיִת-עֵקֶד

שֵׁם הַחַיִּים הַלָּלוּ מֻנָּחִים

כְּשִׁרְיוֹנִים, כִסְאוֹת אוֹ פְלָכִים,

שֶׁמֵּעוֹדָם שִׁמְּשׁוּ רַק מַדּוּחִים,

וּמְשּׁוּלִים כֵּעֲרָכִים שֶׁל בֶּגֶד,

שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְבָד עָמוֹד וּמֻכְרָחִים

לְהִשָּׁעֵן עַל נִדְבָּכִים שֶׁל אֶבֶן.

וְלוּא בָעֶרֶב הָלְאָה, בְּלִי לִשְׁהוֹת,

אֵלֵךְ מִתּוֹךְ גַּנִּי, שֶׁבּוֹ יָגַעְתִּי, –

יוֹדְעַנִי כִּי אֶל בֵּיִת הַנְּכוֹת הִגַּעְתִּי

שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא זָּכוּ לִחְיוֹת.

שָׁם אֵין שׁוּם עֵץ, וְהָאָרֶץ כְּמוֹ סְדָן,

וּכְמוֹ סְבִיב כֶּלֶא כֹּתֶּל תָּלוּי שָׁם

לְלֹא אֶשְׁנָב בְּשֶׁבַע טַבָּעוֹת.

וְהַשְּׁעְרִים, שֶׁעֶשֵׁת בְּרִיחֵיהֶם –

לְבַל יוּכַל שׁוּם אִישׁ לָבוֹא בָהֶם –

וְהַסּוֹרְגִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

רְאֵה, כָּל אָדָם בּוֹרֵחַ מֵעַצְמוֹ,

כְּמוֹ מִכֶּלֶא צַר וּמִשּׂוֹטְמוֹ.

וּבְכָל זֹאת, חָשׁ אֲנִי – פִּלְאֵי פְלָאִים –

כִּי יֵשׁ מִי אֲשֶׁר חַי כָּל הַחַיִּים.

מִי חַי אוֹתָם? שֶׁמָּא הָעֲצָמִים,

הָעֲרוּכִים בְּלִי שֶׁנִּשְׁמַע קוֹלָם

כְּשִׁיר מִזְמוֹר בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים?

כְּלוּם אֵלֶּה הָרוּחוֹת אֲשֶׁר בַּיָּם?

כְּלוּם אֵלֶּה הָעֵצִים בְּנִיד עֳפָאִים?

כְּלוּם אֵלֶּה הַפְּרָחִים טוֹוֵי-צְבָעִים?

כְּלוּם אֵלֶּה הַשְּׂדֵרוֹת הַמִּשְׁתַּלְכוֹת?

כְּלוּם אֵלּוּ הַחַיּוֹת הַמְהַלְּכוֹת?

כְּלוּם אֵלֶּה עוֹפוֹת-בָּר הַנִּשָּׂאִים?

שֶׁמָּא אַתָּה, יָהּ, חַי אֶת הַחַיִּים?

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הוּא הַזָּקֵן, שֶׁפִּיחַ

אֶת שְׂעָרוֹ הַשָּׂב שָׂרַף;

אוֹתוֹ זָקָן שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחַ

בּוֹ וּבַהֹלֶם שֶׁבְּיָדָיו;

שַׂר הַשָּׁנִיִם וְהַמַּרְקִיעַ,

אֲשֶׁר כִּימֵי הַסְּדָן יָמָיו.

אַתָּה הוּא שֶׁאֵין לוֹ שַׁבָּת,

הַמְכֻנָּס עַד לִבְלִי הֶרֶף

בְּחִשּוּלָהּ שֶׁל זוֹ הַחֶרֶב,

לְלַטְּשָׁהּ עַד כִּי תֵחַד.

וְעֵת פּוֹסֶקֶת כָּל הַמְּלֶאכֶת,

וְכָל אִישׁ נָח, עָצֵל מִלֶּכֶת

קוֹל הַקִּישְׁךָ עַל הַמַּתֶּכֶת

מִן הַפַּעֲמוֹנִים יְהַד.

אַתָּה בָקִיא וַאֲבִימַעַץ,

וָעֵד יוֹדֵעַ בְּלִי לִלְמוֹד,

מֵרָחוֹק-בָּא וּסְמוּי-הַמַּעַשׂ,

אֲשֶׁר בְּלַחַשׁ וּבְלַעַז

עָלָיו רוֹוְחוֹת הַשְּׁמוּעוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

שְׁמוּעוֹת רוֹוְחוֹת עַל כִּי הִנְּךָ קַיָּם,

וְיֵשׁ שֶׁסְּפֵקוֹת עָלֶיךָ מֵחַפִּים.

הָאוֹהֲבֵי-לַחֲלֹם וְהַנִּרְפִּים

מְפַקְפְּקִים בְּלַהֲבֵי לִבָּם.

רוֹצִים הֵם כִּי הָרִים יָזוּבוּ דָם,

וְאִם לֹא כֵן, לֹא יַאֲמִינוּ בְךָ.

אֲבָל אַתָּה מַשְׁפִּיל אֶת מֶבָּטְךָ.

יָכוֹל תּוּכַל לִשְׁחֹט אֶת הֶהָרִים

לְאוֹת כִּי אָתָא יוֹם מִשְׁפָּט:

אֲבָל לְךָ כְּלָל לֹא אִכְפַּת

כָּל הַכּוֹפְרִים.

אֵינְךָ רוֹצֶה לָרִיב וּלְהַעֲרִים

וּלְבַקֵּשׁ אֶת אוֹר הַמָּחֳרָת;

כִּי לְךָ לֹא אִכְפַּת

כָּל הַנּוֹצְרִים.

הַמְנַסִּים לְךָ הֵם לֹא אִכְפַּת.

בְּרֹךְ מֶבָּט

תִּשָּׂא פָנֶיךָ אֶל נוֹשְׂאֵי הַפְּרִי.

כָּל הַמְבַקְשִׁים אוֹתְךָ הֵם מְנַּסֶּיךָ.

וְכָל מוֹצְאֶיךָ יִקְבָּעוּךָ

בִּדְמוּת וּבְמַחַו.

אוּלָם, אֲנִי רוֹצֶה לַהֲבִינְךָ,

כְּפִי שֶׁתְּבִינְךָ הָאֲדָמָה.

עִם הַבְשִׁילִי

מַבְשֶׁלֶת

מַלְכוּתְךָ.

אֵינִי רוֹצֶה מִמְּךָ שׁוּם רְהָבִים

לְהַסְהִידְךָ.

יוֹדְעַנִי, שֵׁם הַזְּמַן

אֵינוֹ

שִׁמְךָ.

אַל תַּעֲשֶׂה לְמַעֲנִי פְלָאִים.

לְמִשְׁפָּטֶיךָ תֵּן כָּבוֹד.

עַד כִּי יֵצֵא אוֹרָם

לְעֵין הַדּוֹרוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בִּנְפֹל מֵחַלּוֹנִי דְּבַר-מַה

(וְלוּא זֶה רַק גַּרְגִּיר קָטָן אוֹ קֹרֶט),

אֵיךְ מְזַנֵּק אָז חָק-הַכֹּבֶד

אֶל כָּל כַּדּוּר וְכָל נְעֹרֶת

לְשֵׂאתָם אֶל חֵיק הָאֲדָמָה.

כִּי כָל דָּבָר חוּסֶה בִּתְחוּם

הָאַהֲבָה הַמְרַחֶפֶת,

כָּל אֶבֶן, וְכָל צִיץ רַקֶּפֶת,

וְיֶלֶד הַשּׁוֹכֵב לָנוּם.

רַק אָנוּ מְבַקְשִׁים בְּשַׁחַץ

לְהִדָּחֵק מִכְּלַל הַיַּחַד

אֶל חֲלָלָהּ שֶׁל הַחֵרוּת,

בִּמְקוֹם, כְּמוֹ שִׁטָּה צוֹמַחַת,

לְהִבָּטֵל מוּל תְּבוּנוֹת חוּץ.

בִּמְקוֹם בַּעֲנָוָה וָנַחַת

לְהִשְׁתַּלֵּב בִּשְׁבִילֵי עַד,

נִתְקַשֵּׁר כָּךְ וְגַם אַחֶרֶת,

וְהַחוֹרֵג מִכָּל מִסְגֶּרֶת

הֲרֵיהוּ לְעוֹלָם בָּדָּד.

עָלָיו שׁוּב לְהַתְחִיל כְּיֶלֶד

וּמִן הָעֲצָמִים לְלְמֹד,

כִּי הֵם בְּצֵל יָהּ אִוּוּ לָשֶׁבֶת

וְלֹא נָטְשׁוּ אוֹתוֹ לִנְדֹּד.

וְשׁוּב לִפֹּל עָלָיו לָדַעַת,

מָתוּן לָנוּחַ בְּכָבְדּוֹ,

עַל כִּי אָמַר, כִּי לְלֹא פַחַד

יֵיטִיב לָעוּף מִן הָעוֹפוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

[זו ענוה. להבינך] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

זוֹ עֲנָוָה. לַהֲבִינֶךָ

מֻטּוֹת פָּנִים מְהֻרְהָרוֹת.

כַּךְ פַּיְּטָנִים עוּלִים יֵלֵכוּ

בָּעֶרֶב בְּקַצְוֵי שְׂדֵרוֹת.

כַּךְ פַּלָּחִים צוֹפִים בְּלִי אֹמֶר

מוּל גְּוִיַּת יֶלֶד אַחֲרֵי מוֹת.

יַעַן כֻּלָּם יֵדְעוּ יָדוֹעַ:

גָּדוֹל הַמִּתְרְחֵשׁ מְאֹד.

הָרוֹאֲךָ לָרִאשׁוֹנָה

נֶחְבָּא מֵאִישׁ וּמִשָּׁעוֹן.

הוּא תָר אַחֲרֶיךָ בְּצָיוֹן,

וְכִמְטֹעָן וּכְרַב-זִקְנָה.

רַק אַחֲרֵי-כֵן יִפְנֶה לַנּוֹף,

וּמֶרְחָבִים יָחוּשׁ וְרוּחַ,

יִשְׁמַע שִׁמְךָ בְּפִי מַעְיָנוֹת,

יִרְאֶנוּ בְשִׁיר כּוֹכָב זָרוּחַ,

וְלֹא יוּכָל מִמְּךָ לָזוּחַ,

כִּי רַק לְבוּשׁ לְךָ הַכֹּל.

קָרוֹב אַתָּה לוֹ, צַח וָטוֹב,

וְנֶהֱדָּר כְּמַסַּע-קַיִט,

הַמַּחֲלִיק בִּסְפִינוֹת-שַׁיִט

עַל פְּנֵי נָהָר נָע לְאִטּוֹ.

הָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם,

מְפֻּלֶּשֶׁת לְרוּחוֹת שָׁמַיִם

וּמְבֻּצֶּרֶת בִּיְעָרוֹת.

מִצְטוֹפְפוֹת הָעֲיָרוֹת

וּכְפַעֲמֵי צְלִילִים יַחֲלֹפוּ,

וּכְכֹל יֶתֶר הַמַּרְאוֹת.

אַךְ בְּעִקּוּלֵי זֶרֶם שׁוּב

מְבַצְבְּצוֹת עָרֵי-יִשּׁוּב

וְנִשָּׂאוֹת כְּעַל כְּנָפַיִם

מוּל הַשָּׁטִים בַּעֲצַלְתַּיִם.

וְיֵשׁ שֶׁהַסְּפִינָה נִגֶּשֶׁת

אֶל אֵי-מָקוֹם שֶׁהוּא בָדָּד,

הַמְּצַפֶּה בִדְמִי שֶׁל קֶשֶׁב,

לְבוֹא אָדָם לְלֹא מִקְלָט…

וּמֶרְכָּבָה קַלָּה מַמְּתֶּנֶת

לוֹ, רְתוּמָה לִשְׁלֹשׁ-סוּסִים,

אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ לֹא מְסֻמֶּנֶת

עִמּוֹ לִקְרַאת שְׁקִיעָה טָסִים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַחֲרוֹן בָּתֵּי הַכְּפָר הַזֶּה נִצְּב

בּוֹדֵד כְּבַיִת שֶׁבִּקְצֵה עוֹלָם.

בַּכְּפָר הַקָּט הַדֶּרֶךְ לֹא נִבְלָם,

וְאַט יוֹצֵא לַלַּיִל וְלַמֶּרְחָב.

הַכְּפָר הַקָּט הוּא מַעֲבָר חוֹלֵף

בֵּין שְׁנַיִם עוֹלָמוֹת רָחוּשׁ, רוֹפֵף,

רֵק דֶּרֶךְ בֵּין בָּתִּים, רַק דֶּרֶךֶ סְתָם.

וְהָעוֹזֵב אוֹתוֹ לָנוּד הוֹלֵךְ,

וְיֵשׁ הוֹלְכִים הַמֵּתִים בְּדַרְכָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְיֵשׁ שֶׁאִישׁ קָם מֵעֵם שֻׁלְחָן עַרְבִּית

וּמִבֵּיתוֹ יוֹצֵא וְנָע וְנָד,

כִּי עַל כְּנִישְׁתָּא לוֹ בַמִזְרָח הֻגַּד.

וְאַחֲרָיו בָּנָיו אוֹמְרִים קַדִּישׁ.

וְיֵשׁ שֶׁאִישׁ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ נִפְטָר

וּבוֹ מוֹסִיף לָדוּר, בַּפַּת, בַּכְּלִי,

כָּךְ שֶׁבָּנָיוּ אֶל הָעוֹלָם גּוֹלִים,

אֶל הַכְּנִישְׁתָּא שֶׁהוּא שָׁכַח אוֹתָהּ.

שוֹמֵר-בַּלֵּיל הוּא הַטֵּרוּף,

יַעַן הוּא עֵר.

עוֹמֵד הוּא וְצוֹחֵק מִדֵּי שָׁעָה,

וְשֵׁם בִּשְׁבִיל הַלָּיְלָה הוּא בוֹרֵר,

וּמְכַנֶּה אוֹתוֹ: חָמֵשׁ, עֶשְׂרִים, שִׁבְעָה…

וּבְיָדו הוּא מַחֲזִיק שׁוֹפָר,

וּבִטְרִיגוֹן מַקִּישׁ בּוֹ כִּי יַרְטִיט.

אֲבָל לִתְקֹעַ לֹא יֵדַע, אֶלָּא הוּא שָׁר

בְּקוֹל שִׁירוֹ, בְּעָבְרוֹ בֵּין הַבָּתִּים.

הַיְלָדִים נָמִים בְּמִטּוֹתָם.

חוֹלְמִים הֵם כִּי טֵרוּף בַּחוּץ שׁוֹמְרָם.

אַךְ הַכְּלָבִים פּוֹרְצִים מִן הַסּוּגַר,

בַּחֲדָרִים אֵימָה הֵם מְהַלְּכִים,

וְרוֹעֲדִים עוֹד כְּשֶׁהוּא הִרְחִיק

וּפוֹחֲדִים מִתְּשׁוּבָתוֹ אַחַר.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הַשַּׁחֲרִית הָעֲתִידָה

לְהִבָּקַע עֲלֵי עַרְבוֹת עִדָּן;

קְרִיאַת-הַגֶּבֶר אַחֲרֵי לֵיל-הַזְּמַן,

הַטַּל, הַנַּעֲרָה, תְּפִלַת-פֻּלְחָן,

הָאִישׁ הַזָּר, הָאֵם וְהַמִּיתָה.

אַתָּה הַדְּמוּת הַמִּשְׁתַּנָּה תָמִיד,

אֲשֶׁר מִחוּץ לְכָל גּוֹרָל תַּחֲרֹג,

לֹא תְהֻלַּל, לֹא תְּקוֹנֵן בַּפִּיד,

וְלֹא תְתֹאַר, כַּיַּעַר הַיָּרֹק.

אַתָּה מָצוּי תַּכְלִית כָּל עֲצָמִים,

אֲשֶׁר קִרְבּוֹ עוֹד סוֹד סוֹפִי נוֹצֵר,

נִרְאֶה תָמִיד לַאֲחֵרִים אַחַר,

לְצִי כְּחוֹף, אֲבָל לָאָרֶץ צִים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הוּא הַמִּנְזָר, אֲתַר-נִסִּים,

בּוֹ אַרְבָּעִים הֵיכָל מִתְנוֹסְסִים

וּכְנֵסִיּוֹת שִׁבְעִים, מֵאִכְטִיסִים

וּמֵעִנְבָּר בְּנוּיוֹת לְתַלְפִּיּוֹת.

וּבֶחָצֵר כָּל כְּלִי וְכֶלִי

נוֹשֵׂא אֶת שִׁיר שִׁמְךָ בְּשֶׁלִי,

וְרִאשׁוֹן הַשַּׁעַר מָלֵא הוֹד.

לַנְּזִירוֹת בָּתִּים שֶׁל אֶבֶן,

מֵאָה הֵן, בִּגְלִימוֹת שְׁחֹרוֹת.

זוֹ מַיִם מִן הַבְּאֵר שׁוֹאֶבֶת,

וְזוֹ אֶת חֲלוֹמָהּ רוֹקֶמֶת,

וְזוֹ עִם שֶׁמֶשׁ נֶעֱרֶבֶת

פּוֹנָה אֶל דּוּמִיַּת שְׂדֵרוֹת.

אַךְ לְרֻבָּן חַיֵּי מִסְתּוֹר.

בִּדְמִי בָתִּים סְפוּנוֹת הֵן פְּנִימָה,

כְּמַנְגִּינוֹת אֲשֶׁר יָהִימוּ

בְּלֵב כִּנוֹר מֵאֵין נוֹגֵן.

וּסְבִיב הַכְּנֵסִיּוֹת הִנְמִיכוּ

קְבָרִים בְּלֹהַּ שֶׁל יַסְמִין,

וְעֲל עוֹלָם רָחוֹק יָשִׂיחוּ

בְּקוֹל דִּמָמָה כָּאֲבָנִים.

עַל הָעוֹלָם אֲשֶׁר נִכְחָד,

אִם כִּי בוֹ הַמִּנְזָר שָׁקוּעַ,

וְהוּא רַק הֶבֶל וּרְעוּת-רוּחַ,

שָׁטוּף בְכַחַשׁ וּבְרִתְחָה.

נִכְחָד הוּא, כִּי אַתָּה יֶשְׁךָ.

הוּא מְרַצֵּד בִּמְחוֹל אוֹרַיִם

עַל פְּנֵי שָׁנִים לְלֹא תִכְלָה.

אֲבָל, אַתָּה, פַּיְטָן וְלַיִל

מִבַּעַד לְקֶסֶם זָהֳרִים

רוֹאִים עָמְקָהּ שֶׁל אֲפֵלָה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מַלְכֵי זֶה הָעוֹלָם תָּשָׁשׁוּ

וְלֹא יִהְיוּ לָהֶם נוֹחֲלִים.

בְּנֵיהֶם מֵתִים כְּעוֹלָלִים,

לְאַלָּמִים מִזְּמַן נָטָשׁוּ

בָּנוֹת חִוְּרוֹת כְּתָרִים חוֹלִים.

לְמָעוֹת הָאֲסַפְסוּף כּוֹתְשָׁם,

וַאֲדוֹנֵי זֶה הָעוֹלָם

בָּאֵשׁ מוֹתְחָם לִמְכוֹנוֹת,

לְמַעַן יַרְבּוּ לַעֲבֹד;

אֲבָל, אָשְׁרָם אֵינֶנּוּ עוֹד.

הַפָּז נִכְסָף. וְהוּא מוֹאֵס

מַטְבְּעוֹת, גַּלְגַּלֵּי תְנוּעָה,

הַמְלַמְּדִים חַיִּים קַלִּים.

וּמִקֻּפּוֹת, מִמִּפְעָלִים,

אֶל הַמָּקוֹם מִשָּׁם יָצָא,

אֶל יַרְכְּתֵי הָרִים יֵרֵד,

סָגוֹר בְּרִיחֵיהֶם אַחֲרָיו.

[ושוב יהיה הכל נשא ורם] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְשׁוּב יִהְיֶה הַכֹּל נִשָּׂא וָרָם,

מֶרְחָב בָּאֲרָצוֹת, גַּלִּים בַּיָּם,

עֲצֵי עֲנָק, וְהַחוֹמוֹת יִנְמָכוּ.

וּבַשְׁפֵלָה, רַב וּמֻפְלָג, הָעָם –

עוֹבְדֵי הָאֲדָמָה וְרוֹעֵי בָאָחוּ.

וְלֹא עוֹד אֵל תָּפוּס בִּכְנֵסִיּוֹת,

לְבַל יִבְרַח מִשָּׁם, וְהֵן בּוֹכִיּוֹת

עָלָיו, כְּעַל חַיָּה חוֹלָה בַשְּׁבִי.

וְהַבָּתִּים פְּתוּחִים לְכָל נִזְקָק,

וְרֶגֶשׁ שֶׁל קָרְבָּן לְלֹא סְיָג

רוֹוֵחַ בְּכָל לֵב, וּבָךְ וּבִי.

לֹא עוֹלָם-הַבָּא וְחֶסֶד מִשָּׁמַיִם,

רַק חֵשֶׁק גַּם לָמוּת בְּטָהֳרָה,

לֹא זָר לִהְיוֹת עוֹד לַעֲמַל כַּפַּיִם

וּבְחַיֵּי אָדָם לִהְיוֹת עֶזְרָה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְגַם אַתָּה גָּדוֹל תִּהְיֶה, לְעֵלָּא

מִשֶּׁיּוּכַל אִישׁ חַי כַּיּוֹם הָבֵן,

וּמְיֻּחָד יוֹתֵר וְיֶתֶר פֶּלֶא,

וְעַתִּיק יוֹמִין אַף מֵאָדָם זָקֵן.

וְיַרְגִּישׁוּךָ כְּבַעֲבֹר רֵיחַ

הַבָּא מִגַּן קָרוֹב וּמִלִּבְלוּב.

כְּמוֹ לַחוֹלֶה, שֶׁבִּמְעַט שָׂמֵחַ,

זֶה הַמְעַט יָקָר, תִּהְיֶה אָהוּב.

לֹא עוֹד תִּהְיֶה תְפִלָּה אָז, הַמַּקְהֶלֶת

בְּנֵי-אָדָם. אַתָּה לֹא בֶהָמוֹן.

וְכָל הֶחָשׁ בְּךָ תְּחוּשָׁה צוֹהֶלֶת

כְּמוֹ יָחִיד יִהְיֶה עַל אֲדָמוֹת:

גַּם מְנֻדֶּה וְגַם חוֹזֵר הַבָּיְתָה,

מְכֻנָּס כֻּלּוֹ וְכֻלּוֹ גַּם מְפֻזָּר,

מָלֵא חִיּוּךְ וּקְצָת בּוֹכֶה בְּצַוְתָּא,

קָטָן כְּבַיִת, אַדִּיר כְּקֵיסָר.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וּבַבָּתִּים מָנוֹחַ אֵין, מִלְּבַד

אִם אִישׁ נִפְטָר וָהָלְאָה יִשָּׂאוּהוּ,

אוֹ אִם חֲגוֹר וּמַטֵּה-נוֹד בַּיָּד

אָדָם יִקַּח, כִּי כָךְ בְּסוֹד צִוּוּהוּ,

לִשְׁאֹל לַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר בָּהּ לָעַד

אַתָּה מַמְתִּין עַד שֶׁלְּשָׁם יָסוּר הוּא.

וְלֹא יִתַּמּוּ הַמְּבַקְשִׁים אוֹתְךָ,

כַּמְּבַקְשִׁים אֶת הַשּׁוֹשָׁן הַלָּז,

אֲשֶׁר יִפְרַח רֵק בִּשְׁנַת אֲלָפִים.

רֻבָּם מִפְּשׁוּטֵי-עַם, בְּלִי שֵׁם כִּמְעַט,

וּבְמָצְאָם אוֹתְךָ הֵם עֲיֵפִים.

אֲבָל, אֲנִי רָאִיתִי אֶת נוּדָם,

וָאַאֲמִין כִּי הָרוּחוֹת יָפוּחוּ

בְעֵת יָנוּעוּ כַנְפוֹת אַדְּרוֹתָם,

וּדְמָמָה תָקוּם כְּשֶׁהֵם יָנוּחוּ;

כָּל כָּךְ חָזְקָה בָעֲרָבוֹת לֶכְתָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלֶךְ-נָא כָךְ אֵלֶיךָ: נְדָבוֹת

קַבֵּץ עַל-יָד מִמִּפְתְּנֵי זָרִים.

וְאִם יִרְבּוּ, יָבוֹכוּ נְתִיבוֹת,

אֶדְבַּק-נָא בַזְּקֵנִים הַזְּהִירִים.

לוּא אֶלָּוֶה אֶל יְשִׁישִׁים קְטַנִּים,

וּבְלֶכְתָּם אַבִּיטָה כְּבַחֲלוֹם,

אֵיךְ בִּרְכֵּיהֶם מִתּוֹךְ גַּלֵי זְקָנִים

בּוֹקְעוֹת, כְּמוֹ אִיִּים לְאוֹר הַיּוֹם.

עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי אֲנָשִׁים עִוְרִים,

אֲשֶׁר נַעֲרֵיהֶם לָהֵם עֵינַיִם,

נָשִׁים כּוֹשְׁלוֹת, שׁוֹתֵי מִנָּהָר מַיִם,

עַל פְּנֵי נָשִׁים הָרוֹת אָנוּ עוֹבְרִים.

וּכְמוֹ כֻלָּם לִי מֵאֵי-אָז קְרוֹבִים,

וְהַגְּבָרִים אוֹתִי כְאָח פּוֹגְשִׁים,

וּמַכִּירוֹת בִּי יְדִידָן נָשִׂים –

וְכָךְ רָאִיתִי גַּם אֶת הַכְּלָבִים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יָהּ, מִי יִתְּנֵנִי צַלְיָנִים רַבִּים,

וּבְסָךְ אָרֹךְ אֵלֶיךָ לַעֲלוֹת,

לִהְיוֹת מִמֶּךָ חֵלֶק רַבָּתִי:

בֻּסְתָּן, אֲשֶׁר כֻּלְּךָ שְׂדֵרוֹת חַיּוֹת.

כִּי בְלֶכְתִּי אֵלֶיךָ לְבַדִּי, –

מִי חָשׁ בְּכָךְ? מִי מִתְבּוֹנֵן לִרְאוֹת?

מִי זֶה נִרְגָּשׁ? אֶת מִי אַסְעִיר בַּזֹּאת,

לַהֲשִׁיבָוּ אֵלֶיךָ?

בְּלִי לִשְׁעוֹת

– הֵם מוֹסִיפִים לִצְחֹק. וְאָז אֶשְׂמַח,

שֶׁכָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ; בַּאֲשֶׁר כָּךְ

הֵם לֹא יוּכְלוּ הֲלִיכָתִי לִרְאוֹת.

בַּיּוֹם אַתָּה שְׁמוּעַת הַשֶּׁמָּא,

הַמְלַחֶשֶׁת בַּשָּׁאוֹן,

הַדּוּמִיָּה הַנֶּאֱטֶמֶת

מִשֶּׁנָּמוֹג צְלִיל הַשָּׁעוֹן.

כְּכָל אֲשֶׁר הַיּוֹם לִשְׁקֹעַ

מוֹסִיף וּתְנוּעוֹתָיו רָפוֹת,

כֵּן תּוֹסִיף, יָהּ. מֵאֲרֻבּוֹת

עוֹלָה מַלְכוּתְךָ לַגָּבוֹהַּ.

צְבָא צַלְיָנִים. מִמִּשְׁכָּבָם בַּלַּיְלָה,

עָלָיו כָּל אִישׁ כִּמְסֻמָּם נָפַל,

בְּהִשָּׁמַע רֹן צִלְצְלֵי מִגְדָּל

יָקוּמוּ; וּמוּל שֶׁמֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה

יִתְיַצְּבוּ לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית:

גְּבָרִים מְזֻקָּנִים אֲשֶׁר יִכָּפוּ,

וְתִינוֹקוֹת שֶׁבְּפַרְווֹת עֻטָּפוּ,

וּבִדְמָמוֹת שֶׁכִּמְעִילִים רָחָפוּ

נָשִׁים שְׁחֻמּוֹת מִטַּשְׁקֶנְטְ וְטִיפְלִיס.

נוֹצְרִים אֲשֶׁר דְּמוּתָם כִּבְנֵי אִיסְלָם,

עוֹמְדִים סְבִיב הַבְּאֵרוֹת, פּוֹשְׁטִים יָדַיִם

כִּקְעָרוֹת, לְמַלֹּאתָן הַמַּיִם,

כְּנֶפֶשׁ הַנּוֹצֶקֶת בְּאָדָם.

מַטִּים פְּנֵיהֶם לִשְׁתּוֹת, כִּי מְאֹד צָמָאוּ,

וּבִשְׂמֹאלָם אֶת בִּגְדֵיהֶם יִקְרָעוּ

וּמַטְמִינִים הַמַּיִם בְּחֵיקָם,

כְּמוֹ פָנִים דּמוּעִים וּקְרִירִים,

הַמְּתַנִּים חַיִּים שֶׁל יִסּוּרִים.

וּמִסָּבִיב הַיִּסּוּרִים הִנָּם,

עוֹמְדִים טְרוּטֵי עֵינַיִם וְלֹא תֵדַע

מִי הֵם וּמָה. יוֹגְבִים אֲשֶׁר אָרָחוּ

אוֹ סוֹחֲרִים אֲשֶׁר רָאוּ בְטוֹב,

אוֹ נְזִירִים סוֹטִים אֲשֶׁר סָרָחוּ,

וְגַנָּבִים שֶׁמִּכִּלְאָם בָּרָחוּ,

יַצְאָנִיּוֹת שֶׁנְּעוּרֵיהֶן פָּרָחוּ,

אוֹ מְטֹרָפִים בְּהֶזְיוֹנוֹת אֵין-סוֹף –

וְהֵם כִּנְסִיכִים אֲשֶׁר לָאָרֶץ שָׁחוּ

מֵעֹצֶר כְּאֵב וְכָל עֶדְיָם מַחְשׂוֹף.

כִּנְבוֹנִים כֻּלָּם, הַרְבֵּה לָמָדוּ,

בְּנֵי-סְגֻלָּה שֶׁבַּמִּדְבָּר נָדָדוּ

וְאֵל שְׁלָחָם בְּיַד עוֹרְבִים צֵידָה;

בַּשְּׁפֵלוֹת הִרְבּוּ בָדָד לָנוּעַ,

וּלְחָיֵיהֶם שְׁדוּפוֹת מֵאֶלֶף רוּחַ,

בּוֹשִׁים וְנִכְלָמִים מִגַּעְגּוּעַ

הַמְנַשְּׂאָם מֵעַל לְכָל עֵדָה.

מְסֻלָּקִים מִן הַחֻלִּין בְּסֶרֶךְ

שֶׁל מַעַרְכוֹת עוּגָב וּמַקְּהֵלוֹת.

מַעְפִּילִים בִּדְמוּת שֶׁל כּוֹרְעִי-בֶרֶךְ,

וּדְגָלִים הַרְקוּמִים תְּמוּנוֹת,

שֶׁמְּקֻּפָּלִים הָיוּ, חֲבוּיִים, בְּלִי עֵרֶךְ:

וְעַתָּה לְאַט יָנִיפוּ אֶת עַצְמָם.

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר מַפְנִים אֶת מֶבָּטָם

אֶל בַּיִת קָט, שֶׁהַחוֹלִים שֻׁכְּנוּ בוֹ;

כִּי זֶה עַתָּה חָמַק נָזִיר מִשָּׁם,

שְׂעָרוֹ פָרוּעַ וּמְעִילוֹ נִפְרָם,

וְעַל חֶלְיוֹן פָנָיו הַכְּחוֹל חוֹתָם,

בּוֹ דִּבּוּקִים נִכְנָסוּ, לֹא ירפּוּהוּ.

הוּא שָׁח, כְּמוֹ נִשְׁבָּר לַחֲצָאִין,

וְעֲל הָאָרֶץ מָט, שָׁבוּר לִשְׁתַּיִם.

וְהִיא כְּמוֹ דָּבְקָה אֶל מוֹצָא פִּיו

כִּצְעָקָה, וּכְאִילּוּ הוּא הֵנִיף

אוֹתָה אֶל עָל בְּמֹעַל זְרוֹעוֹתַיִם.

וּנְפִילָתוֹ חָלְפָה בוֹ לִרְגָעִים.

וּכְמוֹ צָמְחוּ פִתְאֹם לוֹ אֶבְרוֹת-נֶשֶׁר;

וְהַרְגָּשָׁה זוֹ שֶׁל קְלִּילוּת-יֶתֶר

הֱנִיעַתְהוּ לְהַאֲמִין, כִּי גַם הוּא עוֹף.

בֵּין זְרוֹעוֹתָיו הַכְּחוּשׁוֹת נִתְלָה

הוּא כְּבֻבָּה שֶׁהֻפְשְׁלוּ בָהּ הַגַּפַּיִם.

סָבוּר הָיָה, כִּי לוֹ מֻטּוֹת כְּנָפַיִם,

וְכִי זֶה כְּבָר לְמַטָּה כִשְׁפֵלָה

פָּרוּשׂ כָּל הָעוֹלָם עַד לְאַפְסַיִם.

בְּתֵמָהּ רַב הוּא אֶת עַצְמוֹ גִלָּה

מֻדָּח לִמְקוֹם זָרִים, בְּיֶרֶק מַיִם,

בֶּעֱנְוּתוֹ שָׁקוּעַ כְּבִמְצוּלָה.

וּלְדָג הָיָה, וְהִתְפַּתֵּל דּוּמָם,

שָׂחָה בִּתְכֵלֶת מַיִם עֲמֻקִּים,

רָאָה אַצּוֹת תְּלוּיוֹת בֵּין אַלְמֻגִּים,

רָאָה אֶת שְׂעָרָהּ שֶׁל בְּתוּלַת-יָם,

וְהַגַּלִּים אֶת שְׂעָרָהּ סוֹרְקִים.

וּבָא לַחוֹף, וְשָׁם הָיָה חָתָן

לְאַחַת מֵתָה, אָנוּס עַל פִּי בְּחִירָה,

לְמַעַן לֹא תִדְרֹךְ הַנַּעֲרָה

בְּגַן-הָעֵדֶן וְהִיא לֹא מְאֹרֶסֶת.

מוּלָהּ טָפַף בְּרֶגֶל מְזֹרֶזֶת,

וּמִסְּבִיבָהּ רָקַד וְהִיא בַמִּרְכֶּזֶת,

וּזְרוֹעוֹתָיו אַף הֵן רָקְדוּ סָבִיב.

אַחַר הִקְשִׁיב, כְּאִלּו אַט נִכְנֶסֶת

אֶל הַמִּשְׂחָק עוֹד דְּמוּת אַחַת, אַחֶרֶת,

שֶׁלַּמָּחוֹל הַזֶּה לֹא תַאֲמִין.

וְהוּא הֵבִין: הִשְׁתַּחֲוֵה עַד אֶרֶץ.

כִּי זֶהוּ הַנִּתָּן כְּמוֹ עֲטֶרֶת,

וּבְצִלּוֹ יָשְׁבוּ הַנְּבִיאִים.

לוֹ נִתְפַּלֵּל וְלָנוּ הוּא מִשְׁמֶרֶת,

אוֹתוֹ נִזְרַע, וְעֵת נָשׁוּב לַקֶּרֶת

הוּא הַבְּרָכָה בַטֶּנֶא וּבְמִשְׁאֶרֶת,

וּבְמַנְגִּינָתוֹ אָנוּ כֵלִים.

וְהוּא קָדַד לוֹ מְלֵא הַעֲרָצָה.

אַךְ הַזָּקֵן לֹא נָע, כְּמוֹ נִרְדַּם הוּא,

וְלֹא רָאָה אַךְ עַיִן לֹא עָצַם.

אֲזַי נִכְפַּף לוֹ עַד עָמְקֵי-עֳמָקָיו הוּא,

עַד כִּי רְעָדָה עָבְרָה בַחֲלָצָיו.

אַךְ הַזָּקֵן לְכָל זֶה לֹא שָׁעָה.

אָז אֶת עַצְמוֹ תָּפַס הוּא בַשֵׂעָר

וְכַחֲבֹט לְבוּשׁ בָּעֵץ חָבַט.

אַךְ הַזָּקֵן אַף לֹא הִבִּיט כִּמְעַט.

וְהַנָּזִיר אָז הַחוֹלֶה כְּסַיִף

נָטַל עַצְמוֹ, בְּכֹחַ, כִּלְגַרְדּוֹם,

הָלַם, הָלַם, פָּצַע, כָּתְלֵי הַבַּיִת,

עַד שֶׁנִּתְקַע בָּאָרֶץ, מָלֵא זְעוֹם.

אַךְ הַזָּקָן הִשְׁקִיף כְּמוֹ בַחֲלוֹם.

אָז הַנָּזִיר לְבוּשׁוֹ קָרַע מִמֶּנוּ,

כְּמוֹ קְלִפָּה, וְלַזָּקֵן הוֹשִׁיט.

וְשׁוּר: הוּא סָר אֵלָיו, כְּמוֹ לוֹ בֵן הוּא,

וּשְׁאֵלוֹ: הַתֵּדַע מִי אֲנִי?

וְהוּא יָדַע זֹאת. וְשָׁכַב בְּצֶנַע

עַל לוּחַ לְבָבוֹ כִנּוֹר נוֹגְנִים.

[כבר בשדות קמלו פרחי השית] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כְּבָר בַּשָּׂדוֹת קָמְלוּ פִרְחֵי הַשַּׁיִת,

בַּעֲרוּגָה לֵאֶה נָח הַלִּילָךְ.

מִי שֶּׁאֵינוֹ עָשִׁיר בְּתֹם הַקַּיִץ

תָּמִיד יַמְתִּין, כִּי הוּא לֹא לוֹ שַּׁיָּךְ.

מִי שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו בּוֹטֵחַ

עֵינָיו עָצוֹם, יוֹדֵעַ כִּי בַלֵּיל

צְבָא חֶזְיוֹנוֹת בִּלְבָבוֹ פּוֹרֵחַ,

שֶׁאֶת עוֹלַם הַחֲשֵׁכָה יָהֵל, –

זְמַנּוֹ עָבַר, הוּא כְּזָקֵן בָּטֵל.

מְאוּם לֹא יְאֻנֶּה לוֹ עוֹד וְלֹא אָתָה יוֹם,

וְכָל הַקּוֹרוֹת לוֹ בוֹ אַף מֵהַתְּלוֹת.

וְגַם אַתָּה אֵלִי. וְאַתָּה לוֹ

כְּאֶבֶן הַמּוֹשַׁכְתּוֹ לַמְּצוּלוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַל-נָא תִפְחַד, יָהּ, בְּאָמְרָם “שֶׁלִּי”

לְכָל דָּבָר בַּאֲשֶׁר הוּא סַבְלָן.

כָּרוּחַ הֵם, הַמָּשׁ בָּעֳפָאִים

וְ"עֵצִי" שָׂח.

וְאֵינָם רוֹאִים,

כִּי כָל דָּבָר בְּנָגְעָם בּוֹ יִתְלַקָּח,

עַד כִּי בִקְצֵה כְנָפוֹ יַחֲזִיקוּ אַךְ

בְּקֹשִׁי, פֶּן גַּם הֵמָּה יְאֻכְּלוּ.

“שֶׁלִּי” אוֹמְרִים הֵם, כְּפִי שֶׁאִישׁ “רֵעִי” –

בְּדַבְּרוֹ עִם פְּשׁוּטֵי-עַם – יֹאמַר עַל מֶלֶךְ,

אִם מְאֹד רָחוֹק הוּא, וְלוּא גַּם שַׂגִּיא.

“שֶׁלִּי” יֹאמְרוּ אַף עַל קַצְוֵי הַפֶּלֶךְ,

אַךְ לֹא יֵדְעוּ מִי בְּבֵיתָם שַׁלִּיט.

“שֶׁלִּי” יֹאמְרוּ, וְזֶה לָהֶם קִנְיָן,

כְּשֶׁכָּל דָּבָר נִסְגָּר בְּהִתְקָרְבָם,

כְּמוֹ שֶׁאֵיזֶה הֶבֶל רַבְרְבָן

“שֶׁלִּי” יֹּאמַר עַל גֶּשֶׁם וְעַל יָם.

וְכָךְ יֹאמְרוּ: “אִשְׁתִּי”. וְגַם: “חַיַּי”,

“כַּלְבִּי” וּ"בְנִי" – אַף שֶׁיֵּדְעוּ וַדַּאי,

כִּי כֶלֶב, בֵּן, אִשָּׁה, חַיִּים, דְּבָרִים

זָרִים הֵם לָמוֹ, שֶׁכְּמוֹ עִוְרִים

בָּם בְּפִשׁוּט-יָדַיִם יְגַשֵּׁשׁוּ:

אָמְנָם, רַק לַגְּדוֹלִים, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ

אֶת עֵינֵיהֶם, זֹאת וַדָּאוּת. הַיֶּתֶר

לֹא יֹאבוּ שְׁמֹעַ, כִּי פָקַע כָּל יֶתֶר

בֵּין עֲצָמִים לְבֵין נוּדָם הַחַם,

כִּי קִנְיָנָם דָּחֹה דוֹחֶה אוֹתָם,

כִּי רְכוּשָׁם זוֹרֶה אוֹתָם כְּסֶרַח,

וְהָאִשָּׁה לָהֶם נָכְרִית כְּפֶרַח,

אשר יְנִיקָתוֹ מֵחַיֵּי חוּץ.

יָהּ, אַל תִּפֹּל פִּתְאֹם מִשִּׁוְיוֹנְךָ:

גַּם הָאוֹהֵב אוֹתְךָ, וּבַחֲשֵׁכָה

יַכִּיר פָּנֶיךָ, עֵת בִּנְשִׁימָתְךָ

כַּנֵּר יַבְלִיחַ, גַּם שֶׁלּוֹ אֵינְךָ.

וּכְשֶׁבַּלֵּיל אוֹתְךָ תוֹפֵשׂ אֶחָד,

לְמַעַן תִּכָּנֵס אֶל תְּפִלָּתוֹ:

אַתָּה נַוָּד

אֲשֶׁר קָצְרָה עִתּוֹ.

מִי יַחֲזִיקְךָ, יָהּ? הֵן אַתָּה שֶׁלְּךָ,

וְאֵין אָדָם אֲשֶׁר אוֹתְךָ רָכַשׁ,

כְּמוֹ הַיַּיִן, כָּל עוֹד הוּא חָדָשׁ,

וּמִתְמַתֵּק עוֹד, לְעַצְמו שַּׁיָּךְ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בְּנִבְכַי לֵילוֹת אוֹתְךָ אֶחְפֹּר, אוֹצָר.

אַתָּה, שֶׁכָּל שִׁפְעָה וּמוֹתָרוֹת

רֵק עֹנִי דַל לְךָ וִרַק תְּמוּרוֹת

לְיֹפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹצַר.

אַךְ נְתִיבְךָ נִמְשָׁךְ לַמֶּרְחַקִּים,

וְיַעַן אֵין עוֹבֵר בּוֹ, הוּא אָבוּד.

בּוֹדֵד אַתָּה. אַתָּה הוּא הַבְּדִידוּת,

הוֹ, לֵב אֲשֶׁר הוֹלֵךְ לַעֲמָקִים.

וְאֶת יָדַי, שֶׁמֵּחֲפֹר פְּצוּעוֹת,

מֵרִים אֲנִי לָרוּחַ וְאֶל עָל,

וְכָאִילָן הִנָּן מִסְתַּעֲפוֹת.

בָּהֶן אִינַק אוֹתְךָ מִן הֶחָלָל,

כְּאִלּוּ הִתְנַפַּצְתָּ לִרְסִיסִים

שָׁם אֵימָתַי בִּתְנוּעָה נִמְהָרֶת.

וְעַכְשָׁו אַתָּה מִכּוֹכָבִים גָּזִים,

עוֹלָם שֶׁל נִיצוֹצוֹת, נוֹפֵל לָאָרֶץ,

כְּגֶשֶׁם בָּאָבִיב, רַךְ, בְּלִי מֵשִׁים.

וֶסטֶרוֶדה על-יד ברֶמֶן,

18 – 25 בספטמבר 1901

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מוּלוֹ מוֹטוֹת הַנּוֹדְדִים בְּלִי הֶרֶף

עַד כִּי עָיְפָה עֵינוֹ מֵהֲכִילָם.

כְּמוֹ צָבְאוּ עָלָיו מוֹטוֹת לָאֶלֶף

וְאֵין מֵעֵבֶר לַמּוֹטוֹת עוֹלָם.

דָּרְכוֹ קַלוֹת בְּרֶגֶל גְּמִישַׁת כֹּחַ

בְּצִמְצוּמוֹ הַצַּר שֶׁל הָעִגּוּל

הוּא כְּמָחוֹל שֶׁל אוֹן הָאָץ לִנְגֹּחַ,

אֲשֶׁר רָצוֹן כַּבִּיר מוּלוֹ כָּבוּל.

אַךְ יֵשׁ וְהַדֹּק שֶׁבְּבָבַת-הָעַיִן

דּוּמָם נִפְתָּח. אָז בָּהּ מַרְאֶה נִכְנָס,

חוֹלֵף בִּדְרִיכוּתָם שֶׁל הַגַּפַּיִם

הַחֲרִישִׁים, עַד אֶל הַלֵּב, וְגָז.

פריס, סוף 1902

אוּלַי אֵלֵךְ בַּעֲבִי הַר הַשַׁתָּא,

בּוֹדֵד כְּבֶצֶר בְּעוֹרְקֵי בְעָתָה.

עָמַקְתִּי עַד לֹא אֶרְאֶה קֵץ לְמַטָּה,

וְלֹא מֶרְחָק. הַכֹּל קָרוֹב לִי עַתָּה.

וּלְמוֹ אֶבֶן כָּל קֻרְבָה הָיְתָה.

הֵן אֶת הַכְּאֵב נַפְשִׁי עוֹד לֹא לָמָדָה, –

לָכֵן אֲנִי בָאֹפֶל כֹּה קָטָן.

אַךְ אִם אַתָּה הוּא זֶה: מְחָצֵנִי, רְדָה,

שְׁלַח אֶת יָדְךָ בִי, כִּי לְךָ יָאָתָה,

וְהִשְׁתַּוֵּעַ לִי, כִּי אוֹתְךָ אֵדַע.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוֹ, הֹר-הָהָר בֵּין גַּבְנֻנִּים עֹרָמוּ, –

שִׂיא לְלֹא שֵׁם, גְּבָהִים אֲשֶׁר נָשַׁמּוּ,

שִׁלְגֵי בְרֵאשִׁית בָּם כּוֹכָבִים הוּעַמּוּ,

גִּבְעַת הַמֹּר וְהַנְּרָדִים כֻּלָּמוֹ,

אֲשֶׁר רֵיחָם הוֹלֵךְ עַד לִשְׁמֵי עָל;

אַתָּה, לַהֲרָרִים פֹּה וּמִגְדָּל

שֶׁל מְבַשְׂרִים (בּוֹ הַדְּמָמָה מוֹלֶכֶת):

הַאֵלֵךְ בָּךְ? וְהָאֻמְנָם מַתֶּכֶת

לֹא כְרוּיָה אֲנִי בַצּוּר, בְּתוֹךְ הַגּוּשׁ?

בִּנְקִיקְךָ אֲנִי מֻנָּח בְּרֶטֶט

וְקָשְׁיְךָ בְּכָל מָקוֹם אָחוּשׁ.

אוֹ שֶׁמָּא זוֹ אֵימָה שֶׁבָּהּ אֵלְכָה?

וְהִיא עֲמֻקָּה וְעַד צַוָּאר תַּגִּיעַ,

אֵימַת כְּרַכִּים שְׁלַחְתֵּנִי אֶל תּוֹכָם.

הוֹ, לוּא אֶחָד לְךָ אוֹתָם הִבִּיעַ,

אֶת הַטֵּרוּף שֶׁבָּם וְאֶת הַמְּבוּכָה.

אָז, סַעַר קַדְמוֹנִי, מִכִּסְאֲךָ

תָּקוּם וּתְפִיצֵם בְרוּחֲךָ…

וְאִם תִּרְצֶה מִמֶּנִּי מַה, אֱמֹר, –

אֲזַי בְּפִי לֹא עוֹד אָדוֹן הִנֵּנִי,

וְהוּא כְּפֶצַע הַמְּבַקֵּשׁ: אַחֵנִי;

וּזְרוֹעוֹתַי בְּעֵת שֶׁתִּקְרָאֵנִי

תְּלוּיוֹת כִּשְׁנֵי כְלָבִים מוּל הַמָּגוּר.

אֵלִי, לְעֵת זָרָה אַתָּה כוֹפֵנִי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

תְּנֵנִי לִנְטֹר אֶת מֶרְחַקֶּיךָ,

תְּנֵנִי לָאֶבֶן לְהַקְשִׁיב,

עַל בְּדִידוּתָם שֶׁל מֵי יַמֶּיךָ

הָנִיחָה וְעֵינַי אַרְחִיב.

תְּנֵנִי עִם הַנְּהָרוֹת לָלָכֶת

מִבֵּין שְׁתֵּי גָדוֹת הַמַּהְפֶּכֶת

וּבְלֵב הַלַּיְלָה לְהַשְׁלִיו.

לַשּׁוֹט בָּאֲרָצוֹת שְׁלָחֵנִי

עִם הָרוּחוֹת הַמְנַשְּׁבוֹת,

בֵּין מִנְזָרִים עוֹטֵי בְשֶׁקֶט

חַיִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִהְיוֹת.

שֵׁם אֶתְלַוֶּה אֶל הוֹלְכֵי דֶרֶךְ,

וְלֹא יִהְיֶה כָזָב אוֹ סֶרַח

חוֹצֵץ בֵּינִי לַהֲמוֹנָם.

וְעִם סוּמָא, שָׂב וּשְׁפַל-בֶּרֶךְ

אֶפְסַע בַּשְּׁבִיל הַנֶּעְלָם.

כִּי הַכְּרַכִּים, אֵלִי, הִנָּם

מְבֻלָּקִים וְסָרֵי-טַעַם,

וּפוֹחֲדִים מֵאֵשׁ כֻּלָּהַם,

וְנֹחַם אֵין לָהֶם מִזַּעַם,

וּבְדֵי רִיק כָּלֶה זְמַנָּם.

חַיִים שֵׁם בְּנֵי-אָדָם קְשֵׁי יוֹם וָלֵב,

אֲטוּמֵי-רוּחַ, חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר,

מְבֹהָלִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר בָּעֵדֶר,

וְלֹא יִרְאוּ: מֵאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר

נוֹשֶׁמֶת אַדְמָתְךָ, נִיר מְלַבְלֵב.

שָׁם יְלָדִים עַל סַף בָּתִּים יִגְדָּלוּ,

אֲשֶׁר תָּמִיד שָׁרוּי בְּצֵל פִּתְחָם;

וְלֹא יֵדְעוּ אֵיךְ הַפְּרָחִים יִצְהָלוּ,

יָפֵז הָרוּחַ וְגַנִּים יִטְלָלוּ,

וְהֵם יְלָדִים בְּעֶצֶב, בְּעַל כָּרְחָם.

שָׁם בְּתוּלוֹת פּוֹרְחוֹת לָאוֹר, לְמַעְלָה,

וְאֶל שַׁלְוַת נְּעוּרֵיהֶן כְּמֵהוּת.

אֲבָל הַפֶּלֶא הוּא מֵהֶן וָהָלְאָה,

וּבִרְעָדָה הֵן נִסְגָּרוֹת, לֵאוֹת.

וְאִמָּהוּת בָּאָה לָהֶן כְּדֶחִי,

כְּמוֹ חֻלִּין, כִּצְרוֹר שֶׁל אַכְזָבוֹת:

לֵילוֹת שֶׁל אֶפֶס-כֹּחַ, עֹצֶר-בֶּכִי,

וּשְׁנוֹת-עָמָל נִקְשׁוֹת וְדוֹאֲבוֹת.

וּבְאַחְרִית עַרְשֵׂי הַדְּוַי יַמְתִּינוּ,

וַאֲלֵיהֶן הֵן נִמְשָׁכוֹת לְאַט.

וּבְגַלְמוּד נוֹפְחוֹת נַפְשָׁן, כְּאִלּוּ

בַּאֲזִיקִּים הֵן אוֹ קוֹבְצֵי-עַל-יָד.

חַיִּים שָׁם בְּנֵי-אָדָם חִוְרִים מִיֶּזַע

וּמֵאֵימַת עוֹלָם קָשֶׁה מֵתִים.

וְאֵין רוֹאֶה, כֵּיצַד פְּנֵי זֶה הַגֶּזַע,

אֲנִין-הַדַעַת, הַמְּחַיֵּךְ, לְשֶׁסַע

פַּרְצוּף שֶׁל בּוּז בַּלַּיְלָה מִתְעַוְּתִים.

מְהַלְּכִים הֵם חֲרוּפִים מִנַּסּוֹתָם

שָׁרֵתְּ בְּלִי עֹז דְּבָרִים חַסְרֵי כָּל שַׁחַר.

וּבִגְדֵיהֶם נוֹבְלִים עַל עַצְמוֹתָם,

וְשָׁוא בָּלֶה יְפִי יְדֵיהֶם מִסַּחַר.

וְהֶהָמוֹן דּוֹחֵק בְּלִי-חוּס, בְּשֶׁכֶם,

אִם כִּי הֵם מְהַסְּסִים וּקְצָת רָפִים.

רַק כְּלָבִים הַמְבַקְשִׁים פַּת לֶחֶם

אֶל נְדוּדָם דּוּמָם קְצָת מִתְלַוִּים.

וְהֵם מְסוּרִים בִידֵי מְעַנִּים אֶלֶף

וּנְזוּפִים מֵהֶלֶם כָּל שָׁעָה.

בָּתֵּי-חוֹלִים הֵם מַקִּיפִים בְּלִי-הֶרֶף

וּמְחַכִּים שֶׁיַּכְנִיסוּם לְשָׁם.

כִּי שָׁם הַמָּוֶת. לֹא אוֹתוֹ שֶׁאשֶׁר

מֻפְלָא לָהֶם בִּשֵּׂר בְּיַלְדוּתָם.

זוֹטוֹ שֶׁל מָוֶת, כְּפִי שֶׁכָּאן יוּבַן.

אֲבָל מוֹתָם תָּלוּי בִּלְבָבָם

כִּפְרִי יָרֹק אֲשֶׁר עוֹדֶנּוּ בֹסֶר.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלִי, לְכָל אָדָם תֵּן אֶת מוֹתוֹ,

פְּטִירָה מִן הַחַיִּים בָּהֶם מָצָא

שְׂשׂוֹנוֹ וְטַעְמוֹ וֶעֱנוּתוֹ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

[כי אנו רק קלפה ורק עלים] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כִּי אָנוּ רַק קְלִפָּה וְרַק עָלִים.

הַמָּוֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ כָּל אִישׁ,

זֶהוּ הַפְּרִי שֶׁלְּמַעֲנוֹ הַכֹּל.

לְמַעֲנוֹ הַנְּעָרוֹת עֵרוֹת

וּמִתְעַלּוֹת כָּעֵץ מִתּוֹךְ הַנֵּבֶל,

וְהַנְּעָרִים כְּמֵהִים לַגְּבוּרוֹת.

וְהַנָּשִׁים לַצְּעִירִים בַּסֵּבֶל

אֶת פַּחֲדֵי בִלְעֲדֵיהֶן פּוֹתְרוֹת.

וְהַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר אֵינָם בְּכֵפֶל

מַרְאוֹתֵיהֶם עוֹד מוֹסִיפִים לִפְרוֹת.

וְכָל יוֹצֵר וְכָל בּוֹנֶה רַק טֵפֶל

וּלְבוּשׁ לִפְרִי זֶה, בְּשָׂשׂוֹן וּבְאֵבֶל,

שׁוֹרֶה עִמּוֹ, אֻכָּל בּוֹ וְלוֹ יִסְגֹּד.

הוּא הַסּוֹפֵג כָּל רַחַשׁ וְכָל לַהַט

שֶׁבִּלְבָבוֹת, וּבְמֹחוֹת יְקוֹד –:

אַךְ מַלְאָכֶיךָ מְרַחֲפִים בְּלַהַק.

כָּל פְּרִי צִוּוּ הֵם בְּיַרְקוּתוֹ לַחֲנֹט.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלִי, דַּלּוֹנוּ מִנִּי חַיְתוֹ אָרֶץ,

כִּי אֶת מוֹתָן יָמוּתוּ, וְלוּא סוּמוֹת,

אֲבָל עָלֵינוּ עוֹד יִפְסַח הַמָּוֶת.

שְׁלַח-נָא אֵלֵינוּ מִי, אֶצְלוֹ לְלְמֹד

נוּכַל, אֵיךְ נוֹף חַיִּים יֵעָרֶס

לְמַעַן יְלַבְלֵב בְּמֻקְדָּמוֹת.

הֵן הַמִּיתָה זָרָה וְאֻמְלָלָה

יַעַן כִּי לֹא מוֹתֵנוּ הוּא, אֶלָּא

סְתָם סוֹף, בַּאֲשֶׁר הוּא לֹא יַבְשִׁיל בָּנוּ;

עַל כֵּן יָבוֹא הַסַּעַר וְנִשְּׁלָנוּ.

בְפַרְדֵּסְךָ אָנוּ שְׁתוּלִים וַאֲמוּרִים

כָּאִילָנוֹת שֵׂאת פְּרִי שֶׁל מָוֶת-מֶגֶד;

אַךְ בְּבוֹא אָסִיף נִרְפִּים אָנוּ מִנֶּגֶד;

וּכְאִשָּׁה אֲשֶׁר אֵינָהּ נִפְקֶדֶת

אָנוּ סְגוּרִים, רָעִים וַעֲקָרִים.

אוֹ שֶׁמָּא אֵין זוֹ אֶלָּא גַאֲוָה?

וְאַף לֹא כָעֵצִים אָנוּ? רַק עֶרְוָה

וְחֵיק נָשִׁים אֲשֶׁר הִרְבּוּ דוֹדִים? –

זָנִינוּ עִם הַנֵצַח כָּאן בַּשֵּׁפֶל,

אֲבָל, בְּבוֹא צִירִים אָנוּ יוֹלְדִים

לֹא אֶת מוֹתֵנוּ חַי, אֶלָּא מִין נֵפֶל,

עֻבָּר עָקֹם, נוּגֶה וְחוֹלָנִי,

אֲשֶׁר (כְּאִלּו דְּבַר-מָה הִבְהִילָהוּ)

נִבְטֵי עֵינָיו יְכַס בִּשְׁתֵּי יָדָיו הוּא,

וְאֵימֵי דְבָרִים שֶׁלֹּא סָבַל עֲדַיִן

עַל קִמוּרֵי מִצְחוֹ כְּבָר נוֹסְסִים –

כָּךְ, כְּזוֹנָה, כֻּלָּנוּ גוֹסְסִים

מִכְּאֵב לֵדָה וּמֵחֶבְלֵי-אָבְנַיִם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

תֵּן לָאָדָם, אֵלִי, גְּדֻלָּה וָהוֹד,

וּלְחַיָּיו בְּנֵה רֶחֶם חֲמוּדוֹת,

וְעֶרְוָתוֹ הָקֵם כְּשַׁעַר רָם

בִּסְבַךְ שֵׂעָר שׁוֹפֵעַ כְּמוֹ יַעַר,

וּבְאַמָּה שֶׁל הִתְעָרוּת אֵין-שַׁעַר

נְהַג וְסַע לִפְנֵי סִיעַת-הַסַּעַר

שֶׁל הַזְּרָעִים הַשּוֹעֲטִים בַּעֲיָם.

וְלַיְלָה תֵּן לוֹ הִתְעַבֵּר בְּשֶׁלִי,

מִסּוֹד אֲשֶׁר עַד לַתְּהוֹם יָרַד;

לֵיל אֲשֶׁר בּוֹ יִפְרַח כָּל גּוּף וְכֶלִי

וּזְמִיר הָאָרֶץ יַעַל רֵיחַ פֶּלְאִי,

לֵיל שֶׁל הַלֵּל, לֵיל שֶׁל מְחוֹלִיאֵלִי,

אֲשֶׁר רֵעוֹ כִּיהוֹשָׁפָט.

וְתֵן לוֹ מֶשֶׁךְ הֵרָיוֹן עַד עֵת,

וּלְבוּשִׁים שֶׁעִם גָּדְלוֹ יִרְוָחוּ.

וּכְכוֹכָב עֲשֵׂה אוֹתוֹ בוֹדֵד,

לְבַל תִּשְׁלֹט בּוֹ עֵיִן סַקְרָן וְזֵד

עֵת יִשְׁתַּנּוּ פָנָיו וְעֵת יִצָּחוּ.

תֵּן לוֹ מָזוֹן טָהוֹר, לֹא לֶחֶם לַחַץ,

הַשְׁקֵהוּ טַל שָׁמַיִם. צוּף בָּהִיר,

וְחַיֵּי תֹם הַמְפַכִּים בְּנַחַת

כִּתְפִלַת עֶרֶב, כִּנְשִׁימַת הַנִּיר.

עֲשֵׂה כִּי יַלְדוּתוֹ הוּא שׁוּב יַשִּׂיג,

אֶת הַנִּפְלָא וְהַסָּמוּי מִדַּעַת,

וְאֶת מַסֶּכֶת מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית

שֶׁנְּעוּרָיו הִקִּיפָה כְּטַבַּעַת.

וְכָךְ צַוֵהוּ לְחַכּוֹת – פָּקוּחַ –

עַד לִדְתּוֹ הַמָּוֶת, אֲדוֹנוֹ,

יָחִיד כַּחֹרֶשׁ הָרוֹעֵשׁ בָּרוּחַ

וְּכְנֶאֱסָף אֶל שְׁאָר עַמּוֹ.

עֲשֵׂה בָנוּ מוֹפֵת וְהוֹשִׁיעֵנוּ,

הוֹפַע לָנוּ בְכֶתֶר כֹּחֲךָ.

אַחֲרֵי כָּל הַלֵּדוֹת אֲשֶׁר עַד הֵנָּה

תְּנָה לָאָדָם אִמָּהוּת נְכֹחָה.

קַיֵּם נָא, הוֹ, חוֹנֵן כָּל דַּל וְעֶבֶד,

לֹא חֲלוֹמָהּ שֶׁל זוֹ יוֹלֶדֶת-אֵל, –

הָקֵם אוֹתוֹ, אֲשֶׁר יֵלֵד הַמָּוֶת,

וְדֶרֶךְ קְהַל רוֹדְפָיו וּבְגֵיְא צַלְמָוֶת

הוֹלֵךְ אוֹתוֹ וְאֵלָיו אוֹתוֹ הוּבֵל.

כִּי, רְאֵה, אוֹיְבָיו עָלָיו יַחְרשׁוּ קָרֶץ,

וּמִסְפָּרָם כְּשֶׁפַע הַשְּׁקָרִים, –

וּבְקוּמוֹ תִּצְחַק לוֹ כָל הָאָרֶץ,

הוּא יִקָּרֵא חוֹלֵם, הוֹזֶה בְחָרֶס,

כִּי עֵר תָּמִיד הוֹזֶה בֵין שִׁכּוֹרִים.

אֲבָל אַתָּה תְמֹךְ בּוֹ בַּחֲסָדֶיךָ,

וְכַחוֹתָם שִׂימֶנוּ עַל לְבָבְךָ.

וְלִי תֵן כַּרְכֵּר לִפְנֵי אָרוֹן בְּרִיתֶךָ,

שִׂימֵנִי פֶה לָשִׁיר אֶת מְשִׁיחֶךָ,

נוֹגְנוֹ וּמַטְבִּילוֹ בְּמִקְוְךָ.

לוֹ אֲהֹלֵל. כְּשׁוֹפָרוֹת יִצְרָחוּ

לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה, אֵלֵךְ חוֹצֵץ.

דָּמִי יִרְעַשׁ מִשְּׂאוֹן יַמִּים יִרְתָּחוּ,

דְּבָרִי יִמְתַּק מִנִּי יֵינוֹת רֻקָּחוּ,

אַךְ לְשׁוֹתָיו הוּא לֹא יִהְיֶה רוֹעֵץ.

וּבְלֵילֵי אָבִיב עֵת אֵעָזֵבָה

עַל מִשְׁכָּבִי עִם מֵרֵעִים מִקְצָת,

עוֹד אֶתְלַבְלֵב בְּמֵיתְרֵי הַנֵּבֶל,

עוֹד אֶתְעָרֶה כַיּוּבָלִים בַּשֵּׁפֶל,

הַמְפַכִּים דּוּמָם, טָפוֹף לְאַט.

יָעֵן קוֹלִי צָמַח לַעֲבָרַיִם,

וְהוּא נִיחוֹחַ וְהוּא גַּם צְרִיחָה:

זֶה לָרָחוֹק כָּרוֹז וְאִישׁ-בֵּינַיִם,

וְזֶה אָנוּס בִּשְׁעוֹת בֵּין-הָעַרְבַּיִם

לִי אָח הֱיוֹת וְנֹחַם וּבְרָכָה.

כִּי תְפַזְּרֵנִי שׁוּב בְּעִיר וָפַחַד,

שְׁנֵי הַקּוֹלוֹת צַו-נָא עִמִּי תָמִיד.

בְּכָל מָצוֹק אָלוּן עִמָּם בְּיַחַד,

מִצְּלִילֵיהֶם לְךָ אֶרְקֹם מִטְפַּחַת

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אוֹתִי תַפְקִיד.

כִּי עֲנִיּוֹת הִיא זֹהַר רַב מִבַּיִת…

© כל הזכויות שמורות. מותר לש ימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הָרָשׁ, אַתָּה עָנִי מִמַּעַשׂ,

אַתָּה הָאֶבֶן מָאֲסוּ בוֹנִים.

אַתָּה הוּא הַמְצֹרָע עִם הַמִּגְרַעַת,

אֲשֶׁר גֹּרַשׁ מִתְּחוּמֵי עִיר וּמְתִים.

מְאוּם אֵין לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין לָרוּחַ,

וּתְהִלָּתְךָ לֹא תְּכַס אֶת הָעֶרְיָה.

מְעִיל חֻלִּין שֶׁל יְתוֹמִים, מָהוּהַּ,

הַדּוּר מִמֶּנָּה וּכְמוֹ קִנְיָן.

דַּל אַתָּה כְּכֹחוֹ שֶׁל הָעֻבָּר

בְּנַעֲרָה שֶׁמִּפָּנָיו חוֹשֶׁשֶׁת,

וְאֶת רַחְמָהּ בַּחֲגוֹרָהּ כּוֹבֶשֶׁת,

לְהַחֲנִיק הַוְּלָד שֶׁבְּחֻבָּה.

וְדַל אַתָּה כְּמוֹ אֶגְלֵי הָדֶּלֶף

הָרוֹעֲפִים לְעֵת אָבִיב עַל עִיר;

וְכִשְׁבִיבָה הַדַּל שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת

אֲשֶׁר הוֹגֶה בִּבְדִידוּתוֹ אָסִיר.

וּכְחוֹלִים, שֶׁבְּשָׁכְבָם אַחֶרֶת

יִרְוַח לָהֶם. וְכִפְרָחִים שֶׁצָּצוּ

בֵּין הַפַּסִים, וַעֲלוּבִים יִרְבָּצוּ.

וּכְכַף הַיָּד שֶׁלְּתוֹכָהּ נֵבְךְּ כֹּה דַּל…

וּמַהִי נֶגְדְּךָ צִפּוֹר רוֹעֶדֶת?

וְכֶלֶב מָה הַמְשׁוֹטֵט רָעוּב?

וּמַהִי הַיֵּשׁוּת הַנֶּאֱבֶדֶת,

תּוּגַת עוֹלָם אִלֶּמֶת וּמַתְמֶדֶת

שֶׁל הַחַיָּה הַשְׁכוּחָה בִּכְלוּב?

מוּל עֱנוּתְךָ הַמְשַׁוַּעַת מַה הֵם

הַקַּבְּצָנִים שֶׁבְּבָתֵּי הֶקְדֵּשׁ?

רַק אַבְנֵי-יָד כֻּלָּם וְלֹא רֵחַיִם,

אַךְ גַּם בָּהֶם דָּגָן וָקֶמַח יֵשׁ.

אֲבָל אַתָּה, גְּדוֹל אַבִּירֵי הָאָיִן,

הַמֶּלֶךְ הָאֶבְיוֹן וַחֲפוּי הָרֹאשׁ,

אַתָּה לָעֹנִי כְלִיל וְעַיִן,

גִּלְגּוּל הָעַד שֶׁל זְהַב פַּרְוַיִם

לְאוֹר זָרוּעַ עַל אֱנוֹשׁ.

אַתָּה הַנָּע וָנָד כְּקַיִן,

אֲשֶׁר לֹא תְכִילְךָ תֵבֵל.

לְלֹא שִׁמּוּשׁ, כִּי מְאֹד עָצוּם הַסֵּבֶל.

קוֹלְךָ בְּסַּעַר. כִּי אַתָּה הַנֵּבֶל

אֲשֶׁר כָּל הַפּוֹרֵט בּוֹ יִכָּשֵׁל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

[ביתו של העני הוא כהיכל] / ריינר מריה רילקה / משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בֵּיתוֹ שֶׁל הֶעָנִי הוּא כְּהֵיכָל,

שֶׁלְּבָרוּת בּוֹ נֶהֱפָּךְ הַקֹּדֶשׁ,

וּבְבוֹא עִתּוֹ, כִּכְלוֹת יְמֵי הַחֹדֶשׁ,

מִמַּסָּעוֹ הוּא שָׁב בְּגִּיל וָגֹדֶשׁ,

וְאֶל עַצְמוֹ בָּא וְחוֹזֵר אֶל עָל.

בֵּיתוֹ שֶׁל הֶעָנִי הוּא כְהֵיכָל.

כַּיָּד שֶׁל יֶלֶד הוּא בֵיִת הֶעָנִי.

הִיא לֹא תִקַּח מַה שֶׁגְּדוֹלִים בָּחָרוּ,

רֵק חִפּוּשִׁית, כְּנָפֶיהָ כִּי זָהָרוּ,

חַלּוּקֵי אֶבֶן שֶׁבְּנָהָר עָבָרוֹ,

חוֹל הַנּוֹצֵץ וּצְדָפִים שֶׁשָּׁרוּ,

כְּכַף מֹאזְנַיִם הִיא, אֲשֶׁר הָכְשְׁרוּ

לְכָל הַזּוּטוֹת אֲשֶׁר לָהֶם נִמְסָרוּ

אֶת רְעִידַת נַפְשָׁם לְהַעֲנִיק.

כַּיָּד שֶׁל יֶלֶד הוּא בֵיִת הֶעָנִי.

בַּיִת הֶעָנִי הוּא כְמוֹ הָאֲדָמָה:

שִׁבְרֵי גְּבִישִׁים הָעֲשׂוּיִים לִזְרֹחַ,

וּבְנִיד נָפְלָם בְּאוֹר וְצֵל לִפְרֹחַ;

כְּחֻמָּהּ הַדַּל שֶׁל רֶפֶת וּכְאֶפְרֹחַ.

אֲבָל, יֵשׁ עֲרָבִים: אָז הִיא הַכֹּחַ,

וְכָל הַכּוֹכָבִים הֵם בִּתְחוּמָהּ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוֹ, מִיהוּ זֶה, אֲשֶׁר קִנְיָן וּשְׂרָד

לֹא עֲצָרוּהוּ מִלִּגְדֹּל בָּעֹנִי,

שֶׁלֹּא נִבְהָל מִמַּדֵּי בִּישׁוֹף רֹמִי

וְאֶת בְּגָדָיו בְּתוֹךְ הַשּׁוּק פָּשַׁט. ¹

אוֹהֵב וְאָח לְכָל יְצוּר בַּחֶלֶד,

הוּא בָא וְחַי כִּשְׁנַת הַנְּעוּרִים,

חָבֵר לְכָל קִכְלִי וּלְכָל אַיֶּלֶת,

וְעֵר לַפֶּלֶא וּמָלֵא תּוֹחֶלֶת,

וְכָל חוּשָׁיו שָׂשִׂים כְּצַפְרִירִים.

הוּא לֹא הָיָה עָיֵף וְלֹא יָגֵעַ,

וּמִלִּבּוֹ לֹא פַסָּה הַשִּׂמְחָה.

בִּנְתִיבֵי הַגָּן הָיָה פוֹסֵעַ

וּמְגַלְגֵּל עִם הַפְּרָחִים שִׂיחָה.

וְעַל עַצְמוֹ שָׂח, וְאֵיךְ הוּא טוֹרֵחַ

לָטַעַת אֹשֶׁר בְּבֵית כָּל אֱנוֹשׁ.

וּלְבָבוֹ הָיָה תָמִיד שׁוֹפֵעַ

וְהַחֻלִּין הָיוּ לוֹ כְתִירוֹשׁ.

מֵאוֹר עָלָה הוּא וּמִיסוֹד הַטֹּהַר,

וּבְחַדְרוֹ הָיְתָה תָמִיד חֶדְוָה.

וְעַל פָּנָיו פָּרַח חִיּוּךְ כְּזֹהַר,

אֲשֶׁר סוֹדוֹ הָיָה בוֹ וִימֵי-נֹעַר,

וְחוּט-שֶׁל-חֵן כַּבַּת הַשּׁוֹבֵבָה.

וּבְשִׁירוֹ גַם יְמֵי אֶמֶשׁ קָמוּ

וְנִשְׁכָּחוֹת הֵקִיצוּ מִשְּׁנָתָן.

אָז צִפֳּרִים בְּקִנֵּיהֶן נָדַמּוּ,

וְרַק הַנְּעָרוֹת כְּנֵעוֹרוֹת נִפְעָמוּ

בִנְגֹעַ בָּן יָדוֹ, כְּיָד חָתָן.

וְשָׁט שִׁירוֹ כְטַל אוֹרוֹת מַזְרִיעַ,

אָבָק פּוֹרֶה מִבֵּין שִׂפְתֵי שׁוֹשָׁן,

וְאֶל הָאוֹהֲבוֹת כְּגַד הִגִּיעַ,

אֶל פִּי הַפֶּרַח, בֵּין עֲלֵי גָבִיעַ,

אֶל הַשַּׁחְלָה בָּא, אֲשֶׁר שָׁם תִּישַׁן.

וְהֵן קִבְּלוּ אוֹתוֹ, כְּלִיל הַתִּפְאֶרֶת,

בְּתוֹךְ נַפְשָׁן, בַּאֲשֶׁר הִיא גוּפָן.

וְעֵינֵיהֶן סְגוּרוֹת כְּפִרְחֵי וֶרֶד,

וּבִשְׂעָרָן לֵילוֹת הָאַהֲבָה.

וְהוּא יָדַע רַבּוֹת בָּהָר וָאָחוּ

וַעֲקָרוֹת במגעו הִפָּרָה,

וְהַכְּרוּבִים אֶל הַחַיּוֹת נִשְׁלְחוּ,

וּפַרְפַּרִים בְּשָׁלָל צְבָעִים פָּרְחוּ

בָּשֵּׂר אֶת הַבְּרוּאִים כִּי נִתְבָּרְכוּ

וְרַעְיָתָם מִקֵּץ שָׁנִיִם הָרָה.

וּבְמוֹתוֹ מוֹת נְשִׁיקָה כעשן

הָיָה זָרְעוּ חָלוּק בְּכָל מָקוֹם:

הוּא בְּעֵצִים שָׁר, הוּא פִזֵּז בְּאֶשֶׁד,

וּבְכָל צִיץ נִבַּט אֶל עֵין עַצְמוֹ.

הוּא שָׂח וְשָׁר. וְהַנְּעָרוֹת בְּנֶשֶׁף

עַל בַּעֲלָן כִּי מֵת בָּכוּ בְכֹה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוֹ, אָן פָּנָה הוּא, בְּהִיר הָעַפְעַפַּיִים?

מַה נֶּעֱלַם, רוֹנֵן וּלְבֶן שִׁנַּיִם,

מֵעֵין חוֹכָיו הָעֲנִיִּים מִכֹּל?

מַה לֹּא יִתְגַּל לָּהֶם בֵּין הָעַרְבַּיִם,

כּוֹכַב הָעֹנִי הַגָּדוֹל?

ויארֶג’יו, 13 – 20 באפריל, 1903

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

ערב / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֶת מַלְבּוּשָׁיו מַחֲלִיף הָעֶרֶב חֶרֶשׁ,

שֶׁשְּׂפַת עֵצִים זְקֵנִים לוֹ מוֹשִׁיטָה;

תַּשְׁקִיף: וְאֶרֶץ תִּפָּרֵד מֵאֶרֶץ,

זוֹ עַל נוֹסֶקֶת וְזוֹ לִפֹּל נוֹטָה;

וְאוֹתְךָ יָנִיחוּ, זָר לִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד,

אָפֵל, אַךְ לֹא כַּבַּיִת הַדָּמוּם,

וְדַל מִדְּבֹק בַּהֲוָיָה נִצַּחַת

כְּמַה שֶׁנִּדְלַק בַּלֵּיל בְּכוֹכְבֵי רוּם –

וּלְךָ יָנִיחוּ אֶת חֶרְדַּת חַיֶּיךָ,

הַמַּבְשִׁילִים, הַמּוֹסִיפִים לִגְדֹּל,

הַסְּגוּרִים, הַפְּתוּחִים לַכֹּל,

וְהֵם לְךָ אֶבֶן וְהֵם כּוֹכְבֵי שָׁמֶיךָ.

שבדיה, אולי סתיו 1904

¹

מִכְרֶה מֻפְלָא שֶׁל נְשָׁמוֹת הָיָה זֶה.

כְּעַפְרוֹת הַכֶּסֶף חֶרֶשׁ הֵן עָבְרוּ

עוֹרְקִים בּוֹ בְתוֹךְ הָאֹפֶל. מִכָּל שֹׁרֶשׁ

שֶׁפַע הַדָּם – אֶל בְּנֵי-אָדָם יַגִּיעַ –

וּכְפּוֹרְפִיר כָּבֵד נִרְאָה בָאֹפֶל.

רַק הוּא הָיָה אָדֹם.

צוּקִים הָיוּ שָׁם

וִיעָרוֹת בְּלִי מַמָּשׁ. גְּשָׁרִים עַל אָיִן.

וְאוֹתוֹ אֲגַם גָּדוֹל, אָפֹר, סוּמָא,

אֲשֶׁר רָחַף מֵעַל לְקַרְקָעוֹ

כִּשְׁמֵי סַגְרִיר עַל פְּנֵי נוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ.

וּבֵין כָּרִים רַכִּים מֵאֹרֶךְ-רוּחַ

נִכְּרָה חִוֶּרֶת רְצוּעַת הַדֶּרֶךְ,

כְּפַס שֶׁל בַּד אֲשֶׁר שֻׁטַּח בַּחוּץ.

וּבָהּ, בְּזוֹ הַדֶּרֶךְ, בָּאוּ הֵם.

רִאשׁוֹן הָאִישׁ, תָּמִיר וּמְעִיל כָּחֹל לוֹ;

עֵינָיו הָיוּ דְּרוּכוֹת דּוּמָם קָדִימָה,

בְּלִי לְעֹס הַדֶּרֶךְ מִצְעָדוֹ בָלַע

בַּחֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת. כְּלוּאוֹת מִכֹּבֶד

הָיוּ יָדָיו תְּלוּיוֹת עַל פְּנֵי הַבֶּגֶד

וְזָר לָהֶן עַתָּה מַגַּע הַנֵּבֶל,

אֲשֶׁר בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאלוֹ הִשְׁרִישׁ

כְּוֶרֶד מִשְׂתָּרֵג עַל בַּד עֵץ זַיִת.

וְחוּשָׁיו הָיוּ כְּמוֹ מְפֻלָּגִים:

בְּעוֹד מֶבָּטוֹ רָץ לְפָנָיו כְּכֶלֶב,

חוֹזֵר וּבָא וְשׁוֹּב נִצָּב בְּפִנַּת

הַדֶּרֶךְ לְצַפּוֹת לְמֵרָחוֹק,

נִשְׁאָר שָׁמְעוֹ שֶׁרֵיחַ מֵאָחוֹר.

וְיֵשׁ שֶׁנִּדְמָה לוֹ, כִּי מַגִּיעַ הוּא

עַד לְלֶכְתָּם שֶׁל שְׁנֵי הָאֲחֵרִים,

הָאֲמוּרִים אַחֲרָיו לָצֵאת לְמַעְלָה.

אַחַר שׁוּב הֵד צְעָדָיו שֶׁלּוֹ הָיָה זֶה

וְרוּחַ מְעִילוֹ מַה שֶׁנִּשְׁמַע שָׁם.

אַךְ, הֵם בָּאִים, הוּא לְעַצְמוֹ אָמַר;

אָמַר בְּקוֹל רָם וּלְאָזְנָיו הִשְׁמִיעַ.

בָּאִים הֵם בְּכָל זֹאת, אֲבָל הוֹלְכִים

נוֹרָא לְאַט הַשְּׁנַיִם. לוּא יָכוֹל

הַבֵּט אָחוֹרָה (אִלּוּלֵי אָחוֹרָה

בְּהַבִּיטוֹ יַפְרִיךְ כָּל מִפְעָלוֹ זֶה,

שֶׁלֹּא הֻשְׁלַם עֲדַיִן) וְרָאָם,

אֶת הַהוֹלְכִים אַחֲרָיו דּוּמָם הַשְּׁנַיִם:

אֶת אֵל הַלֶּכֶת וּבְשׂוֹרַת הַיַּעַד,

כִּפַּת-מַסָּע לוֹ עַל עֵינֵי הַתְּכֵלֶת,

בְּיָד קַלָּה יִשָּׁא לְפָנָיו מַטֵּהוּ

וּמְטַפְּחוֹת כְּנָפָיו עַל קַרְסֻלַּיִם;

וְעִמּוֹ, עַל יָד שְׂמֹאלוֹ נִשְׁעֶנֶת: הִיא.

שֶׁכֹּה אֹהָבָה, עַד כִּי זֶה הַנֵּבֶל

הִרְבָּה נִהְיָה מִכָּל נְשֵׁי הַנֶּהִי;

עַד כִּי עוֹלָם נִהְיָה נוֹצַר, שֶׁבּוֹ

הַכֹּל שֵׁנִית הָיָה: יְעָרוֹת וָגַיְא,

נָתִיב וָעִיר, שָׂדֶה, נָהָר, חַיּוֹת;

עַד כִּי סְבִיב הָעוֹלָם הַהוּא גַם כֵּן,

כִּסְבִיב הָאֶרֶץ הָאַחֶרֶת, שֶׁמֶשׁ

וּשְׁמֵי דְּמָמָה מְכוֹכָבִים הִלְּכוּ,

שָׁמַיִם שֶׁל נְהִי, מְלוֹא כוֹכְבֵי סֶלֶף –:

הָאֲהוּבָה כָּל-כָּךְ.

אַךְ הִיא הָלְכָה סְמוּכָה עַל יַד הָאֵל,

פּוֹסַעַת אַט כְּפִי אֹרֶךְ תַּכְרִיכֶיהָ,

הוֹסֶסֶת, כֻּלָּהּ רֹךְ וְסַבְלָנוּת.

בְּתוֹךְ עָצְמָהּ הָיְתָה הִיא, כִּמְעֻבֶּרֶת,

וְלֹא הִרְהֲרָה בָאִישׁ שֶׁלְּפָנֶיהָ

וְלֹא בַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה חַיִּימָה.

בְּתוֹךְ עַצְמָה הָיְתָה. וּדְבַר מוֹתָהּ

מִלֵּא אוֹתָה כְּשֶׁפַע.

כִּפְרִי מְגָדִים מְלֵאֲתִי צוּף וְאֹפֶל,

כֵּן הִיא כֻּלָּהּ מָלְאָה אֶת גְּדוֹל הַמָּוֶת,

שֶׁעוֹד חָדָשׁ לָּהּ, בְּלִי תָּבִין מְאוּם.

הִיא שׁוּב הָיְתָה בְּתֹם הַבְּתוּלִים,

מֻקְצָה מִגַּעַת. כִּי עֶרְיָהּ נִסְגַּר,

כִּגְבִיעַ פֶּרַח עִם שְׁעַת הָעֶרֶב,

וּכְבָר כָּל כָּךְ מִזִּוּוּגִים יָדֶיהָ

נִגְמָלוּ, שֶׁאֲפִלּוּ חֶרֶשׂ נְגֹעַ

הָאֵל הַקַּל בָּהּ, לַנְחוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ,

פָּגַע בָּהּ כְּהִתְקָרְבוּת יוֹתֵר מִדַּי.

לֹא עוֹד הָיְתָה הָאִשָּׁה הַבְּלוֹנְדִית,

שֶׁמִּדֵּי פַעַם בְּשִׁירָיו הֻזְכָּרָה,

לֹא בְמֶרְחַב יָצוּעַ אִי וְנִיחוֹחַ

וְלֹא עוֹד קִנְיָנוֹ שֶׁל גֶּבֶר זֶה.

הִיא כְּבָר הָיְתָה פְּתוּרָה כְשֵׂעָר אָרֹךְ,

וּנְתוּנָה כְּמוֹ בִּרְכַּת הַגֶּשֶׁם

וַחֲלוּקָּה כְשֶׁפַע רִבּוֹתַיִם.

הִיא הָיְתָה שֹׁרֶשׁ.

וְעֵת פִּתְאֹם בְּבַת

הָאֵל עָצַר אוֹתָהּ וּבְדַאֲבוֹן לָּהּ

אֶת הַמִּלִּים שָׂח: הוּא הִבִּיט אָחוֹרָה –,

הִיא לֹא תָפְשָׂה וְנָמָה חֶרֶשׂ: מִי?

אַךְ בַּמֶרְחָק, אָפֵל מוּל אוֹר הַפֶּתַח,

עָמַד אֵי-מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר פָנָיו

הָיוּ סְמוּיִים. עָמַד שָׁם וְרָאָה,

אֵיךְ עַל הַשְּׁבִיל שֶׁבֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא

אֶל הַבְּשׁוֹרָה בְּמַבְּטֵי עַצֶּבֶת

דּוּמָם פָּנָה אַחֲרֵי הַדְּמוּת לָלֶכֶת,

אֲשֶׁר חָזְרָה כְּבָר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ,

פּוֹסַעַת אָט כְּפִי אֹרֶךְ תַּכְרִיכֶיהָ,

הוֹסֶסֶת, כֻּלָּהּ רֹךְ וְסַבְלָנוּת.

רומא – שבדיה, אביב – סתיו 1904

★ ¹

בְּבֹקֶר זֶה, כְּתֹם לֵיל הַבַּלָּהוֹת,

אֲשֶׁר מָלֵא נְדוּדִים, קְרִיאוֹת וָמֶרַד –

שׁוּב כָּל הַיָּם פָּרַץ בִּצְעָקָה.

וּכְהֵאָטֵר הַצְּעָקָה לְאַט,

וּמִשְּׁמֵי-יוֹם וְאַתְחָלָה חִוֶּרֶת

נָפְלָה לַתְּהוֹם, אֲשֶׁר שָׁם דְּגֵי הָאֵלֶם,

יָלַד הַיָּם.

אוֹר הַחַמָּה הֵפֵז אֶת שְׂעַר-הַקֶּצֶף

עֲלֵי עֶרְוַת-גַּלִּים, שֶׁבְּקָצֶהָ

נִצְּבָה הַנַּעֲרָה: צַחָה, תּוֹהָה.

כְּעָלֶה רָטֹב וְרַעֲנָן, הַזָּע

וְאֶת גְּלוּמָיו לְאַט חוֹלֵץ הַחוּצָה,

גָּמַל גּוּפָהּ הָלוֹךְ וְהִתְפַּתֵּחַ

מוּל הַצִּנָּה וְאֶל בְּרֵאשִׁית הָרוּחַ.

כְּזוֹג יְרֵחִים בְּהִירִים עָלוּ בִרְכֶּיהָ,

וְשָׁקְעוּ בְּעַנְנֵי הַיְּרֵכַיִם;

הַצֵּל בֵּין הַשּׁוֹקַיִם צַר, נָסוֹג,

אַף הָרַגְלַיִם נִמְתְּחוּ בָאוֹר;

וְהַפְּרָקִים חָיוּ כְּמוֹ גְרוֹנוֹת שֶׁל

לוֹגְמֵי מַיִם.

וּבַבָּזִיךְ שֶׁל אַגָּנוֹ הֻנַח הַגּוּף

כִּבְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל יֶלֶד פְּרִי צָעִיר.

בְּגָבִיעַ צַר שֶׁל טַבּוּרוֹ הָיְתָה

כָּל חֶשְׁכָתָם שֶׁל חַיֵּי זֹהַר אֵלֶּה.

תָּחְתָּיו שָׁפַע הַגַּל הַקָּט כְּסַהַר

וּבְלִי חָשָׂךְ גָּלַשׁ אֶל הַמָּתְנַיִם,

שֶׁמִּדֵּי פַּעַם חֶרֶשׁ פִּכְפְּכוּ.

וּשְׁטוּפַת אוֹר, לְלֹא צְלָלִים עֲדַיִן,

כְּמוֹ חֻרְשַׁת לִבְנִים לִפְנֵי אָבִיב,

חַמָּה, רֵיקָה, נִשְׁקְפָה הָעֶרְוָה.

הִנֵּה נִצַּב כְּבָר פֶּלֶס הַכְּתֵפַיִם,

נָכוֹן לָנוּעַ עַל קוֹמַת הַגּוּף,

שֶׁמִּתַּחְתָּיו עָלָה כְּמוֹ קִלּוּחַ

וּבְאֲצִילֵי זְרוֹעוֹת נָטָה לָרֶדֶת

וּבַשֵּׂעָר בְּמְלֹא נָפְלוֹ צָנַח.

לְאַט לְאַט אָז הַפָּנִים עָבְרוּ

מֵחֲשֵׁכָה מֻטָּה בְקֹצֶר לֶכֶס

אֶל הֱיוֹתָם זְקוּפִים הַיְשֵׁר אֶל עָל.

וְאַחֲרֵיהֶם נִסְגַּר גֵּא הַסַּנְטֵר.

וְעַתָּה, בְּהִתְמַתֵּחַ הַצַּוָּאר

כְּמוֹ סִילוֹן וּכְגִבְעוֹל שֶׁל פֶּרַח,

גַּם הַזְּרוֹעוֹת כְּצַוָּארִים נִמְתָּחוּ

שֶׁל בַּרְבּוּרִים עֵת אַחֲרֵי חוֹף יָתוּרוּ.

אֲזַי בַּגוּף, כְּבַאֲפֵלַת הַשַּׁחַר

רוּחַ הַבֹּקֶר, בָּאָה הַנְּשִׁימָה.

בְּסַנְסִנֵּי עוֹרְקִים כְּבַעֲצֵי יַעַר

עָלָה הַלַּחַשׁ וְהַדָּם הֵחֵל

עַל נְבָכָיו לָחוּג בְּהֶמְיַת חֶרֶשׂ.

וְרוּחַ זוֹ גָבְרָה. הִנֵּה קָפְצָה

בְּמְלֹא נָשְׁמָהּ אֶל צֶמֶד הַשָּׁדַיִם,

מִלְאָה אוֹתָם וְנִדְחֲקָה בָהֶם,

עַד כִּי כְּמִפְרָשִׁים גְּדוּשֵׁי מֶרְחָק

הַנַּעֲרָה נָשְׂאוּ לַחוֹף, קָדִימָה.

כָּךְ הָאֵלָה נָחָתָה.

וּבְדַרְכָּהּ

קַלַּת הָרֶגֶל עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ

עָלוּ כָּל שְׁעוֹת הַבֹּקֶר אַחֲרֶיהָ

פְּרָחִים וַעֲשָׂבִים חַמִּים, בּוֹהִים,

כְּמוֹ מֵחֲבֹק. וְהִיא הָלְכָה וְרָצָה.

אֲבָל, כְּחֹם הַיּוֹם, בַצָּהֳרַיִם,

גָּאָה הַיָּם עוֹד פַּעַם וְהֵטִיל

דּוֹלְפִין לְאוֹתוֹ מָקוֹם מַמָּשׁ בָּאָרֶץ:

מֵת, מַק, פָּתוּחַ.

רומא – שבדיה,

אביב – סתיו 1904

בְּבֵית-הַסֵּפֶר מִתְמַשֶּׁכֶת שְׁהוּת

וְכָל הַדְּבָרִים לֵאִים בְּמוֹרָא הַשֶּׁקֶט.

הָהּ הַבְּדִידוּת. הָהּ עֵת כְּבֵדָה מִלֶּכֶת…

וְהַחוּצָה. בָּרְחוֹבוֹת מִפְעָם וֶיֶקֶד,

וּבַכִּכָּר רוֹקֶדֶת הַמִּזְרֶקֶת

וּבַגַּנִּים עוֹלָם נִרְחָב פָּשׁוּט –.

וְלָלֶכֶת בְּתוֹךְ כָּל זֶה קָטָן בַּבֶּגֶד,

לֹא כְמוֹ שֶׁאֲחֵרִים הוֹלְכִים, מִנֶּגֶד –:

הָהּ זְמַן מֻפְלָא, הָהּ עֵת כְּבֵדָה מִלֶּכֶת,

הָהּ הַבְּדִידוּת.

וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָךְ מִבַּחוּץ, בְּלִי נַחַת:

גְּבָרִים, נָשִׂים; גְּבָרִים עִם נָשִׁים יַחַד;

לְעִתִּים גַּם יֶלֶד, וְהוּא אַחֵר, סַסְגּוֹן;

כָּאן אֵיזֶה בַּיִת, שָׁם חָתוּל כָּתֹם,

וְאֵימָה וְחִלּוּפָהּ חֶדְוָה בּוֹטַחַת –:

הָהּ עֶצֶב בְּלִי סִבָּה, חֲלוֹם, הָהּ פַּחַד,

הָהּ עֹמֶק עַד תְּהוֹם.

וְכָךְ לְשַׂחֵק: כַּדּוּר, גַּלְגַּל, תּוֹפֶשֶׂת,

בַּמִּדְשָׁאָה שֶׁחֶרֶשׁ מַחֲוִירָה;

לַעִתִּים בְּשֶׁטֶף מְרוּצָה חוֹפֶזֶת

לִפְגֹּעַ בַּגְּדוֹלִים שֶׁבַּשְּׂדֵרָה;

אֲבָל בָּעֶרֶב, יָד בְּיָּד אוֹחֶזֶת,

לֵיֵלךְ הַבָּיְתָה בִּפְסִיעָה סְדוּרָה –:

הָהּ הֲבָנָה חוֹמֶקֶת וְרוֹפֶסֶת,

הָהּ סֵבֶל, הָהּ מוֹרָא.

שָׁעוֹת עַל שְׂפַת בְּרֵכָה בַּפַּרְקְ לִכְרֹעַ

וְהַשֵּׁט עָלֶיהָ מִפְרָשִׂית זוּטָה;

אוֹתָהּ לִשְׁכֹּחַ, כִּי רַבּוֹת כָּמוֹהָ

וְיָפוֹת מִמֶּנָּה מַפְלִיגוֹת אִתָּהּ,

וּלְהַרְהֵר בְּפַרְצוּף קָטָן, אֵין כֹּחַ,

שֶׁכְּשׁוֹקֵעַ בַּבְּרֵכָה נָטָה –:

יַלְדוּת, הָהּ, דִּמְיוֹנוֹת חָמּוֹק וְנוֹעַ.

לְאָן? לְאָן?

מדון (על יד פריס)

חורף 1905 – 1906

הֵן מִכָּל עוֹרְקֵי גֵוִי פָרַחְתִּי

נִיחוֹחַיִם מֵאָז לִי נוֹדַעַתְּ;

שׁוּרִי, כִּי זָקַפְתִּי וְנִדְרַכְתִּי,

וְאַתְּ עוֹדֵךְ מַמְתֶנֶה –: מִי זֶה אַתְּ?

רְאִי: מַה תַּרְחִיקֵנִי הַשַּׁלֶּכֶת

וְיָשָׁן אַשִׁיר עָלִים עָלִים.

רַק זֶה חִיּוּכֵךְ כְּכוֹכְבֵי לֶכֶת

לָךְ מֵאִיר וְעוֹד מְעַט גַּם לִי.

כָּל שֶׁזִּיו לוֹ כְּמַיִם בַּיָּרֵחַ

וּבִשְׁנוֹת יַלְדוּת הָיָה בְלִי שֵׁם

אֲכַנֶּה בָךְ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ,

שֶׁשְּׂעָרֵךְ עָלָיו כָּאֵשׁ קוֹדֵחַ

וְשָׁדַּיִךְ לוֹ לְוֹיָה שֶׁל חֵן.

מדון, חורף 1905 – 1906

★ ¹

הוֹ, אֶת רוֹמָה רְחוֹקָה, פּוֹרַעַת:

כְּמוֹ עִם שְׁאָר כֵּלִים הָרֹמַח

בְּבֵית אִמִּי הָיִיתִי. זֶה הָרֹן בָּךְ

זְרָקַנִי הָלְאָה. לְאָן אֵינִי יוֹדַעַת.

אִישׁ לֹא יוּכַל עַתָּה לַהֲשִׁיבֵנִי.

אַחְיוֹתַי עוֹדָן טוֹווֹת בַּפֶּלֶךְ

וּבַבַּיִת לִי מֻכָּר כָּל צַעַד.

רֵק אֲנִי זָרָה כָּאן כְּמוֹ הֵלֶךְ,

וּבְגוּפִי עוֹבֵר כִּתְחִנָּה רַעַד;

כִּי אֵלָה יְפַת הָגוּת וְיַעַד

אֶת חַיַּי חַיָּה וְגַם מַגְחֶלֶת.

★

טַלְטֵלָה הִנֵּה אָבִיא עָלַיִךְ.

כְּלוּלָב בְּחַג כֵּן אֲנִיפֵךְ.

כְּמִיתָתֵךְ אָבוֹא בְעַצְמוֹתַיִךְ

וְלַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לְכָל סְבִיבַיִךְ,

אֲחַלֵּק אוֹתָךְ, כְּמוֹ קִבְרֵךָ.

מדון, חורף 1905 – 1906

טֹרַח זֶה, בְּקֹשִׁי, כְּמוֹ אָסוּר,

בַּמְחֻסָּר עוֹד עֲשִׂיָּה לָנוּעַ,

בוֹא כְּאָזְלַת לֶכְתּוֹ שֶׁל הַבַּרְבּוּר.

וְהַמִּיתָה, זוֹ לֹא-יָכוֹל-עוֹד-גַּעַת

בַּקַּרְקַע עָלָיו יוֹמְיוֹם נָנוּחַ,

הִיא כְגָלְשׁוֹ לְאַט תָּחְתָּיו בְפַחַד –:

אֶל הַמַּיִם, שֶׁכְּמוֹ לוֹ נִמְסָרוּ,

וְכִשְׂמֵחִים בְּכָךְ וּכְמוֹ עָבָרוּ,

גַּל אֶל גַּל פּוֹנִים לְאַחֲרָיו,

בְּעוֹד הוּא – לְבַדּוֹ, שָׁקֵט, בּוֹטֵחַ,

וּמַבְגִּיר וּכְבָר מַלְכוּת שׁוֹפֵעַ,

הָלְאָה בְּשַׁלְוָה נוֹשֵׂא פָנָיו.

מדון, חורף 1905 – 1906

אַתְּ פּוֹצַעַת אוֹתִי בִּכְנָפַיִךְ,

שְׁעָתִי, אַתְּ נוֹטֶשֶׁת אוֹתִי.

מַה בְּפִי אֶעֱשֶׂה בִּלְעָדַיִךְ?

מַה יּוֹמִי, מַה לֵּילִי לְבַדִּי?

הֵן אֵין לִי אֲהוּבָה, בַּיִת אֵין לִי,

אֵין מָקוֹם בּוֹ אֲנִי בִמְקוֹמִי.

כָּל דָּבָר בּוֹ אַפְקִיד אֶת עַצְמִי

מַעֲשִׁיר וְלִפְרוּטוֹת פּוֹרְטֵנִי.

מדון, חורף 1905 – 1906

##א

שָׁכְבָה עָלָיו. כִּי כָּךְ הָיוּ יָדֶיהָ

סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁל הַנּוֹבֵל כְּרוּכוֹת,

עָלָיו שָׁכְבָה שְׁעוֹת מֶתֶק אֲרֻכּוֹת,

רַק רֹב שְׁנוֹתָיו קְצָת הֶאֱפִיל עָלֶיהָ.

וּלְעִתִּים, בִּצְרֹחַ בַּחוּץ אֹחַ,

הִיא בִזְקָנוֹ פָנֶיהָ הִפְנְתָה.

וְכָל אֲשֶׁר הוּא לַיְלָה נָח בְּכֹחַ,

חָרֵד וְגַם חוֹמֵד לְעֻמָּתָהּ.

הַכּוֹכָבִים שָׁלְחוּ לָּהּ בְּשׂוֹרַת כֶּמֶס,

וְרֵיחַ שָׁט בְּחֶדֶר הַמִּשְׁכָּב.

זָע הַוִּילוֹן וּכְמוֹ רָמַז לָּהּ רֶמֶז,

וּמֶבָּטָהּ הָלַךְ אָט אַחֲרָיו –.

אֲבָל, אֶת הַזָּקֵן הִיא לֹא עָזָבָה,

וּבְלִי יָדַע אוֹתָהּ לֵיל הַלֵּילוֹת

עַל צִנָּתוֹ הַמַּלְכוּתִית שָׁכָבָה

בִבְתוּלֶיהָ, כְּנִשְׁמַת כְּלוּלוֹת.

ב

הַמֶּלֶךְ נָח בְּרִיק יָמִים. חָשַׁב

עַל עֲלִילוֹת עָבָר וְחֶמְדוֹתָיו,

עַל חֻבָּתוֹ, כְּלַבְלֶבֶת טִפּוּחָיו –.

אֲבָל, בַּלֵּיל נִתְקַמְּרָה מֵעָלָיו

אֲבִישַׁג. נָחוּ אָז לִבְטֵי חַיָּיו,

כְּמוֹ אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה מֵרֹב פְּחָדֶיהָ,

בְּמַזָּל תָּם שֶׁל תָּאֳמֵי שָׁדֶיהָ.

וְיֵשׁ שֶׁהַבָּקִיא בְּחֵן נָשִׁים

הִבְחִין בְּעַד גְּבִינָיו הַכּוֹתְשִׁים

בְּפִיהָ הַדָּרוּךְ מֵאֵין נָשׁוֹק.

וְהוּא רָאָה: לוּלָבָהּ הַיָּרֹק

לֹא שַׁח מִתּוֹךְ לִבָּהּ עַד לְשִׁטְחוֹ.

וְקַר לוֹ. וְהֶאֱזִין לְמֵרָחוֹק

כְּכֶלֶב. וְנִלְפַּת בִּשְׁיָר לֵחוֹ.

מֵדון, חורף 1905 – 1906

##א

מֶלֶךְ, הֲתִשְׁמַע אֶת הָרְחָקִים

שֶׁמֵּטִיל נָגְנִי וּבָם נִנְקֹפָה:

כּוֹכָבִים שֶׁל בֹּהוּ נַעֲקֹפָה,

עַד אֲשֶׁר כְּגֶשֶׁם נַעֲרֹפָה,

שֶׁגַּנִּים מַצְמִיחַ יְרֻקִּים.

הֵן לְךָ הָיוּ הַנְּעָרוֹת

וּלְפַתּוֹתֵנִי הֵן תִּפְרַחְנָה;

אֶת רֵיחָן שֶׁל הַבְּתוּלוֹת הָרַח-נָא,

שׁוּרָה: עֲלָמִים בָּאַשְׁמוֹרוֹת

לַדְּלָתוֹת צוֹפִים כִּי תִפָּתַחְנָה.

לוּא אוּכָל כָּל זֹאת הָשֵׁב אֵלֶיךָ,

אַךְ מַנְגִּינוֹתַי מִסְּבוֹא תוֹעוֹת.

הוֹ, לֵילֶיךָ, מֶלֶךְ, הוֹ, לֵילֶיךָ –.

מַה יָּפוֹת הָיוּ נְשֵׁי בְעוּלֶיךָ,

מֶה הָיוּ בְּעֵירֻמָּן נָאוֹת.

חָשׁ אֲנִי, לָכֵן לְךָ אַבִּיעַ

זִכְרוֹנֶיךָ. אַךְ אֵיךְ אֲאַצְבִּיעַ

בְּמֵיתָרֵי אֶנְקַת הַיְּחוּמוֹת? –

##ב

מֶלֶךְ, אֲשֶׁר אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתָּ,

וּתְהַמְּמֵנִי וּתְסַנְוֵר

בַּחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתָ אָתָּה:

לוּא תֵרֵד אֵלַי וּתְשַׁבֵּר

כִּנּוֹרִי זֶה, שֶׁכָּל כַּךְ הוֹגַעְתָּ.

כִּי כָעֵץ הוּא שֶׁפִּרְיוֻ הוּרַד:

וּמִבַּעַד לָעֳפָאָיו הוּרָקוּ

יְמֵי עָתִיד יַבִּיטוּ שֶׁעָמָקוּ,

וַאֲנִי לֹא אֵדָעֵם כִּמְעַט.

אַל-נָא עוֹד עִם כִּנּוֹרִי אִישָׁנָה;

מֶלֶךְ, הִסְתַּכֵּל בְּזוֹ הַיָּד:

הַסָּבוּר אַתָּה, כִּי לֹא אֻמָּנָה

פְּרֹט גַּם עַל אֶבְרֵי אִשָּׁה חַיָּה?

ג

מֶלֶךְ, לוּא נֶחְבָּא אַתָּה בָּאֹפֶל,

וּבְכָל זֹאת בְּכַף יָדִי אַתָּה.

רְאֵה, שִׁירִי עַז וְזָקוּף כָּעֹפֶל

וְאֶת שְׁנֵינוּ אַט צִנָּה עוֹטָה.

יְתוֹם לִבִּי וּמְבֹהָל לִבֶּךָ,

וּשְׁנֵיהֶם בְּעֶשֶׁן חֲרוֹנֶיךָ

נְשׁוּכִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה בְּמוֹ פֶה

וּדְבוּקִים בִּמְרִי שֶׁל רִיב יַחְדָּו.

הֲתִרְאֶה אֵיךְ מִשְׁתַּנִּים פָּנֵינוּ?

מֶלֶךְ, מֶלֶךְ, רוּחַ הוּא שְׁאֵר.

אִם נַחֲזִיק אִישׁ בְּרֵעֵהוּ שְׁנֵינוּ,

לְךָ אִכַּף, אַתָּה תְרַחֲמֵנִי,

וְהָיִינוּ כְּגַלְגַּל חוֹזֵר.

מֵדון, חורף 1905 - 1906

##ב

דַּמֵּה כִּי הַשָּׁמַיִם וְהָרוּחוֹת,

נִשְׁמַת אַפְּךָ וּמְשׂוֹשֵׂי עֵינֶיךָ,

וְהָיוּ לְאֶבֶן שֶׁתִּסְגֹּר עָלֶיךָ

בִּמְקוֹם רֹאשְׁךָ וְיָדֶיךָ מֻנָּחוֹת.

וּמַה שֶּׁהוּא מָחָר וְאַחַר-כָּךְ

וּבְעוֹד שָׁנָה וְכַאֲשֶׁר וְהָלְאָה –

יִדְוֶה בְךָ כְּמֻרְסָה שֶׁנִּתְמַגָּלָה

וְרַק יִצְבֶּה מִבְּלִי לְהִפָּתַח.

וְשֶׁהָיָה יִהְיֶה לְשִׁגָּעוֹן,

וְיִשְׁתּוֹלֵל, הַזָּךְ, אֲשֶׁר לָצוֹן

לֹא בָא אֶל פִּיו, צוֹחֵק בִּמְלֹא הַלֹּעַ.

וְרַק סוֹהֵר לְךָ יִהְיֶה אֱלֹּהַּ,

שֶׁמִּכָּל סֶדֶק עֵינֵי זָר נִבְזוֹת

בְּךָ יִתְקַע. וְאַתָּה תִּחְיֶה בְּכָל זֹאת.

כנראה מחצית ראשונה של 1906

הַאֵין מִטָּה זוֹ כְּחוֹפוֹ שֶׁל לַיִל,

פַּס צַר שֶׁל חוֹף אֲשֶׁר עָלָיו נִשְׁכָּבָה?

אֵין וַדָּאוּת חוּץ מִלָּךְ רוּם שָׁדַיִם,

שֶׁדֹּם גָּבְהוּ מִשֶּׁאֱהֹב אֶשְׂגָּבָה.

כִּי לַיְלָה זֶה, בּוֹ כֹּה רַבּוּ בְכָאִים,

וִילֵל וְטֶרֶף שֶׁל חַיּוֹת מִלְאוּהוֹ,

הֵן זָר הוּא לָנוּ עַד אֵימָה. וְהָאִם

זֶה שֶׁבַּחוּץ מַתְחִיל, יוֹם יִקְרָאוּהוּ,

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הַלֵּיל נָבִין?

לוּא הִתְכַּנֵּס נוּכַל אִישׁ בְּרֵעֵהוּ

כְעַלְעָלִים סְבִיב אַבְקָנֵי הַפֶּרַח:

כֹּה מְרֻבֶּה בְּכָל מָקוֹם הַסֶּרַח

וְאֶל כָּל אֶחָד מֵגִיחַ לְקַפְּחֵהוּ.

אַךְ עֵת עוֹד יַחַד נִצְמָדִים הִנֵּנוּ

לְבַל נִרְאֶנּוּ בָא בַּעֲלָטָה,

יוּכַל לִפְרֹץ מִמֵּךָ הוּא אוֹ מִמֶּנִּי:

כִּי אֵין קִיּוּם לְנַפְשֵׁנוּ בְּלִי בְגִידָה.

פריס, מאי – יוני 1906

★ ¹

אָפֹר כְּעֵין הֶעָפָר וְהֶעָלִים

עָלָה וְנִבְלַע בְּנוֹפוֹ שֶׁל כֶּרֶם זַיִת,

וְאֶת מִצְחוֹ מְלֵא הָאָבָק הֶעְלִים

עָמֹק בְּאַבְקוּתָן שֶׁל הַיָּדַיִם.

כִּכְלוֹת הַכֹּל גַּם זֹאת. וְזֹאת הַקֵּץ.

עַתָּה סוּמָא אֲנִי וְעָלַי לָלֶכֶת.

מַדוּעַ תְּצַוֻּנִי לִהְיוֹת עֵד

לְקִיוּמְךָ כְּשֶׁאֵין אֲנִי מוֹצְאֶךָ.

אֵינִי מוֹצָא אוֹתְךָ. לֹא, גַּם לֹא בִי.

וְלֹא בַאֲחֵרִים. וְלֹא בְּאֵל הָאֲבָנִים,

לֹא עוֹד אֶמְצָאֲךָ. לְבַדִּי אֲנִי.

לְבַדִּי אֲנִי עִם צַעַר בְּנֵי-אָדָם,

אֲשֶׁר בְּךָ אָמַרְתִּי לְנַחֲמָם,

וְאַתָּה אֵינְךָ. וַאֲנִי בוֹשׁ, נִכְלָם…

לְאַחַר מִכֵּן אָמְרוּ: וּמַלְאָךְ בָּא –.

מַדּוּעַ זֶה מַלְאָךְ? אָז לַיְלָה בָּא

וּבָעֵצִים עִלְעֵל כִּלְאַחַר יָד.

וְהַנְּעָרִים חָלְמוּ וְזָעוּ מְעַט.

מַדוּעַ זֶה מַלְאָךְ? אָז לַיְלָה בָּא.

וְהַלֵּיל שֶׁבָּא הָיָה לֹא לַיְל פֶּלֶא;

לֵילוֹת כָּאֵלֶה יֵשׁ בְּכָל מָקוֹם.

אָז אֲבָנִים רוֹבְצוֹת וְגָם כָּל כֶּלֶב.

הוֹ, לֵיל תּוּגָה, סְתָם לַיְלָה, מִכָּאֵלֶּה

הַמְחַכִּים עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם.

כִּי אֵין חָזוֹן לַמְפַלְלִים כָּמוֹהוּ,

וּמַלְאָכִים לֹא יִפְקְדוּ אוֹתָם.

אֵין תּוּשִׁיָּה לְמִי שֶׁאוֹבְדִים עַצְמָם,

וְהוֹרֵיהֶם יַפְקִירוּם אֶל הַתֹּהוּ

וְהֵם דְּחוִּיים מֵרֶחֶם הוֹרָתָם.

פריס, מאי – יוני 1906

★

אֵיכָה אֶרְאֶה, יֵשׁוּעַ, אֶת רַגְלֶיךָ,

הֵן אָז הָיוּ עֲדַיִן רַגְלֵי נַעַר,

עֵת אֶת עֶרְיָן רָחַצְתִּי בִרְעָדָה;

וּבִשְׂעָרִי נִצְּבוּ נְבוּכוֹת מִצַּעַר,

כְּשֶׂה לָבָן בִּסְנֵה הָעֲקֵדָה.

אֵיכָה אֶרְאֶה בְלֵיל-אַהַב זֶה גַפֶּיךָ

לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאִישׁ לֹא אֲהֵבָם.

אַף פַּעַם לֹא שָׁכַבְתִּי בְחֵיקֶךָ,

וְעַתָּה רַק יְהֻלַּל עוֹד וִירֹנָן.

אַךְ, שׁוּר, יָדֶיךָ, אֲהוּבִי, פְּצוּעוֹת –:

לֹא נְשִׁיכוֹתַי בַּלֵּיל עָשׂוּ לָךְ זֹאת.

לִבְּךָ פָתוּחַ, בָּא בוֹ כָּל דִּכְפִין:

רַק לִי נוֹעַדְתָּ בוֹ לִהְיוֹת שׁוֹשְׁבִין.

הִנֵּה עָיַפְתָּ, פִּיךָ זֶה עָיַף,

פִּי הַדָּוֶה עַתָּה חוֹמֵד אֵינֶנּוּ –.

יֵשׁוּעַ, אֵיךְ הֶחְמַצְנוּ שְׁעָתֵנוּ?

וּמַה מֻפְלָא, שֶׁכָּךְ נֹאבַד יַחְדָּו.

פריס, מאי – יוני 1906

שארטר

בַּסַּעַר הַתּוֹקֵף הַקַּתֶּדְרָלָה,

כְּמוֹ שׁוֹלֵל, אֲשֶׁר חוֹשֵׁב, חוֹשֵׁב,

נִכְמַהּ פִּתְאֹם לְהִצָּמֵד לְמַעְלָה,

אֵלֶיךָ, אֶל שְׂחוֹקְךָ הַמְּלַבֵּב:

דְּמוּת מַרְגִּישָׁה, מַלְאָךְ הַמְחַיֵּךְ,

אֲשֶׁר בְּפִיו מֵאוֹת פִּיּוֹת הוּלָנוּ:

הֲלֹא תִרְאֶה כִּי הַשָּׁעוֹת שֶׁלָּנוּ

נוֹשְׁרוֹת מִשְּׁעוֹן הַשֶּׁמֶשׁ הַמָּלֵא

בּוֹ חֲקוּקִים מִסְפְּרִי יוֹם תָּמִים,

וּבַמַּמָּשׁ בָּעֹמֶק יֵאָזֵנוּ,

כְּאִלּוּ כָּל הַשָּׁעוֹת גְּמוּלוֹת, יָפוֹת?

וְכִי מַה תֵּדַע אִישׁ-אֶבֶן עַל חַיֵּינוּ?

וְשֶׁמָּא עוֹד יוֹתֵר תָּאִיר פָּנִים

עֵת לוּחֲךָ תּוֹסִיף בְלֵיל אֱחֹז?

פריס, מאי – יוני 1906

רְאֵה, אֲנִי הָאִישׁ שֶׁהַכֹּל נְטָשׁוֹ.

אֵין אַף אֶחָד בָּעִיר הַיּוֹדֵעַ עָלַי,

צָרַעַת בִּי פָּרְחָה.

וּבַקַּרְקֶשֶׁת שֶׁלִּי אֲנִי מַקִּישׁ,

מַכֶּה בְּזֶה הָאוֹת שֶׁבִּי, הַמֵּבִישׁ,

בְּאָזְנֵי כָּל אֶחָד

שֶׁבְּקִרְבָתִי עוֹבֵר.

וְהַשּׁוֹמְעִים אֶת נֶקֶשׁ הָעֵץ,

אֶל מִשְׁבַּתִּי אַף לֹא יִפְנוּ הַבֵּט,

שֶׁמָּא יִגַּע הַדָּבָר אֶל לִבָּם.

עַד לְמָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ קוֹל קַרְקַשְׁתִּי

אֲנִי בַּבַּיִת. וְשֶׁמָּא עִמָּדִי

אַתָּה מְאֹד קוֹלָהּ תַּגְבִּיר, עַד כִּי

אִישׁ לֹא יָעֵז לִקְרֹב אֶל מֶרְחַקִּי

מֵאֵלֶּה הַנְּסוֹגִים מִקִּרַבָתִי.

כָּךְ שֶׁאוּכַל לָלֶכֶת לִי זְמַן רַב

בְּלִי שֶׁאִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ נַעֲרָה

אוֹ יֶלֶד קָטָן אֶרְאֶה.

הַחַיּוֹת לְהַבְהִיל לֹא יָאֶה.

פריס, לפני יוני 1906

נִשְׁמָתִי, אוּלַי יְשָׁרָה וְטוֹבָה,

אֲבָל לְבָבִי, זֶה דָמִי הַמְעֻוָּת,

כָּל יֵשׁוּתִי שֶׁכָּל כָּךְ מַכְאִיבָה,

לְזָקְפָהּ אַךְ לַשָׁוְא טוֹרַחַת.

וְגִנָּה אֵין לָּהּ, וְאֵין לָּהּ מִטָּה,

וְהִיא תְלוּיָה עַל גַּבֵּי שִׁלְדָּתִי הַחַדָּה,

וּכְנָפֶיהָ רוֹחֲפוֹת מִפַּחַד.

וְגַם יָדַי לֹא תִצְלַחְנָה בְּיוֹתֵר.

רְאֵה נָא: הֵן מְנֻוָּנוֹת בְּהֶסְתֵּר,

לַחוֹת וּכְבֵדוֹת, וְנָעוֹת בְּנַּתֵּר,

כְּקַרְפָּדוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם.

וְהָאַחֵר שֶׁבִּי הוּא כָּל כָּךְ

בָּלֶה וּמְיֻשָּׂן וְנֶאֱלָח.

מַדּוּעַ מְהַסֵּס אֶלֹהִים, וְאֶל הַפַּח

אֶת כָּל זֶה יַחַד לֹא יָשֶׂם?

שֶׁמָּא רוֹגֵז הוּא עָלַי בְּשֶׁלּ פָּנַי,

פִּי זֶה הַקָּפוּץ בְּרֶטֶן?

הֵן כַּמָּה פְעָמִים הֵם חָשְׁבוּ, אוּלַי,

הִתְבַּהֵר וְהִזֹּךְ, בְּעֶצֶם;

אֲבָל, מֵעוֹלָם לֹא קָרְבוּ אֵלַי

כִּי אִם הַכְּלָבִים לָגֶשֶׁת.

וְלִכְלָבִים אֵין זֶה, אֲדֹנָי.

פריס, 7 ביוני 1906

מִשַּׁעַר לְשַׁעַר נָד אֲנִי,

מְלֹהָט וּמְסֹעָר.

פִּתְאֹם אָשִׂים כַּף יְמִינִי

לְאָזְנִי כְּמוֹ שׁוֹפָר.

אֲזַי קוֹלִי כְּתִמְהוֹנִי

נִשְׁמַע לִי, כֶּשֶׁל זָר.

אָז לֹא אֵדַע מִי זֶה יִצְעַק,

אֲנִי אוֹ אֵי-אַחֵר.

אֲנִי צוֹעֵק עַל מַה-בְּכָךְ,

פַּיְּטָן יִתְבַּע יוֹתֵר.

לְבַסּוֹף, אֶסְגֹּר בִּשְׁתֵּי עֵינַי

גַּם אֶת פָּנַי לְאַט.

שְׁעוּנִים הֵם בְּכָל כָּבְדָּם עַל יָדַי

וְנִרְאִים נָחִים כִּמְעַט.

לְבַל יַחְשֹׁבוּ, כִּי אוּלַי

אֵין לְרֹאשִׁי מִקְלָט.

פריס 7 – 12 ביוני 1906

זֶה הָיָה לֹא בִי. זֶה יָצָא וְנִכְנָס.

לֶאֱחֹז בּוֹ רָצִיתִי. אָז בּוֹ יַיִן אָחַז.

(אַךְ שְׁמוֹ נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי כַלֵיל.)

אָז הִגִּישׁ לִי אֶת זֶה וְהִגִּישׁ לִי אֶת זֹאת,

עַד שֶׁעָלָיו סָמַכְתִּי מְאֹד מְאֹד,

אֲנִי הַכְּסִיל.

וְעַכְשָׁו מִשְׂחָקוֹ אֲנִי וְהוּא יָכוֹל

לְפַזְּרֵנִי בְּבוּז, לְהַפְסִידֵנִי כְּחוֹל

לַמָּוֶּת, לְזוֹ הַטְּרֵפָה.

וְאִם בְּכָל זֹאת יִזְכֶּה בִי, הַקְּלָף הַמְטֻנָּף,

יְגָרֵד בִּי הַשְּׁחִין הַשָּׁחוֹר שֶׁבְּפָנָיו,

וְיַשְׁלִיכֵנִי אַחַר לָאַשְׁפָּה.

פריס, 7 – 12 ביוני 1906

תְּחִלָה הָיוּ הַחַיִּים מְאִירִים,

חִמְּמוּנִי, אִמְּצוּנִי מוּל כָּל הַמִּקְרִים.

כִּי כָךְ יַעֲשׂוּ לְכָל בְּנֵי הַנְּעוּרִים,

אֵיךְ יָכֹלְתִּי זֹאת אָז לָדַעַת.

אָז הָיוּ הַחַיִּים לִי בִּלְתִּי יְדוּעִים –.

וּפִתְאֹם רַק יָמִים הֵם, הוֹלְכִים וּבָאִים.

לֹא טוֹבִים, לֹא יָפִים, לֹא עוֹד נִפְלָאִים,

כְּמוֹ נִשְׁבְּרָה הַטַּבַּעַת.

הוּא לֹא הָיָה אָשֵׁם, וְגַם לֹא אֲנִי;

הֲרֵי שְׁנֵינוּ הַיִינוּ כָּל כָּךְ סַבְלָנִים,

אַךְ לֹא סַבְלָן הוּא הַמָּוֶת.

רָאִיתִי אוֹתוֹ בָא (מַה רַע הוּא הָלַךְ),

הִבַּטְתִּי כֵיצַד הוּא לָקַח וְלָקַח:

הֵן לֹא שֶׁלִּי הָיָה הַזָּבֶד.

וּמֶה הָיָה שֶׁלִּי, קִנְיָנִי, זְכוּתִי?

הַאִם לֹא הָיְתָה אֲפִלּוּ עֱנוּתִי

שְׁאוֹלָה לִי מְאֵת הַגּוֹרָל?

כִּי לֹא רַק הָאֹשֶׁר גּוֹרָל יְבַקֵּשׁ,

אֶלָּא גַּם הַדְּוַי, שֶׁנִּצְעַק, נִתְיָאֵשׁ,

וְהוּא הַהֶרֶס יִקְנֶה עֵת יוּזַל.

וְהַגּוֹרָל הִנֵּה בָּא וְרָכַשׁ בְּחִנָּם

אֶת כָּל הַמַּבָּעִים שֶׁבְּפָנַי, כֻּלָּם,

וַאֲפִילּו אֶת אֹפֶן לֶכְתִּי.

זוֹ הָיְתָה מְכִירָה כְלָלִית בְּזִיל-הַזּוֹל,

וּמִשֶּׁהֻצַּגְתִּי רֵיקָה מִכֹּל

הוּא זְנָחַנִי פְתוּחָה, בִּכְדִי.

פריס, 7 – 12 ביוני 1906

מְאוּם אֲנִי וּמְאוּם גַּם אֶהְיֶה בְּוַדַּאי.

הֵן עַכְשָׁו מִלִּהְיוֹת אֲנִי קְטַנָּה מִדַּי;

אֲבָל גַּם אַחַר זְמַן.

אָבוֹת, אִמָּהוֹת,

רַחֲמוּ עָלַי.

אָמְנָם, אֵין שׁוּם טַעַם עִמִּי לְהִתְעַסֵּק:

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֶבֹּל.

וְשׁוּם תּוֹעֶלֶת לֹא אָבִיא: עַכְשָׁו זֶה טֶרֶם עֵת,

וּמָחָר יִהְיֶה כִּכַלוֹת הַכֹּל.

אֵין לִי אֶלָּא שִׂמְלָה זֹאת בִּלְבַד,

וְהִיא מְהוּהָה כְּבָר וּדְהוּיָה,

אֲבָל הִיא לָעַד תַּחֲזִיק מַעֲמָד,

אוּלַי אַף לִפְנֵי כֵּס יָהּ.

אֵין לִי אֶלָּא שֵׂעָר זֶה הַמְעַט

(נִשְׁאַר מִן הַיָּמִים הָהֵם),

שֶׁלְּפָנִים אוֹתוֹ אָהַב אֶחָד.

עַתָּה הוּא כְּלוּם אֵינוֹ אוֹהֵב.

פריס, 7 – 12 ביוני 1906

★ ¹

עַתָּה לָצֵאת מִתּוֹךְ כָּל זֶה הַסֵּבֶךְ,

שֶׁלָּנוּ הוּא וְאֵין לָנוּ בּוֹ שְׁלִיטָה,

וְהוּא כְּמַיִם רוֹטְטִים בַּנֵּבֶךְ,

שֶׁאוֹר נִשְׁקָף בָּם וְהַדְּמוּת שְׁחוּתָה;

מִכָּל זֶה הַדָּבֵק בָּנוּ כְּסֶפַח,

וּכְחוֹחִים אוֹחֲזֵנוּ עוֹד, לֵילֵךְ –

וּבְפָנִים שֶׁכְּבָר הָיוּ יוֹמְיוֹם,

וְכֹה נוֹדְעוּ עַד אֲשֶׁר לֹא נִכָּרוּ,

הַשְׁקֵף פִּתְאֹם, כְּמוֹ עַתָּה הוּאָרוּ,

וּמִקָּרוֹב וּכְרֵעַ וּלְשָׁלוֹם;

וּלְהָבִין כִּי בְנֵי-אָדָם צֹעָרוּ

לֹא מִזָּדוֹן, וְכִי יְגוֹן הַיְתוֹם

כָּל נְעוּרִים הֵצִיף עַד אֵין מִפְלָט –:

וּבְכָל זֹאת לֵילֵךְ, יָד מִתּוֹךְ יָד,

כְּמוֹ מִפֶּצַע אֲרוּכָה לִקְרֹעַ;

לֵילֵךְ, וּלְאָן? אֶל חַיֵּי נוֹד וָנוֹעַ,

אֶל אֶרֶץ סְתָם, שֶׁל נֵכֶר וּבָדָד,

שֶׁבֵּין תִּמְרֹד בָּהּ, בֵּין תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ,

הִיא רַק קְלָעִים תִּהְיֶה וְלֹא אִכְפַּת;

לֵילֵךְ, מַדּוּעַ? כִּי עוֹלָם פָּתוּחַ,

כִּי עֵר הַיֵּצֶר, כִּי קָצְרָה הָרוּחַ,

מִמֻּפְלָאוּת וּמִסִּכְלוּת מְעַט:

אֶת כָּל זֹאת לְקַבֵּל, וְאוּלַי לַשָׁוְא

אַבֵּד חֶמְדַּת יָמִים רַבִּים, כְּדֵי

לִתְהוֹת עַל מָה, יָגוֹעַ וְהַמְתֵּן –

כְּלוּם לַחַיִּים חֲדָשִׁים זֶה הַסַּף?

פריס, יוני 1906

גן לוּכְּסֶנְבּוּרְג

עִם הַגַּגּוֹן וְעָם צִלּוֹ סוֹבֵב

עַל מְקוֹמוֹ שָׁעָה קַלָּה דוּכָן

וּבוֹ סוּסֵי סַסְגּוֹן, אֲשֶׁר אַרְצָם

סוֹפָה לִשְׁקֹעַ וְלוּא גַּם תִּתְעַכֵּב.

אָמְנָם, רְתוּמִים לַעֲגָלוֹת קְצָתָם,

אֲבָל, חָזוּת כֻּלָּם עִזּוּז תַּבִּיעַ;

אַרְיֵה אָדֹם אַף הוּא עִמָּם יַפְסִיעַ

וּמִנִּי זְמַן לִזְמַן גַּם פִּיל לָבָן.

וְגַם אַיָּל יֶשְׁנוֹ, כִּבְיַעַר, כָּאן.

אַךְ עַל גַּבּוֹ יִשָּׁא אֻכָּף, וְרוֹכֶבֶת

עָלָיו יַלְדָּה בְשִׂמְלָה שֶׁל אַרְגָּמָן.

וְעַל הָאַרְיֵה רָכוּב בְּלֹבֶן נַעַר

הַנֶּאֱחָז בּוֹ בְיָד קְטַנָּה, חַמָּה,

בְּעוֹד הָאַרְיֵה חוֹרֵץ לָשׁוֹן בְּפַעַר.

וּמִנִּי זְמַן לִזְמַן גַּם פִּיל לָבָן.

עוֹבְרִים בִּיעָף הֵם עַל סוּסִים, בָּרֶכֶב,

גַּם בַּחוּרוֹת עֵרוֹת, שֶׁזֶּה הַדַּהַר

כִּמְעַט כְּבָר לֹא לָהֶן: תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁטֶף

נוֹשְׂאוֹת הֵן אֶת פְּנֵיהֶן לְאֵי-אָן, לְמִנֶּגֶד…

וּמִנִּי זְמַן לִזְמַן גַּם פִּיל לָבָן.

וְכָל זֶה אָץ וְאֶל קִצּוֹ נוֹסֵעַ,

סָבוֹב רַק וְהַקֵּף לְלֹא תַכְלִית,

קִטְעֵי אָדֹם, כָּחֹל, אָפֹר שׁוֹלֵחַ,

פַּרְצוּף קָטָן שֶׁטֶּרֶם הֶחֱרִיט –.

וְלְעִתִּים חִיּוּךְ קוֹרֵן, שׁוֹפֵעַ

גִּיל מְסַנְוֵר, אֲשֶׁר חִנָּם זוֹרֵחַ

עַל חֵפֶז זֶה שֶׁל שְׂחוֹק סְמוּי אַחֲרִית…

פריס, יוני 1906

כְּמוֹ גַפְרוּר בְּהִתְלַבְּנוֹ סְבִיבָיו,

לִפְנֵי פָרְצוֹ בְלֶהָבָה, שׁוֹלֵחַ

זִיקִים זוֹנְקִים –; מְחוֹלָהּ בְּתוֹךְ קְהַל צוֹפָיו

חָג וְהוֹלֵךְ, חַי, חַם וּמְצֻלְהָב,

וּבְעִוּוּתָיו חוֹמֵק וּמִתְפַּתֵּחַ.

וּלְפֶתַע הִיא שַׁלְהֶבֶת אוֹכֵלָה.

בְּמֶבָּטָהּ תַּצִּית אֶת שְׂעָרָהּ,

וּבְאָמָּנוּת נוֹעֶזֶת הַשִּׂמְלָה

כֻּלָּהּ תִּפְרֹשׂ לְאֵשׁ הַמְּדוּרָה,

שֶׁמִּתּוֹכָהּ, כִּנְחָשִׁים שֶׁגָּחוּ,

זְרוֹעוֹת צְחֹרוֹת וּמְקַרְקְשׁוֹת יֻשְׁטָחוּ.

וְאָז, כְּמוֹ אָצָה לָּהּ הָאֵשׁ, עַד תֹּם

הִיא תִכְנְסָהּ וְתַשְׁלִיכָהּ הֲלֹם,

בְּיָד רָמָה וּבִתְנוּעָה שׁוֹאֶטֶת.

וּמַבִּיטָה: כָּאן הִיא רְבוּצָה, בּוֹעֶטֶת,

וְעוֹד לֹא תִּכָּנַע וְעוֹד תִּדְלֹק –.

אַךְ בְּבִטְחָה נוֹצַחַת אֶת פָּנֶיהָ

תִּשָּׂא, וּבְחִיּוּךְ זוֹהֵר, מָתוֹק,

תִּרְמֹס אוֹתָהּ בְּפַעֲמֵי רַגְלֶיהָ.

פריס, יוני 1906

לוּא נֶרֶב לְהַרְהֵר, כְּדֵי לוֹמַר

דְּבַר-מַה עַל שֶׁאָבַד לָנוּ בֵּינְתַיִם:

שְׁהוּת הַיַּלְדוּת בְּאַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

שֶׁכָּךְ לֹא שָׁבוּ עוֹד – וּמִפְּנֵי מָה?

עוֹד נֵרָמֵז –: אוּלַי בְּשָׁעָה שֶׁל גֶּשֶׁם,

אַךְ מַה הַפֵּשֶׁר, זֹאת כְּבָר לֹא נָבִין.

מֵהִפָּגֵשׁ, וְהִתְרָאוֹת וְהַרְגֵּשׁ אֶת

כָּל הֶחָדָשׁ מָלְאוּ אַז הַחַיִּים

דַּוְקָא מִשּׁוּם שֶׁרַק קָרָה אוֹתָנוּ

מַה שֶׁקּוֹרֶה לְגוּף, לְבַעַל-חַי:

אֶת שֶׁלָּהֶם חָיִינוּ כְּשֶׁלָּנוּ

וְהַצּוּרוֹת מְלֵאוּנו עַד בְּלִי דַי.

עַד כִּי בָּדָד הָיִינוּ כְּרוֹעֶה,

וּמֶרְחָבִים גְּדוֹלִים גָּדְשׁוּ עָלֵינוּ,

וּמִמֶּרְחָק נִקְרֵאנוּ לַבָּאוֹת,

עַד כִּי לָקַחְנוּ כְּמוֹ לְהַשְׁחִילֵנוּ

כְּחוּט חָדָשׁ אֶל שֶׁזֶר הַמַּרָאוֹת,

בָּהֶם מֵאָז בְּתֵמָהּ נִשְׁתָּאֶה.

פריס, 1 ביולי 1906

כְּמוֹ נָהָר בְּהִשְׁתַּפְּכוֹ הַיַּמָּה

בְּפַעַר פִּיו פּוֹרֵץ אֶת כָּל סְכָרָיו,

כָּךְ בְּזִקְנֵי הַשְּׁבָטִים כֻּלָּמוֹ

יַךְ יְהוֹשֻׂעַ בְּאַחֲרוֹן דְּבָרָיו.

הַצּוֹחֲקִים לוֹ, הוֹ, כַּמָּה נִפְעָמוּ

וְשָׂמוּ יָד עַל לֵב אֲחוּזֵי חִיל,

כְּאִלּוּ שׁוּב שְׁלֹשִׁים קְרָבוֹת רָעָמוּ

מִפֶּה אֶחָד. וְזֶה הַפֶּה הִתְחִיל.

וְשׁוּב הֶאֱזִינוּ רְבָבוֹת בְּתֵמַהּ,

כְּאָז, בְּהַקִּיפָם אֶת יְרִיחוֹ,

אַךְ בּוֹ הָיוּ עַתָּה שׁוֹפְרוֹת הַשֵּׁמַע,

וְהַחוֹמוֹת שֶׁבְּחַיֵּינוּ מָטוּ כֹה,

שֶׁהֵם בּוּקִים עַל אֶרֶץ הִתְגּוֹלָלוּ,

מְנֻצָחִים וְחַסְרֵי-יֶשַׁע עוֹד

לִפְנֵי זָכְרָם כֵּיצַד הוּא כְּלַפֵּי מַעְלָה

הִתְרִיס, לַשֶּׁמֶשׁ בְּפָקְדוֹ: עֲמֹד!

וְאֵל הָלַךְ, בָּהוּל, כְּמוֹ שְׂכִיר-יוֹם,

וְהֶחֱזִיק הַשֶּׁמֶשׁ בְּכָל כֹּחַ,

עַד לִכְאֵב, עַד אִם כִּלּוּ לִנְקֹם,

מִשּׁוּם שֶׁאִישׁ אֶחָד הֵעֵז לִתְבֹּעַ.

וְזֶה הָאִישׁ הָיָה זֶה הַזָּקֵן,

אֲשֶׁר אָמְרוּ עָלָיו אָבַד הַכֶּלַח;

הֵן בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר הוּא, אָכֵן,

וּלְפֶתַע קָם, לִפְגֹּעַ בָּם כְּקֶלַע.

וְהוּא יָרַד בָּם כְּמוֹ בָרָד בְּשֶׁלֶף.

וְכִי מַה לָּאֵל תַּבְטִיחוּ? מִסְּבִיבְכֶם

אֵלִים בְּלִי סוֹף צוֹפִים לִבְחִירַתְכֶם.

בְּרוּ. אַךְ הָאֵל יַכְּכֶם מַכּוֹת לָאֶלֶף.

וְעוֹד הִפְטִיר, כְּמוֹ שָׁפְלוּ מִמֶּנּוּ:

אֲנִי וּבֵיתִי לְיָהּ וְלֹא נִבְגֹּד.

הֵם צָעֲקוּ: תְּנָה לָנוּ אוֹת, חַזְּקֵנוּ

וְאַמְּצֵנוּ נָא, כִּי בְחֹר קָשֶׁה מְאֹד.

אַךְ הֵם רָאוּהוּ אַט עוֹלֶה בַדֶרֶךְ

אֶל מָעֻזּוֹ בָהָר, אֶל תִּמְנַת סֶרַח,

אָפוּף שְׁתִיקָה. וְלֹא רָאוּהוּ עוֹד.

פריס, ראשית יולי 1906

זֶה עַל גַּב זֶה יֵרֹמּוּ אַגָּנַיִם,

שְׂפוֹת שַׁיִשׁ עַתִּיקוֹת בְּעִגּוָּלן,

צָנוֹחַ אַט מֵרְקִיעַ פְּנֵי הַמַּיִם

אֶל מַיִם שֶׁהִמְתִּינוּ מִתַּחְתָּם,

מוּל רַחֲשָׁם שׁוֹתְקִים בַּעֲצַלְתַּיִם,

וּבַחֲשַׁאִי, כְּמוֹ מִכַּף יָדָם,

יַרְאוּם בֵּין יֶרֶק וּמַחֲשָׁךְ שָׁמַיִם,

כְּמִין חֵפֶץ לֹא יְדָעוּהוּ מֵעוֹדָם;

בְּהוֹסִיפָם הַשְׁקֵט בִּכְלִיל הַקַּעַר

עִגּוּל מִתּוֹךְ עִגּוּל צֵאת לַמֶּרְחָב,

וְרַק מִדֵּי פֹּעַם, חֶרֶשׁ, בִּמְעֻלָּף,

בִּזְקַן הָאֲזוֹבִים טִפִּין יֵרֵדוּ

אֶל עוֹד אַגָּן אַחֲרוֹן, שֶׁנְּגֹהוֹתָיו

בִּשְׂחוֹק מִלְּמַטָּה חֶרֶשׂ יְרַצֵּדוּ.

פריס, 8 ביולי 1906

★ ¹

כְּמוֹ שְׁיָר יָרֹק שֶׁבְּיוֹרַת הַצֶּבַע

יְבֵשִׁים, קָשִׁים, גַּסִּים כָּאן הֶעָלִים.

וְהַכָּחֹל בְּפִרְחֵי הָאֶשְׁבּוֹלִים

אֵינוֹ נִשָּׂא בָּהֶם, הוּא רַק כְּסֶפַח,

כְּבָבוּאָה שֶׁמֵּרָחוֹק, בְּלִי קֶבַע,

שֶׁעוֹד מְעַט מֵהֶם אוּלַי תִּשַּׁר,

וּכְבְאִגֶּרֶת נוֹשָׁנָה הַנְּיָר,

שֶׁצְּהוֹב, אֲפוֹר וּסְגוֹל בִּכְחוֹל בָּלֶה בָּהּ;

דָּהוּי מִכְּבֹס כְּמוֹ סִנָּר שֶׁל יֶלֶד,

שֶׁלֹּא יִצְלַח, כְּלוּם לֹא יִקְרֶנוּ עוֹד:

כְּעֵין חַיִּים קְצָרִים לְלֹא תּוֹחֶלֶת.

אַךְ פֶּתַע, בְּאַחָד הָאֶשְׁבּוֹלִים,

כְּמוֹ מַחֲלִיף הַכְּחוֹל, וְנוּכַל לִרְאוֹת

שְׂמֵחִים מוּל הַיָּרֹק גְּוָנִים כְּחֻלִּים.

פריס, אמצע יולי 1906

וֶרסאי

כִּמְלָכִים הַמּוֹסִיפִים לִפְסֹעַ

לְלֹא תַכְלִית, רַק כְּדֵי לְהֵרָאוֹת

לַמַּיְמִינִים וְלַמַּשְׂמְיאִילִים לִכְרֹעַ

מוּל בְּדִידוּתָם בְּאַדֶּרֶת הַכָּבוֹד –

לְבַדָּן, בְּחַסְדֵּי הָאֵל, בֵּין מַעֲקִים

הַמִּשְׁתַּחְוִים לָהֶן מִמְּקוֹמָם,

עוֹלוֹת הַמַּעֲלוֹת, וְאֶל הַשָּׁמַיִם

אָט מַיְשִׁירוֹת וְאֶל הָאֵין-לְאָן;

וּכְמוֹ הִגְבִּילוּ אֶת כָּל שְׁאָר הָעָם

מִגֶּשֶׁת אֲלֵיהֶן; וְהַכֹּל בִּדְחִילוּ

נִצְּבוּ הַרְחֵק מֵהֶן; וְלֹא יָהִינוּ

אֲפִלּוּ שְׂאֵת אֶת שֹׁבֶל מְעִילָן.

פריס, אמצע יולי 1906

מֵרָחוֹק כְּבָר בְּחֻלְשַׁת הַדַּעַת

חָשׁ צַלְיָן אֵיךְ הוּא רוֹעֵף זָהָב;

כְּאִלּו מַמְלָכוֹת אֲחוּזוֹת רַעַד

כַּאן צָבְרוּ אֶת כָּל עָשְׁרָן הָרַב.

אַךְ בְּהִתְקָרְבוֹ לִבּוֹ נוֹפֵל בּוֹ

מוּל הַגְּבִינִים הָרוֹמְמִים:

כִּי הֵן לֹא כְלֵי שֻׁלְחָנָם הֵם אֵלֶּה

וְלֹא שֶׁל נְשֵׁיהֶם הַנְּזָמִים.

הֲיוּכַל מִי לָנוּ לְהוֹדִיעַ

כָּל אֲשֶׁר הֻתַּךְ בַּלֶּהָבָה

כְּדֵי לִיצֹר הַדְּמוּת שֶׁעַל גְּבִיעַ

הַשּׁוֹשָׁן: אִלְּמָה, צְהֻבָּה – רוֹגַעַת,

כְּמוֹ כֻּלָּהּ זָהָב, וּמִסְּבִיבָהּ

בִּמְקוֹמָהּ כִּבְעַצְמָהּ נוֹגַעַת.

פריס, 19 ביולי 1906

תָּלוּל מוּל לִבִּי יוֹמָם אַתָּה נִצָּב,

הָרָר, יְשִׁימוֹן,

צִיָּה, אֵין-נָתִיב; אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ אֶסַּב,

בָּדָד עוֹלֶה וְנוֹפֵל וְתוֹעֶה… וְכָל יוֹם שָׁב

אֶל תְּמוֹלִי הֶהָלוּךְ, הַמֻּקָּף

חֲלִילָה.

יֵשׁ שֶׁרוּחַ תּוֹפְשֵׂנִי, לְהַנְחוֹתִי עַל אֵם דְּרָכִים,

דּוֹחֵף אוֹתִי בְפִתְחוֹ שֶׁל שְׁבִיל,

אוֹ שֶׁדֶּרֶךְ שׁוֹתֵנִי בְשֶׁקֶט.

אֲבָל רְצוֹנְךָ הַשּׁוֹקֵק אֶת

הַשְּׁבִילִים קוֹוֵץ כְּמוֹ אָלוּם אֶת הָעוֹר,

עַד שֶׁהֵם נִתָּשִׁים כִּכְתֹבֶת הַנִּשְׁחֶקֶת,

נְמוֹגִים אֶל תְּהוֹמוֹת הַמָּגוֹר.

תְּנֵנִי, תְּנֵנִי-נָא, בַּעֲצִימַת עֵינַיִם,

כְּמוֹ בְּעֵינַיִם מְשֻׁקָּעוֹת, נָא תֵן

לִי לַעֲמֹד בֵּין עֲנָקֵי הַגַּפַּיִם,

עַל שְׂפָתְךָ לוּא אוּכַל כָּאן הַמְתֵּן

עַד אֲשֶׁר הַסְּחַרְחֶרֶת

הַזֹּאת, הָעוֹבֶרֶת בִּי, הַגּוֹרֶרֶת

אוֹתִי שׁוּב תַּנִּיחַ חוּשַׁי בִּמְקוֹמָם.

כְּלוּם הַכֹּל בִּי רוֹחֵשׁ? אֵין מְאוּמָה מוּצָק,

הָעוֹמֵד עַל זְכוּתוֹ,

עַל כְּבוֹדוֹ? הֶחָבוּי בְּיוֹתֵר שֶׁבִּי, הַמְשֻׁבָּח…

וְהַשִּׁבֹּלֶת כִּמְאוּם גּוֹרַפְתּוֹ

אֶל הַתְּהוֹם…

פָּנִים, הוֹ פָּנַי,

שֶׁל מִי אַתֶּם? מָה הֵם

הַדְּבָרִים שֶׁאַתֶּם פְּנֵיהֶם?

כֵּיצַד תּוּכְלוּ לִהְיוֹת פָּנִים לִפְנִים כָּזֶה

שֶׁבְּלִי הֶרֶף בּוֹ הַתְחָלָה

וְהִתְמוֹגְגוּת נִפְתָּכוֹת לִדְבַר-מָה.

כְּלוּם יֵשׁ פָּנִים לְיַעַר?

כְּלוּם אֵין בֶּהָרִים הַבַּזֶּלֶת

בְּלִי פָנִים נִצֶּבֶת?

וּכְלוּם אֵין גּוֹאֶה

הַיָּם לְלֹא פָנִים

מִתְּהוֹם קַרְקָעִיתוֹ?

וְהַשָּׁמַיִם הֲלֹא נִשְׁקָפִים בּוֹ

בְּלִי מֵצַח, בְּלִי סַנְטֵר, בְּלִי פֶה?

וְהַחַיּוֹת הַאֵינָן נִגָּשׁוֹת לְעִתִּים

אֶל אָדָם כִּמְבַקְשׁוֹת אוֹתוֹ: קְחָה אֶת פָּנַי?

פְּנֵיהֶן כְּבֵדִים לָהֵן מִדַּי,

וְאֶת מְעַט נִשְׁמָתָן בִּפְנֵיהֶן

מַחֲזִיקוֹת הֵן הַרְחֵק מִדַּי אֶל

תּוֹךְ הַחַיִּים. וְאָנוּ?

חַיּוֹת הַנְּשָׁמָה, מִכָּל שֶׁבָּנוּ

נְבוֹכִים, כִּי עֲדַיִן

לִמְאוּם לֹא הָשְׁלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַנְּשָׁמוֹת

הָרוֹעוֹת בָּאָחוּ.

הַאִם לֹא נִתְחַנֵּן אֶל הָאֲדוֹנִים

מִדֵּי לַיְלָה כִּי נִזְכֶּה בְאֶפֶס-פָּנִים

יַעַן כִּי קְרָבֵינוּ חָשָׂכוּ?

חָשְׁכִּי, חָשְׁכִּי, הִנֵּנִי כָאן, עִמָּךְ,

וּבַחוּץ הַכֹּל חוֹלֵף לְאַט;

וְאֹבֶה כִי גַּם לִי, כְּמוֹ לַחַיָּה, יִצְמַח

רַק קוֹל אֶחָד, קְרִיאָה אַחַת בִּלְבַד

לְכָל דָּבָר – כִּי מַה לִּי מִסְפָּרָן

שֶׁל הַמִּלִּים, הַמִּזְדַּמְּנוֹת-פּוֹרְחוֹת,

אִם קוֹל צִפּוֹר בָּרוֹם, שֶׁעוֹד וְעוֹד,

רִבּוֹא פְעָמִים קוֹרֵאת אוֹתָהּ הֲבָרָה,

אֶת זְעֵיר לִבָּהּ מַרְחִיב כָּל-כָּךְ, וּלְאֶחָד

עוֹשָׂהּ עִם לֵב הָאֲוִיר וְעִם לֵב יַעַר-הָעַד,

וָכֹה בָּהִיר וְכֹה שָׁמוּעַ בִּשְׁבִילוֹ…

שֶׁעִם כָּל אוֹר הַיּוֹם שׁוּב וְשׁוּב

עוֹלֶה: צוּק קָשׁוּחַ וְחַד.

וּבְהַשְׁעִינִי לִבִּי עַל שִׂכְלִי וְעָלָיו אֶת פְּאַת

גַּעְגּוּעַי וְאֶת הֱיוֹתִי בָדָד,

אֵיכָה יִשָּׁאֵר זֶה גַּמָּד,

כִּי מֵעָלָיו נִזְקָר הוּא.

קפרי, דצמבר 1906

רֹגֶז רָאִיתָ מַבְלִיחַ. שְׁנֵי נְעָרִים

רָאִיתָ בְּהִצְטַנְּפָם לִדְבַר-מָה

אֲשֶׁר שָׂנֵא וְהִתְגַּלְגֵּל עַל הָאָרֶץ

כְּמוֹ חַיָּה שֶׁתְּקָפָהּ נְחִיל דְּבוֹרִים;

מַעֲמִידֵי-פָּנִים, גֻּזְמָאֵי-הֶבֶל,

סוּסִים שׁוֹעֲטִים אֲשֶׁר הִתְמוֹטָטוּ,

שְׁמוּטֵי מֶבָּט, לִסְתוֹתֵיהֶם חֲשׂוּפוֹת,

כִּבְהִתְקַלֵּף מִפִּיהֶם הַקַּרְקֶפֶת.

אוּלָם עַתָּה תֵדַע לִשְׁכֹּחַ זֹאת.

כִּי לִפָנֶיךָ הַבָּזִיךְ שֶׁל פִּרְחֵי וֶרֶד,

בּוֹ לֹא תִשְׁלֹט שִׁכְחָה הוּא מָלֵא

אוֹתָה תִּכְלָה שֶׁל הֲוָיָה וְכֹסֶף,

הוֹשֵׁט, תֵּת-לֹא-יָכוֹל, הֵעָצֵר,

שֶׁהִיא אוּלַי שֶׁלָּנוּ: תִּכְלָתֵנוּ.

חַיִּים שֶׁל חָרֶשׁ, הִפָּקְחוּת אֵין קֵצֶה,

זִקָּה לְחוּץ, בְּלִי טֹל חוּץ מֵאוֹתוֹ חוּץ

שֶׁהַדְּבָרִים סָבִיב גּוֹרְעִים מִמֶּנוּ,

הֱיוֹת כִּמְעַט בְּלִי תְחוּם, כְּמוֹ מֻבְלַעַת

שֶׁכֻּלָּהּ פְּנִים, הַרְבֵּה עֶדְנָה מַפְתַּעַת

וְעַל עַצְמָהּ זוֹהֶרֶת – עַד מִלֵאת:

הֲיֵשׁ דָּבָר מֻכָּר לָנוּ מִזֹּאת?

וְאַף מִזֹּאת: כִּי רֶגֶשׁ מִתְּהַוֶּה

בִּנְגֹעַ בַּעֲלֵי-פֶרַח עֲלַי-פֶרַח?

וְזֹאת: כִּי כְּעַפְעַף אֶחָד נִפְקָח

וּמִתַּחְתָּיו עוֹד אַלְפֵי עַפְעַפַּיִם,

הַסְּגוּרִים, כְּמוֹ לְישֹׁן הֻפְקָדוּ

כְּדַי לְהַחֲלִישׁ חָזוּת שֶׁמִּבִּפְנִים.

וְזֹאת בְּעִקָּר: כִּי הֶעָלִים הַלָּלוּ

סוֹכְכִים בְּעַד הָאוֹר. מִשְּׁמֵי-שָׁמַיִם

מְסַנְּנִים הֵם אַט כָּל טִפַּת חֹשֶׂךְ,

אֲשֶׁר לִבְרַק אִשּׁוֹ עוֹנֶה בְרַחַשׁ

וּמִתְנַשֵּׂא צְרוֹר אַבְקָנֵי הָפֶּרַע.

וְהַתְּנוּעָה שֶׁבִּוְרָדִים הַבֵּט:

נַיָּדוֹת שזויתן קְטַנָּה כָּל כָּךְ,

שֶׁלֵּא הָיוּ נִכְרוֹת הַלִּמְלֹא

קַרְנִי אוֹרֶן פָרְצוּ אֶל הַתֵּבֵל.

שׁוּר צְחֹרָה זוֹ, מְאֻשֶּׁרֶת שֶׁנִּפְקָחָה,

וּבְעָלֶיהָ הַגְּדוֹלִים עוֹמֶדֶת

זְקוּפָה כְוֵנוּס הָעוֹלָה מִצֶּדֶף.

וְהַמַּסְמֶקֶת, שֶׁכְּמוֹ נָבוֹכָה;

וְאֶל הַהִיא, הַקְּרִירָה, סוֹבֶבֶת;

וְאֵיךְ הַקְּרִירָה בַּאֲדִישׁוּת נָסוֹגָה,

וְאֵיךְ הַקָּרָה נִצֶּבֶת, מְעֻטֶּפֶת

בֵּין הַפְּתוּחוֹת, הַמִּתְפַּשְּׁטוֹת מִכֹּל.

וּמַה פּוֹשְׁטוֹת הֵן, אֵיךְ כָּבֵד וְקַל

יָכוֹל לִהְיוֹת זֶה, מְעִיל, מַשָּׂא, כָּנָף

וּמַסֵּכָה, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא.

וְאֵיךְ זֹאת פּוֹשְׁטוֹת הֵן: כְּמוֹ לִפְנֵי דוֹדָן.

וְכִי מָה אֵינָן? צְהֻבָּה זוֹ, הַמּוּטֶלֶת

פְּתוּחָה וּנְבוּבָה, כְּלוּם לֹא קְלִפָּה

שֶׁל פְּרִי הָיְתָה, שֶׁבְּתוֹכוֹ צְהוֹבָהּ זֶה

הוּצַק בְּתֹרֶג-אֹדֶם שֶׁל עָסִיס?

וְזוֹ, לְהִפָּתַח כְּלוּם לֵא מֵאֲנָה יַעַן

לִכְלִיל וְרוֹדָהּ הָאַלְמוֹנִי נוֹסָף

כַּאן טַעַם-לְוַאי מָרִיר שֶׁל הַסָּגֹל?

וְזוֹ, הַבַּטִּיסְטִית, כְּלוּם אֵינָהּ שִׂמְלָה,

וּבָהּ הַכְּתֹנֶת עוֹד, חַמָּה מִגֵּו,

כְּפִי שֶׁפְּשָׁטַתָּהּ חִישׁ הַנַּעֲרָה

בְּטֶרֶם שַׁחַר עַל הַשְּׁבִיל בַּיַּעַר?

וְזוֹ כָּאן, חַרְסִינָה כְעֵין הַלֶּשֶׁם,

סֵפֶל סִינִי שָׁבִיר, שֶׁהוּא שָׁטוּחַ

וּמְמֻלָּא פַּרְפָּרֵי-חֵן בְּהִירִים, –

וְזוֹ שָׁם, הַמְּכִילָה רַק אֶת עַצְמָהּ?

וְכִי לֹא כָּל אִישׁ כָּךְ, רַק עַצְמוֹ יָכִיל,

אִם לְהָכִיל עַצְמו זֶה מְלֹא תֵבֵל,

כְּמִיהַת אָבִיב וּגְשָׁמִים וָרוּחַ,

וְאָשָׁם וַחֲרָדָה וּגְזַר-דִּין-סֵתֶר,

וַעֲלָטָה וַאֲדָמָה בָּעֶרֶב,

וְעַד לְחַשְׁרַת עָבִים בָּאָה, חוֹלֶפֶת,

וְעַד לַאֲצִילַת גַּרְמֵי שָׁמַיִם

לִטֹּל וְלַהֲפֹךְ לְחֹפֶן פְּנִים?

וְהִנֵּהוּ נָח שָׁלֵו בְּפִרְחֵי וֶרֶד.

קפרי, ינואר 1907

רוּחַ קְדוּמִים מִיָּם,

נְשֹׁב יָם בַּלֵּיל,

הַבָּא לֹא אֶל אָדָם;

אִם אֶחָד עֵר,

מוּל בּוֹאֲךָ בַעֲיָם

לוּא יְנַס עָמוֹד:

רוּחַ קְדוּמִים מִיָּם,

אֲשֶׁר נָשְׁבוֹ,

כְּמוֹ לִקְדוּמֵי צוּקִים,

מָקוֹם אֵין קֵץ

גּוֹרֵף מִמֶּרְחַקִּים.

הָהּ, אֵיךְ חָשְׁךָ בָהָר

עֵץ תְּאֵנָה חוֹנֵט

בְּאוֹר הַסַּהַר.

קפרי, סוף ינואר 1907

^{★ 1}

וּלְפֶתַע בֵּינֵיהֶם הוּא הַשָּׁלִיחַ,

רָמוּי לְתוֹךְ עִצּוּמָהּ שֶׁל הַתִּרְקֹחֶת

בְּמִשְׁתֵּה הַחֲתֻנָּה, כְּתוֹסֶפֶת תֶּבֶל.

הֵם לֹא הִרְגִּישׁוּ, הַשּׁוֹתִים, הָאֵל כִּי

נִכְנַס בַּסֵּתֶר, כִּי אֱלֹהוּתוֹ הוּא

אֵלָיו הִצְמִיד, כְּאֶל גּוּף רָטֹב הַבֶּגֶד,

וּכְמוֹתָם דָּמָה, כְּאֶחָד מֵאֵלֶּה

שֶׁבֵּינֵיהֶם עָבַר. פִּתְאֹם רָאָה

אֶחָד מִן הַקְּרוּאִים, תּוֹךְ כְּדֵי שִׂיחַ,

אֶת בַּעַל-הַשִּׂמְחָה בְּרֹאשׁ הַיָּצוּעַ

לֹא עוֹד מֵסֵב, כִּי אִם נִתְלָשׁ לַגֹּבַהּ,

וּבְכָל כֻּלּוֹ, בְּכָל יֵשׁוּתוֹ, נִשְׁקֶפֶת

זָרָא זוֹ, אֲשֶׁר נוֹרָאוֹת עוֹנָה בוֹ.

וְתֵכֶף, כְּמוֹ הַצְלִילָה תַעֲרֹבֶת,

הָיְתָה דְמְמָה, אֲשֶׁר רַק שְׁיָר שֶׁל רַעַשׁ

עָכַר אוֹתָה, וְעַל קַרְקָעָהּ מִשְׁקָע שֶׁל

מֶלֶל צוֹלֵעַ, מַעֲלֶה כְּבָר צַחַן

שֶׁל צְחוֹק מַחְמִיץ, אֲשֶׁר לֹא בְּעִתּוֹ הוּא.

וְאָז בַּצָּעִיר הִכִּירוּ אֶת הָאֵל.

וּכְעָמְדוֹ הָכֵן – מַלְאָךְ שָׁלּוּחַ

וּלְלֹא רַחֵם – כִּמְעַט כְּבָר וְיָדְעוּ זֹאת.

אֲבָל, מַה שֶׁאָמַר הָיָה יוֹתֵר

מִכָּל הַדַעַת וּלְלֹא הָבִין כְּלָל.

אַדְמֶט נִגְזַר לָמוּת. מָתַי? הוֹ, תֵּכֶף.

אַךְ מֵעַצְמוֹ הוּא אֶת קְלִפַּת הַפַּחַד

בַּחֲתִיכוֹת שָׁבַר, וְיָדָיו מִמֶּנָה

שָׁטַח הַחוּצָה עִם הָאֵל מַקֵּחַ

עַל עוֹד שָׁנִים, עַל עוֹד שָׁנָה שֶׁל נֹעַר,

עַל חֳדָשִׁים, עַל שָׁבוּעוֹת, יָמִים לוּא,

אוֹ, לֹא יָמִים, לֵילוֹת, אֶחָד רַק לַיְלָה,

רַק לַיְלָה זֶה בִּלְבָד, רַק לַיְלָה זֶה, רַק זֶה.

הָאֵל שָׁלַל. אָז הוּא פָּרַץ בְּצַעַק,

צָעַק הַחוּצָה זֹאת, בְּלִי כְּבֹשׁ, צָעַק

כִּצְעֹק אִמּוֹ בְּעֵת כָּרְעָה לָלֶדֶת.

וְהִיא נִגְּשָׁה אֵלָיו, תְּשׁוּשָׁה מִזֹּקֶן,

וְגַם הָאָב בָּא הַזָּקֵן, אָבִיהוּ,

שְׁנֵיהֶם עָמְדוּ, זְקֵנִים, בָּלִים, בְּלִי מַעַץ,

מוּל הַצּוֹעֵק, שֶׁפֶּתַע כְּמוֹ אַךְ זֶה

גִלָּם, הִבִּיט בָּהֶם, עָצַר, בָּלַע, אָמַר:

אַבָּא,

כְּלוּם כֹּה חוֹשֵׁק אַתָּה בַּשְּׁיָר הַזֶּה,

בְּמִשְׁקָע זֶה, הַמַּפְרִיעֲךָ מִבְּלֹעַ?

לֵךְ, שְׁפֹּךְ אוֹתוֹ. וְאַתְּ אִשָּׁה, זְקֵנָה אַתְּ,

מַטְרוֹנִית,

מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָאן: הֵן כָּלִית לָלֶדֶת.

וּבִשְׁנֵיהֶם אָחַז, כְּמוֹ בְצֶמֶד

בְּהֵמוֹת לָזֶבַח. אַךְ פִּתְאֹם הִרְפָּה,

וַהֲדָפָם, שָׂשׂ לְרַעְיוֹן וְזוֹרֵחַ,

וְשׁוֹאֵף רוּחַ בִּקָרְאוֹ: קְרֵאוֹן, קְרֵאוֹן!

רַק זֶה בִלְבָד, רַק שֵׁם זֶה וְלֹא הָלְאָה.

אַךְ בְּפָנָיו עָמְדָה גַּם הָאַחֶרֶת,

הָאַלְמוֹנִית, הַצִּפִּיָּה בְלִי אֹמֶר,

עֵת הוֹשִׁיטָהּ לַאֲהוּבוֹ, לָרֵעַ,

בְּעַד הַהֲמֻלָּה שֶׁבַּשֻּׁלְחָן.

רְאֵה, הַזְּקֵנִים (עָמַד שָׁם) אֵינָם כֹּפֶר,

בָּלִים הֵם וְרָעִים, כִּמְעַט בְּלִי עֵרֶךְ;

אֲבָל אַתָּה, אַתָּה, מִכְלוֹל הַיֹּפִי –

אֲבָל, הוּא לֹא רָאָה עוֹד אֶת רֵעוֹ,

וּמַה שֶּׁהוּא רָאָה, זֹאת הָיְתָה הִיא,

כִּמְעַט קְטַנָּה קְצָת מַאֲשֶּׂר נוֹדְעָה לוֹ,

קַלָּה, נוּגָה, בְּחִוְּרּוֹן שִׂמְלַת כְּלוּלֶיהָ,

וְכָל הָאֲחֵרִים הֵם רַק כְּדֶרֶךְ,

בָּהּ הִיא בָּאָה, בָּאָה –: (הִנֵּה תַגִּיעַ

אֶל זְרוֹעוֹתָיו, מוּלָהּ בִּכְאֵב נִפְתָּחוּ).

וְעוֹדוֹ חוֹכֶה, הִיא שָׂחָה. לֹא אֵלָיו,

הְיא אֶל הָאֵל שָׂחָה וְהָאֵל שׁוֹמֵעַ,

וּכְמוֹ בָאֵל הַכֹּל שׁוֹמְעִים דְּבָרֶיהָ:

אֵין לְהָמִיר אוֹתוֹ. אֲנִי תְמוּרוֹ.

תְּמוּרָה אֲנִי. כִּי אֲחֵרִים לֹא תַמּוּ

כְּפִי שֶׁתַּמְתִּי. וְכִי נוֹתַר לִי מַה

מִּשֶּׁהָיִיתִי כָאן? הֵן זֶה הַמָּוֶת.

כְּלוּם לֹא אָמְרָה לְךָ בְּעֵת נִשְׁלַחְתָ,

כִּי הַיָּצוּעַ הַמְּחַכֶּה שָׁם, פְּנִימָה,

הוּא שֶׁל שְׁאוֹל? הֲרֵי מִכְּבָר נִפְרַדְתִּי,

אֶלֶף פְּרֵדוֹת וְעוֹד.

יוֹתֵר מִכָּל גּוֹוֵעַ. הֵן הָלַכְתִּי

לְמַעַן כָּל זֶה, הַקּוֹבֵר בְּכֹבֶד

אֶת זֶה אִישִׁי, יָסוּר, יָפוּג מִמֶּנוּ. –

לָכֵן, קָחֵנִי: לְמַעֲנוֹ אָמוּתָה.

וּכְמוֹ בְלֵב יָם הָרוּחַ פֶּתַע יִפֶן,

נִגַּשׂ הָאֵל כְּמוֹ אֶל אַחַת שֶׁמֵּתָה,

וּכְבָר רָחוֹק הָיָה מִבַּעֲלָהּ הוּא,

אַף כִּי בְּהֵחָבֵא, בְּנִיד שֶׁל רֶמֶז,

שִׁבְעִים חַיִּים עַל אֲדָמוֹת זָרַק לוֹ.

הוּא הִתְנַפֵּל אֶל מוּל שְׁנֵיהֶם, מוֹעֵד

וּמְחַפְּשָׂם כְּבַחֲלוֹם. לַפֶּתַח

הֵם כְּבָר הָלְכוּ, שָׁם הַנָּשִׁים בְּבֶכִי

הִצְטוֹפְפוּ. אַךְ עוֹד רָאָה

אֶת פְּנֵי הַנַּעֲרָה הוּא, אֶת אָחוֹרָה

פָנְתָה וְחִיּוּכָהּ אוֹר כְּתוֹחֶלֶת,

אֲשֶׁר כִּמְעַט הִבְטִיחָה: כִּי בוֹגֶרֶת

הִיא עוֹד תָּשׁוּב מִתּוֹךְ עָמְקֵי הַמָּוֶת

אֵלָיו, הָאִישׁ הַחַי –

פָּנָיו בְּבַת

כִּסָּה הוּא בְיָדָיו בְּכָרְעוּ בֶּרֶךְ,

לְבַל יִרְאֶה מְאוּם אַחֲרֵי חִיּוּךְ זֶה.

קפרי, 7 – 10 בפברואר 1907

★ ¹

ג

קוֹל פְּסִיעוֹת בַּדְבִיר הַמְצַפֶּה לָךְ.

הֲתוּכְלִי לִקְרֹב אֵלַי? הַאִם

לָאִיקוֹנִין אֵינֵךְ קְשׁוּרָה, כַּפֶּרַח

הַקָּרֵב רַק כְּשֶׁאוֹתוֹ קוֹטְפִים?

הוֹ, אִם כֵּן, גְּשִׁי נָא לַדֶּלֶת פְּנִימָה,

גַּם אִם צֵאת הַחוּצָה לֹא תֹּאֵבֵי.

אֶת נַפְשִׁי אָז בְּכַפֵּךְ אָשִׂימָה

וּמֵרֹאשׁ אַתְחִיל אֶת לְבָבִי.

רְאִי, הֵן זֶה קָשֶׁה לָנוּ כָּל כָּךְ:

חוּשׁ אוֹתָךְ בְּלִי שֶׁאוֹתָךְ נַבִּיטָה.

הַנָּשִׁים אֲשֶׁר אָהַבְנוּ אַךְ

הֱבִיכוּנוּ וְעַצְמָן הֵלִיטוּ.

עוֹד רֵעָה לָנוּ אַחַת, וְאַחֶרֶת

כְּבָר טוֹפֶפֶת. מִי הָיוּ כֻּלָּן?

וְלָמָה אֵין אַחַת מִבִּן שׁוֹמֶרֶת

לָנוּ אֱמוּנִים כַּיוֹם, מִרְיָם?

קפרי, פברואר 1907

אֵיךְ אֶת נַפְשִׁי אַחֲזִיק, לְמַעַן הִיא

בְּנַפְשֵׁךְ לֹא תְּהֵא נוֹגַעַת? וְאֵיךְ אוֹתָהּ

אֶל הַדְּבָרִים מִחוּצָה לָךְ אָרִימָה?

הוֹ, לוּא אוּכַל וְאוֹתָהּ תּוּמָם אַחְבִּיא,

בֵּין נִשְׁכָּחוֹת בַּחֲשֵׁכָה אָשִׂימָה,

בְּאֵי פִנָּה נִדַּחַת וּשְׁקֵטָה,

אֵין הֵד בָּהּ נְבָכַיִךְ כִּי יָהִימוּ.

אַךְ כֹּל אֲשֶׁר נוֹגֵעַ בִּי אוֹ בָךְ

יַחְדָּו אוֹתָנוּ, כְּקֶשֶׁת זוֹ, יִקַּח,

שֶׁצְּלִיל אֶחָד מִשְּׁתֵּי נִימִים תִּמְשֹׁךְ.

מַהוּ הַכְּלִי בוֹ אָנוּ מֵיתָרִים?

מִי הַנּוֹגֵן לוֹ אָנוּ מְסוּרִים?

הוֹ, שִׁיר עָנֹג.

קפרי, מרס 1907

עָלֶיהָ נָח הַכֹּל וְהָיָה עוֹלָם,

עָמַד עָלֶיהָ בְּאֵימָה וָחֶסֶד,

כְּעֵץ צוֹמֵחַ מֵישָׁרִין, כְּקֶשֶׁת,

וְכַאֲרוֹן הַבְּרִית, אַךְ דְּמוּת בְּלִי גֶשֶׁם,

וַחֲגִיגִי כְּמוֹ הֻצַּב עַל עַם.

וְהִיא נָשְׂאָה אֶת כָּל זֶה לְבַדָּהּ,

אֶת הָרָחוֹק, הַנָּס, פּוֹחֵז כַּמַּיִם,

אֶת הַנּוֹרָא, הַלֹא-מֻכָּר עֲדַיִן,

נָשְׂאָה אֶל עַל בְּנַחַת, כְּאֶת כַּדָּהּ

מִן הַבְּאֵר. עַד שֶׁתּוֹךְ מִשְׂחָקָהּ

צָעִיף לָבָן רִאשׁוֹן אֶל מוּל פָנֶיהָ

הַקַּשּׁוּבוֹת גָּלַשׁ לְאַט מִמַּעַל,

שִׁנּוּי וְרֵאשִׁית לְדֶרֶךְ מֻפְלָגָה,

אָטוּם כִּמְעַט, וְהוּא שְׁמוּרָה עָלֶיהָ

לָעַד. וְגַם בִּגְאוֹת מְאֹד לִבָּהּ

סְתוּמוֹת תָּמִיד לִתְמִיהוֹתֶיהָ יַעַן:

רַק בָּךְ, יַלְדָּה לְשֶׁעָבַר, רַק בָּךְ.

פריס, 19 ביולי 1907

וּמִתּוֹךְ עַצְמָם הֵם חֲסָכוּהוּ,

וְשֶׁיִּהְיֶה רָצוּ וְשֶׁיִּשְׁפֹּט,

וּלְבַסּוֹף תָּלוּ בּוֹ כְּמִשְׁקָלוֹת

(לְעַכְּבוֹ, לְבַל יִסַּק לָרוּם הוּא)

חֹסֶן וְעָצְמָה שֶׁל קַתֶּדְרָלוֹת.

כִּי הוּא לֹא נוֹעַד אֶלָּא לָסֹב

בֵּין הַמִּסְפָּרִים שֶׁבָּאֵינְסוֹף

וּכְשָׁעוֹן לִתֵּן אוֹתוֹת מִלְמַעְלָה

לְהַנְחוֹת יוֹמָם וּמְלַאכְתָּם.

אַךְ פִּתְאֹם זָע כָּל מַנְגְּנוֹנוֹ.

בְּנֵי הָעִיר אָז, שֶׁאֲחָזָם חִיל,

הִנִּיחוּהוּ, פֶּן יִתֵּן קוֹלוֹ,

הָלְאָה לֶכֶת בְּלִי הַמַּהֲלוֹם,

וּבָרְחוּ מִלּוּחַ הַמְּחוֹגִים.

פריס, בין 19 ו-23 ביולי 1907

★ ¹

אַתָּה הָעֲגַלְגַּל, שֶׁחֹם יָדַיִם

בְּעוּפְךָ מִמַּעַל בְּבִטְחָה תַשִּׁיל,

כְּקִנְיָנְךָ, אֶת שֶׁמָּקוֹם לוֹ אֵין

בָּעֲצָמִים, קַלִּיל מִלְּהָכִיל,

שֶׁלֹּא כְדֵי עֶצֶם הוּא אַךְ עֶצֶם דֵּי

לֹא לַחֲמֹק בַּסֵּתֶר אֶל תּוֹכֵנוּ

מִכָּל מַה שֶּׁעָרוּךְ בַּחוּץ סְבִיבֵנוּ:

בָּךְ זֶה חָמַק, בְּעוֹד אַתָּה מְהַסֵּס

בֵּין עוּף וָרֶדֶת, תְּחִלָּה גוֹאֶה,

וּכְמוֹ גוֹרֵר תְּנוּפָתוֹ שַׁעַל שַׁעַל,

חוֹטְפָהּ וּמַנִּיחָהּ –, וְאַחַר שׁוֹהֶה

וְעוֹצֵר, וּלְכָל הַמְשַׂחֲקִים מִמַּעַל

פִּתְאֹם אֵי-שָׁם מָקוֹם חָדָשׁ מַרְאֶה

וּמְסַדְּרָם כְּמוֹ לְצוּרַת מָחוֹל,

וְאָז – צָפוּי וּמְיֻחָל לְמַטָּה,

אָץ, קַל, פָּשׁוּט, טִבְעִי בַכֹּל,

נוֹפֵל אֶל גְּבִיעַ הַיָּדַיִם שֶׁהוּשָׁטוּ.

פריז, 31 ביולי 1907

כְּמוֹ כִּכְלוֹת הַכֹּל בְּבַת אַחַת

בּוֹ גֻבְּבוּ בָּתִּים, בְּלוֹיֵי רָקִיעַ,

מִדְרוֹנוֹת, גְּשָׁרִים אֵי-מִי הַבְקִיעַ,

וּמִנֶּגֵד, כְּמוֹ מִדִּין נֶחְרָץ,

מֵאוֹרָהּ שֶׁל הַשְּׁקִיעָה נָגוּחַ,

נֶאֱשָׁם, פָּרוּץ, פָּתוּחַ, –

סָף כִּמְעַט הַנּוֹף הַלָּז בִּשְׁכוֹל.

אִלּוּלֵי הִקְדִּים לִפֹּל לְפֶתַע

וְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּתוֹךְ חֶבְיוֹן הַפֶּצַע

נֵטֶף מִצִּנַּת הַכְּחוֹל

שֶׁבָּעֶרֶב כְּבָר הַלֵּיל מוֹסֵךְ,

כָּךְ שֶׁכָּל מַפַּח הַהֶרֶס

חֶרֶשׁ, כְּנוֹשַׁע, דּוֹעֵך.

נָחוּ הַשְּׁעָרִים וְדֹם נִשְׁקָפוּ.

עֲנָנִים שְׁקּוּפִים רָחָפוּ

מוּל שׁוּרַת בָּתִּים חִוְרִים,

שֶׁמֵּאֹפֶל כְּבָר שָׁאָפוּ.

אַךְ פִּתְאֹם בָּאִים מֵעַל אוֹרִים,

מִיָּרֵחַ הֵם שָׁטִים, עוֹבְרִים,

כְּאִלּו הַכְּרוּבִים אֵי-שָׁם חַרְבוֹתָם שָׁלָפוּ.

קפרי, מרס 1907

פריס, ב באבגוסט 1907

זֶה חַלּוֹנִי. אַרְגִּיעַ

בְהָקִיץ וַאֲיַחֵל.

כְּרָחַף לִי רָקִיעַ.

עַד אָן לִבִּי יַגִּיעַ,

וְאֵי יָחֵל הַלֵּיל?

כְּאִלּוּ כָל הַחֶלֶד

סְבִיבִי הוּא אָנֹכִי,

שָׁקוּף כְּעֵין הַתְּכֵלֶת

שֶׁל אֶלְגָּבִישׁ זִכּוּכִי.

גַּם כּוֹכָבִים, דּוֹמַנִי,

אָכִיל בִּי, כֹּה גָּדוֹל

לִבִּי. לוּא יְכוֹלַנִי

מִמֶּנוּ שׁוּב לַחֲדֹל,

אֲשֶׁר אָהוֹב הִתְחַלְתִּי,

וְאוּלַי הַחְזֵק כִּמְעַט.

זָר, כְּמוֹ לֹא לוֹ הוֹחָלְתִּי,

בִּי גוֹרָלִי נִבָּט.

הִנֵּנִי, כִּי הֻנָּחוּ

עָלַי גָּבְהֵי אֵינְסוֹף, –

רֵיחָנִיָּה כָאָחוּ,

נָעָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב,

קוֹרְאָה וְגַם פּוֹחֶדֶת

פֶּן יִשָׁמַע קוֹלָהּ,

וְלִשְׁקֹעַ מְיֻעֶדֶת

בְּחֵיקוֹ שֶׁל גֹּואָלהּ.

פריס, בין 5 ו-9 באבגוסט 1907

עֲשֵׁשׁוֹת מֵחֶזְיוֹנוֹת הַפַּחַד,

בָּם יַבְלִיחוּ מִשְׁפְּטֵי אוּרִים –

אַף שֶׁבּוֹ אֵינוֹ שׁוֹלֵט הַלַּהַט –

הָעֵינַיִם, הַצּוֹפוֹת מִתַּחַת

לַעֲבִי גַבּוֹת. וּכְבָר קוֹלַחַת

שׁוּב מִתּוֹךְ לִבּוֹ לַבַּת דְּבָרִים,

לֹא שֶׁלּוֹ (כִּי לִדְבָרָיו מָה עֵרֶךְ,

וְכַמָּה יָחוּס אוֹתָם לָשִׂים)

אֲחֵרִים: גּוּשֵׁי בַרְזֶל וָפֶרֶךְ,

הַיּוֹקְדִים בּוֹ כִּבְהַר פְּרָצִים,

וְהוּא מַתִּיךְ אוֹתָם לִקְלָלוֹת אֶלֶף

וּמִפִּיו יוֹרֵם וּמְקַלֵּל;

בְּעוֹד מִצְחוֹ, כְּמוֹ מִצְחוֹ שֶׁל כֶּלֶב,

מְבַקֵּשׁ לָשֵׂאת אֶת הַהֶטֵּל

מִמִּצְחוֹ הָרָם שֶל אֲדוֹנָיו,

הָאָדוֹן שֶׁגַּם הֵם יִמְצָאוּהוּ,

אִם רַק לַמְּחוֹגִים שֶׁיַּצְבִּיעוּהוּ,

הֵם יִשְׁעוּ וְיִרְאוּ: הוּא אֵל קַנָּא.

פריס, אמצע אבגוסט 1907

רַךְ הָיִיתִי אָז כְּאִבֵּי הַנַּחַל,

אַךְ אַתָּה, הַפֶּרֶא, אֶת יָדְךָ

בְּלִבִּי שָׁלַחְתָּ וּכְלֵב שַׁחַל

הוּא שׁוֹאֵג עַכְשָׁו מִתּוֹךְ רִתְחָה.

זֶה הַפֶּה לִי, אֵיכָכָה פְּתַחְתָּהוּ

בְעוֹדֶנִּי נַעַר עוּל יָמִים:

וְהוּא הָיָה לְפֶצַע: מֵאָז זָב הוּא

שְׁנַת אֵימִים אַחֲרֵי שְׁנַת אֵימִים.

פִּיד פָּצַחְתִּי וּבְשׂוֹרַת הַפֶּגַע

שֶׁכָּל יוֹם הִמְצֵאתָ בְּלִי רַחֵם.

שָׁוְא בִּקְשׁוּ הֵם לְשַׁתֵּק הַשֶּׁגַע;

הֲתוּכַל אַתָּה מְנוּחָה לִי תֵן

עֵת הַלָּלוּ, שֶׁנָּדֹק כָּאֵפֶר,

אֲבוּדִים יִהְיוּ, גּוֹלִים בַּדֶּחִי

וּפְזוּרִים בְּיַרְכְּתֵי הַלֵּיל?

עֵת אֵתַע בֵּין חֳרָבוֹת וָקֶבֶר

אֶת קוֹלִי אוּלַי אֶמְצָא בַבֶּכִי,

כִּי מִתְּחִלָּתוֹ הָיָה יְלֵל.

פריס, אמצע אבגוסט 1907

כְּמוֹ אֶחָד שֶׁנָּס בְּחֹם, בְּלַהַט,

וְהַמְנַצְּחִים דּוֹלְקִים בְּעִקְבוֹתָיו,

וּפִתְאֹם אָחוֹרָה שָׁב

זֶה הַנָּס, בְּבַת אַחַת, לַקְּרָב

מוּל הָאֶלֶף; – כָּךְ תָּקַף

שׁוּב וָשׁוּב אֶת תְּכֵלֶת יָם רוֹגַעַת

לַהֲטָם שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב:

שֶׁבְּאַרְבָּה כְבֵדָה לְאַט הֻסָּעוּ

הַחֲלֵק אֶל אֳנִיַּת מִדּוֹת,

אֲפֹרָה, שֶׁבְּעוֹד אַרְבּוֹת הוּבָאוּ

לָהּ דָּגִים, צְרוֹרוֹת יָרָק, חַלּוֹת, –

בְּעוֹד מֵעֶיהָ בִּשְׁנִינָה בָלָעוּ

פֶּחָמִים שְׁחוֹרִים, פְּתוּחִים כַּמּוֹת.

פריס, 18 באבגוסט 1907

לֹא, לַשָּׁוְא הָעַקְרַבִּים נָעַץ הוּא

בִּבְשָׂרָיו, יַסֵּר אֶת זִמָּתָם.

כָּל חוּשָׁיו הַמְיֻחָמִים פָּרָצוּ

בְּצִוְחַת לֵדָה, בְּהַמְלִיטָם

דְּמֻיּוֹת נֵפֶל, לְכוּסוֹת בְּפֶזֶל,

מַדּוּחִים פּוֹרְחִים, זוֹחֲלִים בְּסֶרִי,

מְאוּמוֹת זֵדוֹת, טְפוּחוֹת מִקֶּרִי,

שֶׁאֵלָיו נִטְפָּלוּ בִּצְחוֹק כֶּסֶל.

אַף בָּנִים יֻלְּדוּ לִשְׂעִירֵי-לַיִל,

כִּי שָׁרְצוּ בְאֶלֶף זִוּוּגִים,

עֵרֶב-רַב שֶׁל שַׁעַטְנֵז כִּלְאַיִם

לְמַמְזֵר וְשֶׁגֶר לְהָקִים.

וְזֶה תָסַס בְּרֶקַח מִזּוּגִים.

בְּמוּשׁוֹ – שִׂפְתוֹת מַחְשׂוֹף, שׁוּלַיִם.

וְזָח הַצֵּל, כְּהִגָּלוֹת שׁוֹקַיִם

שׁוֹפְעוֹת חֹם וְעֵרוֹת לְחִבּוּקִים –.

לַמַּלְאָךְ צָעַק הוּא אָז, צָעַק:

וְהַמַּלְאָךְ בָּא וְהָיָה קָרוֹב,

וּזְרוֹעוֹ הֵרִים; וְדָחַק

צְבָא הַשֶּׁקֶץ וְחַיְתוֹ עָרֹב

פְּנִימָה שׁוּב, וּבַקָּדוֹשׁ הִשְׁאִיר,

לְמַעַן יִשָּׂאֵם כְּלִפְנֵי כֵן,

וְאֶת אֱלֹהָיו, עַד שֶׁיַּבְהִיר,

מֵחֶלְאָתוֹ זוֹ יוֹסִיף סַנֵּן.

פריס, 21 באבגוסט 1907

פריס

רְאֵה, הוֹלֵךְ הוּא וּמַפְסִיק הָעִיר,

כִּי בְמָקוֹם שֶׁהוּא אָפֵל אֵינֶנָּה,

כְּמוֹ נִמְשָׁךְ עַל פְּנֵי בָזִיךְ בָּהִיר

סֶדֶק. כְּמוֹ עַל גִּלָּיוֹן מֻתְמֶנֶת

בָּבוּאַת כָּל הַדְּבָרִים עָלָיו

מִבַּחוּץ, מִבְּלִי שֶׁיִּכָּנֵסוּ.

רַק חוּשָׁיו זָעִים, כְּמוֹ תוֹפֵשׂ הוּא

קֹרֶט קֹרֶט הָעוֹלָם סְבִיבָיו:

אֵי דְמָמָה אוֹ אֵיזוֹ הִתְנַגְּדוּת –,

וְנֶעֱצָר, בּוֹחֵן דַּרְכּוֹ כְאִלּוּ:

אֶת יָדוֹ מֵרִים הוּא בִדְבֵקוּת,

כִּמְבָרֵךְ, כְּמִתְקַדֵּשׁ בִּדְחִילוּ.

פריס, 21 באבגוסט 1907

וְשׁוֹתְקִים כִּי בְרוּחָם בָּטָלוּ

הַמְּחִצּוֹת וְאַלְפֵי הַהַבְדָּלוֹת,

וְהַשָּׁעוֹת אֲשֶׁר בָּהֶן יִשְׂכָּלוּ

נוֹצְצוֹת וְנוֹבְלוֹת.

יֵשׁ וְהֵם לַחַלּוֹן יִגְּשׁוּ בַלַּיְלָה

וּלְפֶתַע הַכֹּל טוֹב.

מַחֲזִיקָה יָדָם מַמָּשׁ וְדַי לָהּ,

לִבָּם רָם וּמִתְרַצֶּה לְמַעְלָה,

וְעֵינֵיהֶם נָחוֹת סוֹף סוֹף

עַל הַגָּן, וְהוּא לֹא מְעֻוָּת, מַפְתִּיעַ

בְּנַחַת הָרִבּוּעַ הַשָּׁקֵט,

וּבָאוֹר שֶׁיְּקוּם רָחוֹק מַגִּיהַּ

עַל עוֹלָם גָּדֵל וְאֵינוֹ אוֹבֵד.

פריס, בין 22 באבגוסט ו-5 בספטמבר 1907

כְּמוֹ בְשִׁקּוּי שֵׁנָה רִקְחֵי סַמִּים,

אַט תָּמֵס בָּרְאִי הַזַּךְ כְּמַיִם

גִּנּוּנֶיהָ, שֶׁיָּגְעוּ בֵינְתַיִם;

וְחִיּוּכָהּ כֻּלּוּ בְתוֹכוֹ תָשִׂים.

וְתַמְתִּין עַד אֲשֶׁר הַמִּמְסָךְ

יַעֲלֶה; וְאָז לָרְאִי יוֹצֶקֶת

שְׂעָרָהּ, וּבְחָשְׂפָהּ אֶת חֶמֶד

כְּתֵפָהּ מִתּוֹךְ שִׂמְלַת הֶחָג,

חֶרֶשׁ תֵּשְׁתְּ מִתְּמוּנָתָהּ. שׁוֹתָה

מַה שֶּׁיֵּשְׁתְּ אוֹהֵב בְּשִׁכְרוֹן לֶגֶם,

אַךְ בַּחֲשָׁד, בּוֹדְקָה; וּלְשִׁפְחָתָהּ

רַק תִּרְמֹז מִשֶּׁתִּמְצָא בָרֶקַע

שֶׁל הָרְאִי אָרוֹן, אוֹרוֹת נִבְרֶשֶׁת,

וְדִמְדּוּמָהּ שֶׁל שְׁעַת כִּכְלוֹת הַנֶּשֶׁף.

פריס, בין 22 באבגוסט

ו-5 בספטמבר 1907

פְּחָדִים יָדַע הוּא, אֲשֶׁר כְּבָר פִּתְחָם

כְּמוֹ גְסִיסָה וְכִכְלָיָה פוֹרֶכֶת.

לִבּוֹ לָמַד בָּהֶם לְאַט לָלֶכֶת;

הוּא חֲנָכוֹ כִבְנוֹ הַתָּם.

וּמוּעָקוֹת יָדַע לְלֹא כוֹכָב,

בְּלִי פֵשֶׁר וּמָחָר כְּבוֹר שֶׁל כֶּלֶא;

וְאֶת נַפְשׁוֹ מָסַר, כַּמְצֻוֶּה לָהּ,

מִשֶּׁהִגִּיעָה לְבַגְרוּת, לִשְׁכַּב

אֵצֶל דּוֹדָהּ וַאֲדוֹנָהּ. וְנִשְׁאַר

בָּדָד בְּאֵי-מָקוֹם, שֶׁשִּׁבְעָתַיִם

שָׁם הַבְּדִידוּת הִגְזִימָה כָל דָּבָר.

וְחַי נָכְרִי, מוֹאֵס בְּנִיב-שְׂפָתַיִם.

אַךְ בִּשְׂכַר זֶה מִקֵּץ זְמַנִּים זָכָה

הוּא אֶת עַצְמוֹ אֶל בֵּין יָדָיו לָקַחַת,

לְמַעַן חוּשׁ מְעַט חִבָּה וְנַחַת,

וּמְאֻשָּׁר לִהְיוֹת עִם כָּל הַחַי.

פריס, בין 22 באבגוסט ו-5 בספטמבר 1907

אַךְ אָז, אֶל מַחֲבוֹאוֹ עֵת הַגָּבוֹהַּ,

הַוַּדָּאִי, זֶה הַמַּלְאָךְ, פָּנָה,

זְקוּף הַקּוֹמָה וְהַלּוֹהֵט בַּטֹּהַר:

חָזַר מִכָּל תְּבִיעָה וַיִּתְחַנָּן,

כִּי יִשָּׁאֵר מַה שֶּׁהָיָה עַד עַתָּה,

סוֹחֵר בְּהוּל-עֶשְׁתּוֹנוֹת מִמַּסָּעָיו;

הֵן מֵעוֹדוֹ הוּא לֹא קָרָא, וְעַכְשָׁו

מִלָּה כָזֹאת, מֵחֲכָמִים נִכְבָּדָה.

אַךְ הַמַּלְאָךְ הֶרְאָהוּ וְהֶרְאָה

אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלְּמַעֲנוֹ נִכְתָּבוּ,

וְלֹא הִרְפָּה, תְּבָעוֹ בְתֹקֶף: קְרָא.

עַד כִּי קָרָא. כָּךְ שֶׁהַמַּלְאָךְ שָׁח.

וּכְבָר הָיָה מִי שֶׁקָּרָא הַכְּתָב הוּא.

וְגָם יָכֹל וְעָשָֹה כְּפִי שֶׁנִּשְׁלַח.

פריס, בין 22 באבגוסט ו-5 בספטמבר 1907

וְהָאִשָּׁה בְעֵין דּוֹר קָרְאָה: רָאִיתִי –

הַמֶּלֶךְ בְּיָדָהּ תָּפַשֹ: אֶת מִי?

וּבְטֶרֶם תְּתָאֵר מַה שֶּׁהִבִּיטָה,

הוּא כְבָר רָחַשׁ, כְּמוֹ גַם הוּא הִבְחִין:

אוֹתוֹ, אֲשֶׁר קוֹלוֹ בוֹ שׁוּב פָּגַע:

מַה הִרְגַּזְתַּנִי? הֵן אֶרְגַּע.

הֲכִי מִפְּנֵי שֶׁאֲרוּרִים שָׁמֶיךָ,

וְאֵל אֵינוֹ עוֹנֶה וְאוֹתְךָ נָטַשׁ,

אַתָּה מִפִּי תִדְרשׁ אֶת נִצְחוֹנֶיךָ?

הַאִם שִׁנַּי לְךָ שָׁלָל אֶתֵּנָה?

רַק הֵן נוֹתְרוּ לִי… וְנֶעְלַם. וְאָז

זוֹ הָאִשָּׁה, בְּכַסּוֹתָהּ עֵינֶיהָ,

כְּמוֹ לְבַל תִּרְאֶה זֹאת, צָעֲקָה: מוּבָס

---

וְהוּא, שֶׁלְּפָנִים, עֵת כִּי צָלַח,

מֵעַל לָעָם הָיָה נִשָּׂא כְדֶגֶל,

נָפַל תַּחְתָּיו שָׁדוּד, בְּלִי נִיד וְהֶגֶה,

כִּי גְזַר דִּינוֹ לְפִיד נֶחְתַּךְ.

אַךְ זוֹ שֶׁהִכְרִיעַתּוּ בְּעַל כָּרְחָהּ

קִוְּתָה שֶׁיִּתְאוֹשֵׁשׁ, יוּכַל לִשְׁכֹּחַ.

וּכְשָׁמְעָהּ כִּי צָם הוּא וְלֹא יֹאכַל,

וַתָּרָץ לֶאֱפוֹת לוֹ וְלִטְבֹּחַ,

וְלֹא שָׁקְטָה עַד אִם הִסְכִּים לָשֶׁבֶת.

וְשִׁבְתּוֹ כְּמִי שֶׁיּוֹתֵר מִדַּי שָׁכַח:

שָׁכַח הַכֹּל, חוּץ מִן הַסּוֹף, הַשֶּׁפֶט.

וְאָכַל כֶּאֱכֹל פַּת שֶׁל עַרְבִּית פַּלָּח.

פריס, בין 22 באבגוסט ו-5 בספטמבר 1907

כְּכָל אָדָם הוּא רַק יָדַע עַל מָוֶת

כִּי הַנִּפְגָּע בּוֹ לַדְּמָמָה נִדְחָף.

אֲבָל כְּשֶׁהִיא, לֹא כְמִצִּדּוֹ נִקְטָפֶת,

לֹא, חֶרֶשׁ נְמוֹגָה מִמֶּבָּטָיו,

הֶחֱלִיקָה לַצְּלָלִים שֶׁאֵין יוֹדֵעַ

טִיבָם, וְהוּא חָשׁ כִּי מֵעַתָּה אֶצְלָם

חִיּוּךְ הַנְּעוּרִים שֶׁלָּהּ יָרֵחַ

וְדַרְכָּהּ הָאֵר פָּנִים לְכָל אָדָם:

אָז הַמֵּתִים נוֹדְעוּ לוֹ עַד מְאֹד,

כְּמוֹ כָל אֶחָד מֵהֶם בַּעֲבוּרָהּ הוּא

מְקֹרָבוֹ; וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עוֹד

בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ עַל אוֹתוֹ תְחוּם, וְכִנָּהוּ

הָאָרֶץ הַמְבֹרֶכֶת בִּמְגָדֶיהָ – 

וַעֲפָרָהּ חוֹנֵן בִּשְׁבִיל רַגְלֶיהָ.

פריס, בין 22 באבגוסט ו-5 בספטמבר 1907

אֲנִי הִיא הַגִּיטָרָה. כִּי גוּפִי תֹאבֶה תָאֵר, פַּסָּיו יְפֵי הַקֶּמֶר, דַּבֵּר כְּאִילּוּ זוֹ תְאֵנָה בְגֶמֶר הַבְשֵׁל הַפְּרִי. הָאֲפֵלָה, זוֹ בִי

אַתָּה רוֹאֶה, הַגְזֵם. שֶׁל נַעֲרָה הָיָה הָאֹפֶל. כִּי בְעֶרְוָתָהּ הָיָה פָחוֹת. וּבֹהַק שְׂעָרָהּ הָיָה כִמְאוֹר אוּלָם. יֵשׁ וְאִוְּתָה

מֵעַל שִׁטְחִי מְעַט צְלִילִים לָקַחַת אֶל פַּרְצוּפָהּ וְאֵלַי לָשִׁיר. אֲזַי הָיִיתִי אֶל חֵיקָהּ נִמְתַּחַת עַד כִּי לְבַסּוֹף בְּתוֹכָהּ הָיָה יֵשִׁי.

פריס, סתיו 1907 או קפרי, אביב 1908

¹

בִּדְרֹךְ הָאֵל, בַּצַּר לוֹ בְּגוּפוֹ

שֶׁל הַבַּרְבּוּר, יָפְיוֹ כִמְעַט סִמְּאָהוּ.

בִּמְבוּכָתוֹ חִישׁ בְּתוֹכוֹ נִבְלַע הוּא,

אַךְ כְּבָר כָּזְבּוֹ לְמַעֲשֶׂה דְחָפוֹ,

בְּלִי שֶׁבָּחַן אֶת רֶגֶשׁ הֱיוֹתוֹ,

שֶׁלֹּא נֻסָּה בּוֹ. וְהִיא, שֶׁכְּבָר הִסְכִּינָה,

אֶת הַקָּרֵב שֶׁבַּבַּרְבּוּר הִבְחִינָה

וּכְבָר יָדְעָה כִּי כָל חֶפְצוֹ

רַק מַה שֶּׁהִיא, נְבוֹכָה וּמְסָרֶבֶת,

הַסְתֵּר לֹא עוֹד תּוּכַל. הִנֵּה יָרַד.

וּמַחֲבִיק בַּיָּד הַמִּתְרוֹפֶפֶת

אֱלֵי אֲהוּבָתוֹ הָאֵל פָּרַץ.

רַק אָז שָֹשׂ בִּכְנָפָיו וּבַפְּלוּמָה

וּלְבַרְבּוּר הָיָה בְתוֹךְ רַחְמָהּ.

פריס סתיו 1907

או

קפרי, אביב 1908

אָבַד לָנוּ רֹאשׁוֹ הַנֶּאְדָּר,

בּוֹ תַפּוּחֵי עֵינָיו הִבְשִׁילוּ. אֶפֶס

גּוּפוֹ לוֹהֵט עוֹד כַּאֲבוּקָה רוֹשֶׁפֶת,

בָּהּ עֹצֶם הַבִּיטוֹ, רַק מְסֻגָּר,

קַיָּם וָאוֹר. הַאִם לֹא יְסַנְוֵר

אוֹתְךָ כֹּד הֶחָזֶה? וְהַחִיּוּכַיִם

כְּלוּם לֹא יֵלְכוּ בְתַפְנִית הַיְרֵכַיִם

אֶל הָאֶמְצַע, אוֹנוֹ שָׁם הִתַּמֵּר?

הַאִם קְצָרָה הָאֶבֶן אוֹ גְמוּדָה

תַחַת כְּתֵפֶיהָ שְׁקוּפֵי מוֹטָה?

הֲלֹא תְהַבְהֵב כְּעוֹרוֹת שֶׁל חַיּוֹת טֶרֶף,

וְאוֹרָהּ לֹא יִבָּקַע בְּעַד כָּל סֶכֶר

כְּמוֹ כוֹכָב? כִּי כָל כֻּלָּהּ בְּלִי הֶרֶף

רוֹאָה אוֹתְךָ. לֵךְ וְשַׁנֵּה חַיֶּיךָ.

פריס, ראשית קיץ 1908

אֵיכָה נָפְלוּ גִבּוֹר וָמֶלֶךְ שָׁם

וְנִמְשְׁלוּ כִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי-חָרֶס,

אַף כִּי דְמוּתָם, כַּדְּמוּת שֶׁבַּחוֹתָם,

טוֹבַעַת דְיוֹקָנָם שֶׁל עַם וָאָרֶץ.

אֲבָל אַתָּה הוּא, שֶׁמֵּאָז הִתְחִיל

סוֹד קִיּוּמְךָ בְנֶפֶשׁ, וְאֵיכָה

זֶה תַמְתָּ פֶתַע: הוֹ, נִשְׁמַת אַפִּי.

וְלוּא יָכוֹל אָדָם לְבָרְאֲךָ

עוֹד פַּעַם עֵת יַזְהִיר בְּאוֹן זַרְעוֹ.

הוֹ, כִּי נִגְזַרְתָּ מִיַּד זָר לִגְוֹעַ

וְאוֹהַבְךָ רָחַק אוֹתָהּ שָׁעָה,

וְרַק אֶת הַבְּשׂוֹרָה עָלָיו לִשְׁמֹעַ

וּלְהַבְלִיג; וְלוּא בְּמַחֲבוֹא

יַבֵּב אוּכַל כְּחַיָּה פְצוּעָה:

כִּי כָאן וְכָאן, בְּצֶנַע שֶׁבְּצֶנַע,

נִתְלַשְׁתָּ לִי כְהִתָּלֵשׁ שֵׂעָר

מִבֵּית-הַשְּׁחִי וּמִמָּקוֹם תִּשְׁעֶינָה

בִּי לְשַׂחֵק בָּנוֹת בְּלֵילֵי עָבָר,

לִפְנֵי שֶׁאֶת חוּשַׁי, שֶׁשָּׁם נִלְפָּתוּ,

יִשַּׁרְתָּ, כְּמוֹ הַתֵּר סְבַךְ שֶׁל חוּטִים.

עֵינַי אָז אֹרוּ, כִּי בְךָ נִבָּטוּ: –

וְאַתָּה הָלַכְתָּ וַאֲנִי לְבַדִּי.

פריס, ראשית קיץ 1908

אֶת זֹאת עָשָׂה וְזֹאת, וְאֶת הַבְּרִית

בְּכָךְ חִדֵּשׁ, כְּאָז אֶת הַמִּזְבֵּחַ,

בְּשׁוּב אֱמוּנָתוֹ, אֲשֶׁר שִׁלֵּחַ

לַמֶּרְחַקִּים, בָּאֵשׁ עָלָיו; וְהִכְרִית

אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל, אֲשֵֶׁר רֵיחַ

הַבּשֶׁת בְּפִיהֶם, וְעַד אַחֲרִית

הַיּוֹם שְׁחָטָם בְּיָדָיו עַל מֵי מַטְבֵּחַ,

עַד שֶׁעָלָה קוֹל הַגְּשָׁמִים בָּעָב.

אֲבָל, כְּכַלּוֹתוֹ אֶת מַעֲשֵׂהוּ,

בְּבוֹא רָץ מִן הַמַּלְכָּה לְהַעֲנִישֵׁהוּ,

בָּרַח הוּא וְשׁוֹטֵט כִּמְטֹרָף,

עַד שֶׁלְּבַסּוׂף, מוּטָל מִתַּחַת רֹתֶם,

כְּמוֹ מֻשְׁלָךְ, הִשְׁאִיג אֶת הַמִּדְבָּר,

בְּזַעֲקַת לִבּוֹ: יָהּ, אַל נָא תֹסֶף

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי, כִּי אֲנִי נִשְׁבָּר.

אֲבָל, אֲזַי אֵלָיו מַלְאָךְ בָּא, לֶחֶם

מַרְפֵּא לְהַלְעִיטוֹ, לִסְעֹד הַלֵּב.

וְעוֹד הִרְבָּה בָעֲרָבָה לָלֶכֶת

וּבַנְּחָלִים וְעַד לְהַר חוֹרֵב.

כִּי לְמַעֲנוֹ בָא גַם הָאֵל לְשָׁם:

בָּא לֹא בְסַעַר, לֹא בְהִבָּקֵעַ

הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר בַּעֲמָקֶיהָ

אֵשׁ סְרָק הָלְכָה, כִּמְעַט כְּמוֹ בוֹשָׁה

עַל זֶה שַׁדַּי, שֶׁבְּחִפָּזוֹן רוֹגֵעַ

אָץ לְקַבֵּל פְּנֵי הַזָּקֵן, הַהֵלֶךְ,

אֲשֶׁר, נִפְחָד וּמְכֻסֶּה, כְּחֵלֶךְ,

בְּרֹן דָּמוֹ חָשׁוֹ, כְּמוֹ אִוְשָׁה.

פריס, ראשית קיץ 1908

שִׁבְעָה יָמִים הַשְּׁפָחוֹת אֶת אֵפֶר

אֶבְלָהּ וְקִינָתָהּ וְאֶת הַשֵּׁפֶל

שֶׁבְּצוֹמָהּ סָרְקוּ מִשְּׂעָרָהּ,

וּרְחָצוּהוּ וּבַחוּץ שְׁטָחוּהוּ

לְאוֹר הַחַמָּה וּבַבְּשָׂמִים סָכוּהוּ,

וְעוֹד יוֹם וְיוֹם: עַד אֲשֶׁר בָּא תוֹרָהּ,

בְּלִי עֵת-רָצוֹן וּבְלִי אֲשֶׁר הֻזְמָנָה,

לְהִכָּנֵס, כְּאִלּוּ בַר-מִנַּן הִיא,

אֶל הָאַרְמוֹן אֲשֶׁר פְּחָדִים פְּתָחָיו,

כְּשֶׁהִיא נִסְמֶכֶת עַל נַעֲרוֹתֶיהָ,

כְּדֵי לַחֲזוֹת אוֹתוֹ בְמוֹ עֵינֶיהָ,

שֶׁלֹּא יִחְיֶה כָל הַקָּרֵב אֵלָיו.

מִזָּהֳרוֹ הִיא חָשָׁה כְּמוֹ אֵשׁ אֶת

בְּרַק אַבְנֵי-אֹדֶם הַקְּבוּעוֹת בְּעֶדְיָהּ;

הִיא מִהֲרָה לִקְלֹט אֶת הָאֲרֶשֶׁת

שֶׁבְּפָנָיו, עַד כִּי מָלְאָה דַיָּהּ,

וְהוֹד מַלְכוּת הָיְתָה שׁוֹפַעַת כְּבָר

בְּעוֹדֶנָּה בָאוּלָם הַשְּׁלִישִׁי,

אֲשֶׁר כְּתָלָיו מֵאֶבֶן מָלָכִיט

סָנְטוּ בָהּ בְּיָרְקָם. הִיא לֹא חָשְׁבָה

כִּי זוֹ לֶכְתָּהּ כֹּה תֶאֱרַךְ, וְעֵרֶךְ

עֶדְיָהּ יִכְבַּד כָּל כָּךְ מִזִּיו הַמֶּלֶךְ

וְכֹה יֵקַר מִפַּחַד. הִיא הָלְכָה,

הָלְכָה. וּבִרְאוֹתָהּ לְבַסּוֹף מִנֶּגֶד

אוֹתוֹ, רוֹחֵף עַל כֵּס אַבְנֵי בָרֶקֶת,

וְהוּא רוֹמֵם וּמַמָּשִׁי נִכְחָהּ:

אֶת הַצּוֹנַחַת בְּעֶלְפוֹנָהּ הֵרִימָה

נַעֲרָתָהּ וְאֶל הַכֵּס הוֹשִׁיטָה.

אוֹ אָז נָגַע הוּא חֶרֶשׁ בַשַּׁרְבִיט בָּהּ;

…וְהִיא הֵבִינָה בְּלִי חוּשֶׁיהָ, פְּנִימָה.

פריס, ראשית קיץ 1908

שׁוּב אֵין הָעִיר צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

כְּמוֹ פִתְיוֹן לָצוּד כָּל יוֹם עוֹלֶה.

הֵיכְלֵי הַבְּדֹלַח, בְּהִתָּקֵל בָּם עַיִן,

צְלִילָם עָמוּם. וּמִגַּנִּים נִתְלֶה

הַקַּיִץ כְּמוֹ בֻּבּוֹת אֲשֶׁר הֻשְׁלָכוּ,

מְרֻפָּטוֹת, מְיֻגָּעוֹת, מֵתוֹת.

אַךְ מִשִּׁלְדֵי הַיַּעַר שֶׁמִּתַּחַת

גּוֹאֶה רָצוֹן: כְּמוֹ נִתַּן הָאוֹת

מִשַּׂר הַצִּים בַּלַּיְלָה אֶת הַשְּׁיֶטֶת

שֶׁבַּנָּמֵל הָעֵר צַיֵּד, כִּי זוֹ הָעֵת

לִזְפֹּת בָּהּ הָאֲוִיר וּלְנַוֵּט אֶת

הָאֳנִיּוֹת בַּסָּךְ, וְעִם בּוֹא הָרוּחַ

לִפְנוֹת בִּמְחִי מָשׁוֹט לְיָם פָּתוּחַ

בִּשְׁלַל נִסִּים לַזֹּהַר וּלְאֵיד.

פריס, ראשית קיץ 1908

מִשְׁתָּאֶה נִצָּב הוּא לְיַד פֶּתַח

הַהֵיכָל, סָמוּךְ לַחַלּוֹנַיִם,

כְּמוֹ נִבְהָל מֵרֹב כְּבוֹדוֹ עֲדַיִן,

שֶׁהֵרִים אוֹתוֹ לְכָאן בְּפֶתַע,

לִהְיוֹתוֹ נִשָּׂא מֵעַל עֵדָה.

וְהוּא עוֹמֵד, עַז וְתָמִים, שָׂמֵחַ,

בַּקִּיּוּם הַזֶּה: יוֹגֵב צוֹלֵחַ,

שֶׁהָיָה רִאשׁוֹן, אַךְ לֹא יָדַע

מִגַּן עֵדֶן הַמֻּשְׁלָם בְּשֶׁפַע

לִמְצֹא דֶרֶךְ לְיִשּׁוּב שֶׁל אֶרֶץ.

אֱלֹהִים סֵרֵב אוֹתוֹ הַחוּצָה

לְהוֹצִיא, כִּי מְאֹד חָרָה לוֹ וְשֶׁבַע

פְּעָמִים אִיֵּם: רְאֵה כִּי תָמוּתָה.

אַךְ הָאִישׁ תָּבַע: סוֹפָהּ לָלֶדֶת.

פריס, קיץ 1908

בְּפַשְׁטוּת נִצֶּבֶת הִיא בְּפֶתַח

הַהֵיכָל, סָמוּךְ לַחַלּוֹנַיִם,

הַתַּפּוּחַ מוֹשִׁיטָה עֲדַיִן,

אֲשֵׁמָה לְלֹא אַשְׁמָה לָנֶצַח

לַחַיִּים אֲשֶׁר אוֹתָם יָלְדָה,

כִּי מִגַּן הָאֵיתָנִים אוֹהֶבֶת

הִיא יָצְאָה לַחֶסֶד וְלַשֵּׁבֶט,

כַּיּוּבָל בַּגַּיְא אֶל יִעוּדָהּ.

מַה מְּאֹד חָפְצָה לִשְׁהוֹת קִמְעָה

בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ, עִם חַיּוֹת בְּצָוֶת,

וְעַל סוֹדָן לִתְהוֹת וְעַל טַעְמָן.

אַךְ הָאִישׁ עַל דַּעְתּוֹ עָמַד,

וְהִיא הָלְכַה עִמּוֹ, הוֹגָה בַּמָּוֶת

וֵאלֹהִים הִיא לֹא יָדְעָה כִּמְעַט.

פריס, קיץ 1908

יַאֲמִינוּ-נָא כִּי מַצַּבְרוּחַ

מְפוֹגֵג מַה שֶּׁאִישׁ שָׁם עוֹלֵל.

הֵן רַק שָׁם הַתֵּאַטְרוֹן פָּתוּחַ.

תְּלֹשׁ אֶת הַפַּרְגּוֹד הָרָם –: וְהִנֵּה

מוּל קְהַל הַלֵּילוֹת אֲשֶׁר הֵחֵל

שִׁיר מִזְמוֹר שׁוֹפֵעַ לְהַשְׁמִיעַ,

שְׁעַת שָׁכְבָם יַחְדָּו תּוֹפִיעַ

חֲפוּיַת רֹאשׁ וְתִתְוַדֶּה בִּילֵל,

בִּגְלָלָהּ, בִּגְלַל שָׁעָה אַחֶרֶת,

הַמּוֹחָה בִּבְכִי בַיַּרְכָתַיִם,

יַעַן לֹא הִשְֹבִּיעָה הַנִּמְהֶרֶת.

אַךְ בְּעוֹד הִיא לְאוֹתָהּ שְׁעַת כִּלְאַיִם

נַעֲנֵית, וְהִנֵּה גַם בָּהּ הָיָה

מַה שֶּׁהִיא בַּאֲהוּבָהּ מָצְאָה אָז,

אֲבָל כֹּה עָצוּם וּמֵטִיל פַּחַד

וּמֻפְלָג מִמֶּנָּה כִּבְחַיָּה.

פריס, קיץ 1908

בְּהִכָּנְסוֹ הָאֹפֶל הַיָּרֹק

כִּמְעִיל צוֹנֵן שֶׁל מֶשִׁי הֶעֱטָהוּ,

וְעֵת נָטַל אוֹתוֹ וּסְדָרָהוּ

בַּקֵּצֶה הַשְּׁקוּפִי שֶׁמֵּרָחוֹק

 

מִירַק חַמָּה, כְּמֵעֶשֶׁת יְרַקְרֶקֶת,

לָבָן כֻּלָּהּ דְּמוּת בּוֹדֵדָה

הִבְהִיקָה בְּעוֹדֶנָּה מְרֻחֶקֶת,

עַד כִּי לְבַסּוֹף, כְּשֶׁסְּחוֹר-דִּי-נוּר מִנֶּגֶד

אוֹתָהּ מֵצִיף בְּצַעֲדָהּ,

בְּהִתְקָרְבָהּ חִלּוּפֵי זִיו מָשָׁכָה

אֲשֶׁר בִּשְׂעַר הַבְּלוֹנְדְּ תּוּמָם צָנְחוּ.

אֲבָל, לְפֶתַע הַצְּלָלִים חָשְׁכוּ

וְזוּג עֵינַיִם נִכְחוֹ נִפְקָחוּ

בְּתוֹךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים בָּרוּר מְאֹד,

שֶׁשְּׁהוֹת, כְּמוֹ בִדְיוֹקָן, הֶאֱרִיכוּ

בָּרֶגַע בּוֹ אִישׁ לְדַרְכּוֹ הִמְשִׁיכוּ,

פְּרֵדָה לָעַד, וְאוּלַי לְהִתְרָאוֹת.

פריס, קיץ 1908

כְּבָר הִתְרַגְּלוּ אֵלָיו מְעַט. אֲבָל,

בְּבוֹא מְנוֹרַת נֵפְטְ שֶׁהִבְלִיחָה בָּרוּחַ

שֶׁבַּמִּטְבָּח, הָיָה בִלְתִּי יָדוּעַ

לְגַמְרֵי הָאַלְמוֹנִי. אֶת הַצַּוָּאר

הֵן רָחֲצוּ לוֹ. וְיַעַן לֹא הִכִּירוּ

אֶת גּוֹרָלוֹ, בָּדוּ לוֹ מִלִּבָּן

גּוֹרָל אַחֵר. אַחַת מֵהֶן הִשְׁאִירָה,

כִּי הִשְׁתַּעֵל הֻצְרָכָה, אֶת סְפוֹגָהּ

טְבוּל חֹמֶץ עַל פָּנָיו. לְרֶגַע נָחָה

גַם הַשְּׁנִיָּה. מִן הַמְּזִיפָה נִשְׁמָעוּ

טִפּוֹת נוֹפְלוֹת. אֲבָל יָדוֹ בְּשַׁחַץ

הִתְעַוְּתוּתָהּ לְכָל הַבַּיִת יַחַד

בִּקְשָׁה הוֹכִיחַ, כִּי לֹא עוֹד יִצְמָא הוּא.

וְאַף הוֹכִיחַ. וּכְמוֹ חָשׁוּ נֹקֶף

בַּלֵּב, הִשְׁתַּעֲלוּ וּבְיֶתֶר מֶרֶץ

חָזְרוּ אֶל מְלַאכְתָּן, בְּעוֹד דַּבֶּשֶׁת

צִלָּן בַּטַּפִּיטָה הַמְנֻמֶּרֶת

בְּאֵלֶם הִתְפַּתְּלָה כְּדָג בָּרֶשֶׁת,

עַד שֶׁכִּלּוּ לְרָחֳצוֹ הַשְּׁתַּיִם.

בְּמִסְגֶּרֶת הַחַלּוֹן הָרֵיק הַלַּיִל

הָיָה אַכְזָר. וְאֶחָד אֲשֶׁר שְׁמוֹ אַיִן

שָׁכַב צַח וּמְעֻרְטָל וּדְבָרוֹ תֹקֶף.

פריס, לפני ה-15 ביולי 1908

שֶׁמָּא יֵשׁ רוֹאֶה עַצְמוֹ יוֹרֵד?

לֹא, הַמֶּלֶךְ שָׂשֹ עוֹד כִּמְנַצֵּחַ

עֵת, הֵטִיל אֶת חֲנִיתוֹ, רוֹצֵחַ,

בְּנַעֲרוֹ, שֶׁלְּפָנָיו פּוֹרֵט.

רַק מִשֶּׁפָּגְעָה בְדַרְכּוֹ הָרוּחַ

לְיַסְּרוֹ וּלְקָרְעוֹ כְדָג

חָשׁ כִּי לִישׁוּעוֹת אֵינוֹ מָשׁוּחַ

וְדָמוֹ בַחֲשֵׁכָה הָלַךְ

אֶל שׁוֹפְטוֹ, כְּנָס מִפְּנֵי מַדּוּחַ.

שׁוּב רָר פִּיו וּנְבוּאוֹת הִשְׁמִיעַ,

אַךְ זֹאת רַק כְּדֵי שֶׁהַלָּז יִבְרַח.

לֹא כְאָז, עֵת בַּגִּבְעָה הוֹפִיעַ

וְנָבִיא הָיָה, וְהוּא עֶלֶם רַךְ.

פִּיו מָלֵא אָז כְּיַיִן שֶׁבַּנֵּבֶל,

כַּשּׁוֹפָר הֵרִיעַ כָּל הַגֵּו.

וּבְלֶכְתָּם – הֵן הוּא בְרֹאשׁ הַחֶבֶל;

וּבְקָרְאָם – הֵן בּוֹ קָרָא הַלֵּב.

וְעַתָּה הוּא רַק אַשְׁפַּת גָּבוֹהַּ,

שְׁיָר כָּבוֹד וִיקָר אַחֲרֵי נָפְלָם.

וּפִיו כְּמוֹ לַמַּרְזְבִים הַלֹּעַ,

שֶׁעָלָיו הַשְּׁפָכִים לִבְלֹעַ

וּלְפָלְטָם בְּלִי לַהֲכִילָם.

פריס, לפני ה-2 באבגוסט 1908

¹

אָרְחֵי-פָּרְחֵי אֶל חֶלְקַת הַקֶּטֶל

דְּפֹק מִכְּבָר הַקַּלְגַּסִּים הֻרְגָּלוּ,

וּבַמַּעֲלֶה קְצָת הִתְרָשָׁלוּ,

רַק מִזְּמַן לִזְמַן הִפְנוּ הַקֶּדֶל

זְרֹק פַּרְצוּף בְּאֵל שְׁלשֶׁת הַגְּמוּרִים.

אַךְ חִישׁ מְלֶאכֶת הַתְּלִיָּה – בְּרֹעַ –

נִסְתַּיְּמָה. וּכְשֶׁנִּצְּבוּ פְּטוּרִים

הַגְּבָרִים, הִתְמוֹדְדוּ בְנוֹחַ.

אַךְ אֶחָד (כְּנַקְנִיקָר מְלֵא כֶתֶם)

שָׂח: הַמְפַקֵּד, הַלָּז צָעַק.

וְהַקָּצִין, רָכוּב, הִסְתַּכֵּל: אֵיזֶה?

וְגַם לוֹ הָיָה כְּמוֹ שָׁמַע

כִּי קָרָא לְאֵלִיָּהוּ. חֵשֶׁק

מַחֲזֶה לִרְאוֹת הָיָה לְכֻלָּם.

וּכְדֵי לְהַאֲרִיךְ אֶת מֶשֶׁךְ

גְּסִיסָתוֹ הִשְׁקוּהוּ חֹמֶץ מֶזֶג

אֶל תּוֹךְ גֶּנַח שִׁעוּלָיו.

כִּי קִוּוּ לִשְׂחוֹק וּלְרַאֲוָה,

וְאוּלַי לְבוֹאוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ.

אַךְ אֵי שָׁם כְּבָר נְהִי מִרְיָם בִּכָּהוּ,

וְהוּא עַצְמוֹ נָהַם עַד כִּי גָוַע.

פריס, קיץ 1908

אוֹב עוֹדֶַנּוּ כְּמָקוֹם שֶׁעַיִן

בּוֹ בִצְלִיל נִתְקֶלֶת כְּבִדְמוּת;

אֲבָל פֹּה בִּשְׁחוֹר פַּרְוָה לְאַיִן

פָּג גַּם עִצּוּמָהּ שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת:

כְּמוֹ שֶׁמִּשְׁתּוֹלֵל שֶׁבְּכָל כֹּחַ

טֵרוּפוֹ יִדְהַר אֶל תּוֹךְ הַשְּׁחוֹר

יֵרָגַע בְּהַפְתָּעַת מָנוֹחַ

עַל כָּתְלֵי הָרֶפֶד שֶׁבְּתָאוֹ.

כָּל הַמֶּבָּטִים אֲשֶׁר פָּגְעוּ בָהּ

הִיא כְמוֹ בְמַחֲבוֹא שׁוֹמֶרֶת,

וּבְקֶרִי וּמְלֵאַת תַּרְעֹמֶת

יְשֵׁנָה עִמָּם בְּסֵתֶר רַאַו.

וְאוּלָם פִּתְאֹם, כְּבַהֲקִיצָהּ,

מוּל פָּנֶיךָ הִיא תַפְנֶה פָנֶיהָ,

וּלְתִמְהוֹנְךָ בְאֶבֶן צַהַב

הָעִנְבָּר שֶׁל גַּלְגַּלֵּי עֵינֶיהָ

תְּגַלֶּה עֵין מֶבָּטְךָ: מְסֻגֶּרֶת

כְּחִפּוּשִׁית קְדוּמָה וַחֲנוּטָה.

פריס, קיץ 1908

## ג

אִלּוּ נִשְׁאַרְתִּי בְּבֵית

הוֹרַי וְלֹא בָאתִי לְכָאן

הָיִיתִי בַלֵּיל חוֹטֵאת

וּמְפַחֶדֶת יוֹמָם.

הָיָה לוֹקְחֵנִי אֶחָד

וְאוּלַי זוֹנְחֵנִי. וְאַחֵר

מְפַתֵּנִי כִלְאַחַר יָד

וְאֶת פִּי פוֹכֵר

בִּנְשִׁיקוֹתָיו. וְאוּלַי

אַחַר הַשְּׁלִישִׁי יְחֵפָה

הָיִיתִי הוֹלֶכֶת – הַלְוַאי

לִהְיוֹת לוֹ שִׁפְחָה חֲרוּפָה.

וְהָיִיתִי אֶת הָרְבִיעִי

מַכְנִיסָה כָּכָה, סְתָם,

רַק כְּדֵי לְהַחֲזִיק בְּמִי,

רַק כְּדֵי לִשְׁכַּב אֵי-שָׁם.

וְאִם אֲנִי בְתוּלָה שְׁכוּחָה,

אֱמֹר נָא: אֲנִי טְהוֹרָה?

לְמִי קָרָאתִי בְמַקְהֵלוֹת שִׁירָה?

לְמִי קָרָאתִי בְקָרְאִי לְךָ?

## ד

חַיַּי חָלְפוּ, מַר יֵשׁוּ,

אֱמֹר נָא, מַר יֵשׁוּ, לְאָן?

הֲרָאִיתָ אוֹתָם בְּבוֹאָם?

וְעַכְשָׁו, כְּלוּם אֲנִי בְתוֹכְךָ?

הַאִם אֲנִי בְךָ, מַר יֵשׁוּ?

הַבֵּט, כָּךְ יוּכְלוּ לַחֲלֹף.

כְּמוֹ שִׁיר שֶׁנָּדַם.

וְאִישׁ לֹא זוֹכְרָם בַּסּוֹף,

וְאַף אֶחָד לֹא רָאָם.

הֱהָיוּ אֵלֶּה חַיַּי, מַר יֵשׁוּ?

חַיַּי שֶׁלִּי, בְּוַדַּאי?

מַר יֵשׁוּ, אַתָּה בָטוּחַ בְּכָךְ?

הַאִם אֵין כָּל אַחַת כְּאַחַת,

אִם אֵין בָּהּ אֵיזֶה סִימָן

צַלֶּקֶת מִנְּשִׁיכָה, מַר יֵשׁוּ?

הַאִם לֹא יִתָּכֵן כִּי חַיַּי

כְּלָל אֵינָם אֵלֶּה שֶׁכָּאן,

כִּי שְׁבוּרִים, מֻנָּחִים הֵם אֵי-שָׁם,

וְהַגֶּשֶׁם דּוֹלֵף לְתוֹכָם

וְנִקְוֶה בָהֶם וְקוֹפֵא בָהֶם, מַר יֵשׁוּ?

פריס, 1909

אַתְּ, שֶׁאֵינֶנִּי אוֹמֵר לָךְ, כִּי

בַּלֵּיל אֶבְכֶּה חֶרֶשׁ,

שֶׁהֱיוֹתֵך כָּךְ מְכַלָּה אֶת כֹּחִי

כְּמוֹ עֶרֶשׂ.

אַתְּ, שֶׁאֵינֵךְ אוֹמֶרֶת כְשֶׁבִּגְלָלִי

שְׁנָתֵךְ נוֹדֶדֶת:

הַאֵין אָנוּ יְכוֹלִים

אֶת הַתִּפְאֶרֶת

לָשֵׂאת בְּלִי שֶׁנִּשְׂבָּעָה?

---

רְאִי נָא אֶת הָאוֹהֲבִים,

אִם עֵת וִדּוּי בָּאָה,

כַּמָּה הֵם כּוֹזְבִים.

---

אַתְּ עוֹשַׂתְנִי בָדָד. רַק אַתְּ מִתְחַלֶּפֶת.

רֶגַע זוֹ אַתְּ, אַחַר זוֹ רוּחַ נוֹשֶׁבֶת

אוֹ נִיחוֹחַ שֶׁאֵין לוֹ שָׂרִיד.

אָח, בִּזְרוֹעוֹתַי כֻּלָּן אָבְדוּ לִי,

רַק אַתְּ שׁוּב נוֹלֶדֶת וְאֵלַי תָּשׁוּבִי:

יַעַן כִּי בָךְ לֹא אָחַזְתִּי, אַחֲזִיקֵךְ תָּמִיד.

פריס, דצמבר 1909

רְאֵה, הָאֵל גָּמַר לְהַגִּיעֵנִי

וּמִמֶּנּוּ רְחוֹב פָּרַץ אֵלַי,

וְהוּא חוֹתֵף רִכְבּוֹ בוֹאֲכִי, הֵנָּה,

וּמְשַׁעֵט קַפַּנְדְּרִיַּת שָׁמַי.

פריס, אביב 1911

שְׁבִיל אֶל הַגָּן, עָמֹק כְּמוֹ לְגִימָה מְשַׁכֶּרֶת,

בַּשָּׂרִיגִים הָרַכִּים חֶרֶשׁ חוֹמֵק הַסִּבּוּב.

וְהַיָּרֵחַ, יָרֵחַ, כִּמְעַט פּוֹרְחִים הַסַּפְסָלִים

מֵהִתְקָרְבוּתוֹ הַחוֹכֶכֶת.

דְּמָמָה, וְכַמָּה הִיא לוֹחֶצֶת. הַעֵרָה אַתְּ עַכְשָׁו שָׁם לְמַעְלָה?

כּוֹכָבִי וְנִפְעָם הַחַלּוֹן הַנִּצָּב אֶל מוּלֵךְ.

בִּידֵיהֶן שֶׁל הָרוּחוֹת נִשָּׂא

אֶל פָּנַיִךְ הַקְּרוֹבִים קְצֵה קַצְווֹ שֶׁל לַיְלָה.

פריס, ראשית יולי 1911

וְלוּא גַם אֶצְעַק, הַאִם יִשְׁמָעֵנִי מִי מִמַּעַרְכוֹת

הַמַּלְאָכִים? וְאֲפִלּוּ יִקְרֶה זֹאת וְאֶחָד

מֵהֶם פִּתְאֹם אֶל לִבּוֹ יִקָּחֵנִי, הֵן אֶכְלֶה

מֵעָצְמַת קִיּוּמוֹ. כִּי הַיָּפֶה אֵינֶנּוּ אֶלָּא

תְּחִלַּת הָאָיֹם, מַה שֶּׁאָנוּ עֲדַיִן עוֹמְדִים בּוֹ,

וְאָנוּ סוֹגְדִים לוֹ מִשּׁוּם שֶׁבְּשַׁלְוָתוֹ לֹא יִשְׁעֶה אֵלֵינוּ

לְהַשְׁמִידֵנוּ. כִּי כָל מַלְאָךְ אָיֹם.

וְלָכֵן מַבְלִיג אָנִי. בּוֹלֵעַ אֶת קְרִיאַת פִּתְיוֹנוֹ

שֶׁל הַבְּכִי הָאָפֵל. הוֹ, מִי יוּכַל לִהְיוֹת

לָנוּ לְמוֹעִיל? לֹא מַלְאָכִים, לֹא בְנֵי-אָדָם,

וְהַחַיּוֹת הַפִּקְחוֹת, מֵהֶן לֹא יֵעָלֵם

כִּי אֵין אָנוּ בְּנֵי-בַּיִת בּוֹטְחִים בְּיוֹתֵר

בָּעוֹלָם הַמֻּסְבָּר. אוּלַי יִוָּתֵר לָנוּ

אֵיזֶה אִילָן בַּמּוֹרָד, כְּדֵי שֶׁנּוֹסִיף לִרְאוֹתוֹ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ; יִוָּתֵר לָנוּ הָרְחוֹב שֶׁל אֶתְמוֹל

וֶאֱמוּנָיו הַמְפֻנָּקִים שֶׁל הֶרְגֵּל

שֶׁהִסְכִּין עִמָּנוּ וְכָךְ נִשְׁאַר וְלֹא הָלַךְ לוֹ.

הוֹ, וְהַלַּיְלָה, הַלַּיְלָה, כְּשֶׁמְּלֹא יְקוּם רוּחַ

צוֹרֵב אֶת פָּנֵינוּ, – לְמִי לֹא יִוָּתֵר הוּא, הַמְיֻחָל,

הַמְאַכְזֵב בְּחֶסֶד, שֶׁהַלֵּב הַבּוֹדֵד,

מְעֻתָּד לוֹ בְּפֶרֶךְ. הַאִם לָאוֹהֲבִים יֵקַל הוּא?

הוֹ, אֶת גּוֹרָלָם רַק מְחַפִּים זֶה בָּזֶה הֵם.

הֲטֶרֶם תֵּדַע זֹאת? הָטֵל אֶת הָרִיק מִזְּרוֹעֶיךָ

אֶל הַמֶּרְחָבִים שֶׁנִּנְשֹׁם; אוּלַי הָעוֹפוֹת יַרְגִּישׁוּ

אֶת הָאֲוִיר הַמֻּרְחָב בִּמְעוּפָם הַמֻּפְנָם.

אָכֵן, לַאֲבִיבִים נִדְרַשְׁתָּ. וְהָיוּ בֵין כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

שֶׁהֶאֱמִירוּךָ לָחוּשׁ בָּהֶם. מִשְׁבָּר

גָּאָה בֶּעָבָר וְקָרַב אוֹ

כִּנּוֹר הִתְמַכֵּר בְּעָבְרְךָ

עַל יַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ. כָּל זֹאת הָיְתָה שְׁלִיחוּת.

אֲבָל הֶעָמַדְתָּ בָּהּ? הַאִם לֹא הָיִיתָ עֲדַיִן

מֻסַּח-דַּעַת תָּמִיד מִצִּפִּיָּה, כְּאִלּוּ כָל דָּבָר

בִּשֶּׂרְךָ עַל אֲהוּבָה? (וְהֵיכָן תַּחְבִּיאֶנָּה,

וּבְבֵיתְךָ מִתְאָרְחִים גְּדוֹלֵי הָרַעְיוֹנוֹת הַזָּרִים

וּתְכוּפוֹת הֵם נִשְׁאָרִים אֶצְלְךָ גַּם לָלוּן)

וְאִם גַּעְגּוּעִים לְךָ, שִׁירָה אֶת הַאוֹהֲבִים; עֲדַיִן

רִגְשׁוֹתֵיהֶם הַנּוֹדָעִים לֹא הֻנְצְחוּ דֵי צָרְכָּם.

אוֹתָם, הֵן כִּמְעַט תְּקַנֵּא בָהֶם, הַזְּנוּחִים, שֶׁמְּצָאתָם

אוֹהֲבִים יוֹתֵר כָּל כָּךְ מִן הָרְווּיִים. שׁוּב וְשׁוּב חֲלִילָה

פְּתַח בְּהַלֵּל שֶׁלְּעוֹלָם נִבְצָר מִלְּהַשִּׂיגוֹ;

חֲשֹׁב נָא: הַגִּבּוֹר מִתְקַיֵּם, אֲפִלּוּ שְׁקִיעָתוֹ הָיְתָה לוֹ

רַק תּוֹאֲנָה כְּדֵי לִהְיוֹת; לֵדָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

אֲבָל אֶת הָאוֹהֲבִים מַחֲזִיר הַטֶּבַע

המְיֻגָּע אֶל חֵיקוֹ, כְּאִלּוּ אֵין כֹּחַ לוֹ שֵׁנִית

זֹאת לְבַצֵּעַ. הֲנָתַתָּ דַּעְתְּךָ כָּרָאוּי

עַל קַסְפָּרָה סְטַמְפָּה,¹ כְּדֵי שֶׁנַּעֲרָה כָּלְשֶׁהִי,

שֶׁאָבְדָה אֶת אֲהוּבָהּ, תָּחוּשׁ בַּמּוֹפֵת הַמֻּפְלָג

שֶׁל הָאוֹהֶבֶת הַזֹּאת: לוּא אֶהְיֶה נָא כְּמוֹתָהּ?

הֲלֹא נוּכַל סוֹפְסוֹף לְהַרְבּוֹת אֶת פּוֹרִיּוּתָם

שֶׁל רִאשׁוֹנֵי מַכְאוֹבֵינוּ? כְּלוּם אֵין זֶה הַזְּמַן בְּאָהְבֵנוּ

לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הָאָהוּב וּבִרְעָדָה גַם לַעֲמֹד בְּכָךְ:

כַּעֲמֹד הַחֵץ בַּיֶּתֶר, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בִּזְנִיקָתוֹ

לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵהוּא עַצְמוֹ. כִּי הֶתְמֵד אֵינֶנּוּ בְנִמְצָא.

קוֹלוֹת, קוֹלוֹת. שְׁמַע, לְבָבִי, כְּפִי שֶׁשָּׁמְעוּ

רַק הַקְּדוֹשִׁים לְבַדָּם: כָּךְ שֶׁהַקְּרִיאָה הָעֲצוּמָה

הֱרִימָתַם מִן הָאָרֶץ; אַךְ הֵם הוֹסִיפוּ

לִכְרֹעַ, בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים, וְלֹא שָׁעוּ כְלָל:

כָּךְ הָיוּ שְׁמוּעִים. לֹא שֶׁאֶת קוֹל הָאֱלֹהִים

תּוּכַל שֵׂאת, וְלוּא בִמְעַט. אֲבָל הַאֲזֵן לָרַחַף,

לַבְּשׂוֹרָה הַבִּלְתִּי-פוֹסֶקֶת, הַמִּתְהַוָּה מִן הַדְּמָמָה.

מֵאוֹתָם הַנִּפְטָרִים בְּאִבָּם הוֹמָה הִיא עַכְשָׁו אֵלֶיךָ.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְנַסְתָּ, בַּכְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּרוֹמִי וּבְנַפּוֹלִי,

הַאִם לֹא פָנָה אֵלֶיךָ שָׁם חֲרִישִׁית גּוֹרָלָם?

אוֹ שֶׁפָּגְעָה בְךָ כְּתֹבֶת חֲקוּקָה בְשֶׂגֶב,

כְּמוֹ תְמוֹל הַלּוּחַ בְּסַנְטָה מַרִיָּה פוֹרְמוֹזָה²

מַה יֹּאבוּ אֵלֶּה? כִּי חֶרֶשׁ אָסִירָה מִמֶּנִּי

אֶת מַרְאִית הָעָוֶל הַמַּפְרִיעָה קְצָת

לְעִתִּים לְרוּחוֹתֵיהֶם בִּתְנוּעָתָם הַטְּהוֹרָה.

אָמְנָם, מְשֻׁנֶּה הַדָּבָר לֹא עוֹד לְהִתְגּוֹרֵר בָּאָרֶץ,

לֹא עוֹד לְקַיֵּם אֶת הַמִּנְהָגִים שֶׁאַךְ זֶה נִלְמָדוּ,

לֹא לְהַעֲנִיק לִוְרָדִים וְלִשְׁאָר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר מִבְטָח

בָּהֶם אֶת הַמַּשְׁמָע אֲשֶׁר לֶעָתִיד הַאֱנוֹשִׁי;

לֹא עוֹד לִהְיוֹת מַה שֶּׁהָיִינוּ לְאוֹתָן יָדַיִם

הַחֲרֵדוֹת עַד אֵינְסוֹף, וַאֲפִלּוּ אֶת שְׁמֵנוּ

לְהַשְׁלִיךְ כְּמוֹ צַעֲצוּעַ שֶׁנִּשְׁבָּר.

מְשֻׁנֶּה לֹא עוֹד לְהוֹסִיף לְאַוּוֹת הָאִוּוּיִים. מְשֻׁנֶּה

לִרְאוֹת כָּל מַה שֶּׁהָיָה מִתְיַחֵס וְהוּא מְרַפְרֵף כָּךְ,

חָפְשִׁי בֶחָלָל. וְלִהְיוֹת מֵת הֲרֵי זֶה מְיַגֵּעַ

וּמָלֵא מְשִׁיָּה מַשְׁלִימָה עַד שֶׁלְּאִטֵּנוּ נָחוּשׁ³

בִּמְעַט נִצְחִיּוּת. – אֶלָּא שֶׁהַחַיִּים

שׁוֹגִים כֻּלָּם בְּכָךְ שֶׁהֵם מַרְבִּים מִדַּי לְהַבְחִין.

הַמַּלְאָכִים (כָּךְ אוֹמְרִים) יֵשׁ וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם

בֵּין חַיִּים הֵם מְהַלְּכִים אוֹ בֵין מֵתִים. הַזְּרִימָה הַנִּצְחִית

סוֹחֶפֶת אֶת שְׁנֵי הַתְּחוּמִים שֶׁבְּכָל הַגִּילִים

בְּכָל עֵת עִמָּהּ וְרוֹעֶשֶׁת מֵעֵבֶר לִשְׁנֵיהֶם.

לְבַסּוֹף אֵינָם זְקוּקִים לָנוּ עוֹד, הֵם, הַמַּקְדִּימִים לָמוּת,

רַכּוֹת נִגָּמֵל מִכָּל מַה שֶּׁהוּא אַרְצִי כְּשֵׁם

שֶׁבְּלִי מֵשִׂים אָנוּ גְדֵלִים מִשֶּׁנִּינַק מִשְּׁדֵי אִמֵּנוּ. אַךְ אָנוּ,

הַזְּקוּקִים לְתַעֲלוּמוֹת כֹּה גְדוֹלוֹת, שֶׁהִתְקַדְּמוּתֵנוּ הַבְּרוּכָה

נוֹבַעַת תְּכוּפוֹת מֵאֵבֶל –: הֲנוּכַל לִהְיוֹת בִּלְעֲדֵיהֶם?

הַאִם לַשָּׁוְא הִיא אַגָּדַת הַקִּינָה עַל מוֹתוֹ שֶׁל לִינוֹס,⁴

שֶׁנְּגִינָתָהּ לָרִאשׁוֹנָה הִבְקִיעָה שִׁמְמַת הַקִּפָּאוֹן;

עַל כִּי רַק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מְבֹהָל, שֶׁמִּמֶּנּוּ

נַעַר כִּמְעַט אֱלֹהִי פֶתַע סָר לָעַד, בָּרִיק אָז

רֶטֶט אָחַז הַסּוֹחֵף אוֹתָנוּ וּמְנַחֵם וְעוֹזֵר.

טירת דוּאינו, ינואר 1912