תקליט שחוק    🔗

אני לא כל־כך מבין את המהומה שנתחוללה סביב ההופה־הוליי של השר פת, בישיבת הממשלה ביום ראשון, שבעקבותיה יצאו כל הבטלנים בהפגנות מחאה. אמת, יש כאן ריח חריף של גזענות, שכל החתרנים של הממשלה הזאת אינם מבינים מה זאת אומרת סרחון. ואמת, יש כאן ניסיון ברור לעירבוש ההשכלה הגבוהה. ואמת, לא קשה היה להבחין בבורנסי שרי הליכוד, שהרימו את ידם (לא במועל, לא) בעד השרץ הזה, ואחר־כך טיהרו אותו בק"ן טעמים חסודים. אלא שהריח החריף של הגזענות, לפי עניות דעתי הערבושית, אינו חורג מן התקן המקובל של הזיהום הגזעני. ונסיון העירבוש של ההשכלה הגבוהה אינו צריך להפתיע איש, בהתחשב בעובדה שהמלה “ערבי” מעולם לא הוזכרה בחוקי מדינת ישראל (“לא יהודי” הוא המינוח המקובל). ואל תגידו לי שאתם מופתעים לראות את הבורנסים, אל תגידו לי שאתם באמת מופתעים מזה, אל תגידו לי שההחלטה הזאת תפסה אתכם, אוי לבושה, עם מכנסי־מוסר משולשלים.

אני מנסה בכל כוחי לנער מעלי את הציניות, שהיא אם כל חטאת. אלא שנורא קשה לי להיות מופתע מן ההחלטה הזאת. עניין של גובה סף־ההפתעה, מן הסתם, תלוי מאיפה מסתכלים על זה. לי נראה, שההחלטה היא המשכו של מסמך־קניג, באמצעים אחרים. מסמך־קניג, להזכירכם, חובר בימיו הנאורים של יצחק תתרן אחר. וגם אז זה עבר בלי רעידות אדמה מיותרות, והמחבר נהנה מן התמלוגים של יצירתו במשך שנים ארוכות. אלא שחבל שהוא לא נמצא איתנו בימים אלה, כשהממשלה מחליטה שלדרוזי מבין־ג’ן, שהוא חייל משוחרר, אין זכות עמידה מול העצים הזקופים של שמורת־הטבע הר־מירון. הרבה שעות נחת הוא הפסיד, קניג.

הטענה שלי, שחוקה וחבולה ומרוטה עד דכא, היא טענה פשוטה בתכלית: שליפת מגילת־העצמאות על מנת להוקיע את ההחלטה הנ"ל איננה אלא היתממות. במגילת־העצמאות כתוב שחור על־גבי לבן שישראל היא מדינה יהודית. מדינה יהודית, לי נדמה, יכולה להעניק שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור (ככתוב שם) רק לאזרחיה היהודים. עם ה"לא יהודים" יש לה בעיה. עוד בארבעים ושמונה היו כאלה שתפסו את זה. החלטת הממשלה מראשית השבוע הועלתה על סדר היום כבר בה' באייר תש"ח, ברגע שחשב בן־גוריון, שאפשר להקים כאן דמוקראטיה יהודית.

ישראל היא הדמוקראטיה היהודית היחידה במזרח התיכון. זה נכון. אבל נכון גם, שזה טבעי לחלוטין שמדינה שמחזיקה כ־17% מאזרחיה על תקן של “לא יהודים”, ומחזיקה 1.4 מיליון אנשים על תקן של סתם ערבים כבושים, מדינה כזו אינה יכולה אחרת. נקודה.

קטשופ    🔗

בשלושה באוקטובר 1983, בכביש תל־שוקת, גלשה לה ב.מ.וו. לכיוון ערד. סמוך לכפר חורה הרגיש הנהג, שרוגמים אותו בשימורי עגבניות. הוא לחץ על הדוושה וברח מן המקום, היישר לתחנת המשטרה בערד, שם הגיש תלונה על האירוע.

בשבוע שעבר נגזרו על הנהג חמישה חודשי מאסר בפועל, חמש שנות שלילת רשיון ו־750 ש"ח קנס. וכל זה בגלל שזרקו עליו שימורי עגבניות? קצת מוגזם. אז ככה. כפר חורה, אם לא ידעתם, הוא כפר בדואי. כתמי העגבניות על הב.מ.וו. של ישראל פרידמן (שאינו בדיוק חתנו של ח"כ שפירא!) היו באמת כתמי עגבניות. עם קצת שערות־אדם (בדואי) ורקמות, של אחת פתחייה אל־סריעה (על־פי “חדשות”) או אל־שעירא (על־פי “הארץ”). בדואית בת 11. ילדה? נערה? צעירה? לא ברור. גם השם שלה לא ברור איך מאייתים אותו. יותר קל לאיית בז’יז’ינסקי, מה לעשות. פתחייה זו החזיקה סל עגבניות בידה, וזה מסביר את הכתמים על הב.מ.וו. פתחייה הבדואית, לא היו לה הרבה סיכויים. והיו לה פחות סיכויים כשפרידמן הניח לה להגיר את הקטשופ שלה לתוך תבנית נוף מולדתה. היא מתה בסורוקה.

זה היה, כאמור, באוקטובר 83'. בשלושה־עשר במאי 87' גזר השופט משה מכליס, בבית־המשפט לתעבורה בבאר־שבע, חמישה חודשי מאסר בפועל על ישראל¹ פרידמן, לאחר שהורשע בהפקרת פצועה. ביצוע גזר־הדין יעוכב עד לשמיעת הערעור. זהו.

פתחייה, בינתיים, יכולה היתה להיות כבת 15. יש לה עוד שלוש שנים עד שתגיע לאוניברסיטת בן־גוריון, שם תשלם 1,550 דולאר שכר לימוד.

אתם לא מתים על הדמגוגיה הזאת, אני יודע. אלא שפתחייה היא היחידה שמתה על אמת.