אבן ח’לדון, ההיסטוריון בן המאה ה־14, והערבי הכי סימפאטי שאני מכיר, מביא ב"אל־מוקדמה" (ההקדמה) עבת הכרס שלו פירוש מאלף לשאלה: מדוע שר האדם במקלחת? לדידו, שאיפת אוויר חם בחמאם מחממת את הנשמה ומביאה את המתרחץ לידי חדווה שבהתעלות, ויש אשר יביע את שמחתו בזמרה. אבחנה זו כלולה בפרק הדן בהשפעת האקלים על תכונותיהם של העמים. הסודאנים, אליבא דאבן־ח’לדון, הם עם קל־דעת וחובב זמרה וריקודים. וזאת לפי שהשמש הקופחת מחממת את הנשמה הספונה בחדרי הלב, מדללת אותה ומגדילה את נפחה, וכך היא נוסקת לכיוון הראש ומבלבלת את יוצרותיו. על כן תשלוט העליצות בסודאנים, שאך כחוט השערה מפריד בינה לבין הפחזנות. ואם אינך מאמין, צא וראה כיצד שולטת המלאנכוליה בתושבי הארצות הקרות, שנשמתם דחוסה ומכבידה על חדרי לבם.
מה היה אומר אבן־ח’לדון אילו הזדמן השבוע לעיר האבות, או לנצרת עילית? או סתם פסע לו מעדנות במורד המידרחוב בירושלים, עטוף בגלימה שחורה מתבדרת, נוסח לורד וואדר מ"מלחמות הכוכבים“? שוטרת משועממת, שהחום ריתקה לאחד ממושבי האבנים, היתה מן הסתם קוראת לו ג’ינג’י־בוא־הנה־רגע, ונפנית לבדוק את תעודתו, בישיבה. 1” “עליצות” תהיה המילה האחרונה שתעלה על דעתו לתיאור הסיטואציה. בחברון היה מגלה את מרקחת ה"דו־קיום". השמש הקופחת איננה ערובה, מסתמא, לדו־קיום עליז, מלווה בזמירות שבת ו"מוואלים" מסולסלים. החום מרתיח את הדם, הדם עולה לראש, גולש ומצית אש. השמש רק מלבה. ואם דו־קיום ייקרא לזה, היה מהרהר בינו לבינו, הן אין זה אלא דו־קיום בין הדם לבין האש.
שמש הדו־קיום לא פסחה השבוע אף על נצרת עילית. שאם קריית־ארבע הוקמה לפי הדגם של נצרת עילית, הדין נותן שאחת היא בשתיהן. שהנה ביום שישי שעבר נאלצה המשטרה להתערב לאחר שעשרות תושבים מנעו ממשפחה מנצרת תחתית להיכנס לדירה, ששכרה ברחוב יזרעאל (אלא מה). המשפחות הערביות, שמספרן מגיע ל־500, אינן רצויות שם. ולא ירחק היום שבו יחליט מנחם אריאב, ראש עיריית נצרת עילית, שמוטב ליישם את לקחי קריית־ארבע ולהקיף את היישוב בגדר ביטחון, למען יראו, ייראו וישובו כלעומת שבאו למחוזות הקסם של קניג־לאנד. טעות בפירוש החום, יאמר אבן־ח’לדון, וימליץ על הזזת המדינה (בגבולותיה הנוכחיים!) צפונה. יוצאי מזרח אירופה, שהם נותני הטון ככלות הכל, למרות איומי הנחום מנחמים למיניהם, יתנו קולם בזמרה, בניגוד לתיאוריה של אבן־ח’לדון.
סיריל קונולי, התשובה האנגלית לאבן ח’לדון, והסנוב האנגלי הכי סימפאטי שאני מכיר, הוקסם מחקר השפעת האקלים על היצירתיות האמנותית. הוא טוען, כי בסופו של דבר אין האמנות אלא תחליף לשמש – שמש קופחת מרחיקה את האמנות: קשה מאוד למצוא ציורים טובים מדרום לקו מדריד–רומא. ובסוגריים הוא שואל: באיזה קו רוחב נעשה חם מכדי לתלות תמונות על הקיר? מיזוג האוויר, לדידו, הגדיל את יבול המקומות החמים, כשם שההסקה המרכזית דחקה את גבול היצירתיות צפונה. “הספרות, הציור, המוסיקה, הארכיטקטורה והפיסול שנוצרו בין קו הרוחב ארבעים לבין קו הרוחב שישים באלפיים השנים האחרונות, בתנאים עונתיים, יכולים להצדיק את קיומי בעיני, כל עוד אני גם חי בין שני קווי הרוחב הללו”. אלא שהשבוע גם היוצרות הללו נתבלבלו, והשמש שיטתה בכל הסנובים.
השמש הקופחת על ראשיהם של בני התמותה התקועים סביב קו הרוחב שלושים לא הותירה בסביבתם דבר זולת הפרשנות הלוהטת שהוענקה לאחרונה למושג הדו־קיום בחברון על־ידי שני המאורות הלוקאליים: לווינגר, שיחיה, ואשתו החסודה, נוטרדאם די הדסה.
ולפי שאין סיכוי, קלוש שבקלושים, שלהיטת השמש תלך ותדעך בקו הרוחב שלנו ברבות השנים;
ולפי שאין סיכוי, קלוש שבקלושים, שנזכה בכמה שנות שלגים כדי להצן מעט את חמימות המוחות;
ולפי שאין סיכוי, קלוש שבקלושים, שנשוט לעבר קו הרוחב ארבעים (הגם שאיש שם אינו בטוח יותר בכוונות השמש) – לעולם לא יישמע קול הזמרה מתוך מקלחת הדו קיום.
- כך במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות