מישה משלנו    🔗

לאחר שהופקד השר ארנס על שמירת הלבנה, הופיע איזה ערבי בטלוויזיה, ומאחורי כתפו של ערבי אחר זרק לעבר המצלמה: “ארנס שונא ערבים”. הסובבים היסו אותו בדרכי נועם, “בוא נגיד שהוא לא אוהב אותם”, הרי אי־אפשר לקרוע את המסך בדוגריות שכזו. רצו לומר: ניתן לו ארבעים יום של חסד ערבי. אלא שבעקבות התבטאויותיו ומעשיו האחרונים של השר המסתערב קשה שלא להיזכר בתמונה: הערבי, לאחר שלאט את “השיח המוסגר” שלו, שב ונבלע בתוך חשכת הבית. הוא לא האמין, שאפשר לומר דבר כזה ולהישאר בחיים. השבוע, מן הסתם, הוא חוכך ידיו ואומר לאלה שהיסו אותו, מה שכל יהודי מן השורה היה אומר: אמרתי לכם.

ארנס, אם עיני הממושקפות קוראות נכון את הסיבים האופטיים שלו, רוצה להחזיר את הטיפול בערביי ישראל אל ימי השכר ועונש של ראשית שנות השבעים, הם ימי טולדאנו העליזים (בשבילו). הוא יחלק את האוכלוסייה לפי ההיירארכיה: דרוזים וצ’רקסים (משרתים בצה"ל), נוצרים (סתם אנשים נחמדים כמוני), ומוסלמים (הרעים הנצחיים בסיפור הנצחי). בסוף התור, כידוע, נשארים עם הביוב בחוץ. והוא רוצה גם לאכלס את הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בהרבה, הרבה יהודים. “יש השלמה אצל הערבים עם נוכחות יהודית” (ברובע המוסלמי) הוא אומר, “וגם ההבנה לנוכחות הזאת גוברת”. על הצד היהודי של מטבע הכיבוש השחור אין הוא מדבר. הרי הנושא הוא “הבנה והשלמה” אצל הערבים. אחר־כך נראה. ועל יחסיו עם הערבים הירוקים שלנו עוד נשמע ונראה.

ארנס, ככל שדעתי מגעת, היה האיש הראשון בחלונות הגבוהים שהגדיר את ערביי ישראל כ"פלסטינים". לפני שש שנים, בהרצאה במכון ואן־ליר בירושלים, אמר ראש ועדת חוץ וביטחון דאז: “אני מדבר על הבעיה הפלסטינית כמי שחושב, שגם הערבים החיים בגבולות מדינת ישראל הם ערבים פלסטינים”. וזה מחייב מסקנה אופרטיבית: “לאורך זמן יהודים ישראלים לא ירצו ולא יוכלו לחיות עם מיעוט בתוכם”.

אני תקווה, כפי שהיה אומר הנכבד הערבי המצוי, שאתבדה. אבל מהמשפטים האלה עולה אוושה דקה של מנועי משאיות.

ויצחק החמישי גם כן    🔗

עמדותיו של השר נבון בכל הנוגע לסוגיה, החבוטה עד כדי ניג’וס, של יחסי יהודים – ערבים, דומות יותר מכל לחומוס דליל ובלתי מזוהה, שאין בו גרגר מוצק אחד לרפואה ולטחינה. שום פיצוץ בשום אהלן לא יחריד את העיסה הזאת משלוותה. ותמיד יהיה בה משהו לכל חך: שמן זית גרוע לצדקנים. קצת טחינה לא רעה לטובים, קמצוץ¹ פטרוזיליה לפטריארכים של משרד הפנים, והרבה גבשושיות של קשיחות מוסרית בשביל כל אלה, שיושבים על גדר המרכז וצועקים בכל הזדמנות שהם הרוב הדומם. לערבים יש בה הרבה לימון חמצמץ. הרי הם אוהבים את זה אליבא דנבון.

אז גבירתי ורבותי, אנשי התיאטרון לילדים ונוער, אל נא ירפו ידיכם. גם הפיצוץ שלכם ייבלע בחיק המרופד.

אל־על 324, פאריס – תל־אביב    🔗

לפני שנתיים חזרתי לארץ בטיסת אל־על 358 מפראנקפורט. על החוויות שעברתי במהלך החיפוש בשדה היציאה כתבתי רשימה ארוכה בקוצר־רוח של ערבי נעלב. הקטע הבא, משום כך, עולה לי בבריאות. תרתי משמע, יוסיפו המהדרין.

לפני שבוע, ביום חמישי, אחד־עשר בדצמבר, חזרתי ארצה מנמל־התעופה אורלי שבפאריס, בטיסת אל־על (מה לעשות) מס' 324, שיצאה משער מס' 36 בשעה 13.30. התחקיר והחיפוש הקצרים בצ’ק-אין היו קורקטיים ומנומסים. יותר מדי קורקטיים ויותר כדי מנומסים. באמת שאין לי טענות (הערבים האלה…). אלא שלמעלה, באולם הנוסעים, במרחק פיצוץ אחד מרחוב אהלן של כל חברות התעופה הערביות, ראיתי במות האגדה: טיסות אל־על אינן בטוחות עוד. ואני מודה, סידורי הביטחון בשער, חצי שעה לפני ההמראה, לא העסיקו אותי כל־כך. כל שרציתי הוא להגיע למושבי בשלום. ורק אחר־כך, כשאפשר היה לראות את רודוס משמאל, נזכרתי פתאום בעניין, וחשבתי שזכרוני מהתל בי. הרי לא יתכן, זאת טיסת אל־על בסופו של דבר. הנחיתה בלוד השכיחה ממני את העניין – הטייס, שהיה סבור כנראה שהיעד הוא רבת־עמון, נזכר פתאום שאנחנו צריכים ללוד והתנהג בהתאם. אני חושב, שהלב שלי מפרפר לו עדיין אי־שם בגובה 37 אלף רגל מעל הים התיכון. וכשהייתי כבר בצל קורתי, שבו ועלו בזכרוני קורות הביטחון בשער 36.

התקשרתי לידידים שהיו באותה טיסה, והם אכן אישרו את גירסתי: השער האלקטרוני המצפצף, לפי מיטב זכרוני, לא היה מחובר לחשמל. אבל חמור מכך, לידו לא היה, חזור: לא היה, אותו סרט נע שמעביר את התיקים האישיים מול העין הבוחנת של הרנטגן. אני נקראתי לחדרון קטן מולט וילונות. אחד מתוך שלושה כמדומה, ונשאלתי שאלות די סתמיות (בנימוס מופלג, יש לציין) על מעשי מאז הפקדתי את מזוודתי באולם התחתון. לפי הקצב שבו עברו יתר הנוסעים את המשוכה הזאת, גם להם האמינו שבתיק יש בסך־הכל גבינות חיות וצנצנת של “מוּל” מת. שום סקרינינג ושום בטיח. שיטת האמון האישי.

עלי לציין, שצוות הביטחון בשני האולמות היה ממש נחמד. אבל נדמה לי, שלא בשביל להיות נחמדים בדיוק הם מתעסקים שם. ולחברת אל־על: אם בדרך־כלל אתם ממררים את חי בחיפוש שלכם, אנא דאגו לשמור עליהם, כדי שיהיה לכם מה למרר בפעם הבאה.